31.3.2022

..שהגיע והופסה, הוא עבר...


מוקדם בבוקר עוד לפני שהתעוררתי ממש, כשאני עוד בשלב שבין ערות לחלום, התגלגל במוחי רעיון מקסים לספור קצר שחשבתי לכתוב. בראש גלגלתי את עיקרי העלילה, הדמויות, האירועים המתפתחים, המפנה. על הסיום לא הייתי סגורה. בהתחלה חשבתי על אפשרות אחת ואחר-כך על אחרת. ליד המיטה יש לי מחברת חומה קטנה, בה אני רושמת את הרעיונות שעולים לי כשאני במיטה, אני רושמת בקווים כללים את הרעיון וקצת נקודות שאני זוכרת, הכל כדי שלא אשכח, בגלל שלא פעם קרה שחשבתי על משהו שרציתי לכתוב עליו ואחר כך הכל פרח מזיכרוני. אז ליתר בטחון, אני רושמת במחברת החומה ומקווה שככה אצליח לתפוס את הרעיונות בשלב שהם חמים ועוד בטרם יעלמו.

אבל זה לא מה שהיה הפעם כי הפעם הייתי צריכה להתעורר ממש ולהתיישב במיטה כדי לרשום את הרעיון שהתגלגל לי בראש. אבל הבוקר מאד התחשק לי להמשיך לישון עוד קצת ואמרתי לעצמי בלב שהרעיון שחשבתי עליו הוא כל כך מיוחד שבטוח אני לא אשכח אותו לכשאתעורר. שיננתי לעצמי אותו עוד ועוד ועוד, וחזרתי על הנקודות האלה שוב ושוב עד שנרדמתי. ובבוקר כשהתעוררתי לגמרי, לא זכרתי כלום מהרעיון הזה שכמה שעות קודם לכן הציף אותי לגמרי ויכולתי לראות איך אני כותבת ממנו ספור שלם..

בדרך כלל דבר כזה קורה לי עם חלומות. אני אף פעם לא זוכרת חלומות שחלמתי. לפעמים קורה שאני מצליחה לזכור חלום שחלמתי אבל ברגע שאני קמה הכל מתנדף. אז כדי שהחלום לא יחמוק ממני, הרגלתי את עצמי לרשום אותו מיד כשאני קמה וככה הצלחתי לרשום כמה חלומות משמעותיים שאלמלא הכתיבה לא הייתי זוכרת דבר מהם. הייתי צריכה לעשות אותו דבר עם הספור הזה, עכשיו קרה לו מה שקרה לחלומות, הוא פשוט נעלם.

יש משהו משותף לכל החלומות והסיפורים שעולים בחטף והולכים לאיבוד. ברגע שחושבים עליהם הם נשמעים הרעיונות הכי מדהימים שבעולם, לרגע יש תחושה של משהו שאף פעם לא נכתב, אבל במהירות בה הם עולים כך באותה מהירות הם נשכחים. מן רעיונות לרגע, כמו שהם באים ככה הם נעלמים.. כאילו מישהו עשה להם פוף.

כשאני נוהגת, לא פעם עולים לי בראש רעיונות מדהימים. את חלקם אני מצליחה לזכור. השבוע הבליח בראשי הרעיון לכתוב על הבור שנפער לי בבטן לקראת החגים, אחר כך חשבתי שאכתוב על הספר של יעל משאלי, שביליתי לילה שלם בקריאתו ולא הפסקתי לבכות, אחר כך היה לי מכתב מוכן כתוב כולו בראש לאשה אחת, ואז חשבתי שאכתוב על דברים שהרווחתי בפרק החדש של החיים שלי, אבל כשהתיישבתי לכתוב, כל הרעיונות המוגמרים האלה שהיו כל כך שלמים אצלי בראש, כבר נעלמו.

אבל יש רעיונות שאף פעם לא יניחו לי, הרעיונות הטובים באמת יתעקשו שאכתוב אותם, הם יחלחלו לי מתחת לעור ויכנסו לי לעצמות במשך שעות וימים ושבועות ויהיו מספיק עקשנים כדי לשרוד עד שיהפכו לסיפור כתוב. עם הרעיונות האלה אני לא פעם מוצאת עצמי בכתיבה שלא קולחת, נתקעת במקומות שלא מתקדמים, מרגישה לא טוב עם האופן בו הדברים מחוברים ביניהם או שהסיום לא מניח את דעתי. בקיצור, הרבה עבודה של דגירה ובישול וכתיבה ומחיקה ושוב כתיבה עד שיוצא משהו שאני מרוצה ממנו ומוכנה לשלח אותו החוצה.

וזה כל כך שונה מן הספור המדהים ההוא שהיה לי בחלום, בו הכל זרם והתחבר והעלילה היתה מרתקת והסיום היה בדיוק כמו שסיום אמור להיות, כזה שישאיר את הקורא עם מחשבות שהולכות איתו עוד ועוד.. והכל נראה כל כך מוכן עד שנשאר רק להעלות אותו על הכתב. הרעיונות של הספורים המתחמקים דומים למחשבות שיש לי לפני שאני יוצאת למסע כלשהו. לפני הנסיעה יש את ההתרגשות של לפני היציאה ומחשבות על מה שיהיה אבל מה שמעניין באמת זו הנסיעה עצמה וכל מה שקורה בדרך.

אז אני לוקחת נשימה עמוקה ואחרי שביכיתי את מותו של הספור שלא נולד, אני כבר עסוקה במחשבות על הספור הבא ויודעת שרעיון טוב הוא לא זה שצץ בלילה ונעלם עם אור ראשון אלא זה שנבנה בתוכי, מתעקש להישאר וכשהוא יצוץ, הוא לא יניח לי עד שאשב ואכתוב אותו ואוציא אותו לאוויר העולם. ממש כמו לידה.

 נכתב בהשארת סיפורו של אתגר קרת: "זה שהצליח להתחמק"

* שם הפוסט לקוח משירו של דני סנדרסון "האיש הכי מהיר"

 

 

 

 

22.3.2022

חיזורי הפייסבוק


אחרי הצצה לאתרי היכרויות, הבשילה בתוכי ההכרה שאני לא מתחברת לסגנון של אלפא, ביתא, גמא, החצי השני, טינדר ואחרים שאני בכלל לא מכירה. החלטתי להניח לדברים. לא הייתי בטוחה שאני כבר רוצה למצוא עצמי שוב בזוגיות. ממש לא הייתי סגורה על זה. וחוצמזה, הדרך בה דברים נעשים באתרים האלה והמהירות שבה צריך לקבל החלטות, על סמך תמונה וכמה שורות שכתב האיש על עצמו (אם בכלל טרח לכתוב..) ממש לא התאימה לי. 

אני שייכת לדור הישן, מאמינה במבחן המציאות, צריכה שיחה טובה, רוצה לפגוש את האדם פנים אל פנים, רוצה לראות אותו מחייך, לשמוע אותו מספר על עצמו, להרגיש שהוא מעניין אותי וגם אני אותו ואם זה באמת עובד בפגישה הראשונה, אז ממנה אפשר להמשיך לחברות ולשיחות אינטימיות וגילויי סודות וואטסאפים נחמדים וכל מה שיבוא אחר כך..

אבל למרות שהצהרתי מה שהצהרתי, בפייסבוק הולך לי לא רע. לפחות פעם בשבוע מגיעה אלי בקשת חברות בנוסח "משה מבקש להיות חבר שלך". אני מסתכלת בפרופיל שלו. לא מכירה. מסתכלת בתמונה שלו, התמונה מגיל 35 בערך. בתמונה הגדולה 2 ילדים קטנים. שלו או הנכדים? קוראת מה שכתב על עצמו, הוא גר באשדוד, בערך בגילי, נשוי, ילדים, נכדים, תמונה של שני כלבים גדולים. משפחה למופת. הוא כותב לי שהוא רוצה להכיר אותי. מה הוא מחפש אצלי? אני לא מגיבה.

לא עבר יום והפייסבוק מתזכר אותי שטרם נעניתי לבקשת החברות שלו ולמחרת שוב תזכורת וגם ביום הבא. אבל התחכום לא נגמר בכך.. לפייסבוק יש שרות למשלוח סמסים ששמו מסנג'ר ודרכו אפשר לשלוח הודעות בלי סוף. וכך, זה שלא אישרתי את חברותו, שולח לי כל בוקר ברכות עם שושנים וציפורים: "בוקר טוב לנערת חלומותיי", "בוקר טוב לעלמת החן", וזה לא נפסק גם בלילה "לילה טוב לנסיכה" מלווה בתמונות של לבבות אדומים. אני תוהה למה אני צריכה לגלות התלהבות לאחד כזה שבכלל לא התייחסתי אליו.

