29.9.2018

פרק שלישי - נסענו לטייל מחוץ לעיר

פרח הקוסמוס. מקור: גוגל תמונות
ביום השלישי נסענו דרומה לעיר נמל בשם Wonsan. במרכז הכיכר ניצבות אנדרטאות למנהיגים ששופצו לאחרונה. בנמל אין אוניות. מהנמל הזה יצאו בעבר מעבורות ליפן. 

מהעיר המשכנו להר קומגאנג (Mt. Kumgang) "הר יהלום" בקוריאנית, אחד ההרים המפורסמים ביותר בקוריאה. עד 2010 היה המקום מחוץ לתחום לרוב הזרים שביקרו בצפון קוריאה. בנסיעה לאורך הים יש חופי רחצה מקסימים ריקים מאדם. באזור ישנה לגונה ששמה סאמיל (Samil Lagoon), הידועה בזכות המים הצלולים, הגבעות הסלעיות והיערות העבותים. על פי ספורי המקום, הנשיא פעם ביקר באגם למשך יום אחד, אבל כל כך נדהם מיופיו ונשאר שם במשך שלושה ימים, ולכן השם סאמיל (שלושה ימים).

באמצע האגם יש מצוף כתום. אני שואלת על המצוף. פאק מדריכת התיירים באנגלית (Pak) מספרת שכאשתו של הנשיא ביקרה פה בפעם הראשונה, שחה באגם ברווז. אשת הנשיא שלא היה לה עבר צבאי ושום ניסיון קודם, לקחה רובה מאחד החיילים ובירייה אחת הרגה את הברווז. מאז המצוף מסמן את המקום שבו הברווז נורה.

לפני היציאה לדרך מבהירים לנו שאסור לצלם סיטואציות המציגות את המדינה כענייה וכלא מפותחת. המלווים שלנו לא מפסיקים לחדד את ההוראות: אסור לצלם מהאוטובוס, אסור לצלם אנשים בעבודה, אסור לצלם אתרי בניה, אסור לצלם אנשים במדים, אנשי צבא, משטרה, אסור לצלם מחסומי דרכים. 

ובכל זאת יש שינוי. כשנגיע לצפון יבלוט מיד ההבדל בין מי שמלווים אותנו בפיונגיאנג וסביבותיה לאלה שנפגוש בחלק השני של הטיול. לצפון מגיעים מעט מאד תיירים. נראה שהמפגש הבלתי פוסק עם אנשים מהעולם שבחוץ, יש לו השלכות. ההנחיות אמנם נאמרות כל פעם מחדש אבל פה ושם יש עיגולי פינות. ההקפדה קיימת אבל בצידה יש פה ושם גם העלמת עין.

בכל הדרכים מחוץ לעיר, לאורך כל המדינה, זרועים בצדי הכביש פרחי קוסמוס וורודים, כנראה בהמשך למגמה של לעשות את העולם שלנו ורוד ומתקתק.

פרח הקוסמוס המקשט את צידי הדרכים בצפון קוריאה

בין הערים והכפרים יש מעט מאוד כבישים סלולים. רוב עורקי התחבורה הם דרכי עפר משובשות וקופצניות. בין הבירה פיונגיאנג לאזור המפורז על הגבול עם דרום קוריאה DMZ, יש כבישים רחבים מאוד, בני שמונה מסלולים, שבקושי נראה בהם כלי רכב. הם ריקים מפני שאין דלק, אבל מתקבל הרושם שמטרת הכבישים האלו, שרובם במצב רע מאוד, לשמש בזמן מלחמה, כנראה גם כמסלולי נחיתה והמראה למטוסי קרב וגם כדי להניע מהר כוחות צבא (טילים, טנקים ואספקה). אחת לכמה עשרות ק"מ עומדות בצידי הכביש פלטות בטון ענקיות, שמטרתן ככל הנראה לחסום את הכביש במהירות אם תהיה פלישה מהדרום.

