‏הצגת רשומות עם תוויות גדילה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גדילה. הצג את כל הרשומות

31.3.2024

גמישות מחשבתית

1.

השבוע אמר לי מישהו שהוא אף פעם לא יקנה רכב חשמלי. לי יש אוטו חשמלי כבר כמה שנים. כששאלתי למה אמר שהוא לא יודע מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וינתקו את החשמל ולא יהיה איפה להטעין את המכוניות.
"אתה יודע" אמרתי לו "אני אף פעם לא חושבת על הדברים הרעים שיכולים לקרות. אני רואה את הדברים הטובים שקרו לי מאז שהחלפתי לרכב חשמלי"
החשיבה שלי אופטימית. אני רואה בכל מצב את הטוב שיכול לצמוח ממנו, אני רואה את ההזדמנות, את הסיכוי שטמון בו וגם אם יש קשיים – מבחינתי הם חלק מתהליך ההסתגלות. לאוטו חשמלי יש מן הסתם חסרונות אבל היתרונות עולים עליהם, לאין ערוך..
אני חושבת אופטימי ותמיד בוחרת לראות מה אני מרוויחה מהמצב ולא את הקשיים. אני לא מתעלמת עם הקשיים, אני פשוט לומדת אותם ואת השינוי שמתחולל אצלי ואיך להתנהל מולו. 

2.

הדבר היחיד הקבוע ביקום הוא השינוי. השינוי הוא הדבר הכי מהותי בחיים שלנו. אנחנו משתנים כל הזמן, גם בזמן שאנחנו אומרים ש"קשה להשתנות" ו"אי אפשר להשתנות". החיים שלנו מוצפים בשינויים, את חלקם אנחנו יוזמים, למשל לעבור לאוטו חשמלי או לעבור דירה או ללכת ללמוד בקורס כלשהו. החלק האחר – אלה שינויים שמגיעים אלינו מבלי שביקשנו. אנחנו נפרדים ממי שהולך לעולמו, תינוקת חדשה מצטרפת למשפחה או שפיטרו אותי ממקום העבודה והתחלתי עבודה חדשה במקום חדש. 

3.

ולכן התכונה הכי חשובה שצריכה להיות לנו היא היכולת להשתנות, היכולת להסתגל למציאות החדשה ולא רק כדי לשרוד אלא כדי למנף את המצב החדש וכדי ליצור יש מאין. המשפט הזה שיכול אולי להישמע כמו קלישאה מסתיר מאחוריו את ההבנה שהיכולת להשתנות היא בעצם המפתח לחיים טובים יותר. והיא בידיים שלי. 

4.

במבט לאחור אני רואה הבדלים ביני לבין חלק מאנשים שאני מכירה. יש בי אושר, שלוות נפש ושמחת חיים, אני יודעת ליהנות אני לומדת מכל רגע. אני לא מחכה שדברים יקרו לי ואם אני רוצה משהו – אני יוזמת אותו. יש לי כל מה שרציתי ואני שמחה בחלקי. זו האמת. 

5.

לא מעט מאלה שאני מכירה ושאפילו היתה להם התחלה יותר טובה משלי בחיים, נמצאים היום במקום שהם לא מרוצים, לא שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, מתוסכלים.. וכשאני בוחנת ממה נובעים ההבדלים – אני חושבת שהמקור הוא בכך שאני קמתי ועשיתי והאחרים רק חלמו ולא תמיד העזו. 

6.

וכשיש שינוי צריך לדבר גם על הפחד מהלא נודע. על פחד משינוי. על הפחד להתמודד. גם לי יש פחדים וגם אני לא ישנה בלילות כשקורה לי משהו ואני צריכה לשנות/לעשות, ולא משנה אם זה שינוי טוב או רע.
אבל אני בוחרת להתמודד עם זה. אני מדברת על זה, אני חוקרת לעומק את העניין, אני מתייעצת ואם צריך אני גם רוצה להבין למה זה מצמית אותי. למה זה מפחיד אותי וממה הפחד הזה נובע.

חלק מהפחד מהשינוי נובע מהתמודדות איתו. תמיד יותר נוח להיצמד למוכר ולידוע אך לכל בחירה יש מחיר והבחירה במוכר ובטוח מביאה בסופו של דבר לשעמום, לחוסר מימוש ולריקנות. אז מבחינתי עדיף להתמודד.. כי מי יודע מה ההרפתקה הזו תביא לי 

7.

