‏הצגת רשומות עם תוויות משבר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משבר. הצג את כל הרשומות

9.2.2024

צירי חיים


בכלל לא שמתי לב שהיום, אתמול מתישהו השבוע זה יום המשפחה.. כבר מזמן היום הזה איבד בעיני את משמעותו כשהפכו את "יום האם" ל"יום המשפחה", כאילו כדי לשדרג את היום...אבל זה זרק אותי לימים שהחלטנו לפרק את המשפחה.. אומרים שהמוות הוא לא מפתיע אבל הוא תמיד בא בהפתעה. ככה זה גם עם פרידות. פרידה זה לא דבר מפתיע אבל איכשהו היא תמיד באה בהפתעה..

.

הזכרון שלי מהימים האלה הוא כל כך חזק. יכולתי לראות את הבלבול הגדול שהייתי שרויה בו, את האנרגיה שזה גבה ממני בשלב שבו הייתי. את המאמץ להיות פשוט את. לא לאבד את עצמך. להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום, שצריך לקום בבוקר וללכת לעבודה, ובאותה העת, להכניס עצמי למוד חדש של מחשבה שאומר שהכל משתנה ואני צריכה להיערך לזה. כי לוקח זמן להבין מה זה בדיוק אומר שהחלטנו להיפרד, איך פורטים את זה לפרוטות.. לתכניות... למעשים... להבנה של המשמעות של הצעד הזה.

.

נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בימים שאחרי זה. מתפקדת ומבולבלת. שומרת על שגרה ומתרסקת. בחוץ מעמידה פנים שהכל טוב ובבית מתפרקת. אני זוכרת שלא ישנתי. לילות לא ישנתי. הרגשתי שאין לי מושג מאיפה אפשר להתחיל. כאילו איבדתי את כל המיומנויות הכי בסיסיות שלי.

.

זוכרת איך לאט לאט אספתי את עצמי. הכנתי תכנית. עשרות רשימות, מה לעשות קודם ומה אפשר לדחות. בחלק הפרקטי הייתי ממוקדת מטרה וממוקדת משימות. החלק הרגשי היה יותר קשה.. לוקח זמן לעבד את כל התהליכים האלה ברמה הרגשית ולהבין מה קורה לי.

.

לקח לי זמן להבין שגם אם הכל נעשה בהסכמה אני עוברת תהליך של אבל. פרידה היא סוג של מוות. את נפרדת מכל מה שהיה העולם שלך הרבה שנים, כדי להיוולד לעולם חדש. הבלבול הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה הם חלק מהתהליך שבו את כמו בתוך מנהרה, מנהרת הפרידה, עוברת את כל שלבי האבל ובסופה תיוולדי אל משהו חדש. אבל אז לא ידעתי את זה.

ואז פגשתי את שירו של גיורא פישר "צירי חיים"

צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי
לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ
כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה
וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק
הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר
וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.


אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:
קוּמִי, צְאִי
הֲלֹא מֵאָז שֶׁכִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ
כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז
לְהִתְהַפֵּךְ
לָקוּם
שׂוֹרֵף


אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי
אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת
וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,
חַיִּים חָדָשִׁים
אַתְּ יוֹלֶדֶת
לָךְ
.

אני חושבת שלא במקרה השיר הזה הגיע אלי. קראתי בו הרבה פעמים. בהתחלה בספקנות ולאט לאט בהבנה שאולי יש פה משהו שאני עוד לא לגמרי מבינה. הדבר הכי חזק שעלה לי הוא שלתהליך יש דינמיקה משלו והדברים יקרו בזמן שיתאים להם לקרות. ושאני צריכה פשוט לקבל את זה שאני עכשו במנהרה שאין לי מושג מה אורכה. החושך המתיש הזה, ימשך כמה שימשך אבל הוא תנאי הכרחי בשביל השלב הבא של חיי. ואין בזה שום אפשרות בחירה. עלי רק להיות שם וזהו. זה לא משהו שאני יכולה לבחור.

.

אבל אני יכולה לבחור איך לעבור את השלב הזה. אני יכולה לכאוב לבד, לקבל סיוע מקצועי, להתחבר לקבוצת החברות שלי ולעבור את השלב הזה איתן ביחד. אני בחרתי את הכל. קבלתי סיוע מקצועי, נשענתי מאד על החברות המחבקות שלי, וגם כאבתי לבד.

.

היום כשאני מתבוננת לאחור על התקופה שעברתי ועל המסע שעשיתי, הרגשות מציפים אותי. המון רגשות. אני מתמלאת בפליאה כשאני נזכרת בדברים שעשיתי ובהחלטות שקיבלתי. ועכשו אני מבינה יותר טוב את העניין הזה של המסע במנהרה, כמה הוא היה חשוב וכמה הוא תרם למי שאני היום. ואני בהחלט מרוצה ממה שאני רואה ומתרגשת.

.

וכמו שזה כתוב בשיר של גיורא אני ממש רואה ש"לֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,/חַיִּים חָדָשִׁים/אַתְּ יוֹלֶדֶת/לָךְ..."
ברגעים ההם של אז, לא ידעתי מה תהיה המציאות החדשה שלי. דווקא בזמן שהיה לי הכי קשה והכי לא נוח והכי לא מתאים, דמיינתי לי מציאות אחרת וזה נתן לי כוח לא לוותר ולהמשיך הלאה. והיום כשהמציאות שלי היא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין - אני מבינה שזה עובד. שאין דבר כזה "הזמן המתאים". הזמן הוא אף פעם לא נוח ולא מתאים אבל הוא מה שיש.. ועם זה אני יכולה להתמודד...

13.12.2023

פריחת החלמוניות

 

אני מקנאה בכל אותם פרשנים, גנרלים לשעבר ושאר מומחים לביטחון ומומחים בגרוש שמדברים בסימני קריאה. שיודעים מה צריך לעשות, מה יקרה, מה התרחיש הנכון.

אני מקנאה בכל אותם מומחים לטראומות ולהתאוששות ולשיקום ותקומה מחדש, שיודעים מה צריך לעשות ומה יקרה ויודעים להגיד כמה מהר נתאושש והארץ תפרח ונשוב להיות כפי שהיה בעבר.

אחרי האסון שקרה לנו, שבו, בנוסף לאובדן בלתי נתפס בחיי אדם, שבו קרסו כל הקונספציות והנחות היסוד, צריך קצת צניעות, קצת סימני שאלה ובעיקר חשיבה מחדש..

עברנו משהו איום ונורא. בלתי נתפס. דברים שקשה לתאר

אני מרגישה שהשפה שלי אין בה מספיק כדי לתאר את מה שהיה, את גודל המחדל, את גודל האבדן

עברנו טראומה גדולה מאד. הטראומה הזו מטלטלת אותי לגמרי, מערערת הכל בתוכי.

אין לי תשובות למה צריך לעשות

אני לא מגדירה עצמי מומחית לשום דבר

אולי יש לי קצת ניסיון.. בהתמודדות עם טראומות.. קצת..
מעצמי למדתי שהיכולת להתמודד קשורה בזה שאני צריכה קודם כל לדאוג לעצמי.. כשאני במצב טוב אני יכולה לסייע למי שמסביבי.
  

אחרי כמה שבועות של תפקוד על הקצה אני מרגישה צניחה של אנרגיות. לא פעם יש לי קושי להרים את עצמי ולעשות... יש לי נפילות במצב הרוח ובתחושת המסוגלות וגם התקווה . לא פעם אני מרגישה שאני מאבדת אותה. 
זו תקופה כואבת מאד, כאב שלא קיימות מספיק מילים לתאר אותו.

כוחות הנפש שאני נדרשת להם כדי לשרוד את המראות, החרדות, המחשבות, הרגשות - הם רבים. 
התקופה הזו דורשת ממני הרבה כוחות, התמדה, אופטימיות ויכולת עמידות.
התקופה הזו תימשך עוד זמן רב ולאחריה תבוא תקופת שיקום ממושכת.

זה הזמן לחדד לעצמי את ההבנה שאין לי שליטה על מה יגיע לפתחי - אלא רק על מה אעשה מולו.

זה הזמן לסמוך על החוסן הפנימי שלי
חוסן לא אומר שאנחנו בלתי מנוצחים;
חוסן אומר שאני אהיה בסדר למרות הקושי, מתוך אמונה במסוגלות שלי, מתוך ראייה אופטימית וניהול מיטיב של עצמי..
 

אני שואלת את עצמי מידי פעם -
״מה יש במשבר הזה שאני יכולה לגדול ממנו?״
״מה יכול לגרום לי לצאת ממנו חזקה יותר ממה שנכנסתי אליו?״
חוסן זה דבר חשוב ואין שני לו. 
ובתקופה הקשה הזו הוא עוזר לי להרים את עצמי ולהסתכל קדימה. 


9.5.2023

דברים שלמדתי מאמא שלי


 Photo by Tim Trad on Unsplash

בפעם הראשונה שדברנו על להפרד, התקשרתי לאמא שלי וספרתי לה. אני זוכרת את הדממה מהצד השני. היא לא אמרה מילה. היה ברור לי שהוכתה בהלם. מבחינתה זה היה סוף העולם או אולי משהו קרוב אליו.

בתרבות שבה היא גדלה בברה"מ, מסך הברזל וכו' נאחזים בנישואים ובגבר עד המוות. הנשים ברובן לא עבדו והגבר היה המפרנס הראשי. אז אם את חושבת להפרד מי בדיוק יפרנס אותך ואת ששת ילדיך ולכן את נשארת במערכת הזוגית הזו עד שתחנקי אבל לפחות יש מי שדואג לך ולילדיך.

התרבות הזו שמקדשת זוגיות היא היתה העיקר. המסר שלה היה: את לא צריכה ליהנות, את לא צריכה שיהיה לך טוב, את צריכה להקים משפחה, להסתדר בחיים, למצוא לך בעל טוב שיפרנס ואם יש לך את זה אז יש לך כל מה שאת צריכה.

אישה צריכה גבר. זו המטרה שלה בחיים.

אושר אישי לא קשור לכאן בכלל.

וזה מה שאבא שלי רצה בשבילי כל הזמן. שאמצא מישהו ושאתחתן כבר.

אבא שלי היה איש טוב. באמת. אבל כזוג, הוא ואמא שלי ממש לא התאימו. הם נישאו בגלל המלחמה ההיא. היה ביניהם פער שנים ממש גדול של 20 שנה. היא היתה צעירה ומלאת חיים והוא היה איש זקן. העולמות שלהם היו שונים, הוא אהב את הבית ואת השקט שלו והיא אהבה את החיים ורצתה לטעום מהם עוד ועוד, ואיך מחברים בין הפערים הבלתי ניתנים לגישור האלה?

אמא היא היתה מה שנקרא "אישה טובה", דאגה לבית, לילדים שיהיה אוכל אבל לא היתה מאושרת בנישואיה.

מדי פעם עלה אצלה הרצון להפרד, ואז היו מזעיקים את אח שלה מחיפה שיבוא "לעשות שלום בית".

בכל "שלום בית" כזה היו לה הישגים, היא הלכה ללמוד מקצוע והתחילה לעבוד, שלא תהיה תלויה בו לחלוטין כלכלית, שתהיה עצמאית ויהיה לה כסף משלה, הוא הסכים שתצא בערבים לבלות בלעדיו עם חברות, והיו עוד..

עם השנים הבנתי את "ההסכם" שהיה ביניהם. שניהם נכנסו למערכת היחסים הזו מעמדה של טראומה. אבא שלי איבד את כל משפחתו ונותר לבד בעולם ואמא שלי ויתרה על המשפחה שלה כדי שתוכל לעזוב את ברה"מ ובעצם נותרה גם היא לבד בעולם. אמא שלה אמנם היתה בחיים אבל הקשר איתה נותק. הן נפגשו שוב רק אחרי כמעט 30 שנה . שני האנשים הבודדים האלה השתמשו אחד בשני, כדי לפצות על מה שנגזל מהם.

נראה שאבא שלי היה שמח בחלק, אבל לאמא שלי זה לא היה מספיק. היתה לה זוגיות ומשפחה אבל היא היתה שם לבד. 

כשאבא שלי הלך לעולמו, מצאתי אותה לא פעם בוכה שהיא מתגעגעת אליו. לא פעם תהיתי למה בדיוק היא התגעגעה.

והנה עכשו, בתסריט בלתי צפוי, הבת שלה באה ומספרת לה משהו שהיא לא פעם חלמה עליו אבל לא העזה לקום ולעשות..

דווקא בגלל זה התגובה שלה הפתיעה אותי כשסיפרתי לה. וזה לא רק השקט הרועם מצד השני של הקו. זה גם מה שלא היה. בכל התקופה הזו לא קבלתי ממנה שום תמיכה, שום מילת עידוד. כלום. בשיחות שלנו היא פשוט התעלמה מן "הפיל שבחדר" ולא דיברה על זה. היא התנהגה כאילו כלום לא קרה. כשהחלטנו בסוף לא להיפרד – היא נשמה לרווחה, אבל מעולם לא דיברה איתי על זה.

אולי חשבה שמוטב לא לדבר על זה כדי שלא נעיר את השדים מרבצם.

אני הבנתי, שתמיכה לא אקבל ממנה ושאני נשארת בענין הזה לבד.

זו לא היתה תובנה קלה למי שהייתי אז.. שחשבה שתמיכה משפחתית זה משהו שהוא בילד-אין בהסכם הבין-משפחתי.

ולכן כשעלה שוב עניין הפרידה והפעם באופן סופי, שמחתי שאמא שלי כבר לא כאן כדי ששתינו לא נצטרך להתמודד עם זה. היא - עם זה שקשה לה לתמוך בי ואני עם ההבנה שאני צריכה תמיכה בכל התהליך הזה. ההבנה הזו - זה היה הדבר הכי טוב שקרה לי.

 


20.9.2022

בסוף, כל העניינים מסתדרים..

הבוקר כשקמתי המחשב לא עבד. כלומר הוא עבד. ראיתי שעבד. אבל הוא לא עבד בשבילי. הוא לא הגיב לעכבר. לאף עכבר. לא לחיצוני ולא למשטח הקטן הזה שנמצא בקדמת הבמה.

לרגע חשבתי שאני משתגעת.

זה היה אחרי שבוע שבו התעסקתי בהחלפת כרטיס אשראי אחרי שמישהו מניגריה התלבש על פרטי האשראי שלי וחגג על הכרטיס. נכון שעליתי על זה ממש מיד ושקבלתי את כל הכסף חזרה אבל כל ההתעסקות הזו גזלה ממני הרבה זמן. הכרטיס אמנם בוטל  מיד וקבלתי כרטיס דיגיטלי חדש. אבל למרות שחברת האשראי מבטיחה, היא לא באמת מעדכנת את כל מי שצריך שהפרטים שונו. למשל תשלום הארנונה לא מתעדכן בשינוי ועד ששמים לב, מפסידים את ההנחה שמגיעה בתשלום באשראי..

הייתי צריכה לעבור אחד אחד ולוודא שכולם יודעים שיש לי כרטיס חדש. לא מסובך אבל מעצבן. סיפור.

ואחרי שגמרתי עם זה סוף סוף, הבוקר קמתי למחשב שלא עובד. אותו מסך כל הזמן ושום דבר לא זז. זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי. לי היה לי כוח לעוד פעם ולככה וככה וככה.

ישר רצו לי כל מיני תסריטים על מה שיכול לקרות למחשב שרק אתמול בערב נפרדנו כרגיל בידידות. פתחתי וסגרתי ושוב פתחתי וסגרתי.. וגם ניתקתי מהחשמל (טריק ידוע) אבל כל אלה לא הזיזו לו בכלל. ניסיתי החלפת סוללות. אבל גם זה לא עזר.

ומבלי שארגיש הזדחלו בתוכי המחשבות על זה שהנה, בדיוק עכשיו כשאני צריכה מישהו שיסייע לי - אני לבד ומה היה קורה אם לא הייתי לבד..

אבל תכף ומיד הזכרתי לעצמי שגם בזוגיות ארוכת השנים שהיתה לי, לא פעם מצאתי עצמי מתמודדת במצבים כאלה וגם בשעות אחרות של מצוקה לבד. אז אמרתי לעצמי שבשביל להיות לבד אני לא צריכה זוגיות.

ומיד ניערתי מעצמי את הגעגוע הזה תוך שאני זוכרת שיש לי בעיה שאני צריכה לפתור.

ואז חלפה במוחי המחשבה, בהמשך לסיפור כרטיס אשראי, שיתכן שאני בשבוע של מתקפות סייבר ומישהו מרחוק נעל לי את העכבר ואת המחשב. כי שום דבר לא עבד. אותו מסך כל הזמן .. נזכרתי במייל שקבלתי לפני כמה ימים ובו התראה לבדוק את הסיסמאות שלי. בעקבות המייל נכנסתי ומחקתי כמה סיסמאות ותהיתי אולי הפעולה הזו שדרשה הזדהות, חשפה את אוסף הסיסמאות הבלתי אפשרי שלי בפני מישהו (מי? מי?).

אז מה עושה אמא שיש לה בן מומחה עולמי לסייבר וענייניו? מסמסת לו בשעה 06:30 בבוקר, בדיוק כשהוא עסוק בלארוז את הילד לגן ולצאת לדרך לפני שיתחילו הפקקים.. ישר הבנתי שאין לו זמן אלי. אז רק ביקשתי שיגיד לי אם יש ממש בתיאוריה שלי על מתקפת סייבר.

"תשלחי לי צילום מסך" אמר

שלחתי צילום מסך.

הוא אמר שאין בו כלום. זה דף פתיחה חסר משמעות. ואז ספרתי לו על המייל שקבלתי.

"תשלחי את המייל הזה" אמר. גם המייל נראה לו בסדר.

בסוף אמר שבלי לראות את המחשב הוא לא יכול לסייע, ובבוקר הוא עסוק ולי לא היו תכניות לנסוע לתל אביב. בקיצור, הילד אמנם מומחה אבל לי זה לא יעזור.  

הלכתי על שיחת טלפון לילד השני שגם הוא גר רחוק. הוא הקשיב לי ארוכות ואחרי הנאום שלי ואחרי שדברנו על כמה אפשרויות, אמר לי את המשפט שהוא אומר בכל פעם שאני בלחץ: "קטן עליך יודית". ואז הבנתי שהוא בעצם צודק.

מידע שאספתי בקבוצת הווטסאפ השכונתית הזכיר לי מישהו שפעם עזר לי בעניין אחר. צלצלתי אליו והוא אמר שאבוא עכשיו. בדיקה קצרה העלתה שהעכבר האלחוטי גמר את חייו בלילה ולכן לא עבד בבוקר... עכברים כנראה מתים בלילה. וכל אחד יודע שעכבר מת כבר לא ממש מזיז למחשב..

אז הנה עכשו אני פותחת וסוגרת את המחשב עם העכבר החדש. פותחת ושוב סוגרת והכל עובד כמו שצריך ואני מבסוטית עד השמים.

הולכת להיות שנה טובה, אני מרגישה את זה.


18.2.2022

שגרה - פרק רביעי

כל בוקר אני נוסעת לרמב"ם לפגישה בבניין 10.

"מכון קרינה" זה צרוף שפותח את כל שערים ויכול לכל סידורי האבטחה הקפדניים. הדרך מזכרון לחיפה היא כל כך יפה שלא פעם היא משכיחה ממני את הסיבה שבגללה אני נוסעת כל בוקר צפונה. תמיד הפגישה הראשונה היא עם הרכבת האדומה. אני סופרת את הקרונות שלה. כל בוקר הפגישה היא בנקודה אחרת. יאללה תחרות, אני אומרת לעצמי ולוחצת על דוושת הגז כדי להתחרות ברכבת הנוסעת לצידי. חלק מהדרך אנחנו עושות ביחד ומתישהו היא משיגה אותי. המהירות שלי תלויה בכל מה שקורה על הכביש, אצלה אין שום בעיה רק תתנו לה פסים והיא דוהרת קדימה. אני הכי אוהבת את מראה הרכבת החוצה את הכביש על הגשר שליד עתלית. בשלב כלשהו דרכנו נפרדות, כל אחת למשימות שלה.

האכזבה מסידורי החניון ברמב"ם הפכה אותי ליצירתית. שילבתי את הטיול לרמב"ם עם הליכת הבוקר וככה אני מגלה מקומות חדשים והתרחשויות חדשות באזור, כל פעם מוצאת סבוב אחר שיוביל אותי אל היעד שלי.

והנה הרכבת.. שוב אנחנו נפגשות כשהפעם היא נוסעת ואני הולכת. אנחנו מתחרות על המחסום, מי יעבור קודם. האם אצליח לעבור לפני שהמחסום ירד או שהמחסום יקדים אותי ויאלץ אותי לעצור ולחכות. כשהמחסום יורד אני מתקדמת קצת כדי לצלם ואז הנהג צופר.. אני צוחקת.

בכניסה לרמב"ם יש כמה בניינים מדהימים ביופים שממש גורמים לי לרצות להתעניין בהם לעומק.  אני מנסה את כל הכניסות. כל כניסה והיופי שלה, זו מכיוון בת גלים נושקת לנוף העירוני והאחרת מכיוון החוף השקט מגלה את יפי הים המשתנה בכל יום.

בבנין 10 אני פוגשת את הדיל שבאה מנצרת ואת עינב מהקריות ואת שרה מעפולה וגם את הסבתא מנהריה שבאה בכל בוקר עם הנכד שלה שכל הזמן נותן לה עצות. היום זה היום האחרון שלה כאן ואי אפשר להחמיץ את שמחת היום האחרון כאן. בלי שנתכנן הפכנו חברות. אנחנו מתייעצות לאן צריך לפנות ועם מי להיות בקשר, איזה קרם מומלץ למרוח כדי להקטין את השפעת ההקרנות, משוות בין הרופאים המטפלים, מחליפות מתכונים, לפעמים האחות מסתובבת בינינו ומתעניינת, עד שהרמקול קורא בשמי.

בדרך חזרה לאוטו אני חושבת על מה שהפך להיות היומיום שלי עכשו וכמה מהר עברתי ממצב שהכל היה מאיים ומפחיד ורחוק לשגרה נחמדה שאפשר להנות ממנה.. בדרך חזרה אני נוסעת לאורך הים. הים מלא התרחשויות. כל בוקר אני פוגשת ים אחר, פעם סוער וגבה גלים וביום אחר רגוע ומזמין. אני נזכרת בגעגועים בימים של הקיאקים ותוהה מתי אחזור לים.. אני ממש מתגעגעת.

הורדתי הילוך בכל מה שקשור להרבה דברים. ההשפעה ניכרת בכל מה שאני עושה בתקופה האחרונה. אני מקשיבה לעצמי. קוראת לא מעט. בודקת. לומדת את הדברים ומסתגלת לשינויים.

ניקיון הבית קבל פרופורציות. אני מורידה אבק במידת הצורך, לוקחת זמן לצייר, לכתוב, לבקר חברות, לקרוא, לבשל מה שבא לי, להשקות את העציצים ולארח את הכלב של הילד שלי שמוציא אותי לטיולים בחוץ שלוש פעמים ביום. חובה.

אני נהנית מהקצב החדש וחושבת שאף אחד לא יזכור כמה חשבונות שילמתי ואם הבית שלי נקי ואפילו לא כמה אבק הורדתי אבל את רגעי הכיף שאני עושה ביחד איתם ואת הצחוק המתגלגל ואת השטויות שעשינו ואת הטיול שבו טבענו בבוץ ואת קטיף התותים, בטוח שלא ישכחו. ואני לא אשכח את זה שהקטן בן החמש ביקש שאשאר אצלם בלילה והזמין אותי לישון על מיטת החברים שלו.

הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה


26.1.2022

סדקים - פרק שני


אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.

הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים מותר מלווה אחד...

קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..

ואז מגיע הפרק השני

לפרק הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה, המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...

מפעם לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.

"הרי כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע. אישית"

"כן.. נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"

"אנחנו בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה

היא נתקעת קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד נשארת בירוקרטיה.

במקביל להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.

מתישהו את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך, לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.

הפער הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים, רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.

אף פעם לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד
 
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת
...

את מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...

16.10.2021

מלכודת דבש

 https://images.app.goo.gl/g6t9qqBULMpjPDSq5

את באה למקום עבודה חדש, מתחילה להתמקם ולתפוס מקום. מהר מאד את רואה שאת מזן אחר. מרבית האנשים שם ותיקים, חלקם משדרים עייפות. את בשיא המרץ שלך, יודעת שאת מוכשרת רוצה מאד להראות מי את. תוך זמן קצר המנהל מזהה את זה ומתחיל לפרגן לך ולהחמיא לך במישרין וגם בעקיפין: "שמעתי ש.." הוא אומר לך "ראיתי אותך בסיטואציה ההיא ומאד התרשמתי". כשהוא רואה אותך במסדרון של הבניין הוא מחייך אליך. את מרגישה נהדר עם תשומת הלב הזו במיוחד כשאת משווה את היחס הזה למה שהיה במקום ממנו באת.
אחרי תקופה קצרה הוא מתחיל להציע לך לקחת על עצמך קצת יותר ממה שעשית עד כה. את מוחמאת. האגו שלך מתחיל להמריא. בטח שתיקחי את זה. הוא מצרף אותך לוועדה הזו וגם לוועדה ההיא. והוא לא מפסיק לפרגן לך  חבל על הזמן. את מתמלאת באנרגיה. מרגישה שאת בדרך הנכונה. בעיניים שלך את רואה את עצמך בעוד כמה שנים...
עכשיו את פוגשת אותו יותר. בחלק מן הועדות הוא יושב גם, לפעמים הוא רק קופץ לראות מה קורה. את נמצאת איתו בקשר יותר רציף. מתכתבים. את כותבת מסמכים. הוא מתייחס. במסדרון הוא אומר לך דברים הקשורים למה שקרא. את חושבת שהוא מנהל נהדר, יודע לזהות את הפוטנציאל של האנשים ולקדם אותם. את רואה את זה מסביב, מסתכלת על כל האנשים שמחזיקים בעמדות ניהול... זה מחמיא לך.

יום אחד הוא קורא לך לישיבה אצלו בחדר. משהו שגרתי. את נכנסת ומגלה שזה רק את והוא. 'שבי' הוא מצביע על הכסא שמעבר לשולחן. 'קראתי לך כדי לדבר אתך על מה שכתבת, הרעיון מעניין' הישיבה עניינית. תוך כדי הוא מתחיל לשאול אותך שאלות יותר מדי אישיות. מרגישה שזה קצת חטטני, שואל על הבעל על הילדים. את חושבת שזה בסדר שהוא מתעניין אבל יש לך הרגשה שלפעמים זה קצת אישי מדי ואת מתחמקת. מפעם לפעם הישיבה נעצרת על נושא כזה או אחר. הוא חוזר לעניין האישי. את מחזירה את הדיון לנושא הישיבה. הכל מתנהל בסמוי. הריטואל הזה חוזר על עצמו אחת לכמה ימים. לא פעם את מוצאת את עצמך איתו לבד. הוא מאד חביב. כשאת פוגשת בו באקראי הוא מזמין אותך לחדר שלו 'לשתות איתי קפה?' את מתחמקת. ההתעניינות שלו בך הופכת גלויה וגורמת לך לחוסר נוחות.  בכל פעם שאת יוצאת החוצה מהחדר שלו המבטים של האחרים מלווים אותך.

את מרגישה טוב בתפקיד שאת עושה. מקצועית את פורחת. את הקשר איתו את מנסה לנווט. מתחמקת בעדינות כשזה אפשרי ופוגשת אותו רק אם אין ברירה ובעיקר במפגשים מרובי משתתפים.

יום אחד הוא מציע לך לצאת לחו"ל במשלחת. לזה לא ציפית. את די חדשה שם. כולם ותיקים. את חושבת שאם הוא בחר בך ולא באחרים זה בטח אומר שאת טובה. ממש טובה. האגו שלך בשמים. בטח שתצאי, זו הזדמנות של פעם בחיים. זה לא כל כך מתאים לך מבחינת הבעל במילואים והתינוקת בבית ואיפה תמצאי בייביסיטר אבל את לא תחמיצי הזדמנות כזו. את רותמת את כל העולם לעזור לך ונוסעת. יש לך גם תפקיד במשלחת הזו, אז את מרגישה ממש חיונית. 

חו"ל מתחיל נחמד. כולם ביחד, עובדים, מבלים, את שמה לב שהוא נדבק אליך בארוחות. יושב לידך כל הזמן באוטובוס, זה לא כל כך נעים לך אבל האוטובוס מלא  ... בערבים הוא רומז לך בהומור שתבואי לבקר אותו בחדר כי יש לו חדר לבד. את מתחמקת בהומור גם.

ככה מתנהלת הנסיעה במשחק שבין ריחוק לקרבה עד לבית מלון ההוא שבו לכל אחד יש חדר בנפרד. גם לך. הוא רומז לך שהוא יבוא לבקר אותך בחדר. את חושבת שהוא מתבדח אבל הוא לא. בערב מאוחר הוא דופק על דלת החדר. בבוקר ישאל אותך למה לא פתחת לו. את תגידי שישנת ובכלל לא שמעת. בערב הבא הוא שוב אומר שתפגשו יותר מאוחר. את קובעת עם חברות לצאת לבלות. מאוחר בלילה את מתחמקת בשקט לחדר שלא ישמע שחזרת. וככה כל ערב. בערב השלישי את אומרת לו שאת לא בעניין. הוא מחייך. מאוחר בלילה הוא ינסה שוב. חצי לילה את לא ישנה. בלילה הבא את הולכת לישון על הרצפה בחדר של חברה שלך. מתי המשלחת הזו תיגמר? בנחיתה בשדה התעופה הוא אומר לך בטון חייכני וקצת נוזף, משהו על זה שהתחמקת.

כשחוזרים לעבודה, את כבר מבינה את הדברים אחרת. את מתחמקת מהישיבות לבד. יום אחד את מוצאת את עצמך במקרה איתו לבד. עכשיו כבר הכל ישיר. הוא אומר לך משפטים שלא חשבת שתשמעי. את גם מבינה את ההזמנה להשתתף במשלחת. את אומרת לו לא. הוא אומר לך שחבל, ומה איכפת לך לעשות איתו קצת חיים. אף אחד לא ידע. את חוזרת על מה שאמרת ויוצאת מהחדר. בפעם הבאה שהוא מציע ואת אומרת לא, הוא מבהיר לך את משמעות ה'לא'. פתאום את גם מבינה את פשר המבטים... בשבועות הבאים את מתרוקנת כמעט מכל תפקידיך. רענון בעלי תפקידים קוראים לזה.

יום אחד את עוברת ליד החדר שלו. מן החדר יוצאת החברה שלך. מהמבט המבוהל שעל פניה את מבינה מה היה שם בדיוק בשיחה. "קבלת ממנו הצעה שלא תוכלי לסרב לה?" את שואלת. "איך ידעת?" היא פונה אליך בבהלה. "הייתי בשיחה הזו בדיוק לפני חודש" את אומרת לה.

 *******

כל פעם זו מישהי אחרת שצצה עם זכרונות מהעבר. אלה שלא מניחים לה. הפעם זו קולט אביטל, מספרת על שמעון פרס שלא פעם הצהיר על אהבתו הגדולה לסוניה, אבל גם לא הסס לשלוח ידים ולכפות קרבה לא רצויה ולהטריד, בתקופה שעבדו ביחד. אולי קולט לא היתה היחידה. ממקרים אחרים אני לומדת שתמיד יש עוד נשים ברקע שהיחס כלפיהן היה דומה.. חלקן מקבלות אומץ ומספרות האחרות ממשיכות לשתוק. אז קראו לה "להתחיל איתה" היום קוראים לה הטרדה מינית. במיוחד כשמדובר על כאלה שהיו בעמדת כוח וחשבו שהכל מותר להם.

קשה לי להישאר שוות נפש כשאני נחשפת לספורים כאלה.. משהו בתוכי זע בחוסר נוחות.. כאילו מישהו לחץ אצלי על איזה כפתור פנימי שמשחרר את כל השדים החוצה.. ובבת אחת צפים ועולים כל הפעמים בהם עברתי חוויות דומות: כתלמידה בבית ספר, בצבא אין ספור פעמים, במקומות עבודה שונים..

בדרך כלל אני מדחיקה את הזכרונות האלה אבל כשמגיע ספור על ידוען ועל מה שהרשה לעצמו לעשות בכסות הטיעון שככה נהגו כולם, הכל צף ועולה.

ובאופן אוטומטי עולים גם הקולות של כל המצקצקים, ועולים הטיעונים שזה היה הסגנון, זה מה שהיה מקובל ואלה היו הנורמות, ומי שלא הוטרדה הרגישה לא שווה ועוד אמירות כאלה שבאות להצדיק את התנהגותו של המטרידן ומעט מהן מגלות חמלה והבנה לזו שהוטרדה..

והמוטרדת שהעזה להיחשף, לפעמים הניגוד לרצונה, נתקלת בדרך כלל בתגובות עויינות כמו "מה היא נזכרה עכשו". ציידי הרכילויות עטים עליה במטרה לחשוף את האינטרס שמאחורי הגילוי דווקא בתקופה זו: כתבה ספר ומחפשת דרך לפרסם אותו, מזמן לא היתה בכותרות אז מחפשת פרסום, מחפשת תשומת לב ועוד הערות נלעגות שכאלה..

מעטים מגלים הבנה ל"דבר הזה" שהיא סוחבת שנים ולא באמת מצליחה לשכוח אותו וכל פעם שעולה ספור מן העבר טייס האוטומטי מעלה מחדש את הספורים שכבר חשבה שהספיקה לשכוח.

טוב שאנחנו בעידן me too..
בחלוף השנים הזכרונות לא הופכים להיות קלים אבל עכשו יש יותר לגיטימציה לדבר עליהם..


26.3.2021

הכל אפשרי

https://images.app.goo.gl/oW89FHU6DihdbtRn6 מתוך points of you

החג המתקרב מציף אצלי בפנים את כל הזיכרונות: ליל הסדר האחרון שחגגנו ביחד, הדברים שכתבתי לכולם בחג האחרון שלנו ושאיכשהו לא מצאנו את הרגע המתאים לקרוא אותם. התמונות של הבית שהתחלנו לפרק אחרי ליל הסדר, הידיעה שמה שהיה לא ישוב להיות עוד. 

תקופת החגים היא תקופה מטלטלת מאד עבורי.

בחודשים האלה ששינו את החיים של כולנו, אני מתבוננת בהתמקמות של כל אחד במציאות חייו החדשה ומבינה שזה הרבה יותר מורכב ממה שחשבתי. אני מדמה אותנו לקוץ שפרח והתייבש בסוף הקיץ, והגיע הרגע בו כל הזרעונים מחכים לרוח חזקה שתנשוב ותפיץ אותם לכל עבר.. זה מה שקרה לנו פוו..ווו..ווו... אחד ארוך וכולנו עפנו לאלף כיוונים וכל מה שקשר אותנו ביחד קודם פשוט התפוגג... חסר לנו המשהו הזה, המחבר, שאסף אותנו ביחד כל השנים.. דברים שחשבתי שישארו איתנו תמיד – נעלמו. אני רואה איך כל מה שעמלתי עליו במשך שנים, מתמסמס והולך. אולי זה זמני ואולי לא. לכי תדעי.. קשה לי לראות את זה. אני מבינה שכל אחד מאתנו זקוק לזמן שלו כדי להתמקם מחדש במציאות המשפחתית החדשה שלו.

במשך שנים חשבתי שהמשפחה היא במקום הראשון. רציתי שהמשפחה שגידלתי תהיה המשך לזו שממנה באתי. הורי, ניצולי השואה, שלא היתה להם משפחה הצליחו לבנות להם משפחה קטנה וחמה במקום זו שנעלמה. השנים האחרונות מגלות לי שזה לא כמו שרציתי שיהיה. עם כל הקושי, למדתי לקבל את זה שמה שחשוב לי כנראה פחות חשוב לאחרים. אני עדיין מקווה שיום אחד זה ישתנה..

*********

ביומיום אני משתדלת להביט במתרחש במשקפיים ורודים. טוב.. לא ורודים ממש, משהו כמו ורוד כהה כזה שמאפשר לראות את הדברים בראיה חיובית. אבל כשהחגים מתקרבים, הכל מתערבב... הוורוד הכהה נעשה כהה עד מאד ואני ממש מתקשה לראות את הדברים בצבע אופטימי יותר. אני רואה את מה שלא טוב, מה שלא עובד והדברים שמרגיזים אותו נעשים עוד מרגיזים.

אני יודעת שאני רואה את העולם באופן צר למדי, כי במציאות לא הכול רע. יש הרבה דברים טובים, גם אם הוא קטנים. אבל כרגע אני לא מצליחה להבחין בהם ולהגיד לעצמי מה כן טוב בתקופה שחלפה והיום, בגלל הלכלוך שעל העדשות.. מה שקל לי ביומיום נעשה קשה יותר בתקופת החגים..

יש הרבה דברים קטנים וגדולים, בחיים שלי, שאני יכולה להעריך ולהכיר עליהם תודה. בימים שאני חשה קושי אני עושה את זה באופן קצת מלאכותי. אני מאלצת את עצמי לכתוב בכל יום חמישה דברים טובים שקרו לי היום. אני כותבת על כאלה שהסבו לי אושר. אני כותבת על ההנאות הקטנות שלי: ההתפנקות במיטה לפני שאני קמה, קפה של בוקר על המרפסת, ציוץ הציפורים בחוץ, התותים שצמחו בעציץ, ההליכה בשש בבוקר עם חברתי חנה. העצירה הזאת, כדי להעריך את הטוב שכבר נמצא ממש מתחת לאף שלי, מלמדת אותי על היכולת שלי להיות מאושרת.

כל מה שנדרש ממני זה רק כמה דקות של מאמץ, לשאול את השאלה הנכונה "מה היה טוב היום?", ולחפש את הדברים הטובים שקרו. הדבר הקטן הזה גורם לי להיות נמרצת יותר ואופטימית קצת יותר. ואז אני שמה לב לכל הדברים שחלפו סתם כך מבלי שייחסתי להם חשיבות כלשהי. אני מרגישה שקורים לא מעט דברים טובים בחיים שלי רק כשניקיתי קצת את המשקפיים כדי שאוכל לראות..

החיים שלי מורכבים מהרבה דברים טובים שיש בהם יופי והתלהבות וצחוק. אבל כשאני במצב רוח לא טוב, קשה לראות את זה מבעד למשקפים הכהים שיש לי על העיניים. הדברים הטובים מגיחים לרגע ונעלמים ואני נשארת עם מה שמרגיז, עם הדאגות ועם האנשים שאכזבו אותי. ולכן אני משתדלת לפנות לעצמי זמן להתרפק, לפחות לכמה רגעים, על כל מה ש"כן". ולהגיד לעצמי שתמיד תמיד יש משהו טוב אחד לפחות. וכשאני מחליפה את המשקפים או מנקה את העדשות המלוכלכות, אני מצליחה לראות את זה.


19.6.2020

ספור על יונה אחת שנפלה בשבי


יונה בשבי
בבוקר התעוררתי לקול רעשים מוזרים שעלו מכיוון מרפסת השירות. בדרך כלל הבוקר כאן הוא שקט ולכן הרעש הזה סקרן אותי מאד. הצצתי למרפסת השירות, ולהפתעתי גיליתי בתוכה יונה אחת לכודה במרפסת מבלי יכולת לחלץ את עצמה. רחבת מרפסת השירות עטופה ברשת ניילון שקופה כדי למנוע כניסת צפורים. היונה ניסתה לפרוץ את הרשת שוב ושוב כדי לצאת החוצה אך ללא הצלחה. בכל פעם היא עפה בעוצמה לרשת, נחבטה בה ונפלה למטה. דקות ארוכות עמדתי מתבוננת בניסיונות הכושלים שלה להחלץ ללא הצלחה, זה היה מראה קורע לב.

היונים קנו להן חזקה על המקום במשך שנים רבות. המרפסת שמצאתי היתה מלאה בכמויות אדירות של גללי יונים ושרידים של מקומות לקינון וגם לא מעט שרידי גוויות של יונים שנפחו שם את נשימתן. מבחינתן זה היה בית. מתקן הכביסה היה מטונף ולא יכולתי לשים שם עציצים כי היונים מיד הבהירו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שזה השטח שלהן. הן פשוט חרבנו על כל מה ששמתי שם. הדילמה היתה אני או הן. אני החלטתי שאני רוצה בחזרה את המקום הזה בחזרה ומיד הצהרתי שזה עומד להשתנות.

כשנכנסתי לדירה סקרתי מה עשו השכנים שלי מסביב והחלטתי לעטוף את המרפסת ברשת ניילון שקופה. ביום שכיסיתי את המרפסת, השתנו תנאי החיים שלהן. בבת אחת הן מצאו עצמן מודרות מן המקום שהיה להן בית במשך שנים רבות.

זה לא עבר בשקט. מדי ערב הן חגו מסביב בצווחות. חלקן אף התיישבו במחאה על דופן המעקה שהיה מחוץ לרשת. אבל להכנס פנימה לא יכלו. זה היה קצת עצוב אבל הנחתי שעם הזמן הן יתרגלו ובודאי ימצאו להן מקומות חדשים לקנן בם.

זה מה שחשבתי, עד לבוקר הזה שבו מצאתי את היונה הלכודה בתוך המרפסת, מנסה לצאת החוצה ללא הצלחה.

שעה ארוכה התבוננתי בה. היא לא הפסיקה לנסות לפרוץ את הרשת. בכל פעם יצאה למעוף חדש, נחבטה ונפלה לרצפה. לפעמים הסתבכה ברשת ונלכדה בתוכה וכבר חשבתי שלא תצליח להשתחרר ממנה אבל להפתעתי היא הצליחה ושוב חזרה לעמוד על שתי רגליה במרכז הרחבה. עוד ניסיון לא מוצלח, הפעם בזוית אחרת ושוב נפילה על הרצפה. וכך שוב ושוב ושוב במשך דקות ארוכות.

סקרתי את הרשת העוטפת את המרפסת. היו בה כמה פתחים שאפשר לצאת החוצה דרכם, אבל היונה נראתה לי לחוצה מדי כדי לעצור רגע ולחשב את צעדיה או את מעופה בהיגיון. אולי לחשוב בהגיון זה לא הצד החזק של היונים..

ריחמתי על הציפור אבל הייתי אובדת עצות. שלחתי סמס לאיציק וספרתי לו על היונה. חשבתי שאולי הוא יוכל לבוא לחלץ אותה אבל הוא לא היה זמין. כדי לחלץ אותה הייתי צריכה לרדת למרפסת ולהסיט את הרשת. הבעיה היא שזו מרפסת נמוכה וצריך סולם גבוה ולא היה לי סולם שכזה. לא היה לי זמן לארגן סולם גבוה על הבוקר. בלית ברירה השארתי ליונה מים במיכל קטן וזרקתי לה פרוסת לחם, אולי תרצה לאכול משהו במשך היום, ומיהרתי לצאת לדרכי.

בנסיעה בדרך ניסיתי לחשוב על אפשרויות אחרות לחלץ אותה. אחר כך תהיתי באיזה מצב אמצא אותה כשאחזור הביתה אחר הצהרים. אחר כך שכחתי ממנה לגמרי.

אחר הצהרים כשנכנסתי הביתה היה שקט מכיוון המרפסת. פסעתי במהירות לכיוון המרפסת תוהה מה אמצא שם. להפתעתי מצאתי אותה עומדת על שתי רגליה במרכז הרחבה, ממש כמו במצב שבו השארתי אותה בבוקר. נשמתי לרווחה כשראיתי שהיא בחיים. פרוסת הלחם נשארה באותו מצב כפי שהנחתי אותה בבוקר. כשראתה אותי פצחה בעוד ניסיון להבקיע את הרשת ואחר כך עוד ניסיון ושוב ללא הצלחה.

צלצלתי לאיציק שהבטיח לבוא מהר. איציק בא בלי סולם אבל מכיוון שהוא יותר גבוה ממני הוא אמר שהוא יוכל לרדת בקלות למרפסת ולהסיט את הרשת. ברגע האחרון הגינו רעיון לשחרר אותה דרך הבית. כלומר, שתעוף לתוך הבית פנימה ותצא דרך החלון הגדול בסלון. קיוויתי שהיא תבין מה אנחנו מצפים ממנה וכל זה מבלי שתשאיר את חותמה על הסביבה. סגרתי את כל הדלתות בבית ופתחתי לרווחה את החלון למרפסת.
היונה שבכלל לא ניכר עליה שעבר עליה יום של מאמץ לא פשוט, התאפסה על עצמה, עפה לסלון ומשם ישר החוצה. פעמיים חגה מסביב לבית ונעלמה.

שעה ארוכה עמדנו במרפסת מסתכלים אל שום מקום, קצת בהלם מהמהירות שבה הכל הסתיים. 

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...