‏הצגת רשומות עם תוויות Mass Games. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות Mass Games. הצג את כל הרשומות

5.10.2018

פרק חמישי : Mass games או התמונה הגדולה ביותר בעולם


Mass Games החגיגה המרכזית ביום ייסוד הרפובליקה DPRK
אחרי הביקור במוזוליאום חשבנו שכבר חווינו את כל מה שאפשר אבל מסתבר שעוד נכונו לנו הפתעות.

בבוקר ה-9.9, יום חג לציון ייסוד הרפובליקה, אנחנו יוצאים לסיור במקום הולדתו של המנהיג הראשון קים איל סונג. המדריכה באתר מספרת שהבית שבו הוא נולד ב-1912 נשתמר במצבו האותנטי ונראה היום בדיוק כפי שהיה בתקופת ילדותו. היא נורא רצינית כשהיא מדברת ומעירה לכל מי שמדבר. הבית נמצא במרכזו של פארק רחב ידיים, מטופח ושמור כיאה למקום שבו נולד מנהיג אומה. בעודנו מסתובבים בפארק נשמע רעש של זיקוקים ושל מטוסי קרב. תכף הבנו שבזמן שאנחנו מסיירים בפארק, בעיר מתקיים מצעד צבאי לציון יום יסוד המדינה. את דבר קיום המצעד לא חשפו בפנינו המלווים שלנו ועכשיו גם הבנו מדוע סרבו לקחת אותנו למקומות הגובלים בהכנות למצעד, כמו ככר קים איל סונג או הספרייה הלאומית הנושקת לככר.

אנחנו מפעילים לחץ על המלווים שלנו ומבקשים לראות את המצעד. הם מתקשרים למי שנותן הרשאות ומתנהלות שיחות ארוכות בנושא, אחרי פרק זמן קצר הם מתקבל אישור לקחת אתנו למקום שבו מפזרים את החיילים שהשתתפו במצעד.

כשהגענו למקום הפיזור, כבר עמדו שם מאות אנשים בבגדים חגיגיים, בסדר מופתי ובסבלנות, מחכים להגעת החיילים. פה ושם היו הופעות וריקודים של תלמידים ותזמורות של בתי ספר ניגנו להנאת המחכים. כשהגיעו האוטובוסים של התיירים הכל השתנה. מתוך האוטובוסים ירדו עשרות תיירים סקרניים. אף אחד לא עמד על המדרכה, כל מי שיכול היה נדחף לתוך הכביש כדי לראות מה קורה ולתפוס את המקום הכי טוב לצילום. ואז התחיל השיח של: אני הייתי כאן קודם, אתה מסתיר לי, איכפת לך לא לדחוף, אתה מפריע לי לצלם. השוטרים העירו לנו בלי סוף, מנסים לדחוף אותנו חזרה למדרכה. זה עבד לרגע ושוב התפרץ, עד כדי הפרעה לתנועה. מעניין מה חשבו עלינו המקומיים.
התיירים מגיעים לשדרת המצעד הצבאי
המצעד הצבאי שאנחנו ראינו
 אחרי חצי שעה של המתנה הגיחו לתוך השדרה עשרות משאיות שבתוכן ישבו חיילים מכל חיילות הצבא. במשך שעה ארוכה נסעה שיירת משאיות לאורך השדרה, כשהחיילים מנופפים לנו בהתלהבות ואנחנו מנופפים להם בחזרה. המקומיים יצאו מכליהם מרוב שמחה ונופפו בהתלהבות בזרי הפרחים מפלסטיק. אף אחד מהם לא ירד מן המדרכה. אחרי חצי שעה עזבנו את המקום. למחרת בבוקר ראינו בטלוויזיה המקומית את המצעד האמיתי שאותו לא זכינו לראות. מה שראינו בטלוויזיה היה שונה משיירת המשאיות שאנחנו חזינו בה.


המצעד הצבאי שלא זכינו לראות
מאות חיילים צעדו ברחבה העצומה, במבנים ישרים כסרגל, בהליכת ברווז עם רגל ישרה קדימה, המוכרת לנו ממשטרים אחרים. כולם היו בגובה אחיד, בתלבושת אחידה ונעו לצלילי המארשים כמו רובוטים, בתצוגה מרשימה ביותר.

