25.4.2019

חיים של כלב


ליידי הגיעה אלינו כמו כל שאר הכלבים שגרו אצלנו. היא ננטשה ברחוב שלנו על ידי רכב שעצר זרק אותה ונסע. רם מצא אותה משוטטת והביא אותה הביתה כשהוא מתחנן שנסכים שהיא תשאר אצלנו. הוא הזכיר שהבטחנו הרבה פעמים ובאותה נשימה גם הבטיח שיטפל בה. המבט העצוב שלה שכנע אותנו והיא צורפה למשפחה, לא לפני שחזרנו ווידאנו שרם מבין מה הוא מבטיח.
אלי גידל כמה כלבים בילדותו אבל אני לא. בשבילי זה היה דבר חדש לגמרי. עוד בטרם החלטנו אם היא תגור איתנו בבית או בחוץ העובדות כבר נקבעו ועובדות כידוע קשה לשנות. ליידי השתלבה מהר מאד בחיים שלנו והפכה להיות אחת מן המשפחה. ולמרות שרם אמר, רוב הטיפול היה עלינו, כשהוא משתלב מיידי פעם בתורנות של להוציא אותה החוצה, אחרי שהיינו רבים איתו ומאיימים שנמסור אותה למשפחה אחרת. עם הזמן התברר שלגדל כלבה בבית זה לא דבר כל כך פשוט. תוספת הלכלוך היתה משמעותית, כל פעם היה צריך לנקות את סימני הבוץ שהביאה מגינתנו המתחדשת ואת פסיעות הרגליים הרטובות שלה כשבאה מבחוץ וגם השערות בכל הבית הוציאו אותי מדעתי אבל הנוכחות שלה בבית היתה כל כך טובה עד שהתרגלתי.
שנתיים עברו מאז ליידי הצטרפה למשפחתנו כשהחלטנו לנסוע לשנת שבתון במונטריאול. הפרידה ממנה העיבה מאד על הנסיעה שלנו והשקענו הרבה מאמצים לחפש לה משפחה טובה ובית שיאהב אותה לפחות כמונו. מצאנו בית כזה אצל דבי, חברה שלנו שגרה במושב נורדיה. דבי ובעלה פגשו את ליידי כשבאו פעם לבקר אצלנו וכששמעו שאנחנו נוסעים הציעו לקחת אותה אליהם. דבי בדיוק היתה בחופשת לידה אחרי שילדה תאומים וחשבה שיהיה נחמד אם יגדלו בבית ביחד עם כלבה. אנחנו מיד הסכמנו. ידענו גם שיש סיכוי שליידי לא תחזור אלינו אחרי שנה, אם הרומן עם המשפחה החדשה יצליח.
כל השנה הזו שמרנו על קשר מכתבים עם דבי. אנחנו ספרנו על החיים במונטריאול ודבי ספרה לנו על התאומים שגדלו ועל החיים ביחד עם ליידי. בהתחלה הם התאהבו בה ממש כמונו. במשך הזמן גילינו שבאהבה הזו היו גם לא מעט קשיים. התאומים התחילו לזחול וזה לא הסתדר עם הלכלוך שהיא הביאה מבחוץ ועם השערות שהשירה בכל הבית. מן המכתבים הבנו שענייני הניקיון מאד מעסיקים אותם והם החליטו להוציא אותה מן הבית אל החצר. זה שיפר את המצב אבל אז התחילו עניינים עם השכנים. אלה התלוננו בלי סוף על הנביחות שלה. המצב נעשה לא פשוט והם התחילו לשתף אותנו במחשבות שלהם על למצוא לה משפחה אחרת.
דרך המכתבים שהחלפנו בינינו קראנו בשמחה על התאומים הגדלים ומתפתחים והילדים שלנו עקבו בדאגה אחרי הסיפורים אודות ליידי. כתבנו להם בחזרה שאנחנו נשמח לקחת אותה בחזרה כששנת השבתון תיגמר אם עד אז לא ימצאו לה משפחה אחרת. פעם אחת ואולי יותר הם כתבו לנו שיתכן שמצאו לה משפחה חדשה אבל איכשהו זה לא הסתדר. בשלב מסוים הבנו שהעניינים עם השכנים קצת נרגעו וגם אנחנו נרגענו.
כמה ימים אחרי שנחתנו חזרה בארץ נסענו למושב נורדיה. ליידי שזיהתה את אלי מרחוק רצה אליו וקפצה עליו ועד שלא נרגעה לא יכולנו להמשיך ללכת. מאותו רגע היא נצמדה אליו וסרבה לזוז לכל מקום אחר. כל הנסיונות לפתות אותה לזוז ממנו ולהציע לה אוכל שהיא אוהבת עלו בתוהו. לה היה ברור שבאנו לקחת אותה והיא לא היתה מוכנה לתת לזה להתפספס. כשנכנסה לאוטו, אחרי כמה דקות של התרגשות, תפסה תנוחה מתאימה ונרדמה בשלווה שקשה להאמין. מבחינתה קרה לה הכי טוב שיכול להיות. כשהגענו הביתה הילדים כבר חיכו לה בהתרגשות. המפגש שלה איתם היה כל כך מרגש שלא יכולתי להתאפק ודמעות של התרגשות הציפו אותי.
כולנו שמחנו שלסיפור הזה היה סוף טוב. מהר מאד חזרנו לשגרה ולוויכוחים הבלתי נגמרים עם רם שהפעם הבטיח שיהיה יותר רציני והטיפול בליידי יהיה עליו. אבל כמו תמיד זה התחיל טוב ומהר מאד האחריות עברה ממנו לכל מי שיכול היה לדאוג לה, מלבדו.
ואז, יום אחד הפתיע אותנו אלי והודיע לנו שבקיץ הקרוב אנחנו עוברים לגור בחו"ל והפעם לשלוש שנים. הבשורה הדרמטית הולידה תגובות שונות. הקטנצ׳יק היה רק בן שנתיים וקטן מדי כדי להגיב, רם שמח מאד וכבר דמיין לעצמו את החיים החדשים והמגניבים שיהיו לו בחו״ל. האמצעית לא אמרה מילה, היא הלכה לחדר וסגרה את הדלת בטריקה שלא יכולנו לפספס. אחרי שעה ארוכה יצאה מהחדר והודיעה לנו שהיא לא נוסעת בלי הכלבה. 
וכך היה.

14.4.2019

סלט תפוחי אדמה



ברשימות של ההכנות ליום ההליכה הקרוב, המשימה שנפלה בחלקי היתה להכין סלט תפוחי אדמה. סלט תפוחי אדמה זה לא משהו שמוצאים אצלי בבית. אבל הוראות הן הוראות. שברתי את הראש על פתרון שיהיה גם סלט תפוחי אדמה וגם שלא יעשה לי דז׳ה וו לסלט הזה שהיה כל כך דומיננטי בחיי בבית של אמא שלי.
בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם "סלט מיונז". אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת לא הייתה נכנסת.
סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שלפני ואחרי השבת.
אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ: את קרש החיתוך והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את כל מרכיבי הסלט. ראשון היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. סלק מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר הירקות.
כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט אוטומטית, שתכף השבת נכנסת ושאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.
בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם.
"לא יכולת לקרר אותם קצת יותר?", הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כדי שאתחיל כבר בהכנות. אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול, היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף.
הקיר הקטן שחצץ בינינו לא הפריע לה להעיף מבט מידי פעם לכיווני, כדי לראות שאני עושה כדבריה. כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת החיתוך.
"את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי?", היתה אומרת כשהיא מציצה מאחורי גבי לראות מה אני עושה.
"זה לא גדול" עניתי תוך כדי שאני מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות קוביות וגרגרי האפונה שצנחו החוצה מתוך קופסת השימורים. לפעמים היה גם סלק. כל אלה נאספו בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות.
לקראת סיום, היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה ששמרה במיוחד למלאכה זו. אחר כך היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה לגמרי מהטעם של הסלט העבירה אותו לקערת פיירקס חגיגית, ומשם למקרר עד לזמן הארוחה.
עכשיו הייתי צריכה לפנות את הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז היא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.
בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא היה נגרר אתנו עוד ימים רבים לתוך השבוע הבא עד שבסוף השאריות היו מוצאות את מקומן בפח, כמעט נושקות להכנות לסלט של סוף השבוע הבא.


למסלול של השבוע מצאתי מתכון אחר לסלט תפוחי אדמה עם פול ירוק ובצל מטוגן ברוטב מעניין שחוסל כמעט לגמרי. אני תהיתי איך יתקבל החידוש הזה אחרי מסורת ארוכת שבילים של סלט תפוחי אדמה מסורתי. התגובות היו טובות. אנשים אהבו את החידוש ואני שמחתי שאפשרתי לתפוחי אדמה להביא עצמם בתדמית חדשה, גם בשביל אנשים כמוני שתקועים עם הזיכרונות שלהם.

5.4.2019

איך מצאתי את עצמי בזמן ששטפתי כלים..

kitchen utensils on stone washing station
לקוח מתוך אתר unsplash

כשצריך מתנדבים לשטיפת כלים, אני תמיד מתנדבת. אני מוצאת במלאכה הזו לא מעט יתרונות. זמן שטיפת הכלים הוא הזמן שלי להתרכז עם עצמי במחשבות שלי תוך שאני עסוקה בעבודה פשוטה ושיטתית שלא מחייבת מאמץ מיוחד. והתוצאה מיד נראית לעין. המטבח מסודר ונקי, הכל מאורגן וזה עושה הרגשה נהדרת. איפה עוד מוצאים עיסוק כזה שבו הפידבק כמעט מיידי ותוך כמה דקות יש תוצאות טובות כל כך?

