27.11.2022

אין תענוג גדול יותר מזה..

 

כבר ביקרתי בלא מעט מקומות בעולם, הייתי ביפן ובסין וגם בארצות הברית וגם בצפון קוריאה ובהמון מדינות באירופה, ובעוד מקומות שתקצר היריעה מלפרט, גם בארץ וגם בעולם

אבל שום דבר, שום דבר לא יכול להשתוות לביקור האחרון שלי באיטליה. בבוקר בטרם התעוררתי מטיסת הלילה גילה אותי הקטנצ'יק ישנה ורץ בהתלהבות במסדרון צועק בקול: "מצאתי את סבתא, מצאתי את סבתא".

ושניהם באו אלי למיטה, לראות את ה"פלא" הזה, סבתא בגודל טבעי, ולשאול אותי כל מיני שאלות ובעיקר מה הבאתי להם.

ומוקדם בבוקר כבר התחיל ויכוח באיזה חדר סבתא תישן, ועשינו תורנות איפה אני ישנה בכל לילה, בשבוע הזה שבאתי לבקר

ואין תענוג גדול יותר מאשר לישון על מיטה שנקראת מיטת החברות, שלידך קרוב ישנה הילדה שאת אוהבת ובחדר הסמוך ישן אח שלה. שנת הלילה במקום הזה היא ממש ממש טובה.

וכשאת מתעוררת מוקדם בבוקר הוא מתעורר יחד אתך ויש לכם שיחות בנושאים שרק בבוקר מדברים עליהם, כשאף אחד לא שומע..

 

צילמתי המון נופים מהממים בכל מקום, מפלים ונהרות ואגמים ושדות קרח ואוקינוסים ושבילים ופריחות,

אבל אין תענוג גדול יותר מאשר לצלם את בית הספר החדש בו הם לומדים ואת הציורים שלו התלויים על הקיר, שמלמדים אותי כמה הוא הספיק ללמוד בשלושת החודשים שהוא נטוע במקום החדש.. ולצלם אותו מקשקש עם החברים החדשים שלו באנגלית שבורה מעורבבת באיטלקית, וזה בא לו כל כך טבעי.. ולצלם אותם בטיול אופניים ולזכור שבקיץ לפני שהם עזבו לא הם בכלל לא ידעו לרכב..

לראות אותם בסביבה החדשה שלהם, זה ריגש אותי מאד.

כל אחד מהם לקח אותי לסיור בחדר שלו, וביחד ראינו את אלבום הפרידה שאמא שלהם הכינה להם לקראת הנסיעה, קראנו את מכתבי הפרידה והסתכלנו על התמונות של חברים וביחד התגעגענו.. 


וראיתי המון חיות טבע, דובים שהלכו להם לא רחוק ממני ואריות ונמרים באפריקה ולוויתנים בים וגם חיות יותר שגרתיות,

אבל מאד התרגשתי כשראיתי את הסנאי מתקרב אל ידה וחוטף את האגוז שהיא הציעה לו, ובעקבותיו באו עוד אחרים, כנראה מבינים שההסתכנות שווה.. פה יש סיכוי להשיג אוכל בקלות ולכמה דקות לא צריך להתאמץ לחפש בלוטים. נראה שגם הם מבינים שיש הבדל בין בלוט שצריך למצוא ולפצח לבין אגוז נקי מקליפתו.

ותוך כמה דקות התקבצה מסביבה כמה סנאים ורק האופניים שעברו בשביל במהירות הבריחו אותם.

 

כבר הייתי בהרבה מקומות בארץ ובעולם אבל אין מראה יותר מרגש ויפה מזה של ארוחת הערב של יום שישי וצהרים של שבת וטיול של אופניים עם המשפחה המתוקה שלי, אחרי שהתגעגעתי אליהם כמעט ארבעה חודשים.

