‏הצגת רשומות עם תוויות קים איל סונג/קים גונג איל/קים גונג און. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות קים איל סונג/קים גונג איל/קים גונג און. הצג את כל הרשומות

27.10.2018

פרק תשיעי: טסנו לצפון

פגישה עם תלמידות בבית ספר תיכון מקומי
בבוקר יום שני נפרדנו משלושת המלווים שלנו. פאק המדריכה באנגלית כבר היתה כולה עסוקה במשימה אחרת ונפנפה לנו מרחוק לשלום. לקים המדריך הגרמני היה לא קל. היה לו קשר טוב עם רבים בקבוצה ונראה די עצוב להפרד. מכל המלווים, קים היה הכי קרוב אלינו. הוא מאד התעניין ושאל על החיים שמחוץ לצפון קוריאה. היה לו חוש הומור ואפשר היה לצחוק איתו על כל מיני דברים שנראו בעינינו מוזרים והיו גם השיחות הקטנות על כל מיני נושאים. קים הוא רווק ודי התעניינתי בחיים שלו במקום שבו המדינה קובעת לך הכל: אם תהיה לך דירה ואיפה תגור, מה תלמד, איפה תעבוד ועוד. בצפון קוריאה רווקים גרים עם ההורים ורק אחרי שמתחתנים אפשר להגיש בקשה לקבל דירה משלהם. שאלתי איך הגיע לג'וב של מלווה קבוצות בשפה הגרמנית שהיא שפה ממש לא שגרתית במדינה הזו. הוא סיפר לי שאבא שלו הוא רוקח וכילד הוא עזר לו לתרגם מסמכים רפואיים שהיו קשורים לתרופות וכך נחשף לשפה הגרמנית והתאהב בה. זה נשמע סיפור די מקורי ולמי איכפת אם זה נכון או לא. בימי פיונגיאנג נוצר בינינו קשר נחמד ונראה שהוא הצטער שצריך להיפרד והאמת שגם אני. אחרי שמונה ימים כל כך אינטנסיביים הרגעים האלה היו קצת עצובים לכולם, אבל טיסת ההמשך צפונה כבר חיכתה לנו.  
קים נפרד מאלש הצ'כי

כשהגענו לשדה התעופה התברר שיש עיכוב רציני בהמראה. בשדה הזה אין יותר מדי פעילות ולא הבנו למה העיכוב. הסתבר שהשדה נסגר בגלל טכס הפרידה מראש ממשלת סין, שבא לחגיגות ה-70. בעודנו ממתינים האזור כולו התמלא בעשרות אנשי בטחון ואנשים בתפקידים רשמיים, תזמורת צבאית. פתאום הגיעו לאזור מאות רבות של אנשים, הגברים לבושים בחליפות והנשים בתלבושת המסורתית, ובידיהם  פרחים מפלסטיק כמו אלה שראינו במצעד בעיר אתמול, שבאו להפרד מהאורח המכובד. טקס הפרידה נמשך כמה דקות ולאחריו גררו לרחבה את המטוס שלנו, איליושין 18 עם ארבעה מנועי בוכנה, והתחילו בהכנות להמראה. כמנהג המקום הזה, הדיילות אסרו לצלם אותן וכשהעזתי לצלם את אחת הדיילות היא דרשה ממני למחוק את התמונה ועד שלא הראיתי לה שאני מוחקת לא זזה ממני. בכל זאת צילמתי..
טקס הפרידה מראש הממשלה הסיני בשדה התעופה

 לאחר שעתיים נחתנו בפרובינציה הכי צפונית הגובלת גם בסין וברוסיה, בעיר Orang במקום שהיה פעם שדה צבאי ובשנים האחרונות הפך לאזרחי. שעה ארוכה חיכינו למזוודות שהגיעו בעגלה של טרקטור. את המזוודות הצמידו לקיר הבניין וכל מי שלקח מזוודה היה צריך להראות שהתווית שעליה זהה לשובר שנתנו לו לפני ההמראה. שיטה קצת מיושנת אבל זה עבד. גם האוטובוס שקבלנו לא היה שיא החדשנות. תא המטען שלו היה מלא בכלי עבודה ולא היה מקום למזוודות.
אנחנו מחכים למזוודות בטרמינל 

ב-Orang פגשנו צוות מלווים חדש: LEE, הדריך באנגלית, המדריך השני לא ידע מילה באנגלית וסוניה דיברה רוסית. זה שלא ידע אף מילה באנגלית הלך תמיד בסוף הקבוצה. בשלב כלשהו הבנו שהוא מדווח ל- LEE על דברים שעשינו שלא לפי ההנחיות. LEE אסר לצלם את הטרמינל לטענתו חלק מהנוסעים הם אנשי צבא. לא ראינו אנשים במדים אבל לכי תתווכחי. הוא הבהיר שבאזור הזה ההנחיות יותר קפדניות בכל מה שנוגע לצילומים: אסור לצלם מהאוטובוס בזמן הנסיעה, אסור לצלם אנשים, מקומות עבודה, אתרי בניה, מחנות צבא, משטרה, אנשים במדים ועוד ועוד. מובן שלא עמדנו בזה. LEE בדרך כלל ישב בקדמת האוטובוס כשגבו אלינו ואז צילמנו. אבל בכל פעם שסובב את גבו וראה מישהו מצלם התחיל במשפטי תוכחה: it's not ok, I trusted you, you promised me וכו'. זה היה קצת לא נעים אבל היה קשה להתאפק.

