היינו משפחה קטנה - ליום השואה

 

המדור לחיפוש קרובים - 1957

אנחנו משפחה קטנה, אבא ואמא ושתי בנות.

ההורים שלי עלו לארץ ב-1948, כשכבר פרצה מלחמת העצמאות. הם הגיעו מוורוצלב בפולין שם התקבצו פליטי המחנות והמלחמות. הסוכנות היהודית ארגנה את סידורי העליה לארץ והם מצאו עצמם בארץ נאחזים בשארים המעטים שהגיעו לכאן קודם לכן.

אמא פגשה כאן את אבא שלה, אחרי 15 שנות פרידה. האושר היה קצר. חצי שנה אחרי שנפגשו הוא נהרג.

מהצד של אבא, היתה כאן בת דודה שעלתה לארץ בשנות ה-30 וגרה בקיבוץ עינת ומרדכי - בן דודו שעלה לארץ חודשיים לפניו.

אלה היו כל מי שיכלו לקבל את פניהם.

בשנים הבאות התקבצו לפה עוד שארים מעטים: מהצד של אבא- חיים מפתח תקווה – הבן של יונה אחיו שנספה - שהיה הניצול היחיד מכל המשפחה. ומשה הבנדוד מקרית גת.

משפחתה של אמא נשארה כולה מעבר למסך הברזל (ברה"מ לשעבר) אח אחד עלה ארצה אחרי כמה שנים.

וככה היו למשפחה הקטנה שלנו סניפים של אנשים בודדים בחיפה, בפ"ת, בקרית גת ובקיבוץ עינת. אף פעם לא נסענו לבקר ולא היה למי לנסוע בחופש, כמו שעשו ילדים אחרים.

אמא נהגה להאזין באדיקות ומתוך הרגל ל"מדור לחיפוש קרובים" ברדיו. בהתחלה זה היה הרדיו הגדול שעמד בסלון ואחר כך מהטרנזיסטור שעמד על החלון במטבח. אמא בישלה והקשיבה. הצליל של התכנית הדהד במטבח ובזמן שזו שודרה השתרר שקט בבית. אסור היה להשמיע קול ולהפריע. אין לדעת מה קיוותה אמא למצוא.. אבל מכיוון שכל משפחתה התפזרה לכל עבר ואימי בילתה הרבה שנים בערבות סיביר של רוסיה הרחוקה, מנותקת מכולם - אולי קיוותה שהרדיו יביא אליה ידיעות על מישהו מהם.. מישהו מהעבר שלה...

זה לא קרה. מה שכן קרה זה שכל מי שהיה בזמנו קרוב רחוק מדרג ג' או אפילו סתם מכר או מכרה מהעיירה שלה – כולם שודרגו מיידית והפכו להיות קרובים ממש וזכו לכינוי דוד או דודה. וככה זכינו בדודה ברנה ודודה מרים ודודה שרה ודוד חנוך..כל שכן הפך להיות דוד והעולם התמלא דודים דודים..

אבא חי תמיד בתחושה שהאסון הבא נמצא מעבר לפינה. מאז שעלה לארץ עברו עליו מלחמת העצמאות ומבצע סיני וששת הימים ועוד כל מיני מבצעים שלא כולם נגמרו טוב .. התחושה של מדינה שנמצאת תמיד בסכנה ושהאסון הבא הוא רק שאלה של זמן.. היתה כל הזמן באוויר. הוא תמיד הקשיב לחדשות, ל"קול ישראל מירושלים". והרדיו כל הזמן שידר גזרות חדשות. הכסף לא היה מצוי אצלנו אבל אבא דאג למזון לשעת חירום. במחסן הוא שמר ארגזים של בצלים יבשים ועל הרצפה פיזר תפוחי אדמה.. להאריך את חייהם כמה שאפשר... ההורים לא שיתפו אותנו בדאגות על המצב בכלל או על המצב הכלכלי שלנו אבל אפשר היה לראות את הדאגות על פניהם..

כילדה אף פעם לא עצרתי לשאול איך זה שאנחנו משפחה כל כך קטנה, למה אין לנו סבא או סבתא, או דודים. כמו שהיו לילדים אחרים שהכרנו. סבא וסבתא שפגשתי בבתים של החברות שלי היו זקנים, שדיברו בשפה שלא הבנתי ונראו כמו אנשים ממציאות אחרת שלא התחברתי אליה. ארוחות שבת והחגים היו תמיד ארוחות קטנות. לפעמים היה בא לחגוג איתנו דוד וולודיה עם משפחתו הקטנה שהיה אח של סבא מצד אמא, אבל בדרך כלל הארוחות היו תמיד קטנות.

לא ידעתי שאבי הוא יתום שאיבד את כל משפחתו. לא היו אצלנו בבית דיבורים על הצד הזה של המשפחה של אבא. ידעתי שאמא נפרדה מאמא שלה שנשארה בברה"מ ואין לדעת אם אי פעם הן יפגשו שוב. הקשר עם האמא נשמר באמצעות מכתבים ברוסית, שאמא היתה מקבלת מפעם לפעם. כל מכתב כזה היה מלווה  בהתרגשות גדולה ולא פעם גם בדמעות בגלל הידיעות שקבלה על אחיה שנכלא או על זה שמת.

אני ואולי גם אחותי, שנולדנו כאן בארץ והיינו "צבריות" כמו שנהוג היה לקרוא למי שנולד כאן, כל העבר הזה בכלל לא עניין אותי. העבר התגנב לו מדי פעם דרך כל מיני קרובים שהיו צצים לרגע.. ושוב נעלמים. לא הבנתי מי זה חיים מפתח תקווה.. ומה הקשר שלי למשה מקרית גת או לאלה שאמא אמרה שהם "מהעיר שלי".

אבל העבר, התגנב לכל מקום.. והופיע אצלנו בבית בדמות ספר קוריץ שהיה מונח במגירה למטה בארון בחדר השינה ובתמונות שהיו מודבקות בתוך הספר שאבא היה מסתכל עליהן מדי פעם וכשהיה מתסכל – היה בוכה..

אבל אני לא שאלתי ואבא לא סיפר.

אבא שלי היה מן השותקים. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו ועל משפחתו. אף פעם לא דברו על מה שהיה שם. את המציאות של אי אפשר לשאול, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מתבונן בתמונות של אנשים שלא הכרתי. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

וכשאבא שלי נפטר בשנת 1987, ידעתי מעט מאד על החיים שלו לפני שעלה לארץ ועל המשפחה שלו, וגם אז שום דבר לא באמת דחף אותי לשאול ולדעת..

*******

עד שיום אחד... כמו בשיר "גאווה" של דליה רביקוביץ ..

        עַד שֶׁיָּבוֹא כֶּלֶב יָם קָטָן לְהִתְחַכֵּךְ עַל הַסְּלָעִים

        יָבוֹא וְיֵלֵךְ.

        וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

כלב הים הקטן הזה הוא הבן שלי שגירד אצלי משהו.. ששאל שאלות שלא היו לי עליהן תשובות ושבעקבות השאלות שלו יצאתי למסע שלא נגמר...המסע לגילוי העבר שלא הכרתי.

חיבוקים

-        חמש בבוקר אני במיטה. מושיטה יד לנייד שלי ומסדרת רביעיות ב"מה הקשר". הבוקר הצלחתי בלי רמז ובלי אף עזרה, אח"כ וורדל, את המילה של היום מצאתי די בקלות, בניסיון הרביעי. ככה אני פותחת את הבוקר, לפני שאני מתחילה לחשוב על מה אני מסתערת היום.

-        החתול שמע שאני ערה ומיד קופץ על המיטה להזכיר לי שהבוקר עוד לא ליטפתי אותו מספיק.

-        הבוקר אני אפופה בטוב הזה של המפגש שהיה פה בשבת. אושר גדול. פשוט ככה.

-        התרגשתי לראות את שמחת המפגש עם כל מי שנכנס בדלת. דפיקה ועוד דפיקה ועוד דפיקה...כולם הקדימו.. חשבתי על זה שהגעגוע הביא אותם לכאן מוקדם. כל כך שמחו להפגש.

-        זו היתה התכנסות של אחים בני דודים ונכדים, ישבו להם זוגות זוגות לשיחות קטנות של התעדכנות. הקטנטנים היו עסוקים בלבנות להם עולם משלהם. ממש כמו שהיה פעם.

-        והבית שלי.. איזה בית. איזה בית. גורם לי כל פעם אושר מחדש. מספיק גדול כדי להכיל את כולם בנוחות, מספיק נוח שכל אחד ימצא לו את הפינה שלו, ומספיק בגודל בשביל להכיל את מה שאני צריכה. ממש תפור למידות שלי.

-        ברגעים האלה אני לא שוכחת להודות שהחיים שלי דבש.

-        אחרי שהנכדים הולכים אני מגלה את העקבות שלהם בכל מקום.. כשאני לא בסביבה הם מחטטים במגירות ובארונות, מחפשים מה אני מחביאה.... וכדי לחפות על מה שעשו מכניסים הכל בבלגאן פנימה, העיקר שכלפי חוץ יראה מסודר. כשאני מגלה את עקבות האריזות הפתוחות והבלגאן בארון כבר מאוחר..אבל למי איכפת. זה מזכיר לי אותי.. גם אני הייתי ילדה כזו שאהבה לדעת מה מסתתר מאחורי הדלתות הסגורות של הארון ומגירות אהבתי במיוחד..

-        את המפגש הזה והארוחה תכננתי שבועות קודם. סגרתי את התאריך עם כולם כדי שלא יפול משהו באמצע.

-        ידעתי אהיה לחוצה בזמן בגלל הסמינר שהשתתפתי בו, אבל זה רק המריץ אותי להיות יותר מאורגנת ולתכנן הכל מראש.

-        לתכנן הכל זה אומר לדאוג לקנות הכל מבעוד מועד. שהכל יהיה בבית כשאתחיל בהכנות.

