כל אישה צריכה נשים חברות

פעם בשבוע אנחנו נפגשות לקפה ונשנושים, בכל פעם במקום אחר, לפי הצעת זו שמזמינה ושוקעות בשיחות על כל הבלי העולם. זה מעגל של חברות. לא פרלמנט. חבורה של נשים בלי פוזה. השבוע אספתי את כל התמונות שצילמנו עצמנו בהזדמנויות שונות כשנפגשנו. "לפי התמונות" כותבת אחת "נראה שאנחנו עושות חיים משוגעים" אחרת כתבה ש"אנחנו כל הזמן אוכלות". מה שנכון - נכון

לחברה שדברתי איתה הבוקר בטלפון אמרתי שלכל אישה צריכות להיות חברות נשים, בנוסף לכל המעגלים החברתיים, חברות כאלה שהיא חשה כלפיהן אהבה והערכה, והן כלפיה כמובן. זה פשוט עושה את החיים איכותיים יותר, עמוקים יותר ומוגנים יותר וגם בריאים יותר. ידידים.ות זה טוב וחשוב אבל זו לא חברות של נשים.

על מה אנחנו מדברות? אנחנו מדברות על הילדים והנכדים, על מחלות ומוגבלויות, על אהבות וגעגועים, על התנדבויות ועל עשיה לקהילה. אנחנו לא מתכחשות לכלום ובטח לא לגיל, וגם הטיפוח פנים רבות לו. מתעניינות בהזרקות "חבל על הכסף", אחת צובעת שער ואחרת עם רעמה לבנה, אחת עושה פילאטיס ואחת מטיילת בין הילדים והנכדים, רובן נשואות בפעם הראשונה או השניה, ואני שומעת מתפעלת ולומדת.

לפעמים מישהי זורקת איזה הערה מקרית, בלי שום כוונה מיוחדת, וההערה הזו נופלת על קרקע נכונה ונובטת וצומחת.

רוב מערכות היחסים שאני מכירה הן אינסטרומנטליות: אני נותנת משהו ותמורת זה מקבלת בחזרה. ביחסים כאלה אני לא יכולה להביא את כולי. אני לא יכולה לדבר על מה שמשמח אותי או לחילופין מטריד אותי, הילדות שלי לא מעניינת את מי שאני נפגשת איתו, וגם לא מה היו היחסים שלי עם הורי או עם ילדי. רק החלקים שרלוונטיים למה קשור לשיחה עכשיו הם המעניינים והם שבאים לידי ביטוי. רק חלק קטן ממי שאני נמצא ביחסים האלה, בד"כ זה הראש.. לפעמים גם הבטן משתתפת.

במפגש עם חברות נשים זה אחרת. לא פעם אני מרגישה ששם אני יכולה להביא את כולי, להגיע במלואי ולהתקבל בברכה. אני יכולה לבוא לשם שמחה ועליזה וגם עייפה ומוטרדת ותמיד תהיה מי שתשאל ומי שתטה אוזן ורק תקשיב ומי שתתן חיבוק ותחושה שאני לא לבד. תמיד ישנה ההתעניינות שמעבר לקונקרטי וזה מה שמרחיב ומגדיל את מה שיש בינינו. אנחנו שותפות גם לשמחות וגם לכאבים.

בתקופות שקשה לי לנשום בגלל דברים שעוברים עלי, יש לחבורה הזו הכוח לעזור לי לאסוף את עצמי שוב ולעזור לי לחזור ולנשום מחדש. חנה קוראת לנו "פיקוד העורף שלי". היא אומרת שאנחנו עוזרות לה לעבור את התקופה הלא פשוטה שהיא עוברת עכשיו. אני יודעת שזה ככה. חברות כזו היא חברות שווה כי היא לא רק מקום של בילויים היא מקום של חיבוק ושל תמיכה וזה משהו שנותן הרבה כוח.

כשעזבתי את הבית השארתי מאחורי גם את מעגלי החברות שהיו לי במקום שבו גרתי הרבה שנים. עם חלק מהחברות אני שומרת על קשרים כל הזמן אבל המעגלים האלה של המפגשים הקטנים, הקפיצה לקפה, המפגשים במרכז המסחרי, החוגים שהלכנו אליהם ביחד – כל זה נשאר מאחורי. הפגישות הפכו להיות שיחות טלפון או כאלה שקובעים ביומן להפגש. זה טוב אבל זה משהו אחר.

היכולת להתערות במקום החדש ולהרגיש שייכת – קשורה למעגלים החברים החדשים שיצרתי לי. בחלק הזה אני מרגישה שקרו לי דברים נהדרים. ובכל יום אני מתעוררת בתחושה של הכרת תודה גדולה.. שכל מה שקרה לי זה ממש לא מובן מאליו.

גמישות מחשבתית

1.

השבוע אמר לי מישהו שהוא אף פעם לא יקנה רכב חשמלי. לי יש אוטו חשמלי כבר כמה שנים. כששאלתי למה אמר שהוא לא יודע מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וינתקו את החשמל ולא יהיה איפה להטעין את המכוניות.
"אתה יודע" אמרתי לו "אני אף פעם לא חושבת על הדברים הרעים שיכולים לקרות. אני רואה את הדברים הטובים שקרו לי מאז שהחלפתי לרכב חשמלי"
החשיבה שלי אופטימית. אני רואה בכל מצב את הטוב שיכול לצמוח ממנו, אני רואה את ההזדמנות, את הסיכוי שטמון בו וגם אם יש קשיים – מבחינתי הם חלק מתהליך ההסתגלות. לאוטו חשמלי יש מן הסתם חסרונות אבל היתרונות עולים עליהם, לאין ערוך..
אני חושבת אופטימי ותמיד בוחרת לראות מה אני מרוויחה מהמצב ולא את הקשיים. אני לא מתעלמת עם הקשיים, אני פשוט לומדת אותם ואת השינוי שמתחולל אצלי ואיך להתנהל מולו. 

