24.11.2020

זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור

כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי לכתוב לבלוג זה היה סוג של "בחוץ". ביני לבין עצמי תהיתי האם יש לי מה להגיד ומי בכלל ירצה לקרוא את זה. בהתחלה כתבתי בהיסוס. התגובות היו מפתיעות. היה בהן משהו מכיל ומעודד. לאט לאט תפסתי אומץ וכתבתי יותר פתוח ופה ושם גם הרשיתי לעצמי להיחשף קצת יותר. טוב, לא להיחשף ממש אבל הרבה יותר, יחסית לנקודת הפתיחה. היו פעמים שאפילו הפתעתי את עצמי וזה היה שווה. קהל הקוראים שלי גדל מאד, כמות התגובות גדלה גם, התחלתי לקבל מחמאות על הכתיבה וקבלתי גם כמה פניות מחוקרים באקדמיה שבקשו להשתמש בחומרים שכתבתי לצרכי מחקר. ברור שהסכמתי.

במשך הזמן יצרתי כמה סדרות של פוסטים: כתבתי על מלחמת שלום הגליל, ההליכה בשביל ישראל, ליווי בתי ספר, הנסיעה להודו ולמקומות נוספים, ההתנדבות בפעמונים, על להיות אמא למתבגר וגם עלי ועל המשפחה שלי, אבל לא חשוף מדי. שנות הכתיבה הרבות הולידו הרבה פוסטים.

הכי אירוני היה השם שבחרתי לבלוג. השם הזה היה התגלמות כל מה שלא הייתי. אולי בגלל זה הוא נבחר, כדי שיפיח בי קצת יותר אומץ וילמד אותי להתגבר על הפחדים הפנימיים שהתרוצצו בתוכי. היום אני חושבת שזה היה סוג של אקדח מעשן, מעין רמז מטרים למי שאני אהיה ביום מן הימים.

********

הדד ליין של ההרצאה שלי מתקרב בצעדי ענק. כבר כמה שבועות שאני מתחמקת מכתיבתה ולא מצליחה לגייס עצמי לכתוב אותה. בסוף יגיע הרגע שבו כבר לא אוכל להתחמק יותר ואצטרך להתיישב ולכתוב. יש לי המון רעיונות בראש אבל שום דבר לא התגבש למשהו שלם שאני יכולה לדמיין. אולי הדרך שלי שגויה, אולי פשוט צריך להתחיל לשבת לכתוב ואז הדברים יבואו תוך כדי וגם המבנה יתגבש.

בינתיים אני לומדת מה אחרים עשו, קוראת תסריטים של הרצאות, צופה בהרצאות שהועברו ומפנימה מפנימה מפנימה. בכל פעם אני שואלת את עצמי מה הדבר שעשה את ההרצאה מרתקת עד כדי שלא יכולתי לעזוב באמצע.

הדבר הכי חשוב שהפנמתי זה ששום דבר לא מקרי. הכל כתוב. גם הבדיחות, גם ההפסקות בנשימה, גם קטיעת המשפטים ושינוי גווני הקול. הכל כתוב והכל מתוכנן. גם הסיפורים הנשזרים, כמה מהם לספר מה להגיד ומה לא -הכל מתוכנן. סיפורים אישיים עובדים הכי טוב צריך לשזור אותם במקומות המתאימים, כמו שהם, בלי הסברים. כשיש סיפור הוא כבר מסביר הכל. ואם הספור טוב אז אחריו הקהל כבר אתך.

אני עוברת שוב ושוב על ההנחיות. הכל ברור אבל זה לא עוזר לי להתחיל. כל מה שכתבתי מוצא עצמו ישר בפח. שום דבר לא באמת מדליק אותי.

אז עכשיו כשאני צריכה לכתוב את ההרצאה של, נזכרתי בבלוג ההוא. נזכרת איך הוא התחיל ולמה הוא הפך. וככה אני מרגישה שקורה לי גם היום. בהתחלה הייתי במקום של היסוס ולאט לאט מתגבש בי משהו יותר ברור ובהיר.

הרגע בו אני נותנת נוק-אאוט לפחדים שלי
צילום לירון כהן אביב
******

הבוקר כתבתי את הטיוטא הראשונה. ברגע אחד נעלמו כל הקשיים ומצאתי עצמי נסחפת בכתיבה. תוך כמה שעות היו לי שבעה עמודים מלאים בפונט 12 ורווח כפול. כל הקשיים של קודם התבהרו ואיפה שחשתי שיש חולשה – שילבתי סיפור קטן מתאים. כשסיימתי הייתי ממש עייפה אבל מאד מרוצה מן התוצאה ותכף שיגרתי אותם במייל לאיריס וגלית.

ביום רביעי נעשה על זה חזרות.

עכשיו כשהדברים על הנייר אני כבר מדמיינת עצמי מספרת את זה למי שבא לשמוע. אופס... אין לאן לבוא. אנחנו בעידן הזום.

 

11.11.2020

מה הסיפור שלך?

אופן וואלי - חדר ישיבות - קיסריה

המפגשים שלנו מתקיימים בחדר מלא ספות שמשדר נינוחות ורכות. בחדר הזה אפשר להשתרע על הספות, לעצום את העיניים ולהתכנס בתוך עצמך כשאני מרגישה שצריך וגם להיות מאד נוכחת. יש משהו בחדר הזה שמאפשר מצד אחד התבודדות והתכנסות לתוך עצמך תוך שאת בוהה דרך החלון החוצה ומצד שני יוצר קרבה רבה בינינו. הישיבה הלא מכופתרת הזו מאפשרת שיחות שיש בהן גילוי ופתיחות ושיתוף. בחדר הזה אנחנו עושים את כל התהליך של בניית ההרצאה האישית.

בעוד חודש וקצת נעמוד בחדר הגדול שנמצא בכניסה מצד שמאל, לפני קהל הנוכחים לספר את הסיפורים האישיים שלנו. בשבוע שעבר עשיתי את טבילת האש הראשונה. במשך דקות ארוכות עמדתי בלי דפים ובלי מצגת ודברתי. לדבר מול קהל בנושאים שאני מכירה - זה משהו שאני עושה מעת לעת. עכשיו זה היה משהו אחר. חשוף ואישי מאד. ממש הפתעתי את עצמי.

עד כה לא העזתי להתבונן בסרטון שצילם אותי ברגעים האלה.

כמה דברים מעסיקים אותי בהכנות לקראת הרגע הזה.

קהל היעד שלי - אני צריכה להבהיר לעצמי מי זה הקהל הזה ולמה הם באו לשמוע אותי. חלקם יהיו אנשים מוכרים והאחרים – זרים לגמרי. אני מנהלת דיאלוג עם עצמי על מה חשוב לי שידעו עלי.
Photo by Andy Tyler on Unsplash
מתישהו עלי להציג את עצמי. אני תוהה מה צריכה להכיל ההצגה שלי את עצמי. יש לי הרבה מה להגיד אבל לא הכל רלוונטי. אני צריכה לברור את העיקר, להתמקד במה שידגיש את מסר שאני רוצה להעביר. הכל צריך להיות מחובר למסר. ככל שאני חופרת בזה עוד ועוד אני מבינה שזה לא כזה פשוט.

המסר שלי – מה אני רוצה להעביר? אני עוד לא סגורה עד הסוף על העניין הזה. יש לי כמה כיוונים. אני יודעת שהקהל מרגיש כשהמסר לא סגור עד הסוף. אני צריכה לחדד את זה עם עצמי. כשהדברים יהיו ברורים לי – יהיה פשוט יותר להעביר אותם לשומעים.

איך לפתוח? אני צריכה משהו שמעורר סקרנות, שיצור ציפייה ויגרום לעיניים של כולם להיות מרוכזות רק בי. אני מתלבטת האם לפתוח בסיפור מהזמן האחרון, בהחלטה לפרק את מה שהיה או שאולי הכי טוב להתחיל בספור מהילדות שלי. סיפורי ילדות הם דבר שתמיד עובר אם יודעים לספר אותם בצורה נכונה. אני צריכה להתאמן על זה..

תהיה גם מצגת. לא מצגת של מלל אלא מצגת שתיצור אווירה, שתציג את המסרים שאני רוצה להעביר, שתייצג תחנות בחיים שלי. תמונות זה הכי טוב, כאלה שימחישו את הנושאים שאדבר עליהם וגם כדי לחזק את המסר שלי. כמה משפטים מפוצצים יעשו את העבודה גם. אני אוספת אותם. וכל זה צריך להיות מחובר ביחד.

אני מדמיינת שיש איזה חוט שעובר באמצע בין הדברים שאני אספר, ומחבר אותם לתמונות שאציג וכל אלה יהיו מחוברים לתמה המרכזית שלי או "לסיפור שלך".

עכשיו אני עושה רשימה של מה שחשוב לי שיעבור בהרצאה שלי. אני צריכה להכין ראשי פרקים ולסדר אותם, להכין מפה של מבנה ההרצאה, לראות את היחס בין החלקים. ולבדוק שאין חלק שהוא ארוך מדי ואחר- קצר מדי, ושהכל מתחבר לציר המרכזי של ההצגה שלי.

בעיקר עלי לבדוק היכן המסר עובר והיכן לא כל כך. איפה יש ירידת מתח, מה עובר ומה לא מסתדר. לשם כך, אני זקוקה לעין נוספת ש"תראה" את מה שאני לא מצליחה לראות ושתתן לי משוב. בפעם הבאה שאפגוש את המוציאות לאור, נעשה חידוד של כל מה שלא הצלחתי למצוא לו תשובות.

אני נזכרת שפעם הייתי צריכה להרצות על תהליך שינוי שליוויתי. במקום להציג נתונים של לפני ואחרי בחרתי לספר את הספור של המקום הזה ואת התהליך שעשינו ובתוך הספור שילבתי נתונים וגם את תוצאות התהליך. ההצגה בדרך זהו הפכה את ההרצאה למעניינת. הקהל היה מרותק ואהב את זה מאד.

ככה אני רוצה שיהיה גם הפעם עם הספור שלי. 
Photo by Wonderlane on Unsplash

3.11.2020

יוצאת לאור

 

אני נכנסת לחדר המרובע ומתבוננת בסקרנות במי שנמצא שם, מחפשת מישהו מוכר. כל הפרצופים בחדר חדשים. אחרוני המשתתפים ממהרים לתפוס מקום. "הגעתי למקום הנכון"? שואלת האשה בג'ינס ושיער אסוף. "כן" עונים לה שניים מהיושבים. היא תופסת את המקום האחרון בקצה בחדר.

יש כאן אוסף של אנשים שהתקבצו למסע משותף שבעוד כמה דקות יצא לדרך. האנשים הזרים האלה, שמעולם לא הכרתי, יהפכו בעוד כמה שעות לאנשים קרובים. הם ישתפו אותי בדברים הכי אישים והכי כואבים שלהם. וגם אני אותם. מאוסף של אנשים זרים נהפוך בתהליך איטי לקבוצה אינטימית שבה יפלו כל המחיצות, כאילו הכרנו שנים. במשך כמה שבועות נבלה את ימי רביעי ביחד, בתהליך דחוס ועוצמתי, שסיומו בערב שבו נעמוד על הבמה בחדר הגדול שליד, וכל אחד מאיתנו יספר את הספור של "מי אני" בהרצאה לפני כולם. ככה. בלי הנחות.

בשבועות הקרובים כל אחד מאתנו יהיה שקוע במסע האישי שלו במטרה להבין לעומק מה מניע אותו, מה התמה המרכזית של חייו, או כמו שאיריס וגלית קוראות לזה "מה הספור שלך". הספור הזה, שבגללו כל אחד מאתנו הגיע לפה, הגיע זמנו לצאת החוצה.

בשבילי, הספור האישי הזה הוא לא סתם סיפור. זה הספור שעליו אני לא מדברת אבל הוא מנהל אותי כל הזמן, מבלי שארגיש.

כשפגשתי את גלית ואיריס "המוציאות לאור" – הבנתי שזו לא פגישה מקרית. הן נקרו בדרכי בטיימינג הנכון לסייע לי לעשות את התהליך הזה, לדייק אותי, להבין מתוך מה אני פועלת ולצאת לעולם עם הסיפור שלי,

במפגש הראשון, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. השלב הראשון היה להכיר בספור הזה, להבין איך הוא פועל עלי. מתי הוא תוקע אותי ולמה. כשהספור יתברר לי עד הסוף, יגיע הזמן לדבר אותו בקול רם. בכל מפגש אני מרגישה שאני מתקדמת עוד קצת עם הסיפור שלי, מבינה אותו קצת יותר ומצליחה לדייק אותו עוד טיפה.

אני למודת מסעות. אני יודעת שיש בכוחו של מסע לשנות את היוצא לדרך. המסע מאפשר ראייה אחרת של הדברים. מסעות מסוג זה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים, במובן העמוק של המילה.

Photo by Daniil Kuželev on Unsplash

זה יהיה גם מסע בעונות השנה, משלהי הקיץ המצהיב אל פריחת החצבים של הסתיו ואל גשמי החורף. מסע מהאני האישי אל האני הקבוצתי. המסע תמיד מתחיל לבד. בדרך הופך לזוגי ובהמשך לקבוצתי. אני כל הזמן נעה על הציר הזה שבין האישי לקבוצתי כשהתהליכים שאני עוברת מהדהדים על ידי הקבוצה. יש לקבוצה כוח לזרז תהליכים ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל.

ספרי סיפור אחד משמעותי מחייך

כתבי סיפורים מרכזיים שהשפיעו על חייך, כתבי אותם כאילו זה קרה עכשיו,  

ספרי על חוויה שאת רוצה לחלוק, איך היא השפיעה על חייך,

ספרי על רגעי המשבר שחווית, איך התמודדת ומה למדת מכל אחד מהם?

מה המסר שאת רוצה להעביר, מה חשוב לך שיעבור לקהל מהסיפור שלך.

סיפורים הן מבקשות. תספרי ספורים, מה היה שם, מה הרגשת מה היה קשה. תני לנו להרגיש איך את הרגשת. בבית אני כותבת סיפורים. עוד סיפור ועוד סיפור. כולם סיפורים על החיים שלי: אני חופרת בתוכי ספורים ששכחתי או שלא רציתי לזכור, וכשאני כותבת אותם עולות התמונות ומתבהרות בתוכי ומה שחשבתי כחווית ילדות נחמדה, מתברר לאט לאט כמשהו שאני לא יכולה לשכוח. וככל שאני חופרת יותר עולים גם הכאב והאכזבה על העולם שהתרסק פעם אחר פעם.

הספור האישי שלי נרקם ונארג בצד הסיפורים של אחרים. אני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. אני לומדת שכולנו שותפים לחוויה של ספורים שיש בהם כאב, ופחד ותקיעות אבל יש בהם גם כוח של חיים ושל צמיחה.

תוך כדי הכתיבה, אני מגלה שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות, שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה, אם רק יהיה בי האומץ לתת לזה לקרות.

וכמו שכתבה לי איריס היום: הפחד מהפחד יותר גדול מהפחד עצמו. גם אם יהיה קשה בימים הקרובים, זה יקל עלייך בטווח הרחוק. 

זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי ...