20.10.2019

אז מה בעצם את עושה?


כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים.

מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגיות אם תרצו. יש בה שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה ההתאהבות, ההתלהבות, אנרגיות חיוביות, חיוניות, התרגשות, תשוקה המלווה ברצון להכיר לעומק ולדעת מי זה שניצב מולך. זה פרק זמן קצר יחסית ביחסים. הוא יכול להיות קצר מאד משהו כמו יום, ויכול גם לקחת כמה שבועות.

השלב הזה מאופיין בזה שכל צד מנסה למצוא חן ולהראות את החלקים הייצוגיים שלו. בשלב הזה יש הרבה משפטים בנוסח "אנחנו רוצים את התהליך הזה מאד" "נשמח לשתף פעולה עם כל מה שצריך" "יש לנו ניסיון בזה" מילים כמו בטח, בטוח, אין בעיה, כל מה שתרצי, מתי שתרצי, איך שתרצי, בלי שום בעיה, חוזרות על עצמן בקצב שממש מסחרר לך את הראש. עוד לא הספקת לבקש וכבר הכל אצלך. כל המסמכים, כל התכניות. נוצרת אינטימיות נחמדה. המיילים מתעופפים בקצב. כמעט כל בקשה שלך נענית במיידי. את מסתחררת מכל זה ומתחילה להתאהב. את כבר חולמת בלילה מה יהיה ואיך זה יהיה.

בשלב השני ביחסים, מתפוגגת ההתאהבות וישנה התפכחות. שני הצדדים מאפשרים גם לחלקים הפחות נחמדים באישיותם לבוא לידי ביטוי. לשלב הזה יש משפטים אופייניים גם: "זה לא מה שציפינו שיקרה" "חשבנו שיהיה משהו אחר", "לא חשבנו שזה יהיה ככה" "זה נורא מעמיס עלינו" "אפשר, אבל זה יקח קצת זמן" המגרעות והקשיים שצצים היו שם תמיד, אבל בשלב הראשון הייתה האפלה עליהם. מרוב סחרור לא ראית את זה.

ההתפקחות הזו מההתאהבות מלווה במאבקי כוח, גלויים או סמויים ותחושה של אובדן האינטימיות. ישנם הבוחרים בפתחי מילוט כמו להפסיק לשתף פעולה, לבלות שעות ארוכות בכל מיני ישיבות ובכל עיסוק אחר המאפשר לסגת הצידה מהמרחב הזוגי "שהתקלקל", יש המון התנצלויות "רציתי אבל לא היה לי זמן" "אולי נקבע לפעם אחרת" "לא אמרו לי שיש פגישה היום" הרבה התחמקויות. מאבקי כוח סמויים. בזוגיות רגילה, זה יכול להוביל לפרידה. כאן אין מצב. צריך לחפש דרך לצלוח את התקופה הזו ולהגיע לשלב השלישי לתקופת האהבה המודעת. בדרך הביתה את מוצאת את עצמך לא פעם מכה על חטא העיוורון בשלב הראשון שידעת עליו, אבל האמנת ש"הפעם זה יהיה אחרת".

בשלב השלישי של היחסים האהבה הופכת מודעת ומאפשרת להיפרד ממה שאפיין את התקופה הראשונה של הקשר. בתקופה הראשונה בדרך כלל נתפסים לכל מיני דברים חיצוניים שתופסים את העין, כמו: מניירות שונות, נחמדות, הדרך שבה את מתקבלת שם, מוכנים לעשות מה שתבקשי, כל הזמן שואלים אם את רוצה לשתות. כמעט ואין התייחסות למי שעומד מולך ולתפיסת עולמו, אלא למי הוא נתפס ולמה הוא מייצג.

כאשר עוברים לשלב השלישי, מתפתחת היכרות הדדית עמוקה ומתוכה צומחת חברות, צומחות הבנות, עולים הצרכים האמיתיים, הקשיים, התסכולים, הכאבים והרצון לחפש דרך ביחד. השלב הזה הוא השלב המצמיח. שני הצדדים צומחים בו. הקושי הוא לעבור משלב ההתפכחות לשלב השלישי.

