‏הצגת רשומות עם תוויות משפחתי וחיות אחרות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחתי וחיות אחרות. הצג את כל הרשומות

25.9.2023

כיפור עם החתול

כשחכים היה גור חתולים בן כמה ימים הוא הגיע אליו לאומנה של כמה חודשים בגלל בעיות בריאות. החתול היה זקוק להשגחה, נאסר עליו לצאת החוצה וקבל הרבה תרופות. זה היה קשוח מאד. בתקופה הזו השניים התאהבו ומאז לא נפרדו. החתול אמנם גדל יפה אבל בעיות הבריאות הקשורות למערכת החיסונית שלו לא חלפו. בכל פעם שהילד היה צריך להעדר מהבית לתקופה, היה צריך למצוא לחתול סידור. בפעמים הקודמות העבירו אותו להשגחת חברים ולא פעם זה גרם להידרדרות בבריאותו. החתול מאד מתוק ושופע אהבה אבל הוא גם חתיכת סיפור.

הפעם כשרצה לנסוע החליט שהכי טוב שהחתול ישאר בבית והוא יסדר לו דוגיסיטר או קאטסיטר. מי שמע שעושים בייביסיטר לחתול.. הוא מצא סידור נחמד אבל הסתבר שבאמצע נופל יום כיפור ואי אפשר לבוא לכאן עם רכב.. כששיתף אותי בהתלבטות אמרתי שאני אבוא לחופשה אצלו בכיפור ואשמח לדאוג לחתול.

וככה מצאתי עצמי נוסעת בערב כיפור לעשות בייביסיטר לחתול במושב של שומרי מסורת (דתיים?) בגליל.. אחרי שציידתי עצמי בכל מה שצריך, בעיקר אוכל, ספרים ומחשב, מוקפת בצימרים עם שמות כמו: בקתת החלומות, צימר נוגעים בשמים, סוויטת אהבה בנוף, מערות אורחן התענוגות, בקתות האושר, עברתי לסטייט אוף-מיינד של חופש.

בחצר שלו בדיוק מבשילות התאנים שטעמן כטעם גן עדן. תכננתי לקרוא על המרפסת כשצלחת של תאנים ממתיקה את החופש שלי. בכניסה לבית אני פוגשת את מלכה החתולה הגינג'ית. פעם קודמת כשבאתי היתה בהריון, עכשו הגורים שלה מסתובבים בכל פינה.  

אחרי שהתמקמתי יצאתי החוצה לעשות סבוב על עץ התאנים. מלכה והגורים שלה נמו את שנתם על המרפסת. כשפתחתי את הדלת כולם נבהלו וברחו. אחד הגורים שישן בפינה מאחורי הכורסא החומה, התבלבל ובמקום לברוח לחצר, ברח הישר לתוך הבית, לתוך חדר השינה והתחבא מתחת למיטה.

לקחתי מטאטא כדי לנסות להבריח אותו החוצה, אבל הוא ברח לפינה השניה מתחת למיטה. הזזתי את המיטה הכבדה. היה חשוך שם. ארגזי האכסון שהיו שם לא אפשרו לאתר את הגור שברגע מסוים הבין שטעה בגדול ולא הפסיק לילל. קול צרחותיו המייללות נשמע למרחקים. קערת המים ששמתי ליד המיטה לא פיתתה אותו לצאת, גם לא החטיף שבדרך כלל מפתה את כולם. לא ידעתי מה לעשות.

אחרי כל מיני ניסיונות כושלים נוספים, מצאתי עצמי עומדת עם המטאטא באמצע החדר, הגור מילל מתחת למיטה, אמא שלו עומדת בפתח הדלת ומיללת וכולנו אובדי עצות.. יום כיפור כבר נכנס הרחוב דומם ואי אפשר להזעיק עזרה.

תרפי, אמרתי לעצמי, עכשו אין לך מה לעשות. חשבתי שהגור יתעייף וילך לישון ואז יהיה קצת שקט. דאגתי לו מאד. הוא קטן, איך יאכל, אין לו מים, הוא יכול למות ואני אפילו לא אדע את זה. תגבורת אפשר להזעיק רק כשיצא החג.. אמא שלו לא מפסיקה ליילל בחוץ. כל התכניות לקרוא בנחת, לכתוב קצת, טלוויזיה.. השתנו ברגע. יש לי פה עניין שעלי לפתור ואין לי מושג מה אפשר לעשות.

כל כך התעייפתי מכל הארוע הזה שהחלטתי ללכת לישון אבל היה לי קשה להרדם. המחשבות הציפו אותי. הלילה התנהל בריטואל שחזר על עצמו. בהתחלה היה שקט ונרדמתי. בכל פעם שהסתובבתי במיטה הגור יילל. שמעתי אותו עובר מצד אחד של תחתית המיטה אל הצד השני, עוצר ומיילל, שקט, אני מסתובבת, הגור מתחיל ליילל שוב, אני מתעוררת, הוא שותק, מנסה מסתובבת והוא שוב מתחיל. סיוט. שמתי לב שבמהלך הלילה הקול שלו נעשה צרוד וחלש יותר.

קצת אחרי השעה ארבע הוא התעורר והתחיל מיילל שוב בקול חזק. חשבתי לעצמי שאולי זה כמו אצל החולים הסופניים שלפני שהם מתים יש אצלם התאוששות ונדמה שהם חזרו לעצמם.. אחרי זה כבר לא הצלחתי להרדם. קראתי קצת, הבוקר התחיל לעלות וקמתי מהמיטה.

החלטתי לפתוח את כל הדלתות החוצה ולקוות שאחרי הלילה הזה הוא יאזור אומץ ויצא מתחת למיטה אל החופש. אמא שלו עמדה בפתח הדלת. חשבתי שאולי כדאי לתת לה להכנס. היא נכנסה כשהיא מסתכלת לעברי כל הזמן בחשש, הלכה לכיוון חדר השינה ותוך שניה יצאה משם כשהגור בעקבותיה. פשוט ככה. ברגע מסויים הוא כשל מלכת ונשכב על הרצפה. היא חזרה אליו, תפסה אותו בשיניה באזור הצוואר וגררה אותו החוצה.

בחוץ עמד על הרגליים ושניהם נעלמו במורד השביל.

22.9.2023

אמא יקרה

אמא שלי מתרגשת בחתונה שלי

17 שנה מאז נפרדנו ממך, אמא.

עם השנים הדמות שלך הולכת ומתרחקת מאיתנו ולפעמים כבר קצת קשה לזכור אותך כפי שהיית, אבל יש לנו תמונות ויש הרבה זכרונות ויש לנו הרבה ממי שאת היית והשפעת על כולנו.

באופן אישי היו שנים שלא הייתי קרובה כל כך אליך פיזית ולכן הזכרון שלי קצת יותר מטושטש. רותי, קרן, הדס ואבישי שחיו אתך באותה חצר זוכרים אותך היטב.

