27.3.2019

ספרו לי עוד על אזור הנוחות


אני מתארת לעצמי את אזור הנוחות כמו איזו שמיכת פוך טובה שאני מתעוררת בתוכה בבוקר. כמה כיף להתכרבל איתה. השמיכה עוטפת אותי סביב סביב ושומרת על תחושת החמימות. אחרי כמה דקות, אני מוציאה רגל אחת החוצה לבדוק מה המצב ותכף מחזירה פנימה לתוך חמימות השמיכה.. במשך דקות ארוכות, אני מתנהלת לי און אנד אוף במין משחק שכזה עם העולם שבחוץ כשאני מוגנת בחמימות של שמיכת הפוך ואף אחד לא יכול לי. וענייני היום? מפעם לפעם אני מהרהרת בהם, מתחשק לי לעשות אותם או לא? הבוקר לא מתחשק אז אני נשארת מתחת לשמיכה. אולי מחר.. איזה כיף שאפשר להשאר ככה בתוך החמימות הזו ומתי שמתאים לי אני אצא מפה החוצה, אעשה את הדברים בקצב שלי ובזמן שיתאים לי ואחזור מהר מהר לחמימות הזו שהיא כל כך נעימה..
אבל לפעמים, באופן בלתי צפוי, אני מקבלת בעיטה שדוחפת אותי החוצה מן השמיכה אל מרחבים שאותם בכלל לא ביקשתי לעצמי. רגעים ארוכים אני מוצפת בפחד ובמחשבות על מה יהיה ואיך עלי להתמודד עם הבלתי מוכר הזה, אז אני נוכחת לדעת שאזור הנוחות הזה שהיה אמור לשמור עלי - לא קיים באמת במציאות והוא כולו פרי דימיוני.
בבת אחת אני לומדת שהחיים מלאי אתגרים ואי אפשר להימנע מהתמודדות עם קושי, סבל או אכזבה. וכדי להתמודד עם מה שנפל עלי, עלי לפתח בתוכי כישורים אחרים, חוץ מלהתכרבל תחת השמיכה. עלי לפתח חוסן פנימי שילמד אותי לקום כאשר אני נופלת, ולהתמודד עוד פעם ועוד פעם עם החיים מחוץ לשמיכה, בנחישות מחודשת.
השבוע פגשתי את א., אשה באמצע החיים, שבעלה הודיע לה ביום בהיר אחר שנגמר לו הסוס מהחיים המשותפים שלהם, אחרי 40 שנות נישואין, שלושה ילדים וארבעה נכדים. זה לא שלא היו להם קשיים בזוגיות לאורך השנים, אבל בכל פעם שצץ משהו – הם ידעו להתמודד ולתקן ולהמשיך הלאה. כמו אצל כולם. לפני הרבה שנים היה להם משבר גדול שהעיב על יחסיהם וכבר עמדו להפרד אבל בכוחות משותפים צלחו אותו והמשיכו הלאה. השנים שאחר-כך נחשבו דווקא סיפור הצלחה. משברים יש לכולם, ואלה היה להם משבר – ויכלו לו. המשבר החדש היה מפתיע לגמרי. מפתיע בחד משמעיות שלו, בזמן שבחר לצוץ. הוא רוצה ללכת לדרך אחרת.
ובבוקר בהיר אחד א. מוצאת עצמה נבעטת החוצה מאזור הנוחות אל משהו שבכלל לא מוכר לה ולא ידוע, מבלי שתהיה לה אפשרות להתכונן. ובבת אחת היא מוצאת עצמה נאלצת להסתגל למציאות שהיא לא מכירה. איך משנים הרגלי חיים ודפוסי התנהגות של שנים? אחרי 40 שנה של חיים מסודרים ומאורגנים, משימות קבועות, זמני ארוחות, שעת חזרה הביתה מהעבודה.. ובוקר אחד, כל מה שמוכר וידוע – לא יהיה קיים יותר. החיים כבר לא יזרמו באותו נתיב, הקצב השתנה, וצריך למלא חיים בתכנים חדשים. הבלתי מוכר וידוע הגיע ועכשיו עליה להתמודד.

התגובה הראשונית שלה הייתה התכנסות לתוך אומללות, דכדוך וחוסר עשייה. הפחד מפני מה שיהיה הציף אותה ושיתק אותה לגמרי. היא בכלל לא הבינה מה המשמעות של החיים החדשים שלה, לא העזה לבדוק אפשרויות חדשות. בסתר ליבה קיוותה שזה חלום מסויט ושבבוקר תתעורר לגלות שזה רק חלום. אבל בבוקר שלמחרת וגם בזה שאחריו גילתה שהסיוט הזה הוא הוא החיים החדשים שלה מעכשיו ועם זה צריך להתמודד.

המציאות החדשה הולידה הרבה קשיים. הקושי הגדול היה לוותר על הרגלים ישנים, לאמץ חשיבה אחרת על המשפחה ועל היחסים בתוכה. הרגשות הציפו אותה בעוצמה שלא הכירה. היה עליה להתמודד עם פחדים שהציפו אותה, ועם מחשבות שתקעו אותה ומנעו ממנה לצאת לעולם הגדול. לאט לאט היא התחילה להפנים שאין לה באמת ממה לפחד ושאפשר להתחיל להעז.
זה לא היה קל. היא התחילה בקטן: רשימת מטלות, הסתייעות בחברים, החלטות על כיוונים חדשים, בהתחלה בקצב איטי וכשהרגישה שאפשר יותר – העלתה את רף.  הבעיטה החוצה מאזור הנוחות התבררה כדבר טוב ומצמיח כשהיא נהנית מהיצירתיות שבעשייה, מהעצמאות, מהשליטה המוחלטת שיש לה על חייה ועל הזמן שלה. הפחד נמוג ופינה מקום לאומץ לפרוץ לעצמה דרכי התנהלות  חדשות.

סוף שבוע במכתש רמון. צילם סאלח
ביציאה מאזור הנוחות אני מדמיינת עצמי למטפסת הרים. כל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לאתגר גבוה יותר בהר. הטיפוס בהר מלמד אותי שהאתגר שאני ניצבת בפניו בחיי ברגע זה, ביחסים האישיים, בעבודה, או בבריאות, הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 
עכשיו אני צריכה לבחור את דרך הגדילה האם מרצון או מכורח. הגדילה הזו משנה את נקודת המבט שלי ומה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ובסופו של דבר - להישג. כאילו אני ניצבת על הר גבוה מצד אחד, רואה את חיי פרוסים למרגלותיי ומצד שני - שיא ההר הולך ומתקרב.

19.3.2019

יום אחד גם אני אהיה כמו הבמבוק


worms eye view of green leafed tree forest during daytime

ההזמנה שהגיעה במייל הגדירה את הנושא שעליו נכתוב לקראת המפגש החברתי הקרוב: הכן עצמך לפנסיה... יציאה לגמלאות?!
אני שוברת את הראש. איך אני ממציאה את עצמי מחדש? אני מנסה לפנטז ולהעלות רעיונות. זה נשמע אופטימי, אפילו עליז, להמציא משהו זה הרי נורא יצירתי אבל האמת היא שזה בעיקר מפחיד.
ראשית, משום שאף פעם לא המצאתי את עצמי קודם לכן. בדרך כלל סתם נהייתי. "זרמתי" עם הדברים, כמו שאומרים. והנה עכשיו מבקשים ממני לפנטז על מה שיקרה לי ביום שאצא לפנסיה, וכל כמה שאני מפנטזת זה לא עובד. פתאום המקום הזה שבו אני נמצאת היום נראה כל כך חמים וטוב.. ואני הרי יכולה למשוך את הדברים לפחות עוד כמה שנים אז למה כדאי למהר? אני מסתכלת על חברותי שפרשו לפנסיה ולא ראיתי ניסים ונפלאות של כאלה שהמציאו עצמם מחדש.
מי אמר שאחרי שכשיוצאים לפנסיה צריך "להמציא את עצמך מחדש"? זה נראה לי בדיוק המקום שבו לא צריך להמציא כלום. אחרי שנים של ריצות ועבודה מסביב לשעון וגידול ילדים, מה רע בקצת לנוח ולא להמציא כלום? המילים האלה "להמציא עצמך מחדש"..  ממש עושה לי פריחה רק לחשוב על זה. כאילו שאנחנו חיים בעולם שבו פרושות לרגליך כל האפשרויות כולן, ורק צריך להושיט את היד ולגעת בהן.
שכאילו היציאה לפנסיה תביא אותי למצב של מרחפת בין לבין, בין כל האפשרויות שאפשר לנחות עליהן, ואז אחליט על מה לנחות ולהמציא את עצמי מחדש.
לו היה לי שקל על כל אדם שסיפר לי על רעיון טוב שיש לו לספר, לתסריט, לסטארט- אפ, לעמותה, למוצר, לשיר, לסיטואציה, ללימודים לדוקטורט, ל"אני הולכת לפתוח מסעדה", אני אעשה חוגים להורים, ייעוץ לעסקים  שיעשה אחרי שיפרוש..
אלא שבדיוק במקום הזה יש את העניין הפעוט הזה של המציאותיות.

אולי במקום להמציא את עצמי מחדש, אפשר שאתאים את עצמי הישנה למציאות שתבוא עלי. אפשר שאפרד מהפנטזיה, אשאיר מאחור את העבר והניסיון והידע ואולי גם את הציפיות, וכך, קלת רגליים אצעד אל העתיד. אל העתיד, בעיקר אל החלקים הזרים והחדשים שבו, בעיקר אליהם, לשם רצוי לבוא קשובה למציאות המשתנה, אבל מצויידת בכל מה שלמדתי, בכל מה שעשיתי, בכל מה שאני, בכל מה שאני יכולה להיות.
בדיוק למציאות הזו מתאים לי הסיפור על הבמבוק שגדל רק אחרי חמש שנים של השקיה וסבלנות. 
כך זה גם בשינוי עצמי. המצאה עצמית מחדש, כזו שמצמיחה שורשים עמוקים, דורשת סבלנות והרבה מים לפני שמישהו בכלל רואה שינוי.
אבל אני מאמינה שיום אחד גם אני אהיה כמו הבמבוק ואגדל לגובה שלושים מטר בשישה שבועות
.

לפתוח "דף חדש"

אני בצומת דרכים של התחלות רבות חדשות ושומעת בלי הרף את המילים, את "פותחת דף חדש" "הגיע הזמן לפתוח דף חדש" וזה מזמז...