בשביל לעשות את המעבר יותר קל בשבילי, ומכיוון שאופציית המילוט החוצה לא ממש קיימת, אני מזכירה לעצמי למה רציתי לבוא לכאן, מה היו הדברים שמשכו אותי לרצות לקחת את זה. במילים אחרות, אני צריכה להזכיר לעצמי למה ובמה התאהבתי.

השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הדברים כמו שהם. לא לבוא בגישה של 'אני אשנה את העולם' אלא בגישה של להתחבר אל המקום ואל האנשים ולצעוד יחד עמם בדרך. לשים לב לדברים, גם לקטנים ביותר ולדבר איתם על זה. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם. לדבר על הכל, גם על הכאב. לשוחח ובעיקר להקשיב...

זה מורכב אבל גם מאד מרתק. את יודעת שהרבה מזה הוא בידך. יש ביכולתך לעזור להם לנוע מהמקום שבו הם נמצאים למקומות טובים יותר. הם סומכים עליך. הם מאמינים בך. גם עכשיו את לא מצליחה לישון בלילה מרוב התרגשות. את מבינה את גודל הזדמנות שנפלה לידיים שלך, לעזור להם לעצב עתיד טוב יותר בשבילם. רק המחשבה על זה מעבירה רעד נעים בגב..

x

9.10.2019

לפתוח "דף חדש"



אני בצומת דרכים של התחלות רבות חדשות ושומעת בלי הרף את המילים, את "פותחת דף חדש" "הגיע הזמן לפתוח דף חדש" וזה מזמזם באוזני כמו מן מנטרה שנוהגים לחזור עליה שוב ושוב בקול רם או בשקט.

ואני תוהה, יש בכלל דבר כזה שקוראים לו "דף חדש"? האם הוא באמת קיים במציאות? מיהו ה"דף החדש" הזה, מה מראהו? האם זה דף לבן וריק, חלק, חדש וטרי, שרק יצא מן האריזה, או אולי הוא דף ריק ששום דבר לא כתוב עליו, וכולו פוטנציאל בלתי ממומש שבו כל האפשרויות פתוחות. או שזהו דף שכבר היו בו התחלות ותיקונים ומחיקות של ניסיונות שחלקם עלו יפה וחלקם רק בתהליך התהוות.

ומה עם הדף הישן? מה קורה איתו, מדוע צריך להחליף אותו באחר, האם הוא נמצא כאן מתחת וניתן להציץ בו מעת לעת או שהוא גנוז ומוחבא ולא ניתן לקרוא בו מחדש.. ומדוע צריך להתעלם ממה שכבר נכתב על הדף הקודם-הישן, להעלים את הכל וללכת למשהו חדש באמת שכלפי חוץ נראה כאילו אין לו כלום עם העבר?

השאיפה הבלתי מושגת להגיע למצב של שולחן נקי / טבולה ראסה / דף חלק, לא להיות מחויבת לכלום, כדי לאפשר התחלה של משהו חדש – בלי רעשי רקע, בלי מחשבות מטרידות, בלי שום 'צריך' באופק – היא ילדותית למדי. ברגע האחרון תמיד מופיע משהו – שיהיה זנב של משהו שהיה, או צל של משהו שיהיה.

ברור לי שבמציאות האמיתית אין דבר כזה כמו  "דף חדש". זה רק דימוי. לכל מקום שאני הולכת אליו אני מביאה עימי גם את הדף הישן. הדף החדש של החיים הוא דק ושקוף ומתחתיו רואים את כל הדפים הקודמים. לכן אני אף פעם לא פותחת באמת דף חדש לגמרי, ואני אף פעם לא מתנתקת מן הדפים הקודמים באמת.