הם זוכרים הרבה מהמשפטים שהיית אומרת ומהתנהגויות שלך ולמרות השנים הרבות שחלפו את מאד מאד נוכחת בחייהם, בהומור, בחיוך ובאמירות נצחיות שרק פה מבינים אותן. וכמובן בכל רגע נתון שאפשר, אף אחד לא יפספס הזדמנות להכניס איזו התבטאות שאפיינה אותך – מיד צץ המשפט המתאים שמתחיל ב: "סבתא  נינה היתה אומרת..." אפילו עלמה שלא הכירה אותך אמרה לי אתמול ש"אמא אומרת שסבתא נינה היתה אומרת שחבל על כל טיפה". בשבילנו הנוכחות שלך אתנו כל הזמן היא עובדה קיימת.

השבוע אבישי שלח בקבוצה צילום של פתק ששמר, שכתבת, בתקופה ששאול היה מאושפז. כתב היד המיוחד שלך, שאפיין אותך, עורר בנו זכרונות. נהגת להשאיר פתקים כאלה בכל פעם שנסעת מהבית. בפתק הורוד הקטן את מביעה התעניינות בשלום שאול, דואגת לכולם, דואגת לאוכל.. הפתק הזה הוא כל כך את.

למרות שאת לא פה את נוכחת במיינדסט של כולנו. את כנראה ההשראה הגדולה והמוקדמת ביותר של להיות אופטימית, לקבל את המציאות כפי שהיא ולהתמקד במה שחשוב בחיים. הלכת מאיתנו לפני עידן הפייסבוק והווטסאפ. אין לי ספק שאם היית חיה בעידן הזה כל מטבעות הלשון והביטויים המיוחדים לך היו מונצחים על הכתב..

למרות שהיו לך חיים לא פשוטים היית אשה אופטימית ושמחה בחלקה. תמיד ידעת לראות את הדברים הטובים שהיו בחייך. שמחת במשפחה שהקמת והדבר הכי חשוב מבחינתך היה, שלבנות שלך יהיה מה שאת לא זכית לו. אמרת תודה על כל יום, וגם כשהיו משברים לפעמים – תמיד ידעת לצאת מהם מחוזקת עוד יותר.

וכל זה מבלי לקרוא פוסטים של עצות, בלי להשתתף בסדנאות ובלי להאזין לפודקאסטים על פסיכולוגיה בגרוש, שלא ממש היו זמינים אי שם בשנות החמישים וגם לא בשנות השישים. העולם שלך התרחב כשהאזנת לשידורים בטרנזיסטור שעמד על החלון הקטן במטבח.. . בבית הקטן שבו גרתם ביהוד, בזמן שהיית מבשלת. היית דוגמא מהלכת לאי תלות של אושר בנסיבות וכל זאת בלי להאזין להרצאה אחת של פסיכולוגיה חיובית .

היית מאושרת מלבשל במטבח מטעמים שכנראה לעולם לא אצליח באמת לחקות. ענן הריח של האוכל המתבשל על הגז במטבח, היה הדבר הראשון שהייתי פוגשת כשהייתי באה לבקר אותך. בשבילי הריחות האלה היו הבית. הכי את. אני עוד זוכרת את ריח הבורשט שלטעמו אני מתגעגעת עד היום. ריח הדגים המתבשלים שהיה מעיר אותי מוקדם בבוקר בכל ערב ראש השנה או פסח, זה היה בשבילי הסימן שהחג תכף נכנס.

 בערב כיפור ימלאו 17 שנים לעזיבתך אותנו.

אני לא זוכרת הרבה ממה שאמרת או עשית. אני כן זוכרת שגרמת לנו להרגיש שהכל תלוי בנו. גרמת לנו להרגיש שיש יופי בדברים הקטנים, לראות את היופי שבשגרה. להבין שהאושר בא מהדברים הקטנים שיש ביומיום.. 

אני בטוחה שאם היית קוראת את זה, אמא, לא היית מבינה על מה אני מדברת, כי בשבילך אלה היו פשוט החיים.

אנשים רואים במוות פרידה. אבל מוות הוא גם חיבור. הוא הזדמנות לתחילתם של יחסים מסוג שונה. אנחנו עושים את זה ע"י החייאת הזכרונות שלנו אתך, המשפט "מה סבתא נינה היתה אומרת על זה" – הוא החיבור אליך, למהות שלך, זה קשר, וזו מערכת יחסים.

באנו לפה היום להיות להתקרב קצת אליך ולהגיד לך את המשפט שכתבה מאיה אנג'לו: "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש." נוחי בשלווה על משכבך, אמא וסבתא יקרה.

15.9.2023

ועכשו... תשפ"ד בפתח

Photo by Juan Davila on Unsplash
 
השנה אני משחררת לגמרי. לא אחגוג עם הילדים שלי או עם הנכדים. כל אחד מהם עסוק בענייניו. שניים מתוך השלושה בחו"ל והאחרון אמר שלא בא לו לחגוג. אז גם אני עושה אלטרנטיבי. ראש השנה באוהל על החצבני-בניאס-דן.

לקח לי בדיוק עשר דקות להבין את יתרונות המצב ולהודות על הטוב הזה, ולהתאים את עצמי למצב החדש, ולשחרר בעצמי חלק גדול ממה שנהגתי לעשות עד כה.

במיוחד גמרתי עם מחשבות של מה שצריך ואיך צריך לחגוג את החג וכמה להיות מקובעת עם הלו"ז והבישולים ומה לא.. .

ואחרי ששחרררתי אני מרגישה שהחגים הבאים עלי לטובה יהיו טובים במלוא מובן המילה, בכל מה שקשור להנאה בחג.

הילדים שלי יחגגו כל אחד בסגנון המתאים לו. בכיף שלהם

ויעשו דברים שהם רוצים,

ויהיה לכל אחד חג שמח וחגיגי,

והכי חשוב – בלי לחץ. בלי צריך ובלי מוכרחים...

 ******

ועכשו, ערב ראש השנה, אני חושבת שזה זמן טוב לתיאום ציפיות מול העולם.

כדאי תמיד לעשות תאום ציפיות עם אנשים מסביב, בגלל שלא תמיד מה שאת רוצה גם הם רוצים ולהיפך,

וכשמתאמים ציפיות – זה עושה נוח לכולם, כי זה עושה תחושה שמתחשבים בי ושאני מתחשבת באחרים.

ובערב בראש השנה זה זמן טוב להגיד לעצמי שאפשר ואפילו צריך להעלות ציפיות, בטח מאנשים אחרים ובטח מעצמי.

אני שמתי לעצמי השנה ממש הר של ציפיות מעצמי. קבלתי מילגה והשנה הבאה תביא אותי פעם נוספת אל כתלי האוניברסיטה,

אני ממש מתרגשת מזה וכבר מצפה לכל מה שהשנה הזו תביא איתה בשבילי

 *****

אני מאחלת כל מי שקוראים כאן שתעזו ושתעלו ציפיות ותראו את הקסם שזה מחולל...


29.8.2023

על האבות

אנחנו חיים בחברה שמסלילה אנשים. נשים בדרך כלל מוסללות לעבודות קטנות, שוליות, להרוויח פחות כסף, להיות יותר בבית עם הילדים, והגברים בהתאמה ישירה מוסללים להיות ארנק הכסף המשפחתי ולהיות מורחקים מהילדים שלהם .

.

במצב רגיל בו שני בני הזוג עובדים ושניהם מגדלים ביחד את הילדים, בדרך כלל ישנה חלוקת תפקידים וכל אחד עושה את חלקו לפי החלוקה הזו. במציאות, בדרך כלל, רוב עול נופל על האשה שמטבע הדברים בוחרת עיסוק שישאיר אותה יותר בבית: היא תעבוד קרוב, פחות שעות, אופק הקריירה שלה הוא מצומצם, ולכן גם תרוויח פחות כסף. הגברים בהתאמה ישירה, יהיו יותר שעות בעבודה, החלק שלהם בעבודות הבית יהיה יותר מצומצם, הקריירה שלהם נחשבת כמסלול התפתחות טבעי, הם ירוויחו יותר כסף, וככה הם מורחקים מהילדים שלהם וכל החלק הקשור בגידול הילדים ובהתפתחות רגשות כמו חמלה ורוך גם הוא מצוצמצם.

.

בקיץ שעבר הבת שלי נסעה יחד עם משפחתה לרילוקיישן, בארץ יפה אחת. הנסיעה הזו הצריכה אותם להתארגן מחדש על חלוקת התפקידים המשפחתית, הנסיעה הזו חייבה התבוננות מחודשת על חלוקת התפקידים במשפחה ועל המקום של האבא והאמא בגידול הילדים שלהם.

.

אנחנו נוטים לחשוב באופן אוטומטי שרילוקשיין = הקריירה של גבר. אבל מה קורה אם הרילוקיישן הוא של האשה ולא של הגבר כמו שחשבנו מלכתחילה? כשנוסעים לרילוקיישן לא פעם יש מצב בו צד אחד מוותר, באופן זמני, על הקריירה שלו לטובת הצד השני.

.

מכיוון שגם אני הייתי ברילוקשיין, ולא פעם אחת, נזכרתי איך היה די ברור שמי שמוותר על הקריירה שלו, גם אם באופן זמני, זו אני. וזו לא היתה סתם קריירה. בפעם הראשונה שנסעתי הייתי חברת הנהלה של בי"ס שש-שנתי גודל ובפעם השניה כבר הייתי מנהלת בית ספר.

.

נכון שאף אחד לא כיוון אקדח לרקה שלי וכי לכאורה היתה לי אפשרות בחירה.. רק שבדרך כלל, בתקופה הזו היה ברור שהנשים הן שמוותרות. או כמו שהוא אמר לי פעם ברגעים שהצפתי את הקשיים שלי "אני נוסע. אם את באה או לא באה". עד היום אני מרגישה שהמשפט המבהיל מקפל בתוכו את הכל.

.

זה תכף היה ברור שהוא יתעסק בפיתוח הקריירה חובקת העולם שלו ואני בהתאקלמות במקום החדש, בקשיים של הילדים, בהיכרות עם הסביבה ועם הרגלים חדשים, בגעגועים לארץ, למשפחה ולחברים, במשברים החברתיים, בהתאקלמות בחברה חדשה וכל חלוקת התפקידים שהיתה לנו בארץ – תשתנה.

.

הנסיעה הזו של הבת שלי גורמת לכך שבזמן האחרון יש לי הרבה שיחות על המקום של האבות בגידול הילדים שלהם.

.

זה לא רק הקריירה והכסף. זה אלא משהו עמוק בהרבה: האם יש מקום לאפשר גבריות אחרת, של גבר שרוצה להשאר בבית ולגדל את ילדיו, שאומר לאישתו "את תפתחי את הקריירה שלך ואני אתעסק בענייני הבית ובגידול הילדים" האם עדיין נחשיב אותו כגבר אם הוא לא יהיה מי שמביא את הכסף הגדול? אולי כן אבל רק אם יצהיר שזה מצב זמני..

.

כשאני מתבוננת סביבי אני מבחינה שלמרות שלא כל הגברים זהים הציפיה מהם זהה: שיביאו כסף והרבה. אני רואה הרבה גברים מאבדים את השנים הטובות שלהם בגלל הציפיה שהם יהיו מה שהם לא יכולים להיות. המעטים שקמים ואומרים "לי זה לא מתאים, אני רוצה לחיות חיים אחרים" על אלה מתבוננים בעין עקומה ואומרים, טוב נאפשר להם כמה שנים שיעשו מה שהם רוצים העיקר שמתישהו יחזרו למסלול.. וזה משא לא קל לעמוד בציפיה שאתה לא יכול לממש אותה כי הבפנים שלך רוצה משהו אחר.

.

וזה גם מחדד שוב את המקום של האבות בגידול הילדים שלהם, מה שאנחנו רגילים לכנות "נוכחות הורית". הנוכחות הזו היא לא מושג טכני של להיות נוכח פיזית. זה לא מי מביא את הכסף. זה משהו עמוק ובעל משמעות חשובה להתפתחות של הילדים ולצמיחתם. וכמו בכל תהליך, זה מצב של win-win situation. הצמיחה היא הדדית. גם הילד צומח וגם אבא שלו צומח ומגלה בעצמו צדדים רגשיים שאולי לא היה מודע להם.

.

ואת זה אני אומרת בזמן שאני מתבוננת בילד שלי שמגדל את בנו ורואה מה קרה לו מאז הפך אבא. הוא איש אחר, במובן הטוב של המילה. האבהות השביחה אותו.

.

חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות ברכה אמיתית אם נוכל להשתחרר מכל ההסללות שעליהן חונכנו ולפתוח עצמנו להבנה שמה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר, וכי להסללה יש מחיר ולפעמים זה מחיר ממש כבד.

 

9.5.2023

דברים שלמדתי מאמא שלי


 Photo by Tim Trad on Unsplash

בפעם הראשונה שדברנו על להפרד, התקשרתי לאמא שלי וספרתי לה. אני זוכרת את הדממה מהצד השני. היא לא אמרה מילה. היה ברור לי שהוכתה בהלם. מבחינתה זה היה סוף העולם או אולי משהו קרוב אליו.

בתרבות שבה היא גדלה בברה"מ, מסך הברזל וכו' נאחזים בנישואים ובגבר עד המוות. הנשים ברובן לא עבדו והגבר היה המפרנס הראשי. אז אם את חושבת להפרד מי בדיוק יפרנס אותך ואת ששת ילדיך ולכן את נשארת במערכת הזוגית הזו עד שתחנקי אבל לפחות יש מי שדואג לך ולילדיך.

התרבות הזו שמקדשת זוגיות היא היתה העיקר. המסר שלה היה: את לא צריכה ליהנות, את לא צריכה שיהיה לך טוב, את צריכה להקים משפחה, להסתדר בחיים, למצוא לך בעל טוב שיפרנס ואם יש לך את זה אז יש לך כל מה שאת צריכה.

