26.2.2022

חגיגות הפוסט ה-100

justin-morgan-VxLhYXuLQN8-unsplash

השבוע פרסמתי את הפוסט ה-101 בבלוג הזה וזה נראה לי זמן טוב לעצור ולעשות קצת סיכומים, להביא קצת מספרים, ולגרד קצת תובנות מכל הכתיבה הזו.

הבלוג נולד אחרי שסגרתי את הבלוג הקודם שנקרא "אמזונה אחת" בפלטפורמת בלוגים ישראבלוג. זו היתה תקופה בה סצנת הבלוגים פרחה והיו לא מעט אתרי בלוגים. אני זוכרת בעיקר את קפה דהמארקר שבינתיים שבק חיים גם. מסתבר שכתיבה היום זה לא סחורה.

אמזונה אחת היה בלוג די פופולרי (יותר מ-100,000 כניסות וכ-150 קוראים קבועים), למרות שהוא לא עסק בשום נושא גס/מלוכלך/רכילותי you name it.. ולמרות שלא פרסמתי את כתובתו ברבים, היה לי קהל קוראים קבוע די גדול, שנבנה על אנשים שנקלעו אליו במקרה ונרשמו או כאלה שקבלו את כתובת הבלוג ממני. 

בישראבלוג נוצרה קהילת בלוגרים חמימה ונחמדה. כשאתר ירד מגדולתו הכותבים התפזרו לכל מיני פלטפורמות אחרות. הקשרים הבסיסיים נשארו וחלקם קיימים עד היום בין חברי הקהילה.

מתי הבלוג נפתח?

פתחתי את הבלוג הזה בפברואר 2018. בחודש הזה מלאו לו 4 שנים.

פרסומים לפי שנים

2018 – 24 פוסטים 
2019 – 17 פוסטים
2020 – 30 פוסטים
2021 – 23 פוסטים
2022 – 8 פוסטים עד כה

מי הוא קהל הקוראים שלי ואיך מגיעים לכאן?

באופן מזוהה רשומים פה 13 קוראים קבועים (מינויים) אבל אני יודעת שיש הרבה יותר, לפי נתונים סטטיסטים שמספק לי google analytics.

חלק מהאנשים מגיעים לפה מקהילת הבלוגים "פרפרים". מרבית הקוראים מגיעים לכאן מההפניות שאני יוצרת בדף הפייסבוק שלי, האחרים מגיעים בגלל התיוגים. יש תיוגים פופולריים יותר ויש פחות

במשך 4 שנים ביקרו בבלוג שלי 29,426 קוראים – ממוצע של 7,357 קוראים בשנה או 613 בחודש.

בחודש פברואר 2022 ביקרו  בבלוג שלי 930 קוראים ובחודש שעבר - 761 קוראים.

מאיפה מגיעים הקוראים?

הרוב הגדול של הקוראים הוא מישראל, אבל מסתבר שקוראים פה אנשים מרחבי העולם. אין לי מושג אם מדובר בקוראים קבועים או מזדמנים. מניחה שמי שיודע לנתח נתונים יוכל למקד גם את זה.

הארצות המזוהות הן: ארצות הברית, קפריסין, גיאורגיה, גרמניה, דנמרק, קנדה, צרפת, יפן, פלשתין, בלגיה, בריטניה, יפן, שבדיה, איחוד האמירויות.
חלק מהמדינות מופיעות באופן קבוע כשאני מפרסמת פוסט, והאחרות – באופן מזדמן..