כדי שהדף החדש יהיה מוצלח יותר מן הדפים הישנים, צריך לראות גם את מה שעשיתי בעבר, אחרת חלק מן הטעויות שאעשה בעתיד יהיו חזרה מודעת על טעויות מן העבר וחלק אחר – דברים שלמדתי על עצמי ושעשיתי בהם שינוי וגם יהיו דברים חדשים, כאלה שהדף החדש מאפשר אותם.

אבל בעיני הכי חשוב לזכור שהדף החדש יכול להתקיים באמת רק כשהוא מונח על ערימת דפים ישנים. ערימה זו היא תזכורת לדברים שכדאי לעשות ולכאלה שלא כדאי לעשות. התזכורת המתמדת הזו היא שמאפשרת את חופש הבחירה, שמשמעותה לחזור להרגלים ולדפוסים הישנים או לנסות לשנותם.

מה שלא יהיה – אני מאחלת לעצמי שיהיו לי בשנה הזו הרבה התחלות חדשות טובות.



6.10.2019

מלחמת יום הכיפורים שלי

                  בית הקברות הצבאי הזמני בבארי. צילום: אמיתי נחמני, באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד


כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בחופשת שחרור, מחכה כבר להתחיל את חיי באזרחות, כבר היתה לי עבודה, האוניברסיטה חיכתה לי שאבוא. א. ואני כבר היינו חברים. הכל נראה טוב.

הימים הראשונים של המלחמה היו בלגאן אחד גדול. המלחמה פרצה בהפתעה, בשעות הראשונות, גם הסורים בגולן וגם המצרים בסיני, חדרו למקומות שבהם ישב הצבא שלנו וכבשו אותם. תוך כדי הקרבות נכנסו יחידות שלנו למצבי קרב עם הכוחות הסורים או המצריים ולפחות בשלבים הראשונים חלק היו לנו הרבה אבידות והכוחות והנפגעים נשארו בשטח באזור שנמצא תחת הכיבוש הסורי או המצרי

המשוחררים הטריים מהצבא שעוד לא הספיקו לקבל שיבוץ ביחידה קבועה, חיכו שיקראו להם להתגייס. מכיוון שהם לא נקראו, החליטו לקחת את הרגליים ולהצטרף ליחידות הקודמות שלהם, באופן עצמאי. היו גם כאלה שהגיעו בטיסות ישירות מחו"ל, ומיד הצטרפו לחבריהם בשדה הקרב, ברמת הגולן או בסיני, מבלי לחכות שהצבא יקרא להם.

הכל קרה כל כך מהר. בצה"ל לא הספיקו להיערך למצב הזה, שבו אנשים מגיעים ישר לחזית מבלי שעברו גיוס מסודר ומבלי שנרשמו וברישומי הצבא, במיוחד אלה שהצטרפו באופן עצמאי. וכך נוצר מצב שלא היה מידע מדויק על מי נלחם ואיפה, במיוחד לגבי אלה שנפלו בקרבות ונשארו בשטח שנכבש ע"י המצרים בסיני או הסורים ברמת הגולן.

עד מלחמת יום הכיפורים, נושא הנעדרים היה שייך בעיקר לחיל האוויר בגלל החשש שטייסים ינטשו מטוס או יפגעו באזור שהוא שטח אויב. מלחמת יום הכיפורים עימתה אותנו עם נעדרים מסוג אחד.

עד אז לא היה בצה"ל מערך מסודר לאיתור נעדריםבמלחמת יום הכיפורים סבל צה"ל אבידות רבות. בשלב מסוים, בזמן הלחימה, וביתר שאת אחר הלחימה, ובאגף כוח אדם הרגישו שיש בעיית מידע באשר לאיכון כוח האדם בצבא.

חיל-האוויר יזם עוד במהלך הקרבות צוות לאיתור נעדרים, בעיקר צוותי האוויר, שלא שבו לבסיסיהם.
אנשי להק כוח אדם פנו ב-15 באוקטובר 1973 לשלמה בן אלקנה, שנודע בפעילותו לאיתור נעדרים כבר לאחר מלחמת ששת הימים, קצין בממשל בעזה, וביקשו ממנו להקים צוות לאיתור הנעדרים של חיל-האוויר.

