24.6.2023

ישן מפני חדש תוציאו

בתיכון למדתי תלמוד.

היחסים שלי עם המורה חגי לא היו משהו. לא כל כך חיבבתי את המקצוע הזה וכשלא הכנתי שיעורים נהגתי להגיד שהוא מפלה אותי.. ולא פעם זה נגמר בשיחת בירור בחדר המנהל..

המורה חגי היה תימני חתיך מאד ומצא עצמו לא פעם נאבק בכיתה שמרביתה בנות שלא חסו עליו.
אני חייבת להודות שהוא התמודד יפה עם המצב וכמעט תמיד שמר על קור רוח.

היום לא לומדים תלמוד וזה קצת חבל. מהשיעורים שלו על בבא מציע ובבא בתרא שחשבתי אז שהם משעממים, נשארו איתי עד היום לא מעט משפטים שנחרתו בזכרוני.

אחד מהביטויים שאני אוהבת הוא "ישן בפני חדש תוציאו", המתכוון לאמר שהחדש דוחה את הישן. החדש בדרך כלל קורה באופן אוטומטי וכשהוא נכנס לחיינו הישן – מתפוגג לאט לאט. כל עוד אין חדש לא מוותרים על הישן. אבל הביטוי הזה אומר משהו אקטיבי "תוציאו" ומדגיש את הפעולה של הכנסת החדש והטמעתו שהיא כולה באחריות שלנו. עלינו למצוא דרך להכניס את החדש לחיים ולוותר על הישן.

בתהליכי הליווי שאני עושה עם אנשים, אני לא פעם מזהה את הקושי לאמץ דברים חדשים והרגלים חדשים. המוכר והידוע נוסך בטחון, החדש מעורר את תחושת חוסר בטחון ולא פעם מעצים את תחושת הקרקע הנשמטת מתחת לרגליים, אנשים שהשינוי גורם להם חוסר נוחות, שלא לאמר מאיים, נצמדים למה שהם מכירים ויש להם גם נימוקים למה לא כדאי לשנות.

הדבר שמעניין אותי, הוא איך מטמיעים הרגלים חדשים ומוותרים על ההרגלים הישנים.
איך משנים.מעסיקים אותי תהליכי הלמידה,

כל התנהגות חדשה, כל הרגל חדש מצריכים למידה.

המטרה שאליה מכוונת הלמידה, במודע או שלא במודע, היא להטמיע את השינוי הזה.

ללמוד זה קל יחסית. בוחרים מה ללמוד, נרשמים לקורס, מתייצבים אליו ורוכשים ידע חדש.

השאלה הגדולה היא לא איך ללמוד משהו חדש אלא איך גורמים לכך שהלמידה החדשה תתפוס את מקום הישן ותוטמע בתוכנו התנהגות חדשה.


***********

בשבועות האחרונים הלכתי ללמוד ולהעמיק במדיטציה. האפקט של המדיטציה הוא במצטבר שלה, בזה שמבצעים אותה בפועל. בשביל זה צריך לעצור פעמיים ביום, בבוקר ואחר הצהרים, למשך 20 דקות ולמדוט.

אחרי כמה שבועות שאני עושה את זה פעמיים ביום, אני כבר יכולה לחוש את השפעתה המטיבה של המדיטציה עלי: אני ערנית, ממוקדת, מלאה מרץ וחיוניות. אני רגועה, נינוחה, שמחה ושום דבר לא מצליח להרגיז אותי או להלחיץ אותי, ואני יכולה להוסיף סופרלטיביים נוספים על מה שזה עושה לי.

בפועל הצטרכתי למצוא שתי משבצות זמן של 25 דקות כל אחת, במהלך היום, כדי להכניס את התרגול לתוך החיים שלי וזה לא היה פשוט.

אובייקטיבית יש לי זמן ואני גם מוכנה להתעורר מוקדם יותר אם צריך, ובכל זאת, אני מוצאת עצמי בכל פעם מחדש מנסה לא להתחמק לפנות זמן לתרגל, ומזכירה לעצמי שזה חשוב כדי שההרגל הזה יהפך לסוג של טייס אוטומטי.