הנושאים עליהם כתבתי

התיוג מקבץ את הפוסטים לנושאים ויוצר מיון לפי נושאים. אלה הנושאים בהם אני מרבה לעסוק בכתיבה שלי

אתגרים   (16)
גדילה (29)
גילוי עצמי (32)
הסרטן ואני (6)
יוצאת לאור (8)
ימי הקורונה העליזים (11)
להמציא את עצמך מחדש (29)
להקשיב לעצמי (20)
מה שקורה כשאני עובדת (6)
מחשבות שעוברות לי בראש (23)
מסע חדש (28)
משפחתי וחיות אחרות (21)
נסיעה לצפון קוריאה 2018 (11)
נסיעה לקוריץ Korzec  (8)
תשוקה (12)

הנושאים הנקראים ביותר (קישורים ניתן למצוא בצד ימין של הדף)

1.      הנסיעה לצפון קוריאה (11 פוסטים) – 5859 קוראים

2.      ימי הקורונה העליזים  (11 פוסטים) – 1321 קוראים

3.      הסרטן ואני (6 פוסטים) – 953 קוראים

4.      נסיעה לקוריץ אוקראינה (8 פוסטים) – 797 קוראים

5.      יוצאת לאור (8 פוסטים)  - 777 קוראים

6.      מה קורה כשאני עובדת (6 פוסטים) – 585 קוראים

 

הפוסטים הנקראים ביותר (500 קוראים ויותר)

1.      פרק ראשון - 15 ימים בצפון קוריאה – 1421 קוראים

2.      אחותי חיה שרה – ליום השואה – 1371 קוראים

3.      איך מצאתי את עצמי בזמן ששטפתי כלים – 1198 קוראים

4.      מלחמת יום הכיפורים שלי – 1024 קוראים

5.      פרק שני – פיונגיאנג מקום נחמד – 878 קוראים

6.      ספרו לי עוד על אזור הנוחות – 612 קוראים

7.      את כל הפרקים בסדרת צפון קוריאה קראו יותר מ-500 קוראים (11 פרקים)

יש לא מעט פוסטים שנקראו ע"י 200-300 אנשים, ממוצע לפוסט הוא כ-120 קוראים


יש עוד הרבה נתונים אבל נראה לי שאסתפק במה שהבאתי כאן.

אין פואנטה 

24.2.2022

בגידת הגוף - פרק חמישי

בבוקר כשהגעתי לטיפול האחרון הייתי לבד, אז לא היה לי ממי להיפרד. הפקידה באשנב בדקה אם ביקרתי בכל התחנות: טפול קרינה אחרון, פגישה עם הרופא שיתן לי מכתב סכום ואצל האחות שתגיד לי מה שכבר ידעתי. אחרי שאשרתי נתנה לי חבילת טפסים "שיהיה לך" אמרה. טכנאי הרנטגן אמר שהוא מקווה שלא נתראה יותר.

למושג "יום אחרון" מתלווה בדרך כלל אווירה של 'סוף קורס': גומרים תקופה, חוגגים ונפרדים. מן אירוע שנח עליו דוק של שמחה שמהולה בעצב. היום האחרון במכון הקרינה לא היה בו שום דבר מכל זה. 

בדרך החוצה מרמב"ם נתקלתי בדוכני השוק שנפרסו להם לאיטם בחוצות הקניון. בכל זאת שעת בוקר מוקדמת ואנשים עכשיו ממהרים לעבודה. קניות עושים אחר כך. הסתובבתי קצת חסרת מטרה סימנתי לי כמה דברים שמצאו חן בעיני ובסוף הלכתי על שטיח חדש למטבח. כל אשה יודעת שאין כמו בזבוז כסף כדי לתרום למצב הרוח. במקרה שלי זה לא כל כך עבד. מצב הרוח שלי נשאר מדוכדך כמו שהיה. גם את הרכבת לא פגשתי הבוקר במחסום.

