31.7.2021

שתים

לקוח מתוך האתר של amigo surfski
היום זה יום השנה השני של החיים החדשים שלי. מוקדם בבוקר הגעתי לחוף מכמורת לחתירה בקיאק. סתו מקדם את פני בשמחה. אנחנו יוצאים לים בקיאק הזוגי. הוא חותר מקדימה ואני מאחור.

הים היום סוער מאד והגלים גבוהים זה מבטיח קצב מהיר במיוחד. אנחנו מתיישבים בקיאק ומתאמים בינינו את העבודה המשותפת. בהתחלה הים קצת רגוע בגלל סלעי העומק. כשנגמרים הסלעים מתחילים הגלים. הקיאק חותך אותם במהירות גבוהה, גולש במורד הרוח ותופס את גלי העומק.

אנחנו חותרים בהתאמה כשאני עוקבת אחר התנועות שלו. ההתאמה בינינו יוצרת אפקט חתירה שיש לו עוצמה. קצב החתירה מהיר, הגוף שלי עובד בטרוף. שרירי הידיים, הגב, שרירי הבטן והרגליים, הכל נע לקצב החתירה. העבודה שלנו סימולטנית ומהירה. אין זמן לנוח אין זמן למחשבות. אנחנו חותרים בסיבובים, כשאנחנו יוצאים לים אנחנו חותרים נגד הגלים, מתישהו בעומק המים מסתובבים, תופסים גל, מגבירים את המהירות ומגיעים איתו לחוף... התחושה היא משכרת..

קצב החתירה מול הגלים הוא מהיר וטוב. קצב החתירה בחזרה, עם הגלים, הוא מהיר מאד. כשאני מאבדת את הקצב אני מרימה את המשוט ונותנת לסתו לעשות את העבודה לבד. במיומנות רבה הוא מוביל את הקיאק לפי תנועת הגל, בסבוב חד הוא תופס עוד גל ועוד גל עד שאנחנו נוחתים על החוף. האדרנלין שלי בשמים.

עוד סבוב הוא שואל אותי? עוד סבוב אני אומרת ועוד סבוב ...

אחרי שאני מתרגלת לתנועות, הידיים והגוף עובדים כמו טייס אוטומטי המחשבות מתחילות להציף אותי...

בדיוק שנתיים מאז שכל החפצים שלי נדחסו למשאית בתוך קופסאות קרטון ועזבתי את המקום שהיה לי בית במשך 35 שנה. יממה ארוכה של טעינה בצד אחד ופריקה בצד השני כשאני מתחילה מנקודה לא ידועה ומסתכלת לעבר עתיד לא נודע. זה היה סוריאליסטי לחלוטין.

זה לא פשוט לעשות משהו כל כך גדול שלא ציפית לו, שלא התכוננת לו כלל. אז ביולי 2019 כשעקרתי את חיי שם, זה היה כמו להתנגש בקיר במהירות של 200 קמ״ש. החיים שלי ניסו להמשיך לנוע, ולא תמיד הצליחו. את גלי ההדף הזה אני מרגישה עד היום. זה אישי מדי.

אלה היו שנתיים קשות במיוחד עבורי. הבידוד שכפתה הקורונה, החיים שלי שנדחסו לקופסאות, הרצון להתאקלם במציאות שאני לא מכירה ובבית שאני לא מכירה, מנסה להבין איפה אני ואיך אני ממשיכה מכאן.

המון אנשים טובים עזרו. המון. באמת, המון אנשים שאני אסירת תודה לכל אחד ואחת מהם ומהן. אבל בסוף הספור הזה הוא הספור של המסע האישי שלי שמעלה שאלות מה זה בית. פעם חשבתי שהתשובה לשאלה הזו היא כל כך ברורה עד שיום אחד גיליתי שזה לא כך. איפה נמצא הבית? אין לי שמץ של מושג ואין לי שמץ של מושג איך יודעים.

חזרתי כמה פעמים למקום שהיה הבית שלי כדי להגיד שלום כמו שצריך, להפרד מהשכנים, מהגינה, מהספריה. ממכון הכושר. לומר שלום אחרון לבית הקפה שאהבתי לשבת בו, לשבילים שהלכתי ברגל, לעץ התאנה שכל שנה המתיק לי את הקיץ, לנוף המרהיב שביום טוב רואים מראש הנקרה ועד חיפה..

אחרי שנתיים אני מבינה שהבית הוא בכל מקום ובשום מקום בעת ובעונה אחת. כמי שעשתה כמה מסעות, אני יכולה להגיד שכל מקום שהרגשתי שהוא ביתי, איבד מההרגשה הזו אחרי פרידה ארוכה.

כמו שאמר הרקליטוס – אדם לא נכנס לאותו נהר פעמיים… וצדק.

ככה גם עם הים. בפעם הבאה שאבוא לים זה יהיה ים אחר וגם התמודדות תהיה אחרת.

20.7.2021

אני אוהבת מחול

כשקראתי על המופע "כחולות" הרגשתי מיד שהוא מתחבר אלי מאד ואמרתי לעצמי שאת זה אני מאד מאד רוצה לראות.

בדרך כלל נשים מתחברות יותר למחול ולכן התחלתי לעניין ברעיון הזה את מי שחשבתי שהמחול הזה ידליק אותה. תחושת הבטן שלי אמרה שזה לא יהיה פשוט וזה באמת לא היה פשוט. אחרי הכל המופע הזה לא מייצג את מה שאנחנו מכירים או רגילים לתפוס כ"מחול". זו לא להקת מחול מוכרת וידועה. מדובר בעבודה אמנותית בסדנאות של נשים לא צעירות, בגילאי 65-80, שהן לא רקדניות מקצועיות, והן הכי רחוק ממה שאנחנו מכירים מדמות הרקדנית שיש לנו בדמיון: צעירה יפה וחטובה המחוללת בקלילות על הבמה ומניעה את גופה המדהים לצלילי מוסיקה מעוררת חושים... ולזה, כבר למדתי, צריך להתחבר מהבטן כפי שקרה לי..

לא נחלתי הצלחה. אחת אמרה שתל אביב רחוקה לה, אחרת אמרה שהיא לא מתחברת לזה, השלישית תפוסה ביום הזה והרביעית עוד לא נתנה לי תשובה. ואני... עוקבת כל יום אחר ההצגות שנסגרו וכל הכרטיסים שאזלו וסופרת כמה כרטיסים נשארו ועיני כלות..

בשלב כלשהו הבנתי שעלי לעשות מעשה ושאם אני רוצה שיגיע היום בו אהיה במופע, עלי לנתק עצמי מכל השיקולים האחרים ומהמחשבה שאמצא מישהי שהרעיון יתאים לה. בדקתי את התאריכים המתאימים לי, נכנסתי לאתר וקניתי כרטיס, סימנתי ביומן והתחלתי לתכנן. ביום ההופעה אסע בצהרים לאסוף את אור מהגן, נבלה ביחד את אחר הצהרים, בערב הוא ילך לישון ואני – להופעה.

אני אוהבת שדברים אקראיים נתפרים להם ביחד לשלמות אחת כאילו נועדו לכך מראש..

..והיום הזה הגיע. שמחה ומתלהבת ארגנתי עצמי לפי התכנון: את הכלב שבילה אצלי שבועיים על כל החפצים שלו, בשקית נפרדת ארזתי שמלה וסנדלים תואמים ואת כלי האיפור שלי והמניפה, קופסה עם עוגיות למתוק שאאסוף מהגן וגם שקית במבה, סנדוויצ'ים בשבילי, מים וקצת פירות ויצאתי לדרך.

באמצע כביש 6 עשיתי בראש ספירת מלאי של כל השקיות שהיו לי באוטו וגיליתי להפתעתי שהשקית עם הבגדים שתכננתי שאלבש להופעה - חסרה. לחזור הביתה זו לא היתה אופציה בגלל שעת האיסוף מהגן. בהחלט טוויסט לא צפוי בעלילה...

הגלגלים בראש התחילו לעבוד: יכולתי לוותר על ההופעה הערב ולנסות להזיז את הכרטיס למועד אחר. זו אפשרות שלא יכולתי להשלים עם איתה בגלל שכמעט כל הכרטיסים כבר אזלו וגם בגלל שרגשית בתוך תוכי כל כך ראיתי עצמי הערב במופע וממש ממש לא רציתי לוותר.

"את יכולה ללכת כפי לבושה כרגע", אמרתי לעצמי בלב "במכנסיים קצרים וגופיה אדומה"  ביני לבין עצמי הודיתי שזה רעיון גרוע וגם די פאדיחה להגיע ככה לארוע שכזה..

