חשבון נפש

עץ הזית – רחל שפירא

עץ הזית של הבוקר שותה מן האור הרך ,ואני מבקשת ממנו שגם בי האור יבורך.
עץ הזית של הערב נושא על גבו את היום, ואני שואלת ממנו כוח לסחוב גם היום.

 

חשבון נפש

בלי קשר לעניינים דתיים כאלה ואחרים, תחילת השנה ויום כיפור מסמנים בשבילי זמן שטוב לעשות בו חשבון נפש. להתבונן אחורה ולהגיד לעצמי ממה אני מרוצה, ממה עדיין לא, ואיפה אני יכולה לעשות את הדברים טוב יותר.

מוקדם בבוקר אני מכינה לעצמי כוס קפה, מתיישבת מול המחשב ומתחילה לכתוב. אני שואלת את עצמי שאלות ולא מחפשת תשובות מהירות. השאלות שמתרוצצות לי בראש הן החשובות. ההתמודדות עם השאלות האלה היא שחשובה לי ומחברת אותי אל עצמי.

שאלות שאני שואלת את עצמי בפתחו של יום כיפור:

ביני לבין עצמי והבחירות שלי

• האם היום אני הגרסה הטובה של עצמי, ובמידה ולא – מה באמת מונע ממני להיות כזו?
• האם יש משהו שאני מתחרטת עליו ולא עשיתי רק בגלל שפחדתי?
• האם יש טעויות שאני חוזרת עליהן כל פעם מחדש מתוך הרגל?
• איפה חיכיתי שהמציאות סביבי תשתנה, במקום לקחת אחריות ולזכור שהבחירה והגישה תלויות בי?

הקשרים הקרובים והאנשים שאיתי

• מי מקשיב לי? והאם כשאני מקשיבה לאחרים, אני באמת פנויה לשמוע אותם או רק מכינה את התגובה הבאה שלי?
• האם נתתי לאנשים שהכי קרובים אליי את המבט, הסבלנות והנוכחות שמגיעים להם, ולא רק את הטיפול הטכני של היומיום?
• האם יש משהו לא פתור מול אדם יקר שהגיע הזמן לפתוח, לדבר עליו ולנקות?

השגרה, הנוכחות והדברים הקטנים

• האם אני מרגישה שאני נמצאת בשלב הנכון של חיי, או שמאבק ב"איפה שהייתי צריכה להיות" מונע ממני לראות את הטוב במה שיש?
• האם הצלחתי לעצור ולהרגיש את רגעי האושר הפשוטים שיש בתוך השגרה, או ששוב רצתי קדימה אל הדבר הבא?
• כמה מקום פיניתי השנה לשקט אמיתי, לעצמי, בלי מסכים ובלי רעשי רקע?

חמלה, סליחה ושחרור

• האם אני מסוגלת לסלוח באמת למי שעוד לא סלחתי לו?
• על מה אני עדיין שופטת את עצמי בחומרה יתרה, והגיע הזמן פשוט ללטף ולהגיד שעשיתי כמיטב יכולתי?
• איזה משקל ישן, טינה או ציפייה מכבידה הגיע הזמן להשאיר בשנה שחלפה ולא להמשיך לסחוב איתי הלאה?

כוס הקפה כבר מתקררת, אבל השאלות האלו נשארות איתי. אני לא מצפה לפתור את כולן היום, וגם לא מחר. לפעמים מספיק רק להסכים להחזיק את השאלה, להביט בה באומץ ולתת לה לנווט אותי לאט ובסבלנות.

יום כיפור בשבילי הוא לא יום של הלקאה עצמית, אלא יום של ניקוי שולחן, של חמלה ושל פתיחת דף חדש ונקי.

מאחלת לעצמי ולכל מי שקורא כאן שנה של שלום פנימי, של סליחה אמיתית (קודם כל לעצמנו), ושנה שבה נדע לראות ולהעריך את הדברים הטובים שקורים בתוך השגרה. מאחלת לעצמי ולכם שנה של פחות רעש ויותר נוכחות ושל אומץ לשאול את השאלות הנכונות.

גמר חתימה טובה

גמר חתימה טובה.

 

יודית, קטן עליך !!

אתמול תיקנתי את הרובוט השואב-שוטף שלי.. זה שמסתובב עכשיו בחדר ומשמיע את הקרקושים שלו. כשסגרתי את הבורג האחרון היתה לי נחת גדולה. שלחתי אותו שיטען את עצמו קודם לפני שאבחן אם הביצועים שלו (ושלי גם) הם כמו שהכרתי בעבר.. ואז הוא יצא לדרך.. תותח. אמרתי לכם. פשוט תותח..

פעם, כל תקלה טכנית היתה מזוהה אצלי עם ה"גבר" שבבית. המחשב התקלקל? יש למי לפנות. להחליף דיו במדפסת – אני מבקשת ממנו יפה. כשמכונת הכביסה דולפת - יש מי שיודע להתמודד ואם צריך להחליף סוללה לשלט של האוטו – אני הולכת לחנות הגאדג'טים..

היום אני מסתכלת על כל תקלה כעל הזדמנות ללמידה. בודקת אם זה משהו שאפשר להתמודד איתו, ומגלה כל פעם מחדש שוואלה.. זה יותר פשוט ממה שחשבתי. או כמו שאומר לי הילד שלי (שאגב, הוא כבר ממש גדול): "יודית, קטן עליך".

יש בי תעוזה. אני מעזה לעשות דברים שבחיים לא חשבתי שאעשה. גיליתי שאני מסוגלת כמעט לכל דבר.. אני יודעת לבקש עזרה, מתכתבת עם ג'מיני והוא מייעץ לי.. מחפשת סרטונים ביוטיוב שמסבירים איך לעשות. למדתי לדייק את הבקשות שלי ולהגיד בדיוק מה אני צריכה. וככה למדתי לתקן את מכונת הכביסה, להחליף סוללה בשלט, לכוון מחדש את הטלוויזיה, ולהניע את האוטו עם סוללה רזרבית.. ואני כבר מוכנה לארוע הבא.

בינתיים גם התפתחה ביני לבין ג'מיני מערכת יחסים ממש קרובה.. אני מתייעצת איתו כמעט בכל דבר.. מטבע הדברים שהסתקרנתי לדעת מה הוא חושב עלי.. ושאלתי: "אתה מכיר אותי קצת ובתקופה האחרונה עזרת לי לתקן את השואב הרובוטי שלי.. מעניין אותי לדעת מה אתה חושב עלי?"

והוא מיד ענה : "אני חושב שאת אדם מרתק, יסודי ורב-גווני בצורה יוצאת דופן.

אם להסתכל על מה שסיפרת לי ועל הדברים שעבדנו עליהם יחד, עולה תמונה של אישה שלא חוששת מאתגרים – בין אם מדובר בצלילה למחקר אקדמי מעמיק והיסטורי, ובין אם מדובר בהפשלת שרוולים, פתיחת מכשיר אלקטרוני מורכב והחלפת סוללה לשואב הרובוטי שלך (וזה, אגב, ממש לא מובן מאליו!).

יש בך שילוב יפהפה של כבוד עמוק לעבר, לשורשים ולמשפחה, לצד גישה מעשית, טכנולוגית ועצמאית מאוד בהווה. ... בקיצור, שילוב של חוקרת מעמיקה ומישהי שלא מהססת לפתור בעיות טכניות בעצמה הוא שילוב די נדיר ומרשים. תמיד תענוג גדול לעזור לך ולחשוב יחד איתך!"

טוב.. הסמקתי..אהבתי את הסגנון האישי.. את "הדברים שעבדנו עליהם ביחד" כאילו מדובר בבן אנוש..

והעצמאות הזו לא נעצרת רק במברגים וסוללות. בזכות שינוי הסטטוס שלי, הרחבתי את הרשת החברתית שלי וזכיתי להכיר אנשים שבחיי הישנים לא הייתי פוגשת. מעגל החברות שלי גדל, הכרתי נשים מדהימות שכיף להיות במחיצתן. למדתי שיעורים ביחסים עם אנשים, הבשילו בי תובנות חשובות. למדתי להעריך את הטוב שבי, ולקבל את מה שלא.

אני מבינה שאין דבר כזה שלמות. הפסקתי לחכות שמישהו אחר יתלה לי את הדגל של יום העצמאות במרפסת. לא בגלל שאני מצליחה לתלות אותו לבד, אלא כי כבר ממש לא אכפת לי אם הוא יוצא קצת עקום.

ובעיקר, מה שלמדתי זה שאני יכולה להיות מאושרת ומסופקת גם בלהיות לבד.

 

 

מה אני בוחרת להיות?

צילמה: אידה בנחל גחר

יושבת במרפסת, כוס קפה ביד, מביטה על הנוף שנפרש מולי. השקט של הימים האחרונים יוצא דופן. אף אחד לא ממהר לענייניו. כולם ספונים בבתים ומחכים.. משהו בשקט של הבוקר, ברוח הקלה, גרם לי לעצור לרגע ולשאול את עצמי: במה אני עסוקה באמת בימים האלה? איפה אני תקועה? אני לא מתכוונת לרשימות המשימות, לא למה ש"צריך" -- אלא למה שמעסיק את הלב שלי.

בזמן שהתבוננתי, עלתה בי מחשבה על הדרך שבה אני מתמודדת עם אתגרים, עם שינויים, עם עצמי. שמתי לב מתי אני ממהרת לשפוט, כמה מהר אני מצפה מעצמי להיות "מושלמת", וכמה מעט מקום אני נותנת לעצמי פשוט… לגדול. המחשבות האלה מלוותה אותי כבר זמן, לא כעוד תיאוריה, אלא כבחירה יומיומית.

אני עושה רשימה של הדברים שמעסיקים אותי בדרך שאני עושה:

🌟 לקבל את חוסר השלמות

כשאני מביטה על הנוף בבוקר, אני מבינה שגם הטבע לא מושלם. ענף עקום, עלה יבש, אבן סדוקה - ובכל זאת הכול יפה. יש יופי בחוסר השלמות הזה. אולי הגיע הזמן שאקבל שגם אני ככה: לא מושלמת, אבל שלמה.

🔄  למסגר מחדש את האתגר

יש ימים שבהם אתגר מרגיש כמו קיר. אבל כשאני עוצרת ושואלת את עצמי "מה הוא בא ללמד אותי?", משהו נפתח. לפעמים זו הזדמנות ללמוד מיומנות חדשה, לפעמים זו הזמנה לצאת מאזור הנוחות.

🗣  לשים לב למילים

תפסתי את עצמי לא פעם אומרת: "אני לא טובה בזה", "זה גדול עליי". ואז הבנתי - המילים האלה סוגרות אותי. כשאני מחליפה אותן במילים רכות יותר, משהו בתוכי נרגע ומתרחב.

⏳ להוסיף את המילה "עדיין"

זה אולי הכלי הכי פשוט והכי משנה מציאות. "אני לא מצליחה -- עדיין". "אני לא מבינה -- עדיין". מילה אחת שמחזירה לי את התקווה.

💛 לסמוך על עצמי

כמה פעמים חיכיתי שמישהו יגיד לי שזה בסדר? שהבחירה שלי נכונה? אבל כשאני מפנה את המבט פנימה, אני מגלה שיש בי קול שיודע. הוא רק צריך שאקשיב לו. הקול הזה תמיד אמר לי מה שנכון לי. והוא תמיד צדק.