בנסיעה חזרה הביתה הציפו אותי כל מיני מחשבות. פעם אחרונה שאני עושה את הדרך הזו בטיפול הזה שנגמר. אני חולמת על המקלחת בבית שתשטוף ממני את הכל. כשאני מתפשטת אני מגניבה מבט למראה, סוקרת את גופי, מתבוננת ארוכות ובוחנת את השינויים שחלו בגופי, משווה בין השדיים. מחפשת סימנים למה שהתחולל בגופי בחודשים האחרונים. הצלקת הפכה כל כך בולטת, סימני הכוויות, האדמומית שפשטה על השד שקצת נפוח. השד עוד כואב למגע אבל הכאב הולך ומתפוגג. עוד כמה ימים הכל יחלים ויראה כאילו לא קרה פה כלום. אבל משהו יישאר. הרופא אמר לי שתמיד יהיה הבדל בין אזור שעבר הקרנות לאזורים אחרים.

בגידת הגוף זה מה שמעסיק אותי בימים האחרונים.

תמיד התייחסתי בכבוד אל הגוף שלי. ראיתי עצמי אחראית על שנינו. יש בינינו הסכם בלתי כתוב שאנחנו מחוייבים לו הדדית: אני דואגת לו והוא מחזיר לי בדרכו שלו. כל אחד מאיתנו אחראי על החלק שלו. אני הקפדתי על אורח חיים בריא, תזונה נכונה ועל פעילות גופנית קבועה וכשהיו חריקות פה ושם בגלל מחלה או משהו אחר, נרתמנו יחד לחזור למצב שהיה. הטוויסט ב'ביחד' שלנו לא היה משהו שדמיינתי אותו.

מכיוון שהחשבתי אותנו כישות אחת, אני תוהה מה המסר שגופי מבקש להעביר לי מעבר ל: "זכרי לנוח. לאכול היטב. להפעיל אותי. לשמור עלי. על עצמך". אני שואלת את עצמי האם אני באמת מקשיבה לקולו של הגוף, האם אני שומעת את קולו?

אני מבינה שהקשר גוף-נפש הוא הרבה יותר עמוק ממה שאני מודעת לדברים. היו לי לא מעט סימנים לעומק הקשר הזה. אני עוד זוכרת את הדלקת שסירבה להירפא ונעלמה לגמרי כשנפרדתי ממערכת היחסים שלא היטיבה עימי. בתפיסה שלי עדיף לחיות אחד עם השני מתוך הרמוניה וקבלה גם כשהכאבים מגיעים. והם מגיעים. ההקשבה הזו מסמנת לי מה נכון לי ומה לא.

גוף ונפש הם שניהם חלקים של אותו שלם ושניהם משפיעים עלי ועל בריאותי. כשאני מטפלת במצבים שגורמים לי למתח וחרדה אני בעצם דואגת לגוף, ולכן הם אינם ניתנים להפרדה. 

אני נזכרת עכשיו בהרגשת הנצחיות כשהייתי צעירה, כשחשבתי ששום דבר לא יוכל עלי. היום אני כבר לא צעירה וקורים לי דברים שלא תכננתי. אני מגלה שלמרות סימני הגיל הבלתי נמנעים איכות חיי ובריאותי מצוינים ומאפשרים לי לפעול ולתפקד כאילו אני אישה צעירה. כאשר אני מסתכלת בראי ורואה קמטים מתווספים אט אט ושערי הולך ומאפיר, אני מאושרת להרגיש חיוניות ושמחת חיים ותשוקה לגלות עוד דברים חדשים, ואז אומרת לעצמי – כיף להתבגר ככה. אני לא מתגעגעת לשום דבר בעבר. אולי הייתי יותר צעירה אבל גם יותר טיפשה ופחות מאושרת מאשר היום.

ועכשו מחלחלת בי ההכרה שכל המחשבות על בגידת הגוף הן הבל הבלים.

המקלחת עושה לי טוב. עוד כמה ימים הכל יחלים ויראה כאילו לא קרה פה כלום. נזכרת בשיחה האחרונה שלי עם הרופא: אנשים חושבים שהם בריאים גם אם יש להם כולסטרול גבוה, לחץ-דם, סוכרת, דלקות חוזרות ונשנות במקום זה או אחר, איזה גידול לא ממש סרטני פה ושם וכדומה. אבל בעיות כאלה ואחרות מופיעות רק במצבי מצוקה ממושכים ומוטב לטפל בהן כשהן עדיין "קטנות" וניתנות לתיקון.

את מה שקרה לי אני רואה כאתגר להתמודד איתו. אני יודעת עכשיו מה יש לי ומה אני צריכה לעשות ועלי ללמוד מזה. ואם זה יקרה, אז כל המסע הזה היה שווה.

 

הכל זמנידב חיון

גּוּפִי מִשְׁתַּנֶּה וְיִהְיֶה אַחֵר מָחָר

וּמָה שֶׁנֶּאֱמַר בֶּעָבָר כְּבָר לֹא נָכוֹן הַיּוֹם

הַכֹּל זוֹרֵם כְּמוֹ מַחֲזוֹר הַמַּיִם בַּטֶּבַע

עוֹלִים וְיוֹרְדִים שׁוּב וָשׁוּב

לְעִתִּים בְּטִפְטוּף מְלַטֵּף

לְעִתִּים בָּרָד מַכֵּה בְּזַעַם

כְּמוֹ אַהֲבָתֵנוּ

חַיַּי מִשְׁתַּנִּים בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל

בֵּין קִדּוּשׁ לַקַּדִּישׁ

הַכֹּל זְמַנִּי.

מתוך "הכל זמני" בהוצאת "עלה"


הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה

פרק רביעי - שגרה

18.2.2022

שגרה - פרק רביעי

כל בוקר אני נוסעת לרמב"ם לפגישה בבניין 10.

"מכון קרינה" זה צרוף שפותח את כל שערים ויכול לכל סידורי האבטחה הקפדניים. הדרך מזכרון לחיפה היא כל כך יפה שלא פעם היא משכיחה ממני את הסיבה שבגללה אני נוסעת כל בוקר צפונה. תמיד הפגישה הראשונה היא עם הרכבת האדומה. אני סופרת את הקרונות שלה. כל בוקר הפגישה היא בנקודה אחרת. יאללה תחרות, אני אומרת לעצמי ולוחצת על דוושת הגז כדי להתחרות ברכבת הנוסעת לצידי. חלק מהדרך אנחנו עושות ביחד ומתישהו היא משיגה אותי. המהירות שלי תלויה בכל מה שקורה על הכביש, אצלה אין שום בעיה רק תתנו לה פסים והיא דוהרת קדימה. אני הכי אוהבת את מראה הרכבת החוצה את הכביש על הגשר שליד עתלית. בשלב כלשהו דרכנו נפרדות, כל אחת למשימות שלה.

האכזבה מסידורי החניון ברמב"ם הפכה אותי ליצירתית. שילבתי את הטיול לרמב"ם עם הליכת הבוקר וככה אני מגלה מקומות חדשים והתרחשויות חדשות באזור, כל פעם מוצאת סבוב אחר שיוביל אותי אל היעד שלי.

והנה הרכבת.. שוב אנחנו נפגשות כשהפעם היא נוסעת ואני הולכת. אנחנו מתחרות על המחסום, מי יעבור קודם. האם אצליח לעבור לפני שהמחסום ירד או שהמחסום יקדים אותי ויאלץ אותי לעצור ולחכות. כשהמחסום יורד אני מתקדמת קצת כדי לצלם ואז הנהג צופר.. אני צוחקת.

בכניסה לרמב"ם יש כמה בניינים מדהימים ביופים שממש גורמים לי לרצות להתעניין בהם לעומק.  אני מנסה את כל הכניסות. כל כניסה והיופי שלה, זו מכיוון בת גלים נושקת לנוף העירוני והאחרת מכיוון החוף השקט מגלה את יפי הים המשתנה בכל יום.