הכבישים מחוץ לעיר הם כבישי בטון. כבישי אספלט פגשנו רק בפיוניאינג ובקטע כביש קטן המחבר את אתר הנופש "הר יהלום" לקוריאה הדרומית, שם נערכו לפני כחודש מפגשי הקרובים בין משפחות מהדרום למשפחות בצפון. הנסיעה על הכבישים האלה היא חוויה מפוקפקת מאד. מרחק של 100 ק"מ יגמע האוטובוס ב-3-4 שעות. רוב הכבישים משובשים מאד וכל הזמן נמצאים במצב של תיקון. את התיקון מבצעים התושבים המקומיים בידיים, בעזרת פטיש ואזמל. חופרים בור סביב החור שנוצר ואותו ממלאים ביציקת בטון חדשה. לאורך הדרכים אנחנו פוגשים כל הזמן "קבוצות עבודה" של נשים וגברים שעסוקים בתיקוני הדרך.

מבט חטוף על העובדים בכביש. הכל עבודת יד
ככה סוללים כביש. המשאית שופכת את הבטון והרי לכם כביש חדש. 
כשאלנו איך השיטה עובדת הסביר לנו אחד המדריכים שכל קטעי הדרך במדינה משויכים לכפרים וכל כפר אחראי לתיקון החלק שלו. כשאין עבודה בחקלאות כמו זריעה או קטיף, יוצאים לעבודה בכביש. וכך משעות מוקדמות מאד אפשר לפגוש את מי שמטאטא את הכביש, מי שמתקן את החורים בכביש, או מטפל בשורת פרחי הקוסמוס משני צידי הכביש. האנשים עובדים גם בחושך ואפילו ישנים לצד הבורות שנחפרו.

הנוף הכפרי הוא נוף חקלאי. כל פיסת קרקע מנוצלת לחקלאות. הגידולים העיקריים הם תירס, אורז ופולי סויה. בגאווה גדולה מספרת לנו פאק כי הם שיפרו את השיטה ולמדו לעשות חקלאות דו עונתית. בין צמחי התירס זורעים ירקות נוספים כמו חסה וכרוב וכך מכפילים את עונות הזריעה ואת ניצול האדמה, וכל זה בזכות נשיאם הגדול קים איל סונג שלימד את האיכרים לעשות את זה.

באזורים אלה רואים מראות שהעין המערבית לא רגילה לראות: איכרים חורשים שדה במחרשה ידנית, רתומה לפרה או שור, אנשים מביאים מים עם קנקני פלסטיק גדולים מהבאר הסמוכה לעובדים בשדה, בתוך השדות יש סוכות שאנשים ישנים בהן, "זה כדי לשמור על היבול", אומרת פאק. החקלאות מתחלקת לממשלתית וקואופרטיבית. ביקרנו בכפר קואופרטיבי וגם בבית של תושבים מקומיים. אי אפשר היה לדבר עם האנשים אבל אפשר היה להתרשם ממה שראינו. בכל בית חייבים התושבים להציג במקום בולט את תמונות שני המנהיגים שהלכו לעולמם ותמונות שמבטאות את הנאמנות למפלגה (למשל תעודת חבר מפלגה). כמו כן, יש מכשיר רדיו שנאסר לכבות אותו וממנו מושמעים כל היום דברי המנהיג לאומה.
תמונות המנהיגים חייבות להופיע בכל בית במקום מרכזי
עדות לנאמנות למפלגה. בתמונה כרטיס חבר במפלגה
את הדרך הארוכה מנצלת פאק לספר לנו כל מיני דברים שלא ידענו. למשל על אידאולוגית ה-צ'וצ'ה (Juche) של המנהיג הראשון. התיאוריה של הצ'וצ'ה מתבססת על העיקרון של הסתמכות עצמית. "אנחנו סומכים על עצמנו ויש לנו הכל", היא אומרת ומספרת בגאווה שאזרח צפון-קוריאני מקבל הכל: דיור, חינוך, עבודה ובריאות בחינם. היכן תעבוד קובעת לך הממשלה.

חופש התנועה של המקומיים הוא זכות כאן, וכל מסע ממקום למקום דורש אישור מיוחד. כך גם לגבינו. אחת לכמה זמן עוצר האוטובוס במחסום דרכים ו-פאק יורדת לבוטק'ה שבצד הכביש כשבידה רשימת השמות ותכנית הנסיעה שלנו להיום. וכך גם בדרך חזרה. הכל מפוקח ומבוקר. וכמובן שאסור לצלם.

החושך כבר ירד כשחזרנו לעיר. הכבישים כולם חשוכים. אין תאורת רחוב גם בערים עצמן. חושך מוחלט יורד על העולם ורק מפעם לפעם מבליח אורם של הפנסים הקטנים שמחזיקים ביד חלק מההולכים בדרכים. כל השאר הולכים בחושך. הם רגילים.

הבתים מוארים במנורות של 40 וואט. פאק מסבירה שהסיבה לכך שזוהי מדינה ירוקה שלא מבזבזת חשמל. בבוקר ראינו שבמרבית הבתים אנשים מתקינים תאים סולאריים אישיים, כדי לזכות בקצת יותר תאורה ממה שהשלטון מאשר. 
לוחות סולריים אישיים לתגבור החשמל בבית


אחרי יום ארוך אנחנו חוזרים למלון ולפני שנפרדים מקבלים הוראות מהמלווים שלנו איך להתכונן למחר. 

מחר יום חשוב. 
מחר נבקר ב-Kumsusan - Palace of Sun - זהו המאוזולאום בו שוכבים חנוטים שני הנשיאים שהלכו לעולמם: קים ג'ונג איל שאותו מכנים כאן  The great leader, The great founder of the nation, The sun of the nation והנשיא השני קים איל סונג המכונה The great General ו-Sun of Songoon (דרגה צבאית)
.


27.9.2018

פרק שני - פיונגיאנג - מקום נחמד

פיונגיאנג. מבט ממגדל ה-Juche
לפיוניאנג הגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות, השמש כבר עמדה לשקוע כשפגשנו את הטראם, כלי התחבורה החשמלי הנע ברחובות העיר. אנחנו עולים לטראם לנסיעה מיוחדת, רק בשבילנו, עד אחת הככרות וחזרה. פאק מספרת בגאווה כי זוהי החשמלית הראשונה של צפון קוריאה ומשמשת אמצעי תחבורה עיקרי להגיע לעבודה וחזרה הביתה. בהמשך מצביעה בגאווה על שורה שלמה של עיטורים שצויירו על הקרון הראשון. אלה אותיות ההצטיינות שקבל הנהג על נהיגה זהירה ללא אף תאונה בחמש עשרה השנים האחרונות. אני תוהה איך בדיוק אפשר לגרום לתאונה בחשמלית שנוסעת 30 ק"מ לשעה בכביש שאין בו אף מכונית אבל שתקתי.


פאק (Pak) מדריכת התיירים מתארת בהתרגשות את נפלאות הטראם
בתום הסיור המרגש בטראם הגענו למלון. המלונות לתיירים נפרדים מהמלונות של התושבים המקומיים. במלון יש הזדמנות לפגוש עובדים מקומיים, אבל פרט לכמה מילים בסיסיות אף אחד לא מתקשר באנגלית, לא פקידי הקבלה וגם לא בחנות שבה מוכרים מזכרות או ספרי הגות של מנהיגי האומה וכשאני שואלת כמה זה עולה, שולפת המוכרת מחשבון כיס ומתקתקת את המחיר במטבע סיני או בתרגום לדולרים.



לתיירים אסור להחזיק בכסף מקומי. אחת האטרקציות המוצעות לנו היא ביקור בסופמרקט שבו אפשר "להתחכך במקומיים". לפני הקניה מחליפים את הדולרים למטבע המקומי ובתום הקנייה מחליפים שוב את הכסף שנשאר. מבט מקרוב על המחירים למקומיים גילה לנו שבמלונות חוגגים עלינו והפקעת המחירים היא פשוט היסטרית. בקבוק בירה שעלה במלון 1$ עולה בסופרמרקט המקומי 20 סנט. בסופר הזה מחיר בקבוק בירה, בקבוק מים ובקבוק סוג'י – יין האורז המקומי – זהה. כולם עולים 20 סנט לבקבוק.



