‏הצגת רשומות עם תוויות ימי הקורונה העליזים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ימי הקורונה העליזים. הצג את כל הרשומות

23.4.2021

בין מטוש למטוש (לא שגיאת כתיב)

ניסיון ראשון לטוס לחו"ל
יום ראשון 01:30 בדלפק של לופטהנזה אני טסה לפורטוגל עם נחיתת ביניים בפרנקפורט, מושיטה את הדרכון לנציג החברה. כרטיס הטיסה שלי עולה מיד על המסך שלו. למה את נוסעת הוא שואל? אני מוציאה מסמכים והסברים לנסיעה, מקבלת V על הצטיינות בתירוצים, מבחינתו יש אישור לעלות לטיסה.

בדיקת קורונה? "יש לי" אני שולפת את הפתק בגאווה. "זה לא טוב, לא טוב" הוא מסתכל ואומר "זה יותר מ- 48 שעות" "מה זה 48 שעות?" אני שואלת "בשביל לנחות בפרנקפורט את צריכה בדיקה בתוקף 48 שעות" הוא מסביר "אבל אני עוברת שם בדרך לליסבון ובשביל הפורטוגזים הבדיקה שלי טובה". אני עונה "בשביל גרמניה זה לא טוב" הוא עונה לי. "מה זה לא טוב?" אני שואלת "את לא עולה לטיסה" הוא עונה " אין אישור"

אני מנסה להסביר לו כמה זה לא הגיוני, מתחייבת שאעשה בדיקת קורונה נוספת בפרנקפורט כי יש לנו המתנה ארוכה, שיש לי פגישות בפורטוגל, שאין לי איך לחזור הביתה. שום דבר לא מעניין אותו. בצר לי אני פונה למנהל התחנה. "תעשי בדיקה חדשה" הוא מציע. יש לנו 4 שעות עד לטיסה אני מעריכה שנוכל להספיק.

רצים לעשות בדיקה חדשה. הפקידה בדלפק אומרת לי שלא נספיק. אני מתעקשת שנספיק משוכנעת שהתוצאות יגיעו מהר כמו בפעם הקודמת. "איך שאת רוצה" היא אומרת ומנסה להיכנס למערכת... המערכת לא נותנת. היא מנסה אופציות שונות ונכנסת אבל המחשב מכיר אותי ולא מסכים לאשר לי בדיקה נוספת כי עברו רק 48 שעות מהבדיקה הקודמת ומשרד הבריאות מאשר בדיקה חדשה רק אחרי 72 שעות. אני  מתפוצצת אבל אין עם מי לדבר.. המערכת.. המערכת.. מבינה שבקרב הזה הפסדתי. חוזרת לדלפק הטיסות היוצאות מנהל התחנה מוציא לי כרטיס חדש "נתראה עוד יומיים" הוא אומר.

השעה 0130 אנחנו חוזרים הביתה להתארגן מחדש ליומיים הבלתי צפויים האלה. מעדכנת את מי שממתין לי שם שהוא יכול ללכת לישון, דוחה את הרכב השכור, מזמינה בדיקת קורונה חדשה, שיחות עם כל העולם אולי אפשר לטוס קודם.. חם מאד בארץ. 40 מעלות. העצבים שלי כבר חצו מזמן את רף 40 המעלות... לא הודעתי לשכנים שחזרנו כי הרי רק נפרדנו ותכף נסע שוב..

******

נסיעה בימים אלה היא תיק. הקורונה הופכת הכל למשהו שלא פשוט להתנהל מולו. יש מדינות שלא מאפשרות לזרים להיכנס אליהן ואם עליך לנסוע ליעד שכזה צריך לספק הסברים למה את נוסעת כדי שיתנו לך להיכנס. לחברה שלי שגרה בפורטוגל יש בת שגרה בספרד. הן לא התראו יותר משנה כי הגבול היבשתי בין 2 המדינות סגור עד למועד בלתי ידוע.

בדיקת הקורונה הופכת להיות הדבר הכי חשוב בנסיעה. סתם בדיקה בקופת חולים זה לא מספיק טוב. כי צריך מסמך באנגלית עם מספר הדרכון ואת זה קופ"ח לא מספקת.

בעיה 1 – איפה עושים בדיקת קורונה?
צריך לחפש מקום שמפיק מסמך שיכול לעבור בנתב"ג. בחיפוש אני מגלה לא מעט אפשרויות. בדיקה בבתי חולים עולה כ-300 ₪, בדיקה פרטית בבית (בין גדרה לחדרה בלבד) עולה 500 ₪, בדיקה לא דחופה בנתב"ג עולה כ-45 ₪ לתוצאות אחרי 12 שעות ובדיקה מהירה 135 ש"ח – ותוצאות תוך 4 שעות. בקיצור, הרבה רווחים בשביל 2 מטושים שמכניסים לך לנחיריים ולחלל הפה.

בעיה 2 – קביעת תור לבדיקה
לכל מדינה תקנות משלה. בבתי חולים לא בודקים בחגים ובסופי שבוע, בשביל בדיקה פרטית צריך לגור במרכז, ובשביל להיבדק בנתב"ג צריך לצאת לטיסה כמעט יום קודם. איפה נבדקים כשבאמצע יש גם יום עצמאות וגם שבת?

אז את קונה כרטיס טיסה, עושה ביטוח נסיעות, מזמינה רכב שכור, אורזת מזוודה, סוגרת את הבית, שמה את הכלב בפנסיון, מסדרת תורנות להשקות את העציצים ונוסעת לנתב"ג כשבעצם את עוד לא יודעת האם תטוסי או לא.

השאלה אם את טסה או לא נקבעת טרם הטיסה. Business אמרתי ושלפתי ערימת ניירות עם תאריכי פגישות. אם ההסברים טובים - יש אישור לטוס. אבל אם הם לא משכנעים – את לא עולה לטיסה.

בעיה 3 – אילו תקנות קובעות האם הבדיקה טובה?
התקנות קובעות שהבדיקה צריכה להיות בתוקף עד 72 שעות לפני ההמראה יש מדינות שדורשות 72 שעות בעת הנחיתה. בטיסה ישירה זה פשוט אבל אם יש חניית ביניים, צריך להציג בדיקת קורונה גם בארץ המעבר. לפעמים יש עיכוב בטיסה או בחניית הביניים ואז יתכן מצב בו הבדיקה כבר  לא תהיה בתוקף ברגע שכף רגלך דורכת על אדמת ארץ היעד.. מה עושים?

בעניין הזה יש מדינות סבירות וגמישות ויש גרמניה! בגרמניה דורשים בדיקה בטווח של 48 שעות שיהיו בתוקף כשכף רגלי תדרוך על אדמתה. אז אם את נוסעת למדינה שדורשת בדיקה בטווח של 72 שעות ויש נחיתת ביניים בגרמניה, עליך לעמוד במבחן 48 השעות אחרת לא מאפשרים לך לעלות לטיסה..

ניסיון שני לטוס לחו"ל
נרשמנו מחדש לבדיקת קורונה מהירה ("תשובה תוך 4 שעות") שמתבצעת 8 שעות לפני הטיסה. יצאנו מהבית 10 שעות לפני הטיסה, עשינו בדיקת קורונה מהירה, חיכינו 4 שעות לקבלת התשובה והתפוצצנו אחרי 7 שעות כשנמסר ש"יש עיכוב במעבדה". מיד אחרי שהפכתי שם את כל השולחנות הגיעו התשובות. טסנו במהירות לדלפק הטיסה היוצאת בתקווה שעוד לא סגרו את הטיסה.

שוב תשאול למה את נוסעת, שוב מסמכים והסברים בלי סוף, הבן שלי מאושר מיד אני לא. האיש בדלפק לא בטוח שזה עובר. לא מעניין אותו שלפני יומיים זה אושר.. הוא הולך למנהל התחנה. הם מסתכלים על הניירות שוב ושוב. מדברים ביניהם. בסוף הוא חוזר ואומר שיש אישור. הלב שלי שדפק בקצב כפול מתבלבל... קודם הקצב הכפול היה מדאגה עכשיו הוא דופק משמחה..

בסכום הסופי, אחרי 25 שעות הגענו ליעד הסופי שלנו בפורטוגל "door to door". יצאנו בשעה 19:00 מהבית והגענו ליעד שלנו בפורטוגל למחרת בשעה 18:00 (20:00 בשעון ישראל).

הכניסה לפורטוגל היתה ממש ידידותית. השוטר שאל אם יש לנו בדיקת קורונה. הראינו לו את הנייר מרחוק והוא סימן לנו לעבור..

16.4.2021

איך התערבבו להם סלט הפירות ומחשבות על הקורונה

אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. במפגש יום העצמאות אני ממונה, באופן לא רשמי, על סלט הפירות השנתי. צריך לחתוך הכל ביד. אין לי מכשירי עזר חשמליים כמו מיקסר או מעבד מזון. נפטרתי מכולם כשעברתי דירה ובמשך הזמן גיליתי שאני לא חסרה אף אחד מהם. גם הטוסטר שקבלתי במתנה עוד לא יצא מהאריזה. אני לא נעזרת בו. ככה יש יותר מקום פנוי על השיש ואני אוהבת את זה. אני מסתכלת על הפירות. חסר לי משהו עם צבע קצת יותר מסעיר. אולי אוסיף תותים. עכשו סוף עונת התותים. יש לי קופסה במקרר. קניתי אותם בשביל הנכד המתוק שלי שמאד אוהב אותם. אני מהרהרת אולי אגנוב כמה לטובת הצבעוניות של סלט הפירות. מתלבטת.

עצמאות זה הפיקניק השנתי על הדשא של חבורת השביל שלנו, הידועה בשמה המקורי "מה עשית בשביל ישראל". תמיד אצל אותה משפחה, תמיד באותו סגנון, השולחן נראה כל כך טוב עם הערבוב הזה של המטעמים שכל אחד מביא, הפעם לא יהיה מנגל. במקומו יהיו בשר מעושן וצלי טלה, הרבה יין, הרבה בדיחות וצחוק. בסוף הארוחה יש גם תרבות. כמה ימים לפני מקבלים במייל את המשימה להפעם ומתכוננים.

הצבע של הסלט מעסיק אותי. גווני הקרם-צהוב דהויים מדי. הירוק של הקיווי מבקש צבע אחר להתמודד מולו. אני מתלבטת מה אני יכולה להוסיף בשביל לרעמן את הצבע כי כידוע החשק לאכול מתחיל במה שהעין רואה.. אולי אוסיף פירות מיובשים, יש בהם צבעים שמושכים את העין והם יכולים לתת תשובה צבעונית נחמדה אבל זה לא מתאים. הם מלאים בסוכרים וחומרים משמרים ואני הולכת על סלט בריאות. אולי אוסיף ענבים שחורים. הצבע הסגול כהה שלהם יכול לעורר את הסלט.

המפגש הזה הפך למסורת יחד עם ההליכה בשבילים. בשנה שעברה לא נפגשנו בגלל הקורונה והסגרים. שמחתי כשמסורת המפגשים חודשה השנה. המפגשים האלה נותנים תחושה של חמימות, של שייכות, של משהו משותף, שיש בו פשטות. משהו שנותן הרגשה טובה של ביחד. ואחרי שנה של קורונה כולנו מתגעגעים להרגשה הזו. כשהגיעה ההזמנה ל"אצלנו כמו תמיד - דשא.. אוכל, פייטנות והסתחבקות..." שמחתי.

אני מתחילה לחתוך. חתכתי כבר את התפוזים, התפוחים והאגסים. הצבע שלהם דהוי משהו. מה יש לפירות האלה? הכתום של התפוז הוא הכי חזק ומשתלט על הכל. אני חושבת על הפער שיש בדמיון בין התפיסה שלי את הפירות כבעלי צבע עז ונוכחות לבין ההופעה שלהם במציאות.. אולי זה בגלל שבמקרה הזה מתערבבים להם הטעם והמראה וביחד הם יוצרים משהו שאין לו קשר למציאות. מעניין...

לקראת המפגש המארחים בוחרים נושא שעליו אנחנו מתבקשים לכתוב ולדבר. אנחנו קוראים לזה פייטנות. כל מי שרוצה – כותב. הנושא להפעם הוא "הקורונה מה היה ומה יהיה". לכאורה משימה פשוטה אבל היא לא באמת כזו כי נדמה לי שכל מה שאפשר היה להגיד בנושא זה כבר נאמר ונכתב ומה כבר אוכל לחדש?
כתבתי לא מעט בנושא הקורונה והשפעתה עלי בשנה הזו. כתבתי על המשבר שעברנו, ברמה הלאומית ואני ברמה אישית, על המגבלות השונות: 100מ' 1000מ', מסכות ועוד, על מה שקרה לי באופן אישי בתקופה הזו, על התכניות שנאלצו להשתנות ועל הטוב שיצא מזה, על איך לומדים להנות מהקשיים ולהפוך את הלימון ללימונצ'לו, על הזום שפרץ לחיינו בסערה ועוד ועוד..
אז על מה עוד נשאר לי לכתוב?

המרקם הצבעוני של הקערה המתמלאת נעשה מעניין ואני מרגישה שאני מתחילה לחבב את התוצאה הסופית. יש משהו מרגיע בסולם הצבעים הצהוב-ירוק רגוע הזה. נוצרת הרמוניה נעימה בצבעים האלה שבהם אף אחד לא משתלט ממש. ככה זה גם בטעם. אף אחד לא משתלט ממש, הטעם המתוק מריר הוא כל כך מעודן. תענוג.

אז על מה אכתוב הפעם? אני בהתלבטות. בסוף אני מחליטה לכתוב על מה שקרה לי אישית החל מהרגע שהתחלנו לחזור לשגרה בערב פסח. על תחושת ההתרופפות שאני חשה ומה היא עושה לי, על צורות ההתרופפות שאני חווה ועל כך שאני חשה שלפעמים הקרקע נשמטת לי, ויחד עם זה, מתוך המשא ומתן האינסופי עם המציאות המתעתעת הזו מסתמנת דרך חדשה לחיות. יש דברים שצריך לעשותם. ישנם החיים ויש עבודה וקשרים עם משפחה וחברים. יש את כל חובות החיים וגם את העצב והשמחות שלהם. ועל כך שצריך לדעת ששום דבר לא באמת שומר עלינו. ובכל זאת צריך להמשיך ללכת וליפול פעם אחר פעם, ולהמשיך ללכת. בלי להפסיק.

אני מעיפה מבט אחרון בקערת הסלט. אני מודה שבתוך תוכי אני לא מרוצה.. משהו בצבעים לא מספק אותי. אני זקוקה לצבע עם נוכחות. בהחלטה של הרגע האחרון אני מחליטה להוסיף תותים. הקטנצ'יק יאכל פחות. לפחות ידע שתותים שנמנעו ממנו תרמו את החלק שלהם למרקם הצבעוני של הסלט וזה לא היה דבר של מה בכך. הצבע האדום אכן הוסיף רוח חדשה ומרעננת לקערת סלט הפירות שקודם נראתה לי משמימה משהו... עכשיו אני מרוצה

צילום חומי


23.2.2021

שיחות עם בן 4 ובת 7

 

בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים שלפתע נגזר עליהם מצב שלא הכירו. אז בין לבין שיחקנו ולמדנו בזום וקצת יצאנו לטיולים בחוץ. ואם הם לא הרגו אחד את השני משעמום אז הם באמת שני מלאכים.