כשאני מסתכלת על החיים שלי לאחור, אני רואה רשימה שלמה של דברים שחוויתי, טיילתי, למדתי, התנסיתי, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, החלפתי מקצועות, גרתי במדינות שונות. טיפלתי בעצמי כשהייתי צריכה  להחזיר לעצמי איזון נפשי ופיזי שאבד בגלל משברים. שיניתי בעצמי כשהמציאות דרשה והעזתי לקחת החלטות לא פשוטות. הפחד משינוי תוקף אותי לפעמים, אבל באותה מידה אני נרגשת לקראת השינויים שיבואו כי אני מודעת להזדמנויות שהמצב החדש יניח לפתחי. והן שם. 

8.

השינוי הוא הבסיס לקיום שלי. החיים והזמן מושכים אותי קדימה. היסטוריה ומסורת חשובים אך חשוב יותר ללמוד מהן הטעויות שעשיתי ולא לחזור עליהן שוב בעתיד. כדי לשרוד צריך להשתנות – זה חוק הטבע ומי שלא מוכן להשתנות גוזר על עצמו סוג של כליה ונדון לחיי שעמום וריקנות וחוסר טעם. סוג של גסיסה איטית. 

9.

להשתנות כל הזמן זה אומר להיות פתוחה ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. כשחווים שינויים ולומדים דברים חדשים מתפתחת גמישות מחשבתית. מי שמתמיד בשינויים מתמיד בגילויים. כל גילוי מביא לשינוי נוסף ולהבנה יותר טובה של עצמי ושל העולם שמסביב.. הגמישות המחשבתית מרחיבה את יכולת הבחירה שלי.

10.
גמישות מחשבתית היא בחירה בין חיים עם משמעות לחיי ריקנות, בין אושר לדכדוך, בין שגשוג לדשדוש, בין התפתחות לדריכה במקום
.
וברור במה אני בוחרת...

9.2.2024

צירי חיים


בכלל לא שמתי לב שהיום, אתמול מתישהו השבוע זה יום המשפחה.. כבר מזמן היום הזה איבד בעיני את משמעותו כשהפכו את "יום האם" ל"יום המשפחה", כאילו כדי לשדרג את היום...אבל זה זרק אותי לימים שהחלטנו לפרק את המשפחה.. אומרים שהמוות הוא לא מפתיע אבל הוא תמיד בא בהפתעה. ככה זה גם עם פרידות. פרידה זה לא דבר מפתיע אבל איכשהו היא תמיד באה בהפתעה..

.

הזכרון שלי מהימים האלה הוא כל כך חזק. יכולתי לראות את הבלבול הגדול שהייתי שרויה בו, את האנרגיה שזה גבה ממני בשלב שבו הייתי. את המאמץ להיות פשוט את. לא לאבד את עצמך. להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום, שצריך לקום בבוקר וללכת לעבודה, ובאותה העת, להכניס עצמי למוד חדש של מחשבה שאומר שהכל משתנה ואני צריכה להיערך לזה. כי לוקח זמן להבין מה זה בדיוק אומר שהחלטנו להיפרד, איך פורטים את זה לפרוטות.. לתכניות... למעשים... להבנה של המשמעות של הצעד הזה.

.

נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בימים שאחרי זה. מתפקדת ומבולבלת. שומרת על שגרה ומתרסקת. בחוץ מעמידה פנים שהכל טוב ובבית מתפרקת. אני זוכרת שלא ישנתי. לילות לא ישנתי. הרגשתי שאין לי מושג מאיפה אפשר להתחיל. כאילו איבדתי את כל המיומנויות הכי בסיסיות שלי.

.

זוכרת איך לאט לאט אספתי את עצמי. הכנתי תכנית. עשרות רשימות, מה לעשות קודם ומה אפשר לדחות. בחלק הפרקטי הייתי ממוקדת מטרה וממוקדת משימות. החלק הרגשי היה יותר קשה.. לוקח זמן לעבד את כל התהליכים האלה ברמה הרגשית ולהבין מה קורה לי.

.