החיכוך עם המקומיים הוא אירוני משהו ולא קיים באמת. בגלל מחסום השפה, אובייקטיבית אי אפשר לתקשר עם אנשים ברחוב. גם המלווים שלנו דאגו כל העת, בתואנות שונות, לחסום בפנינו את הגישה לאנשים ולמקומות שלא תוכננו עבורנו. וכשכבר יצא לנו להסתובב לבד, למשל בטרקים שעשינו או ברחוב, איש אינו מדבר איתי, יש שמחייכים אבל אף אחד אינו יוצר קשר, אפילו לא קשר עין, לרגעים היתה לי הרגשה שאיש אינו שם לב אלי. החיים שלהם ממשיכים כאילו אינני קיימת. לא נתקלתי כאן בסקרנות "להכיר את הזר", כפי שפוגשים אותה בארצות אחרות.



במלון שבו התארחנו, ביום ההגעה היינו האורחים היחידים. כשהתקרב מועד חגיגות ה-9.9, חגיגות יסוד המדינה (Day of the Foundation of the Republic) המלון התמלא בקבוצות תיירים נוספות. תכף אפשר היה להרגיש את ההשפעה של זה: זמן הציפיה הממוצע למעלית בקומה ה-25, התארך מדקות ספורות ל-20 דקות ויותר, ובחלק מהימים לא היו מים חמים להתקלח. היה ברור שהמלון מתקשה לעמוד בעומס האורחים שנפל עליו לרגל החגיגות. התנחמנו בכך שאחרי החגיגות המצב ישתפר.


פיונגיאנג עצמה, שפרוש שמה הוא "מקום נעים" היא עיר חדשה יחסית שהוקמה לפני 65 שנה אחרי שנהרסה כמעט כולה במלחמת קוריאה שהסתיימה ב-1953. קים איל סונג (הנשיא הראשון) קיבל את ההשראה לבניה המחודשת מהמשטר הסובייטי שלו היה נאמן. התוצאה היא שדרות רחבות, פסלים, ואנדרטאות ענקיות. בתקופת הנשיא השני קים ג'ונג איל (1994 - 2011) נבנו המבנים היותר מודרניים של העיר וגם היותר יוצאי דופן. ב-2011 עלה לשלטון קים ג'ון און, ופתח בבניה בקצב חסר תקדים, כשהוא מנסה להטביע חותם משלו, אחת הסיסמאות המפורסמות שלו היא "בואו נהפוך את כל הארץ לאגדה סוציאליסטית" וזה מה שהוא עושה. הכל מעוצב בהגזמה. לכל מבנה שאנחנו נכנסים, אנחנו מתפעלים מהעיצוב ומהחללים הגדולים אבל קשה שלא לשים לב שלרוב המבנים ריקים מאדם. במוזיאון המלחמה אנחנו לבד, במוזיאון הידידות אנחנו לבד, בשער הנצחון אנחנו לבד. תחושת ההתפעלות מעוררת גם חוסר נוחות ושאלות איפה כל האנשים?


מבני העיר צבועים בגווני פסטל והעיר כולה זועקת אושר ומתיקות. שכונות שלמות של בתים צבועים בצבעי סוכריות, ומעוצבות בעיצובים מיוחדים כמו משולש לעבר השמים, ספר קריאה פתוח, עלי כותרת של פרח או נחש מתפתל, במבנים של מאות דירות אנחנו שמים לב שאין בכלל מקומות חניה. איפה נמצאת החניה אנחנו שואלים. התשובה מאד פשוטה אין חניה כי לא צריך. לאף אחד אין פה מכונית.
מבנים מיוחדים בפיונגיאנג.  מצד שמאל מבנה שדומה לספר
מבנים מיוחדים בפיונגיאנג 
המעמד החברתי מתבטא גם כאן. מכונית פרטית יכול להחזיק רק מי שיש לו קרובים בחו"ל ששלחו לו כסף (מזכיר את הקיבוץ?) או מי השלטון רוצה ביקרו למשל בעקבות הצטיינות מיוחדת בספורט. אלה ייסעו במכונית שלה לוחית לבנה. אנחנו ראינו רק שתי מכוניות כאלה בכל תקופת שהותנו בפיונגיאנג. מי שעובד בממשלה ומטעמה נוסע במכונית בעלת לוחית כחולה, לדיפלומטים לוחית ירוקה ולאנשי צבא - שחורה. כל השאר נוסעים בתחבורה ציבורית או הולכים ברגל. 


