ועכשו מה.. מה עכשו..

 

זו היתה הרגשה מוזרה לצאת מהשער בידיעה שזו הפעם האחרונה ושלא אבוא לשם יותר.

יצאתי מהשער ברגשות מעורבים. הייתי עצובה ושמחה ובעיקר היתה לי תחושה של הכרת תודה על ההזדמנות שהיתה לי פה. ליוויתי אותם תקופה משמעותית. בשנים שעבדו ביחד הפכנו למשפחה קרובה, עברתי איתם הרבה דברים, הכרתי את כל הסיפורים האישים, השמחות, המשברים, ההתלבטויות. ותוך כדי, בהיבט הארגוני, קרו שם דברים ממש מרגשים.. חלו שינויים משמעותיים בכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. כל זה בזכות המנהל שהאמין בתהליך, נתן לו צ'אנס והאמין באנשים. ואיזה אנשים.. שחלמו וגדלו והתעצמו והעזו. את כל זה ראיתי מתרחש ממש לנגד עיני. להפרד עכשו זה היה קצת כואב אבל זה היה נכון. נפרדנו בטוב והיה גם קצת עצוב..

עכשו אני בתקופה של ריק, יש בתקופה הזו הרבה שקט ומנוחה אבל גם לא מעט שאלות ומחשבות על לאן הלאה. הכל מעורבב, אני בודקת מה זה בשבילי להיות באי עשיה, להיות באי ודאות.

תקופות של אי ודאות מעוררות אצלי הרבה שאלות על מה שאני צריכה, על נכון לא נכון, מה משרת אותי ומה פחות. לא פעם אני מרגישה שאי עשייה עושה לי סמנים קלים של דיכאון ואז אני אומרת לעצמי שאני חייבת לפתח את שריר ההכלה שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות של חוסר ודאות.

ברור לי שתקופות כאלה של חוסר ודאות הן שלב הכרחי כדי ליצור משהו חדש. אבל מה החדש הזה? מה בתוכי רוצה להיווצר? מה הנשמה שלי מבקשת כרגע... את זה אני רוצה להבין.

אני הולכת אחרי הלב שלי. הוא אומר לי מה אני צריכה ומה אני יכולה, אני מנסה להבין לאן הוא מנווט אותי. החלטות מהלב זה סוג של הימור שאומר שעלי להתחבר לאינטואיציה הפנימית שלי, לסמוך עליה ולהקשיב לה. הלב מוביל אותי מבלי שאדע לאן, ותוך כדי אני מרחיבה את השריר של היכולת לשהות באי ודאות ומגלה שזה שריר אלסטי. הוא מתרחב לפי מה שאני מאפשרת לו. התמסרתי ללא נודע ומבחינתי כל תוצאה תהיה טובה עבורי.

להרגיש בשבילי זה יותר חשוב מהשכל. הרגש הוא יותר מדויק השכל יש לו יותר הטיות ושיבושים. גם החיבור לקרקע הוא חשוב ולכן אני מחפשת את האיזון בין השניים.

היום, כשהכל אינטנסיבי, הכל 'כאן ועכשיו', והחיפוש אחר דברים שיתנו סיפוק מיידי הפך לעיקר. אני שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת להתלהב מדברים חדשים, להתאהב בהם. למידה ממלאת אותי, יש בי סקרנות ללמוד ולהתפתח, לצבור חוויות ולהעז לעשות דברים שלא עשיתי בעבר. כדי להתנסות בחוויה רחבה יותר.

מסקרנים אותי אנשים שמוכנים לעשות שינוי, לבחון באומץ תפיסות ישנות ולהתמודד איתן. אני אוהבת מפגשים עם אנשים שמגיעים איתם לשיחה מעמיקה ואינטימית, שיחות שבהן אני מקלפת עוד קליפות בתוכי ולומדת עוד משהו על עצמי.

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להרגיש בשנה הקרובה, אילו חוויות אני רוצה לחוות.

אני רוצה להתנסות בכל דבר ולראות מה מתאים לי,

לבחון מה מעורר השראה.

לגלות מה נותן לי חופש

כדי למצוא את התשובות אני צריכה להתרחק ולבחון את הדברים. יש יותר מדרך אחת נכונה להגיע לדברים.

המסר הוא: עכשו. אין זמן אחר

אחרי שאני כותבת את כל זה יש אצלי התבהרות פנימית. אחר הצהרים אכתוב את הבקשה למילגה שמנקרת אצלי עמוק בראש.. עלי להרחיק מתוכי את הקולות שאומרים לי לוותר ולשים סימני שאלה איפה שיש סימני קריאה.

The Road Not Taken או החיים כהזדמנות

נפגשתי לצהרים עם חברה שלי שהכירה לי חברה שלה שגרה קרוב אלי. במסגרת ההתעניינות הכללית התחילו שאלות כמו "מאיפה באתם ואיפה אתם גרים" אמרתי שאני גרה באזור תקופה קצרה יחסית, שעזבתי את הבית שלי בגליל ושלמקום החדש הזה באתי לבד. אני כבר מכירה את התגובות של מי שומע את זה. אם היא במקרה אוכלת אז האוכל נתקע לה בגרון, תמיד יש כמה שניות של שתיקה כדי להתאושש ממה שאמרתי ואז אני יודעת שיש לה אלף שאלות אבל לא נעים לה לשאול..