אישה צריכה גבר. זו המטרה שלה בחיים.

אושר אישי לא קשור לכאן בכלל.

וזה מה שאבא שלי רצה בשבילי כל הזמן. שאמצא מישהו ושאתחתן כבר.

אבא שלי היה איש טוב. באמת. אבל כזוג, הוא ואמא שלי ממש לא התאימו. הם נישאו בגלל המלחמה ההיא. היה ביניהם פער שנים ממש גדול של 20 שנה. היא היתה צעירה ומלאת חיים והוא היה איש זקן. העולמות שלהם היו שונים, הוא אהב את הבית ואת השקט שלו והיא אהבה את החיים ורצתה לטעום מהם עוד ועוד, ואיך מחברים בין הפערים הבלתי ניתנים לגישור האלה?

אמא היא היתה מה שנקרא "אישה טובה", דאגה לבית, לילדים שיהיה אוכל אבל לא היתה מאושרת בנישואיה.

מדי פעם עלה אצלה הרצון להפרד, ואז היו מזעיקים את אח שלה מחיפה שיבוא "לעשות שלום בית".

בכל "שלום בית" כזה היו לה הישגים, היא הלכה ללמוד מקצוע והתחילה לעבוד, שלא תהיה תלויה בו לחלוטין כלכלית, שתהיה עצמאית ויהיה לה כסף משלה, הוא הסכים שתצא בערבים לבלות בלעדיו עם חברות, והיו עוד..

עם השנים הבנתי את "ההסכם" שהיה ביניהם. שניהם נכנסו למערכת היחסים הזו מעמדה של טראומה. אבא שלי איבד את כל משפחתו ונותר לבד בעולם ואמא שלי ויתרה על המשפחה שלה כדי שתוכל לעזוב את ברה"מ ובעצם נותרה גם היא לבד בעולם. אמא שלה אמנם היתה בחיים אבל הקשר איתה נותק. הן נפגשו שוב רק אחרי כמעט 30 שנה . שני האנשים הבודדים האלה השתמשו אחד בשני, כדי לפצות על מה שנגזל מהם.

נראה שאבא שלי היה שמח בחלק, אבל לאמא שלי זה לא היה מספיק. היתה לה זוגיות ומשפחה אבל היא היתה שם לבד. 

כשאבא שלי הלך לעולמו, מצאתי אותה לא פעם בוכה שהיא מתגעגעת אליו. לא פעם תהיתי למה בדיוק היא התגעגעה.

והנה עכשו, בתסריט בלתי צפוי, הבת שלה באה ומספרת לה משהו שהיא לא פעם חלמה עליו אבל לא העזה לקום ולעשות..

דווקא בגלל זה התגובה שלה הפתיעה אותי כשסיפרתי לה. וזה לא רק השקט הרועם מצד השני של הקו. זה גם מה שלא היה. בכל התקופה הזו לא קבלתי ממנה שום תמיכה, שום מילת עידוד. כלום. בשיחות שלנו היא פשוט התעלמה מן "הפיל שבחדר" ולא דיברה על זה. היא התנהגה כאילו כלום לא קרה. כשהחלטנו בסוף לא להיפרד – היא נשמה לרווחה, אבל מעולם לא דיברה איתי על זה.

אולי חשבה שמוטב לא לדבר על זה כדי שלא נעיר את השדים מרבצם.

אני הבנתי, שתמיכה לא אקבל ממנה ושאני נשארת בענין הזה לבד.

זו לא היתה תובנה קלה למי שהייתי אז.. שחשבה שתמיכה משפחתית זה משהו שהוא בילד-אין בהסכם הבין-משפחתי.

ולכן כשעלה שוב עניין הפרידה והפעם באופן סופי, שמחתי שאמא שלי כבר לא כאן כדי ששתינו לא נצטרך להתמודד עם זה. היא - עם זה שקשה לה לתמוך בי ואני עם ההבנה שאני צריכה תמיכה בכל התהליך הזה. ההבנה הזו - זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

 


16.4.2023

מי אתה אבא?

עם אבא שלי שהלך לעולמו בשנת 1987, בדיוק ביום ההולדת שלי, לא דברתי אף פעם על השואה, על המשפחה שלו ועל כל מה שהוא עבר. אצלנו בבית אי אפשר היה לפתוח את סיפורי העבר, במיוחד לא עם אבא שלי. אבא שלי היה מסוג השתקנים.

לא היה לי מושג אילו חיים חי ומה עבר עליו, מי היו בני משפחתו ומה קרה להם. בכל השנים שחיינו ביחד בבית לא החלפנו מילה על זה. אני רציתי יותר מכל להיות הישראלית החדשה, "צברית" קראו לזה אז. כל סיפורי הגולה והחיים בעבר לא עניינו אותי. לא התקרבתי ליידיש שהורי דברו ביניהם. מבחינתי מה שקרה בגולה היה משהו שמשאירים מאחור ולא מתעסקים בזה יותר.

לא ידעתי כלום. חייתי בהרגשה שזה היה בבחינת חלום רע שנגמר, שאבא סיים את המלחמה ועלה לארץ, מנער את האבק מכל הזכרונות שלו וממשיך הלאה, בונה חיים חדשים בארץ החדשה. בשכונה שבה גרתי, ביהוד, כולם היו עולים חדשים, שבאו ממקומות שונים ולכן זה היה טבעי בעיני שככה זה אצל כולם. היתה מלחמה ונגמרה ואחריה עלו לארץ.

אחרי שאבא נפטר התעורר בי הרעב לדעת מי היה ולא היה לי את מי לשאול ולא ידעתי מי יכול לספר לי, כי במשפחות כמו שלי גם לא היו קרובי משפחה. היו רק שארים פה ושם. היה חיים מפתח תקווה שלא הבנתי את הקשר שלו לאבא ומשה מקרית גת שאיתו היה לנו קשר רחוק ומרדכי ואחותו מהקיבוץ וזהו. אני רציתי להכיר יותר האיש שהיה האבא שלי ושאני שהייתי הילדה החמישית שלו, הילדה הכי קטנה.

לא היה לי שום קצה חוט מאיפה מתחילים. לא ידעתי איך אוספים פרטים על מישהו שאת לא יודעת עליו כמעט שום דבר. היו לי המון שאלות שלא הספקתי לשאול והרבה תשובות שכבר לא תהיה לי הזדמנות לשמוע. באופן אבסורדי לגמרי חלק ממה שאני יודעת היום על חייו מצאתי באדיבות הטכנולוגיה. מאגרי המידע שהועלו לרשתות ברבות השנים, אפשרו לי לחבר את הפרטים ולקבל תמונה קצת יותר רחבה על המשפחה שאני שייכת אליה.