לקח לי זמן להבין שגם אם הכל נעשה בהסכמה אני עוברת תהליך של אבל. פרידה היא סוג של מוות. את נפרדת מכל מה שהיה העולם שלך הרבה שנים, כדי להיוולד לעולם חדש. הבלבול הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה הם חלק מהתהליך שבו את כמו בתוך מנהרה, מנהרת הפרידה, עוברת את כל שלבי האבל ובסופה תיוולדי אל משהו חדש. אבל אז לא ידעתי את זה.

ואז פגשתי את שירו של גיורא פישר "צירי חיים"

צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי
לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ
כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה
וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק
הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר
וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.


אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:
קוּמִי, צְאִי
הֲלֹא מֵאָז שֶׁכִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ
כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז
לְהִתְהַפֵּךְ
לָקוּם
שׂוֹרֵף


אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי
אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת
וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,
חַיִּים חָדָשִׁים
אַתְּ יוֹלֶדֶת
לָךְ
.

אני חושבת שלא במקרה השיר הזה הגיע אלי. קראתי בו הרבה פעמים. בהתחלה בספקנות ולאט לאט בהבנה שאולי יש פה משהו שאני עוד לא לגמרי מבינה. הדבר הכי חזק שעלה לי הוא שלתהליך יש דינמיקה משלו והדברים יקרו בזמן שיתאים להם לקרות. ושאני צריכה פשוט לקבל את זה שאני עכשו במנהרה שאין לי מושג מה אורכה. החושך המתיש הזה, ימשך כמה שימשך אבל הוא תנאי הכרחי בשביל השלב הבא של חיי. ואין בזה שום אפשרות בחירה. עלי רק להיות שם וזהו. זה לא משהו שאני יכולה לבחור.

.

אבל אני יכולה לבחור איך לעבור את השלב הזה. אני יכולה לכאוב לבד, לקבל סיוע מקצועי, להתחבר לקבוצת החברות שלי ולעבור את השלב הזה איתן ביחד. אני בחרתי את הכל. קבלתי סיוע מקצועי, נשענתי מאד על החברות המחבקות שלי, וגם כאבתי לבד.

.

היום כשאני מתבוננת לאחור על התקופה שעברתי ועל המסע שעשיתי, הרגשות מציפים אותי. המון רגשות. אני מתמלאת בפליאה כשאני נזכרת בדברים שעשיתי ובהחלטות שקיבלתי. ועכשו אני מבינה יותר טוב את העניין הזה של המסע במנהרה, כמה הוא היה חשוב וכמה הוא תרם למי שאני היום. ואני בהחלט מרוצה ממה שאני רואה ומתרגשת.

.

וכמו שזה כתוב בשיר של גיורא אני ממש רואה ש"לֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,/חַיִּים חָדָשִׁים/אַתְּ יוֹלֶדֶת/לָךְ..."
ברגעים ההם של אז, לא ידעתי מה תהיה המציאות החדשה שלי. דווקא בזמן שהיה לי הכי קשה והכי לא נוח והכי לא מתאים, דמיינתי לי מציאות אחרת וזה נתן לי כוח לא לוותר ולהמשיך הלאה. והיום כשהמציאות שלי היא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין - אני מבינה שזה עובד. שאין דבר כזה "הזמן המתאים". הזמן הוא אף פעם לא נוח ולא מתאים אבל הוא מה שיש.. ועם זה אני יכולה להתמודד...

31.1.2024

לאן אני הולכת - המסע אל עצמי

 יעקב מישורי - פרט מתוך עבודה

בבוקר לא היה ברור לי לאן אני נוסעת. ידעתי לאן מבחינת המקום אבל לא ידעתי לאן אני נוסעת בבפנים שלי.. לאיזו הרפתקה אני יוצאת עכשו.

היו לי שאלות אבל בחרתי לא לעסוק בהן. רציתי לבוא לשם סקרנית, מתעניינת, פתוחה, רציתי ללמוד, שכל החושים שלי יפתחו לגמרי וינועו כמו המחושים של העכביש. רציתי להחשף לדברים בקצב שנקבע, להתרגש מכל גילוי ראשוני, להרגיש את השפעת הגילוי הזה עלי, גם במובן התודעתי וגם הגופני. רציתי ששאלת שאלת המסע הכל כך חשובה תתברר לי לאט לאט ושהתשובה עליה תהיה גם התשובה לשאלה מי אני, ומה הן פני האמיתיות.