אחרי שבוע בקשה חדשה מיאיר. אני משקיעה קצת יותר ללמוד במי המדובר. האיש כנראה בגילי, גר בנתניה, הפייסבוק מלא בתמונות שלו במבחר פוזות, בחוף הים, במכונית, בפאב. אני רואה שיש לנו כמה חברים משותפים. למשל, ירדנה שפעם מזמן נפגשנו באיזה קורס ומאז לא היה לי קשר איתה; משה שגם הוא חותר בקיאקים אבל אין לי מושג מי זה; ועוד אחד שלא ברור לי איך הגיע אלי.

התמונות שלהם עולות. את ירדנה אישרתי בגלל שהיו לנו שתי חברות משותפות, בתקופה שבה רק התחלתי את חיי בפייסבוק ולא ייחסתי חשיבות לעניין החברים וכל מי שביקש – אושר. אין לי מושג מה הקשר בין משה מהקיאקים לבין יאיר. והשלישי – לא הצלחתי להיזכר איך הגיע אלי.  יש לנו כמה "חברים" משותפים, שניים מהם למדו איתי בתיכון. בזמנו אישרתי אותם במסגרת "חבר מביא חבר", כשאספו חברים לדף של התיכון, בשביל פגישת המחזור שרצו לקיים אבל זה לא קרה והפגישה לא יצאה לפועל.

ברגע הראשון יאיר נראה נחמד ואישרתי אותו. יש לו קטע. הוא לא מדבר ולא כותב. כל בוקר הוא שולח לי תמונה שלו, נוהג באוטו וסמס עם 2 כוסות קפה. מה הקטע אני שואלת את עצמי, אם הוא מזמין אותי לקפה למה הוא לא כותב את זה במפורש? מפעם לפעם הוא שואל אותי אם אני מגלה התלהבות כמוהו להפגש. אני אומרת לעצמי שאם ככה נראית התלהבות אז נראה שיש לי עוד מה ללמוד. הוא מציע שאבוא לשפת הים. הוא יושב במקום קבוע. יהיה כיף הבטיח. לא עניתי לו. אז אחת לתקופה הוא שולח לי שוב תמונה, אם אני במקרה אני לא זוכרת איך הוא נראה.

שלשום בשעה עשר בערב ביקש ממני יצחק חברות. לא עניתי לו. מיד שלח לי הודעה במסנג'ר שהוא מחפש זוגיות. הייתי מנומסת וכתבתי שאני לא מחפשת. אבל לא אחד כיצחק ירתע. הוא פתח במסע שכנועים, פרט מה יש לו להציע ולמה כדאי לי להיות בזוגיות איתו. כבר הייתי בדרך למיטה והתעלמתי ממה שכתב. בבוקר הסתבר שבגלל שלא עניתי לו שלח לי סדרת סמסים משמיצים. לדבריו הוא יודע מי אני (מי אני? תספר לי שגם אני אדע), יש לו חברים והוא יכול להשיג עלי כל מידע שירצה. ישר חסמתי אותו.

אם נעשה את זה קצר, במאגר מבקשי החברות יש לי בקשות ממחזרים מכל העולם, מאיחוד האמירויות, חיילים בצבא האמריקאי שמוצבים בבסיסים ברחבי העולם, גברים נשואים שמבטיחים לי ש"את לא יודעת מה את מפסידה" ועוד כל מיני אחרים שעברו בדרך ולחצו על הכפתור "הוספה לחברים"  ושלחו בקשה בנוסח "תני לי להיות חבר שלך ותראי שיהיה כדאי לך"

לפעמים ברגע של טמטום, כשהפייסבוק מזכיר לי פרצופים שטרם אישרתי ואני לוחצת "אשר" על מי שחשבתי שנראה בסדר, לא פעם תכף אחרי זה אני מצטערת.. כי מיד מתחיל שטף של סטיקרים ואימוג'ים והצעות שקשה לדמיין.

אני תוהה למה אני מתפלאת, אני הרי אישרתי את יאיר ואת יחיאל ואת יוחנן ואת גדעון ואת אפרים ואת כל אלה שכרגע אני לא זוכרת את שמם ושבוקר אחד בצבצו אצלי על המסך. הפייסבוק שלח להם קישור לדף שלי שיסתכלו, והציע להם להיות חברים שלי.. במילים אחרות, בין שאר עיסוקיו, נראה שהפייסבוק עשה הסבה לשדכנות..הוא מנתח את המידע שיש לו עלי ומציע אותי לכל מי שנראה לו מתאים. ממש שוק.

אז לסיום, אני מבטיחה להמשיך ולשמור על זכותי לא להגיב ולא לענות, לא לקבל שיחות טלפון כשלא בא לי, לא לענות לשאלונים שאין לי עניין בהם, לא לגלות התלהבות ממישהו או ממשהו שאינו מלהיב אותי, להמשיך להתעלם ולסנן. אני אבחר אתכם. לא אתם אותי. 

18.3.2022

אניגמה

Photo by Volha Flaxeco on Unsplash

שלושה ימים רצופים שאני מחפשת את נעלי הבית שלי העלו בי הרהורים עגומים על המקום שהיא תופסת בחיים שלנו...

אליס מסתובבת אצלנו בבית כבר שנים לא מעטות. כבר ממש חלק מן המשפחה. כל כך חלק מן המשפחה שהיא מעצבת פה סדר מסוג חדש. כזה שנראה לה מתאים.

וכשהיא הולכת אני מסתובבת ימים שלמים בתחושה מוזרה. לוקח לי זמן עד שאני מבחינה שבדיוק מה שאני צריכה נעלם, ומה שאני צריכה זה תמיד משהו שאני לא מוצאת. למשל, הפינצטה, המספריים הקטנות, הקופסא עם כלי התפירה, איפה לעזאזל שמתי אותם בפעם האחרונה?

שמתי לב שלפעמים המקומות הקבועים שלי לא ממש נראים לה, אז היא משנה. רק פרט קטן נשכח ממנה, היא 'שוכחת' לעדכן אותי. וכך ברגע שאני הכי צריכה למרוט לי איזו שערה שובבה, או לתפור איזה כפתור סורר - אני פשוט יוצאת מדעתי..

כבר הבנתי שאני 'צריכה לפצח את זה' ופשוט להיכנס לראש שלה ולחשוב כמוה. אני צריכה להבין את הדרך שבה היא חושבת כשהיא 'רק מסדרת'.

לפעמים זה עובד לי ואני מצליחה לעלות מהר על המיקום החדש של החפצים.

ולפעמים, כמו השבוע, כמעט יצאתי מדעתי. כבר חשבתי לוותר ולקחת זוג נעלי בית אחר, אבל את אלה אני ממש אוהבת והחלטתי שאני לא נשברת. אחרי שלושה ימים  של חיפושים בלתי פוסקים, גיליתי שהנעלים שוכבות להן בשלווה ונחת בארון שלו. בדרך גם גיליתי שאת המספרים היא שמה באמבטיה, את הפינצטה הכניסה לתוך המגירה וקופסת התפירה שלי עברה חדר.

הגיוני, לא?  אני תוהה איך כל הרעיונות האלה לא עלו במוחי קודם..

לפעמים אני מרגישה כאילו בכל פעם שהיא באה היא מסדרת לי פה איזה כתב חידה, היא מסתירה ומשפשפת את ידיה בהנאה לראות אם אצליח לגלות....

לפעמים אני עולה על זה מהר ומצליחה לפצח את החידה ולפעמים לא

היכן היא שמה את הנעלים שנעלתי בשבוע שעבר עוד לא הצלחתי לפתור. נותרו לי עוד יומיים עד שהיא תבוא ותניח לפני כתב חידה חדש....

 *****

מוקדם בבוקר אליס התקשרה להודיע שהיום לא תגיע. הטלפון הזה שתפס אותי באמצע ההכנות לצאת לעבודה הרגיז אותי מאד. אני בתקופה מאד עמוסה והבית זקוק למגע יותר רציני אחרי האורחים שהיו פה בשבת. בערב לפני שהיא מגיעה פינטזתי על הרגע שאני חוזרת הביתה, פותחת את דלת הבית וריח הבית הנקי מהול בניחוח של ריצפז מעורבב באקונומיקה מציף אותי.

מרגיזה אחת. אני שונאת שהיא מודיעה לי ברגע האחרון ושאני צריכה לגנוז את כל החלומות שלי.

"מה קרה, אליס" אני שואלת

"פספסתי את האוטובוס אליכם ואין לי איך להגיע"

"את יכולה להגיע עם האוטובוס של השעה 8" הצעתי.

"יש לי עוד עבודה בצהרים ולא אספיק אצל שתיכן. אצלם יש אירוע משפחתי והבטחתי לבוא לעזור".

בזמן האחרון היא ביטלה כמה פעמים ותמיד ברגע האחרון.  "יותר מדי נכנסה לנו לחיים" אמרתי לעצמי "אולי הגיע הזמן להיפרד ממנה".

שרויה בתוך התסכול שלי, הזכרתי לעצמי שככה זה ביחסים ארוכי טווח שאף פעם לא באמת הגדרנו אותם. מערכת היחסים שלנו מתבססת על הדקויות שרק אנחנו מבחינות בהן. יש בינינו אינטימיות רבה. היא נכנסת אלי הביתה אחרי שאני יוצאת, לומדת עלי דרך החפצים שלי, פוגשת אותי במקומות הכי אינטימיים שלי. היא נכנסת לחדר השינה שלי, מחליפה את מצעי המיטה שלי, יודעת איזה לילה עבר עלי, מה אני לובשת, רואה אותי דרך הכביסה שהיא מקפלת. הקרם שאני מורחת על הפנים בבוקר. היא הראשונה לראות מה חדש.. רואה ושותקת.

היא זו שנותנת מענה לצרכים שלי ומטפלת בכל המשימות שלא אהובות עלי במיוחד. את הכל היא עושה בשקט. היא באה והולכת. ולמרות שאנחנו בקושי נפגשות והקשר בינינו נעשה דרך הפתקים והכסף שאני משאירה לה על השיש, היא האדם שהכי מכיר אותי.

אמרתי לעצמי שאנחנו צריכות לדבר.
כבר תכננתי לעצמי את הנאום שאנאם בפניה בפעם הבאה שהיא תבוא.

אבל כמו תמיד אני יודעת שהמילים יגמרו לי ברגע שהיא תכנס בפתח הדלת..... 

7.3.2022

אליה המורה שלי לספרות

 https://www.prtfl.co.il/archives/125785

אליה הגיעה ללמד אצלנו בתיכון המקיף ביהוד כשהתחלתי ללמוד בכיתה ט'. תלמידי כיתה ט' נקרא אז חמשושים* וביב' קראו לנו שמיניסטים. אליה לימדה ספרות וגם היתה המחנכת שלי מכיתה ט ועד יב, לאורך כל שנות לימודי בתיכון.

השם שלה מיד משך תשומת לב. זה היה שם חדשני בשביל שנות השישים בהם השמות הכי מסעירים היו לבנה ותמרה ושושנה ואסתר. ההופעה שלה משכה מיד תשומת לב. יחסית לצוות המורים המזדקן שהיה אז בתיכון היא היתה צעירה ונאה, תמירה ודקת גזרה, לבושה תמיד בקפידה בצבעים לא בולטים ומושכי עין מדי, בשמלה או בחצאית וחולצה תואמת. היה לה שיער ארוך בצבע חום שתמיד היה אסוף לזנב סוס (קוקו) או גולגלה מאחור. אף פעם לא ראינו אותה בשיער מפוזר. אליה היתה ילידת הארץ ובגלל שכולנו היינו ילדים ממשפחות של עולים שבאו לארץ אחרי כל הזוועות של אירופה, היא היתה בשבילנו סמל לדמות הצברית שכולנו שאפנו להידמות אליה.

היא באה אלינו מפתח תקווה שהיתה בשבילנו העיר הגדולה. שם היתה לשכת גיוס והיו גם מרפאות המומחים של קופת חולים, ובמשרד הפנים בפ"ת הוצאתי תעודת זהות בפעם הראשונה. למרות מרכזיותה של פתח תקווה בחיינו, האוטובוס משם היה נוסע ליהוד רק פעם בשעה ולכן היא היתה תמיד מגיעה מוקדם לבית הספר ואף פעם לא התעכבה אחרי הלימודים בגלל שהיה לה אוטובוס..

אליה היתה מורה מהזן הקפדני ביותר, נכנסת בזמן לכיתה ויוצאת רק אחרי שהפעמון של סוף השיעור צלצל. לא היתה בה מה שנקרא "רוח שטות" היא היתה ישרה כמו סרגל. תמיד מוכנה לשיעורים, מחברות עם סיכומים מוכנים מראש, מסודרת מאד. השיעורים שלה היו דומים: קודם קוראת שמות, בודקת שיעורי בית, רושמת מי הכין ומי לא, ואחר כך מתחילה ללמד. אי אפשר היה לעבוד אליה, הכל היה רשום אצלה. היא היתה פקחית מאד וחכמה. אף פעם לא תתפוס אותה לא מוכנה או לא מאורגנת.

בצד הקפדנות הזו, בשיעורים שלה התחולל קסם שעד היום, כשאני נזכרת, תחושת הגעגוע מציפה אותי. השיעורים האלה לקחו אותי לעולמות רחוקים שהציתו את דמיוני. דרכה פגשתי את אנה קארנינה במשברים שלה ואת אנטיגונה שנלחמת נגד כל העולם ואת בלזאק ופלובר ואת "חיבת ציון" של מאפו ואת א.נ. גנסין וביאליק ואת שירת ימי הביניים ושירת רחל ולאה גודלברג, ואת ה"שירה הצעירה" עמיחי ופגיס ונתן יונתן, "והיה העקוב למישור" ועוד ספורים של עגנון ובאבי יאר של סולז'ניצין. ועד היום אני זוכרת את ישו מהרומן "במשעול הצר" של א.א.קבק.

היה שם הרבה חופש להביע את דעתך, להביא את עצמך, להתבטא. העיסוק בטקסטים איפשר דיון בכל מיני נושאים שעלו מהם. זו היתה גם היצירה עצמה וגם מה שעלה ממנה. בשיעורים שלה למדנו כי העיסוק בספרות הוא בעצם נגיעה בחיים עצמם. הוויכוחים היו סוערים ומלאי אמוציות ולא פעם נמשכו מעבר לשיעור לתוך ההפסקה ולחיים אחר כך.. וכך גם היה בכתיבה. את החיבורים שהייתי כותבת, היתה לפעמים מבקשת ממני להקריא לפני כל הכיתה. ככה היה נהוג אצלנו. אצלה למדתי לחקור ולהרחיב ולחפש עוד ועוד. התחלתי ללכת לספריה ולחפש ספרי עזר ולכן זה היה רק טבעי שכשהיה צריך לבחור מקצוע להרחבה ספרות היתה הבחירה הראשונה שלי וזה למרות שהייתי לא רעה גם בתחומים אחרים.

עם הזמן ייסדנו בבית הספר עיתון שבועי, שהיה יוצא כל יום שישי והתחלתי לכתוב בו ושם פגשתי את שרון והפכנו להיות חברות מערכת וגם חברות לחיים.

מתישהו בין השנים נולד בנה הבכור ירון שכנראה נקרא ככה על שם ירון מחסמב"ה. למורה שהחליפה אותה בתקופת חופשת לידה לא היו חיים קלים בכלל. היה לה ממש קשה ללמד אותנו. השעורים איתה היו שונים ודי משעממים. אני באופן אישי לא חיבבתי אותה אולי בגלל שהיתה מאד שונה ממנה או בגלל שקראו לה יוכבד או יוכי או אולי בגלל שאצלה כבר לא הייתי התלמידה שהמורה אהבה. כשאליה חזרה אלינו אחרי שלושה חודשים, לא היתה מאושרת ממני.

אליה לא היתה מהמסתחבקות, היא לא אחת כזו שאפשר לבוא אליה ולשפוך את הלב. אבל בגלל שיעורי הספרות נוצר בינינו קשר מיוחד שלא היו בו הרבה מילים אבל היתה בו הרבה חמימות.

ולכן זה כמעט לא מפתיע שכשהגיע הזמן להרשם לאוניברסיטה, אחרי כל הסיבובים של עבודה סוציאלית (שהתקבלתי)  ספרות היתה הבחירה המועדפת עלי ובמשך כמה שנים גם לימדתי ספרות בתיכון בנהריה.

את המחברות מהשיעורים שלה שמרתי במשך הרבה שנים וכשהפכתי מורה נהגתי לחזור אליהן מפעם לפעם כדי ללמוד מהן מה היה שם. רציתי שגם לתלמידים שלי תהיה חוויה דומה למה שהיתה לי בלימודי הספרות.

--------------------------------

*לפי האקדמיה ללשון העברית, מקור הכינויים 'חמישית' 'שישית' וכו' היא בשיטת חלוקה של בתי ספר שהיתה נהוגה בכמה מדינות באירופה. בשיטה הזו היתה מכינה של ארבע שנים בבי"ס יסודי ואחר כך גימנסיה של שמונה שנים. כיתות הגימנסיה החלו בכיתה ה' של ימינו. ולכן הכיתה ט' הייתה אז הכיתה החמישית. למרות שהשיטה הזו לא נהוגה בישראל, הכינויים 'חמישית' 'שישית' שימשו את כולנו ועדיין משמשים, ומהם אף נגזרו 'חמשוש', 'שישיסט', 'שביעיסט' ו'שמיניסט'.
_________________________

הפוסט הזה נכתב במסגרת פרוייקט "השרביט החם" - המורה המיתלוגי שלי שהתחשק לי להשתתף בו
 והיה ממש נעים להזכר..

5.3.2022

את צריכה לבחור...

התמונה מתוך אתר unsplash

לפני שבוע קבלתי הצעה מהז'אנר של "הצעה שאי אפשר לסרב לה". זה הכניס אותי לסחרור לא נורמלי. תארו לכם את התמונה הזו בה מול עיני עומדת לה הצעה מאד מפתה להרפתקה חדשה. וזו לא סתם הצעה. זה משהו שחלמתי עליו בעבר אבל לא חשבתי שהרעיון הזה יכול להפוך למציאות עבורי. והנה עכשיו ההצעה הזו מונחת לה על סף דלתי, מושיטה לי יד ואומרת לי "קחי". ברגע הראשון ששמעתי עליה, הכל התעורר ונדלק בתוכי. ראיתי עצמי במציאות החדשה וממש התאהבתי במה שראיתי. התחלתי לגלגל את הרעיון בראש, בודקת איך אפשר לממש אותו, ירדתי לפרטים, התחלתי לעשות רשימות, לשאול שאלות, לבדוק דברים ובדיוק אז התחילו להשמע הקולות האלה בתוכי. קודם הגיע ההיגיון שואל אותי "באמת בא לך עכשו לעשות צעד שיאלץ אותך לעשות כזה שינוי גדול בחייך". ואליו מצטרפים כל משביתי השמחות הפנימיים שבתוכי ושואלים אותי אם אני באמת צריכה את זה ולמה למה למה. ואני.. הלב שלי יוצא אל הרעיון החדש והרגלים שלי לאט לאט מתחילות להיות קרות.

מה אני עושה?

למדתי שהדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי והתכונה הכי חשובה היא היכולת להשתנות, להסתגל לשינויים ולהתאים עצמי למציאות חדשה. כל אלה מאפשרים לי לא לעמוד במקום ולהתפתח.

לפני שלושים שנה אולי הייתי מדברת אחרת אבל היום אחרי שבגרתי והחכמתי ועברתי לא מעט שינויים אני יודעת שזה נכון. במבט לאחור אני רואה את ההבדל ביני לבין אנשים אחרים. וההבדל הגדול הוא בתחושת האושר, שלוות נפש ושמחת חיים שיש בי. אני יודעת ליהנות וללמוד מכל רגע, יודעת מי אני ומה גורם לי אושר וגם יודעת איך לממש אותו. יש לי כל מה שאי פעם באמת רציתי, ואני מרגישה שהיד עוד נטויה.

אני מתבוננת על אנשים שאני מכירה, את חלקם אני מכירה הרבה שנים. לא מעט מהם נראים לא מרוצים ולא שלמים עם חלק מהבחירות שעשו בחיים. כשהתבוננתי לעומק על ההבדלים בינינו, חשבתי שההבדל המהותי הוא בכך שאני עשיתי דברים שאחרים חלמו או רק חשבו לעשות. אלה שכן מרוצים הם כאלה שהלכו אחר נטיות ליבם והעזו לעשות שינוי בחייהם.

היו כאלה שחשבו ללכת ללמוד, לשנות מקום עבודה ואולי גם מקצוע – אבל מעטים באמת העזו ללכת אחר החלומות שלהם. אולי הסיבה לכך היא בגלל המאמץ הכרוך בשינוי או אולי בגלל הפחד לשנות. ואלה שרצו אבל לא עשו שינוי – אצלם אפשר לחוש חוסר סיפוק ואף יותר מכך. לפעמים פגשתי כאלה שהלכו לבדוק ולהתייעץ כדי להבין מי הם ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב, אבל הם מעטים. הרוב לא עושים את זה. הם חולמים על דברים אבל לא עושים איתם דבר כי "לא היה עם מי", "לא היה זמן ולא היה כסף". בשורה התחתונה אני מבינה שמדובר על פחד משינוי ומהתמודדויות שהוא מביא עמו.

בהלוויה אחת פגשתי בן דוד אחד שגדלנו ביחד ושלא התראינו מזמן. אחרי שנפנו האחד לזרועות השני, באה הסקרנות ועשינו השלמת פערים של בני דודים שלא נפגשו מזמן. ספרתי לו שפרקנו את המשפחה. "מה?" אמר לי מזועזע. תגובתו שעשעה אותי "בגילי אני לא מוכן לשמוע מזה. לא מוכן אפילו לחשוב על זה." אני יודעת שלכל בחירה יש מחיר. הבחירה במוכר והידוע והבטוח היא בחירה. לפעמים יש בה טוב ולפעמים פחות. לפעמים היא מביאה לחוסר מימוש עצמי ולריקנות.

אני מביטה אחורה אל החיים שלי. עברתי לא מעט. התנסיתי במעבר לערים ולארצות אחרות, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, עיסוקים, למדתי, פרקתי זוגיות ומשפחה, עזבתי את הבית. ובדרך, כשעלה הצורך והרגשתי שמשהו בי קצת מתערער, דאגתי להחזיר לעצמי את האיזון הנפשי שאבד בזמנים של משברים. למדתי להסתגל לשינויים וגם שיניתי את עצמי כשהמציאות דרשה זאת. ולמרות ששינוי זה לא דבר קל, לא היה בי פחד משינוי. התמודדתי עם מה שנקרה בדרכי. אני לא יודעת אם זו תכונת אופי או משהו שהמציאות הכריחה אותי לעשות, אבל אני יכולה להעיד שקרו לי הרבה דברים טובים בעקבות השינויים ועם הזמן למדתי להתרגש לקראתם ולהיות מודעת לאפשרויות שיפתחו בפני במצב החדש.

תקיעות, מקובעות ופחד משינוי זה דבר גרוע, אבל באותה נשימה אני גם יכולה להבין את זה. גם אני הייתי פעם ככה, נצמדת למה שיש לי ומכורה לתחושה שזה מקנה לי ביטחון והיו לי גם נימוקים כבדי משקל לזה: העבר הוא השורשים שלי, ההיסטוריה האישית שלי. במשך הזמן הבנתי שההישארות בעבר והדבקות בו מנוגדים לחיים. העבר חשוב אבל חשוב עוד יותר ללמוד ממנו, להפיק את המיטב ממנו וגם לזכור את כל הטעויות שעשיתי, כדי להשאירן מאחור. התרפקות על מה שהיה לא צריכה לעמוד בסתירה לזה שצריך להתקדם, לשנות ולהשתנות. וכשלא משתנים - משלמים על כך בדרך אחרת. או כמו שאמרה לי מישהי חכמה: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

אז אני לא רוצה להיות זו שהחיים מחליטים בשבילה ולכן אימצתי גישה של גמישות מחשבתית. אני מאפשרת לעצמי לחוות דברים חדשים, להיפתח להתנסויות שלא הכרתי בעבר, ואם אני נדלקת על רעיון שמוצא חן בעיני או אני פשוט קופצת למים ומתחילה לשחות. אני מתנסה בחוויות חדשות, מכירה אנשים חדשים ולומדת דברים חדשים.

למדתי שהשינוי הוא הוויה קבועה וכי כל שינוי מביא לגילוי וכל גילוי מביא לשינוי נוסף וככה אני מוצאת עצמי בתנועה מעגלית כזו בה אני מתנסה ומשתנה ומתפתחת ולומדת וההיכרות עם עצמי ועם העולם מעמיקה עוד ועוד. והכל נובע ממקום של בחירה.

ועכשיו אחרי כל המלל המשכנע הזה שכתבתי כאן, ההרפתקה החדשה המרגשת המדהימה שהוצעה לי דורשת ממני לקבל החלטה. יש בה את כל מה שאני רוצה אבל כבר מרגישה את הבטן שלי מתהפכת ואני מהססת. אני מזכירה לעצמי שוב את המשפט האולטימטיבי: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

בתיאוריה זה יופי של משפט במציאות זה משפט מבאס לאללה... חרא של משפט. 

מי בעד שינוי?

איש אחד שפגשתי לא מזמן אמר לי: "בגילי.. אני כבר לא יכול להשתנות". קצת התמלאתי פליאה על ההצהרה הזו כי אני חושבת שאנחנו משתנים כל הז...