16.10.2021

מלכודת דבש

 https://images.app.goo.gl/g6t9qqBULMpjPDSq5

את באה למקום עבודה חדש, מתחילה להתמקם ולתפוס מקום. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר. מרבית האנשים שם ותיקים, חלקם משדרים עייפות. את בשיא המרץ שלך, יודעת שאת מוכשרת רוצה מאד להראות מי את. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך ולהחמיא לך במישרין וגם בעקיפין: "שמעתי ש.." הוא אומר לך "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא ומאד התרשמתי". כשהוא רואה אותך במסדרון של הבניין הוא מחייך אליך. את מרגישה נהדר עם תשומת הלב הזו במיוחד כשאת משווה את היחס הזה למה שהיה במקום ממנו באת.
אחרי תקופה קצרה הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתיקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והוא לא מפסיק לפרגן לך  חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים...
עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, מסתכלת על כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא מצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא מתחיל לשאול אותך שאלות יותר מדי אישיות. מרגישה שזה קצת חטטני, שואל על הבעל על הילדים. את חושבת שזה בסדר שהוא מתעניין אבל יש לך הרגשה שלפעמים זה קצת אישי מדי ואת מתחמקת. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. הוא חוזר לעניין האישי. את מחזירה את הדיון לנושא הישיבה. הכל מתנהל בסמוי. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. כשאת פוגשת בו באקראי הוא מזמין אותך לחדר שלו 'לשתות איתי קפה?' את מתחמקת. ההתעניינות שלו בך הופכת גלויה וגורמת לך לחוסר נוחות.  בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

את מרגישה טוב בתפקיד שאת עושה. מקצועית את פורחת. את הקשר איתו את מנסה לנווט. מתחמקת בעדינות כשזה אפשרי ופוגשת אותו רק אם אין ברירה ובעיקר במפגשים מרובי משתתפים.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את מרגישה ממש חיונית. 

חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, את שמה לב שהוא נדבק אליך בארוחות. יושב לידך כל הזמן באוטובוס, זה לא כל כך נעים לך אבל האוטובוס מלא  ... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם.

ככה מתנהלת הנסיעה במשחק שבין ריחוק לקרבה עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלת החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא ינסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון חייכני וקצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחמקת מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך משפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את גם מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון בעלי תפקידים קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

 *******

כל פעם זו מישהי אחרת שצצה עם זכרונות מהעבר. אלה שלא מניחים לה. הפעם זו קולט אביטל, מספרת על שמעון פרס שלא פעם הצהיר על אהבתו הגדולה לסוניה, אבל גם לא הסס לשלוח ידים ולכפות קרבה לא רצויה ולהטריד, בתקופה שעבדו ביחד. אולי קולט לא היתה היחידה. ממקרים אחרים אני לומדת שתמיד יש עוד נשים ברקע שהיחס כלפיהן היה דומה.. חלקן מקבלות אומץ ומספרות האחרות ממשיכות לשתוק. אז קראו לה "להתחיל איתה" היום קוראים לה הטרדה מינית. במיוחד כשמדובר על כאלה שהיו בעמדת כוח וחשבו שהכל מותר להם.

קשה לי להישאר שוות נפש כשאני נחשפת לספורים כאלה.. משהו בתוכי זע בחוסר נוחות.. כאילו מישהו לחץ אצלי על איזה כפתור פנימי שמשחרר את כל השדים החוצה.. ובבת אחת צפים ועולים כל הפעמים בהם עברתי חוויות דומות: כתלמידה בבית ספר, בצבא אין ספור פעמים, במקומות עבודה שונים..

בדרך כלל אני מדחיקה את הזכרונות האלה אבל כשמגיע ספור על ידוען ועל מה שהרשה לעצמו לעשות בכסות הטיעון שככה נהגו כולם, הכל צף ועולה.

ובאופן אוטומטי עולים גם הקולות של כל המצקצקים, ועולים הטיעונים שזה היה הסגנון, זה מה שהיה מקובל ואלה היו הנורמות, ומי שלא הוטרדה הרגישה לא שווה ועוד אמירות כאלה שבאות להצדיק את התנהגותו של המטרידן ומעט מהן מגלות חמלה והבנה לזו שהוטרדה..

והמוטרדת שהעזה להיחשף, לפעמים הניגוד לרצונה, נתקלת בדרך כלל בתגובות עויינות כמו "מה היא נזכרה עכשו". ציידי הרכילויות עטים עליה במטרה לחשוף את האינטרס שמאחורי הגילוי דווקא בתקופה זו: כתבה ספר ומחפשת דרך לפרסם אותו, מזמן לא היתה בכותרות אז מחפשת פרסום, מחפשת תשומת לב ועוד הערות נלעגות שכאלה..

מעטים מגלים הבנה ל"דבר הזה" שהיא סוחבת שנים ולא באמת מצליחה לשכוח אותו וכל פעם שעולה ספור מן העבר טייס האוטומטי מעלה מחדש את הספורים שכבר חשבה שהספיקה לשכוח.

טוב שאנחנו בעידן me too..
בחלוף השנים הזכרונות לא הופכים להיות קלים אבל עכשו יש יותר לגיטימציה לדבר עליהם..


9.10.2021

נס המרד

 

טוב.. אני יודעת שאני כבר לא בגיל שבו עושים מרד וגם אם כן, האפשרויות להתנהג בצורה לא צפויה ולהפתיע את האחרים ואת עצמי הן די מצומצמות. ואני לא פעם שואלת את עצמי מה יחשב היום למרד בשבילי.. לעשות קעקוע זה נחשב מרד?

עשיתי בשנים האחרונות לא מעט דברים שיכולים להיחשב למרד, חלקם היו בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לתיקון. הרשימה היא די ארוכה. רק לאחרונה עזבתי את הבית הכפרי שלי, בו גרתי הרבה שנים, עברתי לדירה בעיר אחרת. נפרדתי מזוגיות רבת שנים לטובת חיים אחרים שאני מגלה שהם ממש ממש מרעננים.

