28.9.2021

ללכת זה כואב אבל שווה את הסבל

סגרתי את הדלת מאחורי, נפרדת מהחמימות של הבית ויצאתי אל החשיכה ואל צינת הבוקר שבחוץ. חושך בחוץ. חצי הירח שעמד באמצע השמים האיר לי את הדרך. כל כך שקט מסביב. אין נפש חיה. השמש תזרח בעוד כמה דקות. אני מתחילה לצעוד במרץ. מולי נוסעת בחורה על אופנוע קל עטופה במעיל ומאחוריה המשאית של האשפה. אלה המשכימים ליום עבודה.

מאד לח והקור חודר לי ממש לעצמות. אני לבושה בחולצה דקה ולרגע התחרטתי שלא לבשתי משהו קצת יותר חם אבל אני יודעת גם שעוד כמה דקות הקור יפסיק להפריע לי. היחס שלי למזג האוויר מבטא את היכולת שלי להתמודד עם מצבי הרגשי.

יש לי מזג אוויר פנימי שאני מתעוררת אליו בבוקר, אם אני במצב רוח טוב אז היציאה החוצה קלה יותר. בימים שמצב רוחי לא משהו, אני צריכה להכריח עצמי לצאת. אני מביאה ליציאה הזו את כל מה שעובר עלי, את רגישויות  של חיי ואת הוויכוח של אתמול, את האכזבה ממה שציפיתי ולא קרה, את החרדה שהתעוררה מתחושה גופנית לא מוכרת, את הלב השבור - כל אלה יוצרים אצלי שטפון רגשי ואין שום דבר שאני יכולה לעשות כדי לשנות אותו באופן מיידי.

הליכת בבוקר עוזרת לי לווסת את התחושות שלי ולקבל את הרגשות שלי בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. ההליכה מלמדת אותי להתמודד עם הרגשות האלה, אני מעבדת את הדברים, חושבת על הטריגר הקונקרטי של הכאב, ממה להימנע ואת מי כדאי לשתף ובאיזו דרך התמודדות כדאי לי לבחור ושתהיה אפקטיבית יותר עבורי.

אני צועדת לבד ברחוב היורד לכיוון הים, רחש המכוניות של האנשים המתעוררים לעמל יומם מתלווה לצעדי. השמש כבר עלתה והירח נעלם. העיר הפרושה בפני בדרך היורדת אל הים בוהקת בלובנה. הים מרחוק מתעתע. מכאן הוא נראה שלו ורגוע אפגוש אותו סוער וחסר מנוחה למטה. ברחוב מול הים אני פוגשת את ראשוני הרצים. גם אני רצה. אני זרה פה אבל יש אחוות הולכים. אנחנו מברכים אחד את השני בבוקר טוב.

תשומת הלב שלי ממוקדת בנשימה שלי. אני שואפת אוויר לתוכי, סופרת חזרתית עד עשר, חושבת על מנטרה כלשהי,  סוקרת איברי הגוף  ואומרת לעצמי שכרגע הכי חשוב זה ללכת בקצב אחיד ורק  להיות.

אני בתרגילי נשימה. שואפת דרך האף, עוצרת לרגע בלי להכניס עוד אוויר ובלי לנשוף אותו החוצה. ואז נושפת החוצה את האוויר דרך האף באיטיות כשאני סופרת בלב עד חמש. אני חוזרת על זה כמה פעמים. ההשפעה נכרת כמעט מיד. אחרי כמה זמן הרגשות שהציפו אותי בבוקר נעלמים. רמת המתח בגופי יורדת ואני מרגישה אחרת לגמרי. העליצות אופפת אותי.

הדרך מתמלאת הולכים. את חלקם אני כבר מכירה מהבקרים הקודמים. אני עוקפת כמעט את כולם. בראש מתנגנים לי שירים שאני אוהבת ואני מלווה אותם בתנועות ידיים. אנשים מסתכלים עלי ומחייכים. בכלל לא איכפת לי.. אני הולכת בריקוד. בעוד כמה ימים יתחיל קורס הריקוד שאליו נרשמתי. אני מנסה לדמיין לעצמי מה יהיה שם.. אין לי מושג.