יש לי שתי פנים. ישנו הסיפור של רצף האירועים של חיי. של הסיפורים שאני אורזת ומספרת לעצמי ולסביבה, בהם אני מספרת מי אני,

ויש מה שלא מסופר, מה שקיים בתוכי, שעליו נערמו סיפורים, הדחקות, אמונות, נורמות ותובנות שנטמעו בי במשך השנים, התיוגים, הפחדים שלי, ההקשבה ללב, הפוטנציאל השלם שלי, כל מה שמאפשר לי להיות מאושרת, מסופקת וחופשיה, נטולת פחד, כעס ותחושת תחרות מול העולם.

עם כל אלה יצאתי למסע.

כשהגעתי לשם, הייתי מוכנה לשכוח את עצמי, לשתף פעולה ולהתמסר כדי לקבל הארה מכל מה שיקרה בשעות שאהיה שם. הייתי מוכנה לשכוח את כל מה שאני בחוץ, ולתת לתודעה שלי להוביל אותי בדרכים שתבחר לה. 

הייתי קשובה. רציתי להיות החוקרת והמדריכה של עצמי, לפי ההנחיות שאקבל. וכך עשיתי.

בטעימות הראשונות הרגשתי איך הגוף שלי שוקע לאט לאט למצב שבין הזיה לריחוף... בהתחלה הכל היה עמום ולא מובן.. הראש קצת כאב לי, תחושה קצת לא נעימה בבטן.. חשתי מסוחררת .. היה לי קצת קר. לאט לאט הקור התפוגג ושקעתי בחמימות נעימה של השמיכה ושל המסע שיצאתי אליו .. חשתי שאני מטלטלת בין תהומות שנפלתי אליהם לפסגות שרחפתי אליהן.

וראיתי דברים מדהימים. תמונות בצבעים עזים כמו בסרט התחלפו לנגד עיני. תמונות של דברים שעברו עלי.. היו שם אנשים שאני מכירה, אף אחד לא דיבר איתי. הם רק חלפו לנגד עיני והמשיכו הלאה. חלק מהם חייכו אלי אחרים רק התבוננו. באמצע הופיעה אמא שלי, ממש כמו שאני זוכרת אותה, קראה לי בשם שרק היא קראה לי ככה, ואמרה לי בקול נעים ורך שבאה לבקש ממני סליחה, שהיא מצטערת שלא היתה בשבילי כשהייתי צריכה אותה. אחר כך נעלמה וחזרה שוב כמה פעמים. לפעמים דברה וחזרה על מה שאמרה ולפעמים שתקה ולא אמרה דבר ורק התבוננה בי..

הייתי סוערת וחסרת שקט. התחושות שלי היו עזות וברורות, הרגשתי את הנשימה שלי נכנסת ויצאת מתוכי. נשמתי עמוק והנשימה הזו התערבבה במחשבות, בזיכרונות ובחלומות.

חוויתי זרם של חוויות שבאו אלי ללא הרף; כאבתי, וכעסתי ואהבתי ביחד. החווית הבליחו לרגע, יש שנשארו קצת יותר ונעלמו, ובמקומן הבליחה חוויה אחרת, וגם היא נעלמה, לא ידעתי מהן בדיוק החוויות הללו. רציתי לתפוס אותן שישארו אבל הן נעלמו ובמקומן באו אחרות ואני מתבוננת ולא שבעה ממה שאני רואה.

וכל הזמן הזה המוזיקה מנגנת בחלל ואני שרה בקול את המילים שאני מכירה, שיוצאות מתוכי החוצה..

וכשהשיר "את חרותי" התנגן בחלל החדר הרגשתי שהוא יוצא ממני, שהוא הוא הדרך שעשיתי..

את חירותי / שמרתי לי אותך /כמו כוכב בסער
את חירותי /עזרת לי לעמוד / בכל כאב וצער

ולצעוד בדרכי גורלי /עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה /וללכת ללכת

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די /רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי/ ושלך רק הנני

את חירותי /הורית לי לוותר /על תפנוקים ונועם
את חירותי /לימדת את ליבי / גם בבדידות לשמוח

את שלימדת אותי לחייך /למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום וללכת לי הלאה

את חירותי /בלילה קר אחד /הפרתי את בריתנו
כך לבדי /ערקתי מהשביל /עליו פסענו שנינו

ואז התחלתי לרקוד ... היה לי כל כך נעים..רקדתי מתוך תחושת חירות וחופש עמוקה שהציפה אותי ורקדה ביחד איתי.. הריקוד יצא מתוכי והעצים בי את תחושת החופש שבערה בתוכי. וככה חוללתי לי וחוללתי... זורמת עם מה שבתוכי והרגשתי כל כך מאושרת וכל כך קלה וזו היתה תחושה מדהימה מדהימה ורציתי שהרגעים האלה לא יגמרו...

בבוקר התעוררתי בתחושה של אושר גדול... הרגשתי שעבר עלי משהו שקשה לבטא אותו במילים.. ושאלתי את עצמי האם אני אותה אחת שיצאה למסע, מה השתנה בי ומה עוד אני יכולה לגלות על עצמי..

 "איך יתכן" תמה ג'ונתן, "שהדבר הכי קשה בעולם הוא לשכנע ציפור שהיא חופשיה ושהיא יכולה להוכיח זאת לעצמה אם רק תקדיש זמן לתרגול? למה זה צריך להיות קשה כל כך?"

פלטשר עדיין מצמץ לנוכח השינוי בתפאורה. "מה עשית בדיוק בשביל להגיע הנה?"
"
אמרת שאתה רוצה להיחלץ מההמון, לא?"
"
כן אבל איך..."
"
כמו כל דבר אחר פלטשר, תרגול.""

ג'ונתן ליווינגסטון השחף.


13.12.2023

פריחת החלמוניות

 

אני מקנאה בכל אותם פרשנים, גנרלים לשעבר ושאר מומחים לביטחון ומומחים בגרוש שמדברים בסימני קריאה. שיודעים מה צריך לעשות, מה יקרה, מה התרחיש הנכון.

אני מקנאה בכל אותם מומחים לטראומות ולהתאוששות ולשיקום ותקומה מחדש, שיודעים מה צריך לעשות ומה יקרה ויודעים להגיד כמה מהר נתאושש והארץ תפרח ונשוב להיות כפי שהיה בעבר.

אחרי האסון שקרה לנו, שבו, בנוסף לאובדן בלתי נתפס בחיי אדם, שבו קרסו כל הקונספציות והנחות היסוד, צריך קצת צניעות, קצת סימני שאלה ובעיקר חשיבה מחדש..

עברנו משהו איום ונורא. בלתי נתפס. דברים שקשה לתאר

אני מרגישה שהשפה שלי אין בה מספיק כדי לתאר את מה שהיה, את גודל המחדל, את גודל האבדן

עברנו טראומה גדולה מאד. הטראומה הזו מטלטלת אותי לגמרי, מערערת הכל בתוכי.

אין לי תשובות למה צריך לעשות

אני לא מגדירה עצמי מומחית לשום דבר

אולי יש לי קצת ניסיון.. בהתמודדות עם טראומות.. קצת..
מעצמי למדתי שהיכולת להתמודד קשורה בזה שאני צריכה קודם כל לדאוג לעצמי.. כשאני במצב טוב אני יכולה לסייע למי שמסביבי.
  

אחרי כמה שבועות של תפקוד על הקצה אני מרגישה צניחה של אנרגיות. לא פעם יש לי קושי להרים את עצמי ולעשות... יש לי נפילות במצב הרוח ובתחושת המסוגלות וגם התקווה . לא פעם אני מרגישה שאני מאבדת אותה. 
זו תקופה כואבת מאד, כאב שלא קיימות מספיק מילים לתאר אותו.

כוחות הנפש שאני נדרשת להם כדי לשרוד את המראות, החרדות, המחשבות, הרגשות - הם רבים. 
התקופה הזו דורשת ממני הרבה כוחות, התמדה, אופטימיות ויכולת עמידות.
התקופה הזו תימשך עוד זמן רב ולאחריה תבוא תקופת שיקום ממושכת.

זה הזמן לחדד לעצמי את ההבנה שאין לי שליטה על מה יגיע לפתחי - אלא רק על מה אעשה מולו.

זה הזמן לסמוך על החוסן הפנימי שלי
חוסן לא אומר שאנחנו בלתי מנוצחים;
חוסן אומר שאני אהיה בסדר למרות הקושי, מתוך אמונה במסוגלות שלי, מתוך ראייה אופטימית וניהול מיטיב של עצמי..
 

אני שואלת את עצמי מידי פעם -
״מה יש במשבר הזה שאני יכולה לגדול ממנו?״
״מה יכול לגרום לי לצאת ממנו חזקה יותר ממה שנכנסתי אליו?״
חוסן זה דבר חשוב ואין שני לו. 
ובתקופה הקשה הזו הוא עוזר לי להרים את עצמי ולהסתכל קדימה. 


15.9.2023

ועכשו... תשפ"ד בפתח

Photo by Juan Davila on Unsplash
 
השנה אני משחררת לגמרי. לא אחגוג עם הילדים שלי או עם הנכדים. כל אחד מהם עסוק בענייניו. שניים מתוך השלושה בחו"ל והאחרון אמר שלא בא לו לחגוג. אז גם אני עושה אלטרנטיבי. ראש השנה באוהל על החצבני-בניאס-דן.

לקח לי בדיוק עשר דקות להבין את יתרונות המצב ולהודות על הטוב הזה, ולהתאים את עצמי למצב החדש, ולשחרר בעצמי חלק גדול ממה שנהגתי לעשות עד כה.

במיוחד גמרתי עם מחשבות של מה שצריך ואיך צריך לחגוג את החג וכמה להיות מקובעת עם הלו"ז והבישולים ומה לא.. .

ואחרי ששחרררתי אני מרגישה שהחגים הבאים עלי לטובה יהיו טובים במלוא מובן המילה, בכל מה שקשור להנאה בחג.

הילדים שלי יחגגו כל אחד בסגנון המתאים לו. בכיף שלהם

ויעשו דברים שהם רוצים,

ויהיה לכל אחד חג שמח וחגיגי,

והכי חשוב – בלי לחץ. בלי צריך ובלי מוכרחים...

 ******

ועכשו, ערב ראש השנה, אני חושבת שזה זמן טוב לתיאום ציפיות מול העולם.

כדאי תמיד לעשות תאום ציפיות עם אנשים מסביב, בגלל שלא תמיד מה שאת רוצה גם הם רוצים ולהיפך,

וכשמתאמים ציפיות – זה עושה נוח לכולם, כי זה עושה תחושה שמתחשבים בי ושאני מתחשבת באחרים.

ובערב בראש השנה זה זמן טוב להגיד לעצמי שאפשר ואפילו צריך להעלות ציפיות, בטח מאנשים אחרים ובטח מעצמי.

אני שמתי לעצמי השנה ממש הר של ציפיות מעצמי. קבלתי מילגה והשנה הבאה תביא אותי פעם נוספת אל כתלי האוניברסיטה,

אני ממש מתרגשת מזה וכבר מצפה לכל מה שהשנה הזו תביא איתה בשבילי

 *****

אני מאחלת כל מי שקוראים כאן שתעזו ושתעלו ציפיות ותראו את הקסם שזה מחולל...


8.9.2023

רגעים של חסד


בערבים אני צועדת ברגל עם חברה ברחובות השכונה שלנו.. היא מסמסת לי "בא לך הליכה" וגם אם אני לגמרי שפוכה אני אומרת כן. אני יודעת שאחזור אחרת מהשעה שאנחנו נבלה ביחד. לכאורה אנחנו לא עושות שום דבר יוצא דופן, אנחנו רק הולכות ומדברות ואוספות צעדים בשביל אפליקצית הבריאות של הטלפון, אבל בכל פעם אני נוכחת מחדש איך הדיבור הכאילו סתמי הזה הפך להיות המקום שבו כל אחת לומדת עוד קצת על עצמה.. מקום לשתף בו ולהעמיק את החשיבה על מה שעלה וגם סתם לקבל חיזוק על משהו שחשבתי ולשמוע דעה נוספת.  ממש מקום לגדול..

כשרק התחלנו ללכת היא אמרה בהיסוס שהקצב שלה איטי. אמרתי שנלך בקצב שיתאים לה . הוספתי גם שבשבילי זו הזדמנות להתנסות בחוויה בה אני לומדת להתאים עצמי בהליכה לקצב של אחרים. כששאלה, ספרתי לה שאני זוכרת הליכות בהן הייתי רצה חסרת נשימה אחרי מי שהלך לפני קדימה.. כי לנצח את השעון היתה המשימה החשובה.. שלא אהבתי את זה, לכן עכשו אני לומדת איך להתאים את הקצב בינינו.

בהתחלה זו לא היתה משימה פשוטה, היה עלי להיות מודעת לכך שאני הולכת יותר מהר, לעצור, לשנות את הקצב שלי ולבדוק בכל פעם שאנחנו באותו קצב. ושמתי לב למשל שבהליכה אני נוטה לפרוץ קדימה, הבנתי שעלי לאמץ משהו שהוא לא בטבע שלי..

וצפו בי כל מיני מקרים בהם הלכתי עם אנשים שאני אוהבת. פעם זה היה לשוק ופעם לסליחות בירושלים ופעם לאורך הים וזה שהלך איתי העיר בנחמדות ש"את הולכת מהר" והבנתי שבמהר הזה אני מפספסת את חווית ההליכה ביחד

כי זה לא מספיק שנגיד שהולכים ביחד. אם רוצים ללכת ביחד צריכה להיות לכל אחד מאיתנו יכולת ההקשבה לקצב של האחר עם תשומת לב כנה.. ולעשות את זה כל הזמן וגם להיות מוכנה לקבל את נקודת הראות של החברה שלי, לשמוע אם קשה לה, אם זה מהיר לה מדי ולהאט את הקצב למה שמתאים לה.

כדי שנרצה להמשיך ללכת ביחד צריכה להיות לה חוויה טובה. זה אומר שאני צריכה להאזין ולהקשיב ולעשות התאמה ולהתחשב.. וכשזה קורה, אני יכולה לבוא אליה ולשאול אותה אם בא לה שהפעם שנאתגר את עצמנו עוד קצת.. ולהיות מוכנה שתגיד לי שהפעם זה לא מתאים..

ולמרות שנדמה לנו שלא קורה כלום והפעם זה כמו בפעם הקודמת... כשאנחנו בודקות את מונה הצעדים בסוף ההליכה, בכל פעם המונה מראה מספר צעדים גבוה יותר.. אנחנו מתמלאות בשמחה. השבוע היא אמרה לי שהיא לא תארה לעצמה שתלך כל כך מהר ושגם תהנה מההליכה.

.

מפעם לפעם נופל לי האסימון כשאני מגלה ממש במקרה שיש לי השפעה על אנשים.  כשעבדתי זה היה יותר ברור. אנשים ידעו מראש למה הם נכנסים בעבודה איתי ומה נדרש כדי שיתחולל שינוי. וזה כמעט תמיד עבד. שיתוף הפעולה איתי ועבודה לפי המתווה שקבענו ביחד -זה יצר את השינוי. אבל עכשו אני כבר לא עובדת ובכל פעם מופתעת מחדש כשאנשים עושים משהו שאני מזהה שזה בעקבות הקשר בינינו. אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות את המקום הסמוי הזה בו היתה לי השפעה..

לפעמים אני רואה את זה בעין ולפעמים אנשים כותבים לי דברים שממש מרגשים, יש שמבטאים הערכה לדרך שאני עושה "כיף לקרוא ולראות את המקום שאת נמצאת בו" או "את מעוררת השראה", יש שמבקשים ללמוד ממני ויש כאלה שלא אומרים כלום אבל אחר כך אני רואה את המשהו הקטן שהשתנה אצלם, שאימצו לעצמם כיוונים חדשים לעשיה, שבוחרים בדרך שקודם היססו לבחור בה, ושזה ממש מזכיר את מה שדברנו עליו לפני כמה ימים...

וזה מלמד אותי שכנראה יש לי היכולת להעניק למישהו משהו שרק אני יכולה. אז כשמישהו בא ואומר לי משהו שאני יודעת שהוא תוצאה של המפגש שלנו, של השיחה שלנו, אני מזכירה לעצמי שלכל אחד מאיתנו יש את המתנה שלו להעניק לעולם, ומה שנעניק למי שפגשנו זה דבר שלא יקבלו מאף אחד אחר.

.

ונזכרתי במנהלת אחת שבאתי ללוות אותה, ופגשתי אותה ברגע שהיתה מאד עייפה וקצת לא מרגישה טוב ושאלתי אותה למה לא הלכה הביתה לנוח ואז היא אמרה לי שאמנם היא טיפה עייפה אבל הדברים שעשתה היום נתנו לה כוח. אם זו המורה הצעירה בתחילת דרכה או התלמיד שהיה זקוק לעידוד ממנה והיא אמרה לי שהבנתי היום שאת מה שהם קבלו ממני היום אף אחד אחר לא יוכל לתת להם ובשביל מפגשים כאלה שווה לבוא לעבודה גם אם את חולה.. וזו עובדת חיים חשובה, לכל אחד מאיתנו יש היכולת להעניק למישהו אחר, דברים שרק הוא יכול.

.

ואני מזכירה לעצמי כל הזמן שלחיים יש כל מיני דלתות וכל מיני דרכים להתרחש. ושצריך להשאיר איזו דלת פנימית חצי פתוחה תמיד, כדי שהחיים יוכלו לעבור בה. כי  החיים הם לא סלע שיש לחצוב בו אלא הם יותר כמו מים או כמו אוויר, שממלאים את הפתחים. וכדי לזכור את זה כתבתי לעצמי פתק שלא אשכח ״לזכור להשאיר את הדלת שלי פתוחה״.

.

וזה זמן טוב לקצת חסד, לקצת רגש, לקצת רוך. קשה עכשיו, לכולם קשה עכשיו, וצריך להיות רכים, צריך להיות רכים עם החיים, תהיו רכים, גם ככה הכול קשה, אל תהיו קשים פנימה, זה נראה לי טיפ טוב בתוך כל הדז'ה וו הזה. להיות רכים עם עצמכם, תהיו רכים, ותראו כמה כוח זה נותן ואולי זה יהיה המקום שבו עוד אפשר לנשום. וכשאפשר לנשום אז אפשר גם להעניק למישהו אחר דברים שרק אתם יכולים לתת...

19.8.2023

יוצאת לאור - פוסט יומולדת

 


יומולדת שמח לי היום,

.

יום מדהים היום. אני חוגגת יום הולדת. אני מרגישה שאני בגיל מדהים. הגעתי לגיל שבו אני מרגישה טוב עם עצמי... שאני בטעם שלי.. בנוחות שלי.. ואני מודה שאני אוהבת את עצמי..

.

הפכתי את עצמי למרכז חיי, והתחברתי לעוצמות שלי.
למדתי לזהות את כל קשת הרגשות שלי, לא לברוח, לא לייפות, לא לעגל פינות וגם להציץ למקומות הפגיעים והחלשים שלי.
לימדתי את עצמי לאהוב את עצמי ככה כמו שאני.

.

הגעתי לגיל בו מותר לי ללבוש מה שאני רוצה ומה שנוח לי, לפרסם את כל התמונות שבא לי בלי לחשוב אם מתאים או לא, לאכול, לצחוק בקול, לרקוד, להתאפר יותר מדי או בכלל לא, ולהתלבש כמו שמרגיש לי הכי נוח.

.

למדתי לחקור את עצמי באומץ,
להיות מודעת לתהליכים הפנימיים שאני עוברת ולהקשיב לצרכים האמיתיים שלי.
למדתי להציב גבול פנימי ולהגיד ״לא״ למה שגורם לי חוסר נוחות או לא מתאים לי.

.

הגעתי לגיל שבו אני רוצה שהאנשים שיכנסו לי  לחיים הם אלה שאני רוצה שיכנסו.
שיכנסו אלה שטוב לנו ביחד. שאנחנו יודעים לשמח אחד את השני וגם להיות שם אחד בשביל השני כשצריך.

.

למדתי למלא את עצמי בעצמי במקום במישהו או במשהו.
הפכתי קשובה לקצב האישי שלי,
הפסקתי להעריך את עצמי לפי הישגים תוצאות ואיך אני ביחס לאחרים,
למדתי לא לוותר על מה שבאמת חשוב לי.

.

"את נראית טוב" אומרים לי לא פעם.
למדתי שאני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה.

.

לכבוד יומולדתי אני מאחלת לעצמי להמשיך למצוא את הערך העצמי שלי בעצמי, להתאמץ רק כדי למצוא חן בעיני עצמי, להמשיך להרגיש נוח עם עצמי, לצחוק בקול אדיר, לשיר עד כלות ולרקוד בהתלהבות כמו שאני אוהבת.
אני הכי יפה כשאני מה שאני רוצה! 





שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה פסח מתקרב. צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום. מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אח...