בבנין 10 אני פוגשת את הדיל שבאה מנצרת ואת עינב מהקריות ואת שרה מעפולה וגם את הסבתא מנהריה שבאה בכל בוקר עם הנכד שלה שכל הזמן נותן לה עצות. היום זה היום האחרון שלה כאן ואי אפשר להחמיץ את שמחת היום האחרון כאן. בלי שנתכנן הפכנו חברות. אנחנו מתייעצות לאן צריך לפנות ועם מי להיות בקשר, איזה קרם מומלץ למרוח כדי להקטין את השפעת ההקרנות, משוות בין הרופאים המטפלים, מחליפות מתכונים, לפעמים האחות מסתובבת בינינו ומתעניינת, עד שהרמקול קורא בשמי.

בדרך חזרה לאוטו אני חושבת על מה שהפך להיות היומיום שלי עכשו וכמה מהר עברתי ממצב שהכל היה מאיים ומפחיד ורחוק לשגרה נחמדה שאפשר להנות ממנה.. בדרך חזרה אני נוסעת לאורך הים. הים מלא התרחשויות. כל בוקר אני פוגשת ים אחר, פעם סוער וגבה גלים וביום אחר רגוע ומזמין. אני נזכרת בגעגועים בימים של הקיאקים ותוהה מתי אחזור לים.. אני ממש מתגעגעת.

הורדתי הילוך בכל מה שקשור להרבה דברים. ההשפעה ניכרת בכל מה שאני עושה בתקופה האחרונה. אני מקשיבה לעצמי. קוראת לא מעט. בודקת. לומדת את הדברים ומסתגלת לשינויים.

ניקיון הבית קבל פרופורציות. אני מורידה אבק במידת הצורך, לוקחת זמן לצייר, לכתוב, לבקר חברות, לקרוא, לבשל מה שבא לי, להשקות את העציצים ולארח את הכלב של הילד שלי שמוציא אותי לטיולים בחוץ שלוש פעמים ביום. חובה.

אני נהנית מהקצב החדש וחושבת שאף אחד לא יזכור כמה חשבונות שילמתי ואם הבית שלי נקי ואפילו לא כמה אבק הורדתי אבל את רגעי הכיף שאני עושה ביחד איתם ואת הצחוק המתגלגל ואת השטויות שעשינו ואת הטיול שבו טבענו בבוץ ואת קטיף התותים, בטוח שלא ישכחו. ואני לא אשכח את זה שהקטן בן החמש ביקש שאשאר אצלם בלילה והזמין אותי לישון על מיטת החברים שלו.

הפרקים הקודמים:

גם אני בסטטיסטיקה

פרק ראשון - לישון עם האויב

פרק שני - סדקים

פרק שלישי - אני הופכת לאשה מדליקה


10.2.2022

היא אמרה לי "בואי"

1.       

בכל יום ראשון אני נוסעת לרקוד בסטודיו של גלית בחיפה.

המוזיקה שממלאת את חלל הסטודיו זורמת לתוך הגוף שלי מהרגע שאני נכנסת אליו. אני מניחה את החפצים שלי על הכסא, מקשיבה להנחיות של נעה ואני בעולם אחר שבו הגוף מדבר. כל שיעור הוא משהו אחר. נושא אחר ואני מגיבה בגוף. עכשו אני נוזלת עכשו התנועות חדות ועכשו תנועה מעגלית אני הודפת, מקבלת ומשתלבת ונפרדת. הכל בגוף. האינטראקציה שלי עם עצמי ועם האחרות היא בתנועות של הגוף.

בכל פעם אני באה לסטודיו במצב אחר. הגירויים וההתרחשות סביב משפיעים עלי ולכן בכל פעם הביצוע שלי יהיה שונה. אם אני כועסת, מאוכזבת או לחילופין שמחה – הגוף יביע את זה. יום קר יכול להוביל לביצוע נוקשה, ויום חם יכול להוביל לביצוע מזיע ומטפטף. הגוף הוא זה שיבטא הכל והגוף חייב להיות גמיש עד אין קץ. מכיוון שהריקוד נשען על הגוף, יש משהו שיעבוד בפעם אחת ובפעם אחרת – לא. אין מפגש שיהיה זהה לזה שלפניו או אחריו.