תחילת עבודת האיתור הייתה בגולן. מצויד במכתב חתום על-ידי סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, המורה לכל מי שיפנו אליו לסייע באיתור נעדרי צה"ל (המכתב כונה "המטרייה"), הוא גייס אנשים שהכירו היטב את השטח, אנשי בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, אנשים שעסקו בסקר הארכיאולוגי של הגולן ודומיהם. כ-12 אנשים נשלפו מיחידותיהם לביצוע המשימה. אבל דובר בעיקר באיתור נעדרים מצוותי אוויר.

במקביל לפעילות של חיל-האוויר, בשבוע האחרון של אוקטובר 1973, פנה ראש אגף כוח אדם - הרצל שפיר, ליעקב הראל, שהיה ראש מנהל גיוס, וביקשו לסייע לאגף כוח אדם לדעת מה קורה בצה"ל בשאלת איכון כוח האדם. מתוך הרישום בשלישות עלו מספרים בלתי סבירים של כמה אלפי נעדרים.
כדי להתחיל באיתור נעדרים דרש יעקב הראל לבצע מפקד כללי בכל הצבא, וכך נעשה. מהמפקד התקבלה תמונה אמיתית של מספר הנעדרים (כולל כאלה שהיו בשבי), מעל 1,000 נעדרים ושבויים.

יעקב הראל, יחד עם ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון (לנצ'), עיבדו שאלון, גייסו כמה מתנדבים משוחררי צה"ל, ועשרות קצינות צעירות שבמהלך הלחימה בטלו מעבודתן הרגילה, ושלחו אותם עם השאלונים לבתי החולים ולבתי ההבראה הצבאיים. החיילים הפצועים והמחלימים התבקשו למלא את השאלונים, שמטרתם הייתה לדעת מה עלה בגורלם של הנעדרים.

אני הייתי אחת המקצינות האלה.
יום אחד לקראת סוף המלחמה, הורו לי להתייצב בקריה התל אביב. אף אחד לא ידע מה עושים. הכל היה בחזקת ניסוי ותהיה. התחילו להכשיר אותנו להיות חוקרות של הלוחמים שחזרו מהקרבות. ביחד בנינו את שאלון התשאול, ויצאנו לדרך. התחלנו לעבור בין בתי חולים ובתי הבראה צבאיים. אני נשלחתי לבית החלמה הצבאי בכניסה לעכו. ישבתי שם הרבה ימים וכל הימים האלה חקרתי חיילים שחזרו מהקרבות. 

שאלות כמו איפה נלחמת, מי נלחם לידך, מי היה אתך בטנק, כמה אנשים? תגיד לפי התפקידים בטנק. מתי ראית אותו בפעם האחרונה, ראית מה קרה לו, מה קרה לזה שקפץ, שמעת משהו בקשר.. עוד ועוד שאלות כאלה, אני אוספת פרטים. עוד חייל ועוד שאלון. כולם פצועים. עוברים טיפולים במשך היום, ותוך כדי אנחנו מתחקרות ומלקטות פירורי מידע.

את הטפסים היינו מביאות למקום הריכוז בקריה ויוצאות למשימה חדשה. אחרי בתי ההבראה, כשכבר הלחימה הסתיימה, שלחו אותנו ליחידות שחזרו מהקרבות. אני נשלחתי לבסיס השריון בג'וליס ושם התחלתי לתחקר לוחמים ששבו מהקרבות.

השאלונים המלאים, מויינו לפי גזרות הלחימה ויצרו מסד נתונים שאפשר לתת תשובות רבות לשאלה שנשאלה. אולם עדיין לא אותרו נעדרים. מסד הנתונים התחיל להיווצר מתוך המידע שהצטבר, זו היתה התקופה של טרום המחשבים וכל עבודת ריכוז המידע וההצלבות נעשתה ביד. כבר אז התחילה להתבהר תמונת הלוחמים והנופלים בשדה הקרב.