אזור צפון המדינה נפתח לתיירות-חוץ רק בשנים האחרונות. לא רבים מטיילים שם בגלל שיש מעט טיסות ומעט חדרי מלון לתיירים. בשדה התעופה פגשנו את כל מי שנסע לצפון ובימים ששהינו שם דרכינו הצטלבו לא פעם, כי בסוף כולם מטיילים באותם מקומות, רק בסדר שונה. לאחר שאספנו את המזוודות, נסענו לאזור הר צ'ילבו, אחד מששת ההרים המפורסמים במדינה. גם באזור הזה אין כבישים. נוסעים על דרכי עפר במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש. הנוף שנשקף מחלון האוטובוס היה של כפרים קטנים ושדות תירס ואורז המשתרעים למרחקים. לאורך כל הדרך אנשים עבדו בתיקון המהמורות בדרכים.
צפון המדינה- החלק השני בטיול שלנו
בלילה הראשון התארחנו אצל משפחות בכפר דייגים קטן, בשיטת ה-home staying , שדומה לצימרים אצלנו. נאמר לנו שנוכל לדבר עם המשפחה על חייה, לשחק עם הילדים וגם להצטלם איתם. המשפחה שלנו לא רצתה לדבר וסרבה להצטלם וילדים בכלל לא ראינו. כל יחסינו הסתכמו בכך שהראו לנו את החדר שבו נישן ושאלו באיזו שעה נרצה את המים החמים כדי להתרחץ. הרחצה היא בשיטת הצבא של פעם: במקלחת יש שני דליי מים, בקערה קטנה מערבבים את המים חמים עם הקרים ושופכים על הגוף. שיטת הארוח הזו נועדה לתת הכנסה נוספת למשפחות שעסקו בעיקר בחקלאות.
homestaying - הבית שבו התארחנו
הערב הראשון שלנו כקבוצה בהרכב החדש המצומצם היה מיוחד מאד. נעלמה הפרדה לפי שפת הדיבור וכולנו קשקשנו באנגלית. בארוחת הערב זרמו לשולחן הרבה בקבוקי בירה שאותם ערבבנו עם ליקר האורז מקומי שנקרא סוג'ו ותוך זמן קצר הפכנו כולנו מבושמים מכל האלכוהול ששתינו. במשך שלוש שעות ישבנו סביב השולחן ודברנו ודברנו, גם סיפורים אישיים וגם תחושות לגבי מה שקורה לנו במדינה הזו ולאף אחד לא היה איכפת אם זו אנגלית תקנית או לא. ואם לא היה צריך לקום למחרת בבוקר מוקדם היינו ממשיכים עוד ועוד.

למחרת הגענו לעיר Chongjin העיר השלישית בגודלה במדינה, שבה גרים 700,000 תושבים. כבר התרגלנו לעובדה שתכנית הביקורים כללה סיור בכל האתרים הקשורים למנהיגים. בכל מקום שקים איל סונג ביקר יש פסל, אנדרטה או לוח שיש לציון המאורע. לאתרים יש תמיד שמות מפוצצים: Revolutionary site, Revolutionary Museum , ותמיד יש מישהו מטעם הממשלה, במדים כמובן, שמסביר מה התרחש במקום הזה שכל כך חשוב לזכור ומדגישים כל הזמן שהחלום שלהם כאומה הוא להתאחד עם דרום קוריאה ולהפוך למדינה גדולה אחת.

גולת הכותרת של הביקור בעיר היתה פגישה עם תלמידים בבית ספר תיכון לשפות זרות. מטרת הביקור הוגדרה כהזדמנות עבור התלמידים לתרגל את הדיבור בשפה האנגלית. אנחנו ראינו בזה הזדמנות ראשונה ומיוחדת לפגוש אנשים מקומיים, גם אם אלה תלמידי תיכון, ולדבר איתם.

הכפכפים חיכו לנו בכניסה לבית הספר
קודם לפגישה סיירנו בבית הספר. ראינו את חדרי הלימוד, המתקנים, המעבדות למדעים, החדרים המוקדשים למנהיגים בהם מלמדים את מורשת גדולי האומה. תמונות מנהיגים תלויות בכל הכיתות, בכניסה ראינו את תמונות התלמידים המצטיינים. המצטיינים עונדים סיכות הצטיינות על דש החולצה, כך ההצטיינות בולטת לעיני כל. מי שמצטיין כמה שנים יש לו הרבה סיכות כאלה. התרשמתי מאד ממה שראיתי וניכר היה שהממשלה משקיעה בחינוך והרבה.