פיונגיאנג - השדרות רחבות אבל לאן נעלמו המכוניות? 
למחרת הגעתנו לפיונגיאנג ובמשך שבוע ימים היינו צמודים לתוכנית סיורים נוקשה. באוטובוס הצמוד שלנו חצינו את העיר לאורך ולרוחב: מקום היוולדו של קים איל סונג, קשת הניצחון, מוזיאון הידידות הבינלאומית, החנות מספר אחת, המגדל המייצג את אידיאולוגיית השלטון, ארמון הילדים. תחנת המטרו העמוקה ביותר בעולם, המגדל הגבוה ביותר. 

יש פה הפקה גדולה של עוצמה ובעוד פחות משבוע ההפקה הזו תגיע לשיאה. המופע הספקטקולרי ביותר בעולם אי פעם, ה-"Mass Games", עומד לחזור לבימת צפון קוריאה באצטדיון הגדול ביותר בעולם שבו 150,000 מקומות בפעם הראשונה מאז 2013. לאחר מספר שנים של הפסקה שוב יככב המופע האמנותי והספורטיבי הענק שעשוי לכלול עד כ-100,000 מציגים בו זמנית של ריקודים ואקרובטיקה ואפילו זכה בעבר להיכנס לספר השיאים של גינס.


"קוריו טורס", סוכנות הנסיעות הראשית לצפון קוריאה דיווחה ממקורותיה על ההתפתחות המשמחת וציינה את תשעה בספטמבר 2018 כתאריך היעד שיהיה גם יום השנה השבעים לייסוד הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה.



תמונה מתוך מופע ה-Mass Games -שילוב של רקדנים וטכנולוגיה הכי מתקדמת שיש
והנה אנחנו בצפון קוריאה בשבוע של ה-9 בספטמבר והשאלה האם נזכה להשתתף בחגיגות האלה עומדת כל הזמן בחלל האוויר. התשובה הכמעט קבועה שאנחנו מקבלים כל יום היא שבינתיים אין תשובה.

24.9.2018

15 ימים בצפון קוריאה - פרק ראשון

רחוב מרכזי בפיונגיאנג, צפון קוריאה


ביום שני בשעה 12 בצהרים התייצבנו בשדה התעופה בבייג'ינג, ליד הדלפק של חברת התעופה הצפון-קוריאנית Air Koryo, לפגישה עם ג'וליה, בדרכנו לפיונגיאנג בירתה של קוריאה הצפונית. הייתי סקרנית לדעת מי יהיו חברינו לטיול הלא שגרתי הזה. כל שידעתי הוא שבקבוצה יש 17 אנשים מארצות שונות. לאט לאט התחילו אנשים להתקבץ סביב  ג'וליה והתחלנו להחליף משפטי היכרות מהוססים. ועוד בטרם ידענו מי הוא מי, התחילו בצ'ק-אין ובהתארגנות לקראת הטיסה לצפון קוריאה.

לדלפקי הבידוק לקראת הטיסה הגיעה גם נבחרת האתלטיקה של צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה שהתקיימו באינדונזיה. אולם הנוסעים היוצאים התמלא בעשרות בחורות תמירות ונאות מראה הלבושות במדי הייצוג של המדינה בצבע תכלת ולבן. התגובה הראשונית היתה להוציא מצלמה ולצלם. מיד קפצו עלינו מכל עבר אנשי בטחון ואמרו לנו שאסור לצלם. מי שצילם הורו לו מיד למחוק. לא תיארתי לעצמי שמעתה אילך "you are not allowed to take pictures here"  זו תהיה הוויה המרכזית של הביקור ב- Democratic people’s Republic of Korea או בקיצור DPRK.


חלק מנבחרת צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה בבידוק לפני העליה לטיסה

בנחיתה שוב נאסר עלינו לצלם. לאחר איסוף המזוודות מהמסוע, נדרש כל אחד להעביר את כל הציוד במכונת שיקוף ולהצהיר במכס על כל מכשיר אלקטרוני שהביא: מחשב, טלפון סלולארי, USB, מצלמה, IPAD, IPOD. ספרים וכל חומר כתוב אחר– זכו לבידוק מדוקדק ולסריקה חוזרת במכונת שיקוף כדי לוודא שאינם חומר אסור (תעמולה או חומר דתי). גם נבחרת הספורטאיות עברה בידוק דומה, הכל נבדק ונסרק. בחוץ כבר חיכו לספורטאיות ההורים הנרגשים, חלק מהם עם זרי פרחים צבעוניים מקסימים. עמדתי קרוב לספורטאית אחת שפגשה את משפחתה והופתעתי לגלות שכל סידורי הפרחים המקסימים האלה הם מפלסטיק.


חנות פרחים - הכל מפלסטיק


אגב נבחרת צפון קוריאה, במשחקי אסיה 2018 חלק נכבד מהספורטאים שעלו איתנו לטיסה זכו במדליות. צפון קריאה זכתה ב-37 מדליות: 12 - זהב; 12- כסף ו-13 מדליות ארד.

ההחלטה לנסוע לצפון קוריאה היתה ספונטנית לגמרי, כשממש במקרה שמנו לב שספטמבר זה חודש של חגים. בחרנו בחברה מחו"ל עימה היה לנו קשר בעבר, ג'וליה כתבה לנו שבתחילת ספטמבר יצא טיול של "פעם בחיים" לצפון קוריאה. זה נשמע לנו ממש מפתה והחלטנו שהולכים על זה.

בתיבת המייל שלנו התחילו להצטבר מסמכים הקשורים לנסיעה. "טיפים לצפון קוריאה" היא קראה להם. בין היתר נאמר שבמשך כל תקופת השהות בצפון קוריאה לא תהיה אפשרות לכל קשר עם העולם החיצוני. קו חוץ יהיו רק בחלק מן המקומות. כך גם לגבי שליחת מיילים. במילים אחרות שנתכונן למסע אחורה בזמן.

המחשבה על ניתוק מהעולם למשך יותר משבועיים קצת הפחידה אותי. אני כל כך מחוברת לאינטרנט, למיילים ולמידע און-ליין, מה אעשה שם בלי הוואטסאפ וכל אלה? הייתי מוטרדת מזה מאד. בזמן שנותר עד לנסיעה אספתי את כל תשבצי הסדוקו מהעיתונים היומיים של החודש האחרון, הטענתי לטלפון הנייד ספרים לקריאה וכמה ספרים לקחתי איתי לדרך. החלטתי לקחת גם מחשב נייד מתוך מחשבה שיהיה לא מעט זמן פנוי ושאוכל לכתוב שם. המציאות התבררה כאחרת ממה ששיערתי.

באולם הנוסעים הנכנסים, אנחנו פוגשים את המלווים שלנו: מיס Pak -תדריך באנגלית, מר Kim בגרמנית ומרLee  בצרפתית. בצפון קוריאה אי אפשר לטייל לבד. לאורך כל השהות אנחנו מלווים בשלושה מדריכים ונהג. אחת מסבירה בקדמת האוטובוס והשני מאחור מפקח על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. השלישי ידריך בשפה נוספת. כל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות ומאושרים על ידם, תכנית הטיולים קפדנית ומתוכננת לפי שעות. שום דבר לא ספונטני. על כל דבר צריך לדווח ועל כל שינוי יש לקבל אישור מראש. הכל מפוקח מבוקר ומתוזמן.