בערב הלכנו להופעה המרכזית ה-Mass Games באצטדיון "האחד במאי" הידוע גם בשם אצטדיון Rungrado המדמה בעיצובו עלי כותרת נפתחים של פרח המגנוליה, באצטדיון 150,000 מקומות ישיבה והוא נחשב לגדול בעולם, אך למרבה האירוניה לא מתקיימים בו אירועים רבים.

משחקי המסה מתוארים כהצגה מרהיבה, שבה למעלה מ -100,000 משתתפים, במופע של התעמלות, מחול, אקרובטיקה וביצועים דרמטיים, שנמשך 90 דקות, מלווים במוסיקה ואפקטים אחרים ועטופים במסרים פוליטיים רבים. המופיעים הם תלמידים וסטודנטים. המופע בן 90 הדקות מתקיים מדי ערב בשעה 19:00. אחד המראות המרהיבים ביותר במשחקי המסה הוא הפסיפס הענק "ג'מבוטרון", המורכב מעשרות אלפי תלמידים בודדים. כל אחד מחזיק ספר שדפיו קשורים למי שיושב לידו. ספר אחד יכול להכיל עד 170 דפים. הצפון קוריאנים מתפארים שזו "התמונה הגדולה ביותר בעולם". כשהתעניינו כמה זמן הם מתאמנים לקראת המופע, נאמר לנו שרבים מהמופיעים, במיוחד אלו שבספרי הפסיפס, הם סטודנטים שמבלים עד שמונה חודשים באימון ובהתנסות.
 
המשתתפים ב"תמונה הכי גדולה בעולם"

תמונה אחת מתוך עשרות התמונות שהוצגו במהלך המופע. פשוט מדהים
המשחקים האלה התקיימו ברציפות עד שנת 2012 ואז הופסקו והשנה לכבוד חגיגות ה-70 למדינה, מחדשים אותם שוב במופע שנקרא "הארץ המפוארת". מלבד רקדנים וזמרים וזיקוקים, השתמשו הפעם גם בטכנולוגיות חדישות כמו מל"טים שהופיעו באוויר מעת לעת, במבנים מיוחדים.

המופע היה אמור להתחיל בשעה 20:30, לנו הודיעו שיש להתייצב ליד האוטובוסים בשעה 16:15. בנוסף לכך הובהר שבמופע הזה אסור לצלם, אסור להביא כל ציוד אישי שהוא: תיקים, טלפונים, מצלמות, וכל דבר אחד שיעלה על הדעת. מותר רק להביא כסף בשטרות נייר כדי לקנות שתיה. וכמובן שתהיה בדיקה ביטחונית קפדנית.

בשעה 16:30 יצאו האוטובוסים בשיירה מהמלון למגרש חנייה מרוחק. שם הורידו את כולנו וערכו בתוך האוטובוסים בדיקה קפדנית לראות שלא חרגנו מההנחיות. השוטרים אספו את כל הציוד האישי שמצאו (בעיקר טלפונים ומצלמות) ואחרי שהסתיימה הבדיקה, אפשרו לנו להמשיך אל מקום המופע. בכניסה לאצטדיון נערכה בדיקה ביטחונית נוספת, הפעם אישית ורק אז הורשינו להיכנס בשערי ההיכל. פאק המלווה שלנו הגיעה בלבוש קוריאני מסורתי, וכך גם האחרים. חבל שלא יכולנו לצלם.
הקהל היה מורכב מהמון אנשי צבא, הפקידות הבכירה, דיפלומטים (ראינו לפי המכונית בחוץ). אגפים שלמים באצטדיון היו צבועים בצבע המדים.

בשעה 2030 בדיוק נכנס לאצטדיון המנהיג הנוכחי קים ג'ונג און, שמכונהThe Supreme Marshal  .
הקהל כולו קם והריע לו ממושכות בהתלהבות. גם אנחנו. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים התחיל המופע.