לא החלפתי מקצוע ולא נטשתי את מה שאני עושה גם היום. היו לי תכניות ללכת ברגל לבד במשך כמה שבועות בצפון ספרד אבל אלה נדחקו הצידה בשל הקורונה וטרם גיבשתי תכנית חדשה. כשאני שואלת את עצמי למה, אני לומדת שהמצב הקודם כשהכל היה ספונטני ולא הצריך הכנות מיוחדות התאים לי יותר. כעת אני צריכה להערך מראש ולהזמין הכל מבעוד מועד וקצת קשה לי להכניס עצמי לתבנית תכנונית שכזו..

אני מחדשת בתוכי את היכולת להתלבט, לשנות מסלול ואפילו לטעות. אנשים שאני פוגשת משדרים לי תחושה של "אין זמן וצריך להחליט". אני מרגישה שזה לא נכון בשבילי. אני רוצה להרגיש שהבחירה היא בידי ושעלי להחליט מה טוב לי ולא להחליט בגלל שצריך להחליט מהר. אני רוצה להיות במקום בו לא אתן לעבר שלי להחליט בשבילי אלא להיות חופשיה ולשבור את הגעגוע לתקופה שבה עדיין לא ידעתי מה אני רוצה להיות ואיך ייראו חיי.

אני עושה דברים שגורמים לי אושר, אני לומדת ומתנסה באמנות, ירדתי לים והתחלתי לחתור בקיאק, אני נהנית מפעילות ספורטיבית מגוונת ואפילו התחלתי שיעורי ריקוד. אבל אלה לא מרידות.. אני עושה מרידות קטנות. למשל הפסקתי לבשל. הפסקתי ללכת ללכת למקומות שאני לא מרגישה בהם טוב.

אני שמה לעצמי מטרות אבל כבר יודעת שיש בהשגת מטרות משהו מאכזב כי ברגע שאגשים אותן, או מעט אחרי זה, ארגיש ריקנות. ולכן אני מעדיפה להתרכז במשימות שאינן ממוקדות מטרה סופית, כמו הליכה בבוקר או שעורי הריקוד ויציאה להליכה עם הקבוצה שלי, ומאמצת גישה בה אני מנסה למצוא משמעות בעשייה עצמה, בתהליך, ולהתרכז בכאן ועכשיו ולא ביעד שנמצא בעתיד. אני מעדיפה לנכוח ברגע ופחות להתגעגע אל העבר או לחשוש מפני הבאות. אולי זה מאכזב אבל כנראה יותר נכון.

היום אני נוטה פחות להשוות את עצמים לאחרים. וגם אם אני משווה את עצמי לזולת, בסכום הכללי אני יוצאת די מרוצה. איפה שאני לא מרוצה אני שואלת עצמי אם אני רוצה לשפר את זה ואיך.. לפעמים אני מוותרת

סיבה נוספת לשיפור במצב הרוח שלי נעוצה בהכרה טובה יותר של עצמי: אני יודעת במה אני טובה, במה לא; מה מתאים לי, מה לא. למשל כבר הבנתי, שבתי מלון ונסיעות לחו"ל זה משהו שלא כל כך מדליק אותי. אני שמחה לנסוע אבל לא חייבת להזריק את זה לוורידים שלי כמו איזו מכורה לנסיעות. גם ביקורים במוזיאונים הם בשבילי רק במידה. אבל להיות עצמאית זה דווקא כן. למדתי להשלים עם החסרונות והכישלונות שלי ואני לא שואפת לשלמות, שממילא אני מבינה שאי אפשר להגיע אליה.

הכי חשוב, זה שאני עדיין מלאת תשוקה לחיים וכן - גם תשוקה מינית. יש לי סיפוק רב מדברים שאני עושה, אני רוצה לכבוש את העולם, ולחוות חוויות ולסמן וי על כל מיני פעולות והרפתקאות וריגושים, ואני מלאת שמחה וציפיה למה שיזמנו לי החיים.

אני מסתכלת באהבה על כל קמט שנוסף לי, על קבוצות השיער שהאפירו.. והמחשבות כיצד ייראה הסיום בכלל לא מעסיקות אותי. ועכשיו, כשהסתו בפתח, אני מסתכלת על קמילתם של העלים ורואה כמה יופי יש בתהליכי הקמילה. אלה ממלאים אותי שלווה וגם קבלה.


28.9.2021

ללכת זה כואב אבל שווה את הסבל

סגרתי את הדלת מאחורי, נפרדת מהחמימות של הבית ויצאתי אל החשיכה ואל צינת הבוקר שבחוץ. חושך בחוץ. חצי הירח שעמד באמצע השמים האיר לי את הדרך. כל כך שקט מסביב. אין נפש חיה. השמש תזרח בעוד כמה דקות. אני מתחילה לצעוד במרץ. מולי נוסעת בחורה על אופנוע קל עטופה במעיל ומאחוריה המשאית של האשפה. אלה המשכימים ליום עבודה.

מאד לח והקור חודר לי ממש לעצמות. אני לבושה בחולצה דקה ולרגע התחרטתי שלא לבשתי משהו קצת יותר חם אבל אני יודעת גם שעוד כמה דקות הקור יפסיק להפריע לי. היחס שלי למזג האוויר מבטא את היכולת שלי להתמודד עם מצבי הרגשי.

יש לי מזג אוויר פנימי שאני מתעוררת אליו בבוקר, אם אני במצב רוח טוב אז היציאה החוצה קלה יותר. בימים שמצב רוחי לא משהו, אני צריכה להכריח עצמי לצאת. אני מביאה ליציאה הזו את כל מה שעובר עלי, את רגישויות  של חיי ואת הוויכוח של אתמול, את האכזבה ממה שציפיתי ולא קרה, את החרדה שהתעוררה מתחושה גופנית לא מוכרת, את הלב השבור - כל אלה יוצרים אצלי שטפון רגשי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות אותו באופן מיידי.