בגלל שספרתי שיש לי עבר בחינוך בקשו ממני לנהל את השיחה עם התלמידים. ספרתי להם קצת עלי ועל ישראל. שאלתי אם הכירו אבל אף אחד לא שמע על ארץ כזו. הראיתי להם איך כותבים בעברית. התלמידים היו מאד מנומסים. וכשהגיע זמן השאלות גם הן היו מאד מנומסות, למשל: בכמה ארצות ביקרת, מה מזג האוויר במדינה שלך, גובה ההר הגבוה ביותר אצלכם, איזה עונה בשנה את הכי אוהבת ולמה, איזה תחבורה ציבורית יש אצלכם, כמה תושבים יש במדינה, מה גודל המדינה, עיר הבירה. בקיצור שעמום. כמה מחברי הקבוצה הצטרפו אלי וספרו על עצמם. אלש הצ'כי סיפר על החיים במדינה שהתפרקה בדרכי שלום לשתי מדינות: צ'כיה וסלובקיה וז'אנין שנולדה במזרח גרמניה, ספרה על החיים במדינה בה שתי מדינות הפכו למדינה מאוחדת אחת.
אני מראה לתלמידים איך נראית השפה עברית
לאחר הסשן הזה התחלקנו לקבוצות קטנות. אני שוחחתי עם 3 בנות. שלושתן תלמידות מצטיינות. ראיתי לפי הסיכות על דש החולצה. כשהמורה בכיתה לא שומעת השיחות הן הפכו להיות יותר אישיות. התעניינו למה באתי לצפון קוריאה, התפלאו לשמוע שיש לי אוטו ואני יודעת לנהוג, שאלו על הילדים שלי, על טיולים בעולם, ביקשו שאספר להם מה יש בדרום קוריאה. גם אני שאלתי, איפה הן גרות, מה עושים ההורים, ביקשתי שיספרו לי על לימודיהם בבית הספר, כמה שעות לומדים בשבוע, האם ביקרו בעיר הבירה, מדוע החליטו ללמוד בבית ספר לשפות. כולן אמרו שהן רוצות ללמוד באוניברסיטה, ולעבוד במשרות טובות ומכובדות. כל אחת ספרה על עצמה ומה היא רוצה להיות שתהיה גדולה, שתיים אמרו שהן רוצות להיות מורות לאנגלית ואחת אמרה שהיא רוצה להיות רופאה מנתחת. כולן עוסקות בספורט. שאלתי על שירות בצבא. LEE אמר שהשירות בצבא הוא חובה לכולם, ומהן הבנתי שמי שמצטיין בלימודים הולך ישר לאוניברסיטה, אבל הן לא חסכו ממני את דברי התעמולה הרגילים ששמענו כל הזמן: כמה חשוב לשרת בצבא, לשרת את המולדת, שזה יותר חשוב מללמוד. המולדת נתנה להן והן צריכות להחזיר לה.
מדברים עם התלמידים בקבוצות קטנות
השיחות הקטנות נמשכו יותר מחצי שעה ואז הצטלמנו לפרידה. אפשר היה להרגיש שהתלמידים מצטערים להיפרד. במשך שעה אחת ניתנה להם הזדמנות להציץ לעולמות אחרים וללמוד דברים חדשים, שמי יודע אם יזכו פעם לטעום מהם
נפרדים מהתלמידים
אחרי הביקור בבית הספר יכולנו לבחור בין סיור במוזיאון מקומי או ספא. הספא התגלה כמקום די עלוב אבל היה יותר טוב מהקצבת המים החמים במקלחת המלון שבו שהינו. שעה של טבילה באמבטיה של מים חמים היתה בשבילי הרפיה נהדרת, במיוחד אחרי ששמעתי על המוזיאון בו ביקרו האחרים שהיה בעצם הבית בו שהתה משפחת הנשיא קים איל סונג בתקופת המרד נגד השלטון היפני בשנת 1940 ונשמר במצבו המקורי עד היום.
 
הספא








12.10.2018

פרק שביעי: "אלולא המנהיגים לא היינו קיימים" - עוד על פולחן האישיות



סיכה שאותה "נוהגים" אזרחי קוריאה הצפונית לענוד על דש הבגד


כשנפגשנו עם המלווים של הקבוצה לראשונה בשדה התעופה בפיוניאנג, שמתי לב שכל אחד מהם עונד סיכת אמייל מלבנית על חולצתו. בימים הבאים שמתי לב שכל מי שאנחנו נפגשים איתו עונד סיכת דש כזו בווריאציות שונות, בהתבוננות על אנישם ברחוב, ראיתי שכל אחד הולך כשסיכה כזו נעוצה בצד שמאל של חולצתו. כל אדם במדינה הזו מסתובב עם סיכה על דש בגדו ועליה מתנוססים פניו של אחד המנהיגים המנוחים קים איל סונג או קים ג'ונג איל, או שניהם. הכוונה היא לכולם ממש, לא הבדל גיל, מין ואזור.

זה עורר את סקרנותי. כששאלתי איפה אפשר להשיג סיכה כזו נעניתי שאי אפשר. הן לא למכירה.

הסיכה הזו מוענקת לכל צפון קוריאני ביום הולדתו ה-12, ועל פי חוק, עליו לענוד אותה בכל רגע שבו הוא נמצא מחוץ לבית. על פי דברי המלווים שלנו, הסיכה נחשבת לקדושה - ואסור בתכלית האיסור למכור אותה. הסיכה הזו נשלחת לכל בית במדינה מדי שנה.

