עשרים שנה...

 1/10

מחר, בערב יום הכיפורים, אמא שלי תהיה מתה עשרים שנה.

אני כותבת את זה ועדיין מתקשה להשלים עם זה. היא אמנם מתה לפני עשרים שנה, אבל האישה הנמרצת ומלאת החיים שהייתה – נעלמה כבר כמה שנים קודם.

כשראיתי את הסרט על מיקי ברקוביץ' וההתמודדות שלו עם הדמנציה, זיהיתי בו מיד את מה שראיתי אצל אמא שלי: את השקיעה לתוך משהו שקשה לתפוס ולהבין. את הידיעה שזו אמא שלך, אבל היא אחרת. מישהי שאת כבר לא מכירה.

כמה עצוב היה לבוא לבקר אותה בשנים האלה ולגלות שכל השיחות שלנו הצטמצמו ל: "את רעבה? מה אכלת? רוצה לאכול? "

 2/10

בחודשים הראשונים אחרי מותה, אני זוכרת שעברו בי לא פעם מחשבות על כך שזה פשוט לא הגיוני שאימהות יום אחד נעלמות כלא היו. לא הבנתי לאן היא הלכה ואיפה היא מסתובבת כעת. חשבתי שאולי יש סיכוי שיום אחד היא תחזור, או אולי תתקשר.

הרבה שנים לא מחקתי מאנשי הקשר שלי את מספר הטלפון הנייד שלה, כדי שאם היא תתקשר זו תהיה שיחה מזוהה (לשיחות לא מזוהות אני הרי לא עונה).

אז זה נראה לי הגיוני.

 3/10

כמה פעמים חזרתי אל השבוע האחרון שלנו ביחד, כשישבתי ליד מיטתה בבית החולים. זה היה השבוע שבו היינו הכי קרובות מזה תקופה ארוכה. חשבתי שנדבר; היו הרבה דברים שרציתי לשאול אותה, שרציתי לדעת. אבל היא הלכה והתכנסה אל תוך עצמה, ובימים האחרונים האלה הלכה ונשמטה ממני עד שכבר אי אפשר היה לדבר איתה.

נשארנו לשבת, אחת ליד השנייה. קרובות פיזית, אבל רחוקות מאוד.

 4/10

יתומה זה משהו שכבר הכרתי; הייתי צעירה מאוד כשאבי נפרד מאיתנו. תחושת ההתייתמות הזו העמיקה כשאמא הלכה.

ההתייתמות לא קרתה ברגע המוות שלה – היא התרחשה ברגעים הקטנים שסביבו: כשהיא שקעה בשינה עמוקה, כשצלצלו אליי מבית החולים להגיד שזהו, כשפירקנו את הדירה שלה ונפרדנו מכל החפצים המוכרים. ועכשיו, היתמות הזו פוקדת אותי בכל חג מחדש, כשאני נזכרת שאין למי להתקשר כדי להגיד חג שמח, או לספר משהו שהיה משמח אותה.

 5/10

אמא הסתלקה מפה לפני עידן הטלפון שמצלם תמונות כל הזמן.

בימים האחרונים חיפשתי תמונות שלה; דפדפתי בהרבה אלבומים ונברתי בעשרות שקיות של תמונות שמעולם לא סודרו: אמא בצעירותה, תמונות מהחיים שאחרי המלחמה, מסיבת החתונה שלה, התחפושות בנשפי פורים, הטיולים. פעם צילמו בעיקר רגעים משמעותיים והתמונות היו בדרך כלל מבוימות. היום מצלמים בעיקר בספונטניות.

חשבתי על כל אותם רגעים יומיומיים, פשוטים ורבים שהיו לנו איתה – ושלא זכו להפוך לתמונה והם נשארו רק אצלי בזכרון.

 6/10

אמא מתה לפני עידן הווטסאפ ולפני הסמסים. דיברנו בעיקר בטלפון ונפגשנו מפעם לפעם כי גרנו רחוק אחת מהשניה. מעולם לא התכתבתי איתה בהודעות, לא שלחתי לה תמונות מחיי היום־יום, ולא "שמעתי" אותה מתפעלת בכתב מדברים שסיפרתי לה בזמן אמת. אני חושבת על כל הדיאלוגים שיכלו להיות בינינו.

אמא נהגה להשאיר לנו פתקים על השולחן לפני שהייתה יוצאת מהבית. כמה חבל שלא שמרתי כמה מהפתקים האלה.

7/10

מתישהו האבל על אמא התיישב לי בתוך לוח השנה הפרטי שלי. אמא נולדה ב-20 ביוני ונפטרה בערב יום כיפור – תאריכים שקל לזכור. אני נעה כל השנה בין יום ההולדת שלה ליום שבו קברנו אותה.

נשארנו תמיד אמא וילדה. אני נותרתי עם הזיכרונות שיש לי כילדה: היא מלווה אותי לבית הספר, עומדת איתי מתחת לחופה, הולכות יחד לקניות, היא מבשלת את האוכל שאני אוהבת כשאני באה לבקר.

הזמן שלה נעצר. שלי לא. היא נשארה קפואה ביום שנפרדנו ממנה – אני כבר לא.

8/10

אני זוכרת את אמא מספרת על אמא שלה. הן נפרדו כשאמא הייתה בת 22; אמא עלתה לארץ וסבתא נשארה מעבר למסך הברזל. הקשר ביניהן התקיים במכתבים, שחלקים מהם הושחרו מטעמי צנזורה. אני זוכרת אותה מתרגשת כשמכתב כזה הגיע, ולא פעם ראיתי אותה קוראת ובוכה. היא חלמה שנים שהן ייפגשו שוב.

וזה קרה. הן נפגשו אחרי כמעט 30 שנה שלא התראו .אמא התרגשה מאד לקראת העליה של סבתא לארץ. אני הייתי אז בצבא. יום אחד הגעתי הביתה וגיליתי שהחדר שלי הופקע לטובת אישה שקוראים לה "סבתא", שמדברת רק יידיש או רוסית. סבתא חלתה ונפטרה תוך כמה חודשים.

עכשיו אני נזכרת שמעולם לא דיברתי עם אמא על התקופה הזו: מה הרגישה כשפגשה שוב את אמא שלה? האם ריכלו על מכרים וקרובים כמו שאני עושה כשאני פוגשת חברות שלי ? מה סבתא סיפרה לה על החיים שעברו עליה שם?  מה הן עשו ביחד ? האם בישלו מאכלים מוכרים מהבית?

בדיוק כמו ברגעים האחרונים מולה בבית החולים, גם אז עמדתי שם צעירה מדי מכדי להבין ולשאול. המחשבות האלה לא עוזבות אותי, ולא משנה כמה זמן עבר.

 9/10

אני חושבת על מי שנולדתי להיות אחרי מותה, על המקומות שבהם צמחתי ומי אני היום. 
אם היא פתאום תופיע כאן, אני תוהה אם היא בכלל תכיר אותי ואת מי שהפכתי להיות.
מה היא תגיד כשנכיר לה את כל מי שנוסף למשפחה מאז שהיא כבר לא כאן..
ואני מבינה היטב: אני כבר מזמן לא אותה ילדה שאמא שלי הכירה.

10/10

אחרי עשרים שנה אני מסתכלת על הירושה שנשארה לי ממנה..

בבית שבו גדלתי גרים היום אנשים זרים. נשארו הסיפורים מילדותי, ערימת הפתקאות שהיו אוסף המתכונים שלה, אלבומי התמונות שבהם שמורה גלריית הדמויות שהייתה לאורך חייה, והמשפטים שנהגה לומר לי שוב ושוב: שאאמין בעצמי ושהכל תלוי בי; לראות תמיד את היופי שבשגרה; שהאושר האמיתי מגיע מהדברים הקטנים של היומיום; ושהקשר שלי עם הילדים שלי – תלוי בי .

המשפטים האלה הפכו לקול הפנימי שמנחה אותי. עד היום אני שומעת אותם מהדהדים בי, גם בלי שהיא פה. המשפטים והזיכרונות האלה הם הירושה שקיבלתי ממנה, ואולי זו גם הירושה שביכולתי להעביר הלאה, לילדים שלי.

תודה שהייתם איתי לאורך המסע האישי הזה.

בערב יום הכיפורים אדליק נר זיכרון לזכר אמי, נינה-הניה ליניק לבית שמוקלר, שאני כל כך זוכרת...

 

רגע אחד של קיץ: טיול לים

שתי אמהות ושבעה ילדים על חוף הים, אמצע שנות החמישים..
 

התצלום הזה מלווה אותי שנים. בכל פעם שאני מביטה בו אני רואה לא רק את הים, אלא את הסיפור שמאחוריו — רגע אחד של קיץ, של ילדות ושל קרבה.

כשאני מביטה בתצלום, אני מרגישה כאילו אני חוזרת לרגע שלא באמת זכרתי — אבל הוא חי בי דרך הסיפורים, דרך החיוך של אמא, דרך החול שנדבק לרגליים הקטנות שלי. התמונה הזו היא לא רק זיכרון; היא שער לעולם שהתקיים לפני שהכרתי אותו.

****

קיץ. חופש. ים. שתי אמהות צעירות עם שבעה ילדים, רגע אחד שנלכד בעדשת מצלמה. אני מסתכלת על התצלום הזה שוב, שנים רבות אחרי שנעשה, ומנסה להבין מה בדיוק קרה שם — ומה לא נראה בו.

שתי האמהות מחייכות. אולי הצלם ביקש מהן לחייך, כמו שצלמים עושים: “חיוך גדול!”, “כולם מוכנים?”. אולי הוא גם סידר את הילדים לפי הגובה, עם הכדור והגלגלים, כמו בטיול מתוכנן היטב. הים רגוע, אנשים שוחים במרחק, והכול נראה פשוט ונעים.

בצד ימין אמא שלי, נינה, שרועה על החול, רגליה במים, ועל גבה אני ואחותי רותי. בצד שמאל מאיה, בתנוחה דומה, וחמשת בניה פרושים לאורך גופה: זוהר, אורי ודורון עומדים ליד רגליה, ועל גבה יושבים יובל ועודד. חגי, הבן השישי, עוד לא נולד. אצל משפחת ליניק סידור הילדים לפי גיל היה כמעט טבעי; אצלנו, שתי בנות בלבד, זה היה פחות חשוב.

אני מנסה לנחש את השנה. אולי 1955 או 1956. אני בת שנתיים-שלוש, רותי בת שש. שתי נשים צעירות — אמא ומאיה בתחילת שנות ה-30 שלהן — שבילו בים כמו מי שגדלו בארצות קרות ורחוקות מהחוף.

נינה ומאיה נישאו לשני בני דודים, צבי ומרדכי, היחידים ממשפחתם ששרדו את בורות המוות בפולין. שתיהן הגיעו לארץ בלי משפחה קרובה, ודווקא הבדידות הזו חיברה ביניהן. שתי משפחות בשם ליניק חיו ביהוד: המשפחה של הבנים והמשפחה של הבנות. הקשר ביניהן נשמר שנים ועבר אלינו, הילדים.

אני זוכרת את הבית של מאיה, את התרנגולות בחצר, את מרדכי חוזר מהעבודה ואת השיחות ביניהם בערב. אמא סיפרה לי איך מאיה שמרה עלינו כשהייתה חולה, ואיך היא עצמה שמרה על ילדיה של מאיה כשזו נסעה ללדת.

התצלום, שנעשה כנראה בהזמנה, מתאר הוויה יוצאת דופן בשנות החמישים: שתי נשים צעירות, לבושות בבגדי ים מודרניים וחשופים, לוקחות את ילדיהן לבילוי בים. הן מחייכות, והצילום משדר שמחה. אבל קשה לדעת אם זו שמחה אמיתית או חיוך שנועד רק למצלמה.

מה שנראה בתצלום מרמז על מה שלא נראה. רגעי האושר האלה אינם מספרים דבר על התקופה, על ההתמודדויות, על מה שנשאו איתן. הפוזה שבחרו — או שנבחרה עבורן — היא בחירה בין הגלוי לסמוי. ובכל זאת, הן מחייכות. מציגות רגע אחד של אושר, אולי קצר, אולי מתוכנן, אבל קיים.

בתמונה הזו יש יותר ממה שנראה לעין — חיוך אחד שמכיל עולם שלם.

מהשתיקה של אבא – לשורשים שצומחים באיטליה

היום, 27 בינואר 2026, כשהעולם מציין את יום השואה הבינלאומי, אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור בתדהמה על מסע שלא תכננתי לעבור.

בשנה הבאה ימלאו 40 שנה ללכתו של אבי. במשך עשרות שנים, הסיפור שלו היה עבורי מעין "חור שחור". ידעתי שהוא איבד את כל משפחתו בשואה ובנה חיים חדשים כאן, בישראל, אבל מעבר לכך – דממה. אבא היה איש צנוע, שתקן, כזה שמתכנס בשקט בפינה שלו ולא מרבה לדבר. הוא לא סיפר, ואני – אולי כי לא הייתי פנויה להקשיב – לא שאלתי.

כמו בשיר של דליה רביקוביץ: "גאווה" "אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים... וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה". הסלע שלי נשבר יום אחד בגלל שאלה קטנה של הבן שלי. כשגיליתי שאין לי תשובות עבורו על השורשים שלנו, יצאתי למסע ששינה את חיי.

מה גיליתי בתוך השתיקה?

הלילות שלי הפכו למסע בלשי בארכיונים ומאגרי מידע. כל גילוי הרגיש כמו אוויר לנשימה:

• דפי העד: ב"יד ושם" מצאתי דפים שאבא מילא בכתב ידו. פתאום, ל"שמות" היו פנים וקשר משפחתי.
• המכתבים ביידיש: כשפירקנו את הבית של אמא, מצאתי מכתבים בכתב ידו המוכר של אבא. שם, בשפה שבה שתק כל השנים, סיפר על מה שקרה למשפחתו והשאיר לנו צוואה רוחנית.
• הדרכונים הישנים: בארכיון הציוני מצאתי את הדרכונים של הוריי, שהסגירו את הדרך הפתלתלה שעשו כדי להגיע לארץ.

המסע הזה לא נשאר רק במגירה. הוא שלח אותי חזרה לספסל הלימודים באוניברסיטה, ללמוד יידיש ולחקור את הקהילה שממנה אבא בא – מחקר שאפילו זכה בפרס.

מענף בודד – ליער של 4,000 איש

אבל הגילוי המדהים ביותר נבנה לאט לאט, שם אחר שם. מה שהתחיל כניסיון להבין מי היו הוריו של אבא, הפך למפעל חיים של שיקום זיכרון. היום, עץ המשפחה שבניתי מונה למעלה מ-4,000 אנשים. תחשבו על זה: מתוך השתיקה של אדם אחד, מתוך העפר של משפחה שחשבנו שנגדעה כליל, צמח יער עבות של אלפי שמות, סיפורים וקשרים. 4,000 עדים לכך שהרוח והמשפחה חזקים מכל ניסיון להכחיד אותם.

המעגל שנסגר באיטליה

והנה הדבר המדהים ביותר: השבוע, הבת שלי סיפרה לי שהיא עומדת לספר את הסיפור של אבא – של סבא שלה – בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיה באיטליה.

תחשבו על זה: ילדים מכל העולם, ובתוכם הנכדה שלי בת ה-12, ישמעו על האיש השתקן ההוא, על הכאב שלו ועל הניצחון שלו. היא תספר להם איך משתיקה גדולה צמחה אימפריה של 4,000 איש.

אבא כבר לא איתנו 40 שנה, אבל השורשים שלו חזקים מתמיד. הם חוצים יבשות, שפות ודורות, וממשיכים לצמוח גם כשהוא כבר מזמן לא כאן.

המסע שלו עדיין לא הסתיים. הוא רק התחיל לדבר.

ואתם? האם גם בבית שלכם יש שתיקות שמחכות להישבר?  אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. לכו לשאול, לחטט במגירות הישנות, לחפש במאגרים. כל שם שאתם מוצאים, כל ענף שאתם מוסיפים לעץ, הוא ניצחון קטן על השכחה.

יש לכם סיפור משפחתי שגיליתם או פיסת זיכרון שמרגשת אתכם במיוחד? אשמח מאוד לשמוע בתגובות.

 

להתאהב בחתול..

חתולים ואני זה משהו שאף פעם לא חשבתי שיכול להתקיים במציאות. אצלי היו תמיד כלבים. כל השנים. לחתולים ולי לא היה קשר בכלל. אף פעם.  

יום אחד הילד שלי סיפר שהוא שומר על גור חתולים חולה ומטפל בו, חשבתי שזה יפה ויגמר כשהחתול יחלים. מתישהו החתול החלים ונשאר.. הבנתי שהם לא נפרדים ושקרה שם משהו ביניהם. סיפור אהבה אם תרצו .. יום אחד כשהחתול נעלם הילד הסתובב יותר משבועיים בסמטאות המושב בו גר וחיפש אחריו. שבועיים הוא לא אכל ובקושי ישן. ביום שישי אחד קרוב לחצות.. צלצל הטלפון שלי, על הקו שמעתי אותו בוכה מהתרגשות "החתול חזר". החתול חזר פצוע וקרוע ברגל ובגב. הניתוח וההחלמה עלו הון. אבל מי סופר.

מאז היה ברור שהשניים הם בלתי נפרדים. הוא והילד הפכו ישות אחת. החתול והוא התאהבו אחד בשני.

כלפי האחרים היה חשדן. כשהייתי באה לבקר נהג לברוח מהבית ולהסתתר. באחד החגים באתי לשמור עליו. מהרגע שהגעתי, הוא בילה את רוב הזמן מחוץ לבית ובערב נכנס לישון כשהוא לא סופר אותי בכלל.. הוא לא התחבר עם מי שהוא לא מכיר וגם אני הייתי בקבוצה של "אנשים שהוא לא מכיר".

הילד אהב אותו מאד ואני אהבתי את מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם ואת מה שהם היו אחד בשביל השני. לא כל כך הבנתי לעומק מה זה אומר כי אף פעם לא גידלתי חתולים.

ואז פרצה מלחמת 7 באוקטובר והקרוואן של הילד הפך להיות לא בטוח בכלל במיוחד בזמן שמפגיזים. הוא ארז את עצמו ואת החתול והשניים הופיעו אצלי בדלת, "עד שהמצב ירגע.." אמר... החתול תכף חיפש איפה יוכל להסתתר ונעלם בתוך מגירת נעליים חשוכה. הוא הופיע רק בלילה כדי לאכול.

למרות שהם שהו אצלי כמה שבועות, מבחינת החתול עדיין לא הייתי קיימת. במשך הזמן הפסיק להסתתר אבל לא נתן לי להתקרב אליו.

ויום אחד הודיעו שהמצב נרגע והילד החליט לחזור הביתה ולהשאיר אצלי את החתול למקרה שיצטרך להתפנות מהר שוב.

וככה מצאנו עצמנו, אני והחתול, שלא ממש מחבבים אחד את השני – ביחד. בדירה אחת.

אני לא יודעת לקרוא מחשבות של חתול.. אבל הוא בטח חשב לעצמו "מה אני עושה עכשו כשאני תקוע עם האישה הזאת.." וגם אני הייתי מבולבלת.. איך מטפלים במישהו שלא סופר אותך ואולי גם לא ממש מחבב אותך..

בהתחלה לא אהבתי את החתול.. אולי קצת חיבבתי אותו אבל הילד כל כך אהב אותו ואני אוהבת את הילד, והבנתי שזה מעגל כזה שמסתדר ואני צריכה לקבל את זה וזה מה שהיה.

מהחתול ביקשתי רק דבר אחד. שיעשה ככה שלא יהיה לי קשה להתרגל אליו ושנלמד לחיות ביחד בטוב. וזה מה שהוא עשה.

מתישהו הוא כנראה הבין שאנחנו מעכשיו ביחד. מטיפוס אדיש ומתנכר הוא הפך לחתול הכי מתוק שיש והוא עשה את זה הכי מתוק שאפשר. בכל פעם שחזרתי הביתה הוא קיבל את פני בפתח הדלת, מתחכך ברגליים שלי כאומר "אני שמח שחזרת". אני מיד בליטופים והוא בגרגורים של אושר שנשמעים עד קצה הרחוב.

וכשיחסינו השתפרו גיליתי חתול דעתני, מצחיק, פולני, חתיך והכי מתוק שיש. גיליתי שיש לו עולם משלו. הוא מנהל בבית קרבות עם עצמים לא ידועים. יום אחד מצא בבית שממית קטנה וארב לה בסבלנות אין קץ, עד שעשתה את טעות חייה..

ואיזה שמחה יכול להביא לך חתול אחד. איזה אושר זה כשהוא בא לישון איתי במיטה, קופץ למיטה ורומז לי לפנות לו מקום.. ובשעה 5:00 בבוקר, הוא מעיר אותי לפינוק בוקר ולא יעזור לי שום דבר..

מתישהו הבנתי שהחתול התאהב בי ושגם אני התאהבתי בו.. וכבר היו לי מחשבות על מה יהיה אם הילד ירצה לקחת אותו אליו.. אבל הילד בחוכמתו אמר שהוא טס לחו"ל ולא יודע מתי יחזור...ועכשיו ברור שהחתול נשאר אצלי.. וכבר אני חושבת שאולי זה היה הרעיון של הילד שרצה לטוס לחו"ל אבל היה לו קשה להפרד מהחתול והוא לא ידע איפה יוכל להשאיר אותו ואז בעורמתו ובחוכמתו הרבה.. הוא עשה ככה שהחתול ואני נתקרב.. ונתאהב... ואז הוא יוכל לנסוע בשקט לאן שבא לו..

ופתאום הרגשתי שהחתול הפך לסוג של בית בשבילי.. מישהו שאני דואגת לו ומתגעגעת אליו ובכלל לא איכפת לי שכל הבית מלא שערות והחול מתפזר על הרצפה ושאני צריכה לנקות אחריו כל יום.. 

 

היינו משפחה קטנה - ליום השואה

 

המדור לחיפוש קרובים - 1957

אנחנו משפחה קטנה, אבא ואמא ושתי בנות.

ההורים שלי עלו לארץ ב-1948, כשכבר פרצה מלחמת העצמאות. הם הגיעו מוורוצלב בפולין שם התקבצו פליטי המחנות והמלחמות. הסוכנות היהודית ארגנה את סידורי העליה לארץ והם מצאו עצמם בארץ נאחזים בשארים המעטים שהגיעו לכאן קודם לכן.

אמא פגשה כאן את אבא שלה, אחרי 15 שנות פרידה. האושר היה קצר. חצי שנה אחרי שנפגשו הוא נהרג.

מהצד של אבא, היתה כאן בת דודה שעלתה לארץ בשנות ה-30 וגרה בקיבוץ עינת ומרדכי - בן דודו שעלה לארץ חודשיים לפניו.

אלה היו כל מי שיכלו לקבל את פניהם.

בשנים הבאות התקבצו לפה עוד שארים מעטים: מהצד של אבא- חיים מפתח תקווה – הבן של יונה אחיו שנספה - שהיה הניצול היחיד מכל המשפחה. ומשה הבנדוד מקרית גת.

משפחתה של אמא נשארה כולה מעבר למסך הברזל (ברה"מ לשעבר) אח אחד עלה ארצה אחרי כמה שנים.

וככה היו למשפחה הקטנה שלנו סניפים של אנשים בודדים בחיפה, בפ"ת, בקרית גת ובקיבוץ עינת. אף פעם לא נסענו לבקר ולא היה למי לנסוע בחופש, כמו שעשו ילדים אחרים.

אמא נהגה להאזין באדיקות ומתוך הרגל ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו. בהתחלה זה היה הרדיו הגדול שעמד בסלון ואחר כך מהטרנזיסטור שעמד על החלון במטבח. אמא בישלה והקשיבה. הצליל של התכנית הדהד במטבח ובזמן שזו שודרה השתרר שקט בבית. אסור היה להשמיע קול ולהפריע. אין לדעת מה קיוותה אמא למצוא.. אבל מכיוון שכל משפחתה התפזרה לכל עבר ואימי בילתה הרבה שנים בערבות סיביר של רוסיה הרחוקה, מנותקת מכולם - אולי קיוותה שהרדיו יביא אליה ידיעות על מישהו מהם.. מישהו מהעבר שלה...

זה לא קרה. מה שכן קרה זה שכל מי שהיה בזמנו קרוב רחוק מדרג ג' או אפילו סתם מכר או מכרה מהעיירה שלה – כולם שודרגו מיידית והפכו להיות קרובים ממש וזכו לכינוי דוד או דודה. וככה זכינו בדודה ברנה ודודה מרים ודודה שרה ודוד חנוך..כל שכן הפך להיות דוד והעולם התמלא דודים דודים..

אבא חי תמיד בתחושה שהאסון הבא נמצא מעבר לפינה. מאז שעלה לארץ עברו עליו מלחמת העצמאות ומבצע סיני וששת הימים ועוד כל מיני מבצעים שלא כולם נגמרו טוב .. התחושה של מדינה שנמצאת תמיד בסכנה ושהאסון הבא הוא רק שאלה של זמן.. היתה כל הזמן באוויר. הוא תמיד הקשיב לחדשות, ל"קול ישראל מירושלים". והרדיו כל הזמן שידר גזרות חדשות. הכסף לא היה מצוי אצלנו אבל אבא דאג למזון לשעת חירום. במחסן הוא שמר ארגזים של בצלים יבשים ועל הרצפה פיזר תפוחי אדמה.. להאריך את חייהם כמה שאפשר... ההורים לא שיתפו אותנו בדאגות על המצב בכלל או על המצב הכלכלי שלנו אבל אפשר היה לראות את הדאגות על פניהם..

כילדה אף פעם לא עצרתי לשאול איך זה שאנחנו משפחה כל כך קטנה, למה אין לנו סבא או סבתא, או דודים. כמו שהיו לילדים אחרים שהכרנו. סבא וסבתא שפגשתי בבתים של החברות שלי היו זקנים, שדיברו בשפה שלא הבנתי ונראו כמו אנשים ממציאות אחרת שלא התחברתי אליה. ארוחות שבת והחגים היו תמיד ארוחות קטנות. לפעמים היה בא לחגוג איתנו דוד וולודיה עם משפחתו הקטנה שהיה אח של סבא מצד אמא, אבל בדרך כלל הארוחות היו תמיד קטנות.

לא ידעתי שאבי הוא יתום שאיבד את כל משפחתו. לא היו אצלנו בבית דיבורים על הצד הזה של המשפחה של אבא. ידעתי שאמא נפרדה מאמא שלה שנשארה בברה"מ ואין לדעת אם אי פעם הן יפגשו שוב. הקשר עם האמא נשמר באמצעות מכתבים ברוסית, שאמא היתה מקבלת מפעם לפעם. כל מכתב כזה היה מלווה  בהתרגשות גדולה ולא פעם גם בדמעות בגלל הידיעות שקבלה על אחיה שנכלא או על זה שמת.

אני ואולי גם אחותי, שנולדנו כאן בארץ והיינו "צבריות" כמו שנהוג היה לקרוא למי שנולד כאן, כל העבר הזה בכלל לא עניין אותי. העבר התגנב לו מדי פעם דרך כל מיני קרובים שהיו צצים לרגע.. ושוב נעלמים. לא הבנתי מי זה חיים מפתח תקווה.. ומה הקשר שלי למשה מקרית גת או לאלה שאמא אמרה שהם "מהעיר שלי".

אבל העבר, התגנב לכל מקום.. והופיע אצלנו בבית בדמות ספר קוריץ שהיה מונח במגירה למטה בארון בחדר השינה ובתמונות שהיו מודבקות בתוך הספר שאבא היה מסתכל עליהן מדי פעם וכשהיה מתסכל – היה בוכה..

אבל אני לא שאלתי ואבא לא סיפר.

אבא שלי היה מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו ועל משפחתו. אף פעם לא דברו על מה שהיה שם. את המציאות של אי אפשר לשאול, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מתבונן בתמונות של אנשים שלא הכרתי. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

וכשאבא שלי נפטר בשנת 1987, ידעתי מעט מאד על החיים שלו לפני שעלה לארץ ועל המשפחה שלו, וגם אז שום דבר לא באמת דחף אותי לשאול ולדעת..

*******

עד שיום אחד... כמו בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ ..

        עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

        יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

        וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

כלב הים הקטן הזה הוא הבן שלי שגירד אצלי משהו.. ששאל שאלות שלא היו לי עליהן תשובות ושבעקבות השאלות שלו יצאתי למסע שלא נגמר...המסע לגילוי העבר שלא הכרתי.

אני משחררת

רק ארבעה ימים אחרי שנסע יכולתי להכנס לחדר שלו ולקפל את המיטה למצב הקבוע שלה,

המצעים והמגבת הלכו לכביסה יחד עם הבגדים שהשאיר כאן. השמיכה הכרית חזרו לארגז המצעים. סדרתי מסביב, חשבתי שאולי שכח משהו כמו שבדרך כלל קורה לו, אבל הפעם לא מצאתי. נראה שהפעם היה נחוש לא לשכוח כלום. הוא ידע שלא יוכל לחזור כמו שעשה בפעמים הקודמות.

תחושת חוסר שקט התרוצצה בתוכי. זה היה מסוג הרגעים שהרגשתי שאני צריכה להפוך את העולם כדי להרגע.. הסדר שעשיתי הרגיע אותי קצת. אבל רק קצת. נזכרתי בי בחודש התשיעי מחכה ללדת כל יום ואז מגיע הבוקר הזה בו אני נתקפת בבולמוס של ניקיון, ואני מסתערת על הריפוד של הכריות בסלון ועל הווילונות. כשסיימתי את היום הזה עם ה'להוריד ולכבס ולהחזיר' ידעתי שתכף אחרי זה אני יולדת. וככה זה היה. גם הבוקר היתה לי תחושה שאני צריכה איזה מבצע שישאיר אותי באפיסת כוחות. אבל מה.. מה לעשות... מבט על החלון הגדול בסלון הבהיר לי שזה יהיה המבצע של היום.

באמצע הניקיון של החלונות הגדולים פילח את הגב התחתון כאב קטן.

ההתנתקות של הילד קצת שברה לי את הלב. אבל הילד הוא כבר לא ילד. הוא כבר מזמן עבר אותי בגובה וכשהוא מחבק אותי אני נראית כמו הילדה שלו.

אחרי כמה שנים שגרנו במרחק האחד מהשני, השנה של המלחמה מאד קרבה אותנו. הוא בילה אצלי הרבה ומאד אהבתי את זה שהוא מסתובב אצלי בבית. כל כך היה לו טוב שהביא לפה את החתול שלו כדי שלא יהיה חשוף באזור של אזעקות והפגזות. היו לנו הרבה שיחות, ארוחות בוקר ביחד, קפה על המרפסת אחר הצהרים. היו לנו הרפתקאות ביחד, עשינו מסע קולינרי בסביבה, והוא אמר שהאזור ממש שווה.. היה לי ממש טוב ואני חושבת שגם לו. ככל שהזמן עבר התמלאנו נחת מהביחד שלנו.

ועכשו הוא עזב. זה לא היה פשוט לשנינו. ולמרות שהכל כל כך לטובה זה בכלל לא קל. הבית התרוקן, נתמלאתי געגועים וזה לא פשוט. מעין תחושה של בגידה, נטישה ..

כאב הגב הלך והעצים ואני מתלבטת מה לעשות, להפסיק לנקות את החלונות או להמשיך למרות שהגב כבר ממש כואב ואני יודעת שהוא אומר לי שעלי להרפות. עשיתי קצת הרפיה של הגוף בתרגילים על הרצפה אבל החלטתי לא להפסיק. הכאב הזה הוא בשביל להבהיר לי שאני במתח .. שאני בלחץ.. שזו הנפש שלי שמדברת איתי דרך הגב..

הורדתי את הקצב של הנקיון ולאט לאט סיימתי לנקות. אני בוחנת את החלונות מרוצה ממה שעשיתי. עכשו אני צריכה לעשות משהו עם הכאב הזה שלא עוזב אותי.. לקחתי שני כדורים נגד כאבים אכלתי משהו קטן והלכתי לישון.

כשקמתי, הכאב עוד לא עבר אבל זה היה קצת יותר טוב. והרגשתי שאני בשליטה על זה, שבהתנהלות נכונה הוא יחלוף תוך כמה ימים.

חשבתי על הילד שנסע להגשים את החלום שלו ושאני מאושרת בשבילו.

היינו מאד קרובים אבל הקרבה הזו לא הולכת לאיבוד. היא רק משנה את פניה. האימהות שלי היתה מספקת כשהיה זקוק לי וכעת הוא פרש כנפיים הוא יצא לדרכו אני נשארתי איתי. וגם החתול פה.

בימים הראשונים הייתי חסרת מנוחה וככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר קלילה וחופשיה לחיות את החיים שלי עם בחירות שנובעות מהצרכים שלי ולראות את הדברים אחרת..

המלחמה נתנה לנו הזדמנות למשהו אחר שעכשיו הסתיים, היו לנו ימים טובים ביחד וכעת הגיע הזמן לעצמי.

תודה לי על האומץ להיות עצובה ולהתאבל ולרעוד מפחד ולא לברוח מחרדת הנטישה.

תודה על הכוחות שהיו איתי: הדמיון, ההומור, היצירתיות והאמונה שיהיה טוב יותר, וגם על היכולת לשחרר..

תודה לנשים המדהימות שנקרו בדרכי בסדנא שהלכתי אליה ועטפו אותי בחום וברכות,

בימים שהיה לי קשה הרשיתי לעצמי להיות עצובה, גם לבכות וגם להתכנס בתוך עצמי.

עכשו אני מודה שנעים להיות קצת לבד, בשקט, להתרכז בעצמי ובדברים שמשמחים אותי ולתכנן תכניות מתי אני נוסעת לכל קצוות תבל לבקר את ילדי ולגלות יחד איתם עולמות חדשים אחרים.

הפוסט ה-180

שקיעה ברמת הנדיב- צילם גל 

השבוע האחרון היה שבוע של דרמות גדולות. ההתמודדות עם הצפון התחילה בסערה והילד חזר לגור איתי עד יעבור זעם.. 

המקום השלו בו אני גרה התנסה לראשונה בכמה אזעקות רציניות וזה הצריך אותי לבדוק איך עובדת דלת הממ"ד והיא עבדה יפה..

ובתוך כל אלה הגיעה לה השנה החדשה.. בשקט בשקט.. בלי לעורר יותר מדי התרגשות. שאלות של "איפה את עושה את החג" השאירו אותי ללא מענה. הכי התאים לי לא לחגוג בכלל ברגע האחרון הגיע רעיון שממש שמחתי עליו והחלטתי שהוא שווה שאשנה את דעתי.

לא פעם אני מרגישה שכל מה שקורה מסביב לוקח אותי למקומות בהם האנרגיה שלי נמוכה ומצב הרוח על הפנים. כשאני תופסת את עצמי ברגעים האלה, אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שכאן בדיוק אני נמדדת ביכולת להתעלות, להמשיך הלאה, לא לוותר, לחרוק שיניים ולהמשיך, למרות הנסיבות שמסביב.

ברגע השפוף הזה נכנסה בי רוח שדחפה אותי לזוז.. נתקפתי ב'מצב רוח שמתאים למבצעי ניקיון' ואחר כך בישלתי משהו לארוחה שהוזמנתי אליה, שהיתה המקום הכי טוב להיות בו בימים קשים אלה.

ונשאר רק לאחל שהשנה הקרובה תהיה מיטיבה יותר, שאני אמשיך לצמוח, להתפתח ולאהוב,, שניפטר מהממשלה הרעה הזו שמובילה אותנו לתהום שאין רואים את סופה ושכולם, החטופים – קודם כל !!! וגם העקורים יחזרו הביתה במהירה! ושנזכה ליותר שלווה, שקט ואהבה.

הדברים הנסתרים מן העין

                                                                כרוב
אני עוד אוספת את עצמי מהשבועות האחרונים האינטנסיביים שלי עם חנה בימיה האחרונים. במחשבות שלי חולפות תמונות של שיחות סתם ושיחות נפש, הליכות מוקדם בבוקר בחוץ לתפוס את זריחת השמש ולנשום אוויר צח, הגיחות שעשינו לים שהיא כל כך אהבה, הסמסים שהחלפנו בינינו.

אני מהרהרת הרבה בשאלות של חברות. המחלה הקטלנית שלה עימתה אותי, מבלי שאוכל להתכונן, עם מחשבות לגבי מה זו חברות, להושיט יד בזמן משבר, להיות עבורה בתקופה הכי כואבת והכי חלשה, לתת מבלי לחשוב, להיות קשובה לרצונות שלה ופשוט להיות שם בשבילה.

התקופה הזו גילתה לי דברים על עצמי, על הכוחות שיש בי, על היכולת לאהוב ללא תנאי, היכולת לתת כמה שאפשר, לראות שהשמחה נמצאת בדברים הקטנים, לדעת שיש בכוחי לגרום לה אושר במצב הכל כך קשה, גם אם זה לרגעים ספורים.. היא הזכירה את הרגעים שהיתה מאושרת.

לא היתה לנו שליטה על שום דבר חיצוני. היו לנו רק הרגעים שהיינו ביחד ומה שיכולנו לעשות בהתחשב בזה שהיא כבר היתה כל כך חלשה וכוחותיה מוגבלים. ועשינו לא מעט. אני מרגישה שהיא נפרדה מן העולם בתחושה של השלמה ושהגיע זמנה ללכת.

עם כל הצער והכאב על לכתה יש בי גם תחושה אחרת, טובה, על המעט שעשיתי.

*******

החברות שלנו לא היתה ארוכת שנים אבל היא היתה איכותית ועמוקה. חברים הם דבר חשוב בפרק השני של החיים, אחרי שמפסיקים לעבוד וכשנוכחותם של קרובי משפחה הולכת ומתמעטת. החברים הופכים להיות לא פחות חשובים מהמשפחה, הם הופכים להיות עוגן משמעותי לשיתוף מחשבות, לפרוץ בצחוק מתגלגל, להתחבק בחום ולחלוק בקבוק יין בארוחה טובה ומנחמת.

ואני, שעשיתי מהלך רציני בחיי והשארתי מאחור חיים שלמים, יודעת להעריך עוד יותר את הערך של החברים שמלווים אותך במהלך כזה וגם של אלה שעוזרים לך לתקוע יתד ולפתח שורשים במקום החדש. חנה היתה חברה כזו. ובתקופה הזו של אי הודאות, כשהמצב מטריד ויש הרבה מחשבות על מה יהיה ולאן פנינו.. ולעיתים גם הבריאות היא לא משהו, אז בזמן הזה, חברים שלא עושים "הנהלת חשבונות" ומתעניינים בשלומי גם אחרי תקופות של שתיקה, אלה מלמדים אותי על חברות.

*****

פנים רבות לחברות. אני מסתכלת על אחותי שנשארה לגור במקום שבו גדלנו. יש לה חברות ילדות מהיסודי והתיכון ומתנועת הנוער (אליה לא הלכה אבל אני הלכתי) החברות העמוקה והקשר נשמרים במשך שנים. חברי הילדות שלי נשארו חקוקים בזכרונות שהיו לנו ביחד מאז שעזבתי את הבית בגיל 22 ולא חזרתי.. אמנם הייתי באה לבקר אבל זה לא כמו לגור. החברים שלי כיום הם כאלה שאספתי בשנים שאחר כך. חלקם ממקומות עבודה, אחרים משכנות טובה, הורים של ילדים שלמדו עם ילדי בבתי הספר השונים. מפעם לפעם צץ אצלי בפייסבוק מישהו שלמד איתי בתיכון ואנחנו שמחים "להפגש" שוב, אבל זה לא מצית מחדש את החברות שהיתה.

חברות צריכה תחזוקה שוטפת ולאורך השנים לא תמיד היה לי זמן לעשות את זה, החיים היו כל כך עמוסים והתקופות שגרנו בחו"ל גם הן השפיעו.. בשביל לשמור על קשר כתבנו אז מכתבים. אני זוכרת את עצמי כותבת המון מכתבים, אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל לשמר חברות לאורך זמן.

עם ליבל החבר שלי מתקופת התיכון ותנועת הנוער, אני שומרת קשר עד היום אבל אני מודה שזה לא בגללי, אלא בגללו. הוא זה שלאורך כל השנים לא ויתר והיה מופיע אצלי כל פעם מחדש בתזכורות ובד"שים ובברכות לחגים ולאירועים ובטלפונים וסתם ככה ב"מה שלומך". כשאנחנו נפגשים אנחנו ממהרים להתגאות בפני כל מי ששואל, ש"אנחנו חברים יותר מ-50 שנים". זה ממש מרגש. אבל זה הכל בגללו.

השנים מציבים אתגרים שונים בפני תחזוקת חברויות לאורך זמן. הקסם של חברות אמיתית טמון ביכולת להמשיך שיחה עמוקה ומשמעותית גם אחרי הפסקה ממושכת. לשמחתי יש לי כאלה קשרים. אחרי פגישה כזו אני מבינה טוב יותר את מה זה קשר טוב, כזה שבו אפשר לדבר על הכל, על פוליטיקה וסרטים ומשפחה וגם על עצמנו, הכי פתוח שאפשר ואני נוכחת לדעת שהתכונות שמשכו אותי אל החברה הזו פרחו והעמיקו עם השנים.

חברה אמיתית היא מי שבנוכחותה אני יכולה להשיל את כל המסכות. היא מכירה אותי - על חוזקותי וחולשותי - ובכל זאת בוחרת בי כחברתה. לשמחתי, יש לי כמה חברות כאלה. כאלה שאני מושיטה להן יד בשעת משבר והן מושיטות לי, כשצריך.

הפרלמנט של חנה

בלילה בקושי ישנתי. בכל שעה הצצתי בטלפון מחכה להודעה שתגיע. ב-6 בבוקר ההודעה שהגיעה היתה קצרה ולקונית.

קשה להאמין שאנחנו עומדים פה עכשו כדי להפרד ממך.

ביום שישי שעבר, ביקשת שאקח אותך לים שכל כך אהבת.... התמסרת לים ולגלים עד שאמרת שאת רוצה הביתה. ראיתי כמה את מאושרת, ככה אני רוצה לזכור אותך. חופשיה ומאושרת.

החברות שלנו אמנם היתה קצרה בשנים אך היתה משמעותית בקשר שנרקם בינינו.

הכרנו בתקופת הקורונה, הייתי אז די חדשה בזכרון, מחפשת את דרכי במצב שבו כולם מסתגרים בבתים ובתוך הכאוס הזה מצאנו לנו את הדרך להתחבר ולהעמיק את הקשר בינינו.

יצאנו כל בוקר עם הזריחה להליכה ברחובות זכרון, בסובב זכרון ובשכונות השונות, בזמן שאנחנו לומדות להכיר אחת את השניה אני למדתי להכיר את זכרון, אחר כך חיברת אותי לקבוצות התנדבות שונות, למועדון הקריאה ולאנשים.

הדרכים שלנו נכרכו זו בזו וגם העולמות שלנו. לאט לאט נפתחו גם הלבבות, כאבנו ביחד וצחקנו ביחד התגאנו בילדים ועוד יותר בנכדים ותמכנו אחת בשניה כשהיו משברים.

לפרלמנט שלנו קראנו "החברות של חנה". ליווינו אותך בכל תקופת המחלה שלך, בכל מה שאפשר. קראת לנו "פיקוד העורף שלי", התייצבנו מתי שצריך, שיתפת אותנו בכל מה שאת עוברת והיינו אתך בכאב ובתקווה.

את היית אחת שניצחה את כל הקרבות של החיים. הרמת את עצמך מכל המצבים הקשים, בנית לך חיים נהדרים עם האיש שלך ועם משפחתך האוהבת. כמה כואב היה להיווכח שהפעם המאבק הוא אחר.. כשהבנת שהפעם כנראה שלא תוכלי לנצח.

כל מי שפגש אותך הרגיש שאת לב גדול שמאחוריו אשה בולדוזר עם יכולת נתינה ואהבה אין סופית. היית משמעותית להרבה אנשים ובדרכך שלך, הצנועה והשקטה, עשית הרבה טוב בעולם.

הפרידה ממך כואבת לכולנו, אבל אנחנו מבינות שהגיע הזמן שלך ללכת.

לכי באהבה אהובה שלי

את משאירה אחריך מורשת וערכים ומשפחה אוהבת וחברים אוהבים והרבה אנשים שנגעת בהם בדרכך המיוחדת.

תודה על כל מה שהיית בשבילי ועל כל מה שנתת לי ותודה על החברות המיוחדת שהיתה לנו