החיפוש שלי התחיל ב"יד ושם". את המסמך הראשון מצאתי במאגר "דפי העד", שהיה מפעל זכרון לזכר הנספים.  כשראיתי את דף העדות על סבא שלי שלמה ידעתי שזה אבא שלי שמילא אותו. לאבא שלי היה כתב יד מאד מיוחד שקל לזהות. הדף הפשוט הזה שבו לא יותר מ-30 שורות, שאבא מילא ב-1.2.1956 מכיל את תמצית העובדות על משפחתו: הוא היה הבן הבכור, נשוי, היו לו 3 אחיות ואח אחד, כולם נרצחו בגטו בשנת 1942. בתחתית הדף החתימה המיוחדת שלו, שלו שאני זוכרת כל כך טוב, מהחתימות על התעודות שהייתי מביאה מבית הספר.

המפגש עם כתב היד שלו היה מאד מרגש בשבילי. חשתי תחושה חזקה של חיבור אליו והרצון לדעת עוד הלם בתוכי בחוזקה. הרגשתי שדפי העד האלה הם סימן עבורי, שבאמצעותם הוא השאיר לי צוואה לא כתובה ללמוד מי הוא היה.

מהבית הכרתי את התמונה הזו שאבא הסתיר אותה בספר הזכרון של העיירה שלו. הספר של העיירה קוריץ, שנמצאת במחוז ווהלין, היה מונח במגירה סגורה במפתח שרק לו היתה גישה אליה. אבא עטף את הדפים הראשונים של הספר בניילון, כדי לשמור על התמונות. הוא היה מוציא את הספר מדי פעם, יושב בפינת האוכל מסתכל על התמונות ובוכה. אחר כך היה חוזר ונועל את הספר במגירה, כאילו כדי לרמוז שלנו אין קשר לזה. אני ידעתי איפה אבא מחביא את המפתח של המגירה ופעם כשהייתי לבד בבית, פתחתי את המגירה ומצאתי את הספר עם התמונות.

היו שם ארבע תמונות. תמונה אחת שלו בצעירותו, תמונה של אשה צעירה, תמונה של שתי נשים צעירות ותמונה של שני ילדים. פחדתי שאמא תחזור הביתה ותגלה את זה ולכן הסתכלתי מהר מהר, החזרתי הכל למקום בדיוק כמו שזה היה, נעלתי את המגירה וטמנתי את המפתח במחבוא שלו.

אני מתבוננת ארוכות בשני הילדים הקטנים בתמונה. הם עומדים על גרם מדרגות קטן, כנראה בחנות של הצלם, מסתכלים קדימה במבט רציני כמו שהצלם אמר לעשות. הם לבושים בחגיגיות הנעלים נראות קצת לא מצוחצחות. הילד לבוש במכנסיים קצרים וחולצה מכופתרת ומחזיק ביד חפץ, אולי זה ספר, הילדה לובשת שמלה עם כפתורים, יש לה תספורת קצרה וקוקו קטן עם סרט. היא מסתובבת קצת הצידה כשידה על המותן. בתנועה של ילדות. שרה היתה בת 5 ואברימלה היה בן 3 כשהתמונה צולמה ב-8.4.1935. פתאום קלטתי שהיו פה שני ילדים שהיתה להם ילדות רגילה, הורים וסבא וסבתא ודודים ושהלכו לבית הספר והחיים היו כאלה עד שהכפר שלהם נכבש ב-1941. אבא שלהם גוייס זה מכבר לצבא והם נשארו עם האמא ועם חוסר הידיעה של מה יהיה.

שרה היתה בת 12 ואברימלה בן 10 במותם. שניהם נרצחו עם חיסול הגטו ב-1942. השמועה אומרת שזה היה מוות במשאיות גז שמחברים אליהן את צינור המפלט שמכניס פחמן דו חמצני.. המשאיות האלה היו הגירסה המוקדמת של תאי הגזים.

השאלה איך התמונות האלה הגיעו לאבא שלי.. נשארה הרבה שנים ללא תשובה.

הספר שהיה טמון במגירה הנעולה, עבר לידי לאחר שאבא נפטר וממנו למדתי על המשפחה של אבא, על אשתו פרומה ושני ילדיו שרה ואברימלה, על סבא שלמה, סבתא ריסה לאה ושלוש האחיות שלו. איטה היתה כבר נשואה ונולדו לה שני ילדים, פרומה ושיינדל שטרם נישאו וגם לאח יונה כבר היתה משפחה. מכל המשפחה הגדולה הזו נותר בחיים רק חיים הבן של יונה. בתקופת המלחמה הוא נשלח ללמוד בבית הספר של חברת הרכבות בעיר קייב ולשם לא הגיעו המחסלים. אף אחד אחר לא נותר בחיים. אבא שלי ניצל בגלל שהוא גוייס לצבא.

השאלה כמה השואה נוכחת בחיים שלי היום היא שאלה שאני שואלת עצמי לא פעם. יש לי הרבה המחשבות על ההורים שלי ועל הדברים שהייתי יכולה לדבר איתם עליהם ולא עשיתי את זה, על אבא שלי שאיבד את כל מה שהיה לו, ועל איך משתקמים מזה. אני חושבת הרבה על הנוכחות שלו בחיי עד היום, למרות שפיזית הוא נפרד ממני כשהייתי ממש צעירה. אני נזכרת בהמון דברים קטנים כשאני ערה בלילה.. ועם השנים אני ערה יותר ויותר...


18.3.2023

שיחות עם הילדים

 

Photo by Zach Reiner on Unsplash

במסגרת המאמצים שלי להיות מחוברת למציאות, אני נהנית משיחות עם אנשים צעירים ממני שבאמצעותם אני לומדת להיות מעודכנת ורלוונטית. אני לומדת ששיח עם אנשים צעירים מבוסס על כמה שפחות מילים. "תקצרי" הם אומרים לי.

אם אני רוצה דיבור עדכני וצעיר, עלי להגיד כמה שפחות מילים. למשל במקום "מתי אוכל להתקשר אליך?" תגידי "דברי איתי כשתוכלי" "תני סימן כשאת פנויה" "זמינה?"

בדיבור המעודכן צריך פחות הברות. פחות מילים.

גם עם הילדים שלי זה ככה. כשאני מספרת למי מהם, סיפור שקרה לי הם אומרים לי שאגש לעיקר. לפואנטה. לפעמים אני רוצה לתת מבוא עם התחלה אמצע וסוף. אבל הם בכלל לא מעוניינים בזה. תני להם את זה בקצרה. רק את הסוף. בעדינות רומזים שאגש לעניין. ואם אני רוצה להסביר איך הגעתי לאן שהגעתי – הם לא נותנים לי. זה לא מעניין אותם.

לפעמים אני אומרת שאם אתם לא מוכנים לשמוע את הכל אז אין סיפור. אבל בכלל לא איכפת להם. אז לא תספרי את הסיפור שרצית. תזכרי שאת רצית את זה והם בכלל לא ביקשו.

אני לא מעירה לילדים.. אני לא אומרת מה שאני רוצה. אם חפצת חיים אני - למדתי לסתום. אני הכי טובה כשאני לא אומרת כלום. סוג של פרח קיר. אף אחד לא מעוניין בניסיון שלי או בעצות שלי.