בטח לא כשמדובר בחיפוש עצמי. חיפוש עצמי זו מלאכה מתמשכת ואת תוצאותיה אי אפשר לדעת וגם לא מתי הן יראו. כשמדובר בי, חיפוש עצמי זו הוויה בסיסית אצלי והשאלות של מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה מעסיקות אותי כל הזמן. אמנם אני די כבר גדולה אבל התשוקה הזו שמניעה את החיפוש בתוכי לא נפסקת וגם עוצמתה לא דועכת.

השבוע חברה אחת אמרה לי שהיא חולמת לקחת חופשה ללא תשלום למשך שנה כדי להתנתק. כששאלה אותי מה דעתי התעניינתי מאיפה נובע הצורך הזה לקחת חופשה של שנה מהחיים ומה הציפיות שלה משנה כזו. אני התנסיתי פעם בסוג כזה של "חופשה מהחיים", כשנסעתי עם בנזוגי והמשפחה שלנו לשליחות בחו"ל לתקופה של ארבע שנים. טוב, אם לדייק, זו לא היתה בדיוק חופשה מהחיים אלא חופשה ממציאות אחת לטובת יצירת מציאות אחרת. הנסיעה הזו אילצה אותי להתנתק מכל ההוויה שלי כאן: מהעבודה, מהמשפחה ומהחברים לטובת התחלה חדשה במקום אחר, זר ולא מוכר. כמשפחה הסכמנו לתת עדיפות לקריירה של אחד על חשבון האחר, כשבשבילי זה אומר שאני צריכה להתנתק מכל מה שיש לי כאן. אמנם זו היתה נסיעה מרצון אבל באותה מידה גם נסיעה של אין ברירה.

בתוך חוסר הברירה הזה גיליתי את עצמי מחדש ונחשפתי לצדדים חדשים בתוכי, כאלה שלא הכרתי קודם. בשנים האלה, קרו לי הרבה דברים טובים. למדתי על היכולת שלי להתמודד עם מציאות חדשה ובלתי מוכרת, להתחבר אליה וליהנות ממנה, לפתח קשרים חדשים שחלק מהם נשמרים עד היום, להתנסות בעבודות חדשות – חלקן ממש לא בתחום הכישורים האישיים שלי, כמו מנהלת חשבונות, לתקשר לא רע בשפה אחרת שהיא לא השפה הטבעית שלי ועוד. בהוויה החדשה הזו ממש הרגשתי שאני ממציאה עצמי מחדש.

וזה מה שלקחתי לעצמי להמשך: לחפש ולמצוא את עצמי בכל הזמן ובכל מצב, בבית, בעבודה, בקשרים עם אנשים, במשפחה, בזוגיות. אני לוקחת את עצמי לכל מקום ובכל פעם אני נחשפת לעוד רובד בתוכי ולעוד רגש – לטוב ולרע. אני לא "עובדת" כדי לחפש אותי בתוך עצמי. החיפוש הזה הוא כמו צל בלתי נראה שמתלווה לכל מה שאני עושה. הוא לא מטרה בפני עצמה, אלא הוא התוצאה של הדברים שאני מגלה בעצמי.
בשבילי למצוא את עצמי זה אומר להקשיב למי שאני ולקולות שבתוכי ולהיות שם. לא פעם אני מופתעת ומתרגשת לגלות על עצמי כל מיני דברים חדשים. לפעמים טובים וגם פחות. אני מופתעת מתגובות, מרגשות וממחשבות של עצמי. אחרי השנים הרבות ביחד אני מרגישה טוב עם עצמי, מחבבת את מי שאני ומרגישה שהזמן עשה לי רק טוב. זה לא הזמן שהצמיח אותי. זו אני שצמחתי עם הזמן, בחיבור שלי אל מי שאני.

למצוא את עצמי זה אומר לחיות במודעות, בערנות, לאהוב את מה שאני מגלה ולדעת שאני רק באמצע התהליך. לסביבה יש חלק חשוב בתהליך שאני עוברת. אני קשובה למשוב שאני מקבלת ממנה. אני מתעודדת ממשוב מעודד, אני מעריכה מילים מעודדות ולעיתים אנשים מגלים לי דברים שלא ידעתי על עצמי או שלא שמתי לב אליהם. ואני גם לומדת מחוויות לא טובות שאני עוברת.

ומפעם לפעם אני יוצאת למסע חדש בחיים שלי.

המסע שאני יוצאת אליו כעת, לא דומה למסעות בשבילי הארץ או בחו"ל שאני עושה עם אנשים אחרים. אני עושה אותו עם בת הלוויה הנצחית שלי, עם עצמי. זה מסע של גילוי עצמי והתמודדות, יש בו כעסים וגם אכזבות וגם רגעים מפחידים יחד עם דברים מרתקים וריגושים והפתעות. וגם הרבה כלים לשטוף בדרך..

בסוף הדרך מחכה לי פרס. חוץ מהכלים השטופים, הפרס הוא הגילויים החדשים שלי על עצמי, שעושים את כל הדרך הזו שווה במיוחד.

לפתוח "דף חדש"

אני בצומת דרכים של התחלות רבות חדשות ושומעת בלי הרף את המילים, את "פותחת דף חדש" "הגיע הזמן לפתוח דף חדש" וזה מזמז...