הפתרון היה להתארגן על לבוש חלופי אצל חברות/קרובי משפחה. סקירה מהירה של כל מי שאני מכירה באזור הבהירה לי שלא פה ימצא הפתרון. נזכרתי שבקרבת הבית של הילד יש המון חנויות של מעצבים. אוכל לעשות סבוב מהיר ולמצוא משהו שיהלום את מה שאני צריכה, אלא שאצטרך חלון זמן של חצי שעה בלי הילד לעשות סבוב ולא בטוח שזה יתאפשר...

אף אחד לא היה בבית כשהגענו לבית של הילד. התכנית של חצי שעה לבד הפכה לא מציאותית ובנוסף הוא התעקש להשאר בבית ולחכות לאבא שדווקא היום התעכב בעבודה. אחרי סדרת שכנועים הילד הסכים לצאת לטיול. הלכנו לאכול גלדיה וביקרנו את הטרקטורים ואת המנוף שעבד בסביבה והסתכלתי בעיניים כלות על חנויות המעצבים הקרובות שאליהן כנראה לא אצליח להגיע, כי מי נכנס עם ילד בן שנה ושמונה שנוגע בכל דבר, לקנות בגדים?

הזמן הלך והתקצר ולבוש הולם לא נראה באופק. נזכרתי שיש בסביבה חנות לבגדים יד שניה. הייתי צריכה לתמרן בין "קוקו" עם הוילון בתא ההלבשה ולשחק "איפה אור" כשהוא מסתתר בין מתקני תליית הבגדים בזמן שהעיניים שלי בולשות אחרי משהו מתאים ללבוש הערב. כשמדדתי את הטוניקה היפה שמצאתי, שיחקנו מחבואים עם וילון תא המדידה. הילד התגלגל מצחוק והיה מאושר וגם אני...

עכשו כבר הרהבתי עוז ללכת לחנות נוספת. הזבנית היתה עסוקה בשיחת טלפון ולא העירה הערות לילד שהתנהג ממש יפה.

חזרנו הביתה שמחים להמשך הערב. האבא הגיע, הילד התארגן לארוחת ערב ושעת סיפור, ואני – החלפתי בגדים ויצאתי למופע מאושרת שהחלום הקטן הזה כל כך קרוב להתגשם.

והמופע.. עלה על כל הציפיות שלי. הוא היה מדהים ומרגש, וכל מה שאספר לא יוכל לתאר את החוויה המיוחדת שהיתה לי שם..

וכמה מילים על המופע:

אנסמבל נשים בגילאי 80-65, יחד הן חושפות את הביוגרפיה הקבוצתית שחקוקה בגופן וקשורה ברעיונות חברתיים-לאומיים ובאתוס הציוני שלרגליו התחנכו, ובו בזמן פורמות אותה ומפנות מקום לארוס ולגוף האישי. מתוך התפרקות של רעיונות קולקטיביים עולות שאלות בנוגע לנאמנות, לזהות, לגוף, ולבית.

המופע עלה בבכורה בפסטיבל ישראל 2020.

"..גלית ליס (הכוריאוגרפית) מצליחה לזקק מן המופיעות פשטות נדירה ונכספת, מלאכה מרשימה עבור רקדניות, על אחת כמה וכמה כשמדובר בגוף שצבר עם השנים גם הרגלים רבים; הנשים ב"כחולות" נטולות מניירות, מציגות נוכחות בימתית בוטחת, מסורות לדימוי הבימתי שהן יוצרות… כל ניד וזיע בפניהן חרושות הקמטים מרתק, בעת שהן מפרשות את הכוריאוגרפיה המשותפת, המגלה באורח פלא את אישיותן" רן בראון, הארץ


16.7.2021

לומדת לשחרר

חודשים לפני החתונה שלי, הייתי מעורבת בתאונה בה שברתי את עמוד השדרה. בהתחלה זה היה מאד מבהיל... פגיעה בעמוד שדרה טומנת בחובה סיכוי לשיתוק של הגוף. אושפזתי בבית חולים לתקופת הסתכלות כדי לראות שאין תגובה מאוחרת לפציעה ואחרי שהמצב התייצב נשלחתי עם גבס בחצי גוף הביתה. הרופאים אמרו שהיה לי מזל, גם בגלל הפציעה עצמה וגם בגלל הטיפול שקבלתי בשטח, שהיה רשלני מאד ולא מקצועי,  ושרק במקרה יצאתי מזה בלי חבלה רצינית ובלי כסא גלגלים.

היינו אז בתחילת הלימודים באוניברסיטה. לפני התאונה היו לנו המון תכניות מסודרות. התאונה שינתה הכל ואילצה אותנו לחשב הכל מההתחלה ולתכנן מחדש איך יראו החיים שלנו, כשאני קצת מוגבלת ולא יכולה לעשות את מה שעשיתי בעבר ובטח לא את מה שתוכנן. אבל היינו צעירים ויכולנו לזה ותוך כמה חודשים החיים די שבו למסלולם..  

אבל בהיבט האישי, התאונה הזו ערערה בתוכי משהו שלא הייתי מודעת אליו בכלל. לפגיעה בעמוד השדרה היו אמנם מעט השלכות פיזיות אבל היו גם השלכות אחרות. גם אם במרוץ של החיים נראה היה שחזרתי למי שהייתי קודם, משהו מן הבטחון שלי בעצמי התערער. התחלתי להימנע מכל מיני פעילויות שהערכתי שיסכנו אותי. במשך הזמן, הדפוס הזה של להימנע ממה שחשבתי שמסכן אותי ממש השתלט עלי. הפחד הזה שבפעם הבאה יקרה לי מה שלא קרה בפעם הראשונה – ניהל אותי במשך הרבה שנים.  בחרתי תמיד בפעילויות בהם הרגשתי שיש לי שליטה מלאה על מה שאני עושה. פחדתי ללמוד סקי, לא גלגליות חלילה, פחדתי משלג כי מחליקים. אני זוכרת שבשנים בהם  גרתי בחו"ל ובחורף הטמפ. ירדה מאד והכל הפך קרח.. פחדתי ללכת ברחוב פן  אחליק.. את הירידה בשביל לבית בחו"ל הייתי עושה בישיבה על הטוסיק.. אם במקרה הייתי לבד...

בקיצור, הפחד פן אחליק ממש ניהל אותי. שנים..  עד שיום אחד החלטתי שדי.

לא הפסקתי לפחד ממנו, אבל למדתי לרתום אותו לטובתי. גיליתי שאם אני לא נותנת לו להשתלט עלי אז אני יכולה ומסוגלת לחצות כל מכשול העומד בפני, בלי שום בעיה. למדתי להיעזר וכשיש מסלול שבו אני קצת חוששת, אני מבקשת עזרה וזה עובד נהדר. אנשים תמיד שמחים לעזור. גיליתי שכשאני משתפת במה שאני מרגישה, אז אני מרוויחה והתחושה של "עשיתי את זה" אחר כך היא ממלאת כל כך..

אני חושבת על כל השנים שעברו עלי ב"להגן" על עצמי. על ההגנה המזויפת הזו שכל כך התחברתי אליה ועל כל הדברים שנמנעתי מהם... מנסה להבין איזה צורך היא שרתה ולמה נאחזתי בה כל כך חזק ובעיקר בעיקר, אילו "רווחים" היו לי מלהחזיק את הפוזה הזו..

עכשיו אני בצומת דרכים דומה שמהדהד אצלי את הספור הזה.. אני מוצאת עצמי נאחזת במשהו שכבר אין לי צורך בו, כשכולם מסביב רומזים לי שהגיע הזמן לשחרר ואני ממשיכה להאחז במשהו הזה ששייך לעבר. "שחררי כבר.." אומרים כולם ואני? ממשיכה לספר לעצמי ספורים למה אני עוד צריכה את זה ולהצהיר שתכף תכף אני משחררת.. אבל זה לא באמת קורה.

אני מנסה לפצח את ה"לשחרר" הזה.. מה זה בדיוק? האם זו החלטה לקום איתה בבוקר אחד ולהחליט שצריך לשחרר משהו, כשאני לוחשת את מילת הקסם “לשחרר” והופכת להיות משוחררת?

ברור לי שזה קצת יותר מורכב וזה לא מעשה ניסים שיתחולל בלחיצה על כפתור או בהחלטה של בוקר. בשביל שה"לשחרר" יקרה באמת צריך קצת יותר מלקום בבוקר ולהחליט שזהו. צריך עוד משהו, שטיבו לא ברור לי עד הסוף, כדי שהפלא הזה יקרה.

המילה "לשחרר" מרמזת שיש בה עשיה. היא מסמנת שצריך לעשות משהו כדי להגיע למצב משוחרר. אבל מה זה הדבר הזה שאני צריכה לעשות כדי שיקרה מה שאני רוצה, וכדי שאגיע למצב של שחרור..? אני יודעת שאין הכוונה לקחת משהו הנמצא במצב אחד ולהעביר אותו למקום אחר, בסוג של תהליך פיזי, שהתוצאה שלו היא השחרור.

אז איזו עשיה היא זו?

אם אני מנסה ללמוד מספור התאונה שלי, אני מבינה שהתשובה נמצאת כנראה במחשבה. כדי להגיע למקום משוחרר, עלי ללמוד כיצד לאפשר למחשבה שלי לעבור מצורת הסתכלות אחת על הדברים לצורת הסתכלות אחרת, כשבאמצע אני צריכה לעבור דרך הפחד בו נגעתי רק קצת..

שחרור המחשבה הוא לא משהו שנפרד מהגוף שלי. בספור התאונה, היו דברים שנמנעתי מלעשות. גם כשרציתי להתחיל לעשות דברים שקודם נמנעתי מהם או אז הגוף שלי פחד וזכר ואותת לי, שכדי לא להפצע שוב – כדאי להימנע. וככה הדחקתי את הדברים במשך שנים ודחפתי אותם פנימה לתוך מגירות עמוקות וחשוכות, ועד שלא פתחתי את כל המגירות האלה והוצאתי הכל החוצה – אז לא באמת ניקיתי את כל מה שנדחס לשם במשך שנים.

כשאמרתי ששחררתי, נדמה היה לי ששחררתי, ולמעשה המשכתי לאחוז  בדבר הזה.  הגוף תיעד את מה שקורה לי בדיוק רב והפחד שימר את המצב הזה כי מפחיד לשחרר וזה גם יכול להיות כואב.

שחרר זה אומר לעבור מתחושה של שליטה לתחושה של אי שליטה.
לשחרר זה אומר שאני צריכה להפסיק לנסות לשנות את המציאות וללמוד לקבל אותה כמו שהיא, גם אם היא לא כל כך נעימה.
לשחרר זה לעזוב את המוכר והידוע וללכת אל הלא נודע,
לשחרר זה לאפשר לכל הרגשות לזרום. כן, גם לפחד ולכאב, ולהיות נוכחים בי במלא עוצמתם.

כל עוד אני לא עושה את זה , התוצאה היא שאני מונעת מעצמי דברים ואני לא חיה חיים מלאים ושלמים. אם אני רוצה לחיות חיים מלאים, עלי לקפוץ למים. אני מבינה שאין ברירה... עלי לאפשר לעצמי לעבור את תחושת האי-שליטה, ללכת אל הלא  נודע, לקבל את המציאות כמו שהיא גם אם זה כואב ולעבור דרך הפחד - כדי שהחיים יוכלו לזרום בי בחופשיות..

וגם להעמיק פנימה, אל המגירות הסגורות והמרתפים הנעולים ולפתוח את הכל לאוורר ולזרוק. לזרוק הכל. ולהפרד ממה שכבר לא שלי ושאני לא צריכה אותו יותר..

אין בתהליך הזה קיצורי דרך.יקח כמה שיקח. להגיע אל הרבדים העמוקים ביותר בתוכי – זה לוקח זמן. אין טעם להאיץ ולדרוש "שחרור – עכשיו!". עלי להיות בתהליך בו אני לומדת את עצמי, את הכוחות הפועלים עלי, לומדת מה מתאים לי ולומדת להתמודד עם הפחד והכאב. 

וגם אם הסביבה הקרובה אומרת לי שהגיע הזמן לשחרר והתמונה לגמרי ברורה לי והתחושה הפנימית שלי אומרת לי שצריך לשחרר ואני יודעת שכדאי לשחרר … אני צריכה להקשיב לעצמי ולהתעלם מאמירות כמו, נו? שחררת? מה, עוד לא....? 

7.7.2021

איפה מתחיל הסוף?


לפני כמה ימים חגגנו את סיומה של עונת ההליכות המי יודע כמה שלנו.. בסוף כל עונה, תחושת הגאווה על ש"עשינו את זה" היא גדולה אבל אני גם לא יכולה להימנע מהמחשבות המתגנבות לתודעה שלי, שכל עונה מבגרת אותנו קצת יותר ומקרבת אותנו אל קצה היכולת שלנו ואל מי יודע עוד לאן. ושמחת המפגש הזו, יחד עם המטעמים הנהדרים וסיפורי החוויות שעברנו היא גם נקודת ציון של סוף. סוף העונה..

ואז שאלתי את עצמי איפה בעצם מתחיל הסוף? הסוף מתחיל בהתחלה כמובן. כל דבר שמתחיל נמצא בדרכו אל הסוף.. הסוף לא באמת קיים באופן ממשי, הוא רק משהו שאנחנו חושבים עליו כי אנחנו רגילים שכל דבר שמתחיל בשלב כלשהו הוא גם נגמר אבל אין לנו מושג של ממש על הסוף הזה, איך הוא נראה, מתי הוא יבוא ומה יהיה טיבו. אנחנו פשוט יודעים שהוא יגיע.

וכל זה בגלל שאנחנו רגילים לראות את החיים שלנו כאוסף של התחלות או סיפורים שמתישהו כל אחד מהם נגמר ויתחיל ספור חדש שגם הוא יגמר מתישהו. ובתוך המחשבה הזו יש ספורים עם סוף טוב וספורים עם סוף נורא או גרוע, כמו שאומר השיר: "סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר /טוב יותר, רע יותר / לא יודעת מה יותר / משהו אחר..."

הסוף הוא המצאה שלנו. משהו שאנחנו ממציאים לדברים עצמם. לזמן אין סוף וגם התחלה אין לו. יש רק שינויים שנוצרים עם הזמן. התודעה שלנו היא זו שרוקמת את הדברים בתוך עלילות, והיא רואה בכל דבר סיפור. זה הצורך הפנימי שלנו, לסדר את כל הדברים בסיפורים הוא שעושה להם התחלה אמצע וסוף.

וזה מתחיל בסיפור הראשון של החיים; סיפור הלידה והמוות, וממנו נגזר הסיפור על הבוקר, היום והערב והלילה, ומהם צומח הסיפור על האביב והסתיו. וכך - לכל דבר כמעט מודבק "סיפור": לארוחות יש מנה "ראשונה" ומנה "אחרונה", לשבתות יש "מוצאי שבת" ולהיסטוריה יש את סוף העולם.. וגם לנו יש התחלת העונה וסוף העונה, כמו בכל סיפור טוב..

אנחנו מכירים סופים של סיפורים ושל סרטים: הנה האוהבים הנפגשים סוף סוף אחרי ההרפתקאות שעברו, או הסוף (הזמני אמנם) שבו הטוב מנצח כמו שקרה לנו השנה עם הממשלה החדשה.. בסרטים הגיבור בסוף מציל את העולם וזוכה בפרס בדמות האשה היפה. אבל כל מי שנשאר עוד כמה דקות כשמדליקים את האורות בסוף הסרט יכול לראות את רשימות הקרדיטים של המפיקים, הצלמים והמאפרות, ושל המסעדות והחברות שנתנו את חסותן לסיפור, תמורת כמה שניות של פרסומת סמויה, יכול להבין שהסוף הטוב הוא בסך הכל משהו שתסריטאי טוב המציא...וכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בלבד..

ויש גם סופים גרועים שנותנים לנו תחושה שלא ידענו שהסוף ידוע מראש: למשל הבניין שהתמוטט במיאמי הרחוקה שיום אחד פשוט קרס... כולם יודעים שקדמו לו שנים של הזנחה ושל חוסר תשומת לב ושהדברים היו שם קודם אבל אף אחד לא ראה..

גם אנחנו יודעים שהבשורה הרעה היא לא באמת הסוף. לסוף הזה קדם משהו שצמח וכירסם, וההתחלה שלו היתה סמויה וסודית משהו, והוא זחל אט אט ולא העיר אף אחד, ופתאום יום אחד זה קרה. אבל ראשיתו של הסוף הזה היתה רשומה כבר בדברים שקרו בעבר וגם הדברים שקרו בעבר אינם ההתחלה כי ההתחלה הזו ראשיתה בדברים שקדמו קודם: בעבר, בהשקעות בתשתית, בילדות, בחינוך, בסביבה..

ככה זה גם בדברים הטובים שקורים לנו. בהסתכלות עלינו, על ההולכים בשביל, ששנה אחר שנה אנחנו נאספים מחדש בחודש אוקטובר, לשביל אחר ולמסלולים חדשים וממשיכים ללכת.. הזרעים של החבירה המוצלחת הזו תחילתם בכך שהשכלנו לבנות קבוצה שיש לה מנהיגות משלה והיא לא תלויה במפעיל חיצוני כזה או אחר, שהצלחנו ליצור שותפות, עשינו חלוקת תפקידים דבר הנותן לכל אחד תחושה טובה שרואים אותו, היו לנו משברים שידענו לפרק והם הצמיחו אותנו, הפכנו פתוחים יותר ומכילים ולמדנו להקשיב ולקבל. כל זה מביא אותנו כל שנה מחדש לחודש אוקטובר בתחושה של שמחה.

אנחנו גם יודעים שהעונה שמתחילה באוקטובר תגמר מתישהו בחודש מאי. ההתחלה ספוגה בידיעה שהסוף מתקרב בצעדי ענק ולא ניתן למנוע אותו ושאי אפשר לשנות משהו ממהלך הדברים. ולמרות כל ההתכוננות לקראת הסוף והידיעה הברורה שהוא יבוא – כולנו חשים אכזבה שהכל נגמר.. בדיוק כמו המים המסתובבים סביב החור בכיור, בהתחלה הם מסתובבים לאט ואז הם נשאבים לתוכו בבת אחת. וכמה מפתיע שהרגע הזה שבו אנחנו נפגשים למסלול האחרון וזה הסוף - הוא מפתיע. הוא כאילו לא מכאן ולא שייך. וזה למרות שהסוף היה ידוע לנו מראש.. השנה אגב, לא היה לנו סוף כי מסלול סובב כנרת בוטל וזה אומר שנשארנו לרגע תקועים.. אבל אנחנו עושים את התיקון הזה הערב

אז עונה באה ועונה הולכת והטבע יפה כל הזמן. ומה שעושה את העונות ראויות שנזכור אותן זה הניצחון האישי של כל אחד מאיתנו על הגוף ועל הרוח, כי גם אם לא נעים להודות, הגיל של אף אחד מאיתנו לא עומד במקום ואנחנו משתנים, וגם הספורים שקרו לנו בדרך.

ואם אנחנו בענייני ספורים, נדמה לי שספור העונה, המקום הראשון, הפעם, מגיע לתרמיל שלי שהתגלגל לוואדי במעלה אלעזר הצופה למצדה ולכל משלחות החיפוש שחרפו נפשם בתקווה להצילו. ולמרות הביצועים המרהיבים של משלחת ההצלה וחירוף הנפש ההירואי, בסוף נאלצנו להודות שיש מגבלות ולפעמים צריך להגיד "עד כאן" ולקוות שהחיות נהנו מסלט הפירות שהיה בתוכו.. 

1.7.2021

אושר קטן

שש וחצי בבוקר. אני באמצע הליכת הבוקר, שקועה במוזיקה הבוקעת מהטלפון הנייד הישר לאוזניים שלי כשמכונית לבנה עצרה לידי בחריקת בלמים. הנהג הוריד את החלון ושאל אם אני יודעת איך מגיעים לרחוב תמר. לרגע הייתי מופתעת. בעידן הווייז שאלות כאלה של "את יודעת איך מגיעים ל.." הפכו קצת נדירות. עצרתי וחשבתי לרגע. "אחרי הככר תפנה ימינה ברחוב השני ושם.." אמרתי כשאני מלווה את ההסבר בתנועות ידיים. הוא הודה לי ונסע. נשארתי במקומי דקות ארוכות חושבת על משמעות השיחה הקטנה הזו בשבילי.

אני חדשה בזיכרון. הכרתי אותה מהביקורים אצל הנכדים, הכרתי את הגן ממנו הייתי אוספת אותם ואת גני השעשועים בהם בילינו את שעות אחר הצהרים. לפעמים הייתי מסיעה לחוג בלט או אוספת מחוגי התעמלות. היכרות של אורחת לא תמיד רואה את המקום בשלל גווניו, את הערבוב של עבר והווה, של מקומות מפגש, מקומות בילוי ואנשים.

בסוף הקיץ של שנת 2019 באתי לזכרון יעקב כדי לגור בה.

עוד בטרם הספקתי לפרוק את כל הארגזים ולסדר את הבית הגיעה הבקשה "אם זה בסדר שתשמרי על נופי במשך שבוע". באותו רגע עוד לא יכולתי להעריך כמה מוצלח השבוע הזה יהיה. הביקור שהתארך לשבועיים ויותר יצר עבורי הזדמנות להכיר את השכונה אליה עברתי. נופי ואני למדנו לזהות את הכלבים שמחפשים להתיידד ואת אלה שצריך להיזהר מהם. עלינו על עקבות חזירי הבר שבאים לבקר בלילות, הכרנו חלק מן השכנים, טיילנו בסמטאות הקטנות שבין הבתים, למדתי את שמות הרחובות. גילינו שהיציאה אל הטבע היא ממש כאן, מעבר לפינת הרחוב ושם אפשר לשחרר אותו לחופשי לרוץ במרחבים. כשהתרחקנו יותר, פגשנו את המסלול של שביל ישראל, את עץ הקטלב האדום הזקן ואת ערוץ נחל גיבור, התוודענו לשכונה החדשה הנבנית ממש מעבר לאף שלנו, ולמטעים של עצי הפרי המסתתרים בערוצי הנחלים.

******

להיקלט במקום חדש, להשתלב בקהילה קיימת ולהרגיש חלק ממנה זה תהליך שלוקח זמן. בתקופה הראשונה חשתי בקושי של להיות "זרה", המקום החדש היה בשבילי כמו כתב חידה בו רב הנסתר על הגלוי: לאיזו מספרה ללכת, איפה מסדרים את הצפורנים, איפה התופרת הקרובה, לבחור רופאת משפחה חדשה, לאיזה בתי הקפה כדאי ללכת ואיפה מבלים פה. מה שזרם אצלי באופן כל כך טבעי בסביבה הקודמת התפוגג בבת אחת.

לא פעם הרגשתי כמו עולה חדשה שעוד לא מדברת את שפת המקום ועליה ללמוד הכל מחדש. לפעמים השוויתי עצמי למורים העולים שאני מלווה בעבודתי. הם נמצאים בתהליכי קליטה במערכת החינוך ואני בתהליכי קליטה ביישוב חדש. בכל פעם שפגשתי אותם גיליתי שחלק מקשיי ההתחלה נעלמו והתמונה שלהם וגם שלי הולכת ומתבהרת.

חשתי בתוכי את הנחישות המצטברת להרגיש חלק מן המקום. למדתי לשאול, נרשמתי לכל דפי הפייסבוק מקומיים ולקבוצת הווטסאפ שכונתית, התחלתי לעקוב אחר הפרסומים ולאסוף מידע שהיה חסר לי. למדתי שלהיות אחת מכולם זה יכול בקלות להצר אופקים אבל להיות חדשה בשטח, זו שמקרוב באה, זה נותן נקודת ראות מפתיעה. זו מתנה שקבלתי מאותו עבר שממנו נפרדתי.

בהתחלה חייתי בשני עולמות. מצד אחד – זיכרונות וגעגועים לעבר שלי ומצד שני – רצון להתאקלם ולהרגיש שייכת במקום החדש. גיליתי שהחיים הם הרבה יותר מאשר הזיכרונות שלי. הזיכרונות האלה שנשארו עימי הם גם אלה שדחפו אותי קדימה.

אני שחובבת תהליכים קצרים עם תוצאות מהירות, למדתי יום יום את כוחה של הדרך הארוכה. השתדלתי לא להתעסק בעבר וגם לא בעתיד. העדפתי ללוש את ההווה וליהנות מההישגים הקטנים. חשתי כמו הטווס שפרש את כנפיו בזהירות ולאט לאט כשהוא חושף קשת מרהיבה של צבעים. גיליתי את יכולת ההשתנות שלי, את היכולת לעשות צעד לכיוון המקום בו אני רוצה להיות, לקפוץ משוכות, לפרוץ עוד גבול, לכבוש עוד פסגת הר. נהניתי מהאושר הנמצא בניצחונות קטנים.

בחודשי הקורונה הארוכים הייתי כמו תיירת במקום חדש. למדתי להכיר את השכונות, את הרחובות הראשיים, את פינות החמד ואת מסלולי ההליכה.

***********

הפגישה הראשונה אחרי הקורונה בחוג הברידג' של אפי נפתחה בהיכרות קצרה. כל אחד מן המשתתפים האחרים ציין את שמו וכמה זמן הוא גר פה. המספרים נעו משלוש שנים, עשרים וחמש או שש דרך שלושים וחמש שנים ועד "משפחתי היא ממייסדי זכרון. מהקבוצה התימנית שהתיישבה כאן". מרבית האנשים ציינו שהם עדיין נחשבים לחדשים כאן. אני ספרתי שהגעתי לזכרון לא מזמן. "כמה זמן את פה?" נשאלתי "שנה וחצי" עניתי.

בשיחה שהתפתחה עלתה הבחנה בין אלה שהם חלק ממעגל משפחות המייסדים ונקראים "זיכרונאים" לבין מי שבאו לגור כאן בשנים האחרונות, הנקראים "החדשים", ולא משנה כמה שנים הם גרים כאן.  

"כמה זמן אני צריכה לגור כאן כדי להגיד שאני זכרונאית", שאלתי

"אוהו" ענו לי במקהלה, "זה אף פעם לא יקרה לך. לא משנה כמה שנים תגורי פה, תמיד יגידו לך שאת חדשה".

*********

תהליך קליטה מוצלח איננו מסתיים עם המעבר לדירה חדשה. אחרי שיכולתי להגיד לעצמי שאני מכירה את המקום ואני כבר לא נזקקת לווייז כדי להתמצא, נוצרה אצלי הציפייה לקליטה חברתית, ליחסים משמעותיים ולהרגשת שייכות לקהילה החדשה. שילוב בין תושבים ותיקים לבין חדשים שזה מקרוב באו, זה תהליך שלוקח זמן  שצריך לטפח כל הזמן.

תמיד הקפתי את עצמי בחברה ואני יודעת כמה כוח יש ברשת של חברים. במקום שממנו באתי זה היה ברור כי היתה מסורת של איך מקבלים משפחה חדשה ואיך מצטרפים למעגלים חברתיים. כשיש  ילדים בגיל בית ספר זה פשוט אבל כשאת באה לבד לקהילה חדשה זה כבר ספור אחר. אני מזכירה לעצמי שכדאי להימנע מהשוואות. "לעשות חברים במקום חדש זה לא קל" אני חוזרת ואומרת לעצמי. כל חברה חדשה שאני רוכשת וכל מעגל חברתי שאני נכנסת אליו – אלה הם הישגים קטנים בדרך שממלאים אותי בתחושה שהדבר אפשרי.

"זוכרת שלא מזמן לא הכרתי פה אף אחד?" אני אומרת לחברתי להליכות של הבוקר כשאני מספרת לה על ההישגים הקטנים שלי. "תני לדברים את הזמן שלהם, ותראי שהכל בזמנו" היא עונה ועוברת לסיפור הבא.

"נו, איך במקום החדש?" שואלים אותי כולם ואני אומרת שזה לפעמים מתסכל ולפעמים אכזבות אבל גם הרבה הנאה והתרגשות כשאני נחשפת לתחושת הראשוניות שמתקיימת בי עם כל גילוי של משהו חדש. וכשאני מספרת את זה העיניים שלי נוצצות.

********

"זכרון יעקב שלי, זכרון יעקב / לא תמצא מקום כזה, כזה טוב" שר אושיק לוי

אז אני כבר יודעת שאני אף פעם לא אחשב לזכרונאית של ממש כי השורשים שלי הם לא מכאן, ושגם אחרי עשרים וחמש שנים יגידו לי שאני חדשה פה ולזה אולי תתלווה תנועת ביטול קטנה, אבל בבוקר ההוא כשהאוטו עצר לידי והנהג שאל איפה רחוב תמר וידעתי מיד איך לכוון אותו, באותם רגעים הרגשתי שאני כבר ממש נטועה במקום ותחושה של אושר קטן ליוותה אותי לאורך כל היום.

 




20.6.2021

אנחנו יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר..

 

Photo by Campaign Creators on Unsplash

בעניין של קבלת החלטות, אני מודה שלפעמים אני קצת רדודה. אני לא מאלה שחופרים ונוברים וטוחנים.. אני מקבלת החלטות מהר. אני מתרשמת מגרפיקה יפה וצבעונית, מהסברים שאפשר להבין, במיוחד אם מתלווה להם מוזיקה מתאימה ואם יש גם התייחסות לתוצאות או במילים פשוטות: מה יצא לי מזה, אז אני מאד מרוצה. ולא פעם אני נזכרת במשפט שאמא שלי נהגה לאמר שאנחנו תמיד יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר..

נזכרתי בזה בהקשר של הפרויקט אליו נרשמתי לאחרונה...

יום אחד נתקלתי ברשת במחקר חדש של מכון ויצמן שנקרא K10. המטרה שלו מצאה חן בעיני, לשפר את איכות החיים ותוחלת החיים ע"י בניית כלים שיאפשרו לנבא מחלות ומצבים רפואיים. ואני שתמיד רציתי להשתתף במחקר רפואי חשבתי שזה ממש מגניב ונרשמתי. בשלב הזה אני עוד חדשה בדבר הזה שהתחיל מתישהו בשלהי שנת 2019 אבל אני כבר רואה את ההשלכות הקטנות עלי.

בהתחלה התבקשתי למלא שאלון ושלחתי מסמכים וגם הורדתי את האפליקציה שלהם לנייד שלי ומזה כמה שבועות אני אוספת באופן יומיומי מידע על התזונה שלי ועל אורח החיים שלי. אני מתעדת בכל יום כמה שעות ישנתי, איזו פעילות גופנית עשיתי, את רשימת התרופות שלקחתי ומה אכלתי. האפליקציה גם מודדת כמה צעדים הלכתי במשך היום.

למחרת, אני מקבלת סיכום של הקלוריות שהכנסתי לגופי בחלוקה לפחמימות, שומנים וחלבונים. בסוף השבוע מגיע הסיכום השבועי התזונתי שלי – ממוצע הקלוריות לשבוע וגם ממוצע פחמימות שומנים וחלבונים.

בראיה רחבה, התיעוד היומי הזה חשף בפני את מה שאני עושה וגם את מה שאני לא עושה. לא שלא ידעתי קודם אבל אין כמו רישום מדויק לשים לי מראה מול הפנים. והמראה הזו היה לה אפקט מיידי. מיד ראיתי את השפעת הרישום היומי על ההתנהגות שלי. למשל בענייני כושר גופני, אם קודם נהגתי לחפף ולהגיד לעצמי לא נורא מחר, אז היום אין מחר כי האפליקציה יודעת מה עשיתי וגם מה שלא עשיתי.. ומאז אני ממש מקפידה על 3 הליכות בוקר לפחות כל שבוע ועוד שיעור פילאטיס אחד או משהו שמקביל לו כמו בריכה, בקיצור, שיהיה מה לרשום.

ככה גם בענייני תזונה. הייתי מודעת לכך שזה משהו שאני לא מצטיינת בו. רציתי לעלות קצת במשקל אבל לא הצלחתי כי אני אוכלת מעט ולא מסודר. אבל אין כמו עובדות מול העיניים בשביל להגיד לי: "תראי!!" ואני ראיתי והתוצאה הגיעה כמעט מיד: התחלתי להקפיד יותר על ארוחות של ממש, לאכול בזמן, לאכול מגוון, להשקיע באוכל, לבשל קצת.. והתוצאה? תוספת קטנה (ורצויה) במשקל וגם מדדים יותר טובים בתזונה...השבוע, על הדרך, קטפתי גם מחמאות...

ככה זה עם נתונים. אם אוספים אותם בשיטתיות ומנתחים אותם, יש לזה השפעה, אם רציתי או לא. וזה מה שקרה לי. ואז נזכרתי שאני כבר מכירה את האפקט הזה מההתנהלות הכלכלית שלי.

היציאה לחיים חדשים הבהירה לי שאני צריכה להתארגן אחרת, להבין מה הצרכים שלי ואיך אני מתנהלת מולם ולהיות עם יד עם הדופק. ולכן התחלתי לרשום את ההוצאות וההכנסות שלי באופן יומיומי. התחלתי מאיסוף נתונים ומרישום יומיומי של כל ההוצאות שלי, עשיתי מיפוי לפי תחומי צריכה כמו, מזון, רכב, הוצאות לבית, וקבעתי תקציב לכל סעיף.

בהמשך גם ניסחתי לעצמי כמה עקרונות בסיסיים: אין קניות בתשלומים, אין חריגה מגובה התקציב שקבעתי בכל סעיף, אני מוציאה רק מה שיש לי. למדתי להיות צרכנית נבונה, אני קונה רק מה שאני צריכה ואם צריך להצטמצם עוד - אני עושה את זה בשמחה כי הרבה פעמים אני מגלה שאני לא באמת צריכה את מה שרציתי לקנות. המסקנה היא שאני מוציאה פחות וחוסכת יותר..

התוצאה המיידית היא שאין אצלי הפתעות של "הבלתי ידוע", אני ישנה בשקט בלילה ותחושת השליטה שלי במה שקורה לי היא אמיתית. ניקוי השומנים מהחיים שלי הגביר את תחושת האושר האישית שלי.

אני גם נותנת כבוד לסיכון, כמי שהתנסתה בדבר הזה ממש, אני יודעת שהעתיד הוא בלתי צפוי – תאונות, מחלות, נפילות רגשיות ושאר ירקות אלה דברים שלא רק קורים לאחרים אלא יכולים לקרות גם לי, וככל שחולף הזמן, הסיכוי לכך עולה. ולכן, המודעות לסיכון וההיערכות לקראתו הפכו חיוניים ביותר עבורי והיכולת לשרוד הפתעות שהחיים עלולים לזרוק עלי בטווח הקצר, זו הדרך לקצור את הפירות בטווח הארוך.

וכשאני חושבת על זה עוד קצת לעומק, הההשתתפות בפרוייקט 10Kהיא, ככל הנראה, עוד צעד בהיערכות שלי לקראת הבלתי ידוע..

או כמו שאמא שלי אמרה, אנחנו יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר.

25.5.2021

שתיקות

קבענו בתחנת הדלק של קיבוץ מורן בשבע ורבע. בשבע ועשרה הוא שלח סמס שהוא מתעכב. חישוב מהיר של הזמן שיש לנו עד לישיבה הראשונה, כולל הנסיעה, הראה שאין סיבה להילחץ במידה והוא יגיע בדקות הקרובות. גם דיווחי התנועה ברדיו בישרו טובות. הוצאתי ספר מהתיק ושקעתי בקריאה. בשבע שלושים וחמש עוד לא היה סימן ממנו. כבר היה לי ברור שלא נגיע בזמן לישיבה הזו שהוא קבע ושעבדנו על הכנתה לא מעט. התקשרתי לבדוק כמה זמן יתעכב אבל הטלפון צלצל ארוכות ללא מענה. "אני תכף מגיע" בישרה לי הודעת סמס קצרה. עכשיו כבר הייתי ממש חסרת סבלנות.

אנחנו שותפים לקאר פול, פעם הוא ופעם אני. אני תמיד בזמן אצלו כל פעם יש סיפורים. "הפעם אני לא מתכוונת לשתוק", אמרתי לעצמי, "כשהוא יגיע אגיד לו מה אני חושבת על העיכוב הזה". נאומים שלמים עברו לי בראש, איך אתחיל ושהבטחנו וכמה זה לא בסדר. בשעה שבע וארבעים ראיתי מרחוק את המכונית שלו מתקרבת. הוא דיבר בטלפון, עוד רגע התעכב ונכנס למכונית שלי.

"בוקר טוב" אני אומרת ומחכה שיגיד מילה. הוא שותק, מוציא מהתיק שלו בספסל האחורי את היומן, מארגן את הדברים וממלמל משהו. "אפשר לנסוע?" אני שואלת "רגע" הוא עונה, מתרווח על הכסא ופותח את היומן "סעי". הדרך מוכרת לשנינו. יש לנו הרבה זמן ביחד על הכביש ושעות של שיחות על עבודה ותכנונים וגם דברים אישיים מאד. בזווית העין אני רואה שהוא מחפש משהו, מעביר כמה דפים קדימה ואחר כך אחורה בעצבנות. אחרי כמה ניסיונות מצא מה שחיפש וחייג. הקול בצד השני ענה לו בערבית. אני מנסה לקלוט מילים מוכרות. נימת הקול שלו כועסת. "יש הוראות" הוא אומר מידי פעם בעברית. "מה עם ההוראות?" הוא חוזר ושואל. אני מגניבה אליו מבט כשהוא מדבר. הכעס מדגיש את הקמטים בצידי העיניים שלו. כשהשיחה מסתיימת אני שואלת איזה הוראות ומקווה לפתוח בשיחה. "אגיד לך אחר כך" הוא עונה לי בקצרה ושוקע בהודעות שנכנסו לטלפון שלו, מתקתק כמה בחזרה ונשען לתוך משענת הכסא כשעיניו עצומות. שקט משתרר באוטו. אני מסתכלת עליו מהצד. הוא לבוש בחולצה ורודה ומכנסיים מחוייטים. יש לו כנראה פגישה חשובה היום. אני מתלבטת אם זה הזמן להגיד משהו על האיחור ועל זה שלא נגיע בזמן אבל שותקת גם.

אנחנו שותקים מצומת עמיעד עד צומת מחניים. בצומת מחניים הטלפון שלו מצלצל שוב. אני מצליחה לשמוע קול של אשה בצד השני. הם מדברים בערבית. עכשיו הקול שלו רגוע יותר. הוא מדבר וממולל את קצה הדף הפתוח ביומן שלו, מגלגל פנימה עד מרכז הדף ומיישר החוצה. מגלגל ומיישר. מגלגל ומיישר. כותב משהו ביומן ואומר "נפגש ב-12 במועצה". השיחה מסתיימת. הוא ממשיך לכתוב ביומן ואחרי זה שותק. השעון מראה שמונה וחצי. הישיבה כבר התחילה ויש עוד כברת דרך עד שנגיע.

"הודעתי שנאחר" אני אומרת לו בקצרה, מנסה שוב את מזלי, אולי הפעם תהיה שיחה. "בסדר" "הבאת את החומר?" אני שואלת "כן" הוא עונה בקצרה. אני רואה שהוא מוטרד. להגיד משהו עכשיו זה לא רעיון טוב.

האוטו מטפס במעלה הדרך הטרשית. החמסין של הימים האחרונים ייבש את הפלומה הירוקה שהצמיח הגשם של השבוע שעבר. עקבות השריפה האחרונה מתגלים שוב. אנחנו נוסעים ושותקים. אולי בדרך חזרה נוכל לדבר על הבוקר. במגרש החניה אני אוספת את הקלסר ואת התיק שלי. בדרך לישיבה הוא אומר לי בשקט "אני לא חוזר אתך".

Photo by Paul Dickenson on Unsplash

15.5.2021

כחול

Photo by Aaron Burden on Unsplash

איכשהו יוצא שעל הכביסה בבית אני אחראית. כביסה זו מלאכה לא מאד מורכבת. צריך להפריד בין הלבנים לצבעים ובין העדינים עד 30 מעלות לרגילים, להכניס למכונה עם אבקת כביסה ומרכך ואחרי שהמכונה גומרת צריך תלות את הכביסה. היום אני בבית. בבוקר הוא השאיר לי פתק שיבוא מהצבא מוקדם כי בערב יש לו חתונה, ושהוא מקווה שאספיק לכבס כי מתכנן על החולצה הלבנה שאתמול זרק לכביסה.

בחוץ סוער ויבש. "מזג אוויר טוב לכביסה", אני אומרת לעצמי. "ברוחות האלה היא תתייבש מהר". בחדשות אמרו שהגשם יגיע בשעות הצהרים אז אני צריכה להיות עם יד על הדופק. מבט למעלה מגלה לי שהשמים מתמלאים בעננים שמגיעים מכיוון הים. הרוחות המנשבות בחוץ יחד עם רעש התוף המסתובב של המכונה יוצרים מנגינה מעניינת. המנגינה הזו מלווה אותי הבוקר. ברגע מסויים נעשה שקט. המכונה גמרה. הרוח לא.

עכשיו צריך להוציא את הכביסה ולתלות אותה בחוץ. הידית של הגיגית שבורה. בכל פעם אני מזכירה לעצמי שהגיע הזמן לקנות גיגית חדשה אבל אחרי שאני גומרת לתלות את הכביסה אני שוכחת אותה.

בחוץ אפור מאד. סימנים של חורף בפתח. אני במרוץ נגד הזמן, חושבת מה יקרה קודם הכביסה תתייבש או שהגשם יתחיל לרדת. 

אני מניחה את הגיגית בפתחה של המכונה מוכנה לקלוט לתוכה את הכביסה הרטובה. האור בחדרון הקטן עמום קצת. הדלת נפתחת וענן ריחני של מרכך ממלא את החדר. הכביסה מתגלגלת אלי מכודררת ודחוסה. אני מסתכלת שוב, זה לא הלבן בוהק. אני מוציאה את הגיגית החוצה, הנשימה שלי נעצרת. הלבנים כולם כחולים. אני מסתכלת שוב. אחרי כמה שניות של הלם אני בודקת, מפרידה אותם אחד אחד אולי לא כולם, אולי יש כאלה שלא.. אבל זה נראה חסר סיכוי. כולם כחולים. כל הלבנים תכלכלים. התחתונים החדשים שרק לפני שבוע יצאו מהאריזה, הגרביים, חולצות הטי שירט הלבנות שלובשים מתחת למדים, ורק את הצווארון שלהם רואים בחוץ, הסווטשירט הלבן החדש שחילקו בסיום הקורס, הכל הכל כחול בגווני כחול. רק הסינטטיים נשארו לבנים בחזית אבל הצבע הכחול השתלט על המנז'טים ועל התפרים.

מאיפה זה, אני שואלת את עצמי בעצבים. קודם מיינתי את כל על הרצפה לערימות. לא יכול להיות שפספסתי, אז מאיפה הכחול הזה? בדיקה מעמיקה בתוף של המכונה סיפקה את התשובה. על הקרקעית מצאתי טוש ארטליין כחול מהסוג ההכי עבה מסמורטט ומפורק לחלקים. הסוגר של מיכל הצבע נעלם. החלק הפנימי שמחזיק בתוכו את הצבע היה דהוי לגמרי, כמעט לבן. כל הכחול בחוץ..

אני הורגת את הילד הזה כשיבוא הביתה, אמרתי לעצמי כשבראש כבר היה לי נאום שלם של מה שאגיד לו כשיבוא. שרק יבוא. בינתיים בשביל לעשות משהו עם העצבים גררתי את הכביסה החוצה ותליתי אותה על החבל לפי הסדר, סווצרים, טישירטס, גופיות, תחתונים, גרביים, שורה ארוכה ארוכה של גווני הכחול, בכתמים לא אחידים, הכל לפי קרבתם לתמצית הצבע שיצאה מהטוש והתערבלה.

עשרים דקות תמימות של תליית כביסה ברוח, כשאני מפרידה את הפריטים, מחברת בין זוגות של גרביים ומיישרת את מגבות המטבח גרמו לי לסקור מקרוב את התוצאה של מה שקרה. ההדפס של משחקי המונדיאל של דרום אפריקה שינה את הצבעים שלו. החולצה שהוא תכנן עליה נראית כעת כאוסף אמנותי של כתמי צבע בגוונים שונים של כחול. רק שרוול אחד נשאר לבן. השמים כבר ממש שחורים והגשם ממש קרוב. אין טעם למהר להכניס את הכביסה הביתה, אולי הגשם ישטוף את הכחול הזה.

אחר הצהרים הוא הגיע מרוצה. החתונה זיכתה אותו בסוף שבוע ארוך כמו שהוא אוהב. הוא נכנס בדלת כרוח סערה והגניב חיוך לכיוון שלי. "בוא לשניה", אמרתי לו. "אין לי זמן", ענה, "אני צריך ללכת להסתפר, את יכולה להכין לי את הבגדים על המיטה?" "לא" עניתי. "אל תגידי ששוב לא עשית כביסה" הוא צעק אלי מהכניסה בדרך לחניה. "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך". 

 (נכתב 9.3.2011)

23.4.2021

בין מטוש למטוש (לא שגיאת כתיב)

ניסיון ראשון לטוס לחו"ל
יום ראשון 01:30 בדלפק של לופטהנזה אני טסה לפורטוגל עם נחיתת ביניים בפרנקפורט, מושיטה את הדרכון לנציג החברה. כרטיס הטיסה שלי עולה מיד על המסך שלו. למה את נוסעת הוא שואל? אני מוציאה מסמכים והסברים לנסיעה, מקבלת V על הצטיינות בתירוצים, מבחינתו יש אישור לעלות לטיסה.

בדיקת קורונה? "יש לי" אני שולפת את הפתק בגאווה. "זה לא טוב, לא טוב" הוא מסתכל ואומר "זה יותר מ- 48 שעות" "מה זה 48 שעות?" אני שואלת "בשביל לנחות בפרנקפורט את צריכה בדיקה בתוקף 48 שעות" הוא מסביר "אבל אני עוברת שם בדרך לליסבון ובשביל הפורטוגזים הבדיקה שלי טובה". אני עונה "בשביל גרמניה זה לא טוב" הוא עונה לי. "מה זה לא טוב?" אני שואלת "את לא עולה לטיסה" הוא עונה " אין אישור"

אני מנסה להסביר לו כמה זה לא הגיוני, מתחייבת שאעשה בדיקת קורונה נוספת בפרנקפורט כי יש לנו המתנה ארוכה, שיש לי פגישות בפורטוגל, שאין לי איך לחזור הביתה. שום דבר לא מעניין אותו. בצר לי אני פונה למנהל התחנה. "תעשי בדיקה חדשה" הוא מציע. יש לנו 4 שעות עד לטיסה אני מעריכה שנוכל להספיק.

רצים לעשות בדיקה חדשה. הפקידה בדלפק אומרת לי שלא נספיק. אני מתעקשת שנספיק משוכנעת שהתוצאות יגיעו מהר כמו בפעם הקודמת. "איך שאת רוצה" היא אומרת ומנסה להיכנס למערכת... המערכת לא נותנת. היא מנסה אופציות שונות ונכנסת אבל המחשב מכיר אותי ולא מסכים לאשר לי בדיקה נוספת כי עברו רק 48 שעות מהבדיקה הקודמת ומשרד הבריאות מאשר בדיקה חדשה רק אחרי 72 שעות. אני  מתפוצצת אבל אין עם מי לדבר.. המערכת.. המערכת.. מבינה שבקרב הזה הפסדתי. חוזרת לדלפק הטיסות היוצאות מנהל התחנה מוציא לי כרטיס חדש "נתראה עוד יומיים" הוא אומר.

השעה 0130 אנחנו חוזרים הביתה להתארגן מחדש ליומיים הבלתי צפויים האלה. מעדכנת את מי שממתין לי שם שהוא יכול ללכת לישון, דוחה את הרכב השכור, מזמינה בדיקת קורונה חדשה, שיחות עם כל העולם אולי אפשר לטוס קודם.. חם מאד בארץ. 40 מעלות. העצבים שלי כבר חצו מזמן את רף 40 המעלות... לא הודעתי לשכנים שחזרנו כי הרי רק נפרדנו ותכף נסע שוב..

******

נסיעה בימים אלה היא תיק. הקורונה הופכת הכל למשהו שלא פשוט להתנהל מולו. יש מדינות שלא מאפשרות לזרים להיכנס אליהן ואם עליך לנסוע ליעד שכזה צריך לספק הסברים למה את נוסעת כדי שיתנו לך להיכנס. לחברה שלי שגרה בפורטוגל יש בת שגרה בספרד. הן לא התראו יותר משנה כי הגבול היבשתי בין 2 המדינות סגור עד למועד בלתי ידוע.

בדיקת הקורונה הופכת להיות הדבר הכי חשוב בנסיעה. סתם בדיקה בקופת חולים זה לא מספיק טוב. כי צריך מסמך באנגלית עם מספר הדרכון ואת זה קופ"ח לא מספקת.

בעיה 1 – איפה עושים בדיקת קורונה?
צריך לחפש מקום שמפיק מסמך שיכול לעבור בנתב"ג. בחיפוש אני מגלה לא מעט אפשרויות. בדיקה בבתי חולים עולה כ-300 ₪, בדיקה פרטית בבית (בין גדרה לחדרה בלבד) עולה 500 ₪, בדיקה לא דחופה בנתב"ג עולה כ-45 ₪ לתוצאות אחרי 12 שעות ובדיקה מהירה 135 ש"ח – ותוצאות תוך 4 שעות. בקיצור, הרבה רווחים בשביל 2 מטושים שמכניסים לך לנחיריים ולחלל הפה.

בעיה 2 – קביעת תור לבדיקה
לכל מדינה תקנות משלה. בבתי חולים לא בודקים בחגים ובסופי שבוע, בשביל בדיקה פרטית צריך לגור במרכז, ובשביל להיבדק בנתב"ג צריך לצאת לטיסה כמעט יום קודם. איפה נבדקים כשבאמצע יש גם יום עצמאות וגם שבת?

אז את קונה כרטיס טיסה, עושה ביטוח נסיעות, מזמינה רכב שכור, אורזת מזוודה, סוגרת את הבית, שמה את הכלב בפנסיון, מסדרת תורנות להשקות את העציצים ונוסעת לנתב"ג כשבעצם את עוד לא יודעת האם תטוסי או לא.

השאלה אם את טסה או לא נקבעת טרם הטיסה. Business אמרתי ושלפתי ערימת ניירות עם תאריכי פגישות. אם ההסברים טובים - יש אישור לטוס. אבל אם הם לא משכנעים – את לא עולה לטיסה.

בעיה 3 – אילו תקנות קובעות האם הבדיקה טובה?
התקנות קובעות שהבדיקה צריכה להיות בתוקף עד 72 שעות לפני ההמראה יש מדינות שדורשות 72 שעות בעת הנחיתה. בטיסה ישירה זה פשוט אבל אם יש חניית ביניים, צריך להציג בדיקת קורונה גם בארץ המעבר. לפעמים יש עיכוב בטיסה או בחניית הביניים ואז יתכן מצב בו הבדיקה כבר  לא תהיה בתוקף ברגע שכף רגלך דורכת על אדמת ארץ היעד.. מה עושים?

בעניין הזה יש מדינות סבירות וגמישות ויש גרמניה! בגרמניה דורשים בדיקה בטווח של 48 שעות שיהיו בתוקף כשכף רגלי תדרוך על אדמתה. אז אם את נוסעת למדינה שדורשת בדיקה בטווח של 72 שעות ויש נחיתת ביניים בגרמניה, עליך לעמוד במבחן 48 השעות אחרת לא מאפשרים לך לעלות לטיסה..

ניסיון שני לטוס לחו"ל
נרשמנו מחדש לבדיקת קורונה מהירה ("תשובה תוך 4 שעות") שמתבצעת 8 שעות לפני הטיסה. יצאנו מהבית 10 שעות לפני הטיסה, עשינו בדיקת קורונה מהירה, חיכינו 4 שעות לקבלת התשובה והתפוצצנו אחרי 7 שעות כשנמסר ש"יש עיכוב במעבדה". מיד אחרי שהפכתי שם את כל השולחנות הגיעו התשובות. טסנו במהירות לדלפק הטיסה היוצאת בתקווה שעוד לא סגרו את הטיסה.

שוב תשאול למה את נוסעת, שוב מסמכים והסברים בלי סוף, הבן שלי מאושר מיד אני לא. האיש בדלפק לא בטוח שזה עובר. לא מעניין אותו שלפני יומיים זה אושר.. הוא הולך למנהל התחנה. הם מסתכלים על הניירות שוב ושוב. מדברים ביניהם. בסוף הוא חוזר ואומר שיש אישור. הלב שלי שדפק בקצב כפול מתבלבל... קודם הקצב הכפול היה מדאגה עכשיו הוא דופק משמחה..

בסכום הסופי, אחרי 25 שעות הגענו ליעד הסופי שלנו בפורטוגל "door to door". יצאנו בשעה 19:00 מהבית והגענו ליעד שלנו בפורטוגל למחרת בשעה 18:00 (20:00 בשעון ישראל).

הכניסה לפורטוגל היתה ממש ידידותית. השוטר שאל אם יש לנו בדיקת קורונה. הראינו לו את הנייר מרחוק והוא סימן לנו לעבור..

16.4.2021

איך התערבבו להם סלט הפירות ומחשבות על הקורונה

אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. במפגש יום העצמאות אני ממונה, באופן לא רשמי, על סלט הפירות השנתי. צריך לחתוך הכל ביד. אין לי מכשירי עזר חשמליים כמו מיקסר או מעבד מזון. נפטרתי מכולם כשעברתי דירה ובמשך הזמן גיליתי שאני לא חסרה אף אחד מהם. גם הטוסטר שקבלתי במתנה עוד לא יצא מהאריזה. אני לא נעזרת בו. ככה יש יותר מקום פנוי על השיש ואני אוהבת את זה. אני מסתכלת על הפירות. חסר לי משהו עם צבע קצת יותר מסעיר. אולי אוסיף תותים. עכשו סוף עונת התותים. יש לי קופסה במקרר. קניתי אותם בשביל הנכד המתוק שלי שמאד אוהב אותם. אני מהרהרת אולי אגנוב כמה לטובת הצבעוניות של סלט הפירות. מתלבטת.

עצמאות זה הפיקניק השנתי על הדשא של חבורת השביל שלנו, הידועה בשמה המקורי "מה עשית בשביל ישראל". תמיד אצל אותה משפחה, תמיד באותו סגנון, השולחן נראה כל כך טוב עם הערבוב הזה של המטעמים שכל אחד מביא, הפעם לא יהיה מנגל. במקומו יהיו בשר מעושן וצלי טלה, הרבה יין, הרבה בדיחות וצחוק. בסוף הארוחה יש גם תרבות. כמה ימים לפני מקבלים במייל את המשימה להפעם ומתכוננים.

הצבע של הסלט מעסיק אותי. גווני הקרם-צהוב דהויים מדי. הירוק של הקיווי מבקש צבע אחר להתמודד מולו. אני מתלבטת מה אני יכולה להוסיף בשביל לרעמן את הצבע כי כידוע החשק לאכול מתחיל במה שהעין רואה.. אולי אוסיף פירות מיובשים, יש בהם צבעים שמושכים את העין והם יכולים לתת תשובה צבעונית נחמדה אבל זה לא מתאים. הם מלאים בסוכרים וחומרים משמרים ואני הולכת על סלט בריאות. אולי אוסיף ענבים שחורים. הצבע הסגול כהה שלהם יכול לעורר את הסלט.

המפגש הזה הפך למסורת יחד עם ההליכה בשבילים. בשנה שעברה לא נפגשנו בגלל הקורונה והסגרים. שמחתי כשמסורת המפגשים חודשה השנה. המפגשים האלה נותנים תחושה של חמימות, של שייכות, של משהו משותף, שיש בו פשטות. משהו שנותן הרגשה טובה של ביחד. ואחרי שנה של קורונה כולנו מתגעגעים להרגשה הזו. כשהגיעה ההזמנה ל"אצלנו כמו תמיד - דשא.. אוכל, פייטנות והסתחבקות..." שמחתי.

אני מתחילה לחתוך. חתכתי כבר את התפוזים, התפוחים והאגסים. הצבע שלהם דהוי משהו. מה יש לפירות האלה? הכתום של התפוז הוא הכי חזק ומשתלט על הכל. אני חושבת על הפער שיש בדמיון בין התפיסה שלי את הפירות כבעלי צבע עז ונוכחות לבין ההופעה שלהם במציאות.. אולי זה בגלל שבמקרה הזה מתערבבים להם הטעם והמראה וביחד הם יוצרים משהו שאין לו קשר למציאות. מעניין...

לקראת המפגש המארחים בוחרים נושא שעליו אנחנו מתבקשים לכתוב ולדבר. אנחנו קוראים לזה פייטנות. כל מי שרוצה – כותב. הנושא להפעם הוא "הקורונה מה היה ומה יהיה". לכאורה משימה פשוטה אבל היא לא באמת כזו כי נדמה לי שכל מה שאפשר היה להגיד בנושא זה כבר נאמר ונכתב ומה כבר אוכל לחדש?
כתבתי לא מעט בנושא הקורונה והשפעתה עלי בשנה הזו. כתבתי על המשבר שעברנו, ברמה הלאומית ואני ברמה אישית, על המגבלות השונות: 100מ' 1000מ', מסכות ועוד, על מה שקרה לי באופן אישי בתקופה הזו, על התכניות שנאלצו להשתנות ועל הטוב שיצא מזה, על איך לומדים להנות מהקשיים ולהפוך את הלימון ללימונצ'לו, על הזום שפרץ לחיינו בסערה ועוד ועוד..
אז על מה עוד נשאר לי לכתוב?

המרקם הצבעוני של הקערה המתמלאת נעשה מעניין ואני מרגישה שאני מתחילה לחבב את התוצאה הסופית. יש משהו מרגיע בסולם הצבעים הצהוב-ירוק רגוע הזה. נוצרת הרמוניה נעימה בצבעים האלה שבהם אף אחד לא משתלט ממש. ככה זה גם בטעם. אף אחד לא משתלט ממש, הטעם המתוק מריר הוא כל כך מעודן. תענוג.

אז על מה אכתוב הפעם? אני בהתלבטות. בסוף אני מחליטה לכתוב על מה שקרה לי אישית החל מהרגע שהתחלנו לחזור לשגרה בערב פסח. על תחושת ההתרופפות שאני חשה ומה היא עושה לי, על צורות ההתרופפות שאני חווה ועל כך שאני חשה שלפעמים הקרקע נשמטת לי, ויחד עם זה, מתוך המשא ומתן האינסופי עם המציאות המתעתעת הזו מסתמנת דרך חדשה לחיות. יש דברים שצריך לעשותם. ישנם החיים ויש עבודה וקשרים עם משפחה וחברים. יש את כל חובות החיים וגם את העצב והשמחות שלהם. ועל כך שצריך לדעת ששום דבר לא באמת שומר עלינו. ובכל זאת צריך להמשיך ללכת וליפול פעם אחר פעם, ולהמשיך ללכת. בלי להפסיק.

אני מעיפה מבט אחרון בקערת הסלט. אני מודה שבתוך תוכי אני לא מרוצה.. משהו בצבעים לא מספק אותי. אני זקוקה לצבע עם נוכחות. בהחלטה של הרגע האחרון אני מחליטה להוסיף תותים. הקטנצ'יק יאכל פחות. לפחות ידע שתותים שנמנעו ממנו תרמו את החלק שלהם למרקם הצבעוני של הסלט וזה לא היה דבר של מה בכך. הצבע האדום אכן הוסיף רוח חדשה ומרעננת לקערת סלט הפירות שקודם נראתה לי משמימה משהו... עכשיו אני מרוצה

צילום חומי


שתים

לקוח מתוך האתר של amigo surfski היום זה יום השנה השני של החיים החדשים שלי. מוקדם בבוקר הגעתי לחוף מכמורת לחתירה בקיאק. סתו מקדם את פני בשמחה...