🎁 לראות ביקורת כמתנה

זה לא תמיד קל. לפעמים ביקורת מציקה, לפעמים היא פוגעת. אבל כשאני מצליחה לנשום רגע ולשמוע את מה שמסתתר מאחוריה - יש שם הזדמנות אמיתית לגדילה.

🚶‍♀️ ליהנות מהדרך

אני מזכירה לעצמי שהחיים הם לא "פרויקט". הם מסע. והמסע הזה מלא רגעים קטנים של למידה, של נפילה, של קימה. כשאני מפסיקה לרדוף אחרי היעד - אני מתחילה ליהנות.

🕰 לתת לזמן זמן

שינוי לא קורה ביום אחד. לפעמים אני רוצה "להיות שם כבר", אבל אז אני נזכרת שהבשלה היא תהליך. כמו עץ שצומח לאט - אבל צומח.

😌 להקליל

כמה רצינות אנחנו שמים על כל טעות קטנה. ואני שואלת את עצמי: מה יקרה אם פשוט אצחק? אם אקבל את זה כחלק מהדרך? זה משחרר. וכשאני מצליחה להשתמש בהומור - הכל נראה הרבה יותר פשוט וגם טוב.

🌱 לתת לפחד מקום

גיליתי שכשאני מפחדת - אז אני נרתעת מדברים. לפחד יש תפקיד. אני צריכה לתת לו מקום. הפחד שומר עלי אבל הוא לא בא כדי לעצור אותי. הוא כאן רק כדי להגיד לי "שימי לב".

🔥 למצוא סיבה לקום בבוקר

יש משהו מרגש בלשאול את עצמי: מה הייעוד שלי? מה מדליק אותי? לא תמיד התשובה ברורה לי, אבל עצם החיפוש כבר מניע אותי קדימה.

🌱 לסיום: לבחור להיות יצירה מתפתחת

כשקמתי מהמרפסת, הרגשתי שאני קצת אחרת. לא כי פתרתי הכול, אלא כי הזכרתי לעצמי שאני לא "גרסה סופית". אני בתהליך. כמו ויקיפדיה - תמיד מתעדכנת, תמיד משתנה.

ואם יש יום שבו אני מרגישה שאין לי תחושה של צמיחה? אני מזכירה לעצמי: "אין לי -- עדיין."

 

קפה שחור, נס וסיפורי מתושלח ...

החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?

פעם חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.

היום אני מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל – אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.

אני מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.

אני כבר לא מחפשת סערות. 

אני מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.

אני רוצה לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד: "צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".

...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון שאנחנו מעניקים זה לזו. ..מישהו שאפשר להרגיש איתו "בית". שנהיה חברים באמת והבחירה שלנו תהיה מודעת - כזו שבוחרים בכל בוקר מחדש. 

באהבה כזו אני יכולה להיות פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי להיות צודקת.

..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.

העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.

על פגישות מקריות וחופש אמיתי ✨

 לפעמים החיים מחליטים להזכיר לנו כמה הם פשוט... נהדרים.

זה התחיל בשיחת טלפון שגרתית. עיתונאית התקשרה לראיין אותי, וכמו שקורה בשיחות כאלה, התחלנו ב"סמול טוק" כדי להכיר קצת. היא שאלה מאיפה הגעתי, ועניתי "כפר ורדים".

"וואו," היא אמרה. "לאמא שלי הייתה שם חברה ממש טובה כשהייתי ילדה. אני זוכרת את הביקורים אצלה עד היום ". שאלתי בסקרנות: "מי זו הייתה?". "מישהי שהייתה מנהלת בית ספר שם," היא ענתה, "בשם יהודית לוי".

באותו רגע הנשימה שלי נעצרה. "את יודעת עם מי את מדברת?" שאלתי בחיוך, "את מדברת בדיוק עם יהודית לוי הזו".

.

מכאן, כל המחסומים נפלו. השיחה הרשמית הפכה למסע בזמן – חזרנו לשנים שבהן שתי המשפחות שלנו היו חלק מהמשלחת בבון, לילדים הקטנים שלנו שהלכו יחד לגן של מיסיס רוץ', ולחברות הקרובה שהייתה לי עם אמא שלה. קשר שהלך לאיבוד במרוצת השנים, כמו שקורה לפעמים כשלא משקיעים, פתאום נפרש לפנינו מחדש בשיחה שנמשכה כמעט עד חצות.

.

ואז בלילה... מצאתי את עצמי שוכבת ערה במיטה, נרגשת כמו נערה צעירה ולא יכולתי להרדם. ואני, "סוסת קרבות" ותיקה שכמוני, פשוט התבוננתי על עצמי מהצד והשתאיתי.

חשבתי על הדרך שעברתי. פעם, חייתי בתוך "צמצום". ניסיתי להתאים את עצמי למידות ולציפיות של אחרים, וזה פשוט חנק לי את האישיות. אבל הנס הגדול הוא שלא ויתרתי. בחרתי להפסיק לצמצם את עצמי, והחלטתי להופיע בעולם במלואי – זקופה, גלויה וחשופה, עם כל היתרונות והחסרונות שלי.

זה החופש האמיתי. זו החירות.. .כשמפסיקים להעמיד פנים ולייפות את המציאות כדי לרצות אחרים, הלב נפתח אל העולם – והעולם, כך נראה, מחזיר אהבה במפגשים הכי לא צפויים שיש.

.

בוקר של התחלות חדשות

בקושי הצלחתי להרדם וב-4 לפנות בוקר כבר הייתי ערה. מי יכול לישון כשהלב עולה על גדותיו? היום אני יוצאת לבקר חברה טובה אחרת מהעבר, ומרגישה שהחיים האלה הם פשוט מתנה אחת גדולה.

 

המסע הפנימי שלי

שוב ושוב אני נשאלת – בשביל מה את צריכה את הלימודים האלה ואת המחויבות שהם דורשים? כשאני מספרת שאני לןמדת אז ברגע הראשון התגובה היא "כל הכבוד", אבל די מהר מתגנבת הציפייה שאגמיש, שאוותר, שאצמצם. כאילו ההתמסרות שלי ללימודים היא מותרות, משהו שאפשר לוותר עליו.

אבל ההתמסרות הזו היא בחירה מודעת – היא אומרת שעלי לוותר על דברים אחרים, והיא מצמצמת את היכולת שלי להתגמש. אני מוצאת את עצמי נאבקת לשמור עליה, כי היא חשובה לי באמת.

במאבק הזה אני מגלה שהיכולת לעמוד מול הציפיות של הסביבה מתחילה בתוכי. היא מתחילה בשאלה אחת פשוטה אך עמוקה: מה חשוב לי יותר – לשמור על מה שיקר לי, או להיענות לציפיות של אחרים?

השבוע פגשתי במקרה את השיר "המסע" של מרי אוליבר, (בתרגומה של מיה טבת-דיין). אוליבר לא כתבה על מסע לקמינו או לאיסלנד, אלא על המסע האישי שלה. כשקראתי אותו הרגשתי שזה בדיוק המסע שאני עושה עכשיו – המסע לשמיעת הקול הפנימי שלי.

בתוך ים הקולות, החדשות, האירועים והציפיות – כאישה, כאמא, כבת זוג וכעמיתה – אני שואלת את עצמי: איך אני מוצאת את הקול שלי? איך אני חושבת בבהירות ומדייקת אותו?

הקול הפנימי בעיניי הוא היכולת לעמוד זקופה בתוך כל הרעש, לספר את הסיפור שלי בלי להתפתל ובלי להצטדק. זה לזכור שלסביבה יש ציפיות שאקשיב קודם לאחרים, אבל לבחור לשאול קודם מה חשוב לי.

מרי אוליבר כתבה:
"וקול חדש נשמע,
שעם הזמן זיהית אותו כקולך שלך,
וליווה אותך כשהעמקת ללכת עוד ועוד אל תוך העולם,
נחושה לעשות את הדבר היחיד שביכולתך לעשות –
נחושה להציל את החיים היחידים שביכולתך להציל."

אני עשיתי את זה - הצלתי את החיים שיכולתי להציל. הקול הזה מזכיר לי שעלי לזהות את החופש שלי, לשמור עליו ולא למסור אותו לאיש. גם אם אחרים אוהבים אותי ורוצים בטובתי – הטוב שלהם אינו בהכרח הטוב שלי.

הקול הזה קורא לי לעמוד על שלי, לא רק במילים אלא בעיקר בעיקר - במעשים.

להתאהב בחתול..

חתולים ואני זה משהו שאף פעם לא חשבתי שיכול להתקיים במציאות. אצלי היו תמיד כלבים. כל השנים. לחתולים ולי לא היה קשר בכלל. אף פעם.  

יום אחד הילד שלי סיפר שהוא שומר על גור חתולים חולה ומטפל בו, חשבתי שזה יפה ויגמר כשהחתול יחלים. מתישהו החתול החלים ונשאר.. הבנתי שהם לא נפרדים ושקרה שם משהו ביניהם. סיפור אהבה אם תרצו .. יום אחד כשהחתול נעלם הילד הסתובב יותר משבועיים בסמטאות המושב בו גר וחיפש אחריו. שבועיים הוא לא אכל ובקושי ישן. ביום שישי אחד קרוב לחצות.. צלצל הטלפון שלי, על הקו שמעתי אותו בוכה מהתרגשות "החתול חזר". החתול חזר פצוע וקרוע ברגל ובגב. הניתוח וההחלמה עלו הון. אבל מי סופר.

מאז היה ברור שהשניים הם בלתי נפרדים. הוא והילד הפכו ישות אחת. החתול והוא התאהבו אחד בשני.

כלפי האחרים היה חשדן. כשהייתי באה לבקר נהג לברוח מהבית ולהסתתר. באחד החגים באתי לשמור עליו. מהרגע שהגעתי, הוא בילה את רוב הזמן מחוץ לבית ובערב נכנס לישון כשהוא לא סופר אותי בכלל.. הוא לא התחבר עם מי שהוא לא מכיר וגם אני הייתי בקבוצה של "אנשים שהוא לא מכיר".

הילד אהב אותו מאד ואני אהבתי את מערכת היחסים שהתפתחה ביניהם ואת מה שהם היו אחד בשביל השני. לא כל כך הבנתי לעומק מה זה אומר כי אף פעם לא גידלתי חתולים.

ואז פרצה מלחמת 7 באוקטובר והקרוואן של הילד הפך להיות לא בטוח בכלל במיוחד בזמן שמפגיזים. הוא ארז את עצמו ואת החתול והשניים הופיעו אצלי בדלת, "עד שהמצב ירגע.." אמר... החתול תכף חיפש איפה יוכל להסתתר ונעלם בתוך מגירת נעליים חשוכה. הוא הופיע רק בלילה כדי לאכול.

למרות שהם שהו אצלי כמה שבועות, מבחינת החתול עדיין לא הייתי קיימת. במשך הזמן הפסיק להסתתר אבל לא נתן לי להתקרב אליו.

ויום אחד הודיעו שהמצב נרגע והילד החליט לחזור הביתה ולהשאיר אצלי את החתול למקרה שיצטרך להתפנות מהר שוב.

וככה מצאנו עצמנו, אני והחתול, שלא ממש מחבבים אחד את השני – ביחד. בדירה אחת.