עכשיו אני מתבוננת בקורה לי באופן פחות אישי. ההליכה הנמרצת עם תרגילי הנשימה וההתמקדות במה שקורה לי משפיעה על תפיסת המציאות שלי. אני לומדת להכיר את הדריכות שלי למה שקורה ולראות טוב יותר את מה שפוגע בי. אני מתרגלת את היכולת להבחין במידע המגיע אלי ומנסה לזהות גם נתונים אחרים שכדאי לשים לב אליהם, מעבר למה שקופץ לי מיד לעיניים.

אני שמה לב שלמדתי לקבל את הבאסה ולהתמודד טוב יותר עם הרגשות שלי: אני מכירה בהם בלי להתכחש להם ובלי לטבוע בתוכם. לומדת לקבל את העובדה שאני שבורת לב, חרדה, כועסת או חשה כל רגש לא נוח אחר.  אני מתרגלת את הגדלת העמידות שלי בפני רגשות לא נוחים וזה משתפר.

אני מטפסת גבוה אל המצוק, הים נגלה לפני למטה. במרחק גולשי הגלים. אני יורדת במדרגות אל החוף, הכלבים רצים אלי בשמחה.. אחרי שיטוט קצר על החוף אני מתחילה את הדרך חזרה.

מצב הרוח שלי אחר. אני חשה יותר נינוחה ושמחה. הדרך חזרה נראית קצרה יותר וגם העליות נראות לי מתונות יותר. אני גומעת אותן בקצב אחיד. אחרי עצירה בפארק לתרגילי מתקנים, אני בשלב האחרון של הדרך. העליה האחרונה היא ארוכה ואני כבר קצת עייפה אבל אני לא מוותרת. הבית כבר נראה למרחוק ובעוד כמה דקות הכל יהיה מאחורי.

אני רואה עליך שהיה כיף אומר לי הילד שפגש אותי בפתח.

מאד, אני עונה לו. אולי תבוא איתי מחר?

 


6.9.2021

איך לחגוג את השנה החדשה מבלי להרגיש שמיצינו...

 

גם השבוע הלכתי לטייל ברחוב אלנבי עם אור הנכד שלי, כדי להסתכל על הטרקטורים שבונים את התחנה של הרכבת התחתית החדשה של תל אביב. מול הפתח של חנות AM/PM 24/7 שהיתה פעם הסניף המפואר של המשביר לצרכן מצאתי דוכן שמוכרים בו כרטיסי ברכה לחג, ממש כמו פעם. הסתכלתי שוב כדי לראות שאני לא טועה. תהיתי מי בימינו עוד קונה ואולי גם שולח כרטיסי ברכה עם זהבים כמו שהיו פעם, עם הברכות הנאיביות המודפסות עליהן. אבל ראיתי שאנשים עצרו והסתכלו על הכרטיסים וגם קנו. אז כנראה שיש עוד ביקוש למשהו ששייך לפעם ואולי גם בשבילם אלו היו כמה רגעים של התרפקות על העבר וקצת נוסטלגיה...

עוד שנה חדשה בפתח ולי יש הרגשה שזה עוד מאותו דבר. שוב ההתלבטויות על איפה עושים את החג יחד עם הנהלת החשבונות של איפה היינו בשנה שעברה ובזו שלפניה ובזו שלפני לפניה. והאם צריך חולצה לבנה והאם לקנות בגד חדש  לחג, כן או לא.. ואיזה מתנות להביא למי ש"לא צריך כלום".

והקטע הזה שצריך לברך. אז כבר מזמן שאנחנו לא מברכים באופן אישי. אפילו לא שיחת טלפון אישית להגיד "חג שמח". עברנו לצד של המקלדת. זה יותר קל. מחפשים איור יפה, מצמידים לו משפט מפתח ושולחים בתפוצת נאט"ו וככה נגמרת ההתחייבות של הברכות. וגם אני נפלתי בזה. מודה. אני יודעת שאנשים מצפים לברכה וזה נחמד לשלוח וגם לקבל אבל מה כבר יש לי לכתוב שלא ישמע ממוחזר ויהיה מחובר לעצם הימים האלה ולרוח התקופה ולא ישמע קלישאתי ורדוד ושלא כתבו עליו איזה שיר או עשו פארודיה או סרטון מצחיק או איור שנשלח בכל הקבוצות בפייסבוק . בקיצור, אני מחפשת משהו מקורי שעוד לא שלחו אלף פעמים, עם מילים נוגעות עושה send וזהו. קל אבל משאיר אצלי איזו תחושה של מועקה שלא ליחסים האלה פיללנו של אדם לאדם מקלדת..

אז בשביל שלא להשאר בתחושת ה"לאן התגלגלנו", הנה כמה אפשרויות להסתכל על השנה החדשה ואולי מזה תצמח ראיה חדשה..

קצת הומור אף פעם לא הזיק

כל ההתעסקות הזו באיפה נעשה את החג ואצל מי נתארח ואיפה היינו בשנה שעברה ועם מי אנחנו רוצים או לא רוצים להפגש ומה כל אחד מביא.. ובסוף אנחנו מגיעים לארוחה שכבר אחרי המנה הראשונה כבר אין כוח לאכול אותה ובסוף הערב נשארים עם כמויות אוכל שיספיקו לעוד שבוע לפחות ואז מתעסקים בלהכין קופסאות שהאורחים יקחו רק שלא נשאר עם כאלה כמויות של אוכל כי המקרר שלי מפוצץ .. תודו שזה הזוי לגמרי כל הספור הזה

אז למה לא נחליט שנלך על גירסה קלילה.. בלי מחוייבות ובלי תכנון וכל אחד יביא מה שבא לו ומה שיצא יצא.. רגע.. זה לא מסתדר כי כולם כבר סגרו אצל ההורים כי קליל זה פחות בטוח..

אז אולי הומור וראש השנה זה לא באמת מסתדר.. אוף..

מבט נוסטלגי על ראש השנה

אפשר לנסות להיזכר מה היה ראש השנה בשבילכם כשהייתם ילדים, להיזכר בכל ההכנות לקראת החג, באורחים שהיו באים לארוחת החג, המתנות שהייתם מקבלים לכבוד השנה החדשה, מאכלים שאמא היתה מכינה לארוחת החג. לכל אחד יש ספור מהתקופה ההיא שהיה ילד.

אצלי זה הדג שהיה שוחה באמבטיה לפני שהפך לגפילטע פיש..

אני נזכרת בדוור על אופנים שהיה רוכב בשכונה ומחלק את הדואר לבתים. בימים שלפני החג האופניים שלו היו עמוסות חבילות של מכתבים. בתיק הגדול שהיה קשור לסבל היו מסודרות חבילות של מכתבים כרוכות בגומי עבה לפי שמות הרחובות.

אני הייתי עוקבת אחריו כבר מרחוק, מהרגע שנכנס לרחוב שלנו, רואה היכן הוא עוצר ועל איזה בית מדלג ומחכה שיתקרב ויעצור בפתח הבית שלנו, סקרנית למה שיקרה, יעצור או לא יעצור? הלב שלי היה מתרחב משמחה כשעצר מול שער הכניסה לחצר הבית שלנו, השעין את אופניו על הרגלית, מוציא מהתיק חבילה מלופפת בגומי ומתחיל לדפדף במכתבים עליהם היה רשום שם המשפחה שלנו. אני הייתי יוצאת אליו, מחכה בסבלנות שידפדף עד שיגיע לשם המשפחה הבא, יוציא בבת אחת את כל המכתבים שהיו מיועדים לנו וימסור לי אותם. דרישות שלום מקרובים ומכרים שפעם בשנה זוכרים לברך ולאחל.. זה היה אושר גדול..

ראש השנה במשמעות הרחבה

אנשי התהליכים והאנשים הרציניים נוהגים להסתכל על החג במשמעות הרחבה שלו, שיש כאן התחלה חדשה, הבטחה, ציפייה, הזדמנות למשהו אחר.

ובהזדמנות הזאת גם לראות את ראש השנה כזמן לחשבון נפש, להביט אחורה על מה שהיה וגם על מה שעוד יהיה ופשוט לעשות איזה סכום עם התכוונות לשנה החדשה.

הם נוהגים לברך ולאחל משהו שיש לו משמעות אמיתית, למשל שהשנה הזו תהיה שונה ממה שהיה בעבר ושאם רק נרצה זה יהיה אפשרי.

ובראיה שלי – זה זמן של תודה

זה הזמן לעצור לרגע, להגיד תודה קטנה או גדולה למי שהיה חלק מהמסע שלי השנה.

לקראת השנה החדשה אני מאחלת שזו תהיה שנה של הגשמת חלומות. החלומות רק נדמים לרחוקים. הם אפשריים. זה מומלץ וזה כדאי.

אני מאחלת לכם למצוא את האומץ להרפות מהמוכר, לשחרר את המיותר ולהתמקד במה שחשוב לכם באמת.


גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוק...