23.1.2023

מה מטעין אותי?


במפגשים עם האנשים שאני מלווה אנחנו עוסקים לא פעם בשאלה של מה מטעין אותם באנרגיות, מה ממלא את הסוללה הפנימית שלהם.

אני מבקשת לדעת מה עוזר להם לטעון את עצמם מחדש כשהם מרגישים שכבר אין להם כוח והאנרגיות שלהם מרוקנות כמעט לגמרי.

התשובות שאני מקבלת הן מגוונות ושונות מאחד לשני.

התשובות מלמדות אותי שאצל כל אחד זה סיפור אחר. זו נכנסת למטבח לאפות, אחרת הולכת לקרוע עצמה בריצה, אחרת הולכת ללמוד, הוא באמנות ואחרת בכתיבה, וזו הולכת למפגש חברות, או לבקר אצל המשפחה או לנסוע לסופ"ש במדבר.. אין סוף לאפשרויות..כל אחד ומקור האנרגיה שלו.

החיים שלנו מלאים במכשירים שחייהם תלויים בטעינה של סוללות. פה התפקיד שלי הוא טכני בעיקרו. אני עוקבת אחר מצב הסוללה, יודעת כמה כבר ניצלתי וכמה נשאר עד שהמכשיר ישבוק סופית. ולכן בכל הזדמנות אני מחברת את טלפון, השעון, המחשב, הסוללה הרזרבית, האוזניות, ....you name it לחשמל כדי שלא יאכזבו אותי וימשיכו לפעול. כל אחד יודע שנסיעה לחופשה היום מתחילה באוסף המטענים שאקח איתי לטיול..בלי זה הטיול לא יכול להצליח..

כשמדובר בסוללות האלה אני כל הזמן בשליטה וככה אני מצמצמת את הסיכוי להפתעות לא נעימות..

כל אחד יודע שלסוללות יש זמן חיים קצוב ועוצמתן הולכת ונחלשת עד שיום אחד הסוללה פשוט תמות...

אבל הדבר הוא לא ככה כשמדובר בסוללה הפנימית שלי. טעינה של סוללה פנימית לא יכולה לקרות בחיבור לחשמל או בלחיצה על כפתור.

הסוללה הפנימית היא אחרת. משהו אחר מטעין אותה והיא לגמרי תלויה בי כדי שפעולת הטעינה תקרה בפועל. 

אז מה מטעין את הסוללה שלי?

כדי לדעת מה מטעין את הסוללה הפנימית שלי ולאיזה מקור אנרגיה אני צריכה להתחבר כדי להיות בשיא האנרגיות שלי – עלי להכיר טוב את עצמי. עלי לדעת מה מעורר אותי, מה מרגש אותי,מה מדליק אותי, מה מעצים אותי, מה נותן לי כוחות ומה מרים אותי.

וזה עובד גם להיפך, עלי לדעת ממה כדאי לי להימנע כי זה מרוקן אותי.

טעינה כזו דורשת סבלנות לתהליך ואפקט מצטבר של דברים טובים שקורים לי ושמחלחלים לתוכי וממלאים את אותי באנרגיות חדשות טובות.

וזה לוקח זמן... זמן הוא המרכיב הכי משמעותי בתהליך הזה..

אבל גם אצלי, מודעת ככל שאהיה, כשהסוללה הפנימית שלי מרוקנת אין לי סבלנות לתהליכים. אני רוצה פתרון עכשיו.

וזה לא עובד..

 

20.1.2023

לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..


השבוע ביקרתי את רופאת המשפחה שלי כדי לקבל ממנה אישור שנזקקתי לו. הנייר שנתנה לי הכיל שתי שורות בלבד. התבוננתי עליו והתקשיתי להבין איך מצליחים להכניס לשתי השורות את הטלטלה שעברה עלי מאז התבשרתי שגם אני אחת מתשע? משמונה? לפני שנה וחצי. בלשון יבשה, היא פרטה את כל מה שעבר עלי בתקופה זו. ספרתי 27 מילים. זה הכל.

