למרות
שאנחנו אחיות, אף פעם לא נפגשנו ואף פעם גם לא ניפגש.
אנחנו
אחיות מאותו אבא.
קודם
את נולדת. אחרי שאבא הפסיק להיות אבא שלך הוא הפך להיות אבא שלי. אחרי שאת וכל
המשפחה שלך נרצחתם, אבא התחתן בשנית ואז אני נולדתי.
אף פעם
לא ידעתי שהיתה לו עוד משפחה לפני המשפחה שבנה עם אמא שלי. הוא לא חשף בפני את
ספור משפחתו הראשונה ומעולם לא ספר עליכם ועל המשפחה שהיתה לו.
את
התמונות שלכם הוא נהג להחזיק במגירה התחתונה של ארון הקיר, במקום שלאף אחד לא היתה
גישה אליו.
למרות
שזה לא אפשרי, דרכנו הצטלבו פעמים.
הפעם
הראשונה היתה כשמצאתי את התמונות שאבא החביא. כשראיתי את התמונות לראשונה לא ידעתי שהדמות הזו שניבטת
אלי מתוך התמונה היא ממש ממש אחותי. אחות מאותו אבא.
אוסף
התמונות שמצאתי סקרן אותי ושאלתי את אמא שלי מי המצולמים. אמא אמרה שהילדה הזו
המצולמת בתמונה עם אחיה הקטן אלה הילדים של אבא שלי.
התשובה
הזו הכתה אותי בתדהמה.
עד
לרגע הזה לא ידעתי שלאבא היתה משפחה אחרת.
אמא לא
ידעה לספר עליכם יותר מדי. רק ידעה להגיד שנרצחתם בשואה. את כל הפרטים עליך למדתי
אחרי שהוא מת.
איפה
היה אבא בזמן הזה?, שאלתי
הוא גוייס
לצבא האדום, ענתה, והיה רחוק מהבית כשכל זה קרה.
על כל השאלות
שהיו לי, בעקבות הגילוי הזה, כמו בת כמה היית, מתי זה קרה ואיך, ענתה לי לקונית שהיא
לא ממש יודעת.
אני מתבוננת
בתמונה בסקרנות מנסה לדלות ממנה עוד פרטים עליך. בתמונה שצולמה ברוקוטינה
(מחוז ווהלין, פולין) בשנת 1935, את ילדה קטנה, עומדת בפוזה שבודאי אמר לך הצלם
לעשות. את נראית כבת חמש, לבושה בשמלה חגיגית ומהודרת ושערך אסוף בסרט נחמד. זה
בטח היה סרט צבעוני. היד המונחת על המותן משווה לך מראה של גברת קטנה. את ואחיך
הקטן אברימלה עומדים יחד על גרם מדרגות ונשענים על המעקה. הוא ככל הנראה בן 3. גם
הוא לבוש בבגדים
חגיגיים, ומחזיק ביד משהו שנראה כמו מכתב או מעטפה. לפי הנעליים הלא כל כך
מצוחצחות שלכם, אתם נראים שני ילדים שובבים.
אתם מסתכלים
קדימה. המבט הרציני שלכם יש בו מידה רבה של חביבות.
אתם
נראים ילדים של הורים שאוהבים אותם.
אין לי
מושג איך התגלגלה התמונה לידיו של אבי. אני מניחה שהיא הובאה לארץ על ידי אחת
מקרובות המשפחה של אשתו פרומה לבית קליימן, ששרדה את המאורעות ונותרה בחיים. פרומה
נרצחה עם שני ילדיה ושאר בני המשפחה. מהצד של אבא שלי לא נשאר אף אחד שיביא את
התמונות.
בפעם
השניה, פגשתי בך במקרה.
גיליתי
אותך חיה לנצח בדפי העד באתר של יד ושם. התגלגלתי לאתר ההוא במקרה וגיליתי עולם
שלם שלא הכרתי. שם גיליתי שאת מונצחת לעולמים. אבא שלנו דאג להנצחה שלכם.
נפעמתי
מהגילוי, התרגשתי מההזדמנות להכיר אותך קצת יותר ולדעת מי את.
מדפי העד למדתי שנולדת בשנת 1930 ונספית עם כל משפחתך בשנת 1942, כשהגטו בקורץ חוסל. היית אז תלמידה בבית הספר, בת 12 ואחיך בן 10. זה הכל
מדפי העד למדתי שנולדת בשנת 1930 ונספית עם כל משפחתך בשנת 1942, כשהגטו בקורץ חוסל. היית אז תלמידה בבית הספר, בת 12 ואחיך בן 10. זה הכל
המעט
הזה הצית את דמיוני. בת 12 היית. בסך הכל בת 12. אילו חלומות היו לך? מה רצית
להיות כשתהיי גדולה? מה אהבת לעשות?
קודם היית בשבילי רק דמות בתמונה. עכשיו באו הפרטים. בימים האחרונים, מאז שגיליתי אותך, אני חושבת עליך. את נוכחת במחשבותי. אני חושבת על אבא שלך, על היום שבו נודע לו שכל משפחתו נספתה. מהיכן הוא שאב כוחות להתחיל שוב? על הרגע שבו הוא הפך לאבא שלי גם. עכשיו כשאני מכירה אותך קצת יותר, אני חשה את כובד המשא עלי.
קודם היית בשבילי רק דמות בתמונה. עכשיו באו הפרטים. בימים האחרונים, מאז שגיליתי אותך, אני חושבת עליך. את נוכחת במחשבותי. אני חושבת על אבא שלך, על היום שבו נודע לו שכל משפחתו נספתה. מהיכן הוא שאב כוחות להתחיל שוב? על הרגע שבו הוא הפך לאבא שלי גם. עכשיו כשאני מכירה אותך קצת יותר, אני חשה את כובד המשא עלי.
היטב
אני יודעת - הגורל עשה אותנו אחיות. מותך איפשר את חיי.
הסודות הנוראים האלה, שהלב מתקשה להכיל, הם חלק מהזהות שלנו, בני הדור השני. הגילויים ממשיכים להדהים אותנו ככל שאנחנו מתבגרות. אני קוראת ומרחיקה מעצמי את האמת המצמררת שעולה מהמילים. שני ילדים מתוקים כאלה, שבלי משים מתחברים לנו לילדים שלנו, לנכדים שלנו... בלתי נתפס. כמה כוח יש בהקמת משפחה חדשה על חורבות הישנה. עכשיו בזכות הסיפור שלך הם קמו בדמיוני לחיים. יהי זכרם ברוך!
השבמחקאת בוודאי יודעת שבמשפחת יוצאי השואה, את גדלה לתוך ההוויה הזו של שתיקות וחוסר פרופורציות והתנהגויות שקשה להסביר.
מחקצריך העריץ את הורי, ואת אבי במיוחד על הדרך שעשה אחרי שאיבד את כל משפחתו. להקים משפחה חדשה זה היה הנצחון הקטן שלו.
אני שמחה שהוא זכה לזה
מדהים
השבמחקהשואה הולידה לא מעט סיפורים מדהימים שצריך לחפור הרבה כדי לגלות אותם. זה מסע שלם.
מחקמותיר אחריו הרבה שאלות
מאוד מרגש. כל הנימים הסמויים האלה, והדור של יוצאי השואה שהדחיק כדי להמשיך להתקיים, כדי לאפשר לעצמם להקים משפחה חדשה.
השבמחקמהמקום שלי היום, כשאני מביטה לאחור על חיי, אני מבינה את הצורך להדחיק כדי לשרוד.
מחקכילדה לא הבנתי הרבה דברים והיה קשה לי לקבל את זה.
השתיקה וההדחקה היתה הדרך שלהם לשרוד. להתגבר. להתחיל מחדש. מדהים שמצאת אותה - פעמיים - את אחותך. תודה שכתבת עליה.
השבמחקממרחק הזמן אני מבינה את מנגנוני ההגנה האלה, שאפשרו להמשיך הלאה.
מחקבגלל שלא נשאר את מי לשאול, אני עוסקת בחקר שורשי המשפחה בעזרת האינטרנט.
אני חייבת להודות שהיו לי תגליות מופלאות.
מאוד מרגש. שורדי השואה נחלקים לשניים. כאלה שמדברים וכאלה ששותקים. והשותקים אינם מסוגלים לספר, או שמדחיקים
השבמחקאו כמו אביך שעשה חיץ בין חייו הקודמים ומשפחתו שאבדה, כדי לאפשר תקומה בחיים חדשים ומשפחה חדשה, מבלי להעיב עליהם ועל עצמו בצל עבר.
את אבי אני מבינה. אבל אני נותרתי עם הרבה חללים שלא יכולתי למלא.
מחקומכיוון שהוא נפטר כשהייתי מאד צעירה, נותרתי עם הרבה שאלות ומעט תשובות וזה מאד מתסכל..
אצלנו אמי דיברה וסיפרה, ואבי לא. לכן היום אינני יודעים דבר על מה שקרה לו אז, וכבר אין את מי לשאול. נשארו רק דפי העד ביד ושם, שהם ממש מצמררים.
השבמחקדפי עד זה ממש אוצר בלום. היו לי שם המון תגליות משמעותיות, בעזרתן יכולתי לבנות עץ משפחה ממש גדול ולהבין יותר את הקשרים המשפחתיים.
מחקצמרמורת אחזה בי, כמעט לאורך כל הקריאה של רשומתך. הספור המשפחתי שלנו דומה ושונה.
השבמחקכמו אביך, משפחתו הראשונה של אבי יצאה בשן ועין. רעייתו הראשונה ואחת מבנותיו נרצחו. הבת הבכורה הספיקה לברוח לפלסטינה והשלישית היתה איתו במחנות עבודה והשמדה עד לשחרור מאושוויץ. אבי לא דיבר מעולם על מה שעבר [אולי, גם כי הייתי קטנה מדי]אולם נשארו תמונות וספורים שהועברו לי על ידי אמי. אם תחפצי, תוכלי לקרוא ברשומה שכתבתי בשנת 2010
https://ilanapa.wordpress.com/2010/01/
ביקרתי אצל וקראתי את הספור האישי שלך. אכן יש הרבה דברים דומים בסיפורים האישיים שלנו.
מחקהורינו גדלו במציאות בלתי נתפסת. הנצחון האישי שלהם הוא שהצליחו להקים משפחות חדשות ולבנות חיים חדשים.
זה לא דבר של מה בכך. והתפקיד שלנו, של הדור השני, הוא לדאוג לכך שהספור שלהם לא ישכח