מבזק בוקר

הבקרים כבר ממש קרירים. ב-5:00 בבוקר כשאני מתעוררת הטמפרטורה היא בקושי 14 מעלות. הקור מכנס אותי פנימה. אני ישר מתעטפת בכמה שכבות כדי לשמור עוד קצת את תחושת חמימות הגוף שאיתה קמתי מן השינה. רציתי לתלות כביסה אבל בקור הזה ממש אין לי חשק.

בזמן האחרון היו אצלנו אזעקות בבוקר. לא בכל בוקר. זה עושה קצת מתח. תהיה אזעקה הבוקר או לא תהיה אזעקה? האזעקה מגיעה בהפתעה, תמיד כשאני באמצע משהו ולרגע אני מתלבטת אם להתעלם ולהמשיך בעיסוקי או לרוץ לממ"ד. אני רצה לממ"ד.

הכי מעניין לקרוא את התגובות בקבוצת הווטסאפ השכונתית. אנשים ממש מאבדים את הפוקוס במצב כזה. הצורך לדעת מה קורה, איפה קרה ואם קרה, מפרסמים תמונות, יש שנוזפים באלה שסיפרו מה ראו. יש כאלה שצריכים שיגידו להם מתי לצאת מהממ"ד. מחכים למוצא פיו של ראש הרשות. שיגיד מתי לצאת. הוא מתקשר עם האנשים באמצעות הווטסאפ. המרגיע הלאומי (המקומי) אומר מתי להכנס ומתי לצאת ואנשים ממש מודים לו על כך..

תחושת הבטחון הפנימי זה משהו כל כך חמקמק. ברגעים כאלה של אזעקות הכל עולה למעלה, החרדה מתגברת ותחושת הבטחון האישי מתערערת, אי אפשר לדעת מה נכון לעשות. אני הולכת לממד אבל לרגע התחושה היא שאני מאבדת שליטה על המצב. מתישהו אני אוספת את עצמי. חוסן פנימי קוראים לזה. יש מי שסומך על עצמו ויודע מה לעשות ויש מי שפונה לאחרים כדי לשאוב מהם משהו שיחזק את תחושת הבטחון. ראש המועצה למשל...

פעם זה ירי טילים ופעם זה כתב"ם שכן או לא מצליחים לעלות על עקבותיו. הכל מפחיד. אין דרך להתגונן מפני כל אלה כי אין לדעת מתי זה יתפוס אותך. הדרך להתגונן היא להשאר בבית אבל מי רוצה להשאר מרותק לבית?

המלחמה הארוכה הזו מערערת הרבה מתחושות היסוד הפנימיות ומהדברים שחשבתי שהם בטוחים. בית למשל נתפס אצלי כמקום שהכי בטוח והכי מגן – אז מסתבר שזה תלוי איפה את גרה כי יש מקומות שהבית הוא לא ממש כזה.. הכמיהה לבית, למקום שיעטוף אותך בחמימות מתנגשת עם תחושת הבטחון וכדי לחזק את תחושת הבטחון לפעמים צריך לעזוב את הבית, כמו שקרה בדרום הארץ ובצפונה.

והתחושה של המדינה הזו כמקום בטוח לנו ולילדינו ולדורות הבאים, גם היא הולכת ומתמוססת בתוכי. אני מאד עסוקה בשאלה של מה יישאר פה אחרי שאני כבר לא יהיה כאן. איזו מדינה תישאר לילדים שלי ולילדים שלהם. פעם חשבתי שמדינה היא כמו בית ובית לא עוזבים אבל מה אם הבית הפסיק להיות המקום הבטוח והנכון בשבילך...? כואב לי לדעת שילדים שלי כבר יהיו שיקולים אחרים ולא בטוח שהם ירצו להישאר כאן וישראל תהפוך עבורם לעוד מקום מומלץ להשקיע בנדל"ן בשביל לשמור על ערך הכסף...

המחשבות האלה עושות לי מצב רוח לא משהו.. הכי טוב שאלך לתלות כביסה או להעסיק את עצמי במשהו שבו פחות יש זמן למחשבות להתרוצץ להן באופן חופשי.

שנה חדשה - קלפים חדשים

 

השעון המעורר קטע את שנתי בבוקר, רוך הסדין עטף אותי בנעימות והיה לי נעים מתחת לשמיכה החמה. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. חשבתי על המטלות שחיכו לי באותו יום והחשק לקום הלך ופחת. הרגשתי שלא בא לי להתחיל את כל מה שתכננתי ליום הזה ואז הגיע החתול להזכיר לי שעלי ללטף אותו. זה נוהג קבוע אצלו כל בוקר ברגע ששמע שהתעוררתי. אני מלטפת ומלטפת ובכל פעם שאני מפסיקה הוא דוחף את האף שלו להזכיר לי שאני לא קובעת. כשנמאס לי ללטף אני קמה מהמיטה.

נזכרת שוב ברשימת המשימות שלי להיום: להתקשר לחברת הסלולר, לקבוע תור במרפאת השיניים, לסיים את הספר למועדון הקריאה, לבקר את יהודית, לחפש את האישורים שהלכו לי לאיבוד במעבר הדירה, לנסוע לאוניברסיטה... כל אלה יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.  

נעים לי בתוך אזור נוחות שלי. בפנים, בתוכו, אני מרגישה עטופה. בבית. הכול מוכר. כל ההרגלים שיצרתי ואני משלה את עצמי שהוא שומר עלי ומגן עלי מפני תחלואי החיים. אזור הנוחות הוא מאפיין חשוב שלי. הוא מגדיר אותי. באמצעותו אני מצהירה כלפי כל העולם מהם ההרגלים שלי ומה הגבולות שלי.

אבל אזור הנוחות הוא יצירה של הדמיון שלי. כשאני מרגישה שאני זקוקה לשינוי וליותר עניין בחיים אני יוצאת ממנו כדי לחפש חוויות חדשות. ככל שאני מתרחקת ממנו מפלס המתח עולה. לפעמים המתח הזה כל כך מעורר את החושים שלי עד שזה מציף אותי בפחד. החוכמה היא להגיע לרמה של מתח שמעורר את החושים לפעול היטב מבלי שהפחד יציף אותי.

ככה בדיוק קרה לי השבוע שממש הרגשתי איך הפחד מתחיל להזדחל לו מתחת לעור שלי, כשאני מותחת את אזור הנוחות שלי.

בחודש האחרון מצאתי עצמי מתעסקת בלחזור ללמוד באוניברסיטה, שמתי לעצמי רף גבוה, לא לימודי חוץ אלא תואר במסלול מחקר. זו היתה חוויה ממש טובה. כל דלק שדפקתי עליה נפתחה לרווחה והזמינה אותי להיכנס. וככה מצאתי עצמי כל החודש עסוקה בלהרשם, להבין מה זה אומר, להחליט מה ללמוד, להבין מה הדרישות, מה מצופה ממני, כמה זה ידרוש ממני, נברתי בתיקים לחפש אישורים, הוצאתי מתוך המגירות את מה שחשבתי שכבר לא אגע בו לעולם. וכל פעם אמרתי לעצמי שאם זה לא ילך – אז אני אוותר, אבל בפאזל הזה כל החלקים הסתדרו ממש נהדר וקבלו אותי למה שרציתי ונשאר רק לשלם שכר לימוד..

ופתאם התחילה המלחמה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואמרתי לעצמי שאולי זה סימן שאני לא באמת צריכה ללמוד, ויום אחד הגיע הרגע שבו אמרו שאין יותר דחיות ובשבוע הבא מתחילים והפעם זה סופי. ואני עוד לא שילמתי.

וכשזה התקרב.. ממש קבלתי רגליים קרות. כל מיני אסימונים התחילו ליפול אצלי.. כל מיני תסריטים רצו לי בראש שאולי קפצתי גבוה מדי במחוייבות הזו ואמרתי לעצמי מה את צריכה את זה ולמה לך להכניס עצמך למקום הזה ומה היה רע לך קודם.. ואמרתי לעצמי שמזל שלא שילמתי שכר לימוד אז עוד אפשר להתחרט.. אבל לא באמת רציתי להתחרט. רק רציתי רק לקבל חיזוק לצעד שאני עושה.

ואז הלכתי לדבר עם הילד המתוק שלי וסיפרתי לו הכל ושאלתי אותו מה דעתו ואם כדאי לוותר והוא אמר לי מה פתאום !! את פשוט בפאניקה שזה דבר טבעי כשהולכים למשהו חדש שלא יודעים אותו. "כשתרגעי, תראי שהכל בסדר".

ושמעתי ממנו את כל מה שרציתי לשמוע.. ובסוף בסוף אמר לי שהוא גאה בי וגם האחים שלו פרגנו.. והרגשתי איך כל האמונה שלי בעצמי חוזרת אלי והפחד פשוט מתמוסס מולה..

הרגשתי את האמונה הזו דוחפת אותי להרחיב את אזור הנוחות שלי.

דמיינתי עצמי למטפסת הרים, שכל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לטפס לרמה גבוהה יותר בהר. 
אתגרים כאלה הם בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

הכי טוב זה לגדול מרצון  ולא מכורח. הגדילה משנה את נקודת המבט שלי. מה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ולהישג. אני מדמיינת את עצמי ניצבת על הר גבוה. מאחור אפשר לראות את חיי פרוסים למרגלותיו ומקדימה - שיא ההר הולך ומתקרב, ואני מטפסת לשם.

 בחצות התחילה שנת 2024.

תוהה אילו קלפים יפלו בחלקי בשנה הזו, מה אני מבקשת מהשנה הזו...
שההרים לא יהיו גבוהים מדי וגם האתגרים יהיו בגודל סביר
שיהיה לנו  זמן לאסוף את השברים של כל מה שקרה פה ב-2023,
שתהיה פה ממשלה כמו שמגיע לנו, כזו דואגת לאזרחיה,
הרבה בריאות לאנשים שאני אוהבת
שנאהב הרבה
שנראה את הטוב שהחיים יכולים לזמן ונחיה אותו

 

 

 

מינימליסטית - פרק שלישי

פרק ראשון - מינימליסטית בקטנה

פרק שני    -  מינימליסטית בקטנה

היום סיימתי את היום ה-17 להשתתפותי בפרויקט המאתגר הזה,

היום ה-11 וה-12 היו ימים של מיון צעצועים. נפטרתי מכל הצעצועים של גילאי 0-2,

את היום ה-13 ביליתי בספריה שלי ונפרדתי משלושה עשר ספרים

היום ה-14 הוקדש למצעים מכל הסוגים, מגבות והבגדים שאני ישנה איתם

בימים ה-15, ה-16 וה-17 חזרתי שוב לארון הבגדים והפעם מיינתי חולצות קיץ וחורף, בגדי ספורט ושאר ירקות,

היום הבא יוקדש לצעיפים. ואני כבר מתכננת במשך הימים הבאים לבקר במקומות שמזמן לא חפרתי בהם לעומק.

בשבוע הזה נפרדתי בסך הכל מ-98 פריטים. עיגלתי ל-100 כדי שיראה יותר יפה.

יש לי לא מעט תובנות מהשבוע הזה.

·        לא פשוט לעמוד במחויבות יומיומית כזו לאורך זמן.
החשק להתחמק מהמשימה הזו הוא גדול. אחרי הכל רק אני יודעת אם עשיתי את זה או לא.
ולכן אני משתמשת בכל מיני אמצעים כדי לגייס את עצמי לעמוד במחויבות הזו.
דרך אחת לגייס את עצמי היא ע"י הכתיבה כאן. אם אני כותבת אז אני מתחייבת.
אני גם מנהלת רשימה מה עשיתי בכל יום. הדף הזה תלוי לנגד עיני במקום מרכזי בבית.
יש לדף שתי מטרות: האחת – לראות מה כבר עשיתי. ועשיתי לא מעט; והשנייה -  לרשום מה שאני עושה בכל יום. מכיוון שלא נעים לעבור ליד הדף ולראות שלא השלמתי את המשימה, אז אני עושה..

·        הכמויות... להיפרד מכל כך הרבה חפצים כל יום זה ממש לא פשוט. זה ממש לא "לקחת ולזרוק". יש משהו רגשי בלהיפרד, ככה אני מרגישה לגבי חלק מן החפצים.. ואני לא כל כך טובה בזה. אבל אני לומדת

·        מה שמדהים אותי זה שהארון לא נראה הרבה יותר ריק בהשוואה למה שהיה קודם. ברור לי שגם אחרי שאני ממיינת יישאר עוד מה לזרוק..

·        לאן הולך כל מה שמיינתי?
את צעצועים מסרתי לחברה, הבגדים ילכו לויצ"ו, אבל מה עושים עם הספרים, הנעליים, ועוד.. הפינוי והשינוע של כל השקיות האלה זה משהו שצריך לתכנן אותו. משהו שלא חשבתי עליו מראש, כשהתחלתי את השתתפותי בפרויקט.

·        הימים עם המספרים הגדולים (מ-15 עד 30) הם הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי..

·        אין על התענוג לראות את מדפי הארון המרווחים והמסודרים וכמה נעים לדפדף בקלות בין הקולבים ולפגוש בגדים שלא ראיתי מזמן. וגם זה הפך להיות קריטריון למיון: אם לא נפגשנו אז יותר קל להפרד..

נחמדות היו התגובות של מי שקרא ואהב את הרעיון.. קבלתי לא מעט מסרונים מאנשים שנדלקו על הרעיון והחליטו להתנסות. שיתוף של אנשים אחרים זה דבר טוב ויש בזה פוטנציאל ליצור מחויבות לביצוע. 

וזה ממש שמח אותי 

מינימליסטית בקטנה - פרק שני

מינמליסטית בקטנה - פרק ראשון

בחודש הקודם כתבתי על המשחק  MinsGame# – שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, ביום הראשון נפרדים מחפץ אחד וביום השני – משני חפצים וכך עד היום ה-30 בחודש בו צריך להפרד מ-30 חפצים.

התחלתי את המשחק ב-1 בספטמבר. כשזרקתי את החזיה הכחולה שלי והיא לא היתה היחידה. זריקת חזיות היתה פעולה שעוררה בי תחושה של מרד. במה אני מורדת הפעם, שאלתי את עצמי. נזכרתי בסיפור "שריפת חזיות" שמקורו בהפגנת נשים שהתקיימה נגד תחרות היופי "מיס אמריקה" בנובמבר 1968, באטלנטיק סיטי, ארה"ב. מחוץ לאולם התחרות, הוצב פח אשפה, לתוכו השליכו הנשים חפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיות, נעלי עקב, רולים לשיער, מחוכים וחזיות ועוד. העיתונים למחרת קבעו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות", וכך נולד המיתוס המלווה את הפמיניזם עד היום.

אני כבר לא זקוקה למרד הזה היום אבל תמיד נעים להיזכר...

בימים הראשונים המיון היה קל. חפץ פה ומשהו שם וצלחתי בקלות את האתגר. בכל פינה בבית אפשר לאתר חפצים שאפשר להיפרד מהם בלי שום בעיה.

אבל אני לא רציתי להסתפק במשהו קל. המטרה שלי היתה  – ארון הבגדים. כבר מזמן רציתי לעשות שם מיון רציני והחלטתי שאני הולכת על זה.

בשבוע האחרון עברתי מגירה מגירה, מדף אחר מדף ומיינתי והשתאיתי מכל כל מה שאגרתי בבית. כשמיינתי את מגירת הבגדים התחתונים היו לי המון הפתעות. ספרתי 30 חזיות, לפחות 30 זוגות תחתונים ויותר מ-50 זוגות גרביים, לכל מזג אוויר: לקיץ ולחורף ולספורט ולהליכה ולשינה.. בקיצור היו גרביים שאפילו לא  זכרתי שיש לי כאלה. וחגורות – מי צריך 15 חגורות.. ובכל הזמן הזה תהיתי מתי אפשר להספיק ללבוש את כל אלה.

אחר כך עברתי לבגדים. התחלתי מהשמלות.  החלטתי למדוד ולבחון במראה איך הבגד נראה עלי. קבעתי כמה קריטריונים: מוצא חן בעיני או לא. האם אני אוהבת איך אני נראית והאם יש סיכוי שאלבש אותה בעתיד.

וככה מדדתי כל שמלה, מעיל או חולצה וכשהרגשתי שהבגד הזה כבר לא עושה לי את זה – הוא לא חזר לארון ולא פעם תהיתי ביני לבין עצמי מה עבר לי במחשבות כשקניתי את החולצה הזו או את הסוודר שאני בכלל לא מתחברת אליו. ואם אני לא מתחברת אז אין סיכוי שאלבש אותו שוב.

עד כה למדתי על עצמי כמה דברים:

1. שיש אצלי לא מעט מקומות שזקוקים למיון רציני
2. שלהיפרד זה לא קל לי אבל אני משימתית והחלטתי שאני לא מוותרת, אז אני נפרדת.
3. הפעילות הזו מעודדת אותי לשאול לגבי לשאול על כל בגד או חפץ, האם הוא באמת הכרחי, למה הוא נמצא פה, וזה הרגל מעולה שרק בשבילו היה שווה לשחק.

היום היה היום העשירי שאני עושה את הדבר הזה. אני מודה שזה ממש מאתגר. עד כה השלכתי 55 חפצים. לא רע בשביל התחלה.

אני סקרנית לדעת מה יקרה בימים הבאים

מינימליסטית בקטנה - פרק ראשון

לתנועת ההאטה של עמית נויפלד התוודעתי לפני כמה שנים. הרעיונות השונים של התנועה מצאו חן בעיני והתחברתי מאד לרעיון של חיים מינימליסטים.  תפיסת העולם של חיים כאלה היא עמוקה מתייחסת לתחומים ולהיבטים שונים בחיים שלנו, למשל: צמצום הצריכה, שינוי הרגלים, פרידה מחפצים ולפעמים גם מאנשים.

בשלב ראשון החלטתי שאני רוצה להיפרד מחפצים מיותרים. בחיים הקודמים שלי, כשגרתי בבית גדול, היה בו הרבה מקום לאכסן וכשהילדים עזבו את הבית – כמות האכסון הלכה וגדלה. התחלתי מהארונות במטבח, משם עברתי למזווה ואחר כך לארונות בפינת האוכל ובסלון. היו לי גילויים שלא ציפיתי.  מצאתי קופסאות מלאות עוד מהימים שחזרנו מהשליחות (בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת) שטרם נפתחו, מתנות מכל מיני אירועים, מתנות שקניתי אבל לא יצא לי לתת, שימורים שפג תקפם ועוד ועוד ועוד. חוויית המיון עשתה אותי מאושרת. מראה הארונות המתרוקנים היה כל כך מעורר שהחלטתי לא לעצור בקומה הראשונה ולהמשיך לשאר חדרי הבית. ידעתי שגם שם יהיה מה לעשות בגלל שאני לא זוכרת את עצמי מחליפה "קיץ-חורף".  

הכנתי תכנית מסודרת כשבכל פעם אני ממיינת חדר אחר. את מה שהוצאתי, והוצאתי לא מעט, חילקתי לכל מי שרצה, נתתי בשמחה לחנויות יד שניה וגם פח הזבל קבל את חלקו.

הניקיון הזה היה בשבילי גם מעין טקס ניקיון רוחני. אהבתי את מראה הארונות הריקים ואת הסידור המרווח שבו אפשר לראות את מה יש בארון ולא צריך לחטט בערימות והחלטתי שככה אני רוצה להמשיך.

אנשים נוטים לחשוב שלהיות מינימליסטית זה אומר – לזרוק המון חפצים מיותרים מהבית. אבל מינימליזם הוא הרבה יותר מזה והוא לא רק זה. להיפטר מחפצים מיותרים זה סימפטום שמאחוריו עומדת תפיסת עולם עמוקה הרבה יותר. וככה מצאתי עצמי מתבוננת על ההתנהלות שלי בתחומים שונים. כשהגיעה השעה לעזוב את הבית כבר הייתי עמוק בתוך החשיבה הזו ולכן את ההחלטה על "לוקחת או משאירה", הקפדתי לעשות תוך שאני מנטרלת את הרגשות והסנטימנטים שפיתחתי עם השנים כלפי חפצים שונים..

למדתי שאם אני רוצה להתחיל לנהל את חיי בהתאם לתפיסת העולם הזו, הדבר הכי הגיוני הוא להיפרד מחפצים, מהרגלים מיותרים, ולפעמים אפילו מאנשים ולעשות דברים קצת אחרת. קבעתי לעצמי כמה עקרונות מהם אני לא זזה.

·      אין לי מלאי. אני קונה רק מה שאני יכולה לסחוב הביתה לבד מהאוטו, בפעם האחת. זה אומר 3-4 שקיות רב פעמיות, לא מלאות מדי.

·       אין לי מדיח. יש לי מעט כלים ולכן כולם צריכים להיות שטופים כי תמיד צריך אותם. אני משתדלת לא לצבור כלים בכיור ומשתדלת לשטוף אותם סמוך לזמן השימוש. ככה המטבח תמיד מסודר ונקי וגם הכלים תמיד מוכנים לשימוש.

·      צמצמתי מאד את כמות הספרים שיש לי. נפרדתי כל ספרי הבישול. כשאני מחפשת מתכון אני מוצאת אותו באינטרנט. עוד לא הסתגלתי לקריאה דיגיטלית אבל אני עובדת על זה.

·       אני לא קונה 3 ב-100. אני קונה רק מה שאני צריכה, גם זה אומר שמוצר אחד עולה יחסית יותר.

·      אני לא יוצאת לשופינג. אני לא מסתובבת בחנויות. אני הולכת לשם רק כשאני יודעת מה אני רוצה לקנות או כשיש לי מטרה מסויימת.

·      המשותף לכל אלה הוא שאני מכניסה הביתה רק דברים שאני חושבת שהם ממש נחוצים או שאהבתי מאד.

המינימליזם משפיע עלי בדרכים נוספות אחרות. אני מבשלת אחרת. מארחת אחרת וגם לומדת להגיד לא. למדתי להעריך את הזמן שלי אחרת למדתי להיפרד מעבודות שתפסו בעלות על הזמן שלי באופן מוגזם, ולבחור במקומן עבודות שמאפשרות לי לעשות גם את הדברים החשובים באמת – לכתוב, לקרוא, ללכת, לנשום..

בחודש שיתחיל עוד מעט אני מתכוונת להשתתף במשחק MinsGame# –  שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, מחפץ אחד ב-1 בדצמבר ועד 31 חפצים ב-31 בחודש. יהיה מעניין...

מה יש לי בתיק? - ספור...

 Photo by Nick Noel on Unsplash

מה עוד לא נאמר על הקשר בין אשה לתיק שלה.. לא פעם אני מרגישה שהתיק שלי הוא כמו אבר נוסף בגופי, כאילו יש לי עוד צלע או עוד יד או אולי תוספת קטנה לאורך הגוף בצד שמאל ושיש בינינו קשר כזה שלא ניתן להפריד בינינו.

בשבילי התיק הוא גם תמצית אישיותה של האשה. בלעדיו, חיי נראים אחרת. התיק שלי כבר הפך מזמן נושא לבדיחות אצלנו. אני סוחבת בו חצי מהבית in case… , מבקשים פלסתר אני מיד שולפת. מגבון? אני מוציאה, טישו? מיד. ההרגשה שלי היא שהתיק הוא המשכו של הבית. פעם בכמה זמן אני מנסה לעשות סינון, מפזרת את תכולת התיק על השולחן, ממיינת מוציאה המון, אבל מהר מאוד הוא חוזר למצבו הכבד, הסטנדרטי והתיק תמיד מתמלא...

לפני שבוע יצאתי מן הבית שמחה ונרגשת לקראת היום החדש החדש שמצפה לי, כשאני מחזיקה בשתי ידיים ערימה של שקיות ותיקיות וניילונים (שמרדף?) שהכנתי בערב מראש בשביל כל הפגישות שתכננתי לאותו יום. ככה הלכתי עמוסה לאוטו,

הייתי במצב רוח טוב. כל הדרך לטבריה עברה עלי בשירה מתלהבת יחד עם הרדיו. לא את כל השירים הכרתי אבל למי איכפת אם אני מזייפת לעצמי את המילים. האוטו שלי כבר מכיר את הדרך לטבריה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק ללחוץ על דוושת המהירות ולהנות מהנסיעה, מהדרך, מהנופים ולשקוע במחשבות על היום שמצפה לי.

טבריה היתה טובה אלי כמו תמיד: הפגישות, האנשים, ההתקדמות של התכניות. קורים שם דברים שממחממים לי את הלב כל פעם מחדש.

באמצע טבריה רציתי להיערך לפגישה שיש לי אחר כך. רציתי לבוא אליה במיטבי. כמעט אוטומטית שלחתי את היד למקום בו אני תמיד מניחה את התיק. התיק שלי לא היה שם. סקרנית בדקתי מסביב אולי הוא נפל. אבל הוא לא. בדקתי קצת יותר מסביב.. אין תיק. הלכתי לחפש באוטו. הוא לא היה כאן. חזרתי שוב לחדר הפעם חיפוש יותר יסודי גם בחדרים האחרים בהם ישבתי. כלום. השאננות שלי התחלפה בדאגה, לאן נעלם התיק. אם הוא לא נפל בדרך מהאוטו לישיבות, אז היכן הוא יכול להיות. טלפון דואג הביתה גילה לי שבהמולת הבוקר פשוט שכחתי לקחת אותו כשיצאתי בדרך החוצה עם ערימת השקיות שמלאה אותי.

ברגע הראשון הייתי בשוק. ברגע הזה ממש יכולתי להרגיש את המשמעות של היותו איבר מגופי. ועכשו כשהאיבר ההזה חסר היתה לי תחושה שהחלק הזה חשוף. וזה שנחשף לעיני כל שאני, "הכל כך מסודרת" הגעתי בלי תיק.. זה היה רגע קצת לא נעים.

מהר מאד הבנתי שאין ברירה ואין טעם לשקוע בסיטואציה שנוצרה ועשיתי הערכת מצב של 'גודל האסון', לאור התכניות שהיו לי להמשך היום. הערכת מצב זהירה של מה יש בתיק שאני כל כך זקוקה לו ושבלעדיו חיי אינם חיים גילתה לי שהאסון לא כזה גדול..

הטלפון הנייד היה איתי. זה צמצם את ממדי האסון לחצי. גם מחברת הרשימות שלי בה אני רושמת את עיקרי הפגישות והנושאים שעולים, היתה איתי.

היומן הקטן שלי היה חסר אבל זו גם היתה הזדמנות להודות שאני כבר בקושי משתמשת בו. והארנק עם כל כרטיסי האשראי.. זה יהיה יום ללא קניות. אהבתי את הרעיון.. חסרתי את כלי האיפור אותם שמתי במיוחד בבוקר בתוך התיק. היום ממש הייתי זקוקה להם. הדאיג אותי חסרונם של רישיונות הרכב ורישיון הנהיגה. מה אגיד לשוטר שיעצור אותי וישאל אם אפשר לראות רישיונות, קיוויתי גם שאסתדר ללא המטען של הטלפון הנייד.

ויחד איתו נזכרתי בכל שאר הדברים שלפתע פתאום חסרו לי. קופסת העטים, המניפה משדה התעופה בסיאול, לי רוח, קרם ידיים, סוכריות המנטה, גומי לשיער, הפלסתרים והמגבונים שאני אוספת וחבילת הטישו, מברשת השיער והפצירה לצפורניים וגם הצמיד ששוכן קבע בתיק, נתקפתי געגועים לכל אחד מהם.

 בסופו של דבר, הכל הסתדר לטובה. הפגישה הבאה היתה טובה.. אם כי אני מודה שזה קצת מוזר להגיע לפגישה ללא תיק. מזל שהיו לי שקיות עם  ניירות. ובסופו של דבר הסתדרתי לא רע למרות תחושת החסר. אבל, יחד עם זאת, אני מודה שזו תחושה משונה להסתובב בידיעה שחלק ממך לא נמצא אתך. זה ממש יכול לגרום לפיצול אישיות.

בדרך הביתה חשבתי על מה שההרגלים עושים לאדם. כל היום הסתובבתי בתחושה שחסר לי משהו. אבל באורח פלא הייתי גם משוחררת לגמרי כי הבנתי שהיום שום דבר כבר לא ילך לאיבוד. היה נחמד להיווכח שהסתדרתי נהדר בלעדיו, ולמרות שזה ממש מבאס לשכוח את התיק,  אם זה כבר קרה - אני תמיד שמחה לראות מה "הרווחתי" מזה... ותמיד מסתבר לי שאני תקועה בכל מיני מקומות...
נחמד לבדוק את זה מפעם לפעם. זה פשוט משעשע

מי בעד שינוי?

איש אחד שפגשתי לא מזמן אמר לי: "בגילי.. אני כבר לא יכול להשתנות". קצת התמלאתי פליאה על ההצהרה הזו כי אני חושבת שאנחנו משתנים כל הזמן רק שאנחנו לא מודעים לזה ולכן לא קוראים למה שעובר עלינו "שינוי". אנחנו משתמשים במילים שונות לתאר את מה שקורה: גיוון, שינוי קומסטי, שינוי על פני השטח, שיפור, שיפוץ, החלפה. כולן מתארות תהליך של שינוי מבלי לנקוב בשם המפורש: חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהוא לא שם לב לזה.

אמרתי לו שהוא בטוח לא אותו איש שהיה בגיל עשרים או שלושים או ארבעים או לפני שנתיים.

"תראי.. נכון.. אני לא אותו איש שהייתי בן שלושים אבל לא התכוונתי לזה" הוא ענה

"אז למה התכוונת?" שאלתי

"התכוונתי שקשה לשנות הרגלים" ענה

"ומה אם ההרגלים האלה, שאמרת שקשה לשנות אותם, מביאים אותך כל פעם לתוצאות לא מוצלחות מבחינתך...גם אז אתה דבק בהם?" הקשיתי. הוא שתק לרגע ושתק עוד רגע ואמר שהוא צריך לחשוב על זה.

חשבתי על זה שכל כך התרגלנו ל”אמיתות” האלה שאי אפשר לשנות הרגלים, עד שאנחנו באמת מאמינים שזה ככה. כשאנחנו מאמינים בכך, זה השלב בו התבשלנו בסיר בדיוק כמו הצפרדע המתבשלת במים חמים.

מכירים את הספור על הצפרדע המתבשלת במים החמים? אם מכניסים צפרדע למים רותחים, היא תקפוץ החוצה מיד ותציל את עצמה. אך אם מכניסים צפרדע לתוך סיר של מים קרים ולאט לאט נתחיל להרתיח את המים, היא לא תבחין בשינויים המזעריים ותתבשל למוות.

הסיפור הזה מבטא את היחס לשינוי. אנחנו מגיבים לשינוי מהר כשהוא חד ומיידי אבל אם השינוי הוא הדרגתי ומתמשך, יתכן שלא נהיה מודעים אליו ולמה שעובר עלינו. אנחנו לא תמיד רואים את השינויים בעת שהם מתרחשים, גם בגלל שאנחנו רגילים לשגרה ולהרגלים וגם בגלל שאנחנו מפחדים משינויים. אז במצב כזה אנחנו מעדיפים שלא לראות. אצל הצפרדע הדבר הזה יכול להוביל אותה לקראת מותה ואצלנו – לכשנתעורר, אנחנו יכולים להקיץ לתוצאות שלא בדיוק רצינו אותן.

דוגמאות להרגלים גרועים אני יכולה למצוא למכביר (לא כולם שלי, אגב): לא לעמוד בהתחייבויות שלי לעצמי, להשוות עצמי כל הזמן לאחרים, להאשים אחרים בכישלונות שלי, לא להגדיר לעצמי מטרות בצורה ברורה, להיות פסיבית ולחכות שמשהו יקרה, הלקאה עצמית ו/או ביקורת עצמית כשמשהו לא מצליח לי... יש עוד, אבל נראה לי שהנקודה ברורה.

נכון. קשה לשנות הרגלים וגם כשאנחנו מאד רוצים - קשה ליצור שינוי. אבל כשמדובר בהרגלים גרועים שפוגעים בנו לאט אבל בטוח, למה שלא נרצה לחולל בהם שינוי, ולמה עדיף להתבצר מאחורי חומת ה"קשה לשנות הרגלים"?

ההרגלים שלנו הם לא יותר מלולאות פשוטות של סימן מקדים – התנהגות או פעולה שגרתית – ותגמול או פרס. משהו שחוזרים עליו שוב ושוב והופך לפעולה אוטומטית ולכן נוהגים לכנות אותם "טייס אוטומטי" .

קל יותר לזהות הרגלים גרועים כשהם באים לידי ביטוי בפעולות פשוטות ויומיומיות שאנחנו עושים על בסיס קבוע אבל הרגלים יש לנו בכל דבר שאנחנו עושים וגם ביחסים עם אנשים, במערכות יחסים שיש לנו במקומות עבודה, במעגל החברים, ביחסים עם בני הזוג, עם הילדים, במערכות היחסים שאנחנו בונים או לא מצליחים לבנות והרשימה הולכת ומתארכת...

האיש שפגשתי, כבר שנים שהוא לא במערכת זוגית. קשרים מזדמנים יש לו כל הזמן, עכשו הוא רוצה קשר אחר וזה לא מצליח לו. כששאלתי אותו למה לדעתו זה לא מצליח לו היו לו הרבה תשובות שהתרכזו בעיקר בחסרונות של הנשים שהוא פוגש... והיו הרבה כאלה..

אבל לא אחת כמוני תניח להזדמנות כזו ..

אמרתי לו שאני שומעת הרבה ביקורת על מי שהוא פוגש וגם אם נניח שכל הביקורות האלה נכונות ומוצדקות, ביחסים שלא מצליחים יש תמיד שני צדדים. כששאלתי מה לדעתו היה החלק שלו בזה שמה שהיה לא הצליח, לא הייתי מופתעת לגלות שהוא ממש התקשה לתת לי תשובה.

האמת היא שפחות התעניינתי בלמה זה לא הצליח בפעם הזו או בפעם הקודמת ויותר עניין אותי לדעת אם הוא מזהה דפוסים שהוא מביא איתו לקשרים האלה שמכשילים אותו... נדמה לי שהתשובה ידועה. הרגלים זה סלט אחד גדול, שיש בו תכונות אישיות, נטיות מולדות, מוטיבציה, חינוך ונסיבות וקשה לקום ולהודות ש"הבעיה היא אצלי.." גם העובדה שזה חזר על עצמו כל פעם מחדש לא עשתה לו טוויסט במחשבה.

אני אופטימית ומאמינה שכל הרגל ניתן לשנות אבל גם יודעת שאין פתרונות קסם.
להתחיל להשתפר אפשר בכל רגע נתון. זה דורש מודעות ומחויבות. צריך לעבוד בזה. צריך להתמסר לתהליך ולהאמין בו ואז גם דברים קורים.

ואם נחזור רגע לצפרדע המתבשלת.. לפי דן אריאלי הספור הזה הוא מיתוס וכנראה שלא באמת נערך ניסוי עם צפרדע מתבשלת אבל למה להרוג סיפור טוב..?

הכל משתנה ברטולט ברכט

 הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

 מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

 

 

את צריכה לבחור...

התמונה מתוך אתר unsplash

לפני שבוע קבלתי הצעה מהז'אנר של "הצעה שאי אפשר לסרב לה". זה הכניס אותי לסחרור לא נורמלי. תארו לכם את התמונה הזו בה מול עיני עומדת לה הצעה מאד מפתה להרפתקה חדשה. וזו לא סתם הצעה. זה משהו שחלמתי עליו בעבר אבל לא חשבתי שהרעיון הזה יכול להפוך למציאות עבורי. והנה עכשיו ההצעה הזו מונחת לה על סף דלתי, מושיטה לי יד ואומרת לי "קחי". ברגע הראשון ששמעתי עליה, הכל התעורר ונדלק בתוכי. ראיתי עצמי במציאות החדשה וממש התאהבתי במה שראיתי. התחלתי לגלגל את הרעיון בראש, בודקת איך אפשר לממש אותו, ירדתי לפרטים, התחלתי לעשות רשימות, לשאול שאלות, לבדוק דברים ובדיוק אז התחילו להשמע הקולות האלה בתוכי. קודם הגיע ההיגיון שואל אותי "באמת בא לך עכשו לעשות צעד שיאלץ אותך לעשות כזה שינוי גדול בחייך". ואליו מצטרפים כל משביתי השמחות הפנימיים שבתוכי ושואלים אותי אם אני באמת צריכה את זה ולמה למה למה. ואני.. הלב שלי יוצא אל הרעיון החדש והרגלים שלי לאט לאט מתחילות להיות קרות.

מה אני עושה?

למדתי שהדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי והתכונה הכי חשובה היא היכולת להשתנות, להסתגל לשינויים ולהתאים עצמי למציאות חדשה. כל אלה מאפשרים לי לא לעמוד במקום ולהתפתח.

לפני שלושים שנה אולי הייתי מדברת אחרת אבל היום אחרי שבגרתי והחכמתי ועברתי לא מעט שינויים אני יודעת שזה נכון. במבט לאחור אני רואה את ההבדל ביני לבין אנשים אחרים. וההבדל הגדול הוא בתחושת האושר, שלוות נפש ושמחת חיים שיש בי. אני יודעת ליהנות וללמוד מכל רגע, יודעת מי אני ומה גורם לי אושר וגם יודעת איך לממש אותו. יש לי כל מה שאי פעם באמת רציתי, ואני מרגישה שהיד עוד נטויה.

אני מתבוננת על אנשים שאני מכירה, את חלקם אני מכירה הרבה שנים. לא מעט מהם נראים לא מרוצים ולא שלמים עם חלק מהבחירות שעשו בחיים. כשהתבוננתי לעומק על ההבדלים בינינו, חשבתי שההבדל המהותי הוא בכך שאני עשיתי דברים שאחרים חלמו או רק חשבו לעשות. אלה שכן מרוצים הם כאלה שהלכו אחר נטיות ליבם והעזו לעשות שינוי בחייהם.

היו כאלה שחשבו ללכת ללמוד, לשנות מקום עבודה ואולי גם מקצוע – אבל מעטים באמת העזו ללכת אחר החלומות שלהם. אולי הסיבה לכך היא בגלל המאמץ הכרוך בשינוי או אולי בגלל הפחד לשנות. ואלה שרצו אבל לא עשו שינוי – אצלם אפשר לחוש חוסר סיפוק ואף יותר מכך. לפעמים פגשתי כאלה שהלכו לבדוק ולהתייעץ כדי להבין מי הם ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב, אבל הם מעטים. הרוב לא עושים את זה. הם חולמים על דברים אבל לא עושים איתם דבר כי "לא היה עם מי", "לא היה זמן ולא היה כסף". בשורה התחתונה אני מבינה שמדובר על פחד משינוי ומהתמודדויות שהוא מביא עמו.

בהלוויה אחת פגשתי בן דוד אחד שגדלנו ביחד ושלא התראינו מזמן. אחרי שנפנו האחד לזרועות השני, באה הסקרנות ועשינו השלמת פערים של בני דודים שלא נפגשו מזמן. ספרתי לו שפרקנו את המשפחה. "מה?" אמר לי מזועזע. תגובתו שעשעה אותי "בגילי אני לא מוכן לשמוע מזה. לא מוכן אפילו לחשוב על זה." אני יודעת שלכל בחירה יש מחיר. הבחירה במוכר והידוע והבטוח היא בחירה. לפעמים יש בה טוב ולפעמים פחות. לפעמים היא מביאה לחוסר מימוש עצמי ולריקנות.

אני מביטה אחורה אל החיים שלי. עברתי לא מעט. התנסיתי במעבר לערים ולארצות אחרות, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, עיסוקים, למדתי, פרקתי זוגיות ומשפחה, עזבתי את הבית. ובדרך, כשעלה הצורך והרגשתי שמשהו בי קצת מתערער, דאגתי להחזיר לעצמי את האיזון הנפשי שאבד בזמנים של משברים. למדתי להסתגל לשינויים וגם שיניתי את עצמי כשהמציאות דרשה זאת. ולמרות ששינוי זה לא דבר קל, לא היה בי פחד משינוי. התמודדתי עם מה שנקרה בדרכי. אני לא יודעת אם זו תכונת אופי או משהו שהמציאות הכריחה אותי לעשות, אבל אני יכולה להעיד שקרו לי הרבה דברים טובים בעקבות השינויים ועם הזמן למדתי להתרגש לקראתם ולהיות מודעת לאפשרויות שיפתחו בפני במצב החדש.

תקיעות, מקובעות ופחד משינוי זה דבר גרוע, אבל באותה נשימה אני גם יכולה להבין את זה. גם אני הייתי פעם ככה, נצמדת למה שיש לי ומכורה לתחושה שזה מקנה לי ביטחון והיו לי גם נימוקים כבדי משקל לזה: העבר הוא השורשים שלי, ההיסטוריה האישית שלי. במשך הזמן הבנתי שההישארות בעבר והדבקות בו מנוגדים לחיים. העבר חשוב אבל חשוב עוד יותר ללמוד ממנו, להפיק את המיטב ממנו וגם לזכור את כל הטעויות שעשיתי, כדי להשאירן מאחור. התרפקות על מה שהיה לא צריכה לעמוד בסתירה לזה שצריך להתקדם, לשנות ולהשתנות. וכשלא משתנים - משלמים על כך בדרך אחרת. או כמו שאמרה לי מישהי חכמה: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

אז אני לא רוצה להיות זו שהחיים מחליטים בשבילה ולכן אימצתי גישה של גמישות מחשבתית. אני מאפשרת לעצמי לחוות דברים חדשים, להיפתח להתנסויות שלא הכרתי בעבר, ואם אני נדלקת על רעיון שמוצא חן בעיני או אני פשוט קופצת למים ומתחילה לשחות. אני מתנסה בחוויות חדשות, מכירה אנשים חדשים ולומדת דברים חדשים.

למדתי שהשינוי הוא הוויה קבועה וכי כל שינוי מביא לגילוי וכל גילוי מביא לשינוי נוסף וככה אני מוצאת עצמי בתנועה מעגלית כזו בה אני מתנסה ומשתנה ומתפתחת ולומדת וההיכרות עם עצמי ועם העולם מעמיקה עוד ועוד. והכל נובע ממקום של בחירה.

ועכשיו אחרי כל המלל המשכנע הזה שכתבתי כאן, ההרפתקה החדשה המרגשת המדהימה שהוצעה לי דורשת ממני לקבל החלטה. יש בה את כל מה שאני רוצה אבל כבר מרגישה את הבטן שלי מתהפכת ואני מהססת. אני מזכירה לעצמי שוב את המשפט האולטימטיבי: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

בתיאוריה זה יופי של משפט במציאות זה משפט מבאס לאללה... חרא של משפט. 

לישון עם האויב

 מתוך קלפי points of you

צלצול הטלפון הפתיע אותי באמצע הישיבה. זה היה המספר לא היה מוכר והתלבטתי אם לענות. אחרי כמה צלצולים הטלפון השתתק וחזר לצלצל שוב. הקול מהצד השני וידא שזו אני והזכיר את תוצאות הבדיקה שקבלתי לפני כמה ימים. בהבלחה של רגע נזכרתי בתוצאות שהיה כתוב בהן "חשד קל". כשהסתכלתי על התדפיס ההוא חשבתי שחשד קל זה לא משהו שצריך להטריד את מנוחתי.

"צריף לבדוק את זה" אמרה לי זו שמצד השני. "בואי נקבע תור ואם תחליטי לא לבוא תמיד אפשר לבטל". קבענו תור. הרופאה שהתייעצתי איתה אמרה שאין ברירה ועושים את זה כדי לשלול ממצאים ובהרגשה הזו הלכתי לבדיקה.

בפעם הבאה שצלצל הטלפון כבר הכרתי את המספר. זו שוב הרופאה שבישרה לי שהחשד הקל הפך לעובדה. "עליך להיערך" אמרה. לא כל כך הבנתי את המשמעות של "להיערך". מהר מאד מצאתי עצמי נסחפת במשהו שאין לי שליטה עליו. באותם ימים הכתה בי ההכרה שמה שחשבתי שלעולם לא יקרה לי – קרה.

כשהתייצבתי אצל הכירורג למחרת הוא היה ממש נחמד והתאמץ מאד להסביר לי במה העניין ולמה צריך ניתוח. ההסברים הרפואיים שלו בלבלו אותי לגמרי: המון מושגים חדשים, אפשרויות טיפול שונות, לא ידעתי עם מי עלי להתייעץ ומה נכון לי לבחור. הייתי נתונה במערבולת רגשית שלא הבנתי מה יש בה ואת סופה לא ראיתי. אז במקום להתנגד לה פשוט התמסרתי לה. אחרי שבוע התייצבתי בחדר הניתוח. כשהגיעו תוצאות הבדיקות של הניתוח (ביופסיה בשפה הרשמית) התמונה שהיתה מטושטשת בהתחלה הלכה והתבהרה. הממצאים דברו בשפה יבשה על תאים ועל ממאירות והבנתי שזה משהו שאין לזלזל בו.

הניתוח היה נקודת מפנה בשבילי.

אחריו התחילה לחלחל בי ההבנה שלפני לא מעט אתגרים ושהחיים שלי לא יתקדמו במסלול שתכננתי לעצמי. החיים ימשיכו בשגרה אחרת של טיפולים ומעקבים ובדיקות, בתוכה יתקיימו מפגשים עם גורמים רפואיים שונים. המחשבות בתוכי מתרוצצות ביחד עם ההתמודדות הפיזית, הרגשית והנפשית ועם ההכרה במחלה ועם הפחדים.

לרשימה המוכרת של רופאים אצלם נהגתי לבקר מעת לעת, כמו רופאת משפחה, נשים, ואורתופד מפעם לפעם נוספה עכשיו האונקולוגית. יש לה שם מיוחד והיא מדברת רוסית. האישה הזרה הזו הופכת להיות עכשיו אחראית במידה רבה על מה שיקרה לחיים שלי. אני תוהה איזו מערכת יחסים תתפתח בינינו..

אני עוד לא כל כך יודעת למה לצפות. אני מקשיבה לספורים של אלה שהיו שם ומנסה ללמוד מהם ומרגישה שלמרות שלא הכל ברור לי, כבר מתגבשת אצלי תפיסה והכרה בכך שאני נמצאת בשלב חדש בחיי, שמחייב אותי להיות יותר ערנית, ממוקדת ומפוקסת ושעלי ללמוד. ללמוד הרבה. גם לגבי עצמי וגם לגבי הסביבה.

והציפיות.. הציפיות... יש בתוכי ציפיה שיום אחד הכל יהיה מאחורי ואשוב לשגרה המתוקה שלי. אבל אני יודעת שאף פעם הדברים לא יחזרו להיות כמו שהיו. אין לי מושג מה תהיה השפעת התהליך והטפולים שאעבור עלי. יקח זמן עד שאפנים את השינוי ואבין איך נכון לי להתקדם הלאה. אני יודעת מה אני לא רוצה אבל לא יודעת מה אני כן, מה נכון לי ומה לא. ולכן אני לוקחת נשימה, מרשה לעצמי להיות כאן ועכשיו ובמה שיבוא עלי ולשחרר את הציפיה לחזור למה שהיה פעם.

אני קשובה לגוף שלי ולמה שאני מסוגלת להתמודד איתו. אני רוצה להמשיך לעשות ספורט ולהתנהל במלוא המרץ והחיוניות המאפיינת אותי, כמו קודם, אבל מבינה שאני צריכה להרשות לעצמי להיות חלשה, כואבת ומטולטלת. לפני עוד סדרת הקרנות, תרופות ביולוגיות או טיפולים אחרים שודאי תהיה להם השפעה כל הגוף ועל מצב הרוח שלי.

וישנו גם הפחד. הפחד מפני הבלתי ידוע...משהו עבר עלי בתקופה הזו. אני יודעת שאני צריכה לתת לעצמי את הזמן לחוות את מה שעובר עלי וללמוד לרכוש מחדש את האמון בגופי וגם לתת מקום לפחד מהכישלון של הגוף, להתגבר על הקשיים וגם לפחד מחזרת המחלה.

השאלה "האם אחזור להיות כמו פעם?" לא מעסיקה אותי. אני מרגישה שאני כמו שהייתי כל הזמן ומתמקדת במה שקיים. יחד עם זה אני לא שוכחת להיות ערה לשינויים שיבואו עלי..

הסביבה שלי עוברת שינויים יחד איתי. אני חשה את החשש למה שנפל עליהם עכשו. יחד איתי הם ממתינים ליום שאחרי וגם הם בציפיה שאהיה בדיוק כמו שהייתי קודם. אבל אי אפשר להכחיש שכולנו במקום אחר. נפל דבר אצלנו.. הבלתי ידוע נכנס לחיים של כולנו. אני משתדלת לא להילחץ מהצורך לענות על הציפיות של בני משפחה וחברים. אני משתפת בכל מה שאפשר, מסבירה מה עובר עלי ומתייעצת. הכל פתוח אצלי.

יחד עם זה אני מבינה שיכולים לצוץ פערים בהתייחסות למה שקורה. אני מבינה את זה היטב. הם היו רוצים שהכל יחזור להיות כמו שהיה בעוד שאני צריכה להתמודד עם מה שקורה לי במציאות. אני יודעת שכולם יהיו שם בשבילי אבל יודעת שעלי למצוא לעצמי תמיכה גם במקומות אחרים.

אני מרגישה שגם סדרי העדיפויות שלי השתנו. עכשו כשהכל מזוקק יותר, ברור לי לאן אני רוצה לקחת את עצמי. תחושת הבהלה הראשונה התפוגגה וכעת הדברים נראים יותר ברורים ופחות מלחיצים. אני משתדלת לא לתת ליומיום להשפיע עלי ומתרכזת בעיקר במה שעושה לי טוב ויש לי הרבה מזה בחיי. אני לא חוששת לצאת מאזור הנוחות שלי, אני משתדלת להקשיב לתחושות הבטן שלי ולמה שעושה לי טוב והולכת עם זה..

והעתיד.. אוי העתיד.. מי יודע מה הוא יביא לי.. והאמת היא שממש לא איכפת לי. בעתיד הקרוב אהיה עסוקה בבדיקות וטיפולים ותרופות שונות אבל אני מסתכלת על העתיד הקצת יותר רחוק. יש לי המון תכניות, הרבה דברים מעניינים אותי ואני רוצה לחבק את כל ההזדמנויות שמגיעות אלי ולהנות מהן.. וחולמת על קורפו..

אני חוזרת ומסתכלת על הכותרת שבחרתי לקטע הזה "לישון עם האויב". לכאורה כל מה שקרה לי היה אמור להפחיד אבל בפועל קורה לי משהו הפוך לגמרי. אני חשה רגועה לגמרי.. אם קודם לא ידעתי מי האויב ומה אופיו ואיך יראו פניו, עכשו כשאני יודעת אני מודה שהידיעה הזו משחררת.. אפילו השינה שלי השתפרה אחרי תקופה ארוכה שלא היתה ככה ובזמן האחרון אני ישנה ממש ממש טוב..

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

 

גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנות AM/PM 24/7 שהיתה פעם הסניף המפואר של המשביר לצרכן מצאתי דוכן שמוכרים בו כרטיסי ברכה לחג, ממש כמו פעם. הסתכלתי שוב כדי לראות שאני לא טועה. תהיתי מי בימינו עוד קונה ואולי גם שולח כרטיסי ברכה עם זהבים כמו שהיו פעם, עם הברכות הנאיביות המודפסות עליהן. אבל ראיתי שאנשים עצרו והסתכלו על הכרטיסים וגם קנו. אז כנראה שיש עוד ביקוש למשהו ששייך לפעם ואולי גם בשבילם אלו היו כמה רגעים של התרפקות על העבר וקצת נוסטלגיה...

עוד שנה חדשה בפתח ולי יש הרגשה שזה עוד מאותו דבר. שוב ההתלבטויות על איפה עושים את החג יחד עם הנהלת החשבונות של איפה היינו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפני לפניה. והאם צריך חולצה לבנה והאם לקנות בגד חדש  לחג, כן או לא.. ואיזה מתנות להביא למי ש"לא צריך כלום".

והקטע הזה שצריך לברך. אז כבר מזמן שאנחנו לא מברכים באופן אישי. אפילו לא שיחת טלפון אישית להגיד "חג שמח". עברנו לצד של המקלדת. זה יותר קל. מחפשים איור יפה, מצמידים לו משפט מפתח ושולחים בתפוצת נאט"ו וככה נגמרת ההתחייבות של הברכות. וגם אני נפלתי בזה. מודה. אני יודעת שאנשים מצפים לברכה וזה נחמד לשלוח וגם לקבל אבל מה כבר יש לי לכתוב שלא ישמע ממוחזר ויהיה מחובר לעצם הימים האלה ולרוח התקופה ולא ישמע קלישאתי ורדוד ושלא כתבו עליו איזה שיר או עשו פארודיה או סרטון מצחיק או איור שנשלח בכל הקבוצות בפייסבוק . בקיצור, אני מחפשת משהו מקורי שעוד לא שלחו אלף פעמים, עם מילים נוגעות עושה send וזהו. קל אבל משאיר אצלי איזו תחושה של מועקה שלא ליחסים האלה פיללנו של אדם לאדם מקלדת..

אז בשביל שלא להשאר בתחושת ה"לאן התגלגלנו", הנה כמה אפשרויות להסתכל על השנה החדשה ואולי מזה תצמח ראיה חדשה..

קצת הומור אף פעם לא הזיק

כל ההתעסקות הזו באיפה נעשה את החג ואצל מי נתארח ואיפה היינו בשנה שעברה ועם מי אנחנו רוצים או לא רוצים להפגש ומה כל אחד מביא.. ובסוף אנחנו מגיעים לארוחה שכבר אחרי המנה הראשונה כבר אין כוח לאכול אותה ובסוף הערב נשארים עם כמויות אוכל שיספיקו לעוד שבוע לפחות ואז מתעסקים בלהכין קופסאות שהאורחים יקחו רק שלא נשאר עם כאלה כמויות של אוכל כי המקרר שלי מפוצץ .. תודו שזה הזוי לגמרי כל הספור הזה

אז למה לא נחליט שנלך על גירסה קלילה.. בלי מחוייבות ובלי תכנון וכל אחד יביא מה שבא לו ומה שיצא יצא.. רגע.. זה לא מסתדר כי כולם כבר סגרו אצל ההורים כי קליל זה פחות בטוח..

אז אולי הומור וראש השנה זה לא באמת מסתדר.. אוף..

מבט נוסטלגי על ראש השנה

אפשר לנסות להיזכר מה היה ראש השנה בשבילכם כשהייתם ילדים, להיזכר בכל ההכנות לקראת החג, באורחים שהיו באים לארוחת החג, המתנות שהייתם מקבלים לכבוד השנה החדשה, מאכלים שאמא היתה מכינה לארוחת החג. לכל אחד יש ספור מהתקופה ההיא שהיה ילד.

אצלי זה הדג שהיה שוחה באמבטיה לפני שהפך לגפילטע פיש..

אני נזכרת בדוור על אופנים שהיה רוכב בשכונה ומחלק את הדואר לבתים. בימים שלפני החג האופניים שלו היו עמוסות חבילות של מכתבים. בתיק הגדול שהיה קשור לסבל היו מסודרות חבילות של מכתבים כרוכות בגומי עבה לפי שמות הרחובות.

אני הייתי עוקבת אחריו כבר מרחוק, מהרגע שנכנס לרחוב שלנו, רואה היכן הוא עוצר ועל איזה בית מדלג ומחכה שיתקרב ויעצור בפתח הבית שלנו, סקרנית למה שיקרה, יעצור או לא יעצור? הלב שלי היה מתרחב משמחה כשעצר מול שער הכניסה לחצר הבית שלנו, השעין את אופניו על הרגלית, מוציא מהתיק חבילה מלופפת בגומי ומתחיל לדפדף במכתבים עליהם היה רשום שם המשפחה שלנו. אני הייתי יוצאת אליו, מחכה בסבלנות שידפדף עד שיגיע לשם המשפחה הבא, יוציא בבת אחת את כל המכתבים שהיו מיועדים לנו וימסור לי אותם. דרישות שלום מקרובים ומכרים שפעם בשנה זוכרים לברך ולאחל.. זה היה אושר גדול..

ראש השנה במשמעות הרחבה

אנשי התהליכים והאנשים הרציניים נוהגים להסתכל על החג במשמעות הרחבה שלו, שיש כאן התחלה חדשה, הבטחה, ציפייה, הזדמנות למשהו אחר.

ובהזדמנות הזאת גם לראות את ראש השנה כזמן לחשבון נפש, להביט אחורה על מה שהיה וגם על מה שעוד יהיה ופשוט לעשות איזה סכום עם התכוונות לשנה החדשה.

הם נוהגים לברך ולאחל משהו שיש לו משמעות אמיתית, למשל שהשנה הזו תהיה שונה ממה שהיה בעבר ושאם רק נרצה זה יהיה אפשרי.

ובראיה שלי – זה זמן של תודה

זה הזמן לעצור לרגע, להגיד תודה קטנה או גדולה למי שהיה חלק מהמסע שלי השנה.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת שזו תהיה שנה של הגשמת חלומות. החלומות רק נדמים לרחוקים. הם אפשריים. זה מומלץ וזה כדאי.

אני מאחלת לכם למצוא את האומץ להרפות מהמוכר, לשחרר את המיותר ולהתמקד במה שחשוב לכם באמת.