כשנחתה עלי הידיעה הזו לפני שנה וחצי אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מאיפה היא באה. הארוע משנה חיים הזה, היה מסוג הדברים שלא יכולתי להערך אליו מראש. 

באופן אישי לא התאמתי לשום קריטריון.

אין לי היסטוריה של מחלות רקע כאלה במשפחה, אישית אין לי מחלות רקע, גלויות או סמויות, התזונה שלי טובה ובריאה, אני עושה ספורט בקביעות, הולכת לבדיקות תקופתיות לפי השעון ולא סבלתי מתסמינים שיכולים לעורר מחלות כאלה...

ולכן כשהרופאה אמרה לי "דרגת חשד נמוך", חשבתי שזה לא משהו שצריך להדאיג אותי. "טעות של המפענח", הרהרתי ביני לבין עצמי. משהו שבטח יתברר כאזעקת שווא ולא מעבר לכך.

אבל זה לא היה ככה.

החשד התאמת ואני מצאתי עצמי הולכת במסע ארוך עם בן לוויה (סרטן זה זכר, נכון?) שהצטרף אלי מבלי שהזמנתי אותו. אחד כזה שנדבק אלי ואי אפשר להפטר ממנו..

הסרטן כבר הלך אבל הוא השאיר בי את חותמו, כנראה לתמיד.

כל כמה חודשים יש לי תזכורת קבועה למפגש איתו. 

בעקבותיו התחלתי פגישות קבועות, אחת לחצי שנה, עם האונקולוגית (היא ממש נחמדה) עם רופא נשים ועם עוד רופאים ומכונים שונים שקודם בכלל לא הכרתי.

היום, כשכל האפיזודה הזו מאחורי ואני בריאה, אני עוד יותר סקרנית לדעת למה. למה. למה הדבר הזה בא אלי ומה הוא בא ללמד אותי.

ולמדתי הרבה.

למדתי שסרטן מהסוג הזה בא כתגובה לטראומה או קונפליקט כלשהו הקשור לפרידה: פרידה כואבת, פחד מפרידה, או רצון עז להיפרד ממישהו. ושגידולים כאלה מופיעים רק בשלב הריפוי, כלומר אחרי שכבר פותרים, במודע או שלא במודע, את הקונפליקט שגרם למחלה, ונמצאים בתהליך ריפוי טבעי.

הסרטן שלי בא לי בימים שכבר הייתי אחרי הכל. הייתי במקום טוב, אחרי כל הפרידות ואחרי שכבר התגברתי על הטראומה הרגשית שבאה בעקבותיהן וכבר התקדמתי מאד גם בטיפול בקונפליקטים הרגשיים שאפיינו את התקופה הזו.

החשש שליווה אותי בהתחלה כבר נעלם. אבל הסיפור הזה יושב לי כל הזמן על הכתף. אחת לתקופה מגיעה תזכורת ממנו.. כמו שעון מעורר שמצלצל כל פעם ומזכיר לי לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש ללמוד כיצד לא לאפשר לאותם דברים שנחרתו בי קודם להפוך לטריגרים אשר יפעילו מחדש את מעגל המחלה.

מבינה שהמודעות לדברים היא המפתח והיא הדבר העיקרי בריפוי והיא מלווה בשינויים שאני צריכה לעשות בתוכי: שינוי גישה, שינוי התייחסות וחשיבה אחרת.  

חלק חשוב מהעבודה הפנימית שאני עושה קשור לסליחה (לאחרים ולעצמי), מחילה, הבנה, שקט פנימי, רוגע, בהירות לגבי דרכי בחיים, בטחון עצמי, אהבה, נתינה, סבלנות, סובלנות ואמונה.

ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שאין זמן אחר.. יש רק עכשו ועלי לחיות את החיים שאני רוצה עכשו ולממש חלומות שנמצאים בתוכי ועד היום לא אפשרתי להם לצאת החוצה..

לא לוותר על מה שחשוב לי ולא לחיות חיים של ריצוי, של וויתור ושל פשרה.

אני מבינה ויודעת שניתנה לי ההזדמנות לחיות חיים אחרים ולהביא את עצמי לידי ביטוי מלא, בכל תחום ומימד בחיים שלי וככה אני רוצה לחיות אותם.


9.1.2023

לילות סה"ר - טייק 2

 

Photo by Ganapathy Kumar on Unsplash

-        את איתי?..  את איתי?

-        רגע, תן לי שניה לפתוח את השיחה כמו שצריך, אני כותבת לו

ברגע שלחצתי על הכפתור לקבלת השיחה הרגשתי שהאיש שעלה מולי דרוך כמו קפיץ שעכשו השתחרר.

"אתך ל-40 דקות מקשיבה למה שתבחר לשתף אותי כאן" אני מקלידה ולוחצת על send

-        "אני יודע, אני יודע, כבר הייתי כאן כמה פעמים", הוא כותב לי בחזרה

הוא כותב הרבה ואז מפסיק. אני רואה את זה לפי הנקודות שרצות מעל שורת הכתיבה. הנקודות האלה מתרוצצות עכשו כמו ג'וקים בקופסה סגורה.

-        תרצה לשתף אותי למה עלית הערב... אני מקשיבה לך

-        אני כבר לא יכול יותר, אני גמור

-        שומעת בדבריך עד כמה אתה מותש וחסר כוחות

-        אין לי כוח לכלום, המחשבות האלה מציפות אותי כל הזמן

-        שומעת כמה מכבידות עליך.. המחשבות האלה שלא נותנות לך מנוחה עד שאין לאן לברוח מהן..

אני מרגישה שהוא כמו איזה משקה שניערו אותו וברגע אחד הפקק התפוצץ. קולטת שהוא לחוץ. אני נדרכת, שלא לאמר לחוצה, משתדלת שזה לא ישפיע עלי או על התגובות שלי אליו, אבל אני לא באמת מצליחה. הוא לא עונה לי. אני מרגישה את המתח זוחל לי מתחת לעור, עולה מהרגליים למעלה.. הוא לא עונה. אני משתהה לכמה שניות, לוקחת אוויר וחוזרת לכתוב.

-        אתה כאן איתי?

-        כן ... הוא עונה אחרי שניות ארוכות

-        תרצה לשתף אותי במחשבות שיש לך.. על מה המחשבות האלה..,

-        על זה שנמאס לי מהכל, מהעולם, מהחיים, מהכל, פשוט נמאס לי מהחיים.. חושב איך לגמור את זה..

-        יכולה לשאול אם קרה משהו מיוחד היום שגרם לך לחשוב על זה?

-        אני חושב על זה כל הזמן, הוא כותב בחזרה

אני נדרכת. מתלבטת לאן להמשיך מכאן ומזעיקה את הכוננית של הערב שתהיה איתי ברגעים האלה. הכוננית עולה ואנחנו מתלבטות ביחד על המשך השיחה.

היא יכולה לאסוף עליו קצת יותר מידע בזמן שאני ממשיכה את הצ'אט. הכתיבה שלו מקוטעת. הוא חוזר כל הזמן על המילים "נמאס לי", המשפטים שלו קטועים, אני מרגישה סערת רגשות גדולה שמתחוללת אצלו.

גם אצלי מתחוללת סערת רגשות לא קטנה אבל אני משתדלת לשמור על קור רוח ולהיות עניינית. מצד אחד שומרת איתו על דיאלוג ומנסה לקבל ממנו כמה שיתר מידע ומצד שני – הפופיק רועד לי. בעצה אחת עם הכוננית אני מחליטה לשאול אותו ישירות על המחשבות והכוונות שלו.

-        עלית לפה הערב וכתבת שאתה רוצה לעשות את זה,

הוא שותק. שום דבר במסך שמולי לא זז.. אני בציפיה דרוכה שיענה. אחרי שניות ארוכות הנקודות של ההקלדה מתחילות לרוץ על המסך. אני נושמת לרווחה..

-        אני חושב על זה כל הזמן

-        גם הערב אתה חושב על זה?

שקט בשורת התשובה שלו. אף נקודה לא זזה. דממה מצידו. אני לא מרפה.

-        אתה איתי?

הוא לא מגיב.. אני מרגישה שאפשר לחתוך את המתח שבאוויר בסכין, גם אצלי וגם אצל הכוננית. "אני מדווחת על זה הלאה" היא כותבת לי. לרגע אני מרגישה שאין לי אוויר. .. אין אוויר.. ופתאום הנקודות מתחילות לרוץ

-        יש לי כמה רעיונות, הוא כותב לי

-        תרצה לשתף אותי ברעיונות האלה?

הוא שוב שותק דקה ארוכה ואחר כך מפרט רשימת רעיונות. הכתיבה שלו מהוססת. הכוננית מאחורי "תשאלי אותו אם זה בשביל הערב" אני כותבת לו.

-        הרעיונות האלה הם בשביל הערב?

-        לא יודע

התשובה שלו מרגיעה אותי במידת מה. המתח של קודם קצת נרגע בתוכי. השיחה שלנו תכף תסתיים ואני רוצה לבדוק איתו שוב את מה שאמר.

-        יש אתך מישהו בבית

-        ההורים שלי, הם בחדר השני,

-        יכולה לבקש ממך שתבטיח שהערב לא תעשה שום דבר מהרעיונות שספרת לי עליהם למעלה..

-        כן.. אני מבטיח

אני נושמת לרווחה. עכשו אני יכולה לסגור את השיחה. אני מודה לו על האומץ לעלות ולשתף אותי, מזמינה אותו לעלות אלינו שוב, מחר מחרתיים, בכל ערב שיצטרך. לפני שאנחנו נפרדים הוא שולח "תודה שהקשבת לי". לחלוחית מציפה את זוית העין שלי.

"איך את?" שואלת אותי הכוננית
"אני כמו בלון שהתנפח והתנפח ועכשו תקעו בו סיכה. מותשת. מרגישה שזה היה משהו משמעותי.

עמותת סה"ר -סיוע והקשבה ברשת

8.1.2023

איטליה - טייק 3

 

Photo by Mike Kotsch on Unsplash

כבר כמה ימים שלא עשיתי כלום

הגשם לא מפסיק לרדת

אני רק הסתכלתי בחלון

החלון גדול

ואפשר לראות דרכו כל מה שצריך

טיפות גשם נספגו לתוך הדשא

והצמיחו דשא רך ומשובח. 

טיפות המים חדרו בין חרכי האבנים

והעירו את החלזונות  

שפתחו במסע אל השביל ועברו מצד אל צד

הגינה גם היא מצפה

צמחי החורף כמעט כולם רדומים

רק כמה פרחים זעירים פורחים בורוד ובכחול

שום דבר מיוחד.

אני רק הסתכלתי בחלון

זה היה חלון גדול מאד

יכולתי לראות בו את כל הגינה

יכולתי לראות את כל העולם בחוץ

יכולתי לראות את השמים האפורים

יכולתי לראות את הגשם שלא מפסיק לרדת

כל מה שצריך

ראיתי בחלון

מבלי לעשות כלום 


Photo by Ozgu Ozden on Unsplash


4.1.2023

איטליה - טייק 2

בבוקר היה קר מאד

משהו בגוף באותו הרגע הרגיש דחף אותי לצאת החוצה ופשוט ללכת.

שמש. אוויר. אור.

סיימתי את השיעור באיטלקית וכיביתי את המחשב

רציתי רק לצאת.

לבשתי מעיל חם וכובע על הראש, עטפתי עצמי בצעיף וכפפות ויצאתי לדרך.

השמים היו צלולים והשמש עמדה באפס מעשה באמצע השמים.

הרכבתי משקפי שמש ויצאתי מהשער

ואני הולכת

הייתי צריכה להתגבר על כמה דברים

קודם כל זה שעכשו אני הולכת לבד

אני לא רגילה לשוטט לבד ברחובותיה של עיר חדשה כזו..

אני רגילה שאנחנו עושים את זה ביחד. יחד מגלים את סמטאותיה ואת המקומות המיוחדים שבה.

אבל זה הדבר הקל.

לגלות אני יכולה גם לבד..

הדבר הקשה יותר הוא להטמיע בתוכי את זה שהלבד הוא עכשו ההוויה שלי

כבר לא המסלול שאנחנו מתכננים ביחד

לא המקומות שאנחנו מסמנים לנו שכדאי ללכת ולבקר בהם

לא בתי הקפה בהם נעצור לשתות קפה על הדרך ולהתענג על המאפה המקומי,

אז עכשו אני הולכת לבד

בשעות אחרות ובמסלול אחר

ואני בוכה והולכת ובוכה

מנסה לא להסתכל על האנשים שהולכים לידי

הבוקר קר מאד. מעט אנשים הולכים יחד איתי

אני מסתתרת מאחורי משקפי השמש,

הולכת בכל המסלולים האלה שעכשו אני הולכת בהם לבד

וכל צעד מזכיר לי את זה וזה וזה וזה

וכל המועקות והזכרונות שקשורים בהם צפים ועולים...אפילו שבמסלול הזה אף פעם לא צעדנו ביחד, אני נזכרת בכל מה שעשינו ביחד כשהיינו הולכים ברחובות העיר וסמטאותיה..

ואני הולכת ובוכה והולכת..

והרגל מציקה בנעל הלא נוחה הזו

ואני בוכה בגלל הזכרונות ובגלל הרגל הכואבת

הולכת ובוכה והולכת,

וכשהגעתי לארמון – הוא היה סגור.

הסתובבתי בגנים וראיתי את הגינות

וכמה מסלולים כבר יש פה שאני יכולה להמציא מחדש?

השעה היא כבר 13 בצהרים

אני הולכת ומדברת עם עצמי

סגרתי את השער מאחוריי והלכתי חזרה הביתה.

 

בדרך חזרה היתה אני נזכרת בכל ההליכות האלה

בהן לא הצלחתי לסנכרן את הקצב.. בהן היינו איש איש לנפשו

כשאני מנסה מדי פעם להדביק את הפער שנוצר בגלל גודל הצעדים

עכשו אני לבד מבחירה

יכולה להתאים את הקצב כמו שאני רוצה

הרגל שלי עוד כואבת אבל אני מתעלמת ממנה

אני מדברת והולכת בצעדי ריקוד ושרה בשפה שאף אחד פה לא מכיר

אנשים מסתכלים עלי ולי לא איכפת

פשוט רוקדת.

רוקדת והולכת ושרה ומדברתי עם עצמי.

אני חושבת לעצמי שכשרואים מישהי הולכת רוקדת שרה בקול או מדברת לעצמה, זה עובר בסדר.
מזל שאף אחד לא רואה

אחרי כמעט שעה הרמתי את הראש

הסתכלתי מסביב

לא היה לי מושג איפה אני,

אני מסתכלת בסקרנות על הבתים והחצרות, קוראת את השלטים ומנסה לתרגל את האיטלקית שלי.

חלק מהמילים אני כבר מבינה

החיוך לא יורד לי מהפנים.

כבר חשבתי בעצמי שמהאתגר הזה לא אתאושש בחיים

ותראו אותי

מסתובבת בסמטאות עתיקות, חלונות הראווה מקושטים לקראת החגים והשוק ממש מזמין

המון המון המון דברים טובים ומרגשים קורים לי

כיף להסתובב ככה

אני נזכרת בכל הדברים הטובים האלה

כשאני הולכת וממשיכה לרקוד

כל כך קר בחוץ שאי אפשר לעמוד אבל בתוכי חם

והחיוך לא יורד לי מהפרצוף

יה אללה שלי

איזה בוקר של תענוג

מה מטעין אותי?

במפגשים עם האנשים שאני מלווה אנחנו עוסקים לא פעם בשאלה של מה מטעין אותם באנרגיות, מה ממלא את הסוללה הפנימית שלהם. אני מבקשת לדעת מה עוזר ל...