ונכון שנפגשנו הרבה בעבר

אבל מה זה קשור

אני מתרגשת כל פעם מחדש כשאנחנו נפגשים

אז נכון שהפעם זה היה קצת יותר  מורכב

הייתי צריכה לפנות זמן לנסיעה, לפחות שבוע, ולחפש כרטיס טיסה ולקנות ולעשות ביטוח וחבילת תקשורת לטלפון ולדאוג איך אגיע לנתב"ג ומי יאסוף אותי בשדה התעופה שם.

ואלה דברים שאני לא רגילה אליהם ביומיום שלי

אז רק הייתי צריכה להחליט שאני הולכת על זה,

אבל ברגע שהחלטתי - שום דבר כבר לא עצר אותי.

וזה היה מרגש מאד.

וזה לא שמזמן לא ראיתי את כל הילדה שלי ואת בנזוגה ואת הנכדים.

ראיתי אותם בקיץ,

אבל מה זה קשור.

לפגוש אותם שוב אחרי כמה חודשים ולראות איזה חתיכת דרך הם עשו - זה מרגש.

אבל גם הכי מדהים זה להסתכל על כל זה, להרגיש את הלב מתרחב, את הריאות מתמלאות אוויר, את העיניים מתמלאות רטיבות, ולהגיד לעצמי שהדבר הזה הוא פשוט אושר.


4.11.2022

לא נשכח - 4.11.1995

איור: https://www.facebook.com/david.palma.12979

בסוף השבוע הזה היו לי אורחים מהשגרירות לארוחת ערב של מוצאי שבת. באירופה מוצאי שבת זה זמן טוב לאורחים. למחרת לא עובדים ואפשר למשוך את הערב כמה שרוצים. אירופה בתקופה הזו של השנה היא כבר קרה וחורפית. ההסקה פעלה במרץ, הבית היה חם ונעים ואני הייתי עסוקה בכל סוף השבוע הזה בהכנות לארוחה הזו.

האורחים הגיעו בקצב שלהם. קצב של מוצאי שבת. האווירה הנעימה נעשתה עוד יותר נעימה כשהיין החל לתת את אותותיו. פתחנו עוד בקבוק ועוד בקבוק ומצב הרוח של כולם היה מרומם ביותר. אלי הקונסול, שעשע אותנו באנקדוטות מחיי הקונסוליה, לגדי היו ספורים מהביקור האחרון של אחד השרים בבון. עוזי עוזר קצין המנהלה הצחיק אותנו שוב ושוב עם הבדיחות שלו. אני הקשבתי מהמטבח, מכינה את המנה הראשונה להגשה.

בין המרק למנה העיקרית, צלצל הטלפון. זו היתה שיחה מהארץ לגדי קצין המנהלה. אמרו לו משהו על רבין. אמרו שירו בו. מהרנו להדליק את הטלוויזיה. CNN דיווחו על יריות בעצרת בתל אביב גם ערוצי החדשות בגרמנית דיווחו על כך. התמונות מהארוע בתל אביב הראו שיש שם בלגאן גדול. אי אפשר היה להבין מה קרה שם באמת רק אמרו שרבין נורה. אני במטבח, עסוקה בהכנות למנה העיקרית. מוציאה את התבשיל מהתנור, מעבירה את האוכל לקערות הגשה, מטה את האוזן לשיחות של האורחים ומגישה את האוכל לשולחן.

בבת אחת עברנו מהבדיחות לנסיון להבין מה קורה בארץ, האורחים שלי מתקשרים לקרובים בארץ, אין מידע ברור. הטלוויזיה שופכת הכל לסלון שלנו.. שיחות הטלפון מבולבלות. אנחנו נעים בין שולחן האוכל לבין הטלוויזיה, בין שיחות הטלפון מהארץ לפרשנויות שהתפתחו בחדר, מנסים להיאחז בכל פירור מידע שמגיע מהארץ. כולם יודעים שבחוץ לארץ החדשות מגיעות מהר יותר מאלה שמתפרסמות בארץ, לנו כבר היה ברור שזה סיפור עם סוף לא טוב. סיוט בטעם של ארוחת ערב עשויה היטב. מתישהו הגיעה הידיעה שרבין באיכילוב ואז גם יצאה הידיעה על מותו. לאף אחד כבר לא היה תיאבון. ישבנו עוד קצת זמן עד שהאורחים התפזרו. כל האוכל נשאר על השולחן.

הילדים שחזרו מבילויי השבת נפלו ישר לתוך ההלם הזה. לא היה להם מושג על מה שהתחולל בארץ. ידיעות זרמו מכל הכיוונים: טלפונים מהארץ, מכל תחנות הטלוויזיה הזרות, בכל השפות, בכל הערוצים. יחד אתנו הם שמעו שראש הממשלה שלהם נורה ונהרג ושהיורה הוא ככל הנראה יהודי. ישראלי, ובהמשך – ראינו את המאבטחים. חלק מהם הכרנו אישית, הם התלוו לכל מיני ביקורים שהיו כאן.

בלילה הזה אף אחד מאיתנו לא הצליח לישון. ביום ראשון שלמחרת, יום חופש מעבודה, היינו בבית. במשך כל היום ליוו אותנו תמונות מהארץ, חדשות ועדכונים וטלפונים ומועקה שהלכה וגדלה. כשהבוקר התחמם קצת יצאנו עם הילד הקטן אל גן השעשועים שבשכונה. תחושת הבדידות שם היתה עוד יותר גדולה. הגעגוע להיות בשעות כאלה במקום אחר היה מאד גדול.

ביום שני בבוקר, חזרנו לשגרה. אני הלכתי לעבודה בשגרירות. הקטנצ'יק הלך לגן והילדים - לבית הספר האמריקאי. כשהגיעו בבוקר לביה"ס, נדהמו לגלות שאף אחד לא מתעסק ברצח ראש הממשלה הישראלי שארע בסוף השבוע. פה ושם שמעו קצת מילות תנחומים מחברים ללימודים ששמעו וזהו. יש שיעורים יש מערכת שעות ולומדים. כימיה, פיזיקה, מתמטיקה, עוד שיעור ועוד שיעור ואף אחד לא מתייחס למה שקרה.

בשלב כלשהו הילדים הישראלים הרגישו שהם לא יכולים יותר עם ההתעלמות הזו והודיעו למנהל ביה"ס שהם לא מסוגלים ללמוד והן דורשים שמישהו ידבר איתם על כך. הם הביעו תרעומת על כך שאף אחד מצוות ביה"ס לא חשב שצריך לדבר איתם על הרצח של ראש הממשלה שלהם ועל מה שעבר עליהם בסוף השבוע. מנהל ביה"ס הקשיב והורה מיד ליועצת לכנס את כל הילדים הישראלים ולדבר איתם על ארועי סוף השבוע. באותו יום הם לא למדו וגם ביום שלמחרת. בהמשך השבוע יזם צוות בית הספר פעילויות נוספות שעסקו בעיבוד הארוע הקשה הזה. ובמשך תקופה המשיכו לאסוף את הילדים מידי פעם ולשוחח איתם על הארוע הזה ועל מה שהם מרגישים. 

כשהילד שלי חזר הביתה וספר לי על שביתת הללימודים שהם עשו בבית הספר, הלב שלי התרחב מאד. הבנתי שנפל שם דבר, שמשהו התחולל גם אצל החבר'ה המחוספסים האלה, שכל מה מעניין אותם עד עכשו זה זה רק איפה לבלות..

*******
עכשו כשאנחנו בפתחה של תקופה שלא ידוע מה תביא עמה, ושבכל מיני הזדמנויות משכתבים פה את ההיסטוריה, אני חשה צורך גדול יותר לא לשכוח את הארוע המטלטל הזה.

אין תענוג גדול יותר מזה..

  כבר ביקרתי בלא מעט מקומות בעולם, הייתי ביפן ובסין וגם בארצות הברית וגם בצפון קוריאה ובהמון מדינות באירופה, ובעוד מקומות שתקצר היריעה מלפרט...