אין להם כוח לשמוע מה שיש לי להגיד. אבל בגלל שהם מנומסים, לא יגידו לי את זה ישירות. יש להם סימנים שהם עושים כשנמאס להם מהסיפורים שלי. למדתי להבחין בהם. ברגע שאני רואה את הסימן הזה אני כבר יודעת שאין לו כוח לשמוע אותי. הוא כבר לא איתי. ברגע הזה אני מדברת לחלל האוויר.

אם אני רוצה להגיד לו משהו שאני חושבת שהוא חשוב, אני מנסחת אותו במשך שבוע, כדי שלא יעורר התנגדות וכדי לגרום לכך שיקשיבו לי.

אם אגיד משהו בנושאים קצת אישיים או כאלה שהם לא בדיוק ענייני, אז אני פותחת חזית שמי יודע לאן תגיע. ומכיוון שאני יודעת שגם אם אגיד – זה לא יעזור, אז החלטתי פשוט לסתם. אני לא אומרת כלום.

השיחות שלנו מתנהלות סביב כמה שאלות מרכזיות: מה נשמע, איך היה היום, איך את.ה מרגיש.ה, מה חדש, ועוד שאלות כאלה..

מישהי לימדה אותי פעם, שאם יש לך דברים שאת רוצה לשתף ולספר – אז הילדים הם לא הכתובת שלך. אבל אם משהו בוער בעצמותיך ואת בכל זאת רוצה לספר להם – תשאלי קודם אם מעוניינים לשמוע. תשאלי: "מתאים לכם שאספר? אתם מוכנים לשמוע את דעתי?" אם הם אומרים כן - אז את מספרת. אם הם אומרים לא – אז את סותמת. פעם שאלתי מי מהם אם מוכן לשמוע את דעתי בעניין כלשהו והוא אמר לא. אז סתמתי.

גם אם אני רואה שהולכת להיות פה שגיאה, שמישהו הולך ליפול, אני לא אומרת כלום. גם כשאני יודעת שאני יכולה לעזור אני לא אומרת כלום. אני נותנת ליפול ולא אומרת כלום.. אני אומרת לעצמי שהוא צריך ליפול וככה ילמד.

כשנפגשים אנחנו מדברים שיחות באוויר.. קצת פוליטיקה, קצת עדכונים, אני לא אומרת מה דעתי או איך אפשר דברים אחרת. יש לי ניסיון. אבל הם לא מעוניינים בו. אני הכי טובה כשאני שותקת. אני כמו הקישוט שתלוי על הקיר.

רוב הזמן זה עובד לא רע. כשדברים יוצאים משליטה ויש פיצוצים, אני פשוט מתרחקת.


27.11.2022

אין תענוג גדול יותר מזה..

 

כבר ביקרתי בלא מעט מקומות בעולם, הייתי ביפן ובסין וגם בארצות הברית וגם בצפון קוריאה ובהמון מדינות באירופה, ובעוד מקומות שתקצר היריעה מלפרט, גם בארץ וגם בעולם

אבל שום דבר, שום דבר לא יכול להשתוות לביקור האחרון שלי באיטליה. בבוקר בטרם התעוררתי מטיסת הלילה גילה אותי הקטנצ'יק ישנה ורץ בהתלהבות במסדרון צועק בקול: "מצאתי את סבתא, מצאתי את סבתא".

ושניהם באו אלי למיטה, לראות את ה"פלא" הזה, סבתא בגודל טבעי, ולשאול אותי כל מיני שאלות ובעיקר מה הבאתי להם.

ומוקדם בבוקר כבר התחיל ויכוח באיזה חדר סבתא תישן, ועשינו תורנות איפה אני ישנה בכל לילה, בשבוע הזה שבאתי לבקר

ואין תענוג גדול יותר מאשר לישון על מיטה שנקראת מיטת החברות, שלידך קרוב ישנה הילדה שאת אוהבת ובחדר הסמוך ישן אח שלה. שנת הלילה במקום הזה היא ממש ממש טובה.

וכשאת מתעוררת מוקדם בבוקר הוא מתעורר יחד אתך ויש לכם שיחות בנושאים שרק בבוקר מדברים עליהם, כשאף אחד לא שומע..

 

צילמתי המון נופים מהממים בכל מקום, מפלים ונהרות ואגמים ושדות קרח ואוקינוסים ושבילים ופריחות,

אבל אין תענוג גדול יותר מאשר לצלם את בית הספר החדש בו הם לומדים ואת הציורים שלו התלויים על הקיר, שמלמדים אותי כמה הוא הספיק ללמוד בשלושת החודשים שהוא נטוע במקום החדש.. ולצלם אותו מקשקש עם החברים החדשים שלו באנגלית שבורה מעורבבת באיטלקית, וזה בא לו כל כך טבעי.. ולצלם אותם בטיול אופניים ולזכור שבקיץ לפני שהם עזבו לא הם בכלל לא ידעו לרכב..

לראות אותם בסביבה החדשה שלהם, זה ריגש אותי מאד.

כל אחד מהם לקח אותי לסיור בחדר שלו, וביחד ראינו את אלבום הפרידה שאמא שלהם הכינה להם לקראת הנסיעה, קראנו את מכתבי הפרידה והסתכלנו על התמונות של חברים וביחד התגעגענו.. 


וראיתי המון חיות טבע, דובים שהלכו להם לא רחוק ממני ואריות ונמרים באפריקה ולוויתנים בים וגם חיות יותר שגרתיות,

אבל מאד התרגשתי כשראיתי את הסנאי מתקרב אל ידה וחוטף את האגוז שהיא הציעה לו, ובעקבותיו באו עוד אחרים, כנראה מבינים שההסתכנות שווה.. פה יש סיכוי להשיג אוכל בקלות ולכמה דקות לא צריך להתאמץ לחפש בלוטים. נראה שגם הם מבינים שיש הבדל בין בלוט שצריך למצוא ולפצח לבין אגוז נקי מקליפתו.

ותוך כמה דקות התקבצה מסביבה כמה סנאים ורק האופניים שעברו בשביל במהירות הבריחו אותם.

 

כבר הייתי בהרבה מקומות בארץ ובעולם אבל אין מראה יותר מרגש ויפה מזה של ארוחת הערב של יום שישי וצהרים של שבת וטיול של אופניים עם המשפחה המתוקה שלי, אחרי שהתגעגעתי אליהם כמעט ארבעה חודשים.

ונכון שנפגשנו הרבה בעבר

אבל מה זה קשור

אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאנחנו נפגשים

אז נכון שהפעם זה היה קצת יותר  מורכב

הייתי צריכה לפנות זמן לנסיעה, לפחות שבוע, ולחפש כרטיס טיסה ולקנות ולעשות ביטוח וחבילת תקשורת לטלפון ולדאוג איך אגיע לנתב"ג ומי יאסוף אותי בשדה התעופה שם.

ואלה דברים שאני לא רגילה אליהם ביומיום שלי

אז רק הייתי צריכה להחליט שאני הולכת על זה,

אבל ברגע שהחלטתי - שום דבר כבר לא עצר אותי.

וזה היה מרגש מאד.

וזה לא שמזמן לא ראיתי את כל הילדה שלי ואת בנזוגה ואת הנכדים.

ראיתי אותם בקיץ,

אבל מה זה קשור.

לפגוש אותם שוב אחרי כמה חודשים ולראות איזה חתיכת דרך הם עשו - זה מרגש.

אבל גם הכי מדהים זה להסתכל על כל זה, להרגיש את הלב מתרחב, את הריאות מתמלאות אוויר, את העיניים מתמלאות רטיבות, ולהגיד לעצמי שהדבר הזה הוא פשוט אושר.


4.11.2022

לא נשכח - 4.11.1995

איור: https://www.facebook.com/david.palma.12979

בסוף השבוע הזה היו לי אורחים מהשגרירות לארוחת ערב של מוצאי שבת. באירופה מוצאי שבת זה זמן טוב לאורחים. למחרת לא עובדים ואפשר למשוך את הערב כמה שרוצים. אירופה בתקופה הזו של השנה היא כבר קרה וחורפית. ההסקה פעלה במרץ, הבית היה חם ונעים ואני הייתי עסוקה בכל סוף השבוע הזה בהכנות לארוחה הזו.

האורחים הגיעו בקצב שלהם. קצב של מוצאי שבת. האווירה הנעימה נעשתה עוד יותר נעימה כשהיין החל לתת את אותותיו. פתחנו עוד בקבוק ועוד בקבוק ומצב הרוח של כולם היה מרומם ביותר. אלי הקונסול, שעשע אותנו באנקדוטות מחיי הקונסוליה, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים בבון. עוזי עוזר קצין המנהלה הצחיק אותנו שוב ושוב עם הבדיחות שלו. אני הקשבתי מהמטבח, מכינה את המנה הראשונה להגשה.

בין המרק למנה העיקרית, צלצל הטלפון. זו היתה שיחה מהארץ לגדי קצין המנהלה. אמרו לו משהו על רבין. אמרו שירו בו. מהרנו להדליק את הטלוויזיה. CNN דיווחו על יריות בעצרת בתל אביב גם ערוצי החדשות בגרמנית דיווחו על כך. התמונות מהארוע בתל אביב הראו שיש שם בלגאן גדול. אי אפשר היה להבין מה קרה שם באמת רק אמרו שרבין נורה. אני במטבח, עסוקה בהכנות למנה העיקרית. מוציאה את התבשיל מהתנור, מעבירה את האוכל לקערות הגשה, מטה את האוזן לשיחות של האורחים ומגישה את האוכל לשולחן.

בבת אחת עברנו מהבדיחות לנסיון להבין מה קורה בארץ, האורחים שלי מתקשרים לקרובים בארץ, אין מידע ברור. הטלוויזיה שופכת הכל לסלון שלנו.. שיחות הטלפון מבולבלות. אנחנו נעים בין שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר, מנסים להיאחז בכל פירור מידע שמגיע מהארץ. כולם יודעים שבחוץ לארץ החדשות מגיעות מהר יותר מאלה שמתפרסמות בארץ, לנו כבר היה ברור שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם של ארוחת ערב עשויה היטב. מתישהו הגיעה הידיעה שרבין באיכילוב ואז גם יצאה הידיעה על מותו. לאף אחד כבר לא היה תיאבון. ישבנו עוד קצת זמן עד שהאורחים התפזרו. כל האוכל נשאר על השולחן.

הילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם הזה. לא היה להם מושג על מה שהתחולל בארץ. ידיעות זרמו מכל הכיוונים: טלפונים מהארץ, מכל תחנות הטלוויזיה הזרות, בכל השפות, בכל הערוצים. יחד אתנו הם שמעו שראש הממשלה שלהם נורה ונהרג ושהיורה הוא ככל הנראה יהודי. ישראלי, ובהמשך – ראינו את המאבטחים. חלק מהם הכרנו אישית, הם התלוו לכל מיני ביקורים שהיו כאן.

בלילה הזה אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון. ביום ראשון שלמחרת, יום חופש מעבודה, היינו בבית. במשך כל היום ליוו אותנו תמונות מהארץ, חדשות ועדכונים וטלפונים ומועקה שהלכה וגדלה. כשהבוקר התחמם קצת יצאנו עם הילד הקטן אל גן השעשועים שבשכונה. תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.

ביום שני בבוקר, חזרנו לשגרה. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן והילדים - לבית הספר האמריקאי. כשהגיעו בבוקר לביה"ס, נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק ברצח ראש הממשלה הישראלי שארע בסוף השבוע. פה ושם שמעו קצת מילות תנחומים מחברים ללימודים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת שעות ולומדים. כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, עוד שיעור ועוד שיעור ואף אחד לא מתייחס למה שקרה.

בשלב כלשהו הילדים הישראלים הרגישו שהם לא יכולים יותר עם ההתעלמות הזו והודיעו למנהל ביה"ס שהם לא מסוגלים ללמוד והן דורשים שמישהו ידבר איתם על כך. הם הביעו תרעומת על כך שאף אחד מצוות ביה"ס לא חשב שצריך לדבר איתם על הרצח של ראש הממשלה שלהם ועל מה שעבר עליהם בסוף השבוע. מנהל ביה"ס הקשיב והורה מיד ליועצת לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר איתם על ארועי סוף השבוע. באותו יום הם לא למדו וגם ביום שלמחרת. בהמשך השבוע יזם צוות בית הספר פעילויות נוספות שעסקו בעיבוד הארוע הקשה הזה. ובמשך תקופה המשיכו לאסוף את הילדים מידי פעם ולשוחח איתם על הארוע הזה ועל מה שהם מרגישים. 

כשהילד שלי חזר הביתה וספר לי על שביתת הללימודים שהם עשו בבית הספר, הלב שלי התרחב מאד. הבנתי שנפל שם דבר, שמשהו התחולל גם אצל החבר'ה המחוספסים האלה, שכל מה מעניין אותם עד עכשו זה זה רק איפה לבלות..

*******
עכשו כשאנחנו בפתחה של תקופה שלא ידוע מה תביא עמה, ושבכל מיני הזדמנויות משכתבים פה את ההיסטוריה, אני חשה צורך גדול יותר לא לשכוח את הארוע המטלטל הזה.

5.10.2022

רילוקיישן

 

ביום שהיא באה לספר לך על התפקיד שהוצע לה בחו"ל היית בטוחה שהיא לא תלך על זה. תמיד חשבת שעבודה בחו"ל שנהוג לכנות אותה רילוקיישן, זה משהו שהיא ממש לא חולמת עליו. משהו שלא יעבור אצלה. אצל הבנים זה חלום קבוע אבל לא אצלה. כשאתן נפגשות לקפה של אחר הצהרים, היא מספרת לך בדרך אגב, בנון שאלנטיות שכזו. לא מרבה במילים. היא רק אומרת "הציעו לי". את חושבת שיפה שככה מפרגנים לילדה המוכשרת שלך. את מתעניינת בתפקיד. מבינה שהוא ממש תפור על מידותיה, שואלת אם האופציה הזו נראית לה, היא אומרת שלא והשיחה עוברת לדברים אחרים.

