26.7.2022

שלוש

קיץ שלישי מאז החלפתי את הבית בכפר ההררי הצפוני לטובת הבית החדש שלי במישור החוף ואת החורף לטובת הקיץ. שלושה קייצים, שני מקומות עבודה, שני בתים, הרבה פוסטים, אותו משקל, שלושה נכדים ואהבה אחת שמתדפקת על פתח הבית שלי ואני פותחת לה את הדלת הכי רחב שאפשר.

קיץ שלישי שמסמן את היציאה שלי לחיים אחרים, במובן הכי עמוק של המילה. מה שמפתיע זה שאני עושה כל מה שעשיתי קודם אבל הפעם הכל נטול רגשות אשמה. אני כותבת והולכת ברגל ועובדת במקומות שאוהבת ומתנדבת והולכת לקולנוע ופוגשת חברות ורוקדת ושרה. החופש הפנימי לעשות מה שטוב לי הוא מבחינתי השינוי הגדול.

ככל שחולף הזמן, הכפר הגלילי שלי מתכווץ לכדי נקודות מרוכזות תמציתיות של חיים, כמו תמצית של עשבים שנשארו בכוס אחרי ששתיתי את התה. התקופה שחייתי בו, שלושים וחמש שנים וביניהן שתי גיחות ארוכות לחו"ל, הופכת להיות אוסף של נקודות בעברי...שמתנקזות לסוג של חור שחור.

אני עדיין מחוברת לכל מיני קבוצות ווטסאפ מקומיות ולהודעות של המועצה, עוד סופגת לתוכי חלק מן ההווי המקומי אבל כבר מרגישה שהדברים שהיה לי אליהם קשר בעבר, הולכים ומתרחקים ממני. אני מתעדכנת בכל מיני ארועים ועדה מרחוק לסערות בדברים שפעם היה לי מאד איכפת מהם. אני עוקבת מקרוב אחר ההחלטה אם יפתחו את רח' חרמון (שם גרתי כל השנים), לתנועת כלי רכב מבחוץ או לא. המרקם החברתי ברחוב כבר מזמן השתנה אבל המאבקים נשארו כמו שהיו פעם, אני לומדת איפה סימנו ככר חדשה והיכן סוללים את הכביש מחדש, מתעדכנת במועדי פינוי הגרוטאות ומגלה שהרבה לא השתנה.

עבור מי שחי שם זו תמצית החיים. אני כבר פחות מתרגשת. לפעמים אני מאוכזבת מעצמי שאני לא יכולה להיות חלק מהאהבה העזה הזו ולפעמים חשה כעס על עצמי על שאין אני יכולה לקחת חלק בחגיגה. אבל בלילה בלילה, לפני שאני נרדמת, אני שוכבת במיטה ונזכרת שאני במקום אחר ומבינה שאני כבר לא יכולה להיות חלק מהשמחה הזו ומהסערות האלה.

אין שום דבר מסעיר בזיכרונות שלי. כששואלים אותי למה אני מתגעגעת  אני אומרת שאני בעיקר מתגעגעת לחברַים אהובַים וכי הדברים שאינם עוד — אינם עוד פיזית, אבל הערך שלהם ספוג איתי בהווה. הדבר שעדיין ראוי להתגעגע אליו נמצא איתי. ובמקום הדברים האלה באים דברים אחרים.

מראות אחרים מציפים את העולם שלי ואליהם עכשיו אני מחוברת: חופי הים, שבילי ההליכה ברגל, ימי חמישי במדרחוב, השיחות אל תוך הלילה. נקודת המבט שלי משתנה ודברים אחרים משמעותיים ממלאים את עולמי.

הכפר הצפוני הופך להיות עוד נקודה בשורת המקומות בהם עברתי וכך גם הגעגוע. הזכרון המתוק מהול בציפיה לעתיד כמו בשיר של אלתרמן:
"...והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח"
גם אני בציפיה שהדרך שנפתחה אלי תמטיר עלי גשמי ברכה.

יום השנה השלישי.

שתים 

אחת

23.7.2022

זוללת אנרגיה

Photo by Antenna on Unsplash
כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד, מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. היא מלאת חיים. שומעים אצלה את ההתלהבות כשהיא מדברת. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. מוציאה את הטלפון ומדפדפת בו. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שוב שותקת ומתכנסת בחזרה לעיסוקיה. היא איתנו פיזית אבל לא באמת איתנו.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטיפוסים שאני מגדירה כ"זוללי אנרגיה". זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. יש אנשים שכל הזמן יגנו עליה וידבררו אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מוסכם על כולם שצריך להתייחס אליה אם היא מרגישה לא טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. והכל מתנהל בדרך אגב כשהיא יושבת עם הקבוצה אבל לא באמת חלק ממנה.

רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה ותוקעת את כולנו. ואנחנו משתפות פעולה עם זה.

15.7.2022

שעת פרידה


לאט לאט מתפשטת בתוכי ההכרה, שהמרחק הזה יהיה לא פשוט. איטליה זה קרוב כולם אומרים לי. אני אומרת שזה נכון אבל זה לא כמו לגור ברחוב הסמוך ולקפוץ לקפה אחר הצהרים או להסיע את הילדים לבית הספר או לאסוף אותה מבית הספר וללכת לאכול צהרים ביחד במדרחוב. חלק מהדברים הקטנים, מההנאות שהיו רק שלנו כבר לא יתקיימו.

יהיו טלפונים ושיחות וידאו בוואטסאפ, הם מבטיחים. נקבע זמנים קבועים לדבר. זה שיפור גדול לתקופה שאני גרתי בחו"ל, אבל אלה מצמצמים את המרחק רק קצת. מרחק זה מרחק ודיבור דרך מסך לא יכול לעשות קירבה כמו שהיתה לנו במציאות. קשה לשמור על קשר כמו שהיה לנו דרך מסך.

בחודשים הקרובים הם יהיו עסוקים בלהתערות בעולם החדש שאליו הגיעו. הילדים יכירו חברים חדשים ויתחילו לקשקש באנגלית שבורה, עד שיתפסו בטחון. אני כבר לא אכיר את העולם שלהם מקרוב. הכל יתמלא במילים באיטלקית או באנגלית. גם החוויות שלהם יהיו אחרות וחלק גדול מהן אני בכלל לא אכיר.

הייתי שותפה להרבה התלבטויות ומחשבות כשהנסיעה הפכה מחלום למשהו ממשי. שמחתי בשמחתם על כך שהם מגשימים חלום משפחתי. פרגנתי להם על האומץ ועל ההעזה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום בלתי ידוע.

ככל שהתקרב מועד הנסיעה חשתי בתוכי את העצב ואת כאב ההתרחקות ואת ההתפכחות מן האשליה שאנחנו מחוברים לתמיד. בשלה בתוכי ההכרה שלתמיד זה תמיד זמני. עד הפעם הבאה. כאלה הם החיים אוסף של פרידות שביניהן יש תקופות של ביחד. הפרידה בשדה התעופה היתה השלב האחרון בתהליך ההיפרדות שלנו.

היפרדות מן הילדים, כשכל אחד יוצא לדרך משלו, זה משהו שאני עושה כל החיים. אז למה עכשו זה כל כך קשה.. אולי בגלל שנעשיתי רכרוכית עם השנים ושהפעם הלב שלי קצת מתקשה בזה...

עכשו אני צריכה לבחור איך לחיות את המציאות החדשה הזו שאותה אפשר לחיות בכל מיני דרכים. אני יכולה לצמוח למקומות אחרים, ולהמשיך לשמוח עם אהובי שנסעו להגשים חלום שמאד רצו. ומפעם לפעם להתחבר אליהם שוב כדי להפרד שוב..

11.7.2022

6 ימים של שכרון חושים - CORFU 2022

1. קצת גיאוגרפיה

האי קורפו )ביוונית "קרקירה"( נמצא בצפון מערב יוון, בים האדריאטי בין יוון לאיטליה, ונחשב לאחד מהיפים שבאיי יוון. צורת האי דומה למגל ושני רכסי הרים גבוהים מחלקים אותו למספר אזורים – המגוונים מאוד מבחינת הנוף והטבע: החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו.

2. "שביל קורפו"

"שביל קורפו" הינו שביל הליכה ארוך שסומן בשנת 2001 וחוצה את האי מצפון לדרום. השביל באורך 220 ק"מ, מחולק לעשרה מקטעים ומתוכנן בהתאם להליכה של 10 ימים. השביל כמעט ואינו מסומן ומבוסס בעיקר על כבישים צדדיים, דרכים חקלאיות ומעט שבילי הליכה. הסימון של השביל אינו הסימון האדום לבן הסטנדרטי באירופה ולמעשה השביל כמעט ואינו מסומן.

בטיול שלנו נבחרו הליכות במרכז וצפון האי בסגנון הטיול הנודד כשאנחנו לנים בבית מלון מקסים בכפר קטן בלב ההרים. את סיום ההליכה חגגנו בעיר הבירה של האי קרקירה. 

3.  הליכות בניחוח ספרות

האי מפורסם בזכות ספריו של ג'ראלד דארל שהתגורר עם משפחתו באי וכתב רבות על האנשים ובעיקר על הטבע והנופים המופלאים שבו. המפורסם ביותר הוא הספר "משפחתי וחיות אחרות" אותו פגשנו רבות על השביל. הספר זכה לתרגום מחודש בימים אלה והקריאה בו ממש מרנינה.

בכל עצירה, אורן היה שולף את הספר מן התיק, מקדים לו סיפור קצר ומקריא את הקטע הרלוונטי מן הספר. על השביל פגשנו גם את "זורבה היווני" ועוד סיפורים רבים מן המיתולוגיה היוונית שליוו אותנו לאורך כל המסלול. וככה התערבבו להן ההליכות שלנו עם מיתוסים ואגדות מהמיתולוגיה, מתובלות בסיפורים על האי כשעל כולם מסתכלת דמותו של זורבה היווני.

מכל הסיפורים נשארתי עם המלצה אחת שטובה גם לכאן: לא להרדם תחת עץ הברוש. מי שנרדם תחת הברוש שלא יתפלא לתוצאות שהוא קם אליהן (לסקרנים זה מופיע ב"משפחתי וחיות אחרות").

4. כל היופי הזה

עדיין מעכלת את כל היופי שפגשנו בדרך.

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, רחצה על הדרך במימי התכלת, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים של היום וכפרים של פעם שננטשו בחלקם ורזורטים לתיירים שמכסים כל חלקה טובה לאורך החופים.

שקיעות יפות כל כך ואור עד תשע וחצי בלילה.

הרבה זיתים ויין ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות.

וחברים טובים למסע. זה הכי חשוב!

חזרנו ישר לקיץ הישראלי הלוהט מכל הבחינות. ראש ממשלה אחד הלך ואחר בא במקומו. אין רגע דל.

5. מערכות יחסים

הנסיעה לקורפו בקבוצת הזו שאני הולכת איתה כבר 14 שנים, אפשרה לעצור, לנשום, להתבונן פנימה וגם להסכים לגעת בקשרים שלנו בתוך הקבוצה שיש בהם אתגר, מורכבות, ולהבין מה בתוך עצמי פתוח לשינוי ותנועה.

ביומיום אנחנו מתנהלים במערכות יחסים מבלי לתת עליהן את הדעת יתר מדי. הנסיעה הזו היתה הזדמנות חד פעמית לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

5. להתמסר

שאלתי את עצמי מתי יצא לי להרגיש בפעם האחרונה, באמת להרגיש, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה, לתת לו ביטוי חיצוני. בקורפו היו לי לא מעט רגעים מתמסרים שכאלה שאפשרתי לעצמי להיות שם.

הרגעים הכי מתמסרים היו ביום ההולדת שחגגנו לחומי. היו בערב הזה המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. מצאתי עצמי רוקדת על הרחבה בלי לדפוק חשבון ושרנו עד כלות ... עד שלא יכולנו יותר.. זה היה מרגש מאד.

גיליתי שהזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, היה בזה הרבה אושר.

6. להקשיב לקול הפנימי שלי

בשבוע הזה, הרגשתי את הקול הפנימי שלי מדרבן אותי לצאת מאזורי נוחות. אני כבר מכירה אותו מקודם. זיהיתי בתוכי את הקול הזה המניע אותי קדימה ונעניתי לו בשמחה. 

7. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה המון אינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית .

בהליכות בשבילים ובשיחות עם האנשים, מצאתי עצמי משתפת מחשבות ורגשות שלי וחשתי שזה היה ככה גם מצד האחרים. שעות של שיחות עמוקות עם חברתי לחדר הובילו את שתינו לתובנות משמעותיות...

אנשים הרגישו נוח לחשוף דעות ונקודות מבט שונות גם אם הן לא תמיד פופולריות (פוליטיקה למשל)

יש אצלנו קטע שנקרא "פייטן השביל" בו אנשים מביאים משהו מעצמם לקרוא בדרך ולדבר עליו עם הקבוצה. הפייטנות הזו זימנה לנו רגעים יפים ושיחות טובות סביב מה שאנשים בחרו להביא. היתה גם התארגנות מיוחדת סביב יום ההולדת שתכננו לחגוג וזה היה מרנין לב.

ומעל כל זה חווינו אינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות שהתחברו לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים שהעצימו את הקשר והחיבור עם האחרים. זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו. חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים בסוף. אחרי 6 ימי הליכה גם הטיול שלנו הסתיים.

קורפו היתה מדהימה מכל הבחינות, אבל אני הרגשתי שבשבילי היא היתה רק רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם. זה לא היה דומה לשום דבר שחוויתי בעבר.

אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר. עכשיו כשנפתחו בפנינו המרחבים על כל המשתמע מזה, אולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים. התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה ש...