30.1.2022

הבוקר אני במטבח - מחשבות על אמהות

 1.
הבוקר אני במטבח.
ברקע הרדיו מנגן דרך הטלפון שמונח מתחת לחלון. הבוקר זו התכנית של עומרי ורומי. אני אוהבת את התכנית שלהם. הם מראיינים אנשים מעניינים, הניתוח שלהם מעניין. בסוף התכנית הם שרים ביחד שיר. שניהם מזייפים אבל זה יפה.. אני מצטרפת אליהם מהבית גם אני מזייפת ומאד נהנית מהשירה. אני אוהבת את הקול של עומרי יש בו רכות שמדברת אלי. הרכות שלו מטעה. הקול הנעים זה יודע לשאול את השאלות הכי נוקבות שאפשר..

הכרתי פעם את אמא שלו, רותי. נפגשנו בשליחות בבון, גרמניה. עמרי למד בתיכון האמריקאי יחד עם הילדים שלי. רותי היתה אשה שמחה שידעה ליהנות מהחיים. כשחזרו לארץ מחלת הסרטן הכריעה אותה.

תכף הבת שלי תבוא ונבלה יחד את היום. אני משתתפת איתה בכמה פגישות בזום שיהיו במשך היום. מוזר כמה הקורונה צמצמה את העולם. ישיבות בזום עם כל העולם זה משהו כל כך פשוט. מי היה מאמין שככה המרחקים יתקצרו.

"בצהרים נלך לאכול בחוץ " היא אומרת
אני מכינה ארוחת צהרים בבית. 
הביקור שלה מעיר בי את החשק לבשל ומהבוקר המתכונים כבר מתרוצצים לי בראש.

כל הבוקר ירד גשם. עכשו הפוגה. השמש שיצאה מבין העננים נכנסת לסלון דרך דלת הזכוכית ומשרה חמימות כייפית.

2.

בתקופה האחרונה אמא שלי חוזרת אלי בחלומות.

היום ראיתי אותה נכנסת לבית שלי כשסדרנו את השולחן לארוחת הצהרים ואומרת לילדה שלי "כל כך גדלת".
"היא בעצמה כבר אמא" אני אומרת ומצביעה על החדר ליד "הילדים שם הם הנינים שלך שלא זכית להכיר".

היא יושבת איתנו לארוחה, שואלת על כל מאכל, אומרת שטעים לה ומזכירה את הבורשט שהיתה מבשלת, זה המרק שהיתה מכינה כשהייתי באה לבקר אותה.
אחר כך היא מסתובבת בבית מתפעלת מכל דבר שהיא לא מכירה. מהמחשב שלא היה לה ומהטלפון הנייד החכם, הטלפון שלה שאני עוד שומרת את המספר שלו בזכרון שלי, היה מהסוג הישן. לא כמו הטלפונים של היום. מסך הטלוויזיה שתלוי על הקיר סוחט ממנה קריאת התפעלות.  

"מתי עברת לבית הזה" היא שואלת "בבית הקודם הכרתי את כל השכנים פה אני לא מכירה אף אחד".

אני מכינה קפה עם העוגה שהיא אוהבת ומספרת לה קצת ממה שקרה מאז שעזבה אותי לפני שש-עשרה שנים. אנחנו נזכרות ברגעים האחרונים שלה בבית החולים. אז חשבתי שהיא תתאושש ותהיה לנו הזדמנות לדבר אבל היא הלכה ונשמטה ממני עד שלא היתה נוכחת יותר בחדר ונשארה רק הנשימה שלה שהלכה ונחלשה...
"למה באת?", אני שואלת

"כדי להגיד לך שאף פעם לא עזבתי. הכל היה בראש שלך. באתי להראות לך שאני כאן. הכל בראש שלך. אפשר להפסיק עם כל זה עכשו כשאני כאן"

3.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש לי בגוף כשהיתה לי אמא. יש לזה הרגשה בגוף, לאמא. כמו שיש הרגשה לאין-אמא.

גרנו רחוק אחת מן השניה והמרחק הטביע את חותמו מאד על היחסים שלנו. הקרבה שלנו הצטמצמה למפגשי חגים ושבתות שהיו חמים ונעימים אבל לא מהסוג שהפך את אמא שלי לזו שאתקשר אליה כשאני צריכה עזרה ותמיכה. ואולי זה קשור לנוכחות שהיתה לה בחיי שהיתה מצומצמת וזה צבע את היחסים שלנו.

ואז אני הפכתי לאמא והיו לא מעט שנים בהן גרתי רחוק מהילדים שלי או בניסוח אחר: הילדים שלי גרו רחוק ממני.
בשנים האלה הייתי אומרת לעצמי שאני רוצה סיפור אחר עם הילדים שלי. שאני לא רוצה את מה שהיה או שלא היה לי עם אמא שלי.

"האחריות למה שיקרה בקשר שלך איתם היא שלך" הייתי חוזרת ומשננת לעצמי כל שבוע כשנסעתי לפגוש את ילדתי ואת נכדתי הקטנה.

4.

עכשו אני במטבח, קוצצת את הירקות שבעוד כמה דקות יהפכו למרק מהביל, כזה שמתאים למזג האוויר החורפי שבחוץ. החלטתי לנסות איטריות מוקפצות עם כרוב וקישואים בתוספת עדשים שיצטרפו לדג המתבשל בתנור ולסלט הירקות ולקינוח פומלה. ואי אפשר בלי שוקולד שכולנו אוהבים..