בסגר השלישי כבר הייתי יותר מוכנה ויותר יצירתית. אחרי הכל הניסיון עושה את שלו. את הזמן המשותף שלנו התחלנו בטיול בוקר, כל בוקר למקום אחר. גילינו רחובות שאנחנו לא מכירים וגני שעשועים אחרים וזו היתה גם הזדמנות לשיחות על הדרך, כאלה שבדרך כלל בבית לא משוחחים.

בהתחלה הלכנו בעיקר ברגל כשבכל פעם מישהו אחר בוחר לאן נטייל הבוקר, בהמשך הרחבנו את מעגל הטיולים ושילבנו הליכות ברגל עם נסיעות באוטובוס. בתקופה זו רוב האוטובוסים ריקים ולא פעם מצאנו עצמנו לבד באוטובוס. כל אוטובוס היה טוב. למי איכפת לאן הוא נוסע? הילדים כבר התחילו להתמחות. הם למדו איזה קו נוסע לאן, לאיזה מקומות הכי שווה לנסוע, איפה כדאי לשבת באוטובוס כדי לראות את הנוף. נקודת המפנה היתה כשגילינו שאחד הקווים עוצר גם במרכז קניות. אז בכל בוקר נסענו לשם, הלכנו לסופר לקנות רוגלך או עוגיות, הסתכלנו בחלונות הראווה של החנויות הסגורות ודמיינו מה נקנה כשאלה יפתחו, ואחר כך מהרנו לאוטובוס בחזרה כדי להספיק לשעור הראשון בזום.

גולת הכותרת היתה הנסיעה ברכבת. זה הטיול הזה שבגללו ההורים הרשו להפסיד בית ספר בזום ושבו נסענו הכי רחוק שאפשר (לנהריה) וששדרג מאד את היחסים שלנו וגם את השיחות. זה היה כל כך טוב שהחלטנו שכל שבוע נעשה טיול ברכבת למקום אחר. לאכזבתם החליטו להחזיר אותם ללמוד והתכנית הזו נגנזה..

שיחה עם הגדולה היא פשוטה. היא לומדת בבית ספר, יש לה חברות, יש לה חוגים ועיסוקים. יש לנו על מה לדבר. היא מספרת לי על הביקור של החברה שלה, או על זו שהתארחה אצלה, וגם מספרת לי מה היא מתכננת ליום הולדתה הבא.  ותמיד יש לה רשימת קניות, שתרצה לעשות כשכבר יפתחו החנויות..

אבל על מה מדברים עם ילד בן 4 שגובהו מטר בערך? גננות וחובבי ילדים אחרים, מסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין פעוטים, אך רוב האנשים פשוט לא יודעים על מה מדברים עם ילד קטן וכדי לצאת מהמצב המסובך הזה הם פותחים בשאלה הנצחית: איך קוראים לך? הקטן עונה משהו בקול מבויש ואחרי זה שותק. אחרי שיודעים שלילד קוראים דני, או רני, דבר שלא משנה בכלל, מגיעה השאלה הסטנדרטית השניה: בן כמה אתה? הילד עונה שהוא בן שלוש או בן ארבע, והשואל אומר: אתה כבר גדול.

ואחרי שגמרנו עם הנתונים האישיים, באה שאלה מספר שלוש: אתה כבר הולך לגן? הפעוט עונה כן ואז מגיעה השאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? לשואל בכלל לא איכפת אם שמה ליאת או רינת. הוא שואל רק כדי להרוויח זמן.

אז עכשיו יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: וכיף לך בגן? מה כבר יכול הילד לענות, שלא כיף? ולכן הוא עונה שכיף, והגננת חמודה ובזה נגמר פרק השאלות על הגן הגננת וצריך לחפש נושא אחר.

כשהפגישה מתקיימת במקום ציבורי, זה השלב שבו בדרך כלל השואל פשוט נעלם כי הוא עסוק אבל אם זה אורח שבא הביתה ופוגש את הקטנצ'יק ונשאר איתו בזמן שהאמא הלכה למטבח להכין תה, אז אין ברירה ומתחילות שאלות כמו: “במה אתה אוהב לשחק" או “כמה משחקים יש לך”

ברגע של מזל אמא חוזרת עם המגש והילד הולך לעיסוקיו לשמחתם הרבה של שני הצדדים. נשאר רק רגע אחד נוסף משותף: הפרידה. מבקשים מהילד להיפרד, ולתת חיבוק אם מדובר במישהו ממש קרוב. רוב הילדים מתחמקים מזה וההורים לוחצים על הילד שיתן חיבוק כדי לסגור יפה את המעמד... הדבר הכי גרוע בפרידות אלה הבקשות לתת חיבוק ונשיקת פרידה מזל שעכשיו תקופת הקורונה וכל קרבה מסוג כזה נחשבת למשהו שכדאי להימנע ממנו.

אני בטוחה שלילדים אין הרבה דברים טובים להגיד על חיבוקי דודים ונשיקות של דודות.

אבל אצלנו.. בגלל הקשר היומיומי והטיולים שלנו ברחובות ובפארקים התפתח סגנון אחר של שיחות. הפכתי להיות שותפה לעולמם עד שחוץ מזה שאני מקבלת הזמנות לשחק איתם, כאילו הייתי אחד החברים שלהם, יש אצלם התעניינות ורצון לקרבה איתי.

הקטן בן ה-4 מבקש ממני שאשחק איתו במכוניות שלו. והגדולה משתפת אותי בהפתעות של LOL שיוצאות לה

הם למדו שאצלם בבית אבא ואמא קובעים ו"אצלך בבית את קובעת עלינו". אבל אם במקרה אני עושה משהו שלא נראה להם, בן ה-4 לא חוסך את הביקורת ואומר שאני סבתא שתנטנית.

אבל הכי מעניינות אלה השיחות. אנחנו מדברים הרבה על המשפחה. כל פעם השאלות הן מי במשפחה, והקשרים ומערכת היחסים בתוך המשפחה.. הם מתעניינים לדעת מי הילדים שלי והשאלה מי יותר גדול ממי עולה הרבה. מתוך השאלות אני לומדת שמתפתחת אצלם ההבנה ל"מה זה משפחה", ולכך שיש מעגלים נוספים חוץ מהמעגל של אבא ואמא ואח או אחות והם גם מתעניינים בקשרים בתוך המשפחה

כשתותי (שם חיבה) היתה קטנה יותר הייתי מספרת לה שא. (אימא שלה), היא גם הבת שלי, תותי מאד לא אהבה את זה. מבחינתה אמא היא רק שלה. עם הזמן הבשילה בה ההבנה שאני יכולה להיות גם סבתא וגם אמא ושהקשר שלה עם אמא שלה לא נפגע אם אמא שלה היא הבת שלי. זה לקח זמן ועכשיו היא מבינה ומקבלת את זה.

הקטן שאל אותי לפני שבוע איפה סבא שלי. אמרתי לו שאין לי סבא. הוא שאל "למה אין לך סבא?". אמרתי לו שהוא מת והוא התעניין לדעת מי הרג אותו. נו.. לכי תסבירי לילד קטן שיושב עם סבתא שלו, שכל הסבים והסבתות בסוף מתים.. ולא בהכרח הורגים אותם (אם כי במקרה שלי זה דווקא נכון..)