״כל מי שיש לו סיכה כזו הוא מקומי״, הסבירה לנו פאק המלווה באנגלית רהוטה, ״אנחנו נוהגים לענוד סיכה כזו בצד השמאלי של החולצה״. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל כאן ״נוהגים״ היא המילה המכובסת ל"מחויבים בחוק״. הרבה פעמים יצא לנו לשמוע את הביטוי הזה בתוך משפטים שונים, כמו למשל: אנחנו ״נוהגים״ להשתחוות, כשאנחנו נמצאים מול פסל של אחד מהמנהיגים הדגולים שלנו;

מתברר שהסיכות הללו לא רק מבטאות נאמנות בלתי מסויגת של מי שעונד אותן למשטר, אלא גם מציינות את השתייכותו למעמד החברתי והפוליטי העליון. הסיכה עם תמונת שני המנהיגים היא סימן ההיכר המובהק לכך שהשלטון מכיר בך כאיש המעמד הזה, על זכויות היתר והחובות הנובעות מכך. בני המעמד המתנדנד, אם הם מפגינים הישגים אישיים ונאמנות לשלטון, מקבלים סיכה עם תמונת אחד המנהיגים או רק את סמל מפלגת השלטון.

באחד הימים ראינו את מייקל המלווה של הקבוצה השנייה מסתובב עם סיכת דש כזו על חולצתו. לשאלתנו הכיצד, הסבירה פאק שמייקל הפגין יחס חיובי ונאמנות למדינה. ואיך הפגין שאלנו, פאק ענתה שזו לו הפעם השלישית שהוא בא לביקור כאן. לזה יקרא יחס חיובי למדינה. רוב המבקרים באים לפעם אחת ולא עוד. 

ככה זה התחיל
אחרי מות קים גונג איל נוסף דיוקנו לסיכת הדש
ככה נהוג: כולם הולכים עם סיכה על דש הבגד.


 Immortality Tower

מכיוון שלא בכל מקום ניתן להציב פסלים או תמונות ענק, הגה השלטון רעיון חדש כדי לשמר את ההשפעה הישירה של השליטים על העם.

השלטון המציא את ה-Immortality Tower - "מגדל האלמוות" - עמוד שעליו חרוטות המילים "קים איל סונג וקים סונג איל עדיין אתנו והם תמיד יהיו אתנו".

העמוד הזה נמצא בכל כפר במקום מרכזי. סביבו מקיימים את כל הטקסים שהשלטון מחייב, למשל יום הולדת המנהיג שהוא חג לאומי ויום מותו גם הוא חג לאומי. העמודים האלה בולטים למרחקים, בכל מקום ברחבי המדינה. כשאנחנו חולפים על פני הכפרים בנסיעה ורואים את העמודים האלה המזדקרים למרחוק, אני לא מפסיקה לחשוב שעינו של האח הגדול כל הזמן פקוחה. 

Immortality Tower במרכז פיוניאנג


צילום מהדרך - מגדל האלמוות
Slogan trees

אבל סיפור עצי הסלוגן הוא אחד ההזויים ששמעתי.

עצי סלוגן אלה עצים שכיסוי הגזע שלהם הוסר ואנשים חרתו עליהם סיסמאות. העץ הראשון "התגלה" בשנת 1961 באזור שנקראPaekdusan, . על 19 עצי הסיסמאות הראשונים שהתגלו, היו חרותות סיסמאות שהתייחסו לכיבוש קוריאה על ידי יפן ונשאו סיסמאות כלליות כמו: "למען עצמאות קוריאה" או "Hooray for Korean Independence" די ברור שעם הזמן הסיסמאות האלה הללו הלכו והיטשטשו, שהרי נעשו ע"י אנשים שהסתתרו בסביבה ואף אחד לא באמת עשה פעולות לשימור העצים.

ב-1987, אחרי יום הולדתו ה-45 של קים איל סונג, השלטון "גילה" עוד ועוד עצים שעליהם חרותות סיסמאות מסיסמאות שונות. העצים התגלו באזורים שונים ברחבי המדינה. העצים החדשים נשאו סיסמאות שהללו את משפחת קים, כמו: "קים איל סונג הוא הכוכב של קוריאה" או "קים איל סונג הוא כוכב זוהר בשמי קוריאה". החריטות היו "חדשות" וניכר שהן נעשו לאחרונה.  

היום השלטון טוען שיש יותר מ-1800 עצים ברחבי המדינה. 1260 עצים עם סיסמאות המתייחסות לקים איל סונג, 210 עצים עם סיסמאות הקשורות לקים ג'ונג און, ו-330 עצים המתייחסים לקים ג'ונגסוק, אימו של קים ג'ונג איל. לכולם ברור כי העצים החדשים שהתגלו הם יוזמה של השלטון שהקים קבוצות עבודה מיוחדות לשם כך, אבל אף אחד לא מעז לאמר את זה בקול רם.

המדינה הכריזה על עצים אלה כעל עצים מוגנים ועל הסיסמאות החרוטות עליהם כעל "דברי ספרות". השלטון משתמש בסיסמאות האלה בתהליך החינוך של האזרחים ובעיקר בני הנוער בהקשר של נאמנות לשלטון. אזרחי המדינה מבינים שמדובר בעצים שהם זיוף, שהרי כתב חריטה לא יכול להישאר רענן וברור במשך 70 שנה, אבל אף אחד מהם לא מעז לבטא את זה בקול רם.עצי הסלוגן משמשים אתרי מורשת ובני הנוער באים למקומות האלה כדי לשמוע את הסיפורים ולהתחנך לאור סיפורי הגיבורים שחרפו את נפשם להצלת העצים.

עצי הסלוגן נחשבים לקדושים ואזרחי המדינה נדרשים למסור את חייהם כדי להגן עליהם. פעם פרצה שריפה בהרים בו היו עצי הסלוגן, צעירים מהכפר שהיה סמוך לאזור האש הוכרחו לצאת לשם ולהילחם באש כדי להציל את העצים. 14 מהם מתו. הם נחשבים היום לגיבורי האומה ולמודל של נאמנות לשלטון. סיפור הגבורה שלהם נלמד בבתי הספר, כדוגמא לאזרחי המדינה שמסרו נפשם למען משפחת קים, כפי שעשו הצעירים ההם. בצפון קוריאה חיי אנשים נחשבים פחות מכמה עצי סלוגן מזויפים.

כיום, עצי הסלוגן האלה הם עצים מוגנים, והשלטון עושה מאמצים כדי לשמר אותם. כמה מהם ראינו באחד ממוזיאוני המלחמה שבהם ביקרנו. כמובן שאסור היה לצלם. גם התמונה הזו היתה תלויה שם, אסור היה לצלם. מאוחר יותר גיליתי אותה מתנוססת על  אחד הקירות המרכזיים בבית ספר תיכון שבו ביקרנו.

אין ספק שככה ראוי לחנך את הנוער !!


עצי הסלוגן המקוריים באחד ממוזיאוני המלחמה שבהם בקרנו
הקרב על הצלת עצי הסלוגן - הנערים שמתו נחשבים לגיבורי האומה

"מורשת קרב" בסגנון של צפון קוריאה - עצי הסלוגן



9.10.2018

פרק שישי: "חשוב, דבר ופעל כמו מנהיגנו היקרים והאהובים" או איך נראה פולחן אישיות מקרוב



קים איל סונג הנשיא הנצחי
אחד הדברים הראשונים שנתקלים בו בנמל התעופה של צפון קוריאה הוא דיוקן ענק של מייסד המדינה, קים איל סונג. אם בהתחלה זה נראה קצת מוזר, מהר מאד מתרגלים לתמונות הענק שלו ושל בנו, שמופיעות בכל מקום מרכזי ברחבי המדינה הזו.

את הפנים המחייכות של המנהיגים אנחנו פוגשים בכיכרות העיר, בתחנת המטרו בפיונגיאנג, בפארקים, ובמקומות רבים אחרים. ראינו אותם גם בשני הבתים שבהם ביקרנו. אזרחי המדינה נוהגים לתלות את דיוקני המנהיגים על קיר מרכזי בסלון הבית ולדאוג לניקיון התמונות מידי יום. על פי החוק, הדיוקן חייב להיות תלוי - כך שאף אחד לא יוכל להיות "מעל" המנהיגים. עם שקיעת השמש, תמונותיהם של קים איל סונג ובנו שתלויות על הבניינים - מוארות לבל יישכחו בשעות הלילה.
תמונת המנהיג בתחנה של הרכבת התחתית של פיוניאינג
פולחן האישיות זועק מכל פינה ופינה: פסלי ענק של המנהיגים, אנדרטאות בכל מקום בו ביקרנו, סלוגנים המצטטים משפטים שאמרו, ספרים, שירים, מחזות וסרטים המהללים את המנהיג הדגול ועוד.

דת וסממנים דתיים אסורים בצפון קוריאה. פולחן האישיות סביב בני משפחת קים הוא למעשה הדת הרשמית במדינה זו. הדבר נבנה בתודעת האומה הקוריאנית במשך שנים ויש לזה ביטויים משמעותיים רבים מאד בפועל. מייסד צפון קוריאה קים איל סונג מכונה "הנשיא הנצחי", קים ג'ונג איל בנו, הוא "המנהיג הדגול", וקים ג'ונג און, השליט הנוכחי, נקרא .The Supreme Marshal  הם הועלו דרגה של אלים שאין להטיל ספק בדבריהם או במשנתם. אסור לזלזל או להיראות כמזלזל בהם. בדברי ההסבר שקבלנו מהמלווים אותנו נאמר כי אם אנחנו נתקלים בפרסום ובו תמונות של מי ממשפחת הנשיאים, אין לקפל או לזרוק לפח.

כדי לחזק את פולחן האישיות, ולהוכיח לעם שמדובר באנשים יוצאי דופן באישיותם, נוהגים לספר עליהם סיפורים די מגוחכים. למשל פורסם כי קים ג'ונג' איל למד ללכת בגיל שלושה שבועות ולדבר בגיל שמונה שבועות. עוד פורסם שקים איל סונג, כתב כ-1500 ספרים ושש אופרות מלאות במשך שלוש השנים בהן למד באוניברסיטה וכי "האופרות שלו היו טובות יותר מכל אופרה אחרת בהיסטוריה של המוזיקה", נכתב.

פולחן האישיות של המנהיגים בא לידי ביטוי גם בצילומי תמונות המנהיגים. מותר לצלם את הפסלים, את ציורי הקיר, את המוזאיקות ואת התמונות, אבל הצילום צריך להראות את מלוא הפסל או התמונה - מהאדמה או המרצפת שעליה עומדים המנהיגים ועד השמש הזורחת מעל לראשם. "אסור בתכלית האיסור לצלם תמונות של הפסל של קים מאחור. זה נחשב לגסות רוח".

הפסלים תמיד נמצאים במקום מרכזי או גבוה מסביבתו, המנהיגים מוצגים כמי שמשקיפים אל העם והעם נושא עיניו אליהם. המבקר תמיד מרגיש קטן מול הגודל הזה. שתי דמויות האב האלה, קים איל סונג וקים ז’ונג איל, מופיעות לעתים קרובות זו בצד זו. הם מוצגים כבני אותו הגיל, כמו ניצבים מעל לזמן וניתנים להחלפה זה בזה, ומתמזגים לסמל אחד ויחיד. כשאני ניצבת מול דמותם אני תוהה מי מתבונן במי, אני בהם או הם אלה שמביטים בי.


קורות חייהם של מנהיגי האומה הם חלק חשוב בתכנית הלימודים בכל מסגרת חינוכית : גן, בי"ס יסודי או על יסודי. כל מסגרת שבה ביקרנו, והיינו בכמה כאלה, הזמינו אותנו לראות את החדרים המוקדשים למנהיגים. מובן שאסור היה לצלם. באחד מגני הילדים ראינו את החדר שבו מלמדים את הילדים על מנהיגי האומה. חדר אחד מוקדש לנשיא הראשון וחדר שני לנשיא השני. הפרקים האלה הם חלק חשוב מאד בתהליך החינוך שלהם וכדי להפוך אותם לאזרחים שהשלטון רוצה.

כאן מלמדים את ילדי הגן על המנהיג שלהם
אל ”גבעת החיים הארוכים”, שבה ניצבים שני פסלי ברונזה בגובה 22 מטר של שני המנהיגים המנוחים – קים איל סונג ובנו, קים ג’ונג איל, לא רצו המדריכים לקחת אותנו. לטענתם, התיירים מתנהגים בצורה בלתי הולמת במקום הזה, לא מכבדים את המנהיגים ונוהגים בעת שמצלמים לחקות את התנועות היד שלהם. הם אמרו שאם אנחנו רוצים לבקר שם, יש להם תנאים: כמה מאנשי הקבוצה יקנו זרי פרחים ויניחו אותם למרגלות הפסלים בשם הקבוצה כולה, לאחר מכן על כל הקבוצה לקוד קידה לפסלים. רק לאחר הטקס הזה יתנו לנו אישור לצלם ולהצטלם, “בלי תמונות מהצד אלא רק מהחזית, ושכל תמונה תכיל את שני המנהיגים”, הורו לנו המדריכים, וכמובן שאסור לחקות את העמידה של המנהיג, עם היד המושטת בעת צילום התמונה. וזה מה שעשינו. כמה מקבוצה קנו זרי פרחים (מפלסטיק), אחר כך קדנו קידה ורק אז הורשנו לצלם. בכל אותה עת עמד שם מישהו מהצד וצפה על מעשינו.

כל מי שמבקר חייב לקוד קידה לפני הפסלים
יום אחר בעת ביקור באחד מבתי הספר, ראיתי דרך החלון את תמונת המנהיגים בככר שליד בית הספר. עצרתי לצלם. המלווה שלנו, מר לי שהלך מאחורי עצר אותי והורה לי למחוק את הצילום. כששאלתי למה, הראה לי כבל חשמל שעובר במרכז התמונה. "זה לא מנומס לצלם ככה" אמר ולא הרפה ממני עד שמחקתי את התמונה שצילמתי.

התמונות והפסלים הם רק פן אחד בפולחן האישיות שהתפתח סביב דמותם של המנהיגים. ועל כך בפרק הבא

תמונת המנהיגים מזווית שאסור לצלם. בגלל עמוד החשמל






5.10.2018

פרק חמישי : Mass games או התמונה הגדולה ביותר בעולם


Mass Games החגיגה המרכזית ביום ייסוד הרפובליקה DPRK
אחרי הביקור במוזוליאום חשבנו שכבר חווינו את כל מה שאפשר אבל מסתבר שעוד נכונו לנו הפתעות.

בבוקר ה-9.9, יום חג לציון ייסוד הרפובליקה, אנחנו יוצאים לסיור במקום הולדתו של המנהיג הראשון קים איל סונג. המדריכה באתר מספרת שהבית שבו הוא נולד ב-1912 נשתמר במצבו האותנטי ונראה היום בדיוק כפי שהיה בתקופת ילדותו. היא נורא רצינית כשהיא מדברת ומעירה לכל מי שמדבר. הבית נמצא במרכזו של פארק רחב ידיים, מטופח ושמור כיאה למקום שבו נולד מנהיג אומה. בעודנו מסתובבים בפארק נשמע רעש של זיקוקים ושל מטוסי קרב. תכף הבנו שבזמן שאנחנו מסיירים בפארק, בעיר מתקיים מצעד צבאי לציון יום יסוד המדינה. את דבר קיום המצעד לא חשפו בפנינו המלווים שלנו ועכשיו גם הבנו מדוע סרבו לקחת אותנו למקומות הגובלים בהכנות למצעד, כמו ככר קים איל סונג או הספרייה הלאומית הנושקת לככר.

אנחנו מפעילים לחץ על המלווים שלנו ומבקשים לראות את המצעד. הם מתקשרים למי שנותן הרשאות ומתנהלות שיחות ארוכות בנושא, אחרי פרק זמן קצר הם מתקבל אישור לקחת אתנו למקום שבו מפזרים את החיילים שהשתתפו במצעד.

כשהגענו למקום הפיזור, כבר עמדו שם מאות אנשים בבגדים חגיגיים, בסדר מופתי ובסבלנות, מחכים להגעת החיילים. פה ושם היו הופעות וריקודים של תלמידים ותזמורות של בתי ספר ניגנו להנאת המחכים. כשהגיעו האוטובוסים של התיירים הכל השתנה. מתוך האוטובוסים ירדו עשרות תיירים סקרניים. אף אחד לא עמד על המדרכה, כל מי שיכול היה נדחף לתוך הכביש כדי לראות מה קורה ולתפוס את המקום הכי טוב לצילום. ואז התחיל השיח של: אני הייתי כאן קודם, אתה מסתיר לי, איכפת לך לא לדחוף, אתה מפריע לי לצלם. השוטרים העירו לנו בלי סוף, מנסים לדחוף אותנו חזרה למדרכה. זה עבד לרגע ושוב התפרץ, עד כדי הפרעה לתנועה. מעניין מה חשבו עלינו המקומיים.
התיירים מגיעים לשדרת המצעד הצבאי
המצעד הצבאי שאנחנו ראינו
 אחרי חצי שעה של המתנה הגיחו לתוך השדרה עשרות משאיות שבתוכן ישבו חיילים מכל חיילות הצבא. במשך שעה ארוכה נסעה שיירת משאיות לאורך השדרה, כשהחיילים מנופפים לנו בהתלהבות ואנחנו מנופפים להם בחזרה. המקומיים יצאו מכליהם מרוב שמחה ונופפו בהתלהבות בזרי הפרחים מפלסטיק. אף אחד מהם לא ירד מן המדרכה. אחרי חצי שעה עזבנו את המקום. למחרת בבוקר ראינו בטלוויזיה המקומית את המצעד האמיתי שאותו לא זכינו לראות. מה שראינו בטלוויזיה היה שונה משיירת המשאיות שאנחנו חזינו בה.


המצעד הצבאי שלא זכינו לראות
מאות חיילים צעדו ברחבה העצומה, במבנים ישרים כסרגל, בהליכת ברווז עם רגל ישרה קדימה, המוכרת לנו ממשטרים אחרים. כולם היו בגובה אחיד, בתלבושת אחידה ונעו לצלילי המארשים כמו רובוטים, בתצוגה מרשימה ביותר.

בערב הלכנו להופעה המרכזית ה-Mass Games באצטדיון "האחד במאי" הידוע גם בשם אצטדיון Rungrado המדמה בעיצובו עלי כותרת נפתחים של פרח המגנוליה, באצטדיון 150,000 מקומות ישיבה והוא נחשב לגדול בעולם, אך למרבה האירוניה לא מתקיימים בו אירועים רבים.

משחקי המסה מתוארים כהצגה מרהיבה, שבה למעלה מ -100,000 משתתפים, במופע של התעמלות, מחול, אקרובטיקה וביצועים דרמטיים, שנמשך 90 דקות, מלווים במוסיקה ואפקטים אחרים ועטופים במסרים פוליטיים רבים. המופיעים הם תלמידים וסטודנטים. המופע בן 90 הדקות מתקיים מדי ערב בשעה 19:00. אחד המראות המרהיבים ביותר במשחקי המסה הוא הפסיפס הענק "ג'מבוטרון", המורכב מעשרות אלפי תלמידים בודדים. כל אחד מחזיק ספר שדפיו קשורים למי שיושב לידו. ספר אחד יכול להכיל עד 170 דפים. הצפון קוריאנים מתפארים שזו "התמונה הגדולה ביותר בעולם". כשהתעניינו כמה זמן הם מתאמנים לקראת המופע, נאמר לנו שרבים מהמופיעים, במיוחד אלו שבספרי הפסיפס, הם סטודנטים שמבלים עד שמונה חודשים באימון ובהתנסות.
 
המשתתפים ב"תמונה הכי גדולה בעולם"

תמונה אחת מתוך עשרות התמונות שהוצגו במהלך המופע. פשוט מדהים
המשחקים האלה התקיימו ברציפות עד שנת 2012 ואז הופסקו והשנה לכבוד חגיגות ה-70 למדינה, מחדשים אותם שוב במופע שנקרא "הארץ המפוארת". מלבד רקדנים וזמרים וזיקוקים, השתמשו הפעם גם בטכנולוגיות חדישות כמו מל"טים שהופיעו באוויר מעת לעת, במבנים מיוחדים.

המופע היה אמור להתחיל בשעה 20:30, לנו הודיעו שיש להתייצב ליד האוטובוסים בשעה 16:15. בנוסף לכך הובהר שבמופע הזה אסור לצלם, אסור להביא כל ציוד אישי שהוא: תיקים, טלפונים, מצלמות, וכל דבר אחד שיעלה על הדעת. מותר רק להביא כסף בשטרות נייר כדי לקנות שתיה. וכמובן שתהיה בדיקה ביטחונית קפדנית.

בשעה 16:30 יצאו האוטובוסים בשיירה מהמלון למגרש חנייה מרוחק. שם הורידו את כולנו וערכו בתוך האוטובוסים בדיקה קפדנית לראות שלא חרגנו מההנחיות. השוטרים אספו את כל הציוד האישי שמצאו (בעיקר טלפונים ומצלמות) ואחרי שהסתיימה הבדיקה, אפשרו לנו להמשיך אל מקום המופע. בכניסה לאצטדיון נערכה בדיקה ביטחונית נוספת, הפעם אישית ורק אז הורשינו להיכנס בשערי ההיכל. פאק המלווה שלנו הגיעה בלבוש קוריאני מסורתי, וכך גם האחרים. חבל שלא יכולנו לצלם.
הקהל היה מורכב מהמון אנשי צבא, הפקידות הבכירה, דיפלומטים (ראינו לפי המכונית בחוץ). אגפים שלמים באצטדיון היו צבועים בצבע המדים.

בשעה 2030 בדיוק נכנס לאצטדיון המנהיג הנוכחי קים ג'ונג און, שמכונהThe Supreme Marshal  .
הקהל כולו קם והריע לו ממושכות בהתלהבות. גם אנחנו. ואחרי ששככו מחיאות הכפיים התחיל המופע.

מראה האיצטדיון בעת המופע
במשך 90 דקות חוללו לפנינו אלפי משתתפים בתצוגות שונות של ריקוד, אקרובטיקה ושירה – ברמה גבוהה מאד. ממש התרבות הקוריאנית במיטבה. שיאו של המופע היה כאשר על המסך ברקע הופיע דיוקנו של מנהיג קוריאה הצפונית – קים ג’ונג און. בשלב זה כל המופיעים שעל הבמה הסתובבו לאחור והשתחוו בפניו, וכל הקהל המקומי קם והריע למנהיג הנערץ. כך גם הקהל כולו וגם אנחנו.. בהמשך היו גם ריקודים שהסתיימו במחווה לשליט הנוכחי. גם אז הקהל כולו קם והריע וגם אנחנו. זה היה מופע בעל אופי פוליטי. הפרקים בתוכנית שקבלנו נקראו בשמות כמו: המולדת הסוציאליסטית שלנו, סוציאליזם כדרך חיים, אנחנו האנשים המאושרים ביותר בעולם, הדרך לניצחון ועוד. פוליטיקה, פוליטיקה, לנו בכלל לא היה אכפת איך נקרא כל שלב במופע. מבחינה ויזואלית אומנותית זה היה אחד המופעים המרשימים ביותר שראיתיever .


תמונות מתוך המופע ה- Mass Games
המנהיג הצפון קוריאני המנוח קים ג'ונג-איל אמר ב-1987 כי משחקי המסה "חשובים בהכשרת ילדי בית הספר כדי להיות אנשים קומוניסטים מפותחים" וכדי "לטפח גוף בריא וחזק במיוחד, רמה גבוהה של ארגון, משמעת וקולקטיביזם בבתי הספר" וכי עליהם להיות "מודעים לכך שתקלה אחת בפעולתם עלולה לקלקל את ההופעה התעמולתית ההמונית שלהם, ולכן עליהם לעשות כל מאמץ להכפיף את כל מחשבותיהם ופעולותיהם לקולקטיב". ונראה שהם אכן הכפיפו עצמם ליחד האמנותי. התוצאה היתה מדהימה ביופייה.

כמעט שעה וחצי חלפה עד שהצלחנו לצאת ממתחם האצטדיון. השעה היתה כבר קרובה לחצות כשנסענו לארוחת ערב במסעדה מקומית. בדרך ליוו אותנו אלפי ילדים שחזרו ברגל הביתה, לאחר שהשתתפו בהצגה הכי גדולה בעיר, כשהם מנופפים לנו בהתלהבות עם האביזרים שאיתם הם מופיעים.
.
 חלק מהאנשים בקבוצה שעימה טיילנו נסעו למחרת לצפות במופע שוב. הפעם הרשו לצלם
 קישור לסרטון שצילם  emmanuel.forgues

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...