22.9.2022

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים.
התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה שהיה מקובל עלי
...

אני לומדת שתהליך פרידה אחד מוביל לעוד תהליכי פרידה שבסופו של יום אני מוציאה את כל הלא מועיל והמזיק ונשארת רק עם מה שמתאים לי.
הפרידה נוגעת בכל כך הרבה מישורי חיים.
ריטואלים רבים נעלמו או השתנו
.
מעגלים שהייתי חלק מהם ונעלמו מחיי.
ואני מזכירה לעצמי שכן, זה כבר לא יהיה ככה וככה כמו שהיה, אף פעם
.
ולפעמים אני אפילו מרגישה שטוב שכך, כי יש הרבה דברים בחיינו שהתרגלנו אליהם וחשבנו שהם כורח המציאות, והנה באה מציאות חדשה ומראה לי שממש ממש לא
.

הרבה דברים נקרעו מחיי.
יחד עם זה שיש לי חיים מלאים וטובים עדיין הכאב בוער.
הוא בוער בכל המשמעויות שלו.
הוא כמו כאבי פנטום. האבר נקטע אבל התחושה שהוא אתך עדיין קיימת.
מי אמר ששינויים הם פשוטים והסתגלות מחדש היא ללא כאב.
אז לקראת החגים אני רוצה להגיד שוב בקול רם, זה כואב וקשה ומרסק.

לי קרה נס. ברגעים המטורפים האלה לפני שלוש שנים וקצת, היו לי החושים הנכונים. חשבתי נכון. ידעתי שאני לא יכולה לעשות את הדרך הזו לבד ומיד הלכתי למטפלת שתעזור לי לעבור את כל התקופה הזו בצורה שפויה. והיא עשתה איתי עבודה נהדרת. היא ידעה לעזור לי לאסוף את עצמי, להגיד לי בדיוק מה צפוי, כמה זמן זה יקח, הרגשתי אמפטיה, הרגשתי מובנת, הרגשתי שיכולה לתת מקום לכל מה שאני מרגישה, הרגשתי מוחזקת, ובעיקר בעיקר, למדתי להתמודד עם דברים שקרו. והדברים שקורים כבר לא מפחידים ולא מערערים אותי כשהם קורים. כמו שילדי הצעיר אומר לי בכל פעם: "זה קטן עליך יודית"
עוד יש לי אתגרים אבל אני צולחת אותם בשמחה ובקלות. כל אחד בזמן שלו.

אני מסתכלת על מה שקרה לי בשנים האלה.
יודעת שהעבר שלי כבר לא צריך אותי, העתיד - כן
.
בהווה אני עושה רק מה שעושה לי טוב
. ובעיקר בעיקר – לא מוותרת על עצמי.
אני ממשיכה בתהליך ההשתייכות שלי לסביבה הכבר לא כל כך חדשה שאליה הגעתי.
ברנה בראון כותבת שההיפך מהשתייכות אינה זרות, אלא הניסיון להתאים את עצמנו
.
וששייכות לא יכולה להתקיים מבלי שנשתייך לעצמנו.
וזה מה שאני עושה. מרחיבה ומתרחבת במעגלים שונים של שייכות ומגלה כמה שמחה יש בזה.

 היום אני יודעת עוד יותר להעריך את פתיחת השער שהזדמנה לי, בכל כך הרבה רבדים.

אני מאחלת לעצמי שזו תהיה שנה של פתיחות גדולות... שיפתחו בפני הרבה שערים ושתהיה לי הבחירה להיכנס באילו שארצה ולחזור ולבחון ולבחור אחרים.

אני כבר אחליט מה לפתוח ואיך...
🍎🍯🌹❤️

 

20.9.2022

בסוף, כל העניינים מסתדרים..

הבוקר כשקמתי המחשב לא עבד. כלומר הוא עבד. ראיתי שעבד. אבל הוא לא עבד בשבילי. הוא לא הגיב לעכבר. לאף עכבר. לא לחיצוני ולא למשטח הקטן הזה שנמצא בקדמת הבמה.

