‏הצגת רשומות עם תוויות מינימליסטית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מינימליסטית. הצג את כל הרשומות

18.3.2023

שיחות עם הילדים

 

Photo by Zach Reiner on Unsplash

במסגרת המאמצים שלי להיות מחוברת למציאות, אני נהנית משיחות עם אנשים צעירים ממני שבאמצעותם אני לומדת להיות מעודכנת ורלוונטית. אני לומדת ששיח עם אנשים צעירים מבוסס על כמה שפחות מילים. "תקצרי" הם אומרים לי.

אם אני רוצה דיבור עדכני וצעיר, עלי להגיד כמה שפחות מילים. למשל במקום "מתי אוכל להתקשר אליך?" תגידי "דברי איתי כשתוכלי" "תני סימן כשאת פנויה" "זמינה?"

בדיבור המעודכן צריך פחות הברות. פחות מילים.

גם עם הילדים שלי זה ככה. כשאני מספרת למי מהם, סיפור שקרה לי הם אומרים לי שאגש לעיקר. לפואנטה. לפעמים אני רוצה לתת מבוא עם התחלה אמצע וסוף. אבל הם בכלל לא מעוניינים בזה. תני להם את זה בקצרה. רק את הסוף. בעדינות רומזים שאגש לעניין. ואם אני רוצה להסביר איך הגעתי לאן שהגעתי – הם לא נותנים לי. זה לא מעניין אותם.

לפעמים אני אומרת שאם אתם לא מוכנים לשמוע את הכל אז אין סיפור. אבל בכלל לא איכפת להם. אז לא תספרי את הסיפור שרצית. תזכרי שאת רצית את זה והם בכלל לא ביקשו.

אני לא מעירה לילדים.. אני לא אומרת מה שאני רוצה. אם חפצת חיים אני - למדתי לסתום. אני הכי טובה כשאני לא אומרת כלום. סוג של פרח קיר. אף אחד לא מעוניין בניסיון שלי או בעצות שלי.

אין להם כוח לשמוע מה שיש לי להגיד. אבל בגלל שהם מנומסים, לא יגידו לי את זה ישירות. יש להם סימנים שהם עושים כשנמאס להם מהסיפורים שלי. למדתי להבחין בהם. ברגע שאני רואה את הסימן הזה אני כבר יודעת שאין לו כוח לשמוע אותי. הוא כבר לא איתי. ברגע הזה אני מדברת לחלל האוויר.

אם אני רוצה להגיד לו משהו שאני חושבת שהוא חשוב, אני מנסחת אותו במשך שבוע, כדי שלא יעורר התנגדות וכדי לגרום לכך שיקשיבו לי.

אם אגיד משהו בנושאים קצת אישיים או כאלה שהם לא בדיוק ענייני, אז אני פותחת חזית שמי יודע לאן תגיע. ומכיוון שאני יודעת שגם אם אגיד – זה לא יעזור, אז החלטתי פשוט לסתם. אני לא אומרת כלום.

השיחות שלנו מתנהלות סביב כמה שאלות מרכזיות: מה נשמע, איך היה היום, איך את.ה מרגיש.ה, מה חדש, ועוד שאלות כאלה..

מישהי לימדה אותי פעם, שאם יש לך דברים שאת רוצה לשתף ולספר – אז הילדים הם לא הכתובת שלך. אבל אם משהו בוער בעצמותיך ואת בכל זאת רוצה לספר להם – תשאלי קודם אם מעוניינים לשמוע. תשאלי: "מתאים לכם שאספר? אתם מוכנים לשמוע את דעתי?" אם הם אומרים כן - אז את מספרת. אם הם אומרים לא – אז את סותמת. פעם שאלתי מי מהם אם מוכן לשמוע את דעתי בעניין כלשהו והוא אמר לא. אז סתמתי.

גם אם אני רואה שהולכת להיות פה שגיאה, שמישהו הולך ליפול, אני לא אומרת כלום. גם כשאני יודעת שאני יכולה לעזור אני לא אומרת כלום. אני נותנת ליפול ולא אומרת כלום.. אני אומרת לעצמי שהוא צריך ליפול וככה ילמד.

כשנפגשים אנחנו מדברים שיחות באוויר.. קצת פוליטיקה, קצת עדכונים, אני לא אומרת מה דעתי או איך אפשר דברים אחרת. יש לי ניסיון. אבל הם לא מעוניינים בו. אני הכי טובה כשאני שותקת. אני כמו הקישוט שתלוי על הקיר.

רוב הזמן זה עובד לא רע. כשדברים יוצאים משליטה ויש פיצוצים, אני פשוט מתרחקת.


17.9.2022

מינימליסטית - פרק שלישי

פרק ראשון - מינימליסטית בקטנה

פרק שני    -  מינימליסטית בקטנה

היום סיימתי את היום ה-17 להשתתפותי בפרויקט המאתגר הזה,

היום ה-11 וה-12 היו ימים של מיון צעצועים. נפטרתי מכל הצעצועים של גילאי 0-2,

את היום ה-13 ביליתי בספריה שלי ונפרדתי משלושה עשר ספרים

היום ה-14 הוקדש למצעים מכל הסוגים, מגבות והבגדים שאני ישנה איתם

בימים ה-15, ה-16 וה-17 חזרתי שוב לארון הבגדים והפעם מיינתי חולצות קיץ וחורף, בגדי ספורט ושאר ירקות,

היום הבא יוקדש לצעיפים. ואני כבר מתכננת במשך הימים הבאים לבקר במקומות שמזמן לא חפרתי בהם לעומק.

בשבוע הזה נפרדתי בסך הכל מ-98 פריטים. עיגלתי ל-100 כדי שיראה יותר יפה.

יש לי לא מעט תובנות מהשבוע הזה.

·        לא פשוט לעמוד במחויבות יומיומית כזו לאורך זמן.
החשק להתחמק מהמשימה הזו הוא גדול. אחרי הכל רק אני יודעת אם עשיתי את זה או לא.
ולכן אני משתמשת בכל מיני אמצעים כדי לגייס את עצמי לעמוד במחויבות הזו.
דרך אחת לגייס את עצמי היא ע"י הכתיבה כאן. אם אני כותבת אז אני מתחייבת.
אני גם מנהלת רשימה מה עשיתי בכל יום. הדף הזה תלוי לנגד עיני במקום מרכזי בבית.
יש לדף שתי מטרות: האחת – לראות מה כבר עשיתי. ועשיתי לא מעט; והשנייה -  לרשום מה שאני עושה בכל יום. מכיוון שלא נעים לעבור ליד הדף ולראות שלא השלמתי את המשימה, אז אני עושה..

·        הכמויות... להיפרד מכל כך הרבה חפצים כל יום זה ממש לא פשוט. זה ממש לא "לקחת ולזרוק". יש משהו רגשי בלהיפרד, ככה אני מרגישה לגבי חלק מן החפצים.. ואני לא כל כך טובה בזה. אבל אני לומדת

·        מה שמדהים אותי זה שהארון לא נראה הרבה יותר ריק בהשוואה למה שהיה קודם. ברור לי שגם אחרי שאני ממיינת יישאר עוד מה לזרוק..

·        לאן הולך כל מה שמיינתי?
את צעצועים מסרתי לחברה, הבגדים ילכו לויצ"ו, אבל מה עושים עם הספרים, הנעליים, ועוד.. הפינוי והשינוע של כל השקיות האלה זה משהו שצריך לתכנן אותו. משהו שלא חשבתי עליו מראש, כשהתחלתי את השתתפותי בפרויקט.

·        הימים עם המספרים הגדולים (מ-15 עד 30) הם הרבה יותר מורכבים ממה שחשבתי..

·        אין על התענוג לראות את מדפי הארון המרווחים והמסודרים וכמה נעים לדפדף בקלות בין הקולבים ולפגוש בגדים שלא ראיתי מזמן. וגם זה הפך להיות קריטריון למיון: אם לא נפגשנו אז יותר קל להפרד..

נחמדות היו התגובות של מי שקרא ואהב את הרעיון.. קבלתי לא מעט מסרונים מאנשים שנדלקו על הרעיון והחליטו להתנסות. שיתוף של אנשים אחרים זה דבר טוב ויש בזה פוטנציאל ליצור מחויבות לביצוע. 

וזה ממש שמח אותי 

10.9.2022

מינימליסטית בקטנה - פרק שני


מינמליסטית בקטנה - פרק ראשון

בחודש הקודם כתבתי על המשחק  MinsGame# – שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, ביום הראשון נפרדים מחפץ אחד וביום השני – משני חפצים וכך עד היום ה-30 בחודש בו צריך להפרד מ-30 חפצים.

התחלתי את המשחק ב-1 בספטמבר. כשזרקתי את החזיה הכחולה שלי והיא לא היתה היחידה. זריקת חזיות היתה פעולה שעוררה בי תחושה של מרד. במה אני מורדת הפעם, שאלתי את עצמי. נזכרתי בסיפור "שריפת חזיות" שמקורו בהפגנת נשים שהתקיימה נגד תחרות היופי "מיס אמריקה" בנובמבר 1968, באטלנטיק סיטי, ארה"ב. מחוץ לאולם התחרות, הוצב פח אשפה, לתוכו השליכו הנשים חפצים שסימלו בעיניהן את הדיכוי הנשי: ריסים מלאכותיות, נעלי עקב, רולים לשיער, מחוכים וחזיות ועוד. העיתונים למחרת קבעו ש"הנשים המשוחררות שרפו חזיות", וכך נולד המיתוס המלווה את הפמיניזם עד היום.

אני כבר לא זקוקה למרד הזה היום אבל תמיד נעים להיזכר...

בימים הראשונים המיון היה קל. חפץ פה ומשהו שם וצלחתי בקלות את האתגר. בכל פינה בבית אפשר לאתר חפצים שאפשר להיפרד מהם בלי שום בעיה.

אבל אני לא רציתי להסתפק במשהו קל. המטרה שלי היתה  – ארון הבגדים. כבר מזמן רציתי לעשות שם מיון רציני והחלטתי שאני הולכת על זה.

בשבוע האחרון עברתי מגירה מגירה, מדף אחר מדף ומיינתי והשתאיתי מכל כל מה שאגרתי בבית. כשמיינתי את מגירת הבגדים התחתונים היו לי המון הפתעות. ספרתי 30 חזיות, לפחות 30 זוגות תחתונים ויותר מ-50 זוגות גרביים, לכל מזג אוויר: לקיץ ולחורף ולספורט ולהליכה ולשינה.. בקיצור היו גרביים שאפילו לא  זכרתי שיש לי כאלה. וחגורות – מי צריך 15 חגורות.. ובכל הזמן הזה תהיתי מתי אפשר להספיק ללבוש את כל אלה.

אחר כך עברתי לבגדים. התחלתי מהשמלות.  החלטתי למדוד ולבחון במראה איך הבגד נראה עלי. קבעתי כמה קריטריונים: מוצא חן בעיני או לא. האם אני אוהבת איך אני נראית והאם יש סיכוי שאלבש אותה בעתיד.

וככה מדדתי כל שמלה, מעיל או חולצה וכשהרגשתי שהבגד הזה כבר לא עושה לי את זה – הוא לא חזר לארון ולא פעם תהיתי ביני לבין עצמי מה עבר לי במחשבות כשקניתי את החולצה הזו או את הסוודר שאני בכלל לא מתחברת אליו. ואם אני לא מתחברת אז אין סיכוי שאלבש אותו שוב.

עד כה למדתי על עצמי כמה דברים:

  1. שיש אצלי לא מעט מקומות שזקוקים למיון רציני
  2. שלהיפרד זה לא קל לי אבל אני משימתית והחלטתי שאני לא מוותרת, אז אני נפרדת.
  3. הפעילות הזו מעודדת אותי לשאול לגבי לשאול על כל בגד או חפץ, האם הוא באמת הכרחי, למה הוא נמצא פה, וזה הרגל מעולה שרק בשבילו היה שווה לשחק.

היום היה היום העשירי שאני עושה את הדבר הזה. אני מודה שזה ממש מאתגר. עד כה השלכתי 55 חפצים. לא רע בשביל התחלה.

אני סקרנית לדעת מה יקרה בימים הבאים


30.8.2022

מינימליסטית בקטנה - פרק ראשון


לתנועת ההאטה של עמית נויפלד התוודעתי לפני כמה שנים. הרעיונות השונים של התנועה מצאו חן בעיני והתחברתי מאד לרעיון של חיים מינימליסטים.  תפיסת העולם של חיים כאלה היא עמוקה מתייחסת לתחומים ולהיבטים שונים בחיים שלנו, למשל: צמצום הצריכה, שינוי הרגלים, פרידה מחפצים ולפעמים גם מאנשים.

בשלב ראשון החלטתי שאני רוצה להיפרד מחפצים מיותרים. בחיים הקודמים שלי, כשגרתי בבית גדול, היה בו הרבה מקום לאכסן וכשהילדים עזבו את הבית – כמות האכסון הלכה וגדלה. התחלתי מהארונות במטבח, משם עברתי למזווה ואחר כך לארונות בפינת האוכל ובסלון. היו לי גילויים שלא ציפיתי.  מצאתי קופסאות מלאות עוד מהימים שחזרנו מהשליחות (בסוף שנות ה-90 של המאה הקודמת) שטרם נפתחו, מתנות מכל מיני אירועים, מתנות שקניתי אבל לא יצא לי לתת, שימורים שפג תקפם ועוד ועוד ועוד. חוויית המיון עשתה אותי מאושרת. מראה הארונות המתרוקנים היה כל כך מעורר שהחלטתי לא לעצור בקומה הראשונה ולהמשיך לשאר חדרי הבית. ידעתי שגם שם יהיה מה לעשות בגלל שאני לא זוכרת את עצמי מחליפה "קיץ-חורף".  

הכנתי תכנית מסודרת כשבכל פעם אני ממיינת חדר אחר. את מה שהוצאתי, והוצאתי לא מעט, חילקתי לכל מי שרצה, נתתי בשמחה לחנויות יד שניה וגם פח הזבל קבל את חלקו.

הניקיון הזה היה בשבילי גם מעין טקס ניקיון רוחני. אהבתי את מראה הארונות הריקים ואת הסידור המרווח שבו אפשר לראות את מה יש בארון ולא צריך לחטט בערימות והחלטתי שככה אני רוצה להמשיך.

אנשים נוטים לחשוב שלהיות מינימליסטית זה אומר – לזרוק המון חפצים מיותרים מהבית. אבל מינימליזם הוא הרבה יותר מזה והוא לא רק זה. להיפטר מחפצים מיותרים זה סימפטום שמאחוריו עומדת תפיסת עולם עמוקה הרבה יותר. וככה מצאתי עצמי מתבוננת על ההתנהלות שלי בתחומים שונים. כשהגיעה השעה לעזוב את הבית כבר הייתי עמוק בתוך החשיבה הזו ולכן את ההחלטה על "לוקחת או משאירה", הקפדתי לעשות תוך שאני מנטרלת את הרגשות והסנטימנטים שפיתחתי עם השנים כלפי חפצים שונים..

למדתי שאם אני רוצה להתחיל לנהל את חיי בהתאם לתפיסת העולם הזו, הדבר הכי הגיוני הוא להיפרד מחפצים, מהרגלים מיותרים, ולפעמים אפילו מאנשים ולעשות דברים קצת אחרת. קבעתי לעצמי כמה עקרונות מהם אני לא זזה.

·      אין לי מלאי. אני קונה רק מה שאני יכולה לסחוב הביתה לבד מהאוטו, בפעם האחת. זה אומר 3-4 שקיות רב פעמיות, לא מלאות מדי.

·       אין לי מדיח. יש לי מעט כלים ולכן כולם צריכים להיות שטופים כי תמיד צריך אותם. אני משתדלת לא לצבור כלים בכיור ומשתדלת לשטוף אותם סמוך לזמן השימוש. ככה המטבח תמיד מסודר ונקי וגם הכלים תמיד מוכנים לשימוש.

·      צמצמתי מאד את כמות הספרים שיש לי. נפרדתי כל ספרי הבישול. כשאני מחפשת מתכון אני מוצאת אותו באינטרנט. עוד לא הסתגלתי לקריאה דיגיטלית אבל אני עובדת על זה.

·       אני לא קונה 3 ב-100. אני קונה רק מה שאני צריכה, גם זה אומר שמוצר אחד עולה יחסית יותר.

·      אני לא יוצאת לשופינג. אני לא מסתובבת בחנויות. אני הולכת לשם רק כשאני יודעת מה אני רוצה לקנות או כשיש לי מטרה מסויימת.

·      המשותף לכל אלה הוא שאני מכניסה הביתה רק דברים שאני חושבת שהם ממש נחוצים או שאהבתי מאד.

המינימליזם משפיע עלי בדרכים נוספות אחרות. אני מבשלת אחרת. מארחת אחרת וגם לומדת להגיד לא. למדתי להעריך את הזמן שלי אחרת למדתי להיפרד מעבודות שתפסו בעלות על הזמן שלי באופן מוגזם, ולבחור במקומן עבודות שמאפשרות לי לעשות גם את הדברים החשובים באמת – לכתוב, לקרוא, ללכת, לנשום..

בחודש שיתחיל עוד מעט אני מתכוונת להשתתף במשחק MinsGame#  שבו בכל יום בחודש נפרדים ממספר חפצים לפי התאריך, מחפץ אחד ב-1 בדצמבר ועד 31 חפצים ב-31 בחודש. יהיה מעניין...

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...