24.9.2018

15 ימים בצפון קוריאה - פרק ראשון

רחוב מרכזי בפיונגיאנג, צפון קוריאה


ביום שני בשעה 12 בצהרים התייצבנו בשדה התעופה בבייג'ינג, ליד הדלפק של חברת התעופה הצפון-קוריאנית Air Koryo, לפגישה עם ג'וליה, בדרכנו לפיונגיאנג בירתה של קוריאה הצפונית. הייתי סקרנית לדעת מי יהיו חברינו לטיול הלא שגרתי הזה. כל שידעתי הוא שבקבוצה יש 17 אנשים מארצות שונות. לאט לאט התחילו אנשים להתקבץ סביב  ג'וליה והתחלנו להחליף משפטי היכרות מהוססים. ועוד בטרם ידענו מי הוא מי, התחילו בצ'ק-אין ובהתארגנות לקראת הטיסה לצפון קוריאה.

לדלפקי הבידוק לקראת הטיסה הגיעה גם נבחרת האתלטיקה של צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה שהתקיימו באינדונזיה. אולם הנוסעים היוצאים התמלא בעשרות בחורות תמירות ונאות מראה הלבושות במדי הייצוג של המדינה בצבע תכלת ולבן. התגובה הראשונית היתה להוציא מצלמה ולצלם. מיד קפצו עלינו מכל עבר אנשי בטחון ואמרו לנו שאסור לצלם. מי שצילם הורו לו מיד למחוק. לא תיארתי לעצמי שמעתה אילך "you are not allowed to take pictures here"  זו תהיה הוויה המרכזית של הביקור ב- Democratic people’s Republic of Korea או בקיצור DPRK.


חלק מנבחרת צפון קוריאה שחזרה ממשחקי אסיה בבידוק לפני העליה לטיסה

בנחיתה שוב נאסר עלינו לצלם. לאחר איסוף המזוודות מהמסוע, נדרש כל אחד להעביר את כל הציוד במכונת שיקוף ולהצהיר במכס על כל מכשיר אלקטרוני שהביא: מחשב, טלפון סלולארי, USB, מצלמה, IPAD, IPOD. ספרים וכל חומר כתוב אחר– זכו לבידוק מדוקדק ולסריקה חוזרת במכונת שיקוף כדי לוודא שאינם חומר אסור (תעמולה או חומר דתי). גם נבחרת הספורטאיות עברה בידוק דומה, הכל נבדק ונסרק. בחוץ כבר חיכו לספורטאיות ההורים הנרגשים, חלק מהם עם זרי פרחים צבעוניים מקסימים. עמדתי קרוב לספורטאית אחת שפגשה את משפחתה והופתעתי לגלות שכל סידורי הפרחים המקסימים האלה הם מפלסטיק.


חנות פרחים - הכל מפלסטיק


אגב נבחרת צפון קוריאה, במשחקי אסיה 2018 חלק נכבד מהספורטאים שעלו איתנו לטיסה זכו במדליות. צפון קריאה זכתה ב-37 מדליות: 12 - זהב; 12- כסף ו-13 מדליות ארד.

ההחלטה לנסוע לצפון קוריאה היתה ספונטנית לגמרי, כשממש במקרה שמנו לב שספטמבר זה חודש של חגים. בחרנו בחברה מחו"ל עימה היה לנו קשר בעבר, ג'וליה כתבה לנו שבתחילת ספטמבר יצא טיול של "פעם בחיים" לצפון קוריאה. זה נשמע לנו ממש מפתה והחלטנו שהולכים על זה.

בתיבת המייל שלנו התחילו להצטבר מסמכים הקשורים לנסיעה. "טיפים לצפון קוריאה" היא קראה להם. בין היתר נאמר שבמשך כל תקופת השהות בצפון קוריאה לא תהיה אפשרות לכל קשר עם העולם החיצוני. קו חוץ יהיו רק בחלק מן המקומות. כך גם לגבי שליחת מיילים. במילים אחרות שנתכונן למסע אחורה בזמן.

המחשבה על ניתוק מהעולם למשך יותר משבועיים קצת הפחידה אותי. אני כל כך מחוברת לאינטרנט, למיילים ולמידע און-ליין, מה אעשה שם בלי הוואטסאפ וכל אלה? הייתי מוטרדת מזה מאד. בזמן שנותר עד לנסיעה אספתי את כל תשבצי הסדוקו מהעיתונים היומיים של החודש האחרון, הטענתי לטלפון הנייד ספרים לקריאה וכמה ספרים לקחתי איתי לדרך. החלטתי לקחת גם מחשב נייד מתוך מחשבה שיהיה לא מעט זמן פנוי ושאוכל לכתוב שם. המציאות התבררה כאחרת ממה ששיערתי.

באולם הנוסעים הנכנסים, אנחנו פוגשים את המלווים שלנו: מיס Pak -תדריך באנגלית, מר Kim בגרמנית ומרLee  בצרפתית. בצפון קוריאה אי אפשר לטייל לבד. לאורך כל השהות אנחנו מלווים בשלושה מדריכים ונהג. אחת מסבירה בקדמת האוטובוס והשני מאחור מפקח על התיירים ועל המדריכה מקדימה, לוודא שהיא לא אומרת משהו שלא צריך להגיד. השלישי ידריך בשפה נוספת. כל המסלול וכל האתרים נבחרו בקפידה על ידי השלטונות ומאושרים על ידם, תכנית הטיולים קפדנית ומתוכננת לפי שעות. שום דבר לא ספונטני. על כל דבר צריך לדווח ועל כל שינוי יש לקבל אישור מראש. הכל מפוקח מבוקר ומתוזמן.

בטרמינל אין בכלל שירותים שאופייניים לשדות תעופה: אין דלפקים להחלפת כסף, להשכרת רכב ולסידורי תיירות שונים, ביציאה מנמל התעופה העולם מתהפך. כשאנחנו נוסעים לכיוון העיר אני שמה לב שאין פרסומות, אין תנועת כלי רכב בכביש, אין רעש, אין אופניים, אין בעלי חיים, אין מציאות כפי שאנו מכירים אותה. לאורך השדרות שבצדי הכביש היוצא לכיוון עיר הבירה הולכים בדממה אנשים לבושים בבגדים הנראים כמדים. חיילים חמושים בציוד מלא עומדים על המשמר, מוכנים לצאת ברגע אחד נגד כל מה שמאיים. הדרך זרועה בסיסמאות ענקיות הכתובות בקוריאנית באותיות לבנות ענקיות על רקע אדום. בדרך משדה התעופה המרוחק 25 ק"מ לעיר הבירה אנחנו שומעים על השדה כל מיני פרטים לא חשובים כמו מתי נבנה. אף אחד לא יגיד שהשדה הבינלאומי הזה משרת היום רק 2 -3 חברות תעופה, בקושי 4 טיסות ביום.


4 טיסות בינלאומיות ביום - שדה התעופה בפיוניאנג.


אחרי ההיכרות עם המדריכים, הנושא הראשון שעליו מדברים הם הוא הצילומים. מה מותר ומה אסור. מותר לצלם רק אנדרטאות ומייצגים, אסור לצלם מתקנים של כוחות הביטחון, אנשי צבא, שוטרים, אנשים בעבודתם, אנשים פרטיים. אסור לצלם אזורי בניה, אסור לצאת מאזור המלון ולהסתובב לבד, אסור לדבר עם מקומיים, אסור להעביר חומר דתי למקומיים, יש לכבד את התרבות ואת ההרגלים. לגבי תמונות של השליט ומשפחתו: יש להתייחס בכבוד לתמונותיהם. אסור לצלם אותם בתמונה חלקית או בתמונה שאיננה מכבדת אותם. כשמדובר על צילום פסלים, יש לצלם את הפסל כולו, כולל הבסיס. בקיצור הם מרשים כל מה שמשרת את האינטרסים של השלטון, להציג את צפון-קוריאה כמדינה שתענוג לחיות בה.

אנחנו מגיעים לעיר הבירה פיונגיאנג כמה ימים לפני אירועי ה-70 שנה להיווסדות המדינה, שיערכו ב-9.9. העיר מקושטת בדגלים בצבעי אדום. מרגישים את החגיגיות באוויר. מספרים שהולך להיות פה משהו גדול. בתכנית הטיול נכתב שנוכל להשתתף באירועים לרגל שנות ה-70 כולל ה-Mass Games מופע הראווה שיערך באצטדיון הגדול ביותר בעולם ובו 150,000 מקומות ישיבה. אחר כך התחלנו לשמוע שזה לא בטוח ולא יודעים אם הדבר יהיה אפשרי ונראה...

בדרך כלל כשאני מגיעה למקום זר אני אוהבת להתחבר למקום ולאנשים ברחוב, לחפש את בית הקפה המקומי, לצאת לרחוב, לטעום משהו מקומי. בצפון קוריאה אין דבר כזה. אי אפשר לצאת מהמלון. בכל יציאה תמיד מתלווה אליך מישהו מאחור, תמיד יהיה מי שיחזיר אותך בנימוס פנימה.

הטיול שאנחנו משתתפים בו מחולק ל-3 חלקים: את השבוע הראשון נבלה בפיונגיאנג וסביבותיה, כולל נסיעה להר קומאנגאן (הר היהלומים) בדרום ו-DMZ - אזור הגבול שבין שתי הקוריאות. בשבוע השני נטוס לצפון לאזור הר צ'ילבו, ואת הימים האחרונים נבלה באזור Raדon - אזור סחר חופשי האמור להיות משהו שדומה ברעיון להונג-קונג. נסיים את הטיול במעבר לסין בצפון ומשם בחזרה לבייג'ינג.

שלטי תעמולה באמצע השדה זה מראה שגרתי ונפוץ כאן

"אנחנו מאושרים" – זה היה המשפט הראשון שראיתי כאשר יצאנו משדה התעופה. הסיסמה הענקית הכתובה בקוריאנית תקועה באמצע השדות. גם אני מאושרת. אני נרגשת להיות כאן ומצפה מאד למה שאפגוש פה.




אין תגובות:

פרסום תגובה

אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...