לרגע חשבתי שאני משתגעת.

זה היה אחרי שבוע שבו התעסקתי בהחלפת כרטיס אשראי אחרי שמישהו מניגריה התלבש על פרטי האשראי שלי וחגג על הכרטיס. נכון שעליתי על זה ממש מיד ושקבלתי את כל הכסף חזרה אבל כל ההתעסקות הזו גזלה ממני הרבה זמן. הכרטיס אמנם בוטל  מיד וקבלתי כרטיס דיגיטלי חדש. אבל למרות שחברת האשראי מבטיחה, היא לא באמת מעדכנת את כל מי שצריך שהפרטים שונו. למשל תשלום הארנונה לא מתעדכן בשינוי ועד ששמים לב, מפסידים את ההנחה שמגיעה בתשלום באשראי..

הייתי צריכה לעבור אחד אחד ולוודא שכולם יודעים שיש לי כרטיס חדש. לא מסובך אבל מעצבן. סיפור.

ואחרי שגמרתי עם זה סוף סוף, הבוקר קמתי למחשב שלא עובד. אותו מסך כל הזמן ושום דבר לא זז. זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי. לי היה לי כוח לעוד פעם ולככה וככה וככה.

ישר רצו לי כל מיני תסריטים על מה שיכול לקרות למחשב שרק אתמול בערב נפרדנו כרגיל בידידות. פתחתי וסגרתי ושוב פתחתי וסגרתי.. וגם ניתקתי מהחשמל (טריק ידוע) אבל כל אלה לא הזיזו לו בכלל. ניסיתי החלפת סוללות. אבל גם זה לא עזר.

ומבלי שארגיש הזדחלו בתוכי המחשבות על זה שהנה, בדיוק עכשיו כשאני צריכה מישהו שיסייע לי - אני לבד ומה היה קורה אם לא הייתי לבד..

אבל תכף ומיד הזכרתי לעצמי שגם בזוגיות ארוכת השנים שהיתה לי, לא פעם מצאתי עצמי מתמודדת במצבים כאלה וגם בשעות אחרות של מצוקה לבד. אז אמרתי לעצמי שבשביל להיות לבד אני לא צריכה זוגיות.

ומיד ניערתי מעצמי את הגעגוע הזה תוך שאני זוכרת שיש לי בעיה שאני צריכה לפתור.

ואז חלפה במוחי המחשבה, בהמשך לסיפור כרטיס אשראי, שיתכן שאני בשבוע של מתקפות סייבר ומישהו מרחוק נעל לי את העכבר ואת המחשב. כי שום דבר לא עבד. אותו מסך כל הזמן .. נזכרתי במייל שקבלתי לפני כמה ימים ובו התראה לבדוק את הסיסמאות שלי. בעקבות המייל נכנסתי ומחקתי כמה סיסמאות ותהיתי אולי הפעולה הזו שדרשה הזדהות, חשפה את אוסף הסיסמאות הבלתי אפשרי שלי בפני מישהו (מי? מי?).

אז מה עושה אמא שיש לה בן מומחה עולמי לסייבר וענייניו? מסמסת לו בשעה 06:30 בבוקר, בדיוק כשהוא עסוק בלארוז את הילד לגן ולצאת לדרך לפני שיתחילו הפקקים.. ישר הבנתי שאין לו זמן אלי. אז רק ביקשתי שיגיד לי אם יש ממש בתיאוריה שלי על מתקפת סייבר.

"תשלחי לי צילום מסך" אמר

שלחתי צילום מסך.

הוא אמר שאין בו כלום. זה דף פתיחה חסר משמעות. ואז ספרתי לו על המייל שקבלתי.

"תשלחי את המייל הזה" אמר. גם המייל נראה לו בסדר.

בסוף אמר שבלי לראות את המחשב הוא לא יכול לסייע, ובבוקר הוא עסוק ולי לא היו תכניות לנסוע לתל אביב. בקיצור, הילד אמנם מומחה אבל לי זה לא יעזור.  

הלכתי על שיחת טלפון לילד השני שגם הוא גר רחוק. הוא הקשיב לי ארוכות ואחרי הנאום שלי ואחרי שדברנו על כמה אפשרויות, אמר לי את המשפט שהוא אומר בכל פעם שאני בלחץ: "קטן עליך יודית". ואז הבנתי שהוא בעצם צודק.

מידע שאספתי בקבוצת הווטסאפ השכונתית הזכיר לי מישהו שפעם עזר לי בעניין אחר. צלצלתי אליו והוא אמר שאבוא עכשיו. בדיקה קצרה העלתה שהעכבר האלחוטי גמר את חייו בלילה ולכן לא עבד בבוקר... עכברים כנראה מתים בלילה. וכל אחד יודע שעכבר מת כבר לא ממש מזיז למחשב..

אז הנה עכשו אני פותחת וסוגרת את המחשב עם העכבר החדש. פותחת ושוב סוגרת והכל עובד כמו שצריך ואני מבסוטית עד השמים.

הולכת להיות שנה טובה, אני מרגישה את זה.


17.9.2022

מינימליסטית - פרק שלישי

פרק ראשון - מינימליסטית בקטנה

פרק שני    -  מינימליסטית בקטנה

היום סיימתי את היום ה-17 להשתתפותי בפרויקט המאתגר הזה,

היום ה-11 וה-12 היו ימים של מיון צעצועים. נפטרתי מכל הצעצועים של גילאי 0-2,

את היום ה-13 ביליתי בספריה שלי ונפרדתי משלושה עשר ספרים

היום ה-14 הוקדש למצעים מכל הסוגים, מגבות והבגדים שאני ישנה איתם

בימים ה-15, ה-16 וה-17 חזרתי שוב לארון הבגדים והפעם מיינתי חולצות קיץ וחורף, בגדי ספורט ושאר ירקות,

היום הבא יוקדש לצעיפים. ואני כבר מתכננת במשך הימים הבאים לבקר במקומות שמזמן לא חפרתי בהם לעומק.

בשבוע הזה נפרדתי בסך הכל מ-98 פריטים. עיגלתי ל-100 כדי שיראה יותר יפה.

יש לי לא מעט תובנות מהשבוע הזה.

·        לא פשוט לעמוד במחויבות יומיומית כזו לאורך זמן.
החשק להתחמק מהמשימה הזו הוא גדול. אחרי הכל רק אני יודעת אם עשיתי את זה או לא.
ולכן אני משתמשת בכל מיני אמצעים כדי לגייס את עצמי לעמוד במחויבות הזו.
דרך אחת לגייס את עצמי היא ע"י הכתיבה כאן. אם אני כותבת אז אני מתחייבת.
אני גם מנהלת רשימה מה עשיתי בכל יום. הדף הזה תלוי לנגד עיני במקום מרכזי בבית.
יש לדף שתי מטרות: האחת – לראות מה כבר עשיתי. ועשיתי לא מעט; והשנייה -  לרשום מה שאני עושה בכל יום. מכיוון שלא נעים לעבור ליד הדף ולראות שלא השלמתי את המשימה, אז אני עושה..

·        הכמויות... להיפרד מכל כך הרבה חפצים כל יום זה ממש לא פשוט. זה ממש לא "לקחת ולזרוק". יש משהו רגשי בלהיפרד, ככה אני מרגישה לגבי חלק מן החפצים.. ואני לא כל כך טובה בזה. אבל אני לומדת

·        מה שמדהים אותי זה שהארון לא נראה הרבה יותר ריק בהשוואה למה שהיה קודם. ברור לי שגם אחרי שאני ממיינת יישאר עוד מה לזרוק..

·        לאן הולך כל מה שמיינתי?
את צעצועים מסרתי לחברה, הבגדים ילכו לויצ"ו, אבל מה עושים עם הספרים, הנעליים, ועוד.. הפינוי והשינוע של כל השקיות האלה זה משהו שצריך לתכנן אותו. משהו שלא חשבתי עליו מראש, כשהתחלתי את השתתפותי בפרויקט.