בערבים הייתי חוזרת הביתה, מהלכת ברחובות הישוב שלי. נוצרת בליבי מידע על אנשים שכבר ידעתי מה עלה בגורלם ושותקת. את כל מי ששאל אותי מה אני עושה פטרתי באמירה כללית על איסוף מידע. 

כבר ידעתי שישי השכן שלי נהרג בקרב. באחד הערבים פגשתי את אמא שלו שאמרה לי שאתמול קבלה גלויה ממנו. גם יהושע לוי מהכתה שלי היה בן ההרוגים, אבל לא יכולתי להגיד מילה על כך. לפני המלחמה הייתי בקורס עזרה ראשונה למדריכי גדנ"ע, שם התיידדתי עם הבחור שישב לידי. בערב יום כיפור נפרדנו ואמרנו שניפגש אחרי החג. עד היום אני לא זוכרת את שמו המלא אבל זוכרת שהוא הדריך באחד מבתי הספר של רשת עמל. ידעתי שהוא בין ההרוגים וידעתי גם על אחרים, אבל נאסר עלינו לדבר על זה. מכיוון שזה לא היה מידע רשמי, אלא מידע שנאסף כתוצאה מאיסוף עדויות, אסור היה שאף פרט מזה ידלוף החוצה. דבר מזה לא נמסר למשפחות שהלחץ שלהן לדעת מה קרה לבן שלא יצר איתם קשר – הלך וגבר.

לכל אחת מאיתנו החוקרות היו חברים בשדות הקרב. אני זוכרת אותנו חוזרות מימים ארוכים של תחקירים מחליפות מידע ששמענו ומנסות לדלות עוד פירורי מידע על החבר, האח, השכן, הבנדוד, מי שלמד איתנו בבית הספר וסתם מכרים שפגשנו בצבא. המידע הלך והצטבר והתמונה הלכה והשחירה מיום ליום. בעוד ההורים והמשפחות בחוץ היו חדורי תקווה שבתום הקרבות הבנים יחזרו הביתה בשלום, כמו במלחמות הקודמות. לנו המצב כבר היה ברור והוא היה שחור משחור. 

בינתיים התחילו לזרום השמועות על השבויים במצרים. לאט לאט התחילו להגיע תמונות. הצבא פתח באחד המרתפים של הבניין שבו שוכן צוותא חדר שבו תלו את כל התמונות של השבויים והמשפחות התחילו להגיע במטרה לנסות לזהות את הבנים שלהם, ולהרחיב בכך את המידע שהיה לנו על החיילים שנחשבו נעדרים. השהות במקום הזה היתה קורעת לב. התמונות היו באיכות גרועה ולפעמים קשה היה להבחין בתווי הפנים בבירור. אבל אמא זו אמא וגם אם יראו לה קצה כנף של בגד היא תדע שזה הבן שלה. המחזות של משפחות שנלחמות על "זה הבן שלי" היו קשים מאד. 

כאשר חזרו השבויים ממצרים ומסוריה ועודכנו רשימות הנעדרים, הסתבר שבגולן אין לחיל-האוויר נעדרים ולכוחות היבשה יש כמה בודדים. בסיני נותרו כ-400 נעדרים שלא היה ידוע מה עלה בגורלם. ואחר כך במאמצים משותפים, לאחר ההסכמים עם המצרים אותרו מרביתם והובאו לקבורה בארץ. 

אולי לא הייתי בקרבות ממש אבל בשבילי המלחמה הזו עד היום היא זכרון לא פשוט, של מקומות ואנשים שאף פעם לא פגשתי ממש אבל בנקודת הזמן ההיא היו נוכחים מאד בחיים שלי. את השמות של חלק מהם אני זוכרת עד היום.

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...