בארוחת הצהרים בין הישיבות בזום, דברנו על הישיבות. הרגשנו שהן היו טובות וקבלנו כל כך הרבה מידע שיצאנו מבולבלות עוד יותר. חשבנו שהכי טוב לתת לדברים לשקוע. שעה ארוכה דברנו ודברנו וצחקנו ולא שמנו לב שהגיע זמנה של הישיבה הבאה..

5.

לפעמים אני זוכרת איך זה הרגיש כשהיתה לי אמא. אני עובדת על עצמי שיש לי אמא, רק כדי להרגיש בגוף שלי את הדברים שנשארו איתי במשך השנים.

ועכשו אני זוכרת בגוף את ההרגשה לאין-אמא בדיוק כשאני מרגישה שאני צריכה אותה.

 

26.1.2022

סדקים - פרק שני


אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.

הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים מותר מלווה אחד...

קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..

ואז מגיע הפרק השני

לפרק הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה, המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...

מפעם לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.

"הרי כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע. אישית"

"כן.. נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"

"אנחנו בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה

היא נתקעת קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד נשארת בירוקרטיה.

במקביל להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.

מתישהו את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך, לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.

הפער הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים, רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.

אף פעם לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד
 
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת
...

את מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...

22.1.2022

חלון הזדמנויות

חלון הזדמנויות קטן. זה כל מה שהייתי צריכה בתקופות של חשיכה וחוסר אונים. משהו קטן, מרומז, שיראה לי שיש מעבר לדברים. שלא הכל גרוע והטוב עוד לפני.

כשהייתי בזוגיות ראיתי את העולם בצורה אחרת. היו ימים נפלאים ומצחיקים ומאושרים באותה הזוגיות אבל היו גם ימים אחרים שבהם ידעתי שזו לא אני באמת, זו לא אני על כל הרבדים שלי. כשהחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, חלחלה בי ההכרה שמגיע הרגע בו צריך לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך קדימה. צעד כזה הוא אף פעם לא קל וזה תמיד עצוב. גם אם הפרידה נעשתה ממקום שקול, היא כמו מוות. פשוטו כמשמעו.

חששתי מהמון דברים, היו לי הרבה לילות של שבר, בכי, פחד וחרדות אין סוף. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה יביא לי העתיד. גם כשנפרדתי מאנשים אהובים שהכרתי בדרך וממקומות שהיו לי בית שני הייתי נחושה להתחיל להביט אל מה שנמצא מעבר להר.

ואחרי שהבנתי שנשארתי לבד, המחשבות היו מגיחות אלי ללא הרף וגורמות לי לשכוח את כל הדברים שלא היו נכונים לי, וכמו היו אומרות לי "ככה עדיף? היה לך הכל וויתרת" ואז מתחילה לדהור רכבת בראש, רכבת עמוסת שאלות מיותרות וטיפשיות כל כך. עד שאמרתי לעצמי סטופ. מספיק עם ההתקרבנות הזו.

******

עכשו אני במקום אחר. חלון ההזדמנויות הקטן שחלמתי עליו הוא כאן עכשו ואני רוצה למקסם אותו במלואו. אני כבר לא רוצה להיות יעילה ופרודוקטיבית כל דקה, כפי שהייתי קודם. לא רוצה לבצע המון סידורים בו-זמנית, או ללכת לכמה אירועים במקביל כדי לא לפספס או לא להעליב.. לא רוצה חוויות חד פעמיות, עמוסות אטרקציות ובלתי נשכחות..

אני מסתכלת אחרת על הזמן שלי ורואה הזדמנות להורדת הילוך, הורדת מתחים ומנוחה. הפסקתי למדוד את הזמן הפנוי שלי בכמות משימות שבצעתי או בכמות היעדים שרשמתי לי להשיג. אני מעדיפה לקבוע סדרי עדיפויות ואומרת לעצמי שאני לא נדרשת להשיג הכל, ואם צריך אני מוותרת מראש. אני לא רוצה למקסם את הזמן. אני רוצה למקסם את רמת האושר שלי ולכן אני בוחרת פעילויות שגורמות לי הנאה, מתנסה בדברים שאף פעם לא עשיתי, מגלה מחדש יכולות שמזמן לא השתמשתי בהן ומבלה עם אנשים שנעים לי בחברתם. את שאר הדברים אני שמה תחת הרשימה "מה לא לעשות בזמני הפנוי".

מה שחדש זה שאני אומרת לעצמי שממש בסדר פשוט לא לעשות כלום. הבוקר כשהתעוררתי בשעה מוקדמת לא מיהרתי לצאת מהמיטה החמה ושעה ארוכה נהניתי מקריאה בספר שאני שקועה בתוכו.. בעבר הצורך להספיק עוד ועוד היה דוחף אותי החוצה. עכשו אני נהנית מזה שלא צריך להספיק כלום ומה שלא עשיתי היום אוכל לעשות גם מחר..

"עלי להיות השינוי שאני רוצה לחולל", אמר פעם מהטמה גנדי (בפראפראזה) וזה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן. אני מרגישה שנפלה בידי ההזדמנות לחשב את מסלול חיי מחדש, אני מתמקדת בדברים קטנים, מסתכלת על החצי המלא של הכוס ופשוט נהנית.

מי היה מאמין שהייתי צריכה לעבור חיים שלמים כדי לחוות אושר קטן כזה.




 

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים. התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה ש...