-        ולמרות שאני מאד מתוכננת ברגע האחרון אני תמיד מגלה שמשהו נשכח. בשבת בבוקר גיליתי שאין לי חרדל בשביל סלט הביצים שאני מכינה..

-        את שולחן האוכל פתחתי כבר ביום שישי, מתלבטת אם הוא מספיק מרווח להכיל את כולם או שצריך תוספת. בשביל תוספת אני צריכה עזרה. אני לא יכולה לעשות את זה לבד. השולחן המתרחב מרחיב את הלב שלי ישר.. זה משהו שאני מתגעגעת אליו מפעם לפעם..

-        אבל אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שהשולחן המצוצמם אפשר לי דברים שפעם אפילו לא הייתי חולמת עליהם..

-        בשישי בבוקר התחלתי בסידור הבית וקצת ניקיונות (בקטנה). ברגע האחרון החלטתי לשנות את הסידור של הרהיטים. הסידור החדש יצר מרחב גדול יותר בסלון-פינת-אוכל-מטבח והייתי מרוצה ממנו.

-        אחר כך התחלתי לבשל ולהכין כל מה שאפשר מראש. לשבת בבוקר השארתי מה שעושים ברגע האחרון. הכנתי רשימה מסודרת של מה להכין ומתי.

-        בגלל שהילדה שלי גרה עכשו בחו"ל, מפגשים משפחתיים בהרכב כזה הם משהו לא כל כך שגרתי אצלי, ולכן בכל פעם שהיא באה אני דואגת שיהיה זמן בו יפגשו כל האחים וישחקו כל הנכדים ביחד.

-        עכשו בחמש בבוקר, כשהכל מאחורי ואני כבר רגועה ונינוחה, אני חוזרת ונזכרת בשעות האלה של הביחד ואומרת לעצמי שוב ושוב שבנסיבות שנוצרו זה הכי טוב שאני יכולה לזמן.

-        למרות שהחיים שלי דבש יש דברים שאני כבר לא עושה

-        אני כבר לא הולכת לאירועים משפחתיים. וגם לא לשמחות של אנשים אחרים. שמחות משפחתיות מציפות אצלי מיד כל מיני דברים. יש מקומות שעד היום קשה לי לבוא אליהם אז אני לא באה.

-        יש לי רשימה של דברים שאני לא עושה. הרשימה הזו היא אוסף של דברים שאני מרגישה שלא טוב לי איתם. אז למדתי לחתוך.

-        חמש בבוקר אני שוכבת במיטה וחושבת בשמחה על איך שדברים הסתדרו לטובה, ממש כמו שרציתי, שהביקור הזה עושה לכולנו ממש טוב, שקורה בו כל מה שרציתי שיקרה,

-        אני יכולה לכתוב על זה עוד ועוד אבל מישהו צריך לסדר ולנקות את הבית אחרי הסעודה הגדולה והגיע הזמן שאזיז את עצמי מהמיטה.

-        מזל שלא צריך להוציא את החתול לטיול..

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

 

גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנות AM/PM 24/7 שהיתה פעם הסניף המפואר של המשביר לצרכן מצאתי דוכן שמוכרים בו כרטיסי ברכה לחג, ממש כמו פעם. הסתכלתי שוב כדי לראות שאני לא טועה. תהיתי מי בימינו עוד קונה ואולי גם שולח כרטיסי ברכה עם זהבים כמו שהיו פעם, עם הברכות הנאיביות המודפסות עליהן. אבל ראיתי שאנשים עצרו והסתכלו על הכרטיסים וגם קנו. אז כנראה שיש עוד ביקוש למשהו ששייך לפעם ואולי גם בשבילם אלו היו כמה רגעים של התרפקות על העבר וקצת נוסטלגיה...

עוד שנה חדשה בפתח ולי יש הרגשה שזה עוד מאותו דבר. שוב ההתלבטויות על איפה עושים את החג יחד עם הנהלת החשבונות של איפה היינו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפני לפניה. והאם צריך חולצה לבנה והאם לקנות בגד חדש  לחג, כן או לא.. ואיזה מתנות להביא למי ש"לא צריך כלום".

והקטע הזה שצריך לברך. אז כבר מזמן שאנחנו לא מברכים באופן אישי. אפילו לא שיחת טלפון אישית להגיד "חג שמח". עברנו לצד של המקלדת. זה יותר קל. מחפשים איור יפה, מצמידים לו משפט מפתח ושולחים בתפוצת נאט"ו וככה נגמרת ההתחייבות של הברכות. וגם אני נפלתי בזה. מודה. אני יודעת שאנשים מצפים לברכה וזה נחמד לשלוח וגם לקבל אבל מה כבר יש לי לכתוב שלא ישמע ממוחזר ויהיה מחובר לעצם הימים האלה ולרוח התקופה ולא ישמע קלישאתי ורדוד ושלא כתבו עליו איזה שיר או עשו פארודיה או סרטון מצחיק או איור שנשלח בכל הקבוצות בפייסבוק . בקיצור, אני מחפשת משהו מקורי שעוד לא שלחו אלף פעמים, עם מילים נוגעות עושה send וזהו. קל אבל משאיר אצלי איזו תחושה של מועקה שלא ליחסים האלה פיללנו של אדם לאדם מקלדת..