סיפורים דומים לשלי יש לא מעט. גרנו ביישוב קהילתי נהדר בבית נחמד שבנינו, גידלנו שם שלושה ילדים שבגרו ועפו להם. התפתחנו שם ביחד ולחוד, תרמנו לקהילה, השתתפנו בוועדות שונות, אספנו מזכרות וחפצים שהיה להם ערך עבורנו. השקעתי בבית רבות, אהבתי את הגינה והטבעתי את חותמי בכל פינה, בבחינת הבית הזה הוא אני. התחושה שלי היתה שזה מקום נהדר לגור בו. כל פעם אמרתי לעצמי שמה שיש זה טוב ואני רוצה שככה ישאר.

אבל יום אחד החלטנו לפרק את המשפחה ואני עמדתי בפני פרשת דרכים: להשאר בבית האהוב שלי או לעזוב. המחשבה הטבעית היתה שהכי טוב להשאר, להצמד למה שאני מכירה ולדבוק בו. אבל בתוכי פנימה שמעתי קולות אחרים.

משהו בתוכי אמר לי "לכי על זה". בלב פנימה היתה לי הרגשה שיש פה הזדמנות בשבילי. הזדמנות לחידוש ולריענון, הזדמנות להגשים חלומות שעדיין לא מאוחר לממש, הזדמנות לעצב לי בית כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי, וגם הזדמנות בשביל הילדים שלי.

שינויים זה לא דבר שבא לי בקלות ובאופן טבעי גם אני חששתי משינויים. ההחלטה לעזוב הכל ולבצע כזה שינוי לא היתה לי קלה בכלל. לילות שלמים שלא ישנתי והתייסרתי במחשבות האם הצעד הזה נכון לי, האם זה הדבר הנכון בשבילי. הראש שלי התפוצץ מרוב רשימות, רשימות של בעד ונגד. רשימות של נכון ולא נכון. רשימות של מה ארוויח ומה אפסיד.. בלי סוף רשימות.

מתישהו התמונה שהיתה לי בראש הלכה והתבהרה ויכולתי לראות בברור את הדרך שעלי לקחת.. כמו בשיר של רוברט פרוסט The Road Not Taken שאמר לי לבחור לקחת את הדרך שאף פעם לא הלכתי בה כי זה מה שיעשה את ההבדל. ולא שלא היו לי חששות, אבל סמכתי על עצמי והקשבתי לקול שבתוכי שחזר ואמר לי כל הזמן "את יכולה".

והדרך שאף פעם לא הלכתי בה הפכה להיות הרפתקאה גדולה מהחיים. מצאתי עצמי מחפשת דירה כמו שחלמתי כל הזמן, מעצבת אותה ומתאימה אותה לצרכי, עושה סדר, ממיינת, מוסרת דברים מיותרים, חושבת על מה נכון לי עכשו ובמה כבר אין לי צורך להחזיק. נפרדת בשמחה מכל מיני מזכרות, עוברת על ערימות המסמכים, ממיינת את התמונות, ומחליטה מה הולך איתי ומה לא. לדירה החדשה העברתי רק מה שמתאים לי לעכשו.. את כל השאר השארתי מאחורי, חילקתי למי שרצה וזרקתי המון.

וככה נכנסתי לתקופת חיים חדשה הזו, תוך שאני נהנית מתהליך התכנון והעשיה ומכל מה שהביא איתו המעבר הזה. כמעט כל מי שפוגש אותי אומר לי שמרגישים שאני בטוב. וזה לא שאין בי צער על מה שהיה והתפרק, אבל אני מתייחסת לזה כאל שלב בחיים. מה שהיה - בא אל סיומו וכעת עלי לפתוח את עצמי ואת הלב שלי לקראת מה שיזמנו לי החיים, וזה מה שאני עושה.

The Road Not Taken- BY ROBERT FROST
בתרגום חופשי..))

שתי דרכים התפצלו ביער צהוב
ואני מצטער שלא יכולתי לנסוע בשתיהן
בגלל שהייתי נוסע אחד, עמדתי זמן רב
והסתכלתי הכי רחוק שיכולתי
לאיפה שהם התעקלו בסבך

ואז לקחתי את הכביש השני, שהיה נראה נאה כמו הראשון
וכנראה שהיה לו יותר להציע
כי הוא היה עם דשא שלא נשחק
למרות שבכל הנוגע לכמה שחלפו בו
הוא היה שחוק באותה מידה

ושתי הדרכים היו מונחות בצורה שווה באותו בוקר
בעלים שלא הפכו לשחורים ע"י האנשים שהלכו עליהם
או, שמרתי את הדרך הראשונה ליום אחר
ועדיין, מאחר וידעתי שדרך אחת מובילה לאחרת
הטלתי ספק בעובדה שאשוב לשם אי פעם

אני צריך לספר את זה עם אנחה
איפשהו בעוד הרבה שנים מעכשיו
שתי דרכים התפצלו ביער, ואני
לקחתי את הדרך שפחות אנשים נסעו בה
וזה מה שעשה את כל ההבדל