2.

הדבר היחיד הקבוע ביקום הוא השינוי. השינוי הוא הדבר הכי מהותי בחיים שלנו. אנחנו משתנים כל הזמן, גם בזמן שאנחנו אומרים ש"קשה להשתנות" ו"אי אפשר להשתנות". החיים שלנו מוצפים בשינויים, את חלקם אנחנו יוזמים, למשל לעבור לאוטו חשמלי או לעבור דירה או ללכת ללמוד בקורס כלשהו. החלק האחר – אלה שינויים שמגיעים אלינו מבלי שביקשנו. אנחנו נפרדים ממי שהולך לעולמו, תינוקת חדשה מצטרפת למשפחה או שפיטרו אותי ממקום העבודה והתחלתי עבודה חדשה במקום חדש. 

3.

ולכן התכונה הכי חשובה שצריכה להיות לנו היא היכולת להשתנות, היכולת להסתגל למציאות החדשה ולא רק כדי לשרוד אלא כדי למנף את המצב החדש וכדי ליצור יש מאין. המשפט הזה שיכול אולי להישמע כמו קלישאה מסתיר מאחוריו את ההבנה שהיכולת להשתנות היא בעצם המפתח לחיים טובים יותר. והיא בידיים שלי. 

4.

במבט לאחור אני רואה הבדלים ביני לבין חלק מאנשים שאני מכירה. יש בי אושר, שלוות נפש ושמחת חיים, אני יודעת ליהנות אני לומדת מכל רגע. אני לא מחכה שדברים יקרו לי ואם אני רוצה משהו – אני יוזמת אותו. יש לי כל מה שרציתי ואני שמחה בחלקי. זו האמת. 

5.

לא מעט מאלה שאני מכירה ושאפילו היתה להם התחלה יותר טובה משלי בחיים, נמצאים היום במקום שהם לא מרוצים, לא שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, מתוסכלים.. וכשאני בוחנת ממה נובעים ההבדלים – אני חושבת שהמקור הוא בכך שאני קמתי ועשיתי והאחרים רק חלמו ולא תמיד העזו. 

6.

וכשיש שינוי צריך לדבר גם על הפחד מהלא נודע. על פחד משינוי. על הפחד להתמודד. גם לי יש פחדים וגם אני לא ישנה בלילות כשקורה לי משהו ואני צריכה לשנות/לעשות, ולא משנה אם זה שינוי טוב או רע.
אבל אני בוחרת להתמודד עם זה. אני מדברת על זה, אני חוקרת לעומק את העניין, אני מתייעצת ואם צריך אני גם רוצה להבין למה זה מצמית אותי. למה זה מפחיד אותי וממה הפחד הזה נובע.

חלק מהפחד מהשינוי נובע מהתמודדות איתו. תמיד יותר נוח להיצמד למוכר ולידוע אך לכל בחירה יש מחיר והבחירה במוכר ובטוח מביאה בסופו של דבר לשעמום, לחוסר מימוש ולריקנות. אז מבחינתי עדיף להתמודד.. כי מי יודע מה ההרפתקה הזו תביא לי 

7.

כשאני מסתכלת על החיים שלי לאחור, אני רואה רשימה שלמה של דברים שחוויתי, טיילתי, למדתי, התנסיתי, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, החלפתי מקצועות, גרתי במדינות שונות. טיפלתי בעצמי כשהייתי צריכה  להחזיר לעצמי איזון נפשי ופיזי שאבד בגלל משברים. שיניתי בעצמי כשהמציאות דרשה והעזתי לקחת החלטות לא פשוטות. הפחד משינוי תוקף אותי לפעמים, אבל באותה מידה אני נרגשת לקראת השינויים שיבואו כי אני מודעת להזדמנויות שהמצב החדש יניח לפתחי. והן שם. 

8.

השינוי הוא הבסיס לקיום שלי. החיים והזמן מושכים אותי קדימה. היסטוריה ומסורת חשובים אך חשוב יותר ללמוד מהן הטעויות שעשיתי ולא לחזור עליהן שוב בעתיד. כדי לשרוד צריך להשתנות – זה חוק הטבע ומי שלא מוכן להשתנות גוזר על עצמו סוג של כליה ונדון לחיי שעמום וריקנות וחוסר טעם. סוג של גסיסה איטית. 

9.

להשתנות כל הזמן זה אומר להיות פתוחה ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. כשחווים שינויים ולומדים דברים חדשים מתפתחת גמישות מחשבתית. מי שמתמיד בשינויים מתמיד בגילויים. כל גילוי מביא לשינוי נוסף ולהבנה יותר טובה של עצמי ושל העולם שמסביב.. הגמישות המחשבתית מרחיבה את יכולת הבחירה שלי.

10.
גמישות מחשבתית היא בחירה בין חיים עם משמעות לחיי ריקנות, בין אושר לדכדוך, בין שגשוג לדשדוש, בין התפתחות לדריכה במקום.
וברור במה אני בוחרת...

צירי חיים

בכלל לא שמתי לב שהיום, אתמול מתישהו השבוע זה יום המשפחה.. כבר מזמן היום הזה איבד בעיני את משמעותו כשהפכו את "יום האם" ל"יום המשפחה", כאילו כדי לשדרג את היום...אבל זה זרק אותי לימים שהחלטנו לפרק את המשפחה.. אומרים שהמוות הוא לא מפתיע אבל הוא תמיד בא בהפתעה. ככה זה גם עם פרידות. פרידה זה לא דבר מפתיע אבל איכשהו היא תמיד באה בהפתעה..

.

הזכרון שלי מהימים האלה הוא כל כך חזק. יכולתי לראות את הבלבול הגדול שהייתי שרויה בו, את האנרגיה שזה גבה ממני בשלב שבו הייתי. את המאמץ להיות פשוט את. לא לאבד את עצמך. להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום, שצריך לקום בבוקר וללכת לעבודה, ובאותה העת, להכניס עצמי למוד חדש של מחשבה שאומר שהכל משתנה ואני צריכה להיערך לזה. כי לוקח זמן להבין מה זה בדיוק אומר שהחלטנו להיפרד, איך פורטים את זה לפרוטות.. לתכניות... למעשים... להבנה של המשמעות של הצעד הזה.

.

נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בימים שאחרי זה. מתפקדת ומבולבלת. שומרת על שגרה ומתרסקת. בחוץ מעמידה פנים שהכל טוב ובבית מתפרקת. אני זוכרת שלא ישנתי. לילות לא ישנתי. הרגשתי שאין לי מושג מאיפה אפשר להתחיל. כאילו איבדתי את כל המיומנויות הכי בסיסיות שלי.

.

זוכרת איך לאט לאט אספתי את עצמי. הכנתי תכנית. עשרות רשימות, מה לעשות קודם ומה אפשר לדחות. בחלק הפרקטי הייתי ממוקדת מטרה וממוקדת משימות. החלק הרגשי היה יותר קשה.. לוקח זמן לעבד את כל התהליכים האלה ברמה הרגשית ולהבין מה קורה לי.

.

לקח לי זמן להבין שגם אם הכל נעשה בהסכמה אני עוברת תהליך של אבל. פרידה היא סוג של מוות. את נפרדת מכל מה שהיה העולם שלך הרבה שנים, כדי להיוולד לעולם חדש. הבלבול הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה הם חלק מהתהליך שבו את כמו בתוך מנהרה, מנהרת הפרידה, עוברת את כל שלבי האבל ובסופה תיוולדי אל משהו חדש. אבל אז לא ידעתי את זה.

ואז פגשתי את שירו של גיורא פישר "צירי חיים"

צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי
לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ
כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה
וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק
הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר
וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.

אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:
קוּמִי, צְאִי
הֲלֹא מֵאָז שֶׁכִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ
כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז
לְהִתְהַפֵּךְ
לָקוּם
שׂוֹרֵף

אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי
אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת
וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,
חַיִּים חָדָשִׁים
אַתְּ יוֹלֶדֶת
לָךְ
.

אני חושבת שלא במקרה השיר הזה הגיע אלי. קראתי בו הרבה פעמים. בהתחלה בספקנות ולאט לאט בהבנה שאולי יש פה משהו שאני עוד לא לגמרי מבינה. הדבר הכי חזק שעלה לי הוא שלתהליך יש דינמיקה משלו והדברים יקרו בזמן שיתאים להם לקרות. ושאני צריכה פשוט לקבל את זה שאני עכשו במנהרה שאין לי מושג מה אורכה. החושך המתיש הזה, ימשך כמה שימשך אבל הוא תנאי הכרחי בשביל השלב הבא של חיי. ואין בזה שום אפשרות בחירה. עלי רק להיות שם וזהו. זה לא משהו שאני יכולה לבחור.

.

אבל אני יכולה לבחור איך לעבור את השלב הזה. אני יכולה לכאוב לבד, לקבל סיוע מקצועי, להתחבר לקבוצת החברות שלי ולעבור את השלב הזה איתן ביחד. אני בחרתי את הכל. קבלתי סיוע מקצועי, נשענתי מאד על החברות המחבקות שלי, וגם כאבתי לבד.

.

היום כשאני מתבוננת לאחור על התקופה שעברתי ועל המסע שעשיתי, הרגשות מציפים אותי. המון רגשות. אני מתמלאת בפליאה כשאני נזכרת בדברים שעשיתי ובהחלטות שקיבלתי. ועכשו אני מבינה יותר טוב את העניין הזה של המסע במנהרה, כמה הוא היה חשוב וכמה הוא תרם למי שאני היום. ואני בהחלט מרוצה ממה שאני רואה ומתרגשת.

.

וכמו שזה כתוב בשיר של גיורא אני ממש רואה ש"לֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,/חַיִּים חָדָשִׁים/אַתְּ יוֹלֶדֶת/לָךְ..."
ברגעים ההם של אז, לא ידעתי מה תהיה המציאות החדשה שלי. דווקא בזמן שהיה לי הכי קשה והכי לא נוח והכי לא מתאים, דמיינתי לי מציאות אחרת וזה נתן לי כוח לא לוותר ולהמשיך הלאה. והיום כשהמציאות שלי היא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין - אני מבינה שזה עובד. שאין דבר כזה "הזמן המתאים". הזמן הוא אף פעם לא נוח ולא מתאים אבל הוא מה שיש.. ועם זה אני יכולה להתמודד...