אז בשביל שלא להשאר בתחושת ה"לאן התגלגלנו", הנה כמה אפשרויות להסתכל על השנה החדשה ואולי מזה תצמח ראיה חדשה..

קצת הומור אף פעם לא הזיק

כל ההתעסקות הזו באיפה נעשה את החג ואצל מי נתארח ואיפה היינו בשנה שעברה ועם מי אנחנו רוצים או לא רוצים להפגש ומה כל אחד מביא.. ובסוף אנחנו מגיעים לארוחה שכבר אחרי המנה הראשונה כבר אין כוח לאכול אותה ובסוף הערב נשארים עם כמויות אוכל שיספיקו לעוד שבוע לפחות ואז מתעסקים בלהכין קופסאות שהאורחים יקחו רק שלא נשאר עם כאלה כמויות של אוכל כי המקרר שלי מפוצץ .. תודו שזה הזוי לגמרי כל הספור הזה

אז למה לא נחליט שנלך על גירסה קלילה.. בלי מחוייבות ובלי תכנון וכל אחד יביא מה שבא לו ומה שיצא יצא.. רגע.. זה לא מסתדר כי כולם כבר סגרו אצל ההורים כי קליל זה פחות בטוח..

אז אולי הומור וראש השנה זה לא באמת מסתדר.. אוף..

מבט נוסטלגי על ראש השנה

אפשר לנסות להיזכר מה היה ראש השנה בשבילכם כשהייתם ילדים, להיזכר בכל ההכנות לקראת החג, באורחים שהיו באים לארוחת החג, המתנות שהייתם מקבלים לכבוד השנה החדשה, מאכלים שאמא היתה מכינה לארוחת החג. לכל אחד יש ספור מהתקופה ההיא שהיה ילד.

אצלי זה הדג שהיה שוחה באמבטיה לפני שהפך לגפילטע פיש..

אני נזכרת בדוור על אופנים שהיה רוכב בשכונה ומחלק את הדואר לבתים. בימים שלפני החג האופניים שלו היו עמוסות חבילות של מכתבים. בתיק הגדול שהיה קשור לסבל היו מסודרות חבילות של מכתבים כרוכות בגומי עבה לפי שמות הרחובות.

אני הייתי עוקבת אחריו כבר מרחוק, מהרגע שנכנס לרחוב שלנו, רואה היכן הוא עוצר ועל איזה בית מדלג ומחכה שיתקרב ויעצור בפתח הבית שלנו, סקרנית למה שיקרה, יעצור או לא יעצור? הלב שלי היה מתרחב משמחה כשעצר מול שער הכניסה לחצר הבית שלנו, השעין את אופניו על הרגלית, מוציא מהתיק חבילה מלופפת בגומי ומתחיל לדפדף במכתבים עליהם היה רשום שם המשפחה שלנו. אני הייתי יוצאת אליו, מחכה בסבלנות שידפדף עד שיגיע לשם המשפחה הבא, יוציא בבת אחת את כל המכתבים שהיו מיועדים לנו וימסור לי אותם. דרישות שלום מקרובים ומכרים שפעם בשנה זוכרים לברך ולאחל.. זה היה אושר גדול..

ראש השנה במשמעות הרחבה

אנשי התהליכים והאנשים הרציניים נוהגים להסתכל על החג במשמעות הרחבה שלו, שיש כאן התחלה חדשה, הבטחה, ציפייה, הזדמנות למשהו אחר.

ובהזדמנות הזאת גם לראות את ראש השנה כזמן לחשבון נפש, להביט אחורה על מה שהיה וגם על מה שעוד יהיה ופשוט לעשות איזה סכום עם התכוונות לשנה החדשה.

הם נוהגים לברך ולאחל משהו שיש לו משמעות אמיתית, למשל שהשנה הזו תהיה שונה ממה שהיה בעבר ושאם רק נרצה זה יהיה אפשרי.

ובראיה שלי – זה זמן של תודה

זה הזמן לעצור לרגע, להגיד תודה קטנה או גדולה למי שהיה חלק מהמסע שלי השנה.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת שזו תהיה שנה של הגשמת חלומות. החלומות רק נדמים לרחוקים. הם אפשריים. זה מומלץ וזה כדאי.

אני מאחלת לכם למצוא את האומץ להרפות מהמוכר, לשחרר את המיותר ולהתמקד במה שחשוב לכם באמת.

סבא שלי או האיש על האופנוע

הסיפור על נישואיו הפיקטיביים של משה דיין לפליטה שהיתה זקוקה לסרטיפיקט כדי שלא תאלץ לחזור לאוסטריה וגורלה עלול יהיה להיחרץ לשבט כגורל רבים מהנותרים, הזכיר לי את הספור של סבא שלי יהודה.

גם אני, כמו עופר אדרת - נקמת הארכיון, אוהבת לחטט בארכיונים. השיטוטים האלה הם כמו כתב חידה. מסמך אחד מוביל למסמך אחר וכל רמז הוא מפתח לעולם שלם ורחב שנחשף בפניך. קשה לתאר את התחושה כשאת מגלה בשעה 2 לפנות בוקר תעודה מקורית הנושאת את השמות של בני משפחתך.. ברגע הזה שבו המסמך נחשף לנגד עיניך הלב רועד מהתרגשות ואת עטה על המידע כמוצאת שלל יקר. הצרה היא שבשעה הזו אין לך בדיוק את מי לשתף בגילוי הזה ואת בקושי מצליחה להירדם מרוב התרגשות, מחכה בחוסר סבלנות שהבוקר כבר יעלה ותוכלי לשתף את העולם במה שמצאת.

בשיטוטים האלה נחשפו בפני לא מעט אוצרות משפחתיים: מצאתי את הדרכונים של הורי  בארכיון הסוכנות היהודית וכך יכולתי לדעת איך קבלו אישור להגיע לארץ וכיצד הגיעו. בארכיון הציוני המרכזי מצאתי בקשות לרישיון עליה לישראל עבור האחים של אמא שלי ודפי העד באתר יד ושם אפשרו לי לבנות את עץ המשפחה. אבל את התעודה המפתיעה ביותר מצאתי בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל.

********

כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לנסוע עם אמא שלי לבקר את דודה מרים בתל אביב. דודה מרים, מרחוב החלוצים לא היתה באמת דודה שלי. באותם זמנים כל מי שהיה מכר מהעיר או מהאזור ממנו באו אמא שלי או אבא שלי קבל ישר את הכינוי דוד וזה לא משנה אם הכירו קודם או לא. מכיוון שלאף אחד לא היתה משפחה בארץ, אז כל הרחוקים נעשו קרובים והפכו דודים. לא פעם באו לביקור אצלנו בבית אנשים שלדברי אמא "הם מהעיר שלי", ומיד הפכו דודים. זה היה הפתרון שהומצא במקום לספק הסברים "מאיפה בדיוק אנחנו מכירים" ולכן הנחתי שככה היה גם עם דודה מרים.

דודה מרים היתה מבוגרת מאמא שלי. בנסיעות לתל אביב, ביקרנו אותה הרבה פעמים ואני זוכרת שהקשר ביניהן היה טוב. בראש השנה היינו שולחים לה שנה טובה בדואר והיא היתה שולחת לנו בחזרה. בביקורים האלה הכרנו גם את בעלה אוסקר ואת אברהם, הבן שלה שהתחתן עם חנה ומאוחר יותר גם את הילדים שנולדו להם, איתם הייתי משחקת כשהיינו באים לביקורים אצלם.   

********

סבא שלי יהודה, שאני נקראת על שמו, עזב את משפחתו במולדובה בשנות ה-30 והגיע לפלשתינה, כדי להשיג סרטיפיקטים עבור משפחתו שיוכלו לבוא לכאן. הסרטיפיקט אפשר להיכנס לפלשתינה באופן חוקי ולהישאר כאן ובהמשך איפשר להגיש בקשה להתאזרח בארץ.

בארכיון הציוני המרכזי, מצאתי בקשה לרישיון עליה, בכתב ידו של סבא, מה-17 באפריל 1946, עבור אחד מבניו. בטופס מילא פרטים על עצמו ושילם מיסים לגופים שונים בכדי לקבל רישיון עליה. עוד כתוב שם כי יהיה עליו לדאוג, למגורים, לפרנסה וכלכלה של מי שיגיע על חשבונו וגם להחזיר לסוכנות את כל ההוצאות הקשורות בעליה לארץ של הקרוב שהוזמן על ידו.

מהפרטים בטופס למדתי שהוא הגיע כתייר לחיפה בשנת 1935. בשנת 1946, מועד מילוי הבקשה, הוא עוד לא התאזרח. הסטטוס שלו בזמן הזה היה "בלתי לגאלי". הוא מציין שהוא נמצא בארץ לבד, בלי משפחה. בטופס מצוינת כתובתו בתל אביב, רחוב שד"ל 8, שהוא עוסק ברוכלות וההכנסה החודשית שלו היא 30.40 מא"י (מיל ארץ ישראלי) לחודש.

בעת הגשת הבקשה הוא שילם 200 מא"י (מיל ארץ ישראלי) למגבית ההתגייסות וההצלה של הסוכנות היהודית – תשלום לטובת מטרות סוציאליות, תרומה של 10 מא"י לקרן היסוד וגם תרומה של 10 מא"י לקרן הקיימת. מעמסה כבדה מאד בשביל מי שמרוויח 30 מא"י לחודש...

******

לילה אחד, בעודי משוטטת בארכיונים שונים, אוספת מידע בשביל עץ המשפחה, התגלגל לידי מסמך הנושא את שמו של סבא שלי יהודה לייב בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל (IGRA).