·        הימים עם המספרים הגדולים (מ-15 עד 30) הם הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי..

·        אין על התענוג לראות את מדפי הארון המרווחים והמסודרים וכמה נעים לדפדף בקלות בין הקולבים ולפגוש בגדים שלא ראיתי מזמן. וגם זה הפך להיות קריטריון למיון: אם לא נפגשנו אז יותר קל להפרד..

נחמדות היו התגובות של מי שקרא ואהב את הרעיון.. קבלתי לא מעט מסרונים מאנשים שנדלקו על הרעיון והחליטו להתנסות. שיתוף של אנשים אחרים זה דבר טוב ויש בזה פוטנציאל ליצור מחויבות לביצוע. 

וזה ממש שמח אותי 

10.9.2022

מינימליסטית בקטנה - פרק שני


מינמליסטית בקטנה - פרק ראשון

בחודש הקודם כתבתי על המשחק  MinsGame# – שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, ביום הראשון נפרדים מחפץ אחד וביום השני – משני חפצים וכך עד היום ה-30 בחודש בו צריך להפרד מ-30 חפצים.

התחלתי את המשחק ב-1 בספטמבר. כשזרקתי את החזיה הכחולה שלי והיא לא היתה היחידה. זריקת חזיות היתה פעולה שעוררה בי תחושה של מרד. במה אני מורדת הפעם, שאלתי את עצמי. נזכרתי בסיפור "שריפת חזיות" שמקורו בהפגנת נשים שהתקיימה נגד תחרות היופי "מיס אמריקה" בנובמבר 1968, באטלנטיק סיטי, ארה"ב. מחוץ לאולם התחרות, הוצב פח אשפה, לתוכו השליכו הנשים חפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיות, נעלי עקב, רולים לשיער, מחוכים וחזיות ועוד. העיתונים למחרת קבעו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות", וכך נולד המיתוס המלווה את הפמיניזם עד היום.

אני כבר לא זקוקה למרד הזה היום אבל תמיד נעים להיזכר...

בימים הראשונים המיון היה קל. חפץ פה ומשהו שם וצלחתי בקלות את האתגר. בכל פינה בבית אפשר לאתר חפצים שאפשר להיפרד מהם בלי שום בעיה.

אבל אני לא רציתי להסתפק במשהו קל. המטרה שלי היתה  – ארון הבגדים. כבר מזמן רציתי לעשות שם מיון רציני והחלטתי שאני הולכת על זה.

בשבוע האחרון עברתי מגירה מגירה, מדף אחר מדף ומיינתי והשתאיתי מכל כל מה שאגרתי בבית. כשמיינתי את מגירת הבגדים התחתונים היו לי המון הפתעות. ספרתי 30 חזיות, לפחות 30 זוגות תחתונים ויותר מ-50 זוגות גרביים, לכל מזג אוויר: לקיץ ולחורף ולספורט ולהליכה ולשינה.. בקיצור היו גרביים שאפילו לא  זכרתי שיש לי כאלה. וחגורות – מי צריך 15 חגורות.. ובכל הזמן הזה תהיתי מתי אפשר להספיק ללבוש את כל אלה.

אחר כך עברתי לבגדים. התחלתי מהשמלות.  החלטתי למדוד ולבחון במראה איך הבגד נראה עלי. קבעתי כמה קריטריונים: מוצא חן בעיני או לא. האם אני אוהבת איך אני נראית והאם יש סיכוי שאלבש אותה בעתיד.

וככה מדדתי כל שמלה, מעיל או חולצה וכשהרגשתי שהבגד הזה כבר לא עושה לי את זה – הוא לא חזר לארון ולא פעם תהיתי ביני לבין עצמי מה עבר לי במחשבות כשקניתי את החולצה הזו או את הסוודר שאני בכלל לא מתחברת אליו. ואם אני לא מתחברת אז אין סיכוי שאלבש אותו שוב.

עד כה למדתי על עצמי כמה דברים:

  1. שיש אצלי לא מעט מקומות שזקוקים למיון רציני
  2. שלהיפרד זה לא קל לי אבל אני משימתית והחלטתי שאני לא מוותרת, אז אני נפרדת.
  3. הפעילות הזו מעודדת אותי לשאול לגבי לשאול על כל בגד או חפץ, האם הוא באמת הכרחי, למה הוא נמצא פה, וזה הרגל מעולה שרק בשבילו היה שווה לשחק.

היום היה היום העשירי שאני עושה את הדבר הזה. אני מודה שזה ממש מאתגר. עד כה השלכתי 55 חפצים. לא רע בשביל התחלה.

אני סקרנית לדעת מה יקרה בימים הבאים


5.9.2022

מה שמשתקף במראות שלי - כמה מילים על דימוי עצמי וערך עצמי


אני מסתובבת בעולם מלא מראות. בכל מראה משתקפת 'אני 'אחרת. לפעמים אני אוהבת את מה שאני רואה ולפעמים לא. לא פעם אני מנהלת דיאלוגים עם הדמות הנשקפת אלי במראה. אני מדברת אליה. אנחנו צוחקות ביחד ועושות פרצופים אחת לשניה דעתה חשובה לי. היא משקפת לי אותי, כמו שאני רואה את עצמי. אבל יש גם מראות אחרות, בהן משתקפת הדמות שלי כפי שאחרים רואים אותה.

חוץ מהמראות האלה יש לנו מראה אחרת, פרטית, זו המראה של ההערכה העצמית שלנו את עצמנו. זו המראה בה משתקפת הדמות שלנו כפי שאני תופסת ומעריכה את עצמי. יש לי חברה שנראית נהדר אבל כשהיא מסתכלת במראה היא רואה משהו אחר. היא רואה אישה עם עודף משקל. היא כל הזמן אומרת לי שהיא מכוערת. ככה היא תופסת את עצמה. ולכן, למרות שבעיני היא חתיכה ממש, היא תמיד לובשת בגדים רחבים וכהים. היא גם לא אוהבת להכיר אנשים חדשים ומרגישה טוב רק בחברת אנשים שהיא מכירה. זה הכוח של המראה הפרטית. אם את מרגישה יפה זה מה שתקריני החוצה וככה תתלבשי ותנהגי ואם את מרגישה דוחה ולא מושכת – זה מיד מקרין על ההתנהגות שלך.

הערך העצמי שלנו זה משהו שבא מתוכנו, מתוך הפנימיות שלנו. זה משהו שנבנה במשך שנים, כתוצאה מכל ההתנסויות שעברנו בחיים. הערך הפנימי הזה יכול להיות נמוך או גבוה. כשהאדם לא מעריך את עצמו כפי שהוא באמת ועושה הערכת חסר ליכולות שלו, נשמע ביטויים כמו "אני לא טוב בזה", "אני לא חושב שאוכל להצליח", "זה לא מגיע לי" וגם השוואות לאחרים שהם יותר טובים. ואם נתקל אדם שהערך העצמי שלו גבוה נשמע אמירות אחרות לגמרי.

ערך עצמי זה לא משהו קבוע. הוא משתנה בהתאם לנסיבות והוא פועל יוצא של הביטחון העצמי שלי וגם תוצאה של היכרות עמוקה עם עצמי לאורך זמן ועם כל מה שעשיתי בחיים שלי. ולכן המסר שלי לעצמי הוא, שאני צריכה תמיד לאהוב את עצמי ולהתחבר למי שאני וככה הערך העצמי שלי יהיה תמיד במייטבו.  וזה משהו שלא נפסק אף פעם. 

וכתוצאה מכל ההתנסויות האלה סימנתי לעצמי מתי הערך העצמי שלי הוא במיטבו. מתי אני נראית טוב במראת ההערכה העצמית שלי:

-          -     כשאני בוחרת להיות נאמנה לעצמי, לתמוך בעצמי בכל תנאי. גם ברגעים שקשה לי.

-        -      כשאני לא צריכה לתחזק תדמית של "חזקה" או אחת ש"הכל קטן עליך"

-         -      כשאני לא מתאימה את עצמי לאחרים, ומוותרת על דברים שחשובים לי רק כדי שיאהבו אותי ויבחרו בי.

-          -     כשלא איכפת לי שלא יאהבו את מה שאני עושה או אומרת

-         -      כשאני בוחרת לעשות דברים מתווך הערכה לעצמי כי אני זה חשוב לי

-         -      כשאני מכירה בחוסר השלמות שלי, במגבלות שלי ולא מתכחשת לטעויות שלי.

-          -     כשאני שמה לב לקול הפנימי שלי, ואני מקשיבה למה שהוא אומר לי .

-          -     כשאני לא צריכה להסתיר חלקים ממני או לגלם דמות אחרת שהיא לא אני, רק כדי למצוא חן בעיני אחרים.

-        -      כשאני לא עושה דברים שלא נעימים לי, מוותרת מראש על מחויבות שלא מתאימה לי

-          -     כשאני מפסיקה לתת לכעס לשלוט בי

-          -     כשאני לא צריכה לבחור בין לאהוב את עצמי ללאהוב את האחר.

-        -      כשאני מבינה שאפשר ולפעמים צריך לבטא אהבה דווקא בשמירת מרחק ממישהו או בניתוק מוחלט ממנו.

-        -      כשאני מוכנה להיפתח ולחוות כאב ולהראות שאני כואבת ורגישה

 *************

השבוע כשנסעתי ברכבת לתל אביב נקלעתי לשיחת טלפון שניהלה הבחורה שישבה לידי. היא היתה נסערת מאד ודיברה ככל הנראה עם מישהי קרובה. זו היתה שיחה אישית, עצובה, והיא ממש שפכה את הלב שלה. היה שם משבר עם מישהו שיש לה איתו מערכת יחסים. היא כל הזמן אמרה אני מוכנה לעשות כל דבר בשבילו אבל אני לא מרגישה שזה איכפת לו, הוא לא שואל כלום ולא מתעניין. לפעמים יש לי הרגשה שבכלל לא איכפת לו ממני ומה אני כבר מבקשת... אמרה בקול נשבר

זו בצד השני כנראה ניסתה לעודד אותה, להגיד לה מילים שישפרו את מצב רוחה, אבל שום דבר לא באמת עזר. משקפי השמש לא הצליחו להסתיר את הדמעות שניגבה מדי פעם.

יכולתי לתאר לעצמי מה היא מרגישה: שהיא כל כך אוהבת וכל כך מתוסכלת. היא משקיעה ולא מקבלת בחזרה מה שהיא מצפה לקבל. נראה שיש לה ציפייה שתהיה סימטריה ביחסים ביניהם. "אם אני כזאת גם הוא אמור להיות כזה" "אם אני שואלת ומתעניינת אני מצפה שגם הוא יפעל ככה"  אבל העולם שלה לא מתנהג ככה. אין באמת סימטריה ביחסים בין אנשים, וכשהוא לא עושה מה שהיא מצפה - היא נעלבת. יכולתי להרגיש כמה זה משפיע על הערך העצמי שלה.

וזה בדיוק מה שמיוחד במראה של הקשרים שלנו עם אחרים. הקשרים האלה הם לא תמונת ראי סימטרית בה הם מחזירים לי בדיוק מה שאני עושה. מה שחוזר אלי, וגם אליה, זה משהו שונה. לא השתקפות סימטרית אלא השתקפות אחרת.

אם הייתי יכולה להתערב בשיחה היה לי מה להגיד, בעיקר שאם היא לא אוהבת את מה שמשתקף אליה בחזרה יש לה שתי ברירות: להבין שזה ככה ולהסכים להיות שם למרות הכל או לא להיות שם בכלל... אבל אף אחד לא שאל אותי.

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים. התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה ש...