הליכת בבוקר עוזרת לי לווסת את התחושות שלי ולקבל את הרגשות שלי בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. ההליכה מלמדת אותי להתמודד עם הרגשות האלה, אני מעבדת את הדברים, חושבת על הטריגר הקונקרטי של הכאב, ממה להימנע ואת מי כדאי לשתף ובאיזו דרך התמודדות כדאי לי לבחור ושתהיה אפקטיבית יותר עבורי.

אני צועדת לבד ברחוב היורד לכיוון הים, רחש המכוניות של האנשים המתעוררים לעמל יומם מתלווה לצעדי. השמש כבר עלתה והירח נעלם. העיר הפרושה בפני בדרך היורדת אל הים בוהקת בלובנה. הים מרחוק מתעתע. מכאן הוא נראה שלו ורגוע אפגוש אותו סוער וחסר מנוחה למטה. ברחוב מול הים אני פוגשת את ראשוני הרצים. גם אני רצה. אני זרה פה אבל יש אחוות הולכים. אנחנו מברכים אחד את השני בבוקר טוב.

תשומת הלב שלי ממוקדת בנשימה שלי. אני שואפת אוויר לתוכי, סופרת חזרתית עד עשר, חושבת על מנטרה כלשהי,  סוקרת איברי הגוף  ואומרת לעצמי שכרגע הכי חשוב זה ללכת בקצב אחיד ורק  להיות.

אני בתרגילי נשימה. שואפת דרך האף, עוצרת לרגע בלי להכניס עוד אוויר ובלי לנשוף אותו החוצה. ואז נושפת החוצה את האוויר דרך האף באיטיות כשאני סופרת בלב עד חמש. אני חוזרת על זה כמה פעמים. ההשפעה נכרת כמעט מיד. אחרי כמה זמן הרגשות שהציפו אותי בבוקר נעלמים. רמת המתח בגופי יורדת ואני מרגישה אחרת לגמרי. העליצות אופפת אותי.

הדרך מתמלאת הולכים. את חלקם אני כבר מכירה מהבקרים הקודמים. אני עוקפת כמעט את כולם. בראש מתנגנים לי שירים שאני אוהבת ואני מלווה אותם בתנועות ידיים. אנשים מסתכלים עלי ומחייכים. בכלל לא איכפת לי.. אני הולכת בריקוד. בעוד כמה ימים יתחיל קורס הריקוד שאליו נרשמתי. אני מנסה לדמיין לעצמי מה יהיה שם.. אין לי מושג.

עכשיו אני מתבוננת בקורה לי באופן פחות אישי. ההליכה הנמרצת עם תרגילי הנשימה וההתמקדות במה שקורה לי משפיעה על תפיסת המציאות שלי. אני לומדת להכיר את הדריכות שלי למה שקורה ולראות טוב יותר את מה שפוגע בי. אני מתרגלת את היכולת להבחין במידע המגיע אלי ומנסה לזהות גם נתונים אחרים שכדאי לשים לב אליהם, מעבר למה שקופץ לי מיד לעיניים.

אני שמה לב שלמדתי לקבל את הבאסה ולהתמודד טוב יותר עם הרגשות שלי: אני מכירה בהם בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. לומדת לקבל את העובדה שאני שבורת לב, חרדה, כועסת או חשה כל רגש לא נוח אחר.  אני מתרגלת את הגדלת העמידות שלי בפני רגשות לא נוחים וזה משתפר.

אני מטפסת גבוה אל המצוק, הים נגלה לפני למטה. במרחק גולשי הגלים. אני יורדת במדרגות אל החוף, הכלבים רצים אלי בשמחה.. אחרי שיטוט קצר על החוף אני מתחילה את הדרך חזרה.

מצב הרוח שלי אחר. אני חשה יותר נינוחה ושמחה. הדרך חזרה נראית קצרה יותר וגם העליות נראות לי מתונות יותר. אני גומעת אותן בקצב אחיד. אחרי עצירה בפארק לתרגילי מתקנים, אני בשלב האחרון של הדרך. העליה האחרונה היא ארוכה ואני כבר קצת עייפה אבל אני לא מוותרת. הבית כבר נראה למרחוק ובעוד כמה דקות הכל יהיה מאחורי.

אני רואה עליך שהיה כיף אומר לי הילד שפגש אותי בפתח.

מאד, אני עונה לו. אולי תבוא איתי מחר?

 


6.9.2021

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

 

גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנות AM/PM 24/7 שהיתה פעם הסניף המפואר של המשביר לצרכן מצאתי דוכן שמוכרים בו כרטיסי ברכה לחג, ממש כמו פעם. הסתכלתי שוב כדי לראות שאני לא טועה. תהיתי מי בימינו עוד קונה ואולי גם שולח כרטיסי ברכה עם זהבים כמו שהיו פעם, עם הברכות הנאיביות המודפסות עליהן. אבל ראיתי שאנשים עצרו והסתכלו על הכרטיסים וגם קנו. אז כנראה שיש עוד ביקוש למשהו ששייך לפעם ואולי גם בשבילם אלו היו כמה רגעים של התרפקות על העבר וקצת נוסטלגיה...

עוד שנה חדשה בפתח ולי יש הרגשה שזה עוד מאותו דבר. שוב ההתלבטויות על איפה עושים את החג יחד עם הנהלת החשבונות של איפה היינו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפני לפניה. והאם צריך חולצה לבנה והאם לקנות בגד חדש  לחג, כן או לא.. ואיזה מתנות להביא למי ש"לא צריך כלום".

והקטע הזה שצריך לברך. אז כבר מזמן שאנחנו לא מברכים באופן אישי. אפילו לא שיחת טלפון אישית להגיד "חג שמח". עברנו לצד של המקלדת. זה יותר קל. מחפשים איור יפה, מצמידים לו משפט מפתח ושולחים בתפוצת נאט"ו וככה נגמרת ההתחייבות של הברכות. וגם אני נפלתי בזה. מודה. אני יודעת שאנשים מצפים לברכה וזה נחמד לשלוח וגם לקבל אבל מה כבר יש לי לכתוב שלא ישמע ממוחזר ויהיה מחובר לעצם הימים האלה ולרוח התקופה ולא ישמע קלישאתי ורדוד ושלא כתבו עליו איזה שיר או עשו פארודיה או סרטון מצחיק או איור שנשלח בכל הקבוצות בפייסבוק . בקיצור, אני מחפשת משהו מקורי שעוד לא שלחו אלף פעמים, עם מילים נוגעות עושה send וזהו. קל אבל משאיר אצלי איזו תחושה של מועקה שלא ליחסים האלה פיללנו של אדם לאדם מקלדת..

אז בשביל שלא להשאר בתחושת ה"לאן התגלגלנו", הנה כמה אפשרויות להסתכל על השנה החדשה ואולי מזה תצמח ראיה חדשה..

קצת הומור אף פעם לא הזיק

כל ההתעסקות הזו באיפה נעשה את החג ואצל מי נתארח ואיפה היינו בשנה שעברה ועם מי אנחנו רוצים או לא רוצים להפגש ומה כל אחד מביא.. ובסוף אנחנו מגיעים לארוחה שכבר אחרי המנה הראשונה כבר אין כוח לאכול אותה ובסוף הערב נשארים עם כמויות אוכל שיספיקו לעוד שבוע לפחות ואז מתעסקים בלהכין קופסאות שהאורחים יקחו רק שלא נשאר עם כאלה כמויות של אוכל כי המקרר שלי מפוצץ .. תודו שזה הזוי לגמרי כל הספור הזה

אז למה לא נחליט שנלך על גירסה קלילה.. בלי מחוייבות ובלי תכנון וכל אחד יביא מה שבא לו ומה שיצא יצא.. רגע.. זה לא מסתדר כי כולם כבר סגרו אצל ההורים כי קליל זה פחות בטוח..

אז אולי הומור וראש השנה זה לא באמת מסתדר.. אוף..

מבט נוסטלגי על ראש השנה

אפשר לנסות להיזכר מה היה ראש השנה בשבילכם כשהייתם ילדים, להיזכר בכל ההכנות לקראת החג, באורחים שהיו באים לארוחת החג, המתנות שהייתם מקבלים לכבוד השנה החדשה, מאכלים שאמא היתה מכינה לארוחת החג. לכל אחד יש ספור מהתקופה ההיא שהיה ילד.

אצלי זה הדג שהיה שוחה באמבטיה לפני שהפך לגפילטע פיש..

אני נזכרת בדוור על אופנים שהיה רוכב בשכונה ומחלק את הדואר לבתים. בימים שלפני החג האופניים שלו היו עמוסות חבילות של מכתבים. בתיק הגדול שהיה קשור לסבל היו מסודרות חבילות של מכתבים כרוכות בגומי עבה לפי שמות הרחובות.

אני הייתי עוקבת אחריו כבר מרחוק, מהרגע שנכנס לרחוב שלנו, רואה היכן הוא עוצר ועל איזה בית מדלג ומחכה שיתקרב ויעצור בפתח הבית שלנו, סקרנית למה שיקרה, יעצור או לא יעצור? הלב שלי היה מתרחב משמחה כשעצר מול שער הכניסה לחצר הבית שלנו, השעין את אופניו על הרגלית, מוציא מהתיק חבילה מלופפת בגומי ומתחיל לדפדף במכתבים עליהם היה רשום שם המשפחה שלנו. אני הייתי יוצאת אליו, מחכה בסבלנות שידפדף עד שיגיע לשם המשפחה הבא, יוציא בבת אחת את כל המכתבים שהיו מיועדים לנו וימסור לי אותם. דרישות שלום מקרובים ומכרים שפעם בשנה זוכרים לברך ולאחל.. זה היה אושר גדול..

ראש השנה במשמעות הרחבה

אנשי התהליכים והאנשים הרציניים נוהגים להסתכל על החג במשמעות הרחבה שלו, שיש כאן התחלה חדשה, הבטחה, ציפייה, הזדמנות למשהו אחר.

ובהזדמנות הזאת גם לראות את ראש השנה כזמן לחשבון נפש, להביט אחורה על מה שהיה וגם על מה שעוד יהיה ופשוט לעשות איזה סכום עם התכוונות לשנה החדשה.

הם נוהגים לברך ולאחל משהו שיש לו משמעות אמיתית, למשל שהשנה הזו תהיה שונה ממה שהיה בעבר ושאם רק נרצה זה יהיה אפשרי.

ובראיה שלי – זה זמן של תודה

זה הזמן לעצור לרגע, להגיד תודה קטנה או גדולה למי שהיה חלק מהמסע שלי השנה.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת שזו תהיה שנה של הגשמת חלומות. החלומות רק נדמים לרחוקים. הם אפשריים. זה מומלץ וזה כדאי.

אני מאחלת לכם למצוא את האומץ להרפות מהמוכר, לשחרר את המיותר ולהתמקד במה שחשוב לכם באמת.


24.8.2021

זה רק אני והקיאק שלי

השבוע עברתי לקיאק יחיד. לעבור ליחיד זה לא סתם שינוי זו מהפכה. בזוגי היה לי מישהו לסמוך עליו, לקחת פסק זמן כשאני מתעייפת ולדעת שיש מי שתמיד יעשה את העבודה. עכשיו כל האחריות עלי, על מה שטוב וגם מה שלא טוב.

בהתחלה המחשבה על קיאק יחיד גרמה לי לחוסר שקט וגם קצת פחדתי אבל אין מצב שאתן לשדים הקטנים שבתוכי לצוץ וכשסתו שאל אותי זוגי או יחיד? ישר אמרתי יחיד.

ביחיד הכל נהיה ספור: איך עולים על הקיאק, איך מייצבים אותו, איך מנווטים ככה שאחתור ישר ולא בסבובים. אבל אחרי הרגע הראשון, כל החששות נמוגו והרגשתי טוב. חוץ מתחושת היציבות הרגשתי שאני גם שולטת בטכניקה. השעות על הזוגי עזרו לי לעבוד על הטכניקה והכל פשוט זרם. עכשיו הייתי צריכה ללמוד לעבוד נכון עם הרגליים ולשלב בין תנועת הידיים והרגליים. בהתחלה עשיתי סיבובים בבריכה הקרובה לחוף, כשאני מתרגלת את השילוב בין שניהם וכשזה התחיל לעבוד, אמר סתו "קדימה לים", ישרתי את החרטום ויצאנו לחתור למרחקים..

כבר מהפעם הראשונה הרגשתי בבית. הישיבה בקיאק כשהאגן קצת יותר גבוה מכפות רגליים גרמה לי להרגיש שעם כל נעיצת משוט במים אני כאילו מרימה את האף של הקיאק למעלה. הרגשתי שהכל יושב פשוט נכון. אני חותרת והגוף פשוט מבין את הרוטציה באופן טבעי...❤ הרגלים והידיים מסונכרנים ביניהם והקיאק פשוט מחליק קדימה.

 מי שחותר יודע שהטכניקה הרבה יותר חשובה מכוח פיזי. ושהערה ממישהו חיצוני, על איך לחתור נכון יותר יכולה לעשות את ההבדל בתוצאה הסופית וההצלחה. וזה מה שסתו עושה. הוא מדייק את התנועות שלי. בשלב כלשהו הוא שותק.. עוקב אחר התנועות שלי ושותק.

 והים, במעמקים מתגלה במלוא יופיו, דגים קטנים קופצים החוצה, להקות של דגים חוצות את הקיאק מימין ומשמאל מי יודע בדרך לאן הן, הגלים קטנים עולים ונשברים בדרך אל החוף וסתו מלמד אותי עוד פרק ב"איך קוראים את הים" ואיך לנצל את האנרגיה שלו לטובת חתירה טובה יותר.

באמצע הים אנחנו עוצרים להפסקה וקופצים למים לשחיה. עכשו צריך לעלות בחרה לקיאק... סתו אומר שאם זה לא היה אפשרי הוא לא היה מציע לקפוץ למים. הגיוני, לא?

אנחנו חותרים בחזרה, החוף הרחוק הולך ומתקרב. כבר אפשר להבחין בשמשיות האדומות, בבית הקפה שהתמלא בנופשים, באוהלים הפרושים לאורך החוף יש שעוד לא התעוררו ויש כאלה שכבר מתארגנים לארוחת בוקר.

 כמעט שעה וחצי של חתירה, אני חוזרת לחוף קרועה אבל מאושרת..


9.8.2021

כשהירח זורח - לילות סה"ר

 

Photo by Tony Detroit on Unsplash

השעה 2100. אני מתחברת למשמרת השבועית שלי בצ'אט מהרהרת את מי אפגוש לשיחה הערב. קודם ארגנתי את סביבת המחשב, את הדפים שאולי אצטרך ואת צלחת הפירות שחתכתי. לפעמים הערב כל כך אינטנסיבי ומלא שיחות עד שאין בכלל זמן לעצור ולנשום קצת ואז בחצות אני מגלה שאני מתה מרעב...

עוד רגע אלחץ על הכפתור הכתום המהבהב והשיחה הממתינה תכנס למחשב שלי. השיחות הן אקראיות ואנונימיות ויתנהלו בכתיבה בצ'אט. הפונה לא יודע את מי יפגוש וגם אני לא יודעת למי עניתי. הפרטים מתבררים תוך כדי וגם אז הם מוגבלים לנושא השיחה בלבד. בתקופה שאני עושה את זה, למדתי את הערך של המיקוד וכמה הרבה מידע אפשר להפיק מן המעט. 

הכפתור הכתום מהבהב ואני עונה לשיחה הראשונה הערב. "ערב טוב" אני כותבת לאלמונית "אתך ל-40 דקות, מקשיבה למה שתבחרי להביא לכאן הערב"

הבחורה הצעירה כותבת שהיא בודדה ואין לה אף אחד, היא חוזרת כמה פעמים על כך שזה קשה וש"אני לא יודעת כמה זמן אוכל להחזיק מעמד ככה" ניכר שהיא מתקשה למצוא בתוכה כוחות להתמודד. הייאוש שלה גדול. אני מחפשת עוד מילים שיתנו לה תחושה של אמפטיה והכלה ושזה ישמע אמיתי. בשלב כלשהו אני שואלת אותה מי תומך בה כשקשה לה. היא אומרת שהיא לא משתפת אף אחד ומספרת על אמא שלה שאומרת לה שכל מה שקרה לה כנראה מגיע לה.. ובכלל זה גם המכות שמקבלת מהחבר האלים שלה..

אני שואלת אם היא מסכימה שנדבר על גילויי האלימות שהיא חווה בזוגיות שלה. היא חושפת בפני מערכת יחסים שיש בה אלימות פיזית ומילולית, ושתי האמהות (שלה ושל הבחור) חושבות שזה לא כזה נורא ושהיא אשמה במה שקורה ביניהם. אני מופתעת לשמוע שגם היא חושבת שהכל תלוי בה וכי אם תשפר את התנהגותה כלפיו הוא ירגע.. אני אובדת עצות. אין לי מושג מה לעשות. ליתר בטחון אני מציידת אותה בחומר רלוונטי לקריאה ובמספרי טלפון של קווי חירום לשעת צורך. אני מרגישה שעלי להרפות כרגע, כדי שלא נאבד אותה. אני כותבת שאני דואגת לה מדגישה בפניה כמה היא חשובה לי ומזמינה אותה ליצור קשר שוב לכשתרגיש צורך..

נותרתי דקות ארוכות עם תחושות קשות בסיום השיחה, יודעת שעד שהיא לא תבין את המציאות בה היא חיה היא לא תהיה בשלה לשינוי.. למרות התסכול אני רוצה להאמין שהיום ניטע הזרע הזה של התחלת השינוי אצלה..

אין זמן לחשוב, הטלפון מצלצל ואני בשיחה הבאה. הפונה בשלהי שנות ה-30 שלה, לא נשואה, אינה עובדת וגרה עם ההורים. היחסים ביניהם מורכבים. היא מרבה להתלונן על היחס של אמא שלה אליה, יש ביניהן מתח. האמא מבקרת אותה כל הזמן ומעליבה אותה. הפונה אומרת שרוצה לעזוב את הבית אבל גם יודעת שאין לה אפשרות כלכלית לעשות צעד כזה. המתח ביניהן קשור גם לזהות המינית שלה (אוהבת נשים..) אמה מתקשה לקבל את זה.. ולכן היא מסתירה וזה קשה שבעתיים. אנחנו משוחחות על פתרונות אפשריים עבורה. מבינה שאין לה הרבה אפשרויות בחירה. כשאנחנו נפרדות היא כותבת לי שהרגשתה השתפרה. מקווה בשבילה שהמעט שאני יכולה לעשות בשבילה הוא אכן משמעותי לה.

מסתבר שקשר אמא-בת, לא משנה אם את בת 15, 25 או 40, הוא לא תמיד פשוט וזורם וטבעי כמו שנהוג לחשוב ולפעמים היחסים מאד מתסכלים.

בשיחה הבאה אני פוגשת בחור צעיר שמספר שהתאהב בחיילת שפגש בשרות הצבאי לפני כ-3 שנים. דרכם הצטלבה באקראי במקום של קורסים, הם שוחחו פעם או פעמיים ונפרדו. מאז לא הפסיק לחלום עליה. הוא לא יודע שום דבר עליה ואין לו שום דרך ליצור עמה קשר, אבל הוא חולם עליה מאז, שקוע בפנטזיה של קשר שהוחמץ ולא מצליח להשתחרר מהמחשבה של "מה היה קורה אילו..". התוצאה היא שהוא בדכאון, מקלקל כל מערכת יחסים שמתחילה ומחשבות שליליות מציפות אותו כל הזמן..

לקראת סיום שיחתנו ספר שיש לו קשר חדש עם בחורה שאוהבת אותו ורוצה לסיים את הקשר. עודדתי אותו לתת צ'אנס והוא אמר שינסה. הלב שלי יצא אליו. חשבתי שהפנטזיה שהוא תקוע בה דומה לשיר של אריק איינשטיין " הוא לא ידע את שמה/ אבל אותה צמה / הלכה עמו לאורך כל הדרך,." אין לי מושג איך עוזרים למישהו לנטוש חלום חסר סיכוי לטובת החיים עצמם. אולי עצם זה שיכול היה לשתף במה שמרגיש ולקבל לגיטימציה לחלום, יחד עם ההבנה שלא כל חלום אפשר לממש – אולי מכאן תצמח התחלה של שינוי אצלו...

הפונה הבא שהגדיר עצמו כפגוע נפש החי בישוב קהילתי, התלונן על היחס אותו מקבל מהחברה בכלל ומאנשי הקהילה שלו בפרט, אלה חבר'ה שבימים כתיקונם היינו אומרים שהם מלח הארץ...

וזה שאחריו היה בחור צעיר שיצא לאחרונה מהארון ושיתף אותי בהקלה שהוא מרגיש בעקבות כך. השבוע, ספר, יש לו פגישה עם גורם מקצועי, הוא רוצה לשתף אותו שיצא מהארון ולא יודע איך. הצעתי שנחשוב ביחד על כמה אפשרויות והוא יחליט מה הכי מתאים לסיטואציה. הוא הפגין בטחון עצמי, בטחון בעצמו, הרגשה טובה לגבי הדרך בה בחר ובעיקר – הרגשה שהוא שלם עם עצמו

בשעה 2400 נפרדתי מאחרון הפונים. צלחת הפירות נשארה היתה חצי מלאה...עשיתי סבוב לפח אשפה כדי ללחץ את העצמות ועוד קצת בשכונה. בחוץ היה שקט מאד. בתוכי התרוצצו המון מחשבות. חשבתי לעצמי שהעולם מלא בדידות.. לחלק ניכר מהפונים אין מי שיקשיב להם. אנחנו מזמנים להם מקום לברוח אליו ל-40 דקות, פעם בכמה זמן, מקום בו יהיו אמפטיים אליך ואף אחד לא יגיד להם משפטים כמו "אמרתי לך" או "זה מגיע לך" או "אתה אשם ולכן.."

עוד שעה ארוכה התקשיתי להירדם.


31.7.2021

שתים

לקוח מתוך האתר של amigo surfski
היום זה יום השנה השני של החיים החדשים שלי. מוקדם בבוקר הגעתי לחוף מכמורת לחתירה בקיאק. סתו מקדם את פני בשמחה. אנחנו יוצאים לים בקיאק הזוגי. הוא חותר מקדימה ואני מאחור.

הים היום סוער מאד והגלים גבוהים זה מבטיח קצב מהיר במיוחד. אנחנו מתיישבים בקיאק ומתאמים בינינו את העבודה המשותפת. בהתחלה הים קצת רגוע בגלל סלעי העומק. כשנגמרים הסלעים מתחילים הגלים. הקיאק חותך אותם במהירות גבוהה, גולש במורד הרוח ותופס את גלי העומק.

אנחנו חותרים בהתאמה כשאני עוקבת אחר התנועות שלו. ההתאמה בינינו יוצרת אפקט חתירה שיש לו עוצמה. קצב החתירה מהיר, הגוף שלי עובד בטרוף. שרירי הידיים, הגב, שרירי הבטן והרגליים, הכל נע לקצב החתירה. העבודה שלנו סימולטנית ומהירה. אין זמן לנוח אין זמן למחשבות. אנחנו חותרים בסיבובים, כשאנחנו יוצאים לים אנחנו חותרים נגד הגלים, מתישהו בעומק המים מסתובבים, תופסים גל, מגבירים את המהירות ומגיעים איתו לחוף... התחושה היא משכרת..

קצב החתירה מול הגלים הוא מהיר וטוב. קצב החתירה בחזרה, עם הגלים, הוא מהיר מאד. כשאני מאבדת את הקצב אני מרימה את המשוט ונותנת לסתו לעשות את העבודה לבד. במיומנות רבה הוא מוביל את הקיאק לפי תנועת הגל, בסבוב חד הוא תופס עוד גל ועוד גל עד שאנחנו נוחתים על החוף. האדרנלין שלי בשמים.

עוד סבוב הוא שואל אותי? עוד סבוב אני אומרת ועוד סבוב ...

אחרי שאני מתרגלת לתנועות, הידיים והגוף עובדים כמו טייס אוטומטי המחשבות מתחילות להציף אותי...

בדיוק שנתיים מאז שכל החפצים שלי נדחסו למשאית בתוך קופסאות קרטון ועזבתי את המקום שהיה לי בית במשך 35 שנה. יממה ארוכה של טעינה בצד אחד ופריקה בצד השני כשאני מתחילה מנקודה לא ידועה ומסתכלת לעבר עתיד לא נודע. זה היה סוריאליסטי לחלוטין.

זה לא פשוט לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. אז ביולי 2019 כשעקרתי את חיי שם, זה היה כמו להתנגש בקיר במהירות של 200 קמ״ש. החיים שלי ניסו להמשיך לנוע, ולא תמיד הצליחו. את גלי ההדף הזה אני מרגישה עד היום. זה אישי מדי.

אלה היו שנתיים קשות במיוחד עבורי. הבידוד שכפתה הקורונה, החיים שלי שנדחסו לקופסאות, הרצון להתאקלם במציאות שאני לא מכירה ובבית שאני לא מכירה, מנסה להבין איפה אני ואיך אני ממשיכה מכאן.

המון אנשים טובים עזרו. המון. באמת, המון אנשים שאני אסירת תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן. אבל בסוף הספור הזה הוא הספור של המסע האישי שלי שמעלה שאלות מה זה בית. פעם חשבתי שהתשובה לשאלה הזו היא כל כך ברורה עד שיום אחד גיליתי שזה לא כך. איפה נמצא הבית? אין לי שמץ של מושג ואין לי שמץ של מושג איך יודעים.

חזרתי כמה פעמים למקום שהיה הבית שלי כדי להגיד שלום כמו שצריך, להפרד מהשכנים, מהגינה, מהספריה. ממכון הכושר. לומר שלום אחרון לבית הקפה שאהבתי לשבת בו, לשבילים שהלכתי ברגל, לעץ התאנה שכל שנה המתיק לי את הקיץ, לנוף המרהיב שביום טוב רואים מראש הנקרה ועד חיפה..

אחרי שנתיים אני מבינה שהבית הוא בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת. כמי שעשתה כמה מסעות, אני יכולה להגיד שכל מקום שהרגשתי שהוא ביתי, איבד מההרגשה הזו אחרי פרידה ארוכה.

כמו שאמר הרקליטוס – אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים… וצדק.

ככה גם עם הים. בפעם הבאה שאבוא לים זה יהיה ים אחר וגם התמודדות תהיה אחרת.

20.7.2021

אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ


16.7.2021

לומדת לשחרר

חודשים לפני החתונה שלי, הייתי מעורבת בתאונה בה שברתי את עמוד השדרה. בהתחלה זה היה מאד מבהיל... פגיעה בעמוד שדרה טומנת בחובה סיכוי לשיתוק של הגוף. אושפזתי בבית חולים לתקופת הסתכלות כדי לראות שאין תגובה מאוחרת לפציעה ואחרי שהמצב התייצב נשלחתי עם גבס בחצי גוף הביתה. הרופאים אמרו שהיה לי מזל, גם בגלל הפציעה עצמה וגם בגלל הטיפול שקבלתי בשטח, שהיה רשלני מאד ולא מקצועי,  ושרק במקרה יצאתי מזה בלי חבלה רצינית ובלי כסא גלגלים.

היינו אז בתחילת הלימודים באוניברסיטה. לפני התאונה היו לנו המון תכניות מסודרות. התאונה שינתה הכל ואילצה אותנו לחשב הכל מההתחלה ולתכנן מחדש איך יראו החיים שלנו, כשאני קצת מוגבלת ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר ובטח לא את מה שתוכנן. אבל היינו צעירים ויכולנו לזה ותוך כמה חודשים החיים די שבו למסלולם..  

אבל בהיבט האישי, התאונה הזו ערערה בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו בכלל. לפגיעה בעמוד השדרה היו אמנם מעט השלכות פיזיות אבל היו גם השלכות אחרות. גם אם במרוץ של החיים נראה היה שחזרתי למי שהייתי קודם, משהו מן הבטחון שלי בעצמי התערער. התחלתי להימנע מכל מיני פעילויות שהערכתי שיסכנו אותי. במשך הזמן, הדפוס הזה של להימנע ממה שחשבתי שמסכן אותי ממש השתלט עלי. הפחד הזה שבפעם הבאה יקרה לי מה שלא קרה בפעם הראשונה – ניהל אותי במשך הרבה שנים.  בחרתי תמיד בפעילויות בהם הרגשתי שיש לי שליטה מלאה על מה שאני עושה. פחדתי ללמוד סקי, לא גלגליות חלילה, פחדתי משלג כי מחליקים. אני זוכרת שבשנים בהם  גרתי בחו"ל ובחורף הטמפ. ירדה מאד והכל הפך קרח.. פחדתי ללכת ברחוב פן  אחליק.. את הירידה בשביל לבית בחו"ל הייתי עושה בישיבה על הטוסיק.. אם במקרה הייתי לבד...

בקיצור, הפחד פן אחליק ממש ניהל אותי. שנים..  עד שיום אחד החלטתי שדי.

לא הפסקתי לפחד ממנו, אבל למדתי לרתום אותו לטובתי. גיליתי שאם אני לא נותנת לו להשתלט עלי אז אני יכולה ומסוגלת לחצות כל מכשול העומד בפני, בלי שום בעיה. למדתי להיעזר וכשיש מסלול שבו אני קצת חוששת, אני מבקשת עזרה וזה עובד נהדר. אנשים תמיד שמחים לעזור. גיליתי שכשאני משתפת במה שאני מרגישה, אז אני מרוויחה והתחושה של "עשיתי את זה" אחר כך היא ממלאת כל כך..

