28.9.2020

סליחות וכפרות

אמא שלי הלכה לעולמה בערב יום כיפור, לפני ארבע עשרה שנים.
הסגר מנע ממני לנסוע לבקר אותה השנה. 
לזכרה אני מצרפת את הפוסט שכתבתי ליום השנה השלישי להליכתה מאתנו

בית הקברות של ערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המקום הזה שבימים רגילים הוא מקום משמים וריק מאדם ועצוב, בערב כיפור לובש חג של ממש. בכניסה לבית הקברות משתרך תור ארוך של מכוניות. ניידות משטרה מכוונות את תנועת הבאים והיוצאים. מגרשי החניה מלאים עד אפס מקום. השבילים הומים אדם. נציגי הדת לזרמיה מציעים מצוות של הנחת תפילין וכפרת עוונות וכפרת התרנגולות, כל אחד מוכן לנפנף מעל ראשך בתרנגול אומלל שמחכה בארגז הקרטון והכל בשביל שברגעים הספורים שעוד נותרו עד סגירת שערי שמים, אפשר יהיה לעשות תיקון של הרגע האחרון לכל החטאים...

בבוקרו של יום כיפור בית הקברות הוא מקום מסעיר. הוא הופך להיות המקום החשוב להתעדכן בו, לדעת מי עוד בא לבקר ומי כבר שוכן פה קבע... הרבה ברכות עפות באוויר. "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" ו"שלא תדעו עוד צער" ו.. "לא ידעתי שאמא שלך נפטרה". אני פוגשת פה אנשים שלא ראיתי שנים. שמחת המפגש הספונטני וכאב המוות וצער הפטירה והפרידה מתערבבים להם האחד בשני עד בלי יכולת להפריד. ממש כמו פגישת מחזור.

אנחנו פה בשביל האזכרה לאמא שלי שבערב יום כיפור, לפני שלוש שנים, נפרדה מאיתנו. התקופה הזו של עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור ש"בין כסה לעשור", בדרך כלל מוקדשת לחשבון נפש, לחרטה ולבקשת סליחה על מעשינו ועל התנהגותנו בשנה שחלפה, במטרה לשוב ממעשינו הרעים ולחזור למוטב. בעשרת הימים האלה, בתקופה הזו ממש, לפני שלוש שנים, אנחנו היינו עסוקים בהילחם על חייה.

השעות שישבתי ליד מיטתה בבית החולים, בימים האלה שבין כסה לעשור, היו שעות של דאגה ושל חוסר ידיעה מעורבים ברגעים של כעס ושל השלמה. הרבה פשפוש פנימי, חיים שלמים שמתכנסים לאוסף של מחשבות, כשהיא שוכבת לה במיטת בית החולים, בתנוחה שכל כך לא אופיינית לה ושותקת. 

חשבתי שבבית החולים תהיה לנו הזדמנות לדבר קצת אבל היו לנו רק מעט שעות של חסד ביום שאושפזה ובימים הבאים הכרתה הלכה והתערפלה. בחמשת הימים בהם היתה מאושפזת, הרגשתי איך היא הולכת ומתרחקת ממני. שומטת לאט לאט את אחיזתה בחיים.

בזמן הזה כשהיתה בינינו קרבה פיזית גדולה, היינו מכונסות כל אחת בעולמה... היא הייתה כבר כנראה בדרך למסע הבא שלה ואני עסוקה ב'מה יהיה אתך' איך עוזרים לה להחלים ולצאת מזה. מתקשה לקבל את העובדה שהפרידה ממנה הפעם היא כנראה סופית. חמישה ימים נענו בין תקווה לחוסר תקווה. עד לפרידה הסופית בערב יום הכיפורים.

ערב יום הכיפורים מכנס אותנו כל פעם מחדש. בשבילה. בטוחים שהיא שם מלמעלה מסתכלת עלינו במבט המצחקק שלה, מרוצה ממי שבא וממה שעיניה רואות. בהליכתה, הפרק הזה של אמהות וסבתאות נגמר בשבילי ובשביל אחותי, אבל נפתח לנו פרק חדש. הפרק של השימור. השימור עכשיו הוא עלינו ואנחנו מבינות היטב את תפקידנו בכוח. ברכבת הזמן הרב-דורית הזו, עכשיו אנחנו הקטר.

ובמוצאי יום הכיפורים, דקה לפני שינעלו השמים, אני בטוחה שהיא נמצאת שם עבורנו למעלה ללמד עלינו זכות ולהגיד עלינו כמה מילים טובות. כי אחרי הכל אפשר לראות שלא ממש התרחקנו ממנה באמת, והיא יותר מכל יכולה להעיד על זה ממקור ראשון..

27.9.2020

תשליך

 

השלכתי מעלי
את שכבות ההגנה שכיסו אותי.
שכבה אחר שכבה.

השלכתי מעלי
את שק הדאגות שרבץ על כתפי,
את משקולות הכעס שמשכו אותי למטה,
את הלילות ללא שינה

השלכתי מעלי
את רגעי החרטה
את קולות התוכחה
ואת הפחד שאיים לשתק אותי

הכל השלכתי מעלי
שקרים לבנים ושקרים שחורים
דאגות
חרדות מפני הבלתי ידוע
קולות ייאוש
רגשות אשם

את מה שהכביד עלי
שחנק את גרוני
העיק עלי
ורבץ כעול
ששחררתי לגמרי. הכל

עכשיו
אני מקבלת על עצמי
לקבל את עצמי ככה
מלאה בטוב
ומשוחררת 

 


20.9.2020

אני רוצה תמיד עיניים

 

כתב הרב עדין שטיינזלץ:

"שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה.

שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת.

אין לצפות לניסים שיתרחשו נגד עינינו: עצי האורן לא יצמיחו תפוחים וקורות הבקתה לא יפריחו שושנים.

אבל מכלול הפרטים, הקשרים והיחסים בין הדברים הם יכולים להשתנות.

יתכן שהכל ישאר כמו שהיה, אבל שנה חדשה משמעה שהדברים נקשרים זה בזה, זורמים זה אל זה בדרכים חדשות.

ומשום כך אנו צריכים להתפלל שיהיו לנו העיניים לראות ולב להבין את האפשרויות הנפתחות לפנינו.

ולהתפלל שיהיה בנו הכח והאומץ לעשות את השינויים בתוך עצמנו ובתוך העולם."

ונקווה שזו תהיה שנה טובה.

18.9.2020

שנהיה לראש ולא לזנב

מתוך: https://images.app.goo.gl/UnFBEuSziysb2ffN7
ביום שבת בערב נזכרתי שעוד יומיים ראש השנה. הייתי מופתעת מזה שהחג הגיע כל כך מהר. לארוחת החג הבטחתי שאכין גפילטע פיש, כמו שהיה בבית אמא ועוד אין לי דגים. ביום ראשון אני עובדת עד מאוחר וכבר מתכננת איך אסתדר עם כל הבלגאן ובסוף יהיו לי גם דגים.

אמא היתה מזמינה דגים אצל מוכר הדגים לפחות שבועיים לפני החג. ההזמנה כללה הוראות ברורות: "750 עד 800 גרם ולא יותר". ברור שהיא לא הסתפקה בזה, שלושה ימים לפני החג בשעה מאד מוקדמת של בוקר, היא היתה מתייצבת בחנות של מוכר הדגים ו'עוזרת' לו לבחור את הדגים. הוא היה שולה את הדגים בעזרת רשת ומסתכל עליה לקבל אישור שהדג מתאים, מחכה לראות איזו תנועה היא עושה. הדג הראשון נבחר מהר, שני האחרים לא כל כך, בסוף היו מתפשרים על "עד 850 גרם". הוא היה אורז אותם חיים בנייר עיתון לח ומכניס לסל הירוק והיא היתה ממהרת הביתה על האופניים. קול המים הממלאים את האמבטיה, היה מעיר אות משנתי...

בשבע בבוקר טלפנתי לחנות דגים. שאלתי אם אפשר להזמין דגים "בטח" ענה לי איש הדגים. "אני רוצה קילו טחון". סיכמנו שאבוא אחר הצהרים לאסוף את שקית הטחונים.

שלושה ימים הם שטו אצלנו באמבטיה. כדי להתקלח היה צריך לעשות מבצע ולהעביר אותם לגיגית אחרת. זה היה סיפור. "חכו למחר" אמרה אמא. בעשר וחצי בבוקר שלפני החג היה מגיע הרגע הבלתי נמנע. כמה מכות מפטיש העץ של השניצלים וזהו, אפשר לחזור להתקלח באמבטיה. הדגים היו נחתכים לנתחים והופכים לתערובת אפרפרה ביחד עם בצל, ביצים, קמח מצה ותבלינים. הכל נטחן ביחד במטחנת הבשר הידנית שאמא שמרה לנסיבות מיוחדות. אחר כך זו הפכה למטחנה חשמלית.

בחנות דגים כבר חיכו השקיות מוכנות. "איך קוראים לך?" שאל המוכר. בזמן שהמתנתי ראיתי את שני התאילנדים מכינים את הדגים: בסכין חשמלית גרדו את הקשקשים, הורידו את הסנפירים ואחר כך פתחו את בטן הדג והוציאו מתוכה את מה שעושה את הטעם מר. אחר כך עבר הדג דרך מטחנה ענקית והפך לעיסה אפורה. העיסה וראשי הדג שנשארו בצד הוכנסו לשקית עליה הצמידו פתק כתום ועליו השם "נורית גזית". במקרר חיכו עשרות שקיות שיאספו אותן. אספתי את השקית שעליה מתנוסס שמי ומהרתי הביתה להתחיל לבשל.

אמא היתה מרוקנת את בשר הדג ומשאירה את העור שלם. את בשר הדג היתה טוחנת עם כל המרכיבים. את העור הריק היתה ממלאת בתערובת הטחונה והמתובלת, כמו משחזרת את צורת הדג ואז היתה מסדרת הכל בסיר רחב וגדול ומבשלת. שעות של התעסקות ושל בישול וכל הבית היה מתמלא בריח המתוק של הדגים. אחרי הבישול היא היתה מסדרת את חתיכות הדג הפרוסות בקערת חג חגיגית, מקשטת בפרוסות גזר כתומות ומכניסה למקרר. הדג האפרפר הזה היה פותח את ארוחת החג. הקציצה עם עיגול הגזר ולצידה הציר השקוף-עכור הרוטט, יחד עם חזרת אדומה חריפה. מי שטעם מיהר לשבח ולהגיד לאמא ש"יצא לך נהדר" ואמא היתה נהנית ומתרגשת במיוחד אם היו שואלים אותה אם אפשר לקבל עוד חתיכה.

אני מכינה גרסת גפילטע פיש "לייט" מקוצרת. מערבבת את עיסת הדג עם בצל, ביצים, פרורי קמח מצה ותבלינים. מסדרת בסיר לבישול במים רותחים יחד עם ראש הדג, כדי שייוצר הציר הרוטט הקרוש. אחרי כמה שעות במקרר מתקבלות קציצות דג קרות אפרפרות, שעליהן עיטור הגזר הנצחי. מזל שיש חזרת בעולם.

לא ברור לי בכלל איך הצליח דג אפרפר, משמים ולא אטרקטיבי במיוחד להשתחל באופן כל כך מרשים אל ראש שולחן החג תוך שהוא חוצה גבולות של עדות וגיל ואפילו לזכות לברכות משלו. 

הדג הזה מלמד אותנו את האמת הפשוטה: אופנה באה ואופנה הולכת וקציצת הקרפיון לעולם עומדת. כל שנה מחדש.

אז שנה טובה ממני, ושתזכו להיות לראש ולא לזנב...


4.9.2020

הריקוד המוזר של הלב



אני כותבת לו שורות קצרות
הוא, הוא עונה במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני מזמינה אותו לארוחת בוקר
הוא מזמין אותי לחנוכת בית
אני אף פעם לא אהיה שלו
אולי, אולי אהיה קצת לידו

כל היום הוא הולך ונזכר
בחוף הים איך היה לנו קר
התחבקנו דקות ארוכות מתוקות
ואז בחניה נפרדו המכוניות

אני כותבת לו שורות קצרות
והוא, הוא עונה לי במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני אומרת לעצמי להישמר,
הוא מזמין אותי להישאר.
אני מגיעה בשעה המדויקת
ולרגע הכל מתאפשר.

כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגלל זה אני מוכנה להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב...
אני רוקדת את הריקוד המוזר של הלב

(וריאציה על השיר של רונה קינן)

זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי ...