עשרים שנה...

 1/10

מחר, בערב יום הכיפורים, אמא שלי תהיה מתה עשרים שנה.

אני כותבת את זה ועדיין מתקשה להשלים עם זה. היא אמנם מתה לפני עשרים שנה, אבל האישה הנמרצת ומלאת החיים שהייתה – נעלמה כבר כמה שנים קודם.

כשראיתי את הסרט על מיקי ברקוביץ' וההתמודדות שלו עם הדמנציה, זיהיתי בו מיד את מה שראיתי אצל אמא שלי: את השקיעה לתוך משהו שקשה לתפוס ולהבין. את הידיעה שזו אמא שלך, אבל היא אחרת. מישהי שאת כבר לא מכירה.

כמה עצוב היה לבוא לבקר אותה בשנים האלה ולגלות שכל השיחות שלנו הצטמצמו ל: "את רעבה? מה אכלת? רוצה לאכול? "

 2/10

בחודשים הראשונים אחרי מותה, אני זוכרת שעברו בי לא פעם מחשבות על כך שזה פשוט לא הגיוני שאימהות יום אחד נעלמות כלא היו. לא הבנתי לאן היא הלכה ואיפה היא מסתובבת כעת. חשבתי שאולי יש סיכוי שיום אחד היא תחזור, או אולי תתקשר.

הרבה שנים לא מחקתי מאנשי הקשר שלי את מספר הטלפון הנייד שלה, כדי שאם היא תתקשר זו תהיה שיחה מזוהה (לשיחות לא מזוהות אני הרי לא עונה).

אז זה נראה לי הגיוני.

 3/10

כמה פעמים חזרתי אל השבוע האחרון שלנו ביחד, כשישבתי ליד מיטתה בבית החולים. זה היה השבוע שבו היינו הכי קרובות מזה תקופה ארוכה. חשבתי שנדבר; היו הרבה דברים שרציתי לשאול אותה, שרציתי לדעת. אבל היא הלכה והתכנסה אל תוך עצמה, ובימים האחרונים האלה הלכה ונשמטה ממני עד שכבר אי אפשר היה לדבר איתה.

נשארנו לשבת, אחת ליד השנייה. קרובות פיזית, אבל רחוקות מאוד.

 4/10

יתומה זה משהו שכבר הכרתי; הייתי צעירה מאוד כשאבי נפרד מאיתנו. תחושת ההתייתמות הזו העמיקה כשאמא הלכה.

ההתייתמות לא קרתה ברגע המוות שלה – היא התרחשה ברגעים הקטנים שסביבו: כשהיא שקעה בשינה עמוקה, כשצלצלו אליי מבית החולים להגיד שזהו, כשפירקנו את הדירה שלה ונפרדנו מכל החפצים המוכרים. ועכשיו, היתמות הזו פוקדת אותי בכל חג מחדש, כשאני נזכרת שאין למי להתקשר כדי להגיד חג שמח, או לספר משהו שהיה משמח אותה.

 5/10

אמא הסתלקה מפה לפני עידן הטלפון שמצלם תמונות כל הזמן.

בימים האחרונים חיפשתי תמונות שלה; דפדפתי בהרבה אלבומים ונברתי בעשרות שקיות של תמונות שמעולם לא סודרו: אמא בצעירותה, תמונות מהחיים שאחרי המלחמה, מסיבת החתונה שלה, התחפושות בנשפי פורים, הטיולים. פעם צילמו בעיקר רגעים משמעותיים והתמונות היו בדרך כלל מבוימות. היום מצלמים בעיקר בספונטניות.

חשבתי על כל אותם רגעים יומיומיים, פשוטים ורבים שהיו לנו איתה – ושלא זכו להפוך לתמונה והם נשארו רק אצלי בזכרון.

 6/10

אמא מתה לפני עידן הווטסאפ ולפני הסמסים. דיברנו בעיקר בטלפון ונפגשנו מפעם לפעם כי גרנו רחוק אחת מהשניה. מעולם לא התכתבתי איתה בהודעות, לא שלחתי לה תמונות מחיי היום־יום, ולא "שמעתי" אותה מתפעלת בכתב מדברים שסיפרתי לה בזמן אמת. אני חושבת על כל הדיאלוגים שיכלו להיות בינינו.

