אני הופכת לאשה מדליקה.. - פרק שלישי

 "תבואי ביום שני בשעה 10 להתחיל את ההקרנות" מסרה לי הבחורה ממרכז המידע בשיחת הטלפון שהגיעה אלי בבוקר בהיר אחד. בקול יבש ותכליתי, מסרה את כל המידע לגבי היום הראשון, קוד הטיפול שצריך להיות כתוב בהתחייבות שאביא והיכן עלי להתייצב. גם אני הייתי עניינית ורשמתי את כל הפרטים. כשנגמרה השיחה היו לי עוד שאלות אבל כבר לא היה את מי לשאול.

בלילה שלפני כבר לא ישנתי טוב. היו לי הרבה מחשבות על הטיפול שאני הולכת לקבל. גם אם המסגרת היתה ברורה, לא היה ברור לי אילו השפעות יהיו לדבר הזה עלי, איך ארגיש, האם יהיו לי תופעות לוואי ואיזה. בעיקר הייתי מוטרדת מפני העתיד, מה תהיה השפעת הטיפול הזה בטווח הארוך. ולכל זה לא היו לי תשובות.

יום שני בבוקר היה יום מאד סוער. בלילה ירד הרבה גשם. הגשם הזה ליווה אותי גם בדרך לרמב"ם והסערה שבחוץ תאמה מאד את מה שהרגשתי בתוכי עמוק בפנים.

הגישה העניינית הזו חזרה על עצמה במרפאה אליה הוזמנתי. תחושה שהכל מתוקתק. קבלתי כרטיס ברקוד אותו עלי להעביר בכל פעם שאגיע שידעו שהגעתי. "לכי לחדר 62 ותחכי שם" פגישה ראשונה עם האחות שמסבירה על כל התהליך ואיזה שיתוף פעולה נדרש ממני. היא ממלאת כל מיני טפסים, מוסרת הרבה מידע שאת חלקו אני לא ממש קולטת. ליתר בטחון היא נותנת לי דף ואומרת שהכל כתוב שם.

אחר כך אני עוברת אל מכון הקרינה, שלושה טכנאים, שני גברים ואשה אחת, ילוו אותי בימים הבאים. הם מראים לי איפה להניח את החפצים שלי, מסבירים מה עלי להוריד, "החלוק שתלבשי לאחר שתתפשטי", לאן אני הולכת, איך לשכב על המיטה, הדיבור שלהם איתי הוא דרך הרמקול "לא לזוז", "לנשום עמוק", "רגיל". סטיה קלה מהכללים גוררת נזיפות. בימים הראשונים אני ננזפת לא מעט ומפעם לפעם מקבלת מחמאה "את נושמת טוב". בדרך כלל הם לא מחליפים איתי מילה. הכל מתנהל בסדר מופתי: אני מוסרת את הכרטיס, מתפשטת, לובשת חלוק סגול, מתפשטת שוב, שוכבת על המיטה, מכונת ההקרנה מסתובבת סביבי, הרמקול מכריז, אני עוצרת את הנשימה, נושמת, עוצרת, נושמת, עוצרת, מתלבשת והולכת. הכל בשקט.

המסלול הראשי, של הטיפול עצמו מחייב להתייצב כל יום, בשעה קבועה, במשך כמה שבועות, במכון הזה יזריקו לגופי טונות של קרינה מרוכזת וממוקדת שתשלח מסר לתאים שבגופי שפה כבר לא יצמח שום דבר. האחות הרגיעה אותי שאני לא מפזרת את קרינה לסביבה ואפשר לחבק אותי. לקבל אישור לחיבוק זה לא דבר של מה בכך בימים אלה שכל חיבוק יכול להתפרש כדרך להעברת חיידקים. אבל, אליה וקוץ בה, בשבועות הקרובים, אמרה לי האחות, כדאי לי להתרחק מכיריים של גז, כי אולי אהיה קצת מדליקה... מזל שעברתי לעידן החשמל.

המסלול השני של הבירוקרטיה הבלתי נגמרת הוא מתסכל וסיזיפי ביותר. במסלול הזה שום דבר לא ברור וכל דבר שאני לומדת חושף אותי לעוד דברים שלא ידעתי.

קודם כל החניה. בימי הטיפול, אני זכאית לחניה חינם אבל רק בחניון ספציפי בו אף פעם אין מקום. בכל החניונים האחרים צריך לשלם. אז לא באמת ברור לי הקטע של יש חניה אבל בעצם אין חניה. יש השתתפות בנסיעות רק בתחבורה ציבורית ובמונית ואני תוהה למה אין גם החזר ברכב הפרטי.

חוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם ביטוח לאומי ומס הכנסה ומשרד התחבורה וכל דבר כזה צריך לפצח לבד ולהבין מה ואיך לעשות. ואני תוהה מה עושה מי שלא יודע להסתדר לבד ולא מתמצא בלעשות דברים לבד במחשב ולא מודע לזכויות שלו..

ופעם אחת שמעתי שיש אחות מיוחדת למחלקת שד שהייתי אמורה לפגוש כבר בתחילת הדרך אבל אף פעם לא פגשתי. והעובדת הסוציאלית היא בכלל סיפור להשיג אותה. בכל יום היא יושבת בבניין אחר ומי יודע איפה היא ומה שעות הקבלה שלה ואיך קובעים איתה פגישה.. לאלוהים הפתרונים..

וישנה גם השאלה הגדולה, מה יקרה איתי בסוף הטיפול ולאן אני ממשיכה מכאן..

ככל שאני מרבה להסתובב בבית החולים כך אני יותר ויותר מתקשה להבין את ההתנהלות שם. הרי חולים כמוני יש להם מאות בשנה, איך יתכן שלא יצרו פרוטוקול מסודר של הדרך אותה צריך לעבור כל מי שמגיע אליהם, את מי צריך לראות ומה הפרוצדורות שצריכות לעשות. אני תוהה למה הכל צריך להיעשות בשיטת הניחוש והשמועות מפה לאוזן ואיסוף המידע באופן לא פורמלי מאלה שגילו זאת קודם. ממש מתסכל..

למרות התסכול, אישית אני משתדלת להתמקד בזה שאני כבר בשליש הדרך ועוד מעט אוכל לסגור גם את הפרק הזה מאחורי..