אנחנו רוקדות וגם מכינות מופע שנציג בעוד חודשיים. אנחנו מתכוננות ועושות חזרות. החזרות הן לא כדי ליצור גרסה אחת של המופע, אלא להתכונן לקשת של אפשרויות שעשויות להתרחש בו. אנחנו מתרגלות את אותה התנועה שוב ושוב, כדי להבטיח, שלא משנה מה יקרה - אם רגל תתכופף יתר על מידה, או הידיים יהיו שלובות באופן לא מיטבי - נצליח להוציא לפועל את הכוריאוגרפיה. ככל שנהיה יותר גמישות ופתוחות לשינוי כך המופע יזרום יותר טוב.

2.       

אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה בכל יום ראשון.

הרצון לרקוד פעפע בתוכי והתגלגל בראש שלי שנים רבות. מפעם לפעם גיששתי סביבו אבל לא מצאתי בתוכי את העוז לעשות את זה. ולמרות שנורא רציתי - לא העזתי. חשבתי שלרקוד זה משהו של בחורות צעירות וכי אני כבר פספסתי את הרכבת הזו. חשבתי שנשים בגילי רוקדות ריקודי עם או ריקודים סלוניים. אני רציתי ריקוד אחר. רציתי לרקוד ריקוד של הגוף, ריקוד שהגוף מדבר באמצעותו, שהגוף מדבר מתוכו. רציתי לרקוד את התנועות שמבטאות את הרגשות. רציתי לרקוד כמו במחול הזה שראיתי לפני שנה, שבו הרקדניות היו נפלאות גם ביכולות הטכניות שלהן וגם בבניית הסיפור ועיצוב דמויות חזקות ועגולות.

בכל השנים שאני צופה בהופעות של מחול אני עוקבת אחר הדבר הנפלא הזה שהרקדניות מביאות אל הבמה. ויום אחד ההופעה שהלכתי אליה חוללה בתוכי משהו חדש שלא הכרתי. הרקדנים נעו על הבמה בהרמוניה מושלמת כשתנועה אחת הובילה לתנועה אחרת, כמעט לא היו רגעי עצירה או נשימה בין התנועות. הם נעו כאילו אוויר זורם בעורקיהם ולא דם, בריחוף ובהרמוניה מופלאה שגרמה לי לעצור את הנשימה. התבוננתי בהם נדהמת. ברגעים האלה רציתי להיות על הבמה יחד איתם.

וכשנפלה לידי הכתבה על קבוצת מחול החדשה לנשים כמוני באמצע החיים, הרגשתי שלא במקרה היא התגלגלה וכי זו ההזדמנות עליה חלמתי כל החיים. ומהמקום הזה יצרתי קשר עם מנהלת הלהקה ואמרתי לה שגם אני רוצה והיא אמרה לי "בואי" ובאתי. לפני כמה חודשים הצטרפתי לסטודיו שלה ומאז אני מרחפת.

3.       

בכל יום ראשון אני רוקדת בסטודיו של גלית בחיפה.

בפרק החדש של חיי, נשמטה הקרקע המוכרת של פעם מתחת לרגליים. התחלתי פוזלת למחוזות אחרים, מגניבה אליהם הצצה חטופה ונשבית בקסם של מה שאני מגלה. משב הזמניות פתח לי כל מיני חלונות להזדמנויות חדשות. הריחוק מסביבתי הקודמת הסיר מעלי את העיניים הבוחנות ואת הביקורתיות שמאתרת חריגה מהתלם והאפשרות להתנסות בדברים חדשים הפכה ממשית יותר. הרגשתי שאני נמשכת לשם. נמשכת בחבלים סמויים שאני ממש לא רוצה להתיר אותם.

התחלתי להתבונן פנימה לתוכי והרגשתי שאני רוצה לחשב את המסלול שלי מחדש. במקום החדש שלי, כמהגרת לרגע, כשהעיניים הבולשות של החברה לא מונחות עלי, אני חווה תחושה של חופש ושל שחרור מלחץ, איתה אני באה אל רחבת הריקודים כל שבוע מחדש. המוזיקה שמתנגנת ברקע גורמת לי להשיל את הכל. אני נסחפת על הרחבה בתנועות של ריקוד, ומחוללת יחד עם החברות החדשות שלי. החברות למחול.

הריקוד מלמד אותי שגם החיים הם בעצם סוג של ריקוד משתנה ודינמי. אני מתרגלת יותר גמישות כדי לגרום לכל דבר לעבוד, לא משנה מה יביא עימו אותו היום. בראש מתהדהדות לי מילות השיר "חוץ לארץ", שכתב דן תורן ללהקת "בלגאן" (איזה שם): "אתה צריך להסתובב ברחובות עירך / כאילו זו עיר זרה / להיכנס לבית קפה / לשבת, לראות מה יקרה." ואני מהרהרת בנפלאות העיר הזרה שבאתי אליה ובמקומות המרגשים שהארעיות לקחה אותי אליהם. 

4.2.2022

אני הופכת לאשה מדליקה.. - פרק שלישי


 "תבואי ביום שני בשעה 10 להתחיל את ההקרנות" מסרה לי הבחורה ממרכז המידע בשיחת הטלפון שהגיעה אלי בבוקר בהיר אחד. בקול יבש ותכליתי, מסרה את כל המידע לגבי היום הראשון, קוד הטיפול שצריך להיות כתוב בהתחייבות שאביא והיכן עלי להתייצב. גם אני הייתי עניינית ורשמתי את כל הפרטים. כשנגמרה השיחה היו לי עוד שאלות אבל כבר לא היה את מי לשאול.

בלילה שלפני כבר לא ישנתי טוב. היו לי הרבה מחשבות על הטיפול שאני הולכת לקבל. גם אם המסגרת היתה ברורה, לא היה ברור לי אילו השפעות יהיו לדבר הזה עלי, איך ארגיש, האם יהיו לי תופעות לוואי ואיזה. בעיקר הייתי מוטרדת מפני העתיד, מה תהיה השפעת הטיפול הזה בטווח הארוך. ולכל זה לא היו לי תשובות.

יום שני בבוקר היה יום מאד סוער. בלילה ירד הרבה גשם. הגשם הזה ליווה אותי גם בדרך לרמב"ם והסערה שבחוץ תאמה מאד את מה שהרגשתי בתוכי עמוק בפנים.

הגישה העניינית הזו חזרה על עצמה במרפאה אליה הוזמנתי. תחושה שהכל מתוקתק. קבלתי כרטיס ברקוד אותו עלי להעביר בכל פעם שאגיע שידעו שהגעתי. "לכי לחדר 62 ותחכי שם" פגישה ראשונה עם האחות שמסבירה על כל התהליך ואיזה שיתוף פעולה נדרש ממני. היא ממלאת כל מיני טפסים, מוסרת הרבה מידע שאת חלקו אני לא ממש קולטת. ליתר בטחון היא נותנת לי דף ואומרת שהכל כתוב שם.

אחר כך אני עוברת אל מכון הקרינה, שלושה טכנאים, שני גברים ואשה אחת, ילוו אותי בימים הבאים. הם מראים לי איפה להניח את החפצים שלי, מסבירים מה עלי להוריד, "החלוק שתלבשי לאחר שתתפשטי", לאן אני הולכת, איך לשכב על המיטה, הדיבור שלהם איתי הוא דרך הרמקול "לא לזוז", "לנשום עמוק", "רגיל". סטיה קלה מהכללים גוררת נזיפות. בימים הראשונים אני ננזפת לא מעט ומפעם לפעם מקבלת מחמאה "את נושמת טוב". בדרך כלל הם לא מחליפים איתי מילה. הכל מתנהל בסדר מופתי: אני מוסרת את הכרטיס, מתפשטת, לובשת חלוק סגול, מתפשטת שוב, שוכבת על המיטה, מכונת ההקרנה מסתובבת סביבי, הרמקול מכריז, אני עוצרת את הנשימה, נושמת, עוצרת, נושמת, עוצרת, מתלבשת והולכת. הכל בשקט.

המסלול הראשי, של הטיפול עצמו מחייב להתייצב כל יום, בשעה קבועה, במשך כמה שבועות, במכון הזה יזריקו לגופי טונות של קרינה מרוכזת וממוקדת שתשלח מסר לתאים שבגופי שפה כבר לא יצמח שום דבר. האחות הרגיעה אותי שאני לא מפזרת את קרינה לסביבה ואפשר לחבק אותי. לקבל אישור לחיבוק זה לא דבר של מה בכך בימים אלה שכל חיבוק יכול להתפרש כדרך להעברת חיידקים. אבל, אליה וקוץ בה, בשבועות הקרובים, אמרה לי האחות, כדאי לי להתרחק מכיריים של גז, כי אולי אהיה קצת מדליקה... מזל שעברתי לעידן החשמל.

המסלול השני של הבירוקרטיה הבלתי נגמרת הוא מתסכל וסיזיפי ביותר. במסלול הזה שום דבר לא ברור וכל דבר שאני לומדת חושף אותי לעוד דברים שלא ידעתי.

קודם כל החניה. בימי הטיפול, אני זכאית לחניה חינם אבל רק בחניון ספציפי בו אף פעם אין מקום. בכל החניונים האחרים צריך לשלם. אז לא באמת ברור לי הקטע של יש חניה אבל בעצם אין חניה. יש השתתפות בנסיעות רק בתחבורה ציבורית ובמונית ואני תוהה למה אין גם החזר ברכב הפרטי.

חוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם ביטוח לאומי ומס הכנסה ומשרד התחבורה וכל דבר כזה צריך לפצח לבד ולהבין מה ואיך לעשות. ואני תוהה מה עושה מי שלא יודע להסתדר לבד ולא מתמצא בלעשות דברים לבד במחשב ולא מודע לזכויות שלו..

ופעם אחת שמעתי שיש אחות מיוחדת למחלקת שד שהייתי אמורה לפגוש כבר בתחילת הדרך אבל אף פעם לא פגשתי. והעובדת הסוציאלית היא בכלל סיפור להשיג אותה. בכל יום היא יושבת בבניין אחר ומי יודע איפה היא ומה שעות הקבלה שלה ואיך קובעים איתה פגישה.. לאלוהים הפתרונים..

וישנה גם השאלה הגדולה, מה יקרה איתי בסוף הטיפול ולאן אני ממשיכה מכאן..

ככל שאני מרבה להסתובב בבית החולים כך אני יותר ויותר מתקשה להבין את ההתנהלות שם. הרי חולים כמוני יש להם מאות בשנה, איך יתכן שלא יצרו פרוטוקול מסודר של הדרך אותה צריך לעבור כל מי שמגיע אליהם, את מי צריך לראות ומה הפרוצדורות שצריכות לעשות. אני תוהה למה הכל צריך להיעשות בשיטת הניחוש והשמועות מפה לאוזן ואיסוף המידע באופן לא פורמלי מאלה שגילו זאת קודם. ממש מתסכל..

למרות התסכול, אישית אני משתדלת להתמקד בזה שאני כבר בשליש הדרך ועוד מעט אוכל לסגור גם את הפרק הזה מאחורי..

קריעות

כבר עברו שלוש שנים. בעצם הניסוח הנכון הוא שעברו רק שלוש שנים. התקופה הזו מעוררת בי מחשבה ורגש על הקריעות בחיי. קריעות מכל ההרגלים ומכל מה ש...