אני חושבת על כל השנים שעברו עלי ב"להגן" על עצמי. על ההגנה המזויפת הזו שכל כך התחברתי אליה ועל כל הדברים שנמנעתי מהם... מנסה להבין איזה צורך היא שרתה ולמה נאחזתי בה כל כך חזק ובעיקר בעיקר, אילו "רווחים" היו לי מלהחזיק את הפוזה הזו..

עכשיו אני בצומת דרכים דומה שמהדהד אצלי את הספור הזה.. אני מוצאת עצמי נאחזת במשהו שכבר אין לי צורך בו, כשכולם מסביב רומזים לי שהגיע הזמן לשחרר ואני ממשיכה להאחז במשהו הזה ששייך לעבר. "שחררי כבר.." אומרים כולם ואני? ממשיכה לספר לעצמי ספורים למה אני עוד צריכה את זה ולהצהיר שתכף תכף אני משחררת.. אבל זה לא באמת קורה.

אני מנסה לפצח את ה"לשחרר" הזה.. מה זה בדיוק? האם זו החלטה לקום איתה בבוקר אחד ולהחליט שצריך לשחרר משהו, כשאני לוחשת את מילת הקסם “לשחרר” והופכת להיות משוחררת?

ברור לי שזה קצת יותר מורכב וזה לא מעשה ניסים שיתחולל בלחיצה על כפתור או בהחלטה של בוקר. בשביל שה"לשחרר" יקרה באמת צריך קצת יותר מלקום בבוקר ולהחליט שזהו. צריך עוד משהו, שטיבו לא ברור לי עד הסוף, כדי שהפלא הזה יקרה.

המילה "לשחרר" מרמזת שיש בה עשיה. היא מסמנת שצריך לעשות משהו כדי להגיע למצב משוחרר. אבל מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות כדי שיקרה מה שאני רוצה, וכדי שאגיע למצב של שחרור..? אני יודעת שאין הכוונה לקחת משהו הנמצא במצב אחד ולהעביר אותו למקום אחר, בסוג של תהליך פיזי, שהתוצאה שלו היא השחרור.

אז איזו עשיה היא זו?

אם אני מנסה ללמוד מספור התאונה שלי, אני מבינה שהתשובה נמצאת כנראה במחשבה. כדי להגיע למקום משוחרר, עלי ללמוד כיצד לאפשר למחשבה שלי לעבור מצורת הסתכלות אחת על הדברים לצורת הסתכלות אחרת, כשבאמצע אני צריכה לעבור דרך הפחד בו נגעתי רק קצת..

שחרור המחשבה הוא לא משהו שנפרד מהגוף שלי. בספור התאונה, היו דברים שנמנעתי מלעשות. גם כשרציתי להתחיל לעשות דברים שקודם נמנעתי מהם או אז הגוף שלי פחד וזכר ואותת לי, שכדי לא להפצע שוב – כדאי להימנע. וככה הדחקתי את הדברים במשך שנים ודחפתי אותם פנימה לתוך מגירות עמוקות וחשוכות, ועד שלא פתחתי את כל המגירות האלה והוצאתי הכל החוצה – אז לא באמת ניקיתי את כל מה שנדחס לשם במשך שנים.

כשאמרתי ששחררתי, נדמה היה לי ששחררתי, ולמעשה המשכתי לאחוז  בדבר הזה.  הגוף תיעד את מה שקורה לי בדיוק רב והפחד שימר את המצב הזה כי מפחיד לשחרר וזה גם יכול להיות כואב.

שחרר זה אומר לעבור מתחושה של שליטה לתחושה של אי שליטה.
לשחרר זה אומר שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות את המציאות וללמוד לקבל אותה כמו שהיא, גם אם היא לא כל כך נעימה.
לשחרר זה לעזוב את המוכר והידוע וללכת אל הלא נודע,
לשחרר זה לאפשר לכל הרגשות לזרום. כן, גם לפחד ולכאב, ולהיות נוכחים בי במלא עוצמתם.

כל עוד אני לא עושה את זה , התוצאה היא שאני מונעת מעצמי דברים ואני לא חיה חיים מלאים ושלמים. אם אני רוצה לחיות חיים מלאים, עלי לקפוץ למים. אני מבינה שאין ברירה... עלי לאפשר לעצמי לעבור את תחושת האי-שליטה, ללכת אל הלא  נודע, לקבל את המציאות כמו שהיא גם אם זה כואב ולעבור דרך הפחד - כדי שהחיים יוכלו לזרום בי בחופשיות..

וגם להעמיק פנימה, אל המגירות הסגורות והמרתפים הנעולים ולפתוח את הכל לאוורר ולזרוק. לזרוק הכל. ולהפרד ממה שכבר לא שלי ושאני לא צריכה אותו יותר..

אין בתהליך הזה קיצורי דרך.יקח כמה שיקח. להגיע אל הרבדים העמוקים ביותר בתוכי – זה לוקח זמן. אין טעם להאיץ ולדרוש "שחרור – עכשיו!". עלי להיות בתהליך בו אני לומדת את עצמי, את הכוחות הפועלים עלי, לומדת מה מתאים לי ולומדת להתמודד עם הפחד והכאב. 

וגם אם הסביבה הקרובה אומרת לי שהגיע הזמן לשחרר והתמונה לגמרי ברורה לי והתחושה הפנימית שלי אומרת לי שצריך לשחרר ואני יודעת שכדאי לשחרר … אני צריכה להקשיב לעצמי ולהתעלם מאמירות כמו, נו? שחררת? מה, עוד לא....? 

מלכודת דבש

 https://images.app.goo.gl/g6t9qqBULMpjPDSq5 את באה למקום עבודה חדש, מתחילה להתמקם ולתפוס מקום. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר. מרבית האנשים שם...