שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה

פסח מתקרב.

צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום.

מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אחרון של רק אנחנו בבית, לסגור ביחד את הפרק הזה ולהפרד. פעם אחרונה בהרכב הזה.

בבוקר שלמחרת פתחתי את כל הארונות ואמרתם להם שיקחו מה שהם רוצים.

לרגע הרגשתי צביטה בלב.. נזכרתי שככה עשינו כשפרקנו את הבית של אמא. הוצאנו החוצה את כל מה שהיה בארונות ואמרנו לכל הנכדים לבוא ולקחת מה שהם רוצים. אצל אמא זה היה אחרי שנפטרה. פה אנחנו מפרקים באמצע החיים. בהתחלה זה היה מהוסס משהו ועצוב אבל כשהכלים התחילו להציף כל מיני זכרונות האווירה הפכה לאט לאט לפחות כבדה ואפילו למשעשעת. כלים וקופסאות שלא פתחתי מימי הרילוקשיין קבלו הזדמנות לחיים חדשים בבתים של אחרים.

אז עוד לא ידעתי שאני עוברת מחיים של חוסר דאגה ורווחה לחיים של חישובים וסדרי עדיפויות ועם הידיעה שזה מה שיש ועם זה צריך לחיות.

זה לא קשור רק לכסף, זה קשור לידיעה שלא הבנתי אז את משמעות השינוי ואת זה שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש ושכל מה שידעתי עד אז על משפחה, הכל ישתנה. הכל יהיה כאוס אחד גדול.

תמיד אהבתי את החגים ואת ההתכנסויות המשפחתיות ותמיד סרבתי לנסוע לחופשות בחגים. ההתכנסות המשפחתית בחגים היתה חשובה לי ודבקתי בה.

ויום אחד כל זה השתנה.
הפסחים והחגים הבאים יעברו עלי בבלבול אחד גדול.

כבר אין שנה שנה

כבר לא עושים שנה עם המשפחה שלי ושנה עם המשפחה שלו.

ועברו עלי תקופות.. עומס בלתי רגיל של אתגרים. התמודדויות עם מצבים שלא הכרתי. תקופות של עצב עמוק דווקא כשהרוב בעצם בסדר. דווקא כשהתמודדתי בצורה ממש נהדרת עם כל מה שנקרה בדרכי וגיליתי שאני אלופה בפתרון בעיות ושום דבר לא גדול עלי באמת, העצב המשיך לשכון בתוכי וזה כאב ממש..

בתקופות של חגים הייתי בקושי גדול.

כשאני קוראת את מה שכתבתי בתקופה הזו אני רואה את הדרך שעשיתי.

התמודדתי עם מצבים חדשים ועם כל הרגשות שצפו אצלי כשאני נוכחת בחיים שלי. הישרתי מבט אל כל מה שעבר עלי ולא התחמקתי מכלום. זה מה שבנה אותי מבפנים.

אני מודה שזה לא היה קל.

הייתי צריכה להבין שצריך לשחרר. להיות יצירתית. להגיד לעצמי שלא חייבים לעשות את הדברים כמו שעשינו כל השנים. ואפשר להמציא משהו חדש שיגרום אושר לא פחות ממה שהיה פעם.

הרשיתי לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שמפרגנת לעצמה, שהיא נדיבה לעצמה ולהחליט שאיפה שלא מתאים לי – לשם אני לא הולכת.

שחררתי גם את עצמי וגם את הילדים שלי. שכל אחד יעשה מה שנוח לו ומתאים לו, בלי קשר אלי.

המזל שלי הוא שאני לא בנאדם של "חייבים" ואני לא עושה עניינים מכל מיני התחייבויות.

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאפשר להפרד ממה שהיה פעם, שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש כי עכשו זה יהיה ככה שנה שנה. שאצטרך לבחור כל פעם לאן ללכת בשנה הזו. ואני צריכה לפרגן לעצמי וללכת רק לאן שאני רוצה. וגם אם זה אומר שלא אלך בכלל. לשום מקום.

אני מרשה לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שנדיבה לעצמה שמפרגנת לעצמה.

זה מגיע לי. באמת.

 

כל אישה צריכה נשים חברות

פעם בשבוע אנחנו נפגשות לקפה ונשנושים, בכל פעם במקום אחר, לפי הצעת זו שמזמינה ושוקעות בשיחות על כל הבלי העולם. זה מעגל של חברות. לא פרלמנט. חבורה של נשים בלי פוזה. השבוע אספתי את כל התמונות שצילמנו עצמנו בהזדמנויות שונות כשנפגשנו. "לפי התמונות" כותבת אחת "נראה שאנחנו עושות חיים משוגעים" אחרת כתבה ש"אנחנו כל הזמן אוכלות". מה שנכון - נכון

לחברה שדברתי איתה הבוקר בטלפון אמרתי שלכל אישה צריכות להיות חברות נשים, בנוסף לכל המעגלים החברתיים, חברות כאלה שהיא חשה כלפיהן אהבה והערכה, והן כלפיה כמובן. זה פשוט עושה את החיים איכותיים יותר, עמוקים יותר ומוגנים יותר וגם בריאים יותר. ידידים.ות זה טוב וחשוב אבל זו לא חברות של נשים.

על מה אנחנו מדברות? אנחנו מדברות על הילדים והנכדים, על מחלות ומוגבלויות, על אהבות וגעגועים, על התנדבויות ועל עשיה לקהילה. אנחנו לא מתכחשות לכלום ובטח לא לגיל, וגם הטיפוח פנים רבות לו. מתעניינות בהזרקות "חבל על הכסף", אחת צובעת שער ואחרת עם רעמה לבנה, אחת עושה פילאטיס ואחת מטיילת בין הילדים והנכדים, רובן נשואות בפעם הראשונה או השניה, ואני שומעת מתפעלת ולומדת.

לפעמים מישהי זורקת איזה הערה מקרית, בלי שום כוונה מיוחדת, וההערה הזו נופלת על קרקע נכונה ונובטת וצומחת.

רוב מערכות היחסים שאני מכירה הן אינסטרומנטליות: אני נותנת משהו ותמורת זה מקבלת בחזרה. ביחסים כאלה אני לא יכולה להביא את כולי. אני לא יכולה לדבר על מה שמשמח אותי או לחילופין מטריד אותי, הילדות שלי לא מעניינת את מי שאני נפגשת איתו, וגם לא מה היו היחסים שלי עם הורי או עם ילדי. רק החלקים שרלוונטיים למה קשור לשיחה עכשיו הם המעניינים והם שבאים לידי ביטוי. רק חלק קטן ממי שאני נמצא ביחסים האלה, בד"כ זה הראש.. לפעמים גם הבטן משתתפת.

במפגש עם חברות נשים זה אחרת. לא פעם אני מרגישה ששם אני יכולה להביא את כולי, להגיע במלואי ולהתקבל בברכה. אני יכולה לבוא לשם שמחה ועליזה וגם עייפה ומוטרדת ותמיד תהיה מי שתשאל ומי שתטה אוזן ורק תקשיב ומי שתתן חיבוק ותחושה שאני לא לבד. תמיד ישנה ההתעניינות שמעבר לקונקרטי וזה מה שמרחיב ומגדיל את מה שיש בינינו. אנחנו שותפות גם לשמחות וגם לכאבים.

בתקופות שקשה לי לנשום בגלל דברים שעוברים עלי, יש לחבורה הזו הכוח לעזור לי לאסוף את עצמי שוב ולעזור לי לחזור ולנשום מחדש. חנה קוראת לנו "פיקוד העורף שלי". היא אומרת שאנחנו עוזרות לה לעבור את התקופה הלא פשוטה שהיא עוברת עכשיו. אני יודעת שזה ככה. חברות כזו היא חברות שווה כי היא לא רק מקום של בילויים היא מקום של חיבוק ושל תמיכה וזה משהו שנותן הרבה כוח.

כשעזבתי את הבית השארתי מאחורי גם את מעגלי החברות שהיו לי במקום שבו גרתי הרבה שנים. עם חלק מהחברות אני שומרת על קשרים כל הזמן אבל המעגלים האלה של המפגשים הקטנים, הקפיצה לקפה, המפגשים במרכז המסחרי, החוגים שהלכנו אליהם ביחד – כל זה נשאר מאחורי. הפגישות הפכו להיות שיחות טלפון או כאלה שקובעים ביומן להפגש. זה טוב אבל זה משהו אחר.

היכולת להתערות במקום החדש ולהרגיש שייכת – קשורה למעגלים החברים החדשים שיצרתי לי. בחלק הזה אני מרגישה שקרו לי דברים נהדרים. ובכל יום אני מתעוררת בתחושה של הכרת תודה גדולה.. שכל מה שקרה לי זה ממש לא מובן מאליו.