על האבות

אנחנו חיים בחברה שמסלילה אנשים. נשים בדרך כלל מוסללות לעבודות קטנות, שוליות, להרוויח פחות כסף, להיות יותר בבית עם הילדים, והגברים בהתאמה ישירה מוסללים להיות ארנק הכסף המשפחתי ולהיות מורחקים מהילדים שלהם .

.

במצב רגיל בו שני בני הזוג עובדים ושניהם מגדלים ביחד את הילדים, בדרך כלל ישנה חלוקת תפקידים וכל אחד עושה את חלקו לפי החלוקה הזו. במציאות, בדרך כלל, רוב עול נופל על האשה שמטבע הדברים בוחרת עיסוק שישאיר אותה יותר בבית: היא תעבוד קרוב, פחות שעות, אופק הקריירה שלה הוא מצומצם, ולכן גם תרוויח פחות כסף. הגברים בהתאמה ישירה, יהיו יותר שעות בעבודה, החלק שלהם בעבודות הבית יהיה יותר מצומצם, הקריירה שלהם נחשבת כמסלול התפתחות טבעי, הם ירוויחו יותר כסף, וככה הם מורחקים מהילדים שלהם וכל החלק הקשור בגידול הילדים ובהתפתחות רגשות כמו חמלה ורוך גם הוא מצוצמצם.

.

בקיץ שעבר הבת שלי נסעה יחד עם משפחתה לרילוקיישן, בארץ יפה אחת. הנסיעה הזו הצריכה אותם להתארגן מחדש על חלוקת התפקידים המשפחתית, הנסיעה הזו חייבה התבוננות מחודשת על חלוקת התפקידים במשפחה ועל המקום של האבא והאמא בגידול הילדים שלהם.

.

אנחנו נוטים לחשוב באופן אוטומטי שרילוקשיין = הקריירה של גבר. אבל מה קורה אם הרילוקיישן הוא של האשה ולא של הגבר כמו שחשבנו מלכתחילה? כשנוסעים לרילוקיישן לא פעם יש מצב בו צד אחד מוותר, באופן זמני, על הקריירה שלו לטובת הצד השני.

.

מכיוון שגם אני הייתי ברילוקשיין, ולא פעם אחת, נזכרתי איך היה די ברור שמי שמוותר על הקריירה שלו, גם אם באופן זמני, זו אני. וזו לא היתה סתם קריירה. בפעם הראשונה שנסעתי הייתי חברת הנהלה של בי"ס שש-שנתי גודל ובפעם השניה כבר הייתי מנהלת בית ספר.

.

נכון שאף אחד לא כיוון אקדח לרקה שלי וכי לכאורה היתה לי אפשרות בחירה.. רק שבדרך כלל, בתקופה הזו היה ברור שהנשים הן שמוותרות. או כמו שהוא אמר לי פעם ברגעים שהצפתי את הקשיים שלי "אני נוסע. אם את באה או לא באה". עד היום אני מרגישה שהמשפט המבהיל מקפל בתוכו את הכל.

.

זה תכף היה ברור שהוא יתעסק בפיתוח הקריירה חובקת העולם שלו ואני בהתאקלמות במקום החדש, בקשיים של הילדים, בהיכרות עם הסביבה ועם הרגלים חדשים, בגעגועים לארץ, למשפחה ולחברים, במשברים החברתיים, בהתאקלמות בחברה חדשה וכל חלוקת התפקידים שהיתה לנו בארץ – תשתנה.

.

הנסיעה הזו של הבת שלי גורמת לכך שבזמן האחרון יש לי הרבה שיחות על המקום של האבות בגידול הילדים שלהם.

.

זה לא רק הקריירה והכסף. זה אלא משהו עמוק בהרבה: האם יש מקום לאפשר גבריות אחרת, של גבר שרוצה להשאר בבית ולגדל את ילדיו, שאומר לאישתו "את תפתחי את הקריירה שלך ואני אתעסק בענייני הבית ובגידול הילדים" האם עדיין נחשיב אותו כגבר אם הוא לא יהיה מי שמביא את הכסף הגדול? אולי כן אבל רק אם יצהיר שזה מצב זמני..

.

כשאני מתבוננת סביבי אני מבחינה שלמרות שלא כל הגברים זהים הציפיה מהם זהה: שיביאו כסף והרבה. אני רואה הרבה גברים מאבדים את השנים הטובות שלהם בגלל הציפיה שהם יהיו מה שהם לא יכולים להיות. המעטים שקמים ואומרים "לי זה לא מתאים, אני רוצה לחיות חיים אחרים" על אלה מתבוננים בעין עקומה ואומרים, טוב נאפשר להם כמה שנים שיעשו מה שהם רוצים העיקר שמתישהו יחזרו למסלול.. וזה משא לא קל לעמוד בציפיה שאתה לא יכול לממש אותה כי הבפנים שלך רוצה משהו אחר.

.

וזה גם מחדד שוב את המקום של האבות בגידול הילדים שלהם, מה שאנחנו רגילים לכנות "נוכחות הורית". הנוכחות הזו היא לא מושג טכני של להיות נוכח פיזית. זה לא מי מביא את הכסף. זה משהו עמוק ובעל משמעות חשובה להתפתחות של הילדים ולצמיחתם. וכמו בכל תהליך, זה מצב של win-win situation. הצמיחה היא הדדית. גם הילד צומח וגם אבא שלו צומח ומגלה בעצמו צדדים רגשיים שאולי לא היה מודע להם.

.

ואת זה אני אומרת בזמן שאני מתבוננת בילד שלי שמגדל את בנו ורואה מה קרה לו מאז הפך אבא. הוא איש אחר, במובן הטוב של המילה. האבהות השביחה אותו.

.

חשבתי לעצמי שזו יכולה להיות ברכה אמיתית אם נוכל להשתחרר מכל ההסללות שעליהן חונכנו ולפתוח עצמנו להבנה שמה שמתאים לאחד לא בהכרח מתאים לאחר, וכי להסללה יש מחיר ולפעמים זה מחיר ממש כבד.

 

ועכשו מה.. מה עכשו..

 

זו היתה הרגשה מוזרה לצאת מהשער בידיעה שזו הפעם האחרונה ושלא אבוא לשם יותר.

יצאתי מהשער ברגשות מעורבים. הייתי עצובה ושמחה ובעיקר היתה לי תחושה של הכרת תודה על ההזדמנות שהיתה לי פה. ליוויתי אותם תקופה משמעותית. בשנים שעבדו ביחד הפכנו למשפחה קרובה, עברתי איתם הרבה דברים, הכרתי את כל הסיפורים האישים, השמחות, המשברים, ההתלבטויות. ותוך כדי, בהיבט הארגוני, קרו שם דברים ממש מרגשים.. חלו שינויים משמעותיים בכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. כל זה בזכות המנהל שהאמין בתהליך, נתן לו צ'אנס והאמין באנשים. ואיזה אנשים.. שחלמו וגדלו והתעצמו והעזו. את כל זה ראיתי מתרחש ממש לנגד עיני. להפרד עכשו זה היה קצת כואב אבל זה היה נכון. נפרדנו בטוב והיה גם קצת עצוב..

עכשו אני בתקופה של ריק, יש בתקופה הזו הרבה שקט ומנוחה אבל גם לא מעט שאלות ומחשבות על לאן הלאה. הכל מעורבב, אני בודקת מה זה בשבילי להיות באי עשיה, להיות באי ודאות.

תקופות של אי ודאות מעוררות אצלי הרבה שאלות על מה שאני צריכה, על נכון לא נכון, מה משרת אותי ומה פחות. לא פעם אני מרגישה שאי עשייה עושה לי סמנים קלים של דיכאון ואז אני אומרת לעצמי שאני חייבת לפתח את שריר ההכלה שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות של חוסר ודאות.

ברור לי שתקופות כאלה של חוסר ודאות הן שלב הכרחי כדי ליצור משהו חדש. אבל מה החדש הזה? מה בתוכי רוצה להיווצר? מה הנשמה שלי מבקשת כרגע... את זה אני רוצה להבין.

אני הולכת אחרי הלב שלי. הוא אומר לי מה אני צריכה ומה אני יכולה, אני מנסה להבין לאן הוא מנווט אותי. החלטות מהלב זה סוג של הימור שאומר שעלי להתחבר לאינטואיציה הפנימית שלי, לסמוך עליה ולהקשיב לה. הלב מוביל אותי מבלי שאדע לאן, ותוך כדי אני מרחיבה את השריר של היכולת לשהות באי ודאות ומגלה שזה שריר אלסטי. הוא מתרחב לפי מה שאני מאפשרת לו. התמסרתי ללא נודע ומבחינתי כל תוצאה תהיה טובה עבורי.

להרגיש בשבילי זה יותר חשוב מהשכל. הרגש הוא יותר מדויק השכל יש לו יותר הטיות ושיבושים. גם החיבור לקרקע הוא חשוב ולכן אני מחפשת את האיזון בין השניים.

היום, כשהכל אינטנסיבי, הכל 'כאן ועכשיו', והחיפוש אחר דברים שיתנו סיפוק מיידי הפך לעיקר. אני שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת להתלהב מדברים חדשים, להתאהב בהם. למידה ממלאת אותי, יש בי סקרנות ללמוד ולהתפתח, לצבור חוויות ולהעז לעשות דברים שלא עשיתי בעבר. כדי להתנסות בחוויה רחבה יותר.

מסקרנים אותי אנשים שמוכנים לעשות שינוי, לבחון באומץ תפיסות ישנות ולהתמודד איתן. אני אוהבת מפגשים עם אנשים שמגיעים איתם לשיחה מעמיקה ואינטימית, שיחות שבהן אני מקלפת עוד קליפות בתוכי ולומדת עוד משהו על עצמי.

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להרגיש בשנה הקרובה, אילו חוויות אני רוצה לחוות.

אני רוצה להתנסות בכל דבר ולראות מה מתאים לי,

לבחון מה מעורר השראה.

לגלות מה נותן לי חופש

כדי למצוא את התשובות אני צריכה להתרחק ולבחון את הדברים. יש יותר מדרך אחת נכונה להגיע לדברים.

המסר הוא: עכשו. אין זמן אחר

אחרי שאני כותבת את כל זה יש אצלי התבהרות פנימית. אחר הצהרים אכתוב את הבקשה למילגה שמנקרת אצלי עמוק בראש.. עלי להרחיק מתוכי את הקולות שאומרים לי לוותר ולשים סימני שאלה איפה שיש סימני קריאה.

ישן מפני חדש תוציאו

בתיכון למדתי תלמוד.

היחסים שלי עם המורה חגי לא היו משהו. לא כל כך חיבבתי את המקצוע הזה וכשלא הכנתי שיעורים נהגתי להגיד שהוא מפלה אותי.. ולא פעם זה נגמר בשיחת בירור בחדר המנהל..

