29.6.2022

מה יש לי בתיק? - ספור...


 Photo by Nick Noel on Unsplash

מה עוד לא נאמר על הקשר בין אשה לתיק שלה.. לא פעם אני מרגישה שהתיק שלי הוא כמו אבר נוסף בגופי, כאילו יש לי עוד צלע או עוד יד או אולי תוספת קטנה לאורך הגוף בצד שמאל ושיש בינינו קשר כזה שלא ניתן להפריד בינינו.

בשבילי התיק הוא גם תמצית אישיותה של האשה. בלעדיו, חיי נראים אחרת. התיק שלי כבר הפך מזמן נושא לבדיחות אצלנו. אני סוחבת בו חצי מהבית in case… , מבקשים פלסתר אני מיד שולפת. מגבון? אני מוציאה, טישו? מיד. ההרגשה שלי היא שהתיק הוא המשכו של הבית. פעם בכמה זמן אני מנסה לעשות סינון, מפזרת את תכולת התיק על השולחן, ממיינת מוציאה המון, אבל מהר מאוד הוא חוזר למצבו הכבד, הסטנדרטי והתיק תמיד מתמלא...

לפני שבוע יצאתי מן הבית שמחה ונרגשת לקראת היום החדש החדש שמצפה לי, כשאני מחזיקה בשתי ידיים ערימה של שקיות ותיקיות וניילונים (שמרדף?) שהכנתי בערב מראש בשביל כל הפגישות שתכננתי לאותו יום. ככה הלכתי עמוסה לאוטו,

הייתי במצב רוח טוב. כל הדרך לטבריה עברה עלי בשירה מתלהבת יחד עם הרדיו. לא את כל השירים הכרתי אבל למי איכפת אם אני מזייפת לעצמי את המילים. האוטו שלי כבר מכיר את הדרך לטבריה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק ללחוץ על דוושת המהירות ולהנות מהנסיעה, מהדרך, מהנופים ולשקוע במחשבות על היום שמצפה לי.

טבריה היתה טובה אלי כמו תמיד: הפגישות, האנשים, ההתקדמות של התכניות. קורים שם דברים שממחממים לי את הלב כל פעם מחדש.

באמצע טבריה רציתי להיערך לפגישה שיש לי אחר כך. רציתי לבוא אליה במיטבי. כמעט אוטומטית שלחתי את היד למקום בו אני תמיד מניחה את התיק. התיק שלי לא היה שם. סקרנית בדקתי מסביב אולי הוא נפל. אבל הוא לא. בדקתי קצת יותר מסביב.. אין תיק. הלכתי לחפש באוטו. הוא לא היה כאן. חזרתי שוב לחדר הפעם חיפוש יותר יסודי גם בחדרים האחרים בהם ישבתי. כלום. השאננות שלי התחלפה בדאגה, לאן נעלם התיק. אם הוא לא נפל בדרך מהאוטו לישיבות, אז היכן הוא יכול להיות. טלפון דואג הביתה גילה לי שבהמולת הבוקר פשוט שכחתי לקחת אותו כשיצאתי בדרך החוצה עם ערימת השקיות שמלאה אותי.

ברגע הראשון הייתי בשוק. ברגע הזה ממש יכולתי להרגיש את המשמעות של היותו איבר מגופי. ועכשו כשהאיבר ההזה חסר היתה לי תחושה שהחלק הזה חשוף. וזה שנחשף לעיני כל שאני, "הכל כך מסודרת" הגעתי בלי תיק.. זה היה רגע קצת לא נעים.

מהר מאד הבנתי שאין ברירה ואין טעם לשקוע בסיטואציה שנוצרה ועשיתי הערכת מצב של 'גודל האסון', לאור התכניות שהיו לי להמשך היום. הערכת מצב זהירה של מה יש בתיק שאני כל כך זקוקה לו ושבלעדיו חיי אינם חיים גילתה לי שהאסון לא כזה גדול..

הטלפון הנייד היה איתי. זה צמצם את ממדי האסון לחצי. גם מחברת הרשימות שלי בה אני רושמת את עיקרי הפגישות והנושאים שעולים, היתה איתי.

היומן הקטן שלי היה חסר אבל זו גם היתה הזדמנות להודות שאני כבר בקושי משתמשת בו. והארנק עם כל כרטיסי האשראי.. זה יהיה יום ללא קניות. אהבתי את הרעיון.. חסרתי את כלי האיפור אותם שמתי במיוחד בבוקר בתוך התיק. היום ממש הייתי זקוקה להם. הדאיג אותי חסרונם של רישיונות הרכב ורישיון הנהיגה. מה אגיד לשוטר שיעצור אותי וישאל אם אפשר לראות רישיונות, קיוויתי גם שאסתדר ללא המטען של הטלפון הנייד.

ויחד איתו נזכרתי בכל שאר הדברים שלפתע פתאום חסרו לי. קופסת העטים, המניפה משדה התעופה בסיאול, לי רוח, קרם ידיים, סוכריות המנטה, גומי לשיער, הפלסתרים והמגבונים שאני אוספת וחבילת הטישו, מברשת השיער והפצירה לצפורניים וגם הצמיד ששוכן קבע בתיק, נתקפתי געגועים לכל אחד מהם.

 בסופו של דבר, הכל הסתדר לטובה. הפגישה הבאה היתה טובה.. אם כי אני מודה שזה קצת מוזר להגיע לפגישה ללא תיק. מזל שהיו לי שקיות עם  ניירות. ובסופו של דבר הסתדרתי לא רע למרות תחושת החסר. אבל, יחד עם זאת, אני מודה שזו תחושה משונה להסתובב בידיעה שחלק ממך לא נמצא אתך. זה ממש יכול לגרום לפיצול אישיות.

בדרך הביתה חשבתי על מה שההרגלים עושים לאדם. כל היום הסתובבתי בתחושה שחסר לי משהו. אבל באורח פלא הייתי גם משוחררת לגמרי כי הבנתי שהיום שום דבר כבר לא ילך לאיבוד. היה נחמד להיווכח שהסתדרתי נהדר בלעדיו, ולמרות שזה ממש מבאס לשכוח את התיק,  אם זה כבר קרה - אני תמיד שמחה לראות מה "הרווחתי" מזה... ותמיד מסתבר לי שאני תקועה בכל מיני מקומות...
נחמד לבדוק את זה מפעם לפעם. זה פשוט משעשע

14.6.2022

כפתורים

Photo by Clever Sparkle on Unsplash

באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור, הוא לוחץ על נקודה מסויימת בדף ופתאום צץ לו אריה מתחת למיטה, הדינוזאור מופיע מאחורי השיח בגן השעשועים, הנמר מציץ מן הארון  והגורילה עולה מתוך האמבטיה. הלחיצה הזו מצחיקה אותו מאד והוא מתגלגל מצחוק בכל פעם שהחיה המפחידה קופצת מול העיניים. הוא לוחץ שוב והדינוזאור מופיע שוב. הוא תמיד הוא יופיע. אין הפתעות

המנגנון הזה של לחיצה בנקודה מסוימת הגורמת לחיה לקפוץ, עושה את הספר כל כך דרמטי ומעניין בשבילו ואין שבוע שהוא מסכים לדלג על הספור הזה. השבוע שמתי לב שגם אצלי יש מנגנון כזה. אמנם אין שם חיות קופצות אבל גם אצלי ישנה נקודה מסוימת שברגע שלוחצים עליה.. הופ .. אני קופצת. הנגיעה במקום הזה תמיד מקפיצה ומעוררת אצלי את אותה תגובה.

לפני שבוע מישהו צלצל ואמר שיבוא לבקר. הוא לא בא ולא אמר שלא יבוא. פשוט לא הסתדר לו. בזמנים כתיקונם הדבר הזה לא היה מעורר בי בדל של מחשבה שניה. אבל אני בתקופה קצת רגישה וככה מצאתי עצמי חופרת בתוכי בכל מיני מחשבות על מה זה אומר, למה הוא לא בא, למה לא הודיע שלא יבוא, מה זה אומר עלי ועליו ועלינו. ובתוכי גאו ועלו כל מיני רגשות לא פשוטים ונזכרתי בכל מיני מקרים שקרו לי בעבר, וגם אמא שלי חזרה אלי פתאום עם כל מיני הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ולא יכולתי להפסיק את החפירה הזו וכבר הגעתי בתוכי עד השכבות של ימי הביניים ועוד למטה מזה, ומצאתי עצמי בדכדוך כזה שלא שלטתי בו.. רק כשהלכתי לישון זה נפסק..

אני מכירה את המנגנון הזה של לחיצה על כפתור ותגובה אוטומטית. החיבור בין הכפתור הפסיכולוגי הזה לבין התגובה אליו, נקבע אי-שם בעבר שלי, במקום אחר ובזמן אחר, ואני ממשיכה וגוררת אותו איתי ממצב למצב ומתקופת חיים אחת לאחרת.

יש לי כפתורים כאלה הקשורים ביחסי עם אחרים. מישהי שאני פוגשת לעיתים רחוקות, בכל פעם שהיא מתחילה להגיד משהו, מיד מתעוררת בי תגובה תוקפנית כלפיה. היא אשה נחמדה ואין לה קשר לתגובה שמתעוררת אצלי. לא פעם אני סקרנית לדעת למה היא מעוררת בי תמיד את התגובה הזו. ויש לי חבר אחד שהוא זהיר בכספים ובכל פעם שמבקשים ממנו כסף הוא עושה סקנדלים למרות שלא חסר לו כסף, אני מזהה את זה עם קמצנות וכשאנחנו נפגשים אני תמיד מקפידה לשלם את חלקי אחרת זה משפיע על היחסים שלנו.. ובגלל שאני אוהבת את הקשר שלנו אני אומרת לעצמי שהוא משעשע וחבר טוב ומה איכפת לי אם הוא כזה העיקר שהחברות שלנו נשמרת..

וגם לי יש כל מיני כפתורים כאלה. אני טובה בעניינים טכניים עד שזה מגיע למחשב. בכל פעם שקורה משהו למחשב אני בלחץ ומתקשרת חסרת נשימה לילד שלי. "קודם כל תנשמי" הוא אומר "קטן עליך" הוא קובע ואז כשנרגעתי אני מבינה כמה זה פשוט.. או האיש שנהג לריב איתי מוקדם בבוקר בדיוק כשאני ממהרת לעבודה ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שנוזפים בה ובלי לחשוב בכלל אני אומרת דברים שאחרי זה אתחרט עליהם. טורקת דלתות. מה אמר? לא זוכרת. זה לא כל כך חשוב אבל והטעם הרע נשאר איתי עוד שעות רבות אחר כך. ובכל פעם אני אומרת לעצמי "בפעם הבאה" וכשהפעם הזו מגיעה אני מגיבה שוב באותו אופן..

כאשר אני לוחצת בתום לב על כפתורים של אנשים אחרים, אני לא מבינה מה המהומה. אני לא מבינה מה הקשר בין השאלה ששאלתי לבין התשובה הכועסת. אני מרגישה נבוכה ומבולבלת. לא מבינה במה טעיתי. רק כאשר אני יכולה להבחין כי לחצתי על כפתור פסיכולוגי, אני מבינה כי אין לתגובה הסוערת כל קשר אישי אלי. שאלתי שאלה ממקום אחד וקבלתי תשובה ממקום אחר לחלוטין.

איך מזהים כפתור פסיכולוגי? לפי התגובה החוזרת על עצמה, כמו הגורילה בספור של הילד, שקופצת כל פעם החוצה באותה דרמטיות ומנפנפת בזרועות שלה כשהכפתור בדף נלחץ. כשאני לומדת לזהות כפתורים גם אצלי וגם אצל הקרובים לי, אני יודעת איך להתעלם מהם ובעיקר לא להפגע מהם..

ואם זה חבר קרוב אז אפשר אפילו לדבר על הכפתורים האלה ולצחוק עליהם ביחד. לצחוק על הקמצנות המוגזמת או על הפתיל הקצר שהולך ומתקצר עוד ועוד..

פעם כל מי שזיהיתי אצלו כפתור הייתי מנסה לשנות אותו.. היום אני מבינה שהגורילה תמשיך לקפוץ כל פעם שנלחץ על הדף..ובמקום להיבהל ממנה אנחנו מתגלגלים מצחוק וככה גם עם כפתורים אצלי. אני מבינה שיש דברים שאי אפשר לשנותם אבל ניתן לחיות איתם. כמו שהם. ולא פעם זה מאתגר ומשעשע לראות איך פעם מה שהפחיד אותי נעשה היום קליל וחסר חשיבות.

 

 

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים. התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה ש...