אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.
הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון
לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות
שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את
מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל
מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר
להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים
מותר מלווה אחד...
קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..
ואז
מגיע הפרק השני
לפרק
הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע
תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה,
המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...
מפעם
לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי
את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.
"הרי
כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע.
אישית"
"כן..
נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"
"אנחנו
בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה
היא נתקעת
קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד
נשארת בירוקרטיה.
במקביל
להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה
שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן
כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.
מתישהו
את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים
עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן
מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך,
לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.
הפער
הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים,
רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף
את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה
שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.
אף פעם
לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת...
את
מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...
זו אכן תקופה לא קלה...
השבמחקלא קלה בגלל הקורונה, וכשנוסף על זה עניין נוסף, אז עוד יותר קשה.
החלק המעצבן הוא הבירוקרטיה שיש במדינה שלנו, זה פשוט נוראי שאנשים שנמצאים גם במצוקה מסויימת צריכים להתמודד עם זה.
מאחלת לך החלמה מהירה
הקורונה מוסיפה על הקשיים שבלאו הכי קיימים.. והביורוקרטיה חוגגת גם במצב הזה
מחקתודה על מה שכתבת
אני מקווה לשים הכל מאחורי מתישהו
אני מקווה שיש מי שעוזר לך בבירוקרטיה. לדוגמא העובדות הסוציאליות של בית החולים או קופת החולים. אבל העיקר הבריאות - החלמה מלאה ומהירה!
השבמחקשמעתי שיש עובדות סוצציאליות. עד היום לא פגשתי אף אחת..
מחקבסף הכל אני מסתדרת למרות החוויה שלי ...
ואתה צודק - הבריאות הכי חשובה
תודה
את גיבורה אמיתית בעיני, יהודית. מכה כזאת שנופלת עלייך ללא הודעה מוקדמת ומרעישה את האדמה שאת עומדת עליה....ואת מתעשתת ומתמודדת עם כל מה שנופל עלייך, ממש מרגשת ומעוררת הערצה. כמו מוטי, גם אני מקווה שאת מצליחה להיעזר במי שאמונים על התמיכה והליווי במקרים כאלה - אני יודעת שזה מאד מבלבל ושגם יש היום נטייה באמת להעמיס עלייך הרבה מאד החלטות שאת לאו דווקא ששה לקחת על עצמך. אני גם מקווה מאד שיש איתך בני משפחה וחברים שמסוגלים להיות לצידך בדרך הלא פשוטה הזאת, למרות ועל אף המגבלות של הקורונה. שולחת אור ואהבה וריפוי
השבמחקהיטבת לבטא את מה שעבר עלי
מחקלמרות הכל אני מרגישה שאני בת מזל בגלל כמה סיבות: בשל הגילוי המוקדם וגם בגלל הסיוע שיש לי ממשפחה וחברים/ות.
תודה על מה ששלחת ומה שכתבת.
מעצבן שצריך להלחם בטפסים ובירוקרטיה! מישהו שם אטום לגמרי. להקשות על מי שצריך להלחם על בריאותו. זה בלתי נתפס.
השבמחקמאחלת לך החלמה מהירה!
מעצבן אבל אני לומדת להתמודד גם עם זה
מחקוכל הזמן אומרת לעצמי שלא שווה לתת לזה להשפיע עלי
מאחלת הרבה בריאות, וגם התגברות על מוראות הביורוקרטיה, שיכולים ממש למרר את החיים.
השבמחקגם אני חשבתי שיש עובדים סוציאליים שאמורים להקל קצת על ההליך הביורוקרטי, וחבל שלא נקרו על דרכך.
כך או כך: רק טוב שיהיה!
בכל מקום שאני באה לאיו מספרים לי שיש עו"סית שיכולה לעזור לי אבל כשאני מבקשת לפגוש אותה אז "היא תיצור איתך קשר"
מחקבקיצור, צריך להאבק על כל דבר. זו המסקנה שלי עד כה
תודה עדה