מה רבה היתה הפתעתי לגלות תעודת נישואין של סבא שלי יהודה, מהרבנות הראשית בתל אביב. בדקתי היטב את הפרטים. באותה תקופה עוד טרם הונהגה השיטה של מספרי זהות, אז בדקתי את שמות ההורים, שם האב שם האם – הכל נכון. תאריך הנישואין 14.7.1946. ומי הכלה? הכלה היא אותה דודה מרים מהביקורים בתל אביב..

נפעמת מן הגילוי, לא הצלחתי לעצום עין בלילה. בבוקר מוקדם שלחתי את ההעתק תעודת הנישואין לבת דודתי עינת שגרה עם סבתא שלנו כל השנים עד שעלו ארצה בשנת 1973, ושאלתי אותה אם היא יודעת משהו על זה. "אני המומה" עונה לי עינת. ידענו שסבא נסע להביא סרטיפיקטים אבל לא היה לנו מושג על זה שהוא התחתן בישראל עם אשה אחרת. אף אחד גם לא ידע שהם התגרשו. "סבתא לא אמרה לנו כלום" כתבה לי. גם אמא שלי לא אמרה מילה על זה שדודה מרים היא בעצם אשתו של אבא שלה או אולי האמא החורגת שלה...

מכיוון שלא נשאר את מי לשאול אני מעלה פה כל מיני השערות שמתבססות על המסמכים שמצאתי.

חיטוט נוסף בארכיון גילה בקשה להתאזרחות בפלשתינה של אברהם, בנה של מרים, בחודש ספטמבר 1946. ככל הנראה, אמא שלו, היא דודה מרים, הגיעה לארץ באופן חוקי, ולכן בנה יכול היה להגיש בקשה להתאזרחות.

ואולי זה גם מה שקרה עם סבא שלי שגילה את סוד הנישואים לצורך קבלת סרטיפיקט. מכיוון שעד שנת 1946 הוא לא הצליח לשנות את מעמדו החוקי בארץ ישראל, ועדיין היה "בלתי לגאלי", הנישואים למרים, שהיתה אלמנה, היו סדור טוב כדי לזכות במעמד הנכסף, דבר שהיה ככל הנראה מאד מקובל באותה תקופה.

ממעט המכתבים שנשארו ממנו עולה כי גם אם הקשר ביניהם התחיל על רקע ההיכרות המוקדמת בעיירה ממנה באו שניהם, בהמשך הוא התפתח לקשר חם וטוב. הוא עזב את דירתו ברחוב שד"ל ועבר לחיות איתה ברחוב החלוצים. כשאמא שלי עלתה לארץ בשנת 1948 – היא מצאה אותו חי באושר בזרועותיה של  דודה מרים...

כמה מצער שהאושר הזה החזיק מעמד תקופה קצרה. בחודש ינואר 1949 הוא נהרג בתאונת אופנוע ברחובות תל אביב.

 * לזכרו של סבא שלי שנהרג ב-23.1.1949. בן 49 היה במותו

סליחות וכפרות

אמא שלי הלכה לעולמה בערב יום כיפור, לפני ארבע עשרה שנים.
הסגר מנע ממני לנסוע לבקר אותה השנה. 
לזכרה אני מצרפת את הפוסט שכתבתי ליום השנה השלישי להליכתה מאתנו

בית הקברות של ערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המקום הזה שבימים רגילים הוא מקום משמים וריק מאדם ועצוב, בערב כיפור לובש חג של ממש. בכניסה לבית הקברות משתרך תור ארוך של מכוניות. ניידות משטרה מכוונות את תנועת הבאים והיוצאים. מגרשי החניה מלאים עד אפס מקום. השבילים הומים אדם. נציגי הדת לזרמיה מציעים מצוות של הנחת תפילין וכפרת עוונות וכפרת התרנגולות, כל אחד מוכן לנפנף מעל ראשך בתרנגול אומלל שמחכה בארגז הקרטון והכל בשביל שברגעים הספורים שעוד נותרו עד סגירת שערי שמים, אפשר יהיה לעשות תיקון של הרגע האחרון לכל החטאים...

בבוקרו של יום כיפור בית הקברות הוא מקום מסעיר. הוא הופך להיות המקום החשוב להתעדכן בו, לדעת מי עוד בא לבקר ומי כבר שוכן פה קבע... הרבה ברכות עפות באוויר. "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" ו"שלא תדעו עוד צער" ו.. "לא ידעתי שאמא שלך נפטרה". אני פוגשת פה אנשים שלא ראיתי שנים. שמחת המפגש הספונטני וכאב המוות וצער הפטירה והפרידה מתערבבים להם האחד בשני עד בלי יכולת להפריד. ממש כמו פגישת מחזור.

אנחנו פה בשביל האזכרה לאמא שלי שבערב יום כיפור, לפני שלוש שנים, נפרדה מאיתנו. התקופה הזו של עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור ש"בין כסה לעשור", בדרך כלל מוקדשת לחשבון נפש, לחרטה ולבקשת סליחה על מעשינו ועל התנהגותנו בשנה שחלפה, במטרה לשוב ממעשינו הרעים ולחזור למוטב. בעשרת הימים האלה, בתקופה הזו ממש, לפני שלוש שנים, אנחנו היינו עסוקים בהילחם על חייה.

השעות שישבתי ליד מיטתה בבית החולים, בימים האלה שבין כסה לעשור, היו שעות של דאגה ושל חוסר ידיעה מעורבים ברגעים של כעס ושל השלמה. הרבה פשפוש פנימי, חיים שלמים שמתכנסים לאוסף של מחשבות, כשהיא שוכבת לה במיטת בית החולים, בתנוחה שכל כך לא אופיינית לה ושותקת. 

חשבתי שבבית החולים תהיה לנו הזדמנות לדבר קצת אבל היו לנו רק מעט שעות של חסד ביום שאושפזה ובימים הבאים הכרתה הלכה והתערפלה. בחמשת הימים בהם היתה מאושפזת, הרגשתי איך היא הולכת ומתרחקת ממני. שומטת לאט לאט את אחיזתה בחיים.

בזמן הזה כשהיתה בינינו קרבה פיזית גדולה, היינו מכונסות כל אחת בעולמה... היא הייתה כבר כנראה בדרך למסע הבא שלה ואני עסוקה ב'מה יהיה אתך' איך עוזרים לה להחלים ולצאת מזה. מתקשה לקבל את העובדה שהפרידה ממנה הפעם היא כנראה סופית. חמישה ימים נענו בין תקווה לחוסר תקווה. עד לפרידה הסופית בערב יום הכיפורים.

ערב יום הכיפורים מכנס אותנו כל פעם מחדש. בשבילה. בטוחים שהיא שם מלמעלה מסתכלת עלינו במבט המצחקק שלה, מרוצה ממי שבא וממה שעיניה רואות. בהליכתה, הפרק הזה של אמהות וסבתאות נגמר בשבילי ובשביל אחותי, אבל נפתח לנו פרק חדש. הפרק של השימור. השימור עכשיו הוא עלינו ואנחנו מבינות היטב את תפקידנו בכוח. ברכבת הזמן הרב-דורית הזו, עכשיו אנחנו הקטר.

ובמוצאי יום הכיפורים, דקה לפני שינעלו השמים, אני בטוחה שהיא נמצאת שם עבורנו למעלה ללמד עלינו זכות ולהגיד עלינו כמה מילים טובות. כי אחרי הכל אפשר לראות שלא ממש התרחקנו ממנה באמת, והיא יותר מכל יכולה להעיד על זה ממקור ראשון..

לא רואים עליך

אני מדפדפת באלבומי התמונות. דפדוף באלבום זה מסע אל עצמך ואל תחנות בחייך. האלבום מגלה לי ימים שאני לא תמיד זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני מופיעה בגן, וכבר  הולכת עם הילקוט על הגב לבית הספר, המון תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום, להיזכר בכל מיני אירועים קטנים, בבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות, ןגם בהורים שלי שכבר מזמן אינם.

לפני כמה שבועות סרקתי את תמונות של חמותי. שעות הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני הכרתי הרבה שנים כאמא של הבנזוג. משונה לראות את מי שאת מכירה שנים כאמא וסבתא כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בפעילות בצופים במצרים... תוך כדי הסריקה את מבינה שמאחורי הבנאדם שאני מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..

עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. אני צריכה לבחור תמונה אחת. זה לא פשוט בכלל. אני רוצה את זו וגם את זו, אולי את זו...

הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת ומנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. 
לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עד שבוע לפני החתונה עוד לא היתה לי שמלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז כדי לראות אם ישאירו לי את הגבס או שאולי יורידו אותו. היא הבטיחה שתוך שבוע היא תספיק לתפור. נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד לי את הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ואז אפשר היה לתפור את השמלה.

לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שבגלל הגבס, לא אוכל ללכת למקווה. הוא אמר לי שזו מצווה שכל מי שנכנסת לחופה חייבת לקיים ובלי זה אי אפשר לכנס לחופה. שאלנו מה עושים והרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...

אחרי החתונה הייתי אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר רחוקה אחרת. לא רואים פה את כל מה שעובר לי בראש: הכאבים. הגבס. ההכנות לחתונה. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאבא, מאחותי. לאן אני הולכת? ידעתי רק בכללי לאיזה בית אני עוברת. לא יודעת איזה חיים אני הולכת לחיות כשאני די מוגבלת. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי ובטח לא את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.

לא רואים בתמונה שאני לא מרגישה כל כך טוב ויכולה לעמוד רק לפרקי זמן קצרים, שאני כואבת ושמאד משתדלת להיות שמחה ביום שאמור להיות אחד השמחים בחיי. אפילו היום אני זוכרת שבקושי החזקתי מעמד באותו ערב וממש רציתי שהכל כבר יסתיים ואוכל לחזור למיטה

אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית טוב, כמו כלה בחופתה. השמלה בסדר. גם הפן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.

