גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוקטיל של משככי כאבים, כמו שהאחות הציעה: אופטלגין עם אקמול ועם נורופן ואדוויל. זה עובד לא רע. חבל שאי אפשר לערבב את החגיגה הזו עם קצת יין .. קצת טשטוש חושים יכול היה להיות בדיוק במקום.

חושבת על האופן בו הגוף שלי הגיב. בקור רוח. סוג של נעילה. חשבתי שהכל בסדר, שאני ממשיכה בשגרה, כאילו כלום לא קרה. אבל משהו קרה. משהו גדול ממני שאני עוד לא תופסת אותו. אחרי ההבנה הגיע הבכי.

זה לא מה שקורה איתי בנפש. בנפש אני ממש עוד לא בסדר. אני מתחילה לעכל את מה שעבר עלי בשבועיים האחרונים. את המרתון שאליו נקלעתי בלי תכנון.. המהירות בה הכל התרחש. האבחנה, הבדיקות, המפגש עם הרופא שלא השאיר מקום לסימני שאלה, אורות חדר הניתוח וההתעוררות אחרי..

הנשימה שלי מתהדקת. הבטן מתהפכת. אני מוטרדת. אני רוצה לדעת לאן הספור הזה יקח אותי. יותר מכל אני רוצה לדעת למה זה קרה ומה כל זה בא ללמד אותי. הקשר גוף-נפש מתבהר לי היטב. אם קודם ראיתי את התוצאות החיוביות שלו עכשיו אני נחשפת להשלכות של מה שהיה. לכל מה שעברתי.. אני מבינה שקורה לי משהו. אני רוצה לדעת מה ...

מלכודת דבש

 https://images.app.goo.gl/g6t9qqBULMpjPDSq5

את באה למקום עבודה חדש, מתחילה להתמקם ולתפוס מקום. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר. מרבית האנשים שם ותיקים, חלקם משדרים עייפות. את בשיא המרץ שלך, יודעת שאת מוכשרת רוצה מאד להראות מי את. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך ולהחמיא לך במישרין וגם בעקיפין: "שמעתי ש.." הוא אומר לך "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא ומאד התרשמתי". כשהוא רואה אותך במסדרון של הבניין הוא מחייך אליך. את מרגישה נהדר עם תשומת הלב הזו במיוחד כשאת משווה את היחס הזה למה שהיה במקום ממנו באת.

אחרי תקופה קצרה הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתיקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והוא לא מפסיק לפרגן לך  חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים...

עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, מסתכלת על כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא מצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא מתחיל לשאול אותך שאלות יותר מדי אישיות. מרגישה שזה קצת חטטני, שואל על הבעל על הילדים. את חושבת שזה בסדר שהוא מתעניין אבל יש לך הרגשה שלפעמים זה קצת אישי מדי ואת מתחמקת. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. הוא חוזר לעניין האישי. את מחזירה את הדיון לנושא הישיבה. הכל מתנהל בסמוי. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. כשאת פוגשת בו באקראי הוא מזמין אותך לחדר שלו 'לשתות איתי קפה?' את מתחמקת. ההתעניינות שלו בך הופכת גלויה וגורמת לך לחוסר נוחות.  בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

את מרגישה טוב בתפקיד שאת עושה. מקצועית את פורחת. את הקשר איתו את מנסה לנווט. מתחמקת בעדינות כשזה אפשרי ופוגשת אותו רק אם אין ברירה ובעיקר במפגשים מרובי משתתפים.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את מרגישה ממש חיונית. 

חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, את שמה לב שהוא נדבק אליך בארוחות. יושב לידך כל הזמן באוטובוס, זה לא כל כך נעים לך אבל האוטובוס מלא  ... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם.

ככה מתנהלת הנסיעה במשחק שבין ריחוק לקרבה עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלת החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא ינסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון חייכני וקצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחמקת מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך משפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את גם מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון בעלי תפקידים קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

 *******

כל פעם זו מישהי אחרת שצצה עם זכרונות מהעבר. אלה שלא מניחים לה. הפעם זו קולט אביטל, מספרת על שמעון פרס שלא פעם הצהיר על אהבתו הגדולה לסוניה, אבל גם לא הסס לשלוח ידים ולכפות קרבה לא רצויה ולהטריד, בתקופה שעבדו ביחד. אולי קולט לא היתה היחידה. ממקרים אחרים אני לומדת שתמיד יש עוד נשים ברקע שהיחס כלפיהן היה דומה.. חלקן מקבלות אומץ ומספרות האחרות ממשיכות לשתוק. אז קראו לה "להתחיל איתה" היום קוראים לה הטרדה מינית. במיוחד כשמדובר על כאלה שהיו בעמדת כוח וחשבו שהכל מותר להם.

קשה לי להישאר שוות נפש כשאני נחשפת לספורים כאלה.. משהו בתוכי זע בחוסר נוחות.. כאילו מישהו לחץ אצלי על איזה כפתור פנימי שמשחרר את כל השדים החוצה.. ובבת אחת צפים ועולים כל הפעמים בהם עברתי חוויות דומות: כתלמידה בבית ספר, בצבא אין ספור פעמים, במקומות עבודה שונים..

בדרך כלל אני מדחיקה את הזכרונות האלה אבל כשמגיע ספור על ידוען ועל מה שהרשה לעצמו לעשות בכסות הטיעון שככה נהגו כולם, הכל צף ועולה.

ובאופן אוטומטי עולים גם הקולות של כל המצקצקים, ועולים הטיעונים שזה היה הסגנון, זה מה שהיה מקובל ואלה היו הנורמות, ומי שלא הוטרדה הרגישה לא שווה ועוד אמירות כאלה שבאות להצדיק את התנהגותו של המטרידן ומעט מהן מגלות חמלה והבנה לזו שהוטרדה..

והמוטרדת שהעזה להיחשף, לפעמים הניגוד לרצונה, נתקלת בדרך כלל בתגובות עויינות כמו "מה היא נזכרה עכשו". ציידי הרכילויות עטים עליה במטרה לחשוף את האינטרס שמאחורי הגילוי דווקא בתקופה זו: כתבה ספר ומחפשת דרך לפרסם אותו, מזמן לא היתה בכותרות אז מחפשת פרסום, מחפשת תשומת לב ועוד הערות נלעגות שכאלה..

מעטים מגלים הבנה ל"דבר הזה" שהיא סוחבת שנים ולא באמת מצליחה לשכוח אותו וכל פעם שעולה ספור מן העבר טייס האוטומטי מעלה מחדש את הספורים שכבר חשבה שהספיקה לשכוח.

טוב שאנחנו בעידן me too..
בחלוף השנים הזכרונות לא הופכים להיות קלים אבל עכשו יש יותר לגיטימציה לדבר עליהם..

נס המרד

 

Photo by Chris Lawton on Unsplash

טוב.. אני יודעת שאני כבר לא בגיל שבו עושים מרד וגם אם כן, האפשרויות להתנהג בצורה לא צפויה ולהפתיע את האחרים ואת עצמי הן די מצומצמות. ואני לא פעם שואלת את עצמי מה יחשב היום למרד בשבילי.. לעשות קעקוע זה נחשב מרד?

עשיתי בשנים האחרונות לא מעט דברים שיכולים להיחשב למרד, חלקם היו בלתי הפיכים ובלתי ניתנים לתיקון. הרשימה היא די ארוכה. רק לאחרונה עזבתי את הבית הכפרי שלי, בו גרתי הרבה שנים, עברתי לדירה בעיר אחרת. נפרדתי מזוגיות רבת שנים לטובת חיים אחרים שאני מגלה שהם ממש ממש מרעננים.

לא החלפתי מקצוע ולא נטשתי את מה שאני עושה גם היום. היו לי תכניות ללכת ברגל לבד במשך כמה שבועות בצפון ספרד אבל אלה נדחקו הצידה בשל הקורונה וטרם גיבשתי תכנית חדשה. כשאני שואלת את עצמי למה, אני לומדת שהמצב הקודם כשהכל היה ספונטני ולא הצריך הכנות מיוחדות התאים לי יותר. כעת אני צריכה להערך מראש ולהזמין הכל מבעוד מועד וקצת קשה לי להכניס עצמי לתבנית תכנונית שכזו..

אני מחדשת בתוכי את היכולת להתלבט, לשנות מסלול ואפילו לטעות. אנשים שאני פוגשת משדרים לי תחושה של "אין זמן וצריך להחליט". אני מרגישה שזה לא נכון בשבילי. אני רוצה להרגיש שהבחירה היא בידי ושעלי להחליט מה טוב לי ולא להחליט בגלל שצריך להחליט מהר. אני רוצה להיות במקום בו לא אתן לעבר שלי להחליט בשבילי אלא להיות חופשיה ולשבור את הגעגוע לתקופה שבה עדיין לא ידעתי מה אני רוצה להיות ואיך ייראו חיי.

אני עושה דברים שגורמים לי אושר, אני לומדת ומתנסה באמנות, ירדתי לים והתחלתי לחתור בקיאק, אני נהנית מפעילות ספורטיבית מגוונת ואפילו התחלתי שיעורי ריקוד. אבל אלה לא מרידות.. אני עושה מרידות קטנות. למשל הפסקתי לבשל. הפסקתי ללכת ללכת למקומות שאני לא מרגישה בהם טוב.

אני שמה לעצמי מטרות אבל כבר יודעת שיש בהשגת מטרות משהו מאכזב כי ברגע שאגשים אותן, או מעט אחרי זה, ארגיש ריקנות. ולכן אני מעדיפה להתרכז במשימות שאינן ממוקדות מטרה סופית, כמו הליכה בבוקר או שעורי הריקוד ויציאה להליכה עם הקבוצה שלי, ומאמצת גישה בה אני מנסה למצוא משמעות בעשייה עצמה, בתהליך, ולהתרכז בכאן ועכשיו ולא ביעד שנמצא בעתיד. אני מעדיפה לנכוח ברגע ופחות להתגעגע אל העבר או לחשוש מפני הבאות. אולי זה מאכזב אבל כנראה יותר נכון.

היום אני נוטה פחות להשוות את עצמים לאחרים. וגם אם אני משווה את עצמי לזולת, בסכום הכללי אני יוצאת די מרוצה. איפה שאני לא מרוצה אני שואלת עצמי אם אני רוצה לשפר את זה ואיך.. לפעמים אני מוותרת

סיבה נוספת לשיפור במצב הרוח שלי נעוצה בהכרה טובה יותר של עצמי: אני יודעת במה אני טובה, במה לא; מה מתאים לי, מה לא. למשל כבר הבנתי, שבתי מלון ונסיעות לחו"ל זה משהו שלא כל כך מדליק אותי. אני שמחה לנסוע אבל לא חייבת להזריק את זה לוורידים שלי כמו איזו מכורה לנסיעות. גם ביקורים במוזיאונים הם בשבילי רק במידה. אבל להיות עצמאית זה דווקא כן. למדתי להשלים עם החסרונות והכישלונות שלי ואני לא שואפת לשלמות, שממילא אני מבינה שאי אפשר להגיע אליה.

הכי חשוב, זה שאני עדיין מלאת תשוקה לחיים וכן - גם תשוקה מינית. יש לי סיפוק רב מדברים שאני עושה, אני רוצה לכבוש את העולם, ולחוות חוויות ולסמן וי על כל מיני פעולות והרפתקאות וריגושים, ואני מלאת שמחה וציפיה למה שיזמנו לי החיים.

אני מסתכלת באהבה על כל קמט שנוסף לי, על קבוצות השיער שהאפירו.. והמחשבות כיצד ייראה הסיום בכלל לא מעסיקות אותי. ועכשיו, כשהסתו בפתח, אני מסתכלת על קמילתם של העלים ורואה כמה יופי יש בתהליכי הקמילה. אלה ממלאים אותי שלווה וגם קבלה.