המורה חגי היה תימני חתיך מאד ומצא עצמו לא פעם נאבק בכיתה שמרביתה בנות שלא חסו עליו.
אני חייבת להודות שהוא התמודד יפה עם המצב וכמעט תמיד שמר על קור רוח.

היום לא לומדים תלמוד וזה קצת חבל. מהשיעורים שלו על בבא מציע ובבא בתרא שחשבתי אז שהם משעממים, נשארו איתי עד היום לא מעט משפטים שנחרתו בזכרוני.

אחד מהביטויים שאני אוהבת הוא "ישן בפני חדש תוציאו", המתכוון לאמר שהחדש דוחה את הישן. החדש בדרך כלל קורה באופן אוטומטי וכשהוא נכנס לחיינו הישן – מתפוגג לאט לאט. כל עוד אין חדש לא מוותרים על הישן. אבל הביטוי הזה אומר משהו אקטיבי "תוציאו" ומדגיש את הפעולה של הכנסת החדש והטמעתו שהיא כולה באחריות שלנו. עלינו למצוא דרך להכניס את החדש לחיים ולוותר על הישן.

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, אני לא פעם מזהה את הקושי לאמץ דברים חדשים והרגלים חדשים. המוכר והידוע נוסך בטחון, החדש מעורר את תחושת חוסר בטחון ולא פעם מעצים את תחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים, אנשים שהשינוי גורם להם חוסר נוחות, שלא לאמר מאיים, נצמדים למה שהם מכירים ויש להם גם נימוקים למה לא כדאי לשנות.

הדבר שמעניין אותי, הוא איך מטמיעים הרגלים חדשים ומוותרים על ההרגלים הישנים.
איך משנים.מעסיקים אותי תהליכי הלמידה,

כל התנהגות חדשה, כל הרגל חדש מצריכים למידה.

המטרה שאליה מכוונת הלמידה, במודע או שלא במודע, היא להטמיע את השינוי הזה.

ללמוד זה קל יחסית. בוחרים מה ללמוד, נרשמים לקורס, מתייצבים אליו ורוכשים ידע חדש.

השאלה הגדולה היא לא איך ללמוד משהו חדש אלא איך גורמים לכך שהלמידה החדשה תתפוס את מקום הישן ותוטמע בתוכנו התנהגות חדשה.

***********

בשבועות האחרונים הלכתי ללמוד ולהעמיק במדיטציה. האפקט של המדיטציה הוא במצטבר שלה, בזה שמבצעים אותה בפועל. בשביל זה צריך לעצור פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהרים, למשך 20 דקות ולמדוט.

אחרי כמה שבועות שאני עושה את זה פעמיים ביום, אני כבר יכולה לחוש את השפעתה המטיבה של המדיטציה עלי: אני ערנית, ממוקדת, מלאה מרץ וחיוניות. אני רגועה, נינוחה, שמחה ושום דבר לא מצליח להרגיז אותי או להלחיץ אותי, ואני יכולה להוסיף סופרלטיביים נוספים על מה שזה עושה לי.

בפועל הצטרכתי למצוא שתי משבצות זמן של 25 דקות כל אחת, במהלך היום, כדי להכניס את התרגול לתוך החיים שלי וזה לא היה פשוט.

אובייקטיבית יש לי זמן ואני גם מוכנה להתעורר מוקדם יותר אם צריך, ובכל זאת, אני מוצאת עצמי בכל פעם מחדש מנסה לא להתחמק לפנות זמן לתרגל, ומזכירה לעצמי שזה חשוב כדי שההרגל הזה יהפך לסוג של טייס אוטומטי.

ההתמדה היא משהו פנימי. היא נרכשת רק ע"י תרגול יומיומי, עקבי, לאורך זמן, מבלי לוותר ומבלי לעגל פינות. זו מיומנות שאי אפשר ללמוד.

אני מגלה שלשנות דפוס התנהלות זה לא פשוט.

בשביל לשנות לא מספיק לשנן את הנתיב החדש, אני צריכה לשחרר משהו ישן, לשחרר את ההתנהגות הקודמת, לשנות את סדר היום שלי, לשנות את מה שנהגתי לעשות קודם, לוותר על הקודם.. וכל זה בשביל החדש שאני כבר יודעת שיש לו ערך.. ובכל זאת זה לא קל.

כשאני מלווה אנשים בתהליכי שינוי אני יודעת שחלק מן ההצלחה של השינוי הוא בגלל הליווי הצמוד שלי אותם.  הליווי משמש תחזוקה לתהליך השינוי. כשאין ליווי הסיכוי שהשינוי יחזיק מעמד לאורך זמן הוא נמוך. הליווי עוזר לשמור שהדברים לא ישמטו ויעלמו להם בתוך כל היומיום העמוס

אבל כשאני עושה שינוי לבד אני צריכה למצוא בתוך עצמי את הכוחות להתמיד ולהתמיד ולשמור ולא לוותר... זו עבודה פנימית שלי עם עצמי.

ואני מודה שזה לא קל..

 

 

הדברים המתגלגלים

 1. 

כשגרים הרבה שנים במקום אחד, מתרגלים לקשרים שכמעט ואינם משתנים והמעגלים שבהם את מסתובבת הם במידה רבה קבועים: עבודה, חברים, שכנים.

2.

הקשרים שבדרך כלל נולדים עם הילדים דרך הגן ובית הספר ותנועת הנוער והגיוס לצבא וגם השכנים, אלה הולכים איתנו שנים רבות והם נוטעים בנו את התחושה ששאלה ימשכו איתנו לעד כמעט עד שנפרד מהעולם הזה.

3.     3.

      ואז קורים דברים. ויום אחד, כל מה שנדמה שיהיה קבוע מעתה ועד עולם פשוט נעלם. כמו שקרה לי יום אחד כשעזבתי את המקום בו גרתי שנים רבות. כשעזבתי, כמעט כל המעגלים שהיו מסביבי נעלמו בבת אחת.

4.     4. 

     אפשר לשמור על קשר מן המרחק אבל זה כבר קשר אחר. זו כבר לא השכנה שאני קופצת אליה לקפה של אחר הצהרים או החברה שאני עושה איתה הליכת בוקר או השכן שאני פוגשת ליד פח הזבל ואנחנו מדברים ארוכות. קשרים מרחוק מחייבים תכנון ותחזוקה שוטפת. זה כבר לא הדבר הספונטני הזה שהיה קודם.

5.     5. 

      המקום החדש זימן לי היכרות עם הרבה אנשים חדשים והתנסות בכל מיני מפגשים. היו מפגשים לרגע, להרף עין, והיו מפגשים שנמשכו פעם ואולי פעמיים וגם מפגשים שהלכו והעמיקו והפכו להיכרות שתלך איתי עוד ועוד.

6.     6. 

     מעגלים נפתחים ונסגרים בתקופה הזו בחיי. אני אף פעם לא יודעת מה יבשיל לקשר עמוק אבל כבר למדתי שגם היכרות שלא מבשילה ליחסים ארוכי טווח משאירה בי חותם. כל מפגש כזה מלמד אותי על עולמות חדשים ואני נחשפת לנקודות מבט שלא הכרתי קודם.

7.  

אני חושבת על כל מי שהתגלגלתי אני לחייהם עד שהיה עלי לעזוב ולהמשיך הלאה. חברות, שכנים, מקומות עבודה... כשהבנתי שגם אני צריכה להתגלגל הלאה, היתה כרוכה בזה לא מעט אשמה.

8.     8.  

     המפגשים המתגלגלים, שלא ימשכו יותר מן הרגע בו נפגשנו ונפרדנו, טבעם שהם נוגעים בנו רק לרגע מהיר בזמן וממשיכים הלאה. ברגע הזה קורה משהו, ומי שהייתי לפני אינה מי שאני אהיה אחרי. זה הופך את הרגע הזה לרגע מיוחד. ברגע כזה יש הטבעה של חותמת שאני עושה והיא משמעותית וחשובה גם אם היתה קצרה כהרף עין.

9.     9. 

     מרטין בובר כותב על מפגשים בין אנשים, בספרו "אני ואתה". הוא אומר שלפעמים נקרה לחיינו אדם ומושיט לנו יד ואנחנו פוסעים את כברת המסע הבאה ביחד. אולי זה קשר קצר. אולי הדרכים שלנו ייפרדו. אולי זה לא יהיה קשר לכל החיים. אבל זה לא הופך את המסע הזה לפחות גדול או חשוב. כי דבר מה קרה ב"אנחנו" הזה שלא היה קורה אחרת. הקשר שינה את שנינו. ולכן, בדרכו, זה כן קשר לכל החיים.

1010.  

      מפגש כזה בין ה'אני-אתה' מכיל שוויון מהותי. אנחנו אוהבים אנשים מכל מיני סיבות, חלק מהסיבות הן משעממות ופונקציונאליות; אנחנו משתמשים באורח אנוכי אפילו בחברי הנפש שלנו. אבל בבסיס, האני-אתה תמיד תובע פגיעוּת, חולשה, פיצוח הקליפה הקשה של העצמי האנוכי. כשאני מוכנה לחשוף את הקליפה הקשה הזו של עצמי, אז מתרחש מפגש אמיתי.

11.  

וככה אני מוצאת עצמי כורתת בריתות חיים עם אנשים חדשים, מוצאת שותפים חדשים שיתנו לי יד במסע החדש שלי, שבו אנחנו חוצים ביחד את נפלאות הגיל ואת עונות הגוף, יוצרת רשתות נשיות חדשות, טווה רשת שקופה וחזקה בין נקודות שהן עוגנים לרגע. ונהנית מעוצמתם של הדברים המתגלגלים שאין לי שליטה לאן יתגלגלו..

התבוננתי במה שהיה שם..

 

ואז הגענו למפגש בו התעסקנו בכוחות ובעוצמות שיש בתוכנו, או כמו שהן קראו לזה "תחנת הדלק של עצמי". השיחה התפתחה סביב מקורות האנרגיה הפנימיים שלנו. שאלות כמו מה מתדלק אותי, עם מה אני יוצאת לדרך כשאני עומדת לפני שינוי, מאיפה אני שואבת את העוצמות שלי, אלה היו השאלות שהסתובבו אצלי בבטן כל השבוע.

חשבתי שאני מכירה את עצמי, והתשובות היו לי ברורות ולכן אין צורך לשאול אבל בשיחה הזו מצאתי עצמי לא פעם ללא תשובות.

המנחות לא עשו לנו עבודה קלה והקשו איפה שרק אפשר. בשבילי זה היה חשוב. בסיום המפגש אמרו שעלינו לפנות לאנשים שמכירים אותי, בני הבית למשל, חברות או אנשים שאני עובדת איתם ולשאול אותם מה הם חושבים עלי.

דמיינתי את הסיטוציה הזו שאני באה ככה, באמצע ארוחת הצהרים, או ארוחת ערב או כשאני נפגשת לקפה עם חברה ושואלת בטבעיות "את יכולה להגיד לי מהן התכונות החיוביות שלי? במה אני חזקה?", רק לחשוב על זה – ישר קבלתי פריחה. מי שואל כאלה שאלות ישירות..

נכון שלא פעם אנשים אומרים לך מה הם חושבים עליך, אבל זה נאמר על הדרך או כי הם רצו להגיד. פה מדובר במשהו שאת יוזמת. רק המחשבה על השאלה גרמה לאוכל שאכלתי להיתקע באמצע הגרון, שלא לדבר על לבטא את השאלה הזו בקול רם. זה משהו שעושה פיק ברכיים.

אבל אני משימתית ולא מתחמקת גם כשלא פשוט לי וכשיש משימה אני מתגייסת. חשבתי שעם הילדים בבית זה יהיה הכי קל. אחרי הכל, זה קהל שבוי. סביבה תומכת, הם בעדך, מקבלים כל שגעון שלך בטבעיות והם כבר רגילים שאת עושה עליהם כל מיני תרגילים ואחר כך צוחקים עליך שעות. אבל מיד אחרי ששאלתי את השאלה בקול, השניות הארוכות של הדממה שהיתה בשולחן האוכל הבהירו לי שגם פה לא ממש פשוט. אפשר היה לחתוך את השקט שהיה באוויר במספריים. למרות משפטי הכנה שעשיתי להם הם לא ציפו לשאלה כזו ישירה. כולנו מורגלים בדיבור עקיף. דיבור ישיר זה משהו אחר. כדי להקל אמרתי שניתן להסתפק שניים-שלושה דברים. ואחרי שכל אחד מהם אסף קצת אוויר לריאות, הם אמרו דברים שממש עשו לי חם בלב.

עם החברה שפגשתי זה היה יותר קל. אנחנו רגילות בשפה של פרגונים אחת לשניה ובגלל שאמרתי לה שזו משימה בסדנא שאני משתתפת בה, היא מיד שלפה את רשימה משלה.

מכל השיחות שערכתי עשיתי רשימה. אני מודה שהיה מאד נעים לראות את הרשימה הזו.

בשלב הבא, הייתי צריכה למלא שאלון שכולו התעסקות ביכולות, כישרונות וכוחות, אמונות המכוונות את חיי, ברכות שבהן בורכתי, מה יש בכוס המלאה שלי. על מה אני מוקירה את עצמי. לסמן דימויים וצבעים למילים כמו עוצמה, שפע, הצלחה, בטחון עצמי.

גם פה לא היה לי קל אבל אחרי שהתגברתי על המבוכה הפנימית זה היה מאד מספק. מצאתי עצמי עומדת בפני ספירת מלאי שהיא דברים שכתבתי על עצמי. מדהים כמה תהליך כזה ממלא אותך.

אחר כך עברנו לעסוק ב"משאבי התמודדות" - האופן בו אנחנו מגייסים את עצמנו, פנימית וחיצונית, להתמודד עם החיים עצמם, עם שינויים, להתמודד עם קונפליקטים ועם התביעות של הסביבה. בקיצור, מה יש לנו שמאפשר להמשיך לחיות ולא להתרסק כל פעם מחדש.

יש הרבה מודלים ותיאוריות אבל הכי מעניינות הן התובנות האישיות, ההבנה שחלק מהדברים האלה באים לנו באופן טבעי. שאוכל לזהות את הצדדים החזקים שבי, ועוד יותר לזהות במה אני פחות חזקה. מכל החומר שאני קוראת לאחרונה, אני מבינה שגם כאן שיש סולם גנטי ייחודי לכל אחד. DNA אישיותי. מן טייס אוטומטי שמוביל לכך שבמצבי התמודדות כל אחד מגיב אחרת. הבשורה הטובה היא שאת החלקים הפחות חזקים אפשר לפתח – הכל שאלה של מודעות.

הסוף היה הכי מעניין. אחרי שמיקדתי את הכוחות והחוזקות שלי ואת משאבי ההתמודדות שלי, הייתי צריכה לנסח מילולית משאלה שאני רוצה שתתממש בחיי.

אני כבר יודעת שניסוח זה לא דבר פשוט. בדרך כלל מנסחים משהו עמום כמו להיות מאושרת או להצליח אבל הן ביקשו ניסוח שאפשר "לראות אותו בעיניים" שכולם יבינו לאן אני רוצה להגיע.  כשהגיע תורי שיתפתי את המשתתפות במשאלה שלי. הן מצידן, התייחסו למשאלה ששיתפתי באמצעות שאלות שהתעוררו אצלם. אני הקשבתי מבלי להגיב. רק רשמתי.

השאלות המעניינות והמבהירות חשפו גם כיוונים שונים ונקודות מבט שלא 'ראיתי' קודם לכן, דברים שלא חשבתי עליהם קודם. וכמו אחרי הגשם הראשון היתה לי פתאום התבהרות. המשאלה נעשתה לי יותר ברורה. יכולתי לראות את הדרך שעלי לעשות כדי לממש אותה. זה היה מרתק.

כל השבוע הסתובבתי עם מה שהתעורר בי בעקבות השאלות האלה פתאום הראש שלי התמלא תכניות ורעיונות. ההרגשתי איך הכל מתבשל בתוכי ואיך לאט לאט הולך ומתגבש הכיוון שעלי ללכת,

ועם זה באתי למפגש הבא.