בטרמינל אין בכלל שירותים שאופייניים לשדות תעופה: אין דלפקים להחלפת כסף, להשכרת רכב ולסידורי תיירות שונים, ביציאה מנמל התעופה העולם מתהפך. כשאנחנו נוסעים לכיוון העיר אני שמה לב שאין פרסומות, אין תנועת כלי רכב בכביש, אין רעש, אין אופניים, אין בעלי חיים, אין מציאות כפי שאנו מכירים אותה. לאורך השדרות שבצדי הכביש היוצא לכיוון עיר הבירה הולכים בדממה אנשים לבושים בבגדים הנראים כמדים. חיילים חמושים בציוד מלא עומדים על המשמר, מוכנים לצאת ברגע אחד נגד כל מה שמאיים. הדרך זרועה בסיסמאות ענקיות הכתובות בקוריאנית באותיות לבנות ענקיות על רקע אדום. בדרך משדה התעופה המרוחק 25 ק"מ לעיר הבירה אנחנו שומעים על השדה כל מיני פרטים לא חשובים כמו מתי נבנה. אף אחד לא יגיד שהשדה הבינלאומי הזה משרת היום רק 2 -3 חברות תעופה, בקושי 4 טיסות ביום.


4 טיסות בינלאומיות ביום - שדה התעופה בפיוניאנג.


אחרי ההיכרות עם המדריכים, הנושא הראשון שעליו מדברים הם הוא הצילומים. מה מותר ומה אסור. מותר לצלם רק אנדרטאות ומייצגים, אסור לצלם מתקנים של כוחות הביטחון, אנשי צבא, שוטרים, אנשים בעבודתם, אנשים פרטיים. אסור לצלם אזורי בניה, אסור לצאת מאזור המלון ולהסתובב לבד, אסור לדבר עם מקומיים, אסור להעביר חומר דתי למקומיים, יש לכבד את התרבות ואת ההרגלים. לגבי תמונות של השליט ומשפחתו: יש להתייחס בכבוד לתמונותיהם. אסור לצלם אותם בתמונה חלקית או בתמונה שאיננה מכבדת אותם. כשמדובר על צילום פסלים, יש לצלם את הפסל כולו, כולל הבסיס. בקיצור הם מרשים כל מה שמשרת את האינטרסים של השלטון, להציג את צפון-קוריאה כמדינה שתענוג לחיות בה.

אנחנו מגיעים לעיר הבירה פיונגיאנג כמה ימים לפני אירועי ה-70 שנה להיווסדות המדינה, שיערכו ב-9.9. העיר מקושטת בדגלים בצבעי אדום. מרגישים את החגיגיות באוויר. מספרים שהולך להיות פה משהו גדול. בתכנית הטיול נכתב שנוכל להשתתף באירועים לרגל שנות ה-70 כולל ה-Mass Games מופע הראווה שיערך באצטדיון הגדול ביותר בעולם ובו 150,000 מקומות ישיבה. אחר כך התחלנו לשמוע שזה לא בטוח ולא יודעים אם הדבר יהיה אפשרי ונראה...

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום זר אני אוהבת להתחבר למקום ולאנשים ברחוב, לחפש את בית הקפה המקומי, לצאת לרחוב, לטעום משהו מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. בכל יציאה תמיד מתלווה אליך מישהו מאחור, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.

הטיול שאנחנו משתתפים בו מחולק ל-3 חלקים: את השבוע הראשון נבלה בפיונגיאנג וסביבותיה, כולל נסיעה להר קומאנגאן (הר היהלומים) בדרום ו-DMZ - אזור הגבול שבין שתי הקוריאות. בשבוע השני נטוס לצפון לאזור הר צ'ילבו, ואת הימים האחרונים נבלה באזור Raדon - אזור סחר חופשי האמור להיות משהו שדומה ברעיון להונג-קונג. נסיים את הטיול במעבר לסין בצפון ומשם בחזרה לבייג'ינג.

שלטי תעמולה באמצע השדה זה מראה שגרתי ונפוץ כאן

"אנחנו מאושרים" – זה היה המשפט הראשון שראיתי כאשר יצאנו משדה התעופה. הסיסמה הענקית הכתובה בקוריאנית תקועה באמצע השדות. גם אני מאושרת. אני נרגשת להיות כאן ומצפה מאד למה שאפגוש פה.




אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...