אמא נהגה להשאיר לנו פתקים על השולחן לפני שהייתה יוצאת מהבית. כמה חבל שלא שמרתי כמה מהפתקים האלה.

7/10

מתישהו האבל על אמא התיישב לי בתוך לוח השנה הפרטי שלי. אמא נולדה ב-20 ביוני ונפטרה בערב יום כיפור – תאריכים שקל לזכור. אני נעה כל השנה בין יום ההולדת שלה ליום שבו קברנו אותה.

נשארנו תמיד אמא וילדה. אני נותרתי עם הזיכרונות שיש לי כילדה: היא מלווה אותי לבית הספר, עומדת איתי מתחת לחופה, הולכות יחד לקניות, היא מבשלת את האוכל שאני אוהבת כשאני באה לבקר.

הזמן שלה נעצר. שלי לא. היא נשארה קפואה ביום שנפרדנו ממנה – אני כבר לא.

8/10

אני זוכרת את אמא מספרת על אמא שלה. הן נפרדו כשאמא הייתה בת 22; אמא עלתה לארץ וסבתא נשארה מעבר למסך הברזל. הקשר ביניהן התקיים במכתבים, שחלקים מהם הושחרו מטעמי צנזורה. אני זוכרת אותה מתרגשת כשמכתב כזה הגיע, ולא פעם ראיתי אותה קוראת ובוכה. היא חלמה שנים שהן ייפגשו שוב.

וזה קרה. הן נפגשו אחרי כמעט 30 שנה שלא התראו .אמא התרגשה מאד לקראת העליה של סבתא לארץ. אני הייתי אז בצבא. יום אחד הגעתי הביתה וגיליתי שהחדר שלי הופקע לטובת אישה שקוראים לה "סבתא", שמדברת רק יידיש או רוסית. סבתא חלתה ונפטרה תוך כמה חודשים.

עכשיו אני נזכרת שמעולם לא דיברתי עם אמא על התקופה הזו: מה הרגישה כשפגשה שוב את אמא שלה? האם ריכלו על מכרים וקרובים כמו שאני עושה כשאני פוגשת חברות שלי ? מה סבתא סיפרה לה על החיים שעברו עליה שם?  מה הן עשו ביחד ? האם בישלו מאכלים מוכרים מהבית?

בדיוק כמו ברגעים האחרונים מולה בבית החולים, גם אז עמדתי שם צעירה מדי מכדי להבין ולשאול. המחשבות האלה לא עוזבות אותי, ולא משנה כמה זמן עבר.

 9/10

אני חושבת על מי שנולדתי להיות אחרי מותה, על המקומות שבהם צמחתי ומי אני היום. 
אם היא פתאום תופיע כאן, אני תוהה אם היא בכלל תכיר אותי ואת מי שהפכתי להיות.
מה היא תגיד כשנכיר לה את כל מי שנוסף למשפחה מאז שהיא כבר לא כאן..
ואני מבינה היטב: אני כבר מזמן לא אותה ילדה שאמא שלי הכירה.

10/10

אחרי עשרים שנה אני מסתכלת על הירושה שנשארה לי ממנה..

בבית שבו גדלתי גרים היום אנשים זרים. נשארו הסיפורים מילדותי, ערימת הפתקאות שהיו אוסף המתכונים שלה, אלבומי התמונות שבהם שמורה גלריית הדמויות שהייתה לאורך חייה, והמשפטים שנהגה לומר לי שוב ושוב: שאאמין בעצמי ושהכל תלוי בי; לראות תמיד את היופי שבשגרה; שהאושר האמיתי מגיע מהדברים הקטנים של היומיום; ושהקשר שלי עם הילדים שלי – תלוי בי .