אחותי חיה שרה - ליום השואה

למרות שאנחנו אחיות, אף פעם לא נפגשנו ואף פעם גם לא ניפגש.

אנחנו אחיות מאותו אבא.

קודם את נולדת. אחרי שאבא הפסיק להיות אבא שלך הוא הפך להיות אבא שלי. אחרי שאת וכל המשפחה שלך נרצחתם, אבא התחתן בשנית ואז אני נולדתי.

אף פעם לא ידעתי שהיתה לו עוד משפחה לפני המשפחה שבנה עם אמא שלי. הוא לא חשף בפני את ספור משפחתו הראשונה ומעולם לא ספר עליכם ועל המשפחה שהיתה לו.

את התמונות שלכם הוא נהג להחזיק במגירה התחתונה של ארון הקיר, במקום שלאף אחד לא היתה גישה אליו.

למרות שזה לא אפשרי, דרכנו הצטלבו פעמים.

הפעם הראשונה היתה כשמצאתי את התמונות שאבא החביא. כשראיתי את  התמונות לראשונה לא ידעתי שהדמות הזו שניבטת אלי מתוך התמונה היא ממש ממש אחותי. אחות מאותו אבא.

אוסף התמונות שמצאתי סקרן אותי ושאלתי את אמא שלי מי המצולמים. אמא אמרה שהילדה הזו המצולמת בתמונה עם אחיה הקטן אלה הילדים של אבא שלי.

התשובה הזו הכתה אותי בתדהמה.

עד לרגע הזה לא ידעתי שלאבא היתה משפחה אחרת.

אמא לא ידעה לספר עליכם יותר מדי. רק ידעה להגיד שנרצחתם בשואה. את כל הפרטים עליך למדתי אחרי שהוא מת.

איפה היה אבא בזמן הזה?, שאלתי

הוא גוייס לצבא האדום, ענתה, והיה רחוק מהבית כשכל זה קרה.

על כל השאלות שהיו לי, בעקבות הגילוי הזה, כמו בת כמה היית, מתי זה קרה ואיך, ענתה לי לקונית שהיא לא ממש יודעת.

אני מתבוננת בתמונה בסקרנות מנסה לדלות ממנה עוד פרטים עליך. בתמונה שצולמה ברוקוטינה (מחוז ווהלין, פולין) בשנת 1935, את ילדה קטנה, עומדת בפוזה שבודאי אמר לך הצלם לעשות. את נראית כבת חמש, לבושה בשמלה חגיגית ומהודרת ושערך אסוף בסרט נחמד. זה בטח היה סרט צבעוני. היד המונחת על המותן משווה לך מראה של גברת קטנה. את ואחיך הקטן אברימלה עומדים יחד על גרם מדרגות ונשענים על המעקה. הוא ככל הנראה בן 3. גם הוא לבוש  בבגדים חגיגיים, ומחזיק ביד משהו שנראה כמו מכתב או מעטפה. לפי הנעליים הלא כל כך מצוחצחות שלכם, אתם נראים שני ילדים שובבים.

אתם מסתכלים קדימה. המבט הרציני שלכם יש בו מידה רבה של חביבות.

אתם נראים ילדים של הורים שאוהבים אותם.

אין לי מושג איך התגלגלה התמונה לידיו של אבי. אני מניחה שהיא הובאה לארץ על ידי אחת מקרובות המשפחה של אשתו פרומה לבית קליימן, ששרדה את המאורעות ונותרה בחיים. פרומה נרצחה עם שני ילדיה ושאר בני המשפחה. מהצד של אבא שלי לא נשאר אף אחד שיביא את התמונות.

בפעם השניה, פגשתי בך במקרה.

גיליתי אותך חיה לנצח בדפי העד באתר של יד ושם. התגלגלתי לאתר ההוא במקרה וגיליתי עולם שלם שלא הכרתי. שם גיליתי שאת מונצחת לעולמים. אבא שלנו דאג להנצחה שלכם.

נפעמתי מהגילוי, התרגשתי מההזדמנות להכיר אותך קצת יותר ולדעת מי את.
מדפי העד למדתי שנולדת בשנת 1930 ונספית עם כל משפחתך בשנת 1942, כשהגטו בקורץ חוסל. היית אז תלמידה בבית הספר, בת 12 ואחיך בן 10. זה הכל

המעט הזה הצית את דמיוני. בת 12 היית. בסך הכל בת 12. אילו חלומות היו לך? מה רצית להיות כשתהיי גדולה? מה אהבת לעשות?
קודם היית בשבילי רק דמות בתמונה. עכשיו באו הפרטים. בימים האחרונים, מאז שגיליתי אותך, אני חושבת עליך. את נוכחת במחשבותי. אני חושבת על אבא שלך, על היום שבו נודע לו שכל משפחתו נספתה. מהיכן הוא שאב כוחות להתחיל שוב? על הרגע שבו הוא הפך לאבא שלי גם. עכשיו כשאני מכירה אותך קצת יותר, אני חשה את כובד המשא עלי.

היטב אני יודעת - הגורל עשה אותנו אחיות. מותך איפשר את חיי.