ההתמדה היא משהו פנימי. היא נרכשת רק ע"י תרגול יומיומי, עקבי, לאורך זמן, מבלי לוותר ומבלי לעגל פינות. זו מיומנות שאי אפשר ללמוד.

אני מגלה שלשנות דפוס התנהלות זה לא פשוט.

בשביל לשנות לא מספיק לשנן את הנתיב החדש, אני צריכה לשחרר משהו ישן, לשחרר את ההתנהגות הקודמת, לשנות את סדר היום שלי, לשנות את מה שנהגתי לעשות קודם, לוותר על הקודם.. וכל זה בשביל החדש שאני כבר יודעת שיש לו ערך.. ובכל זאת זה לא קל.

כשאני מלווה אנשים בתהליכי שינוי אני יודעת שחלק מן ההצלחה של השינוי הוא בגלל הליווי הצמוד שלי אותם.  הליווי משמש תחזוקה לתהליך השינוי. כשאין ליווי הסיכוי שהשינוי יחזיק מעמד לאורך זמן הוא נמוך. הליווי עוזר לשמור שהדברים לא ישמטו ויעלמו להם בתוך כל היומיום העמוס

אבל כשאני עושה שינוי לבד אני צריכה למצוא בתוך עצמי את הכוחות להתמיד ולהתמיד ולשמור ולא לוותר... זו עבודה פנימית שלי עם עצמי.

ואני מודה שזה לא קל..

 

 

13.6.2023

נסענו לאיקריה

נהנים בגשם

1.     מה מיוחד באיקריה?

איקריה הוא אי מקסים המנותק מהאיים הסובבים אותו, קרוב לתורכיה, מלא מפרצונים חבויים עם מים צלולים וללא המוני תיירים. יש בו כפרים קטנים עם טברנות מקומיות ואזור הררי מקסים וכבישים מפותלים ונקודות תצפית מרהיבות של הים ושל האיים מסביב.
האי התפרסם גם בזכות העובדה שתושביו זוכים לחיים ארוכים יותר מהממוצע, אחוז התושבים מעל גיל 100 גבוה יחסית מכל מקום אחר ביוון ובעולם. אומרים שזה בגלל המזון שהם אוכלים (תזונה ים תיכונית) והליכות רגליות ארוכות. למעוניינים להרחיב, התבצע מחקר בנושא בשם blue zone.
אנחנו באנו לפה כדי לצעוד עם המקל והתרמיל, לצאת להרים ולקנח ברחצה בים, ובדרך גם להסניף לתוכנו משהו מהמיוחדות של האי הזה.

 2.     איפה הולכים פה?

מבנה האי שאורכו 40 ק"מ ורוחבו 9 ק"מ, הוא כמו של סירה הפוכה. כדי להגיע מצד אל צד, אפשר לנסוע בצורה מעגלית או לטפס גבוה גבוה עד לשיא ואז להתגלגל לצד השני.. הכבישים פה צרים ומתפתלים זה אומר שלא פעם האוטובוס שבו נסענו לא יכול היה להמשיך לנסוע עד שיפנו את הכביש..
צד אחד של "הסירה" הוא ירוק ומלא פריחה ועצים בגלל הגשם הרב שיורד פה והצד השני יבש יותר אבל לא פחות יפה. יש פה המון מסלולים יפים. אנחנו הלכנו בכמה מהם. אפשר לסכם ולאמר שכל יום הליכה היה יפה יותר מהיום שקדם לו, או כמו שסיכמה אסנת "אנחנו עושים בילד-אפ ליופי של המקום".

 

3. קבוצה היא סוג של בית

יש משהו טוב בנסיעה לחו"ל עם אנשים שאני צועדת איתם תקופה ארוכה. את חלקם אני מכירה שנים. היכרות שלנו מתחילה מהשנים בהן בנינו יחד את הבית בישוב הקהילתי בו גרנו והיום זה מגיע עד לרמת הנכדים.. קבוצה כזו היא כמו בית. מרגישים בה נוח, הכל זורם טוב. איך אמרה לנו אסנת? "רואים שאתם קבוצה". וזה אומר הכל.  
קבוצה מאפשרת לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי
. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

4. הלך לנו האינטרנט

באמצע הטיול המדהים הזה נגמר האינטרנט. יום אחד הוא פשוט לא היה. היו הרבה סיפורים סביב לאן הוא נעלם, הגרסה הרשמית היתה שהכבל התת ימי ל-3 האיים הסמוכים: איקרה, סאמוס ופורני נחתך. במשך 3 ימים הכל היה מנותק: בנקים, כרטיסי אשראי, אינטרנט וכל מה שתרצו.
היה מעניין לראות מה הניתוק הזה גרם לנו. לכאורה נסענו לשם כדי להתנתק מהעולם אבל כולם יודעים שאנחנו לא באמת מתנתקים כשאנחנו נוסעים. כל אחד בא עם חבילת גלישה, יש אינטרנט במלון, זה מדבר בטלפון במהלך הליכה, אני סוגרת פגישות, ההוא מעלה פוסטים לפייסבוק תוך כדי הליכה, מסמסים למשפחה, לחברים, לפני, אחרי ותוך כדי...אנחנו מנותקים פיזית אבל מחוברים בוורידים.. ה-
WI-FI זורם לנו בתוך הדם..
הניתוק הבלתי צפוי היה מעניין. בחלק מהזמן הוא הוליד חוסר שקט. הניתוק מהמשפחה בארץ היה לפעמים מדאיג, הזמן שהתפנה מכל הגלישות והשיטוטים במרחבי האינטרנט, הצריך לחשוב מה עושים איתו.. ואני חייבת להודות שאלה היו ימים די מאתגרים.
ביום אחרון, כשישבנו לצהרים במסעדה, התפשטה הידיעה שהאינטנרט חזר. כולם שלפו את הטלפונים.. ותוך שניה המולת השמחה סביב השולחן השתתקה..
אח... אין. אין שמחה כמו שמחת החיבור לאינטרנט מחדש...
 

 5.  להתמסר

נסיעות כאלה מאפשרות לי, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה ולתת לו ביטוי חיצוני. 
היו בימים האלה הרבה רגעים מתמסרים. המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. רקדנו בשמחה בסדנת הריקוד, שיתפנו אחד את השני במחשבות וסיפורים שלא תמיד יש הזדמנות לשתף... זה היה מרגש מאד.
ההזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, יש בה הרבה אושר.

6. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה פוטנציאל לאינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית גם בהליכות בשבילים וגם בשיחות עם האנשים. מצאתי עצמי לא פעם משתפת מחשבות ורגשות שלי והרגשתי שזה היה ככה גם אצל האחרים. ולמרות שאנחנו מכירים, תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים על אנשים, לחלוק חוויות טובות וגם כאבים וזה מאפשר לי התבוננות אחרת על עצמי.
זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו.
האינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות התחברה לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים ואלה העצימו את הקשר והחיבור עם האחרים.
חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.
אלה רגעים שאני מאד מוקירה ויודעת שזכיתי למשהו שהוא לא מובן מאליו..

7.  כל היופי הזה

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, גשם שוטף שתפס אותנו באמצע ההליכה והלך איתנו את כל הדרך ולא הרפה עד שנרטבנו עד לשד עצמותנו. התכלת שמסביב, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים נסתרים וכפרים שננטשו בחלקם וטברנות מקסימות שאוכלים שם את "מה יש במטבח היום?", וריח צמחי התבלין שנישא באוויר ושקיעות יפות ואור עד תשע וחצי בליל והרבה זיתים וצ'יפרו – האוזו המקומי שמיוצר מפרי עצים שדומים לקטלב שלנו ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות. וחברים טובים למסע.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים לו בסוף. גם שלנו הסתיים אחרי 6 ימי הליכה.
אני חושבת שלא אטעה אם אומר שעבור כולנו איקריה היפה והמעניינת היתה סוג רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם.
כשחוזרים ממסע כזה ישר מתחשק עוד אחד כזה.
אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר.
ואולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...



 

אוספת בדרך....

  הרבה מילים כתבתי ובכל פעם היתה לי הרגשה שאני לא מצליחה באמת להקיף את כל מה שקרה לי. אני שואלת את עצמי לא פעם למשל מה הכי עזר לי להצליח בחי...