מראה האיצטדיון בעת המופע
במשך 90 דקות חוללו לפנינו אלפי משתתפים בתצוגות שונות של ריקוד, אקרובטיקה ושירה – ברמה גבוהה מאד. ממש התרבות הקוריאנית במיטבה. שיאו של המופע היה כאשר על המסך ברקע הופיע דיוקנו של מנהיג קוריאה הצפונית – קים ג’ונג און. בשלב זה כל המופיעים שעל הבמה הסתובבו לאחור והשתחוו בפניו, וכל הקהל המקומי קם והריע למנהיג הנערץ. כך גם הקהל כולו וגם אנחנו.. בהמשך היו גם ריקודים שהסתיימו במחווה לשליט הנוכחי. גם אז הקהל כולו קם והריע וגם אנחנו. זה היה מופע בעל אופי פוליטי. הפרקים בתוכנית שקבלנו נקראו בשמות כמו: המולדת הסוציאליסטית שלנו, סוציאליזם כדרך חיים, אנחנו האנשים המאושרים ביותר בעולם, הדרך לניצחון ועוד. פוליטיקה, פוליטיקה, לנו בכלל לא היה אכפת איך נקרא כל שלב במופע. מבחינה ויזואלית אומנותית זה היה אחד המופעים המרשימים ביותר שראיתיever .


תמונות מתוך המופע ה- Mass Games
המנהיג הצפון קוריאני המנוח קים ג'ונג-איל אמר ב-1987 כי משחקי המסה "חשובים בהכשרת ילדי בית הספר כדי להיות אנשים קומוניסטים מפותחים" וכדי "לטפח גוף בריא וחזק במיוחד, רמה גבוהה של ארגון, משמעת וקולקטיביזם בבתי הספר" וכי עליהם להיות "מודעים לכך שתקלה אחת בפעולתם עלולה לקלקל את ההופעה התעמולתית ההמונית שלהם, ולכן עליהם לעשות כל מאמץ להכפיף את כל מחשבותיהם ופעולותיהם לקולקטיב". ונראה שהם אכן הכפיפו עצמם ליחד האמנותי. התוצאה היתה מדהימה ביופייה.

כמעט שעה וחצי חלפה עד שהצלחנו לצאת ממתחם האצטדיון. השעה היתה כבר קרובה לחצות כשנסענו לארוחת ערב במסעדה מקומית. בדרך ליוו אותנו אלפי ילדים שחזרו ברגל הביתה, לאחר שהשתתפו בהצגה הכי גדולה בעיר, כשהם מנופפים לנו בהתלהבות עם האביזרים שאיתם הם מופיעים.
.
 חלק מהאנשים בקבוצה שעימה טיילנו נסעו למחרת לצפות במופע שוב. הפעם הרשו לצלם
 קישור לסרטון שצילם  emmanuel.forgues

27.9.2018

פרק שני - פיונגיאנג - מקום נחמד

פיונגיאנג. מבט ממגדל ה-Juche
לפיוניאנג הגענו בשעות אחר הצהרים המאוחרות, השמש כבר עמדה לשקוע כשפגשנו את הטראם, כלי התחבורה החשמלי הנע ברחובות העיר. אנחנו עולים לטראם לנסיעה מיוחדת, רק בשבילנו, עד אחת הככרות וחזרה. פאק מספרת בגאווה כי זוהי החשמלית הראשונה של צפון קוריאה ומשמשת אמצעי תחבורה עיקרי להגיע לעבודה וחזרה הביתה. בהמשך מצביעה בגאווה על שורה שלמה של עיטורים שצויירו על הקרון הראשון. אלה אותיות ההצטיינות שקבל הנהג על נהיגה זהירה ללא אף תאונה בחמש עשרה השנים האחרונות. אני תוהה איך בדיוק אפשר לגרום לתאונה בחשמלית שנוסעת 30 ק"מ לשעה בכביש שאין בו אף מכונית אבל שתקתי.


פאק (Pak) מדריכת התיירים מתארת בהתרגשות את נפלאות הטראם
בתום הסיור המרגש בטראם הגענו למלון. המלונות לתיירים נפרדים מהמלונות של התושבים המקומיים. במלון יש הזדמנות לפגוש עובדים מקומיים, אבל פרט לכמה מילים בסיסיות אף אחד לא מתקשר באנגלית, לא פקידי הקבלה וגם לא בחנות שבה מוכרים מזכרות או ספרי הגות של מנהיגי האומה וכשאני שואלת כמה זה עולה, שולפת המוכרת מחשבון כיס ומתקתקת את המחיר במטבע סיני או בתרגום לדולרים.



לתיירים אסור להחזיק בכסף מקומי. אחת האטרקציות המוצעות לנו היא ביקור בסופמרקט שבו אפשר "להתחכך במקומיים". לפני הקניה מחליפים את הדולרים למטבע המקומי ובתום הקנייה מחליפים שוב את הכסף שנשאר. מבט מקרוב על המחירים למקומיים גילה לנו שבמלונות חוגגים עלינו והפקעת המחירים היא פשוט היסטרית. בקבוק בירה שעלה במלון 1$ עולה בסופרמרקט המקומי 20 סנט. בסופר הזה מחיר בקבוק בירה, בקבוק מים ובקבוק סוג'י – יין האורז המקומי – זהה. כולם עולים 20 סנט לבקבוק.



החיכוך עם המקומיים הוא אירוני משהו ולא קיים באמת. בגלל מחסום השפה, אובייקטיבית אי אפשר לתקשר עם אנשים ברחוב. גם המלווים שלנו דאגו כל העת, בתואנות שונות, לחסום בפנינו את הגישה לאנשים ולמקומות שלא תוכננו עבורנו. וכשכבר יצא לנו להסתובב לבד, למשל בטרקים שעשינו או ברחוב, איש אינו מדבר איתי, יש שמחייכים אבל אף אחד אינו יוצר קשר, אפילו לא קשר עין, לרגעים היתה לי הרגשה שאיש אינו שם לב אלי. החיים שלהם ממשיכים כאילו אינני קיימת. לא נתקלתי כאן בסקרנות "להכיר את הזר", כפי שפוגשים אותה בארצות אחרות.



במלון שבו התארחנו, ביום ההגעה היינו האורחים היחידים. כשהתקרב מועד חגיגות ה-9.9, חגיגות יסוד המדינה (Day of the Foundation of the Republic) המלון התמלא בקבוצות תיירים נוספות. תכף אפשר היה להרגיש את ההשפעה של זה: זמן הציפיה הממוצע למעלית בקומה ה-25, התארך מדקות ספורות ל-20 דקות ויותר, ובחלק מהימים לא היו מים חמים להתקלח. היה ברור שהמלון מתקשה לעמוד בעומס האורחים שנפל עליו לרגל החגיגות. התנחמנו בכך שאחרי החגיגות המצב ישתפר.


פיונגיאנג עצמה, שפרוש שמה הוא "מקום נעים" היא עיר חדשה יחסית שהוקמה לפני 65 שנה אחרי שנהרסה כמעט כולה במלחמת קוריאה שהסתיימה ב-1953. קים איל סונג (הנשיא הראשון) קיבל את ההשראה לבניה המחודשת מהמשטר הסובייטי שלו היה נאמן. התוצאה היא שדרות רחבות, פסלים, ואנדרטאות ענקיות. בתקופת הנשיא השני קים ג'ונג איל (1994 - 2011) נבנו המבנים היותר מודרניים של העיר וגם היותר יוצאי דופן. ב-2011 עלה לשלטון קים ג'ון און, ופתח בבניה בקצב חסר תקדים, כשהוא מנסה להטביע חותם משלו, אחת הסיסמאות המפורסמות שלו היא "בואו נהפוך את כל הארץ לאגדה סוציאליסטית" וזה מה שהוא עושה. הכל מעוצב בהגזמה. לכל מבנה שאנחנו נכנסים, אנחנו מתפעלים מהעיצוב ומהחללים הגדולים אבל קשה שלא לשים לב שלרוב המבנים ריקים מאדם. במוזיאון המלחמה אנחנו לבד, במוזיאון הידידות אנחנו לבד, בשער הנצחון אנחנו לבד. תחושת ההתפעלות מעוררת גם חוסר נוחות ושאלות איפה כל האנשים?


מבני העיר צבועים בגווני פסטל והעיר כולה זועקת אושר ומתיקות. שכונות שלמות של בתים צבועים בצבעי סוכריות, ומעוצבות בעיצובים מיוחדים כמו משולש לעבר השמים, ספר קריאה פתוח, עלי כותרת של פרח או נחש מתפתל, במבנים של מאות דירות אנחנו שמים לב שאין בכלל מקומות חניה. איפה נמצאת החניה אנחנו שואלים. התשובה מאד פשוטה אין חניה כי לא צריך. לאף אחד אין פה מכונית.
מבנים מיוחדים בפיונגיאנג.  מצד שמאל מבנה שדומה לספר
מבנים מיוחדים בפיונגיאנג 
המעמד החברתי מתבטא גם כאן. מכונית פרטית יכול להחזיק רק מי שיש לו קרובים בחו"ל ששלחו לו כסף (מזכיר את הקיבוץ?) או מי השלטון רוצה ביקרו למשל בעקבות הצטיינות מיוחדת בספורט. אלה ייסעו במכונית שלה לוחית לבנה. אנחנו ראינו רק שתי מכוניות כאלה בכל תקופת שהותנו בפיונגיאנג. מי שעובד בממשלה ומטעמה נוסע במכונית בעלת לוחית כחולה, לדיפלומטים לוחית ירוקה ולאנשי צבא - שחורה. כל השאר נוסעים בתחבורה ציבורית או הולכים ברגל. 


פיונגיאנג - השדרות רחבות אבל לאן נעלמו המכוניות? 
למחרת הגעתנו לפיונגיאנג ובמשך שבוע ימים היינו צמודים לתוכנית סיורים נוקשה. באוטובוס הצמוד שלנו חצינו את העיר לאורך ולרוחב: מקום היוולדו של קים איל סונג, קשת הניצחון, מוזיאון הידידות הבינלאומית, החנות מספר אחת, המגדל המייצג את אידיאולוגיית השלטון, ארמון הילדים. תחנת המטרו העמוקה ביותר בעולם, המגדל הגבוה ביותר. 

יש פה הפקה גדולה של עוצמה ובעוד פחות משבוע ההפקה הזו תגיע לשיאה. המופע הספקטקולרי ביותר בעולם אי פעם, ה-"Mass Games", עומד לחזור לבימת צפון קוריאה באצטדיון הגדול ביותר בעולם שבו 150,000 מקומות בפעם הראשונה מאז 2013. לאחר מספר שנים של הפסקה שוב יככב המופע האמנותי והספורטיבי הענק שעשוי לכלול עד כ-100,000 מציגים בו זמנית של ריקודים ואקרובטיקה ואפילו זכה בעבר להיכנס לספר השיאים של גינס.


"קוריו טורס", סוכנות הנסיעות הראשית לצפון קוריאה דיווחה ממקורותיה על ההתפתחות המשמחת וציינה את תשעה בספטמבר 2018 כתאריך היעד שיהיה גם יום השנה השבעים לייסוד הרפובליקה הדמוקרטית העממית של קוריאה.



תמונה מתוך מופע ה-Mass Games -שילוב של רקדנים וטכנולוגיה הכי מתקדמת שיש
והנה אנחנו בצפון קוריאה בשבוע של ה-9 בספטמבר והשאלה האם נזכה להשתתף בחגיגות האלה עומדת כל הזמן בחלל האוויר. התשובה הכמעט קבועה שאנחנו מקבלים כל יום היא שבינתיים אין תשובה.

24.9.2018

15 ימים בצפון קוריאה - פרק ראשון

רחוב מרכזי בפיונגיאנג, צפון קוריאה


ביום שני בשעה 12 בצהרים התייצבנו בשדה התעופה בבייג'ינג, ליד הדלפק של חברת התעופה הצפון-קוריאנית Air Koryo, לפגישה עם ג'וליה, בדרכנו לפיונגיאנג בירתה של קוריאה הצפונית. הייתי סקרנית לדעת מי יהיו חברינו לטיול הלא שגרתי הזה. כל שידעתי הוא שבקבוצה יש 17 אנשים מארצות שונות. לאט לאט התחילו אנשים להתקבץ סביב  ג'וליה והתחלנו להחליף משפטי היכרות מהוססים. ועוד בטרם ידענו מי הוא מי, התחילו בצ'ק-אין ובהתארגנות לקראת הטיסה לצפון קוריאה.

לדלפקי הבידוק לקראת הטיסה הגיעה גם נבחרת האתלטיקה של צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה שהתקיימו באינדונזיה. אולם הנוסעים היוצאים התמלא בעשרות בחורות תמירות ונאות מראה הלבושות במדי הייצוג של המדינה בצבע תכלת ולבן. התגובה הראשונית היתה להוציא מצלמה ולצלם. מיד קפצו עלינו מכל עבר אנשי בטחון ואמרו לנו שאסור לצלם. מי שצילם הורו לו מיד למחוק. לא תיארתי לעצמי שמעתה אילך "you are not allowed to take pictures here"  זו תהיה הוויה המרכזית של הביקור ב- Democratic people’s Republic of Korea או בקיצור DPRK.


חלק מנבחרת צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה בבידוק לפני העליה לטיסה

בנחיתה שוב נאסר עלינו לצלם. לאחר איסוף המזוודות מהמסוע, נדרש כל אחד להעביר את כל הציוד במכונת שיקוף ולהצהיר במכס על כל מכשיר אלקטרוני שהביא: מחשב, טלפון סלולארי, USB, מצלמה, IPAD, IPOD. ספרים וכל חומר כתוב אחר– זכו לבידוק מדוקדק ולסריקה חוזרת במכונת שיקוף כדי לוודא שאינם חומר אסור (תעמולה או חומר דתי). גם נבחרת הספורטאיות עברה בידוק דומה, הכל נבדק ונסרק. בחוץ כבר חיכו לספורטאיות ההורים הנרגשים, חלק מהם עם זרי פרחים צבעוניים מקסימים. עמדתי קרוב לספורטאית אחת שפגשה את משפחתה והופתעתי לגלות שכל סידורי הפרחים המקסימים האלה הם מפלסטיק.


חנות פרחים - הכל מפלסטיק


אגב נבחרת צפון קוריאה, במשחקי אסיה 2018 חלק נכבד מהספורטאים שעלו איתנו לטיסה זכו במדליות. צפון קריאה זכתה ב-37 מדליות: 12 - זהב; 12- כסף ו-13 מדליות ארד.

ההחלטה לנסוע לצפון קוריאה היתה ספונטנית לגמרי, כשממש במקרה שמנו לב שספטמבר זה חודש של חגים. בחרנו בחברה מחו"ל עימה היה לנו קשר בעבר, ג'וליה כתבה לנו שבתחילת ספטמבר יצא טיול של "פעם בחיים" לצפון קוריאה. זה נשמע לנו ממש מפתה והחלטנו שהולכים על זה.

בתיבת המייל שלנו התחילו להצטבר מסמכים הקשורים לנסיעה. "טיפים לצפון קוריאה" היא קראה להם. בין היתר נאמר שבמשך כל תקופת השהות בצפון קוריאה לא תהיה אפשרות לכל קשר עם העולם החיצוני. קו חוץ יהיו רק בחלק מן המקומות. כך גם לגבי שליחת מיילים. במילים אחרות שנתכונן למסע אחורה בזמן.

המחשבה על ניתוק מהעולם למשך יותר משבועיים קצת הפחידה אותי. אני כל כך מחוברת לאינטרנט, למיילים ולמידע און-ליין, מה אעשה שם בלי הוואטסאפ וכל אלה? הייתי מוטרדת מזה מאד. בזמן שנותר עד לנסיעה אספתי את כל תשבצי הסדוקו מהעיתונים היומיים של החודש האחרון, הטענתי לטלפון הנייד ספרים לקריאה וכמה ספרים לקחתי איתי לדרך. החלטתי לקחת גם מחשב נייד מתוך מחשבה שיהיה לא מעט זמן פנוי ושאוכל לכתוב שם. המציאות התבררה כאחרת ממה ששיערתי.

באולם הנוסעים הנכנסים, אנחנו פוגשים את המלווים שלנו: מיס Pak -תדריך באנגלית, מר Kim בגרמנית ומרLee  בצרפתית. בצפון קוריאה אי אפשר לטייל לבד. לאורך כל השהות אנחנו מלווים בשלושה מדריכים ונהג. אחת מסבירה בקדמת האוטובוס והשני מאחור מפקח על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. השלישי ידריך בשפה נוספת. כל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות ומאושרים על ידם, תכנית הטיולים קפדנית ומתוכננת לפי שעות. שום דבר לא ספונטני. על כל דבר צריך לדווח ועל כל שינוי יש לקבל אישור מראש. הכל מפוקח מבוקר ומתוזמן.

בטרמינל אין בכלל שירותים שאופייניים לשדות תעופה: אין דלפקים להחלפת כסף, להשכרת רכב ולסידורי תיירות שונים, ביציאה מנמל התעופה העולם מתהפך. כשאנחנו נוסעים לכיוון העיר אני שמה לב שאין פרסומות, אין תנועת כלי רכב בכביש, אין רעש, אין אופניים, אין בעלי חיים, אין מציאות כפי שאנו מכירים אותה. לאורך השדרות שבצדי הכביש היוצא לכיוון עיר הבירה הולכים בדממה אנשים לבושים בבגדים הנראים כמדים. חיילים חמושים בציוד מלא עומדים על המשמר, מוכנים לצאת ברגע אחד נגד כל מה שמאיים. הדרך זרועה בסיסמאות ענקיות הכתובות בקוריאנית באותיות לבנות ענקיות על רקע אדום. בדרך משדה התעופה המרוחק 25 ק"מ לעיר הבירה אנחנו שומעים על השדה כל מיני פרטים לא חשובים כמו מתי נבנה. אף אחד לא יגיד שהשדה הבינלאומי הזה משרת היום רק 2 -3 חברות תעופה, בקושי 4 טיסות ביום.


4 טיסות בינלאומיות ביום - שדה התעופה בפיוניאנג.


אחרי ההיכרות עם המדריכים, הנושא הראשון שעליו מדברים הם הוא הצילומים. מה מותר ומה אסור. מותר לצלם רק אנדרטאות ומייצגים, אסור לצלם מתקנים של כוחות הביטחון, אנשי צבא, שוטרים, אנשים בעבודתם, אנשים פרטיים. אסור לצלם אזורי בניה, אסור לצאת מאזור המלון ולהסתובב לבד, אסור לדבר עם מקומיים, אסור להעביר חומר דתי למקומיים, יש לכבד את התרבות ואת ההרגלים. לגבי תמונות של השליט ומשפחתו: יש להתייחס בכבוד לתמונותיהם. אסור לצלם אותם בתמונה חלקית או בתמונה שאיננה מכבדת אותם. כשמדובר על צילום פסלים, יש לצלם את הפסל כולו, כולל הבסיס. בקיצור הם מרשים כל מה שמשרת את האינטרסים של השלטון, להציג את צפון-קוריאה כמדינה שתענוג לחיות בה.

אנחנו מגיעים לעיר הבירה פיונגיאנג כמה ימים לפני אירועי ה-70 שנה להיווסדות המדינה, שיערכו ב-9.9. העיר מקושטת בדגלים בצבעי אדום. מרגישים את החגיגיות באוויר. מספרים שהולך להיות פה משהו גדול. בתכנית הטיול נכתב שנוכל להשתתף באירועים לרגל שנות ה-70 כולל ה-Mass Games מופע הראווה שיערך באצטדיון הגדול ביותר בעולם ובו 150,000 מקומות ישיבה. אחר כך התחלנו לשמוע שזה לא בטוח ולא יודעים אם הדבר יהיה אפשרי ונראה...

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום זר אני אוהבת להתחבר למקום ולאנשים ברחוב, לחפש את בית הקפה המקומי, לצאת לרחוב, לטעום משהו מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. בכל יציאה תמיד מתלווה אליך מישהו מאחור, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.

הטיול שאנחנו משתתפים בו מחולק ל-3 חלקים: את השבוע הראשון נבלה בפיונגיאנג וסביבותיה, כולל נסיעה להר קומאנגאן (הר היהלומים) בדרום ו-DMZ - אזור הגבול שבין שתי הקוריאות. בשבוע השני נטוס לצפון לאזור הר צ'ילבו, ואת הימים האחרונים נבלה באזור Raדon - אזור סחר חופשי האמור להיות משהו שדומה ברעיון להונג-קונג. נסיים את הטיול במעבר לסין בצפון ומשם בחזרה לבייג'ינג.

שלטי תעמולה באמצע השדה זה מראה שגרתי ונפוץ כאן

"אנחנו מאושרים" – זה היה המשפט הראשון שראיתי כאשר יצאנו משדה התעופה. הסיסמה הענקית הכתובה בקוריאנית תקועה באמצע השדות. גם אני מאושרת. אני נרגשת להיות כאן ומצפה מאד למה שאפגוש פה.



מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...