המשפטים האלה הפכו לקול הפנימי שמנחה אותי. עד היום אני שומעת אותם מהדהדים בי, גם בלי שהיא פה. המשפטים והזיכרונות האלה הם הירושה שקיבלתי ממנה, ואולי זו גם הירושה שביכולתי להעביר הלאה, לילדים שלי.

תודה שהייתם איתי לאורך המסע האישי הזה.

בערב יום הכיפורים אדליק נר זיכרון לזכר אמי, נינה-הניה ליניק לבית שמוקלר, שאני כל כך זוכרת...

 

מהשתיקה של אבא – לשורשים שצומחים באיטליה

היום, 27 בינואר 2026, כשהעולם מציין את יום השואה הבינלאומי, אני מוצאת את עצמי מביטה לאחור בתדהמה על מסע שלא תכננתי לעבור.

בשנה הבאה ימלאו 40 שנה ללכתו של אבי. במשך עשרות שנים, הסיפור שלו היה עבורי מעין "חור שחור". ידעתי שהוא איבד את כל משפחתו בשואה ובנה חיים חדשים כאן, בישראל, אבל מעבר לכך – דממה. אבא היה איש צנוע, שתקן, כזה שמתכנס בשקט בפינה שלו ולא מרבה לדבר. הוא לא סיפר, ואני – אולי כי לא הייתי פנויה להקשיב – לא שאלתי.

כמו בשיר של דליה רביקוביץ: "גאווה" "אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים... וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה". הסלע שלי נשבר יום אחד בגלל שאלה קטנה של הבן שלי. כשגיליתי שאין לי תשובות עבורו על השורשים שלנו, יצאתי למסע ששינה את חיי.

מה גיליתי בתוך השתיקה?

הלילות שלי הפכו למסע בלשי בארכיונים ומאגרי מידע. כל גילוי הרגיש כמו אוויר לנשימה:

• דפי העד: ב"יד ושם" מצאתי דפים שאבא מילא בכתב ידו. פתאום, ל"שמות" היו פנים וקשר משפחתי.
• המכתבים ביידיש: כשפירקנו את הבית של אמא, מצאתי מכתבים בכתב ידו המוכר של אבא. שם, בשפה שבה שתק כל השנים, סיפר על מה שקרה למשפחתו והשאיר לנו צוואה רוחנית.
• הדרכונים הישנים: בארכיון הציוני מצאתי את הדרכונים של הוריי, שהסגירו את הדרך הפתלתלה שעשו כדי להגיע לארץ.

המסע הזה לא נשאר רק במגירה. הוא שלח אותי חזרה לספסל הלימודים באוניברסיטה, ללמוד יידיש ולחקור את הקהילה שממנה אבא בא – מחקר שאפילו זכה בפרס.

מענף בודד – ליער של 4,000 איש

אבל הגילוי המדהים ביותר נבנה לאט לאט, שם אחר שם. מה שהתחיל כניסיון להבין מי היו הוריו של אבא, הפך למפעל חיים של שיקום זיכרון. היום, עץ המשפחה שבניתי מונה למעלה מ-4,000 אנשים. תחשבו על זה: מתוך השתיקה של אדם אחד, מתוך העפר של משפחה שחשבנו שנגדעה כליל, צמח יער עבות של אלפי שמות, סיפורים וקשרים. 4,000 עדים לכך שהרוח והמשפחה חזקים מכל ניסיון להכחיד אותם.

המעגל שנסגר באיטליה

והנה הדבר המדהים ביותר: השבוע, הבת שלי סיפרה לי שהיא עומדת לספר את הסיפור של אבא – של סבא שלה – בבית הספר הבינלאומי שבו לומדים ילדיה באיטליה.

תחשבו על זה: ילדים מכל העולם, ובתוכם הנכדה שלי בת ה-12, ישמעו על האיש השתקן ההוא, על הכאב שלו ועל הניצחון שלו. היא תספר להם איך משתיקה גדולה צמחה אימפריה של 4,000 איש.

אבא כבר לא איתנו 40 שנה, אבל השורשים שלו חזקים מתמיד. הם חוצים יבשות, שפות ודורות, וממשיכים לצמוח גם כשהוא כבר מזמן לא כאן.

המסע שלו עדיין לא הסתיים. הוא רק התחיל לדבר.

ואתם? האם גם בבית שלכם יש שתיקות שמחכות להישבר?  אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. לכו לשאול, לחטט במגירות הישנות, לחפש במאגרים. כל שם שאתם מוצאים, כל ענף שאתם מוסיפים לעץ, הוא ניצחון קטן על השכחה.

יש לכם סיפור משפחתי שגיליתם או פיסת זיכרון שמרגשת אתכם במיוחד? אשמח מאוד לשמוע בתגובות.

 

היינו משפחה קטנה - ליום השואה

 

המדור לחיפוש קרובים - 1957

אנחנו משפחה קטנה, אבא ואמא ושתי בנות.

ההורים שלי עלו לארץ ב-1948, כשכבר פרצה מלחמת העצמאות. הם הגיעו מוורוצלב בפולין שם התקבצו פליטי המחנות והמלחמות. הסוכנות היהודית ארגנה את סידורי העליה לארץ והם מצאו עצמם בארץ נאחזים בשארים המעטים שהגיעו לכאן קודם לכן.

אמא פגשה כאן את אבא שלה, אחרי 15 שנות פרידה. האושר היה קצר. חצי שנה אחרי שנפגשו הוא נהרג.

מהצד של אבא, היתה כאן בת דודה שעלתה לארץ בשנות ה-30 וגרה בקיבוץ עינת ומרדכי - בן דודו שעלה לארץ חודשיים לפניו.

אלה היו כל מי שיכלו לקבל את פניהם.

בשנים הבאות התקבצו לפה עוד שארים מעטים: מהצד של אבא- חיים מפתח תקווה – הבן של יונה אחיו שנספה - שהיה הניצול היחיד מכל המשפחה. ומשה הבנדוד מקרית גת.

משפחתה של אמא נשארה כולה מעבר למסך הברזל (ברה"מ לשעבר) אח אחד עלה ארצה אחרי כמה שנים.

וככה היו למשפחה הקטנה שלנו סניפים של אנשים בודדים בחיפה, בפ"ת, בקרית גת ובקיבוץ עינת. אף פעם לא נסענו לבקר ולא היה למי לנסוע בחופש, כמו שעשו ילדים אחרים.

אמא נהגה להאזין באדיקות ומתוך הרגל ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו. בהתחלה זה היה הרדיו הגדול שעמד בסלון ואחר כך מהטרנזיסטור שעמד על החלון במטבח. אמא בישלה והקשיבה. הצליל של התכנית הדהד במטבח ובזמן שזו שודרה השתרר שקט בבית. אסור היה להשמיע קול ולהפריע. אין לדעת מה קיוותה אמא למצוא.. אבל מכיוון שכל משפחתה התפזרה לכל עבר ואימי בילתה הרבה שנים בערבות סיביר של רוסיה הרחוקה, מנותקת מכולם - אולי קיוותה שהרדיו יביא אליה ידיעות על מישהו מהם.. מישהו מהעבר שלה...

זה לא קרה. מה שכן קרה זה שכל מי שהיה בזמנו קרוב רחוק מדרג ג' או אפילו סתם מכר או מכרה מהעיירה שלה – כולם שודרגו מיידית והפכו להיות קרובים ממש וזכו לכינוי דוד או דודה. וככה זכינו בדודה ברנה ודודה מרים ודודה שרה ודוד חנוך..כל שכן הפך להיות דוד והעולם התמלא דודים דודים..