אבל השיחה הזו לא באמת נגמרת.

בימים הבאים הרילוקשיין שלה כילדה הוא נושא חם 'על השולחן'.  והסיפורים צצים. על החלום של אבא שלה, ההצעה שהגיעה מקנדה באמצע הקיץ. מנהל ביה"ס שהתעלף כשבאת בחודש אוגוסט להגיד לו שאת נוסעת בעוד שבועיים לשנה. וכשכבר התמקמתם בחזרה באה הנסיעה החדשה לכמה שנים.  כשאת מספרת את מרגישה כמו בצל שבכל פעם מתקלפת עוד שכבה שלו.

את נוסעת כמתלווה, כנספחת של בן זוג, בעקבות תפקיד שהוא קיבל. גם אם ההחלטה היא משותפת, ואפילו אם חלמת על כך לא פחות ממנו, עדיין את בת הזוג של קרייריסט שהצליח ושבשבילו נטשת את הקריירה שלך ולכי תדעי לאן זה יקח אותך, אותו, אתכם, את המשפחה...

רילוקשיין זה רק הצעד הראשון, השלב הבא הוא למצוא את עצמך מתמקמת מחדש במקום זר לגמרי. יש אנשים שחווית הזרות טבועה בהם כל כך עמוק שלא משנה איפה יגורו טוב להם עם הזרות הזו. אבל את עוד לא יודעת מה זה יעשה לך. איך תהיה החוויה הזו בשבילך.

בארץ יש לך חברויות שנוצרות באופן טבעי. אתן נפגשות בשכונה או בצבא או באוניברסיטה או בעבודה, מתאהבות התאהבות כזו של בנות, והופכות להיות חברות נפש במשך שנים. בחו"ל זו חברות אחרת. את מתיידדת עם מי שנמצאת בסביבה מאותה סיבה שאת, בגלל הקריירה של הבעל, וגם אם אתן לא בדיוק סובלות אחת את השניה, אתן הופכות חברות פשוט כדי לשרוד את התקופה.

החברות בחו"ל היא על תנאי. אנשים נכנסים ויוצאים מחייך במהירות שיא. השאלה שאת מגששת בכל מפגש עם אנשים חדשים היא אם הם זמניים או קבועים ולכמה זמן באתם.

 

יש גם את עניין התעסוקה. מכיוון שבדרך כלל כנספחת את לא יכולה לעבוד, אז מתפתחת תרבות של להמציא עיסוקים. בנסיעה הראשונה, לשנה, אף אחד לא יטרח לסדר לך ויזת עבודה. את נשארת בבית, אבל בלי להיות עקרת בית. בלי להגיד את זה לעצמך במפורש אחרי שעזבת משרת ניהול בכירה בארץ. את ממציאה מילים שיסתירו את האמת מפניך ומשכנעת את עצמך שמה שקורה לך עכשו זה בדיוק מה שחלמת עליו כל הזמן. בנסיעה השניה את מתברגת כעובדת מקומית בשגרירות (עמ"י), בתפקידים שבארץ לא היית מתקרבת אליהם, העיקר שתהיה לך תעסוקה ... ומסתבר לך שאפשר למצוא בזה לא מעט רגעים של נחמה ואולי גם קצת אושר..

ויש את הילדים. אתן מדברות על החוויות שלה כילדה. היא מספרת לך דברים שלא דברתם עליהם אף פעם. על ימי ראשון ללא שינה בלילה שלפני החזרה לבית הספר, על הפעם ההיא שהלכה לאיבוד בחנות הענקית בוורמונט כשבקושי ידעה להוציא משפט באנגלית, על מיסיס רוץ' שאימצה אותה בבית הספר, על קשיי ההתאקלמות מחדש כל פעם במקום אחר. הזכרונות האלה מייסרים אותך לא פעם.

 עכשו אתן מחליפות חוויות אבל בשבועות הבאים מתברר לך לאט לאט שההצעה הזו שהילדה  שלך קבלה, הפכה להיות משהו שהם מדברים בו. דנים בו לעומק. שוקלים ברצינות וחושבים שאולי זו ההזדמנות שלהם.

בימים הבאים את מגלה שהילדה הזו שהיא בשר מבשרך, שהיתה לך אשליה מתוקה שיש ביניכן קרבה פיסית ואהבה ודיבורים.. האשליה הזו היא רק פנטזיה שמכסה על האמת. את מתוודעת לידיעה שאת חושבת שאת מכירה אותה אבל את לא ממש מכירה אותה.  את לומדת עד כמה את שבוייה באשליה הבלתי נראית הזו.

ובזמן הזה את מבינה שהמשפחה קבלה החלטה והם נוסעים. נוסעים לרילוקשיין.. ועכשו הם דנים בפרטים של איך עושים את זה. איפה גרים. לאן רושמים את הילדים. מה עושים עם הבית כאן. עם החתולה. הארנבת הבינה לבד והלכה לעולמה לפני שתצטרך להפרד...

אז עכשו הילדה שלך שואלת שאלות אחרות, שאלות של התארגנות והכל צף ועולה אצלך מחדש.

ואת נחשפת לעובדה שאין לך מושג מי היא  הילדה שלך באמת. כל התמונות המשותפות והזיכרונות נועדו לכסות על האמת שבתודעה שלה היא נפרדת ממך באופן שעוד לא הבנת אותו עד הסוף. שהילדים האלה שאת ילדת, מתישהו הופכים זרים גמורים בשבילך וקרובים לאנשים שמכירים אותם טוב יותר ממך ושהם יוצרים עם אחרים קשרים שבכלל לא דומים לקשר שלהם אתך. זרים מתקרבים אליהם בעוד את מתרחקת. תרצי או לא, זוהי הודאה בכך שאתם נפרדים.

ויום אחד כשהנסיעה שלהם כבר ממש קרובה, את נקלעת לארוחה שלה עם חברות ושומעת אותה מספרת בהתלהבות על המקום החדש שלהם שם, הבית ששכרו, בית הספר של הילדים, מה יש שם, והיא מספרת על הנסיעות שלה כילדה, על החוויות שלה וברגע של שמחה היא מספרת שהרילוקשיין ההוא שלה כילדה, זו אחת החוויות הכי טובות שהיא זוכרת ושהיא רוצה שגם הילדים שלה יחוו דבר כזה.

לרגע את לא בדיוק מבינה. מבחינתך זו חוויה שמייסרת אותך עד היום ואת פתאום מבינה שמבחינתה – זה משהו אחר לגמרי. משהו שהיתה רוצה להעניק גם לילדים שלה. זה מטלטל אותך מבפנים. ואז את מבינה שהתעלומה הכי גדולה בחיים היא לא איזו אמא להיות לילדים שלך. שאולי התעלומה הכי גדולה היא להבין מי הם ומה הם צמחו להיות, אחרי שהם פרחו החוצה מהקן שלך.


מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...