נקודת המפנה ביחסים החלה כשהתחלתי לשמוע הערות מהילדים בכל פעם שאני נוסעת לנכדי האחר. טענות כמו "כל הזמן את נוסעת אליו" ו"את קונה מתנות רק לו", לימדו אותי משהו על זה שהם חושבים שאני רק שלהם. בצד שיחות טלפון ספונטניות "סבתא אולי תבואי אלינו לארוחת ערב" כשאני באה יש גם רצון לשבת לידי בזמן הארוחה (מזל שיש לי 2 צדדים) וגם בקשות שאשאר לישון אצלם.

בשבוע שעבר בזמן של ארוחת ערב, כשאנחנו באמצע הארוחה, תותי אמרה שהיא רוצה לשאול אותי שאלה: "סבתא, נגיד שהיית אמא. את מי היית אוהבת יותר את הילדים שלך או אותנו?"

וא. שבדרך כלל היא מקשיבה לשיחות ושותקת, הבינה שתשובה לשאלה הזו תאלץ אותי לבחור את מי אני אוהבת יותר.. הפעם היא לא שתקה.

בצד ההסברים הרציונליים על זה הלב הוא גדול ושהוא יכול לאהוב עוד ועוד, אחרי שגמרתי להיות בהלם והתגלגלתי מצחוק, הבנתי שנוצרה פה אהבה של ממש בינינו ושנולד פה משהו יקר ערך ביחסים שלי איתם.

5.1.2021

מסכמת את 2020 - חלק א


נראה לי מתאים עכשיו לעשות סיכום של שנת 2020, שנה מדהימה מכל הבחינות בשבילי. שנה שבה הייתי ברכבת הרים מסוג אקסטרים פלוס פלוס מכל הבחינות, הייתי פסגות של אושר וגם בתחתית הבור. אבל הכל לטובה.

2020 היתה שנה "על הפנים" מכל הבחינות. אבל במקום להתבכיין אכלו לי שתו לי, אני רוצה להגיד תודה לכל מיני דברים שקרו לי ב-2020:

אז קודם כל הקורונה גרמה לי לעצור, להאט את הקצב, להתבונן מחדש על החיים שלי, לחשב מסלול מחדש, להיפרד מדברים שלא אהבתי ולחזק את הקשר עם מה שכן אהבתי.

הילדים שלי – זו היתה שנה של הידוק הקשר עם כל אחד מהם, לפי מה שמתאים לכל אחד. מצאתי עצמי ומגלה אנשים מדהימים ואני מתאהבת בהם כל פעם מחדש. 

הנכדים – המעבר לזכרון הידק את הקשר איתם והוכיח לי שוב ש"קרוב לעין קרוב ללב" ולהיפך. מאז שאני פה אנחנו נפגשים המון. את הסגר הראשון בילינו ביחד. כשאני מקבלת סמס בבוקר "סבתא, את מוכנה לקחת אותי מוקדם מבית הספר" אין מאושרת ממני. 
במקביל יש לי רומן גם עם נכדי החדש ואני מאוהבת בו לגמרי.

עבודה - הפסקתי לעבוד ב-15.3 בגלל הסגר הראשון ומאז לא חזרתי למה שהיה. להפתעתי אהבתי את זה ולמדתי להנות מזה שאני לא עובדת. מה שהכי מפתיע זה שיש אלי פניות עכשיו שאחזור ומקומות שקודם קבלו אותי בחינם (מישהו אחר שילם) היום מוכנים להעסיק אותי ישירות. מבחינתי זה התפתחות ממש מרגשת.  

גברים – הכרתי כמה וכמה. באמת אנשים מדהימים. הקשרים התפתחו במנעדים מגוונים. קבלתי הצעות שממש לא חשבתי שבגילי אני עוד יכולה לקבל כאלה. נחמד לדעת שבגילי יש אופציות והרבה. החיים מלאים הפתעות...החל  מידידות ועד חיזורים נחמדים ושאר ירקות.. לכי תדעי.. בדרך הבנתי שבשביל שיתפתח משהו טוב אני צריכה לעבוד על עצמי: להיות מוכנה להתמסר לקשר, להיפתח ולהיחשף, לא לפחד להביע רגשות, להיות מסוגלת לתת אמון, להיות אני עצמי ולא להתקפל או לרצות,. בקיצור, לדעת בדיוק מה מתאים לי ומה לא, ובעיקר לא לעגל פינות ולהיפרד ממה שלא מתאים.

ZOOM עד הקורונה לא שמעתי שיש "זום", לא ידעתי להשתמש בו ולא הבנתי למה צריך את זה. הכרת הזום ודברים דומים וגם השימוש בהם, היתה ממש מהפכה בשבילי. ממש שובר שוויון. היום אני נפגשת בזום, מתייעצת בזום, מלמדת בזום, שומעת הרצאות, משתתפת בכנסים, רואה הופעות, עושה פילאטיס ועוד. עם הרופאה שלי אני קובעת "פגישה טלפונית" את המטפלת שלי אני פוגשת בסקייפ. את ענייני הבנק אני מנהלת באתר ועורכת קניות באינטרנט. פשוט מהפכה. חיי ממש השתנו ואני אוהבת את זה. אני כבר מחכה בסקרנות למהפכה הבאה.

זהו בינתיים... ההמשך יבוא


9.12.2020

יצא משהו טוב מהקורונה - סכום ביניים אישי

 

אמנם אנחנו עוד לא אחרי ולקורונה יש עוד חלק משמעותי בחיינו אבל כרגע מתאים לי איזה סכום ביניים קטן.

אם אפשר לתמצת את המצב ב-15 מילים, אז זה מה שיש לי להגיד:
הקורונה חשפה את העובדה שחיינו בעולם שבו הכל מוגזם ואז הסתבר שיש אלטרנטיבה ואפשר לחיות אחרת. 

ועכשיו קצת פירוט: (נתתי שמות לקטעים לטובת מי שירצה לדלג..)

גם אני הפסקתי לעבוד ב-15.3. לקראת חופשת הקיץ חזרתי לכמה שבועות אבל אלה היו פרפורי גסיסה של מערכת שבקושי מצליחה לעמוד על הרגליים (מערכת החינוך, אלא מה?) ומאז אוגוסט אני לא עובדת בכלל. אני מייעצת בהתנדבות למי שפונה אלי. נחמד להרגיש שאני יכולה להביא תועלת גם בתקופה לא יציבה כזו, אבל לא מתפתח מזה שום דבר מחייב. וזה ממש בסדר.

הקורס שאני מלמדת במכללה מתקיים השנה כולו בזום והנה מסתבר שאפשר גם בזום. אני מצליחה לשמור על קשר לא רע עם המשתתפים, הקשר מתבטא גם בשיחות טלפון ובסמסים וכשצריך - אני מצליחה לסייע להם לא פחות טוב ממה שעשיתי בשנים קודמות. ומאידך, אני חוסכת שעות של נהיגה הלוך ונהיגה חזור, חוסכת צילום של עשרות דפים, והלומדים מגיעים בזמן לשיעור. אין איחורים. אין הסחות דעת. הכל יעיל וענייני ומצד שני גם יש גם תמיכה והקשבה. פשוט תענוג

מלכת הכביש

נהגתי להצהיר שיש חודשים בשנה שבהם אני גרה באוטו. ביליתי המון זמן בכבישים ובפקקים. זה תמיד היה המרוץ נגד השעון. היום אני כמעט ולא נוסעת. מד ספירת הק"מ באוטו שלי נרגע ומן הסתם זה גם מעלה את ערכו של האוטו. אני כבר לא מדברת על החסכון הגדול!! בדלק. והפקקים? כמה נחמד שהם הפכו לאירוע מזדמן ולא משהו שהוא חלק משגרת יומי.

"החיים הרגילים" שלי היום

אני גרה כמה חודשים בבית שלי. לפני הקורונה לא היו לי הרבה הזדמנויות להיות בבית. יצאתי מוקדם וחזרתי מאוחר. עכשיו אני נמצאת הרבה בבית וזה עושה לי ממש טוב. אני אפילו נהנית לנקות ולסדר וויתרתי על שירותיה הטובים של העוזרת. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אני אכתוב את זה, הייתי אומרת לו שהוא הוזה. 
היום אני קמה בנחת. יושבת בבוקר על המרפסת עם הקפה והעיתון, נהנית מהנוף ומהאוויר הטוב וממש לא רוצה שזה ישתנה.

"העולם האמיתי" בחוץ

אף פעם לא הייתי צרכנית היסטרית של חנויות או בליינית בלי הכרה. המשבר הזה הביא אותי לחשוב על חלק מן ההרגלים שלי ומה זה בכלל "העולם האמיתי". אין עכשיו טיסות לחו"ל ואין קניונים לבלות בהם ומסתבר שזה ממש לא הכרחי. אפשר לחיות בלי לטוס 3-4 פעמיים בשנה לחו"ל. 
המצב החדש אפשר לי לגלות מקרוב את סביבת הבית החדש שלי, גיליתי שבמרחק הליכה או נסיעה קצרה, יש מקומות מקסימים שלא ידעתי על קיומם ואפשר לחזור אליהם עוד ועוד. 

חברים אחים ילדים נכדים סרטים הצגות מסעדות

נפגשתי עם מי שרציתי גם אם לפעמים הייתי בבחינת "שוברת סגר". כשהתגעגעתי לנכד הקטן שלי פשוט קמתי ונסעתי אליו. כמובן שהכל היה בהסכמה. למי שזה התאים לו.
הרווח הגדול היה עם הנכדים שגרים קרוב אלי. בילינו הרבה שעות ביחד בתקופה שהגן ובית הספר היו סגורים. עשינו פעילויות ביחד, עשינו מחנה בבית, יצאנו לטיולים ברגל בסביבה והיה פשוט כיף. היחסים שלנו העמיקו והקשר גם. כולנו הרווחנו מזה.
סרטים, הצגות, מסעדות – ממש לא חשתי בחסרונם. יש המון סרטים טובים בטלוויזיה. הסינמטקים מציעים כל הזמן הקרנת סרטים בבית במחיר ממש מצחיק. השתתפתי בכמה כנסים בזום. ביליתי בפסטיבלים שונים דרך המחשב והמסעדות ממש לא חסרות לי. 
זה עשה לי קצת מחשבות על מה שהיה לפני. אולי הכל היה קצת מוגזם: המחויבות לארוחות המשפחתיות ביום שישי או שבת, ימי ההולדת של הילדים, החתונות הגדולות. הבר/בת מצוות.. הבת של חברה שלי התחתנה באירוע של 20 איש והיה מקסים. אני השתתפתי בזום. האורחים התחלפו. כל שעה 20 אחרים. היה בזה משהו מיוחד מרגש ואינטימי. אז אולי זה לא כזה היסטרי ויש אופציה אחרת.  חתונה בגינה המקסימה של הבית היא גם יפה וגם יותר חסכונית לכולם.

מה עם כל הגירויים החיצוניים?

גירוי חיצוני זה דבר שלוקח אותך בסערה, משכנע, גורף, ממכר. אצל לא מעט אנשים שהכרתי הרגשתי שהם היו ממש אבודים בלי קולנוע ובתי הקפה ומסעדות. כשהכל נפסק הם היו חסרי מנוחה. חשבו שלא יוכלו בלי. אבל אז גילו שאפשר לחיות טוב גם עם הרבה פחות גירויים חיצוניים, ואפשר לשבת עם כוס תה על המרפסת ולדבר או סתם לשתוק ביחד. יש בזה הרבה שלווה.

יש יותר זמן לקרוא ספרים ולצפות במשהו מעניין בטלוויזיה. אנשים ספרו לי שסידרו את הבית. בהליכה בחוץ ראיתי את זה. כמויות הזבל גדלו. הזמן נוצל לסדר, לעבודה בגינה, לפרויקטים שאף פעם לא היה זמן לעשות. הקורונה עצרה את ה"קצת מוגזם" הזה לרגע. פתאום הבנתי שמה שנראה הכרחי הוא לא הכרחי, שיש חלופות. שיש עוד אופציות לאיך שאנחנו חיים.

אני מסתכלת על עצמי ועל אנשים מסביבי ומתרשמת שלרוב האנשים זה עשה טוב. יש יותר איזון בקצב החיים, יותר זמן למשפחה ויותר זמן אישי, חשבון הבנק שלי נראה טוב, אני חושבת יותר על כל הוצאה האם אני באמת זקוקה לה, לא חשתי בחסרון הנסיעות לחו"ל וגם לא בחסרון הריצה המהירה כדי להספיק הכל. אני אוהבת לשהות בבית שלי, נהנית מציוץ הציפורים ומהירוק המקיף אותי. ביציאה מהבית שלי משתרע פארק ענק, בכל בוקר כשאני יוצאת להליכה אני מגלה בו משהו חדש שלא הכרתי ומתפעלת. פגשתי מקרוב את משפחת החזירים שמשוטטת לה אצלנו בלילות ואני עוקבת מקרוב אחר הפריחה של אחרי הגשם. הקצב החדש ממש מתאים לי.

מבחן לקשרים אישיים?

נכון, המצב הזה גזר התבוננות מחודשת של קשרים. היה לי קשר שהיו לי ספקות לגביו, המשבר גרם לבדיקה יותר אינטנסיבית של מה שיש בקשר. ראיתי את החלקים שלא עובדים. זה חבל, אבל יותר טוב ככה. מצד שני : מישהי מקסימה שאני מכירה אמרה לי "למדנו לחיות ביחד".

אבל אם אני חושבת על זה שהיה מישהו שהייתי מרוצה איתו חלקית, אז אולי לא כל כך נורא לאבד אותו. היה טוב ונגמר, כמו דברים אחרים בחיים. אני לומדת לקבל שדברים מסתיימים. אהבתי אותם כשהם היו ואני מוותרת עליהם כשהם אינם. אני מסגלת לעצמי גמישות בחשיבה.

האם העולם השתנה?

בסך הכל מדובר בכמה חודשים של שינוי מתון באורח החיים. אני לא חושבת שזה משהו להתרגש ממנו יותר מדי. אני גם לא מאמינה שהעולם ישתנה באמת. התקופה הזאת תשאיר חותם, אבל לא טראומטי מדי.

הנטייה שלנו היא להיצמד להרגלים הישנים, אני רואה את זה היטב בעבודתי. אבל בכל זאת קרה משהו ואפשר להשתמש במה שעבר עלינו ובמה שלמדנו בתקופה זהו.  

בעוד כמה חודשים כשהכל ירגע וכולנו נהיה מחוסנים, כי בלי חיסון לא נוכל לזוז לשום מקום ("יש לך אישור שקבלת חיסון?) נחזור להתחבק ולהתנשק כמו קודם. האמת היא שדווקא אהבתי את זה שלא חייבים להתנשק בלחיים כל פעם שנפגשים. אישית, אף פעם לא סבלתי את זה במיוחד.

7.6.2020

הפעם נתחיל מהסוף

חגיגות סיום עונת ההליכה
הקורונה הכתה גם בעונת ההליכה שלנו. עד הקורונה הספקנו ללכת 6 קטעים מתוך 10 מתוכננים ואחרי שהוסר המצור הלכנו עוד קטע אחד מאולתר בשביל לסיים את העונה הזו בכבוד. אבל הקורונה לא הצליחה למנוע מאתנו לחגוג כמו שצריך את סיום עונת ההליכה. כמנהגינו, העמסנו את השולחן בכל טוב של מיטב בשלני הקבוצה וכטוב ליבנו ביין, הקראתי את מה שכתבתי לחגיגת סיום העונה.

"אז הנושא שעל הפרק הפעם הוא פרידה, סוף ושינוי, הוא מסוג האירועים שהחיים מתקילים אותנו מדי פעם, כמו איזה עיקול בכביש, או פנייה חדה שמצליחה להפתיע אותנו. גם אם ידענו שהעיקול הזה עומד להפתיע וקבלנו על כך התראה בווייז שבעוד 400 מטרים צפוי שינוי, בכל זאת העיקול הזה מפתיע כל פעם מחדש. ככה זה גם עם הסוף. למרות שידענו שיבוא, כשהוא מגיע הוא תמיד מפתיע.

ֶבכל פעם שמוניתי לתפקיד "פייטן השביל" ראיתי זאת כהסכם בלתי כתוב ביחסים שביני לביניכם. בהסכם הזה יש שני צדדים: אני ואתם. אני צריכה לכתוב משהו שיצדיק את הבחירה בי, שיהיה בו עניין, רגש, צחוק או עצב (תלוי בנושא), ובעיקר עוד זווית למחשבה על הנושא שבחרתי לכתוב עליו ואתם תעניקו לי - זמן, תשומת לב, מחשבה. ויהיו כאלה שיגדילו לעשות וגם יתייחסו לדברים בע"פ או בכתב.

כולנו אנשים פרטיים במהותנו, אבל ההליכה המשותפת שלנו ביחד, במשך שנים, בדרכים ובשבילים, הפכה אותנו לסוג של משפחה ויצרה קרבה שאפשרה לי להכניס אתכם לאירועים רגישים בחיי ולתחושות האינטימיות ביותר שלי. זה אף פעם לא היה מקרי. עשיתי את זה כשהרגשתי שבדברים שאני עוברת ומרגישה יש משהו שהוא הרבה מעבר לי עצמי - משהו שאני רוצה לחלוק אתכם.

אתם כבר מכירים אותי. כשאני כותבת, אני מנסה לבחון את הנושא שעליו צריך לכתוב בכנות מקסימלית, תוך שאיפה להבין איפה מה שקשור אליי ומעסיק אותי, יפגוש אתכם ויעניין אתכם. הכתיבה והקריאה לפניכם עשתה לי דברים טובים. בכתיבה הזו יכולתי להיות לא מושלמת, יכולתי להיות מי שיש לה גם שריטות בחיי היומיום שלה ויכולתי לחלוק אותן אתכם. והאמינו לי שזה בכלל לא דבר של מה בכך.

בדפים שהבאתי התמודדתי עם שינויים בחיי, עם אבדן וגעגוע, עם סערות וטלטלות וגם עם אירועים משמעותיים אחרים שעברו עלי. אני חושבת שקבוצה שמאפשרת לאנשים להביא את עצמם בפתיחות כזו ולהיות באינטימיות כזו גדולה היא משהו מיוחד שאנחנו יכולים להיות גאים בו מאד. התגובות שלכם אחרי הקריאה וגם אחר כך במיילים או בסמסים – חזקו בי את התחושה הזו.

אנחנו היום מציינים את סוף העונה, אחד הדברים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא שמותר להתאבל על דבר שהגיע לסיומו, אבל אחרי שנותנים מקום לאבל, בטווח הארוך עדיף לחגוג את מה שהיה. במקום שהסוף יהיה משקולת שמושכת אותי לתהומות, כדאי לתת לכל הטוב שקדם לו להיות הרוח שנושבת תחתי, לשחרר את האבן הזאת, שתשקע לה בשקט, בעוד אני ממריאה - הלאה, לשמיים הפתוחים ולאפשרויות האינסופיות.

התהליך שבמסגרתו מילים שנחצבו בליבי, בנפשי ובתודעתי עושות את דרכן ונוחתות בלב שלכם - זה דבר מופלא. אז יותר מכל רציתי להודות לכם היום, על ההזדמנות ועל הכבוד ועל העונג לחלוק אתכם את כל המילים והמחשבות שהבאתי איתי אל השביל ועל ההקשבה והפרגון."

30.5.2020

שבט אחים ואחיות*

גירשתי את היונים מהמקום שהיה הבית שלהן במשך שנים, אבל הן ממשיכות להאחז במעקה של מרפסת. מי ינצח?
השבוע הסתיים הקורס שאני מלמדת. בקורס הזה אני מלווה במשך שנה קבוצה של מורים עולים, בשנת עבודתם הראשונה במערכת החינוך בישראל. המשתתפים כולם מורים ותיקים שהחליטו בשלב מסויים של חייהם לעלות לישראל ולהשתלב במערכת החינוך בארץ. אני מלווה אותם בתהליכי הקליטה בבתי הספר.
בשנה הזו אני מנסה לתווך להם עולם שבכלל לא מוכר להם. בקורס הזה אנחנו מדברים על השתלבות בבית הספר, השתלבות בצוות, קשר עם התלמידים וההורים, איך לנהל כיתה ולהתמודד עם בעיות משמעת. התהליך שאנחנו עושים, מאפשר להם להביא לכיתה את הקשיים הרבים שהם חווים וגם את ההצלחות. במהלך השנה אני גם מכינה אותם לתהליכי ההערכה שיעברו בתקופה זו על מנת לזכות בכרטיס הכניסה למערכת החינוך הישראלית.
תקצר היריעה מלפרט את התלאות שהם עוברים, חלק בגלל קשיי שפה, חלק בגלל ביורוקרטיה בלתי נגמרת וחלק בגלל קשיי הקליטה בבתי הספר. בחלק מבתי הספר, חדר המורים זה הדבר הכי רחוק מן הביטוי "שבט אחים ואחיות"
הניסיון להציג את הקליטה שלהם באור נוצץ ואופטימי של אחווה ושיתוף לא מצליח להסתיר את הקשיים, התסכולים, חריקות השיניים והכאבים המתלווים לתהליך הזה. בין המילים של "שבט אחים ואחיות" לבין הממשות עצמה מתקיים לפעמים פער בלתי נסבל, שקשה  לגשר עליו.
המילים "כאן זה בית, כאן זה לב" לא מצליחות להסוות את הצורך בהרבה דבק מגע כדי לחבר בכוח את התפרים הגסים של ההשתלבות הזו. המרחק מן המילים "אני מכאן, אני שייך / וְכָל חבר שלי כמו אח" הוא מתסכל מאד. תחושת השייכות הזו נקנית בעמל רב ובהרבה לילות ללא שינה. הפתרון הקל והזמין ביותר, הוא לשים פלסטר בצבעי הקשת, לעצום עיניים ולהתפלל לטוב. ממש כמו בשיר.

ולתוך המציאות הזו נפלה על מערכת החינוך ועל המורים העולים תקופת הקורונה. מי שהיה לבד קודם מצא עצמו כעת עוד יותר לבד, מתמודד עם מציאות שאף אחד לא הכיר. בשבועות האלה בכלל לא היה משנה אם אתה מורה ותיק או חדש, עולה חדש או ישראלי אסלי. כולם נדרשו להתנהל אחרת, לעשות הוראה מרחוק, הערכה מרחוק, לשמור על קשר עם התלמידים, לעקוב אחר מה שקורה להם. וההורים - אימת המורים החדשים - איך מתמודדים עם זה שלהורים בבית יש עכשיו אפשרות לראות מה קורה בשיעור ואיך הוא מתנהל? בקיצור, עכשיו צריך להתמודד.
אם אתם זוכרים, כמעט כולם מורים ותיקים שבשלב זה של חייהם החליטו לעלות לארץ. 

למרות קשיי הקורנה, הקורס שלנו נמשך. הקשר עם המורים נמשך, שוחחנו הרבה בטלפון, התכתבנו בווטסאפ והשיעורים עברו למפגשי זום. עקבתי מקרוב אחר ההתמודדות של כל אחד עם המצב החדש. בהתחלה היו אלה שיחות של הרבה קשיים ושל "אני לא יודע מה לעשות" עד שבשלב מסויים שמתי לב שקורה פה איזה סוויץ' לא ברור. מכאלה שלא יודעים ולא בטוחים ואין להם מושג מה קורה ואיך יסתדרו, צמחו לנגד עיני אנשים בעלי שיעור קומה וגודל שלא שיערתי, שהסתערו על המצב, בהתחלה בהיסוס רב, אבל מהר מאד העלו הילוך וחגגו. 
נחשפתי ליצירתיות פורצת גבולות, בהוראה בהערכה ובקשר עם התלמידים. מורים שספרו לי בהתרגשות שקרה להם נס. הם מצליחים להגיע לתלמידים שאף פעם לא שתפו פעולה בכיתה, היו תלמידים שהתחילו את תקופת הקורונה בשעורי זום כשהמצלמה סגורה ולאט לאט הסכימו לפתוח אותה ובהמשך גם להשתתף בשעורים. ההורים שחלקם עקבו מקרוב אחר הנעשה, לא פעם יצרו קשר עם המורה בעקבות השיעורים כדי לשתף אותה בקשיים ויחד גבשו תכנית מה לעשות עם ילדם.

מורה אחת כתבה לי: "בעקבות הקורונה, למדתי שיש כל מיני אפשרויות ללמד אונליין.  בבית הספר ביקשו שאבחן את התלמידים. חקרתי את"google forms", "quizizz",  וכו'.  ראיתי שאני יכולה ללמוד את הטכנולוגיה הזאת ואני לא צריכה לפחד ממנה. לאט אט בניתי את הביטחון בעצמי. בהתחלה פחדתי קצת אבל אחרי כמה זמן למדתי את הדברים, הייתי גאה בעצמי".    
אחת המורות שמלמדת עברית בכיתת תלמידים עולים, ספרה שאמא אחת הביעה רצון ללמוד עברית עם הילדים שלה, והמורה הסכימה ושלחה משימות לה ולילדים והם למדו ביחד גם בבית וגם בשעורי הזום
חלק כתבו לי שדרך הלמידה המקוונת גילו מחדש את התלמידים מופנמים והשקטים וזה אפשר להעמיק את הקשר ביניהם .
ההורים לא נשארו אדישים ושגרו מכתבי תודה למורה וגם למנהלי בתי ספר

מבחינתי, הלא יאומן קרה. הפערים שהיו כל כך גדולים בתחילת השנה, הלכו והצטמצמו. למנהלים היתה הזדמנות לראות את המורים האלה מזווית אחרת. לא עוד בעיות משמעת,  קושי לנהל כתה וקושי בקשר עם הורים אלא אנשים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית, וצריכים רק זמן והזדמנות לסגור את הפערים. ואת זה סיפקה חופשת הקורונה בגדול. התקופה הזו השטיחה בבת אחת את כל הפערים. 
ואין דרך טובה יותר מלסיים את הספור הזה ולספר שלמרות שהקורס כבר נגמר, אנחנו שומרים על קשר חם. חלקם כבר התקשרו לספר לי שהיתה להם שיחת סוף שנה עם המנהל/ת וביקשו מהם להמשיך ללמד בבית הספר וכבר קבלו הצעה למשרת הוראה בשנת הלימודים הבאה.

(*נכתב לרגל ארוע שבועות על הדשא אצל השבתאים בנושא "שבט אחים ואחיות)

7.5.2020

החיים על פי ה-ZOOM


הקרדיט לגוגל תמונות
זה שחיזר אחרי השבוע בטלפון היה מאד נחמד. אחרי כמה שיחות נחמדות ופלירטוטי וואטסאפ לאורך הימים, הוא הציע שניפגש. התחלנו לבדוק איפה. הקורונה השפיעה גם על זה. בתקופה זו הכל סגור, בתי קפה והמסעדות ואין יודע מתי יפתחו שוב. נותרו המרחבים הפתוחים. אם רוצים להיות יצירתיים אז יש פה הרבה אפשרויות כמו חוף הים והפארקים שכבר יש נפתחו ומן הסתם אפשר למצוא מרחבים נוספים.

לפי הכללים שפורסמו, דמיינתי עצמי באה לפגישה עם מסכת פנים וכפפות, כשאנחנו שומרים על מרחק של 2 מ', ואני תוהה באיזה שלב, אם בכלל, מורידים את הכפפות ומסירים את המסכה, תרתי משמע... זה נראה לי מגוחך לגמרי בשביל פגישה ראשונה.

בהבזק של רגע הוא הציע שנעשה דייט ב-ZOOM. ב-ZOOM? המחשבה על מישהו שיש לי איתו אינטראקציה ממש התחלתית של שיחות והתכתבויות וואטסאפ, מזמין עצמו באמצעות המצלמה אל סלון ביתי ומתבונן בי כל כך מקרוב, גרמה לי לתחושת אי נוחות.

התנסיתי בתקופה האחרונה בהרבה ארועי ZOOM. השתתפתי בישיבות רבות, למדתי ולימדתי, עשינו מסיבות פרידה, מסיבות יומולדת, סדר פסח מסיבת יום עצמאות. אלה היו ברוב הפעמים אירועים רבי משתתפים. החבר שלי הפסיכולוג סיפר לי שחלק מהטיפולים הפסיכולוגיים שלו עברו בימי הקורונה לזום ושזה ממש מוצלח, כמובן למי שהפורמט הזה התאים לו. היו כאלה שהתחברו מיד וכאלה שאיתם זה לא עבד בכלל. אישית לא התחברתי להצעה לדייט זומי עם מישהו שאני מכירה רק קצת אפילו אם חושבת שהוא נחמד. מבחינתי שאפשר היה להמשיך במה שהיה עד כה ולקוות שבקרוב יחזירו לנו את החיים הנורמליים. אבל אני מרגישה שהגברים של היום, אצה להם הדרך, אין להם זמן לחכות ולתת לדברים להבשיל. הכל צריך להיות מהר ו- ZOOM זה בדיוק בשביל זה..

כל צלם מקצועי, יכול לספר על האתגר של להיות במעמד צילומי, ועל הנוכחות שאנחנו מייצרים בעל כורחנו נוכח מצלמה. וכמי שיצא לה להיות במעמדים צילומיים כאלה לאחרונה, אני יכולה להגיד שזה לא מקום שקל להיות בו. מעמד צילומי של 'אחד על אחד' זה משהו מאד חושפני וב-ZOOM על אחת כמה וכמה. ZOOM זו לא תמונה שתופסים בה רגע כזה או אחר, ZOOM זה מעמד צילומי מתמשך שבו השיחה המתנהלת היא רק תפאורה לבניית קשר ותוך כדי האינטראקציה שנינו עסוקים בלבחון אחד את השני, הוא אותי ואני אותו.

מנסיוני ב-ZOOM, שמתי לב שאני מקדישה לא מעט זמן להכנה לפני הפגישה. אני עסוקה לא פעם בשאלות כמו איך אני נראית ואיך אני נשמעת. אני חושבת מה אלבש. איזה בגד מחמיא לי, איך השיער שלי נראה ואיזו תסרוקת מתאימה לפגישה שתכף אצטרף אליה, להתאפר או לא, איזו זווית ישיבה מביאה אותי הכי טוב לפגישה שבה אני משתתפת, האם לשבת במקום שבו יש הרבה חשיפה לאור או לצמצם את מקורות האור. כל אלה משתנים מפגישה לפגישה. אני צריכה להזכיר לעצמי  מדי פעם שמדובר במקום חדש – ואני בתהליכי הסתגלות..

במהלך הישיבה אני גם עסוקה לא מעט באלה שנמצאים מולי, במראה, בקשב, במה אנשים מתעסקים, מה מגלה לי סביבת הצילום. לוקח זמן עד שאני עוברת מהתעסקות בפרטים האלה למצב של קשב מלא והתרכזות בנושא שלשמו התכנסנו.

זה תהליך שיש בו הרבה אנרגיה גלויה וסמויה.

הצלמים אומרים שכשהם מצלמים בני אדם, הם מנסים להפיק את האמת ולמוגג את הפוזה, ואת הפסאדה שמביא מי שמצטלם ברגעים האלה. ורק אחרי שכל זה קורה אפשר להגיע למקום אמיתי שמיד יוצא החוצה. בתמונות.

בשיחות הווידיאו שלנו אנחנו לא ערים עד כמה אנחנו עסוקים במראה שלנו, האישיאמנם ב-ZOOM קיימת אפשרות טכנית להסתיר את נוכחות הפורטרט שלי, ואפילו להתעקש לשוחח בטלפון, אבל גם אלה מעידים על הקושי להמצא בסיטוציה של צילום מתמשך כשהמצלמה מתבוננת בי כל הזמן. אי אפשר שלא לחבר בין זה לבין רגשות אחרים שעולים בי ושמעידים על סימני שאלה ומן הסתם נוגעים גם בשאלות של הערכה עצמית.

מה שברור לי שלא עם כל אחד בא לי לחשוף את החולשות שלי, ובטח שלא כשמדובר בדייט שהוא תחילתו של קשר ועל אחת כמה וכמה ב-ZOOM כשהמצלמה כל הזמן מתעדת אותך ומנציחה את כל הרגעים.

12.4.2020

בסוף הכי טוב בבית


אני מתבוננת על עצמי במשבר הקורונה מפרספקטיבה קצת אחרת.

השלב הראשון שהתחיל מתישהו בפברואר התאפיין בהכחשה, התעלמות וחוסר התייחסות. הקורונה נראתה רחוקה ממני, משהו שקורה לאחרים ואין לה שום קשר אלי. החיים שלי אז התנהלו במסלול השגרתי והרגיל. מבחינתי הקורונה, מדאיגה ככל שתהיה, היתה עוד נושא שמדברים עליו בחדשות ולא מעבר מכך.

השלב השני הגיע באמצע מרץ כשהודיעו לי שעלי להפסיק לעבוד. בהתחלה זה היה רק במקום אחד, אחר כך גם בשני ואחרי כמה ימים הכל פשוט נעצר. התחושה הראשונית היתה של בהלה, רצון נואש להשיג שליטה ולדעת מה קורה. היו לי המון שאלות אבל לא מצאתי תשובות. המצב החדש לווה בתנודות רגשיות, הרגשה של חוסר ודאות כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגלי, בצד תחושה של הישרדות, שהתבטאה גם פה ושם בקניות מופרזות כדי "שלא יהיה חסר". זה הזכיר לי את אבא שלי שבכל פעם שפרצה מלחמה הוא אגר במחסן מצרכים יבשים "כי מי  יודע מה יהיה" הוא אמר.
יש התבהרות בתוך הטשטוש. אני צילמתי

בתחילת אפריל הגיע השלב השלישי. אחרי תקופת אבל קצרה, התחלתי להסתגל ולהבין שאולי הדברים כבר לא יחזרו להיות מה שהיו קודם, ובעיקר להכיר בכך שאני חלק מתהליך שמחייב התארגנות לשינוי.

החדשות ממשיכות להיות מבהילות, אבל אני כבר לא נבהלת. אני מקבלת בהכנעה ובמידה רבה של סולידריות את ההנחיות היומיות,. אפילו את זו המחייבת אותי לצאת החוצה עם מסכת פנים. בשלב זה גם התחלתי ליהנות מהמציאות החדשה של חיי ולמצוא את החיובי בקצב החיים שהואט בבת אחת.

אני כבר לא עסוקה במחשבות על מה שהיה. מפעם לפעם אני מהרהרת בשאלות לגבי המציאות המתהווה לנגד עיני ולגבי מה צופן לי העתיד. אפילו התחלתי לחשוב ברצינות שאולי הגיע הזמן להיפרד מדברים שכל כך אהבתי. המשאלה שיחזירו לי את "מה ששייך לי" כבר נראית לי קצת נאיבית..

זהו שלב מתאבל, עצוב, אבל אין בו התלהמות. יש בו תחושה של השלמה יחד עם הסתכלות אל מה שצופן לי העתיד. העתיד הזה כבר לא נראה כל כך רחוק. הוא פה ממש מעבר לפינה. 

הרחובות הריקים, גינת המשחקים שאין בה ילדים משתובבים, בית הקפה שרק נפתח וכבר סגר האופציה לקפה שכונתי, העמידה בסופר במרחק של 2 מטר מהאיש הקרוב אלי, המפגש עם ההוויה שבה אני לומדת להיות לבד, כל אלה הם ההוויה החדשה שלי ואני מתמודדת איתה בשמחה.

זו לי הפעם הראשונה שאני נאלצת להיות בבית לתקופה לא ידועה. כרגע האופק של העבודה שלי הוא לא ברור. פעם זה היה מאד מלחיץ אותי ועושה לי חוסר שקט פנימי. היום, אני לא מרגישה שום דבר מהתחושות האלה. משהו השתנה בתוכי. הרבה מהחוויות שלי בימים אלה הן חוויות שלא חוויתי בעבר. אני נהנית מהקימה הרגועה בבוקר, שלא צריך לתקתק דברים, שאפשר לסגל קצב אחר, אין לחץ להתכונן לפגישות ולהגיע בזמן, אימת הפקקים כבר לא רובצת עלי.

ולא שאין בכל זה גם קושי. אבל כרגע, מכיוון שהדברים הם לא בשליטתי, אני בוחרת ליהנות ממה שיש. הכתיבה עוזרת לי להתמודד עם זה. לקום בבוקר ולהתחיל את היום בכתיבה של המחשבות שלי ושל מה שאני מרגישה ולהתמסר לזה באמת – בשבילי זה היה מרפא ממש. תחושת מועקה שקמתי איתה בשבוע הראשון הולכת ומתפוגגת. בשבוע השני הייתי כבר יותר רגועה ובשבוע השלישי כבר התחלתי ליהנות מהמצב הקיים ולהודות שזה בכלל לא רע. עכשיו יש בי ציפיה למה שהתקופה הקרובה תזמן לי.

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...