אבא חי תמיד בתחושה שהאסון הבא נמצא מעבר לפינה. מאז שעלה לארץ עברו עליו מלחמת העצמאות ומבצע סיני וששת הימים ועוד כל מיני מבצעים שלא כולם נגמרו טוב .. התחושה של מדינה שנמצאת תמיד בסכנה ושהאסון הבא הוא רק שאלה של זמן.. היתה כל הזמן באוויר. הוא תמיד הקשיב לחדשות, ל"קול ישראל מירושלים". והרדיו כל הזמן שידר גזרות חדשות. הכסף לא היה מצוי אצלנו אבל אבא דאג למזון לשעת חירום. במחסן הוא שמר ארגזים של בצלים יבשים ועל הרצפה פיזר תפוחי אדמה.. להאריך את חייהם כמה שאפשר... ההורים לא שיתפו אותנו בדאגות על המצב בכלל או על המצב הכלכלי שלנו אבל אפשר היה לראות את הדאגות על פניהם..

כילדה אף פעם לא עצרתי לשאול איך זה שאנחנו משפחה כל כך קטנה, למה אין לנו סבא או סבתא, או דודים. כמו שהיו לילדים אחרים שהכרנו. סבא וסבתא שפגשתי בבתים של החברות שלי היו זקנים, שדיברו בשפה שלא הבנתי ונראו כמו אנשים ממציאות אחרת שלא התחברתי אליה. ארוחות שבת והחגים היו תמיד ארוחות קטנות. לפעמים היה בא לחגוג איתנו דוד וולודיה עם משפחתו הקטנה שהיה אח של סבא מצד אמא, אבל בדרך כלל הארוחות היו תמיד קטנות.

לא ידעתי שאבי הוא יתום שאיבד את כל משפחתו. לא היו אצלנו בבית דיבורים על הצד הזה של המשפחה של אבא. ידעתי שאמא נפרדה מאמא שלה שנשארה בברה"מ ואין לדעת אם אי פעם הן יפגשו שוב. הקשר עם האמא נשמר באמצעות מכתבים ברוסית, שאמא היתה מקבלת מפעם לפעם. כל מכתב כזה היה מלווה  בהתרגשות גדולה ולא פעם גם בדמעות בגלל הידיעות שקבלה על אחיה שנכלא או על זה שמת.

אני ואולי גם אחותי, שנולדנו כאן בארץ והיינו "צבריות" כמו שנהוג היה לקרוא למי שנולד כאן, כל העבר הזה בכלל לא עניין אותי. העבר התגנב לו מדי פעם דרך כל מיני קרובים שהיו צצים לרגע.. ושוב נעלמים. לא הבנתי מי זה חיים מפתח תקווה.. ומה הקשר שלי למשה מקרית גת או לאלה שאמא אמרה שהם "מהעיר שלי".

אבל העבר, התגנב לכל מקום.. והופיע אצלנו בבית בדמות ספר קוריץ שהיה מונח במגירה למטה בארון בחדר השינה ובתמונות שהיו מודבקות בתוך הספר שאבא היה מסתכל עליהן מדי פעם וכשהיה מתסכל – היה בוכה..

אבל אני לא שאלתי ואבא לא סיפר.

אבא שלי היה מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו ועל משפחתו. אף פעם לא דברו על מה שהיה שם. את המציאות של אי אפשר לשאול, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מתבונן בתמונות של אנשים שלא הכרתי. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

וכשאבא שלי נפטר בשנת 1987, ידעתי מעט מאד על החיים שלו לפני שעלה לארץ ועל המשפחה שלו, וגם אז שום דבר לא באמת דחף אותי לשאול ולדעת..

*******

עד שיום אחד... כמו בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ ..

        עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

        יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

        וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

כלב הים הקטן הזה הוא הבן שלי שגירד אצלי משהו.. ששאל שאלות שלא היו לי עליהן תשובות ושבעקבות השאלות שלו יצאתי למסע שלא נגמר...המסע לגילוי העבר שלא הכרתי.

חיבוקים

-        חמש בבוקר אני במיטה. מושיטה יד לנייד שלי ומסדרת רביעיות ב"מה הקשר". הבוקר הצלחתי בלי רמז ובלי אף עזרה, אח"כ וורדל, את המילה של היום מצאתי די בקלות, בניסיון הרביעי. ככה אני פותחת את הבוקר, לפני שאני מתחילה לחשוב על מה אני מסתערת היום.

-        החתול שמע שאני ערה ומיד קופץ על המיטה להזכיר לי שהבוקר עוד לא ליטפתי אותו מספיק.

-        הבוקר אני אפופה בטוב הזה של המפגש שהיה פה בשבת. אושר גדול. פשוט ככה.

-        התרגשתי לראות את שמחת המפגש עם כל מי שנכנס בדלת. דפיקה ועוד דפיקה ועוד דפיקה...כולם הקדימו.. חשבתי על זה שהגעגוע הביא אותם לכאן מוקדם. כל כך שמחו להפגש.

-        זו היתה התכנסות של אחים בני דודים ונכדים, ישבו להם זוגות זוגות לשיחות קטנות של התעדכנות. הקטנטנים היו עסוקים בלבנות להם עולם משלהם. ממש כמו שהיה פעם.

-        והבית שלי.. איזה בית. איזה בית. גורם לי כל פעם אושר מחדש. מספיק גדול כדי להכיל את כולם בנוחות, מספיק נוח שכל אחד ימצא לו את הפינה שלו, ומספיק בגודל בשביל להכיל את מה שאני צריכה. ממש תפור למידות שלי.

-        ברגעים האלה אני לא שוכחת להודות שהחיים שלי דבש.

-        אחרי שהנכדים הולכים אני מגלה את העקבות שלהם בכל מקום.. כשאני לא בסביבה הם מחטטים במגירות ובארונות, מחפשים מה אני מחביאה.... וכדי לחפות על מה שעשו מכניסים הכל בבלגאן פנימה, העיקר שכלפי חוץ יראה מסודר. כשאני מגלה את עקבות האריזות הפתוחות והבלגאן בארון כבר מאוחר..אבל למי איכפת. זה מזכיר לי אותי.. גם אני הייתי ילדה כזו שאהבה לדעת מה מסתתר מאחורי הדלתות הסגורות של הארון ומגירות אהבתי במיוחד..

-        את המפגש הזה והארוחה תכננתי שבועות קודם. סגרתי את התאריך עם כולם כדי שלא יפול משהו באמצע.

-        ידעתי אהיה לחוצה בזמן בגלל הסמינר שהשתתפתי בו, אבל זה רק המריץ אותי להיות יותר מאורגנת ולתכנן הכל מראש.

-        לתכנן הכל זה אומר לדאוג לקנות הכל מבעוד מועד. שהכל יהיה בבית כשאתחיל בהכנות.

-        ולמרות שאני מאד מתוכננת ברגע האחרון אני תמיד מגלה שמשהו נשכח. בשבת בבוקר גיליתי שאין לי חרדל בשביל סלט הביצים שאני מכינה..

-        את שולחן האוכל פתחתי כבר ביום שישי, מתלבטת אם הוא מספיק מרווח להכיל את כולם או שצריך תוספת. בשביל תוספת אני צריכה עזרה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. השולחן המתרחב מרחיב את הלב שלי ישר.. זה משהו שאני מתגעגעת אליו מפעם לפעם..

-        אבל אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שהשולחן המצוצמם אפשר לי דברים שפעם אפילו לא הייתי חולמת עליהם..

-        בשישי בבוקר התחלתי בסידור הבית וקצת ניקיונות (בקטנה). ברגע האחרון החלטתי לשנות את הסידור של הרהיטים. הסידור החדש יצר מרחב גדול יותר בסלון-פינת-אוכל-מטבח והייתי מרוצה ממנו.

-        אחר כך התחלתי לבשל ולהכין כל מה שאפשר מראש. לשבת בבוקר השארתי מה שעושים ברגע האחרון. הכנתי רשימה מסודרת של מה להכין ומתי.

-        בגלל שהילדה שלי גרה עכשו בחו"ל, מפגשים משפחתיים בהרכב כזה הם משהו לא כל כך שגרתי אצלי, ולכן בכל פעם שהיא באה אני דואגת שיהיה זמן בו יפגשו כל האחים וישחקו כל הנכדים ביחד.

-        עכשו בחמש בבוקר, כשהכל מאחורי ואני כבר רגועה ונינוחה, אני חוזרת ונזכרת בשעות האלה של הביחד ואומרת לעצמי שוב ושוב שבנסיבות שנוצרו זה הכי טוב שאני יכולה לזמן.

-        למרות שהחיים שלי דבש יש דברים שאני כבר לא עושה

-        אני כבר לא הולכת לאירועים משפחתיים. וגם לא לשמחות של אנשים אחרים. שמחות משפחתיות מציפות אצלי מיד כל מיני דברים. יש מקומות שעד היום קשה לי לבוא אליהם אז אני לא באה.

-        יש לי רשימה של דברים שאני לא עושה. הרשימה הזו היא אוסף של דברים שאני מרגישה שלא טוב לי איתם. אז למדתי לחתוך.

-        חמש בבוקר אני שוכבת במיטה וחושבת בשמחה על איך שדברים הסתדרו לטובה, ממש כמו שרציתי, שהביקור הזה עושה לכולנו ממש טוב, שקורה בו כל מה שרציתי שיקרה,

-        אני יכולה לכתוב על זה עוד ועוד אבל מישהו צריך לסדר ולנקות את הבית אחרי הסעודה הגדולה והגיע הזמן שאזיז את עצמי מהמיטה.

-        מזל שלא צריך להוציא את החתול לטיול..

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

 

גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנות AM/PM 24/7 שהיתה פעם הסניף המפואר של המשביר לצרכן מצאתי דוכן שמוכרים בו כרטיסי ברכה לחג, ממש כמו פעם. הסתכלתי שוב כדי לראות שאני לא טועה. תהיתי מי בימינו עוד קונה ואולי גם שולח כרטיסי ברכה עם זהבים כמו שהיו פעם, עם הברכות הנאיביות המודפסות עליהן. אבל ראיתי שאנשים עצרו והסתכלו על הכרטיסים וגם קנו. אז כנראה שיש עוד ביקוש למשהו ששייך לפעם ואולי גם בשבילם אלו היו כמה רגעים של התרפקות על העבר וקצת נוסטלגיה...

עוד שנה חדשה בפתח ולי יש הרגשה שזה עוד מאותו דבר. שוב ההתלבטויות על איפה עושים את החג יחד עם הנהלת החשבונות של איפה היינו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפני לפניה. והאם צריך חולצה לבנה והאם לקנות בגד חדש  לחג, כן או לא.. ואיזה מתנות להביא למי ש"לא צריך כלום".

והקטע הזה שצריך לברך. אז כבר מזמן שאנחנו לא מברכים באופן אישי. אפילו לא שיחת טלפון אישית להגיד "חג שמח". עברנו לצד של המקלדת. זה יותר קל. מחפשים איור יפה, מצמידים לו משפט מפתח ושולחים בתפוצת נאט"ו וככה נגמרת ההתחייבות של הברכות. וגם אני נפלתי בזה. מודה. אני יודעת שאנשים מצפים לברכה וזה נחמד לשלוח וגם לקבל אבל מה כבר יש לי לכתוב שלא ישמע ממוחזר ויהיה מחובר לעצם הימים האלה ולרוח התקופה ולא ישמע קלישאתי ורדוד ושלא כתבו עליו איזה שיר או עשו פארודיה או סרטון מצחיק או איור שנשלח בכל הקבוצות בפייסבוק . בקיצור, אני מחפשת משהו מקורי שעוד לא שלחו אלף פעמים, עם מילים נוגעות עושה send וזהו. קל אבל משאיר אצלי איזו תחושה של מועקה שלא ליחסים האלה פיללנו של אדם לאדם מקלדת..

אז בשביל שלא להשאר בתחושת ה"לאן התגלגלנו", הנה כמה אפשרויות להסתכל על השנה החדשה ואולי מזה תצמח ראיה חדשה..

קצת הומור אף פעם לא הזיק

כל ההתעסקות הזו באיפה נעשה את החג ואצל מי נתארח ואיפה היינו בשנה שעברה ועם מי אנחנו רוצים או לא רוצים להפגש ומה כל אחד מביא.. ובסוף אנחנו מגיעים לארוחה שכבר אחרי המנה הראשונה כבר אין כוח לאכול אותה ובסוף הערב נשארים עם כמויות אוכל שיספיקו לעוד שבוע לפחות ואז מתעסקים בלהכין קופסאות שהאורחים יקחו רק שלא נשאר עם כאלה כמויות של אוכל כי המקרר שלי מפוצץ .. תודו שזה הזוי לגמרי כל הספור הזה

אז למה לא נחליט שנלך על גירסה קלילה.. בלי מחוייבות ובלי תכנון וכל אחד יביא מה שבא לו ומה שיצא יצא.. רגע.. זה לא מסתדר כי כולם כבר סגרו אצל ההורים כי קליל זה פחות בטוח..

אז אולי הומור וראש השנה זה לא באמת מסתדר.. אוף..

מבט נוסטלגי על ראש השנה

אפשר לנסות להיזכר מה היה ראש השנה בשבילכם כשהייתם ילדים, להיזכר בכל ההכנות לקראת החג, באורחים שהיו באים לארוחת החג, המתנות שהייתם מקבלים לכבוד השנה החדשה, מאכלים שאמא היתה מכינה לארוחת החג. לכל אחד יש ספור מהתקופה ההיא שהיה ילד.

אצלי זה הדג שהיה שוחה באמבטיה לפני שהפך לגפילטע פיש..

אני נזכרת בדוור על אופנים שהיה רוכב בשכונה ומחלק את הדואר לבתים. בימים שלפני החג האופניים שלו היו עמוסות חבילות של מכתבים. בתיק הגדול שהיה קשור לסבל היו מסודרות חבילות של מכתבים כרוכות בגומי עבה לפי שמות הרחובות.

אני הייתי עוקבת אחריו כבר מרחוק, מהרגע שנכנס לרחוב שלנו, רואה היכן הוא עוצר ועל איזה בית מדלג ומחכה שיתקרב ויעצור בפתח הבית שלנו, סקרנית למה שיקרה, יעצור או לא יעצור? הלב שלי היה מתרחב משמחה כשעצר מול שער הכניסה לחצר הבית שלנו, השעין את אופניו על הרגלית, מוציא מהתיק חבילה מלופפת בגומי ומתחיל לדפדף במכתבים עליהם היה רשום שם המשפחה שלנו. אני הייתי יוצאת אליו, מחכה בסבלנות שידפדף עד שיגיע לשם המשפחה הבא, יוציא בבת אחת את כל המכתבים שהיו מיועדים לנו וימסור לי אותם. דרישות שלום מקרובים ומכרים שפעם בשנה זוכרים לברך ולאחל.. זה היה אושר גדול..

ראש השנה במשמעות הרחבה

אנשי התהליכים והאנשים הרציניים נוהגים להסתכל על החג במשמעות הרחבה שלו, שיש כאן התחלה חדשה, הבטחה, ציפייה, הזדמנות למשהו אחר.

ובהזדמנות הזאת גם לראות את ראש השנה כזמן לחשבון נפש, להביט אחורה על מה שהיה וגם על מה שעוד יהיה ופשוט לעשות איזה סכום עם התכוונות לשנה החדשה.

הם נוהגים לברך ולאחל משהו שיש לו משמעות אמיתית, למשל שהשנה הזו תהיה שונה ממה שהיה בעבר ושאם רק נרצה זה יהיה אפשרי.

ובראיה שלי – זה זמן של תודה

זה הזמן לעצור לרגע, להגיד תודה קטנה או גדולה למי שהיה חלק מהמסע שלי השנה.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת שזו תהיה שנה של הגשמת חלומות. החלומות רק נדמים לרחוקים. הם אפשריים. זה מומלץ וזה כדאי.

אני מאחלת לכם למצוא את האומץ להרפות מהמוכר, לשחרר את המיותר ולהתמקד במה שחשוב לכם באמת.