שלושה ימים רצופים שאני מחפשת את נעלי הבית שלי העלו בי הרהורים
עגומים על המקום שהיא תופסת בחיים שלנו...
אליס מסתובבת אצלנו בבית כבר שנים לא מעטות. כבר ממש חלק מן המשפחה.
כל כך חלק מן המשפחה שהיא מעצבת פה סדר מסוג חדש. כזה שנראה לה מתאים.
וכשהיא הולכת אני מסתובבת ימים שלמים בתחושה מוזרה. לוקח לי זמן עד
שאני מבחינה שבדיוק מה שאני צריכה נעלם, ומה שאני צריכה זה תמיד משהו שאני לא
מוצאת. למשל, הפינצטה, המספריים הקטנות, הקופסא עם כלי התפירה, איפה לעזאזל שמתי
אותם בפעם האחרונה?
שמתי לב שלפעמים המקומות הקבועים שלי לא ממש נראים לה, אז היא משנה.
רק פרט קטן נשכח ממנה, היא 'שוכחת' לעדכן אותי. וכך ברגע שאני הכי צריכה למרוט לי
איזו שערה שובבה, או לתפור איזה כפתור סורר - אני פשוט יוצאת מדעתי..
כבר הבנתי שאני 'צריכה לפצח את זה' ופשוט להיכנס לראש שלה ולחשוב
כמוה. אני צריכה להבין את הדרך שבה היא חושבת כשהיא 'רק מסדרת'.
לפעמים זה עובד לי ואני מצליחה לעלות מהר על המיקום החדש של החפצים.
ולפעמים, כמו השבוע, כמעט יצאתי מדעתי. כבר חשבתי לוותר ולקחת זוג
נעלי בית אחר, אבל את אלה אני ממש אוהבת והחלטתי שאני לא נשברת. אחרי שלושה ימים של חיפושים בלתי פוסקים, גיליתי שהנעלים שוכבות
להן בשלווה ונחת בארון שלו. בדרך גם גיליתי שאת המספרים היא שמה באמבטיה, את
הפינצטה הכניסה לתוך המגירה וקופסת התפירה שלי עברה חדר.
הגיוני, לא? אני תוהה איך כל
הרעיונות האלה לא עלו במוחי קודם..
לפעמים אני מרגישה כאילו בכל פעם שהיא באה היא מסדרת לי פה איזה כתב
חידה, היא מסתירה ומשפשפת את ידיה בהנאה לראות אם אצליח לגלות....
לפעמים אני עולה על זה מהר ומצליחה לפצח את החידה ולפעמים לא
היכן היא שמה את הנעלים שנעלתי בשבוע שעבר עוד לא הצלחתי לפתור. נותרו לי עוד יומיים עד שהיא תבוא ותניח לפני כתב חידה חדש....
*****
מוקדם
בבוקר אליס התקשרה להודיע שהיום לא תגיע. הטלפון הזה שתפס אותי באמצע ההכנות לצאת
לעבודה הרגיז אותי מאד. אני בתקופה מאד עמוסה והבית זקוק למגע יותר רציני אחרי האורחים
שהיו פה בשבת. בערב לפני שהיא מגיעה פינטזתי על הרגע שאני חוזרת הביתה, פותחת את
דלת הבית וריח הבית הנקי מהול בניחוח של ריצפז מעורבב באקונומיקה מציף אותי.
מרגיזה
אחת. אני שונאת שהיא מודיעה לי ברגע האחרון ושאני צריכה לגנוז את כל החלומות שלי.
"מה
קרה, אליס" אני שואלת
"פספסתי
את האוטובוס אליכם ואין לי איך להגיע"
"את
יכולה להגיע עם האוטובוס של השעה 8" הצעתי.
"יש
לי עוד עבודה בצהרים ולא אספיק אצל שתיכן. אצלם יש אירוע משפחתי והבטחתי לבוא
לעזור".
בזמן
האחרון היא ביטלה כמה פעמים ותמיד ברגע האחרון. "יותר מדי נכנסה לנו לחיים" אמרתי
לעצמי "אולי הגיע הזמן להיפרד ממנה".
שרויה בתוך
התסכול שלי, הזכרתי לעצמי שככה זה ביחסים ארוכי טווח שאף פעם לא באמת הגדרנו אותם.
מערכת היחסים שלנו מתבססת על הדקויות שרק אנחנו מבחינות בהן. יש בינינו אינטימיות
רבה. היא נכנסת אלי הביתה אחרי שאני יוצאת, לומדת עלי דרך החפצים שלי, פוגשת אותי
במקומות הכי אינטימיים שלי. היא נכנסת לחדר השינה שלי, מחליפה את מצעי המיטה שלי, יודעת
איזה לילה עבר עלי, מה אני לובשת, רואה אותי דרך הכביסה שהיא מקפלת. הקרם שאני מורחת
על הפנים בבוקר. היא הראשונה לראות מה חדש.. רואה ושותקת.
היא זו
שנותנת מענה לצרכים שלי ומטפלת בכל המשימות שלא אהובות עלי במיוחד. את הכל היא
עושה בשקט. היא באה והולכת. ולמרות שאנחנו בקושי נפגשות והקשר בינינו נעשה דרך הפתקים
והכסף שאני משאירה לה על השיש, היא האדם שהכי מכיר אותי.
אמרתי
לעצמי שאנחנו צריכות לדבר.
כבר תכננתי לעצמי את הנאום שאנאם בפניה בפעם הבאה שהיא תבוא.
אבל כמו תמיד אני יודעת שהמילים יגמרו לי ברגע שהיא תכנס בפתח הדלת.....