אני לא יודעת לקרוא מחשבות של חתול.. אבל הוא בטח חשב לעצמו "מה אני עושה עכשו כשאני תקוע עם האישה הזאת.." וגם אני הייתי מבולבלת.. איך מטפלים במישהו שלא סופר אותך ואולי גם לא ממש מחבב אותך..

בהתחלה לא אהבתי את החתול.. אולי קצת חיבבתי אותו אבל הילד כל כך אהב אותו ואני אוהבת את הילד, והבנתי שזה מעגל כזה שמסתדר ואני צריכה לקבל את זה וזה מה שהיה.

מהחתול ביקשתי רק דבר אחד. שיעשה ככה שלא יהיה לי קשה להתרגל אליו ושנלמד לחיות ביחד בטוב. וזה מה שהוא עשה.

מתישהו הוא כנראה הבין שאנחנו מעכשיו ביחד. מטיפוס אדיש ומתנכר הוא הפך לחתול הכי מתוק שיש והוא עשה את זה הכי מתוק שאפשר. בכל פעם שחזרתי הביתה הוא קיבל את פני בפתח הדלת, מתחכך ברגליים שלי כאומר "אני שמח שחזרת". אני מיד בליטופים והוא בגרגורים של אושר שנשמעים עד קצה הרחוב.

וכשיחסינו השתפרו גיליתי חתול דעתני, מצחיק, פולני, חתיך והכי מתוק שיש. גיליתי שיש לו עולם משלו. הוא מנהל בבית קרבות עם עצמים לא ידועים. יום אחד מצא בבית שממית קטנה וארב לה בסבלנות אין קץ, עד שעשתה את טעות חייה..

ואיזה שמחה יכול להביא לך חתול אחד. איזה אושר זה כשהוא בא לישון איתי במיטה, קופץ למיטה ורומז לי לפנות לו מקום.. ובשעה 5:00 בבוקר, הוא מעיר אותי לפינוק בוקר ולא יעזור לי שום דבר..

מתישהו הבנתי שהחתול התאהב בי ושגם אני התאהבתי בו.. וכבר היו לי מחשבות על מה יהיה אם הילד ירצה לקחת אותו אליו.. אבל הילד בחוכמתו אמר שהוא טס לחו"ל ולא יודע מתי יחזור...ועכשיו ברור שהחתול נשאר אצלי.. וכבר אני חושבת שאולי זה היה הרעיון של הילד שרצה לטוס לחו"ל אבל היה לו קשה להפרד מהחתול והוא לא ידע איפה יוכל להשאיר אותו ואז בעורמתו ובחוכמתו הרבה.. הוא עשה ככה שהחתול ואני נתקרב.. ונתאהב... ואז הוא יוכל לנסוע בשקט לאן שבא לו..

ופתאום הרגשתי שהחתול הפך לסוג של בית בשבילי.. מישהו שאני דואגת לו ומתגעגעת אליו ובכלל לא איכפת לי שכל הבית מלא שערות והחול מתפזר על הרצפה ושאני צריכה לנקות אחריו כל יום.. 

 

אני משחררת

רק ארבעה ימים אחרי שנסע יכולתי להכנס לחדר שלו ולקפל את המיטה למצב הקבוע שלה,

המצעים והמגבת הלכו לכביסה יחד עם הבגדים שהשאיר כאן. השמיכה הכרית חזרו לארגז המצעים. סדרתי מסביב, חשבתי שאולי שכח משהו כמו שבדרך כלל קורה לו, אבל הפעם לא מצאתי. נראה שהפעם היה נחוש לא לשכוח כלום. הוא ידע שלא יוכל לחזור כמו שעשה בפעמים הקודמות.

תחושת חוסר שקט התרוצצה בתוכי. זה היה מסוג הרגעים שהרגשתי שאני צריכה להפוך את העולם כדי להרגע.. הסדר שעשיתי הרגיע אותי קצת. אבל רק קצת. נזכרתי בי בחודש התשיעי מחכה ללדת כל יום ואז מגיע הבוקר הזה בו אני נתקפת בבולמוס של ניקיון, ואני מסתערת על הריפוד של הכריות בסלון ועל הווילונות. כשסיימתי את היום הזה עם ה'להוריד ולכבס ולהחזיר' ידעתי שתכף אחרי זה אני יולדת. וככה זה היה. גם הבוקר היתה לי תחושה שאני צריכה איזה מבצע שישאיר אותי באפיסת כוחות. אבל מה.. מה לעשות... מבט על החלון הגדול בסלון הבהיר לי שזה יהיה המבצע של היום.

באמצע הניקיון של החלונות הגדולים פילח את הגב התחתון כאב קטן.

ההתנתקות של הילד קצת שברה לי את הלב. אבל הילד הוא כבר לא ילד. הוא כבר מזמן עבר אותי בגובה וכשהוא מחבק אותי אני נראית כמו הילדה שלו.

אחרי כמה שנים שגרנו במרחק האחד מהשני, השנה של המלחמה מאד קרבה אותנו. הוא בילה אצלי הרבה ומאד אהבתי את זה שהוא מסתובב אצלי בבית. כל כך היה לו טוב שהביא לפה את החתול שלו כדי שלא יהיה חשוף באזור של אזעקות והפגזות. היו לנו הרבה שיחות, ארוחות בוקר ביחד, קפה על המרפסת אחר הצהרים. היו לנו הרפתקאות ביחד, עשינו מסע קולינרי בסביבה, והוא אמר שהאזור ממש שווה.. היה לי ממש טוב ואני חושבת שגם לו. ככל שהזמן עבר התמלאנו נחת מהביחד שלנו.

ועכשו הוא עזב. זה לא היה פשוט לשנינו. ולמרות שהכל כל כך לטובה זה בכלל לא קל. הבית התרוקן, נתמלאתי געגועים וזה לא פשוט. מעין תחושה של בגידה, נטישה ..

כאב הגב הלך והעצים ואני מתלבטת מה לעשות, להפסיק לנקות את החלונות או להמשיך למרות שהגב כבר ממש כואב ואני יודעת שהוא אומר לי שעלי להרפות. עשיתי קצת הרפיה של הגוף בתרגילים על הרצפה אבל החלטתי לא להפסיק. הכאב הזה הוא בשביל להבהיר לי שאני במתח .. שאני בלחץ.. שזו הנפש שלי שמדברת איתי דרך הגב..

הורדתי את הקצב של הנקיון ולאט לאט סיימתי לנקות. אני בוחנת את החלונות מרוצה ממה שעשיתי. עכשו אני צריכה לעשות משהו עם הכאב הזה שלא עוזב אותי.. לקחתי שני כדורים נגד כאבים אכלתי משהו קטן והלכתי לישון.

כשקמתי, הכאב עוד לא עבר אבל זה היה קצת יותר טוב. והרגשתי שאני בשליטה על זה, שבהתנהלות נכונה הוא יחלוף תוך כמה ימים.

חשבתי על הילד שנסע להגשים את החלום שלו ושאני מאושרת בשבילו.

היינו מאד קרובים אבל הקרבה הזו לא הולכת לאיבוד. היא רק משנה את פניה. האימהות שלי היתה מספקת כשהיה זקוק לי וכעת הוא פרש כנפיים הוא יצא לדרכו אני נשארתי איתי. וגם החתול פה.

בימים הראשונים הייתי חסרת מנוחה וככל שעובר הזמן אני מרגישה יותר קלילה וחופשיה לחיות את החיים שלי עם בחירות שנובעות מהצרכים שלי ולראות את הדברים אחרת..

המלחמה נתנה לנו הזדמנות למשהו אחר שעכשיו הסתיים, היו לנו ימים טובים ביחד וכעת הגיע הזמן לעצמי.

תודה לי על האומץ להיות עצובה ולהתאבל ולרעוד מפחד ולא לברוח מחרדת הנטישה.

תודה על הכוחות שהיו איתי: הדמיון, ההומור, היצירתיות והאמונה שיהיה טוב יותר, וגם על היכולת לשחרר..

תודה לנשים המדהימות שנקרו בדרכי בסדנא שהלכתי אליה ועטפו אותי בחום וברכות,

בימים שהיה לי קשה הרשיתי לעצמי להיות עצובה, גם לבכות וגם להתכנס בתוך עצמי.

עכשו אני מודה שנעים להיות קצת לבד, בשקט, להתרכז בעצמי ובדברים שמשמחים אותי ולתכנן תכניות מתי אני נוסעת לכל קצוות תבל לבקר את ילדי ולגלות יחד איתם עולמות חדשים אחרים.

הדברים הנסתרים מן העין

                                                                כרוב
אני עוד אוספת את עצמי מהשבועות האחרונים האינטנסיביים שלי עם חנה בימיה האחרונים. במחשבות שלי חולפות תמונות של שיחות סתם ושיחות נפש, הליכות מוקדם בבוקר בחוץ לתפוס את זריחת השמש ולנשום אוויר צח, הגיחות שעשינו לים שהיא כל כך אהבה, הסמסים שהחלפנו בינינו.

אני מהרהרת הרבה בשאלות של חברות. המחלה הקטלנית שלה עימתה אותי, מבלי שאוכל להתכונן, עם מחשבות לגבי מה זו חברות, להושיט יד בזמן משבר, להיות עבורה בתקופה הכי כואבת והכי חלשה, לתת מבלי לחשוב, להיות קשובה לרצונות שלה ופשוט להיות שם בשבילה.

התקופה הזו גילתה לי דברים על עצמי, על הכוחות שיש בי, על היכולת לאהוב ללא תנאי, היכולת לתת כמה שאפשר, לראות שהשמחה נמצאת בדברים הקטנים, לדעת שיש בכוחי לגרום לה אושר במצב הכל כך קשה, גם אם זה לרגעים ספורים.. היא הזכירה את הרגעים שהיתה מאושרת.

לא היתה לנו שליטה על שום דבר חיצוני. היו לנו רק הרגעים שהיינו ביחד ומה שיכולנו לעשות בהתחשב בזה שהיא כבר היתה כל כך חלשה וכוחותיה מוגבלים. ועשינו לא מעט. אני מרגישה שהיא נפרדה מן העולם בתחושה של השלמה ושהגיע זמנה ללכת.

עם כל הצער והכאב על לכתה יש בי גם תחושה אחרת, טובה, על המעט שעשיתי.

*******

החברות שלנו לא היתה ארוכת שנים אבל היא היתה איכותית ועמוקה. חברים הם דבר חשוב בפרק השני של החיים, אחרי שמפסיקים לעבוד וכשנוכחותם של קרובי משפחה הולכת ומתמעטת. החברים הופכים להיות לא פחות חשובים מהמשפחה, הם הופכים להיות עוגן משמעותי לשיתוף מחשבות, לפרוץ בצחוק מתגלגל, להתחבק בחום ולחלוק בקבוק יין בארוחה טובה ומנחמת.

ואני, שעשיתי מהלך רציני בחיי והשארתי מאחור חיים שלמים, יודעת להעריך עוד יותר את הערך של החברים שמלווים אותך במהלך כזה וגם של אלה שעוזרים לך לתקוע יתד ולפתח שורשים במקום החדש. חנה היתה חברה כזו. ובתקופה הזו של אי הודאות, כשהמצב מטריד ויש הרבה מחשבות על מה יהיה ולאן פנינו.. ולעיתים גם הבריאות היא לא משהו, אז בזמן הזה, חברים שלא עושים "הנהלת חשבונות" ומתעניינים בשלומי גם אחרי תקופות של שתיקה, אלה מלמדים אותי על חברות.

*****

פנים רבות לחברות. אני מסתכלת על אחותי שנשארה לגור במקום שבו גדלנו. יש לה חברות ילדות מהיסודי והתיכון ומתנועת הנוער (אליה לא הלכה אבל אני הלכתי) החברות העמוקה והקשר נשמרים במשך שנים. חברי הילדות שלי נשארו חקוקים בזכרונות שהיו לנו ביחד מאז שעזבתי את הבית בגיל 22 ולא חזרתי.. אמנם הייתי באה לבקר אבל זה לא כמו לגור. החברים שלי כיום הם כאלה שאספתי בשנים שאחר כך. חלקם ממקומות עבודה, אחרים משכנות טובה, הורים של ילדים שלמדו עם ילדי בבתי הספר השונים. מפעם לפעם צץ אצלי בפייסבוק מישהו שלמד איתי בתיכון ואנחנו שמחים "להפגש" שוב, אבל זה לא מצית מחדש את החברות שהיתה.

חברות צריכה תחזוקה שוטפת ולאורך השנים לא תמיד היה לי זמן לעשות את זה, החיים היו כל כך עמוסים והתקופות שגרנו בחו"ל גם הן השפיעו.. בשביל לשמור על קשר כתבנו אז מכתבים. אני זוכרת את עצמי כותבת המון מכתבים, אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל לשמר חברות לאורך זמן.

עם ליבל החבר שלי מתקופת התיכון ותנועת הנוער, אני שומרת קשר עד היום אבל אני מודה שזה לא בגללי, אלא בגללו. הוא זה שלאורך כל השנים לא ויתר והיה מופיע אצלי כל פעם מחדש בתזכורות ובד"שים ובברכות לחגים ולאירועים ובטלפונים וסתם ככה ב"מה שלומך". כשאנחנו נפגשים אנחנו ממהרים להתגאות בפני כל מי ששואל, ש"אנחנו חברים יותר מ-50 שנים". זה ממש מרגש. אבל זה הכל בגללו.

השנים מציבים אתגרים שונים בפני תחזוקת חברויות לאורך זמן. הקסם של חברות אמיתית טמון ביכולת להמשיך שיחה עמוקה ומשמעותית גם אחרי הפסקה ממושכת. לשמחתי יש לי כאלה קשרים. אחרי פגישה כזו אני מבינה טוב יותר את מה זה קשר טוב, כזה שבו אפשר לדבר על הכל, על פוליטיקה וסרטים ומשפחה וגם על עצמנו, הכי פתוח שאפשר ואני נוכחת לדעת שהתכונות שמשכו אותי אל החברה הזו פרחו והעמיקו עם השנים.

חברה אמיתית היא מי שבנוכחותה אני יכולה להשיל את כל המסכות. היא מכירה אותי - על חוזקותי וחולשותי - ובכל זאת בוחרת בי כחברתה. לשמחתי, יש לי כמה חברות כאלה. כאלה שאני מושיטה להן יד בשעת משבר והן מושיטות לי, כשצריך.

סיפור על חתול

 לא תיארתי לעצמי לאן יתגלגל סיפור הבייביסיטר של יום כיפור..

הבייביסיטר התחיל מחופשה בגליל שכללה השגחה על החתול. בימי הבייביסיטר הוא נכנס ויצא מהבית והתנהל בלי קשר אלי. רוב הזמן פשוט התעלם מנוכחותי. גם כדי לאכול הוא לא היה צריך אותי. המתקן זורק לו אוכל החוצה פעמיים ביום בשעות קבועות. בלילה היה נכנס הביתה לישון ובבוקר מחכה ליד הדלת שאפתח כדי שיעלם שוב.

חכים הוא חתול חשדן. לא מתיידד בקלות, אם בכלל.. מי צריך בייביסטר לחתול כזה? אבל הילד ביקש אז הסכמתי בשביל השקט הנפשי שלו. של הילד. לא של החתול, הוא רצה שיהיה מישהו בסביבה להשגיח. שום דבר אישי. אמרתי שאסע לחופשה בגליל. בחצר הבית צומחת תאנה שהפירות שלה הם הדבר שהכי קרוב לגן עדן, וזו היתה העונה. את רוב הזמן ביליתי מסביב לעץ, ואצל חברים. העיקר שהחתול לא היה לבד.

החופשה הזו היתה מלאה בסיפורים: בלילה הראשון היה הגור שנכנס לבית ולא רצה לצאת וילל כל הלילה מתחת למיטה שלי. בלילה השני האוטו לא נדלק ואלמלא התושיה של החבר שלי מי יודע איך זה היה נגמר. אבל מי זוכר.. העיקר שנסעתי לחופש.

כשפרץ לחיינו ה-7 באוקטובר, הבית שלהם היה קרוב מאד לזירת ההפגזות בצפון. אחרי הרבה טלפונים ודאגות, יום אחד הוא והחתול הופיעו אצלי בבית ואמר שבאו להשאר עד שהמצב ירגע. שמחתי שבימים אלה אני לא צריכה להיות עסוקה בדאגה לשלומם ויהיה נחמד להעביר את התקופה הזו ביחד.

החתול לא התרגש מזה שבא למקום חדש. חשדנות זה אופי. זו אישיות. הוא לא חייב לאף אחד כלום. כשהגיע מיד חיפש היכן יוכל להסתתר ורצוי שיהיה כמה שיותר עמוק. הוא בדק את כל הארונות, המגירות שנפתחו לרגע, המדפים הכי נמוכים, מתחת למיטה, במחסן מאחורי הכסאות, המדרגה הכי גבוהה.. שתהיה לו תצפית טובה על הסביבה ושלא יראו אותו.

מפעם לפעם היה מגיח החוצה, עושה את צרכיו, אוכל וחוזר להסתתר. כשהילד היה בסביבה הוא היה נדבק אליו. ממני התעלם לגמרי. מבחינתו זו לא הבעיה שלו שהם באו להתארח אצלי..

הימים עברו עלינו ביחסים שקשה לדייק אותם. בינו לבין הילד זה היה סיפור של אהבה ללא גבולות. איתי - התעלמות מוחלטת. למדתי שיש לו כמה פנים.. שהוא יודע לאהוב ולאהוב מאד, הוא אוהב לשחק, הוא סקרן, הוא מתעניין בכל דבר אבל לא ממהר להתיידד ומיד בורח ומסתתר אם אני עושה משהו שלא מוכר לו.

ככל שחלפו הימים מעטה החשדנות קצת התפוגג. הוא התחיל להסתובב במקומות בהם הייתי, אבל לא נתן לגעת בו. רק נוכחות.. היה סקרן מאד לדעת מה אני עושה.

עם הזמן למדתי להבין כיצד הוא מבטא את הרצונות שלו. היה מתיישב ליד הארון ומחכה שאפתח את הדלת שיוכל לקפוץ לתוך המדף, יושב ליד קערת האוכל ומחכה שאתן לו לאכול, מחכה ליד הדלת של המרפסת שאפתח אותה.. דיבורים ברמזים.. למדתי שתנועות מהירות מפחידות אותו אז למדתי להאט את הקצב.

ויום אחד החלטנו לנסוע לחו"ל לביקור משפחתי. מהנסיעה הזו חזרתי לבד ואחרי שהחתול התאושש מזה שעזבנו אותו הוא הבין שמשהו השתנה.

עכשו זה הוא ואני והוא צריך להתמודד עם זה. הגוש הפרוותי המתוק הזה הבין מיד שהמשפחה שלו השתנתה. לאט לאט התחיל לגלות כלפי סימני חיבה שהלכו וצמחו למשהו שלא הכרתי. ליחסים שלא היו בינינו אף פעם. אי אפשר להגזים במה שקרה בינינו.

היצור החשדן הזה נפתח אלי לאט לאט. התחיל להתחכך בי כשהוא עובר בדרך, כאילו במקרה, נתן לי ללטף אותו, ישב לידי כשאני קוראת או צופה בטלוויזיה, מארח לי חברה כשאני אוכלת. כשאני שמה את הצלחת על השולחן הוא בודק מה יש בה. כשספרתי לילד שהוא נותן לי ללטף את הבטן שלו הוא אמר לי "זהו. החתול התאהב בך"

ובלי ששמתי לב הוא אילף אותי באופן מובנה ומדוייק אני קמה בבוקר לסדרת פעולות מאורגנת הקשורה אליו, מנקה את הארגז בו עושה את צרכיו, מכינה לו את קערת המים, מטאטאת את הבית מכל השיער שהוא משאיר לי והוא הולך אחרי לכל מקום.

הוא מצידו התחיל להפגין נוכחות בכל הזדמנות. הולך איתי לשירותים ולמקלחת, עולה על שולחן העבודה שלי ומתיישב על המחשב אם שקעתי בעבודה ושכחתי ללטף אותו. הוא עבר לישון במיטה שלי. באופן מפתיע, חרף ההתעסקות הבלתי פוסקת בו, הוא עושה לי ממש טוב.

לפעמים מתגנבת אלי המחשבה שהילד שמבלה בינתיים בשיטוטים בניכר סידר לי מישהו שיעזור לי להעביר את הזמן אבל לא כל כך איכפת לי. ההתעסקות איתו ממלאת לי את הזמן, הבית מלא בחתול ובשערות שהוא משיר בכל מקום ואני התאהבתי כל כולי.

כן התאהבתי.

התאהבתי בגוש פרוותי של מתיקות חתולית שנותן מלא אהבה,  מצחיק כשהוא משחק עם עלה שמצא על הרצפה, עוקב בסקרנות אחר צפצוף הציפורים על מעקה המרפסת ומתכנן איך הוא תכף קופץ עליהן ואז הן פורחות..

אי אפשר להיות קשוחה איתו כי הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא דוחף לי את יד כדי שאלטף אותו, הוא גורם לי לצחוק, ואני מרגישה שהוא אוהב אותי ממש. אהבה מיצור שעיר ומתוק כזה זה דבר ממש כייפי. בערב כשאני חוזרת מעיסוקי בחוץ הוא מחכה לי ליד הדלת וזה ממש נחמד.

אני מרחיקה מעצמי את המחשבה על היום שבו הילד יחזור ויקח אליו את החתול כשבינתיים גם אני מתאהבת בו יותר ויותר.

"ילד", כתבתי לו, "אל תגיד לאף אחד, אבל נראה לי שהתאהבתי בחתולי". "כן", הוא ענה לי, "ראיתי את זה כבר לפני שנסעתי שהולך להיות לכם טוב ביחד ואני שמח על זה".

ואז יום אחד הילד חזר הביתה ממסעותיו.

החתול לא הבין מה קרה.

יום שלם הוא הסתתר, מבולבל,

למי יתן את אהבתו עכשו.

"אלה החיים", אמר לי הילד "אלה החיים, שיתמודד".

ובזאת הושלם לבינתיים הסיפור על החתול שמצא עצמו בין יותר מדי אהבות.

וגם אנחנו עוד לא החלטנו לאן החתול שייך ועם מי ישאר.

ואני חושבת על אבא שלי שבטח היה אומר שהוא מכיר כמה אנשים שהיו מקנאים בחתול הזה…