24.11.2020

זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור

כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי לכתוב לבלוג זה היה סוג של "בחוץ". ביני לבין עצמי תהיתי האם יש לי מה להגיד ומי בכלל ירצה לקרוא את זה. בהתחלה כתבתי בהיסוס. התגובות היו מפתיעות. היה בהן משהו מכיל ומעודד. לאט לאט תפסתי אומץ וכתבתי יותר פתוח ופה ושם גם הרשיתי לעצמי להיחשף קצת יותר. טוב, לא להיחשף ממש אבל הרבה יותר, יחסית לנקודת הפתיחה. היו פעמים שאפילו הפתעתי את עצמי וזה היה שווה. קהל הקוראים שלי גדל מאד, כמות התגובות גדלה גם, התחלתי לקבל מחמאות על הכתיבה וקבלתי גם כמה פניות מחוקרים באקדמיה שבקשו להשתמש בחומרים שכתבתי לצרכי מחקר. ברור שהסכמתי.

במשך הזמן יצרתי כמה סדרות של פוסטים: כתבתי על מלחמת שלום הגליל, ההליכה בשביל ישראל, ליווי בתי ספר, הנסיעה להודו ולמקומות נוספים, ההתנדבות בפעמונים, על להיות אמא למתבגר וגם עלי ועל המשפחה שלי, אבל לא חשוף מדי. שנות הכתיבה הרבות הולידו הרבה פוסטים.

הכי אירוני היה השם שבחרתי לבלוג. השם הזה היה התגלמות כל מה שלא הייתי. אולי בגלל זה הוא נבחר, כדי שיפיח בי קצת יותר אומץ וילמד אותי להתגבר על הפחדים הפנימיים שהתרוצצו בתוכי. היום אני חושבת שזה היה סוג של אקדח מעשן, מעין רמז מטרים למי שאני אהיה ביום מן הימים.

********

הדד ליין של ההרצאה שלי מתקרב בצעדי ענק. כבר כמה שבועות שאני מתחמקת מכתיבתה ולא מצליחה לגייס עצמי לכתוב אותה. בסוף יגיע הרגע שבו כבר לא אוכל להתחמק יותר ואצטרך להתיישב ולכתוב. יש לי המון רעיונות בראש אבל שום דבר לא התגבש למשהו שלם שאני יכולה לדמיין. אולי הדרך שלי שגויה, אולי פשוט צריך להתחיל לשבת לכתוב ואז הדברים יבואו תוך כדי וגם המבנה יתגבש.

בינתיים אני לומדת מה אחרים עשו, קוראת תסריטים של הרצאות, צופה בהרצאות שהועברו ומפנימה מפנימה מפנימה. בכל פעם אני שואלת את עצמי מה הדבר שעשה את ההרצאה מרתקת עד כדי שלא יכולתי לעזוב באמצע.

הדבר הכי חשוב שהפנמתי זה ששום דבר לא מקרי. הכל כתוב. גם הבדיחות, גם ההפסקות בנשימה, גם קטיעת המשפטים ושינוי גווני הקול. הכל כתוב והכל מתוכנן. גם הסיפורים הנשזרים, כמה מהם לספר מה להגיד ומה לא -הכל מתוכנן. סיפורים אישיים עובדים הכי טוב צריך לשזור אותם במקומות המתאימים, כמו שהם, בלי הסברים. כשיש סיפור הוא כבר מסביר הכל. ואם הספור טוב אז אחריו הקהל כבר אתך.

אני עוברת שוב ושוב על ההנחיות. הכל ברור אבל זה לא עוזר לי להתחיל. כל מה שכתבתי מוצא עצמו ישר בפח. שום דבר לא באמת מדליק אותי.

אז עכשיו כשאני צריכה לכתוב את ההרצאה של, נזכרתי בבלוג ההוא. נזכרת איך הוא התחיל ולמה הוא הפך. וככה אני מרגישה שקורה לי גם היום. בהתחלה הייתי במקום של היסוס ולאט לאט מתגבש בי משהו יותר ברור ובהיר.

הרגע בו אני נותנת נוק-אאוט לפחדים שלי
צילום לירון כהן אביב
******

הבוקר כתבתי את הטיוטא הראשונה. ברגע אחד נעלמו כל הקשיים ומצאתי עצמי נסחפת בכתיבה. תוך כמה שעות היו לי שבעה עמודים מלאים בפונט 12 ורווח כפול. כל הקשיים של קודם התבהרו ואיפה שחשתי שיש חולשה – שילבתי סיפור קטן מתאים. כשסיימתי הייתי ממש עייפה אבל מאד מרוצה מן התוצאה ותכף שיגרתי אותם במייל לאיריס וגלית.

ביום רביעי נעשה על זה חזרות.

עכשיו כשהדברים על הנייר אני כבר מדמיינת עצמי מספרת את זה למי שבא לשמוע. אופס... אין לאן לבוא. אנחנו בעידן הזום.

 

11.11.2020

מה הסיפור שלך?

אופן וואלי - חדר ישיבות - קיסריה

המפגשים שלנו מתקיימים בחדר מלא ספות שמשדר נינוחות ורכות. בחדר הזה אפשר להשתרע על הספות, לעצום את העיניים ולהתכנס בתוך עצמך כשאני מרגישה שצריך וגם להיות מאד נוכחת. יש משהו בחדר הזה שמאפשר מצד אחד התבודדות והתכנסות לתוך עצמך תוך שאת בוהה דרך החלון החוצה ומצד שני יוצר קרבה רבה בינינו. הישיבה הלא מכופתרת הזו מאפשרת שיחות שיש בהן גילוי ופתיחות ושיתוף. בחדר הזה אנחנו עושים את כל התהליך של בניית ההרצאה האישית.

בעוד חודש וקצת נעמוד בחדר הגדול שנמצא בכניסה מצד שמאל, לפני קהל הנוכחים לספר את הסיפורים האישיים שלנו. בשבוע שעבר עשיתי את טבילת האש הראשונה. במשך דקות ארוכות עמדתי בלי דפים ובלי מצגת ודברתי. לדבר מול קהל בנושאים שאני מכירה - זה משהו שאני עושה מעת לעת. עכשיו זה היה משהו אחר. חשוף ואישי מאד. ממש הפתעתי את עצמי.

עד כה לא העזתי להתבונן בסרטון שצילם אותי ברגעים האלה.

כמה דברים מעסיקים אותי בהכנות לקראת הרגע הזה.

קהל היעד שלי - אני צריכה להבהיר לעצמי מי זה הקהל הזה ולמה הם באו לשמוע אותי. חלקם יהיו אנשים מוכרים והאחרים – זרים לגמרי. אני מנהלת דיאלוג עם עצמי על מה חשוב לי שידעו עלי.
Photo by Andy Tyler on Unsplash
מתישהו עלי להציג את עצמי. אני תוהה מה צריכה להכיל ההצגה שלי את עצמי. יש לי הרבה מה להגיד אבל לא הכל רלוונטי. אני צריכה לברור את העיקר, להתמקד במה שידגיש את מסר שאני רוצה להעביר. הכל צריך להיות מחובר למסר. ככל שאני חופרת בזה עוד ועוד אני מבינה שזה לא כזה פשוט.

המסר שלי – מה אני רוצה להעביר? אני עוד לא סגורה עד הסוף על העניין הזה. יש לי כמה כיוונים. אני יודעת שהקהל מרגיש כשהמסר לא סגור עד הסוף. אני צריכה לחדד את זה עם עצמי. כשהדברים יהיו ברורים לי – יהיה פשוט יותר להעביר אותם לשומעים.

איך לפתוח? אני צריכה משהו שמעורר סקרנות, שיצור ציפייה ויגרום לעיניים של כולם להיות מרוכזות רק בי. אני מתלבטת האם לפתוח בסיפור מהזמן האחרון, בהחלטה לפרק את מה שהיה או שאולי הכי טוב להתחיל בספור מהילדות שלי. סיפורי ילדות הם דבר שתמיד עובר אם יודעים לספר אותם בצורה נכונה. אני צריכה להתאמן על זה..

תהיה גם מצגת. לא מצגת של מלל אלא מצגת שתיצור אווירה, שתציג את המסרים שאני רוצה להעביר, שתייצג תחנות בחיים שלי. תמונות זה הכי טוב, כאלה שימחישו את הנושאים שאדבר עליהם וגם כדי לחזק את המסר שלי. כמה משפטים מפוצצים יעשו את העבודה גם. אני אוספת אותם. וכל זה צריך להיות מחובר ביחד.

אני מדמיינת שיש איזה חוט שעובר באמצע בין הדברים שאני אספר, ומחבר אותם לתמונות שאציג וכל אלה יהיו מחוברים לתמה המרכזית שלי או "לסיפור שלך".

עכשיו אני עושה רשימה של מה שחשוב לי שיעבור בהרצאה שלי. אני צריכה להכין ראשי פרקים ולסדר אותם, להכין מפה של מבנה ההרצאה, לראות את היחס בין החלקים. ולבדוק שאין חלק שהוא ארוך מדי ואחר- קצר מדי, ושהכל מתחבר לציר המרכזי של ההצגה שלי.

בעיקר עלי לבדוק היכן המסר עובר והיכן לא כל כך. איפה יש ירידת מתח, מה עובר ומה לא מסתדר. לשם כך, אני זקוקה לעין נוספת ש"תראה" את מה שאני לא מצליחה לראות ושתתן לי משוב. בפעם הבאה שאפגוש את המוציאות לאור, נעשה חידוד של כל מה שלא הצלחתי למצוא לו תשובות.

אני נזכרת שפעם הייתי צריכה להרצות על תהליך שינוי שליוויתי. במקום להציג נתונים של לפני ואחרי בחרתי לספר את הספור של המקום הזה ואת התהליך שעשינו ובתוך הספור שילבתי נתונים וגם את תוצאות התהליך. ההצגה בדרך זהו הפכה את ההרצאה למעניינת. הקהל היה מרותק ואהב את זה מאד.

ככה אני רוצה שיהיה גם הפעם עם הספור שלי. 
Photo by Wonderlane on Unsplash

3.11.2020

יוצאת לאור

 

אני נכנסת לחדר המרובע ומתבוננת בסקרנות במי שנמצא שם, מחפשת מישהו מוכר. כל הפרצופים בחדר חדשים. אחרוני המשתתפים ממהרים לתפוס מקום. "הגעתי למקום הנכון"? שואלת האשה בג'ינס ושיער אסוף. "כן" עונים לה שניים מהיושבים. היא תופסת את המקום האחרון בקצה בחדר.

יש כאן אוסף של אנשים שהתקבצו למסע משותף שבעוד כמה דקות יצא לדרך. האנשים הזרים האלה, שמעולם לא הכרתי, יהפכו בעוד כמה שעות לאנשים קרובים. הם ישתפו אותי בדברים הכי אישים והכי כואבים שלהם. וגם אני אותם. מאוסף של אנשים זרים נהפוך בתהליך איטי לקבוצה אינטימית שבה יפלו כל המחיצות, כאילו הכרנו שנים. במשך כמה שבועות נבלה את ימי רביעי ביחד, בתהליך דחוס ועוצמתי, שסיומו בערב שבו נעמוד על הבמה בחדר הגדול שליד, וכל אחד מאיתנו יספר את הספור של "מי אני" בהרצאה לפני כולם. ככה. בלי הנחות.

בשבועות הקרובים כל אחד מאתנו יהיה שקוע במסע האישי שלו במטרה להבין לעומק מה מניע אותו, מה התמה המרכזית של חייו, או כמו שאיריס וגלית קוראות לזה "מה הספור שלך". הספור הזה, שבגללו כל אחד מאתנו הגיע לפה, הגיע זמנו לצאת החוצה.

בשבילי, הספור האישי הזה הוא לא סתם סיפור. זה הספור שעליו אני לא מדברת אבל הוא מנהל אותי כל הזמן, מבלי שארגיש.

כשפגשתי את גלית ואיריס "המוציאות לאור" – הבנתי שזו לא פגישה מקרית. הן נקרו בדרכי בטיימינג הנכון לסייע לי לעשות את התהליך הזה, לדייק אותי, להבין מתוך מה אני פועלת ולצאת לעולם עם הסיפור שלי,

במפגש הראשון, הרגשתי שהגעתי למקום הנכון בזמן הנכון. השלב הראשון היה להכיר בספור הזה, להבין איך הוא פועל עלי. מתי הוא תוקע אותי ולמה. כשהספור יתברר לי עד הסוף, יגיע הזמן לדבר אותו בקול רם. בכל מפגש אני מרגישה שאני מתקדמת עוד קצת עם הסיפור שלי, מבינה אותו קצת יותר ומצליחה לדייק אותו עוד טיפה.

אני למודת מסעות. אני יודעת שיש בכוחו של מסע לשנות את היוצא לדרך. המסע מאפשר ראייה אחרת של הדברים. מסעות מסוג זה, הן קטליזטור לתהליכים רדומים, במובן העמוק של המילה.

Photo by Daniil Kuželev on Unsplash

זה יהיה גם מסע בעונות השנה, משלהי הקיץ המצהיב אל פריחת החצבים של הסתיו ואל גשמי החורף. מסע מהאני האישי אל האני הקבוצתי. המסע תמיד מתחיל לבד. בדרך הופך לזוגי ובהמשך לקבוצתי. אני כל הזמן נעה על הציר הזה שבין האישי לקבוצתי כשהתהליכים שאני עוברת מהדהדים על ידי הקבוצה. יש לקבוצה כוח לזרז תהליכים ולהוציא אותם מן הכוח אל הפועל.

ספרי סיפור אחד משמעותי מחייך

כתבי סיפורים מרכזיים שהשפיעו על חייך, כתבי אותם כאילו זה קרה עכשיו,  

ספרי על חוויה שאת רוצה לחלוק, איך היא השפיעה על חייך,

ספרי על רגעי המשבר שחווית, איך התמודדת ומה למדת מכל אחד מהם?

מה המסר שאת רוצה להעביר, מה חשוב לך שיעבור לקהל מהסיפור שלך.

סיפורים הן מבקשות. תספרי ספורים, מה היה שם, מה הרגשת מה היה קשה. תני לנו להרגיש איך את הרגשת. בבית אני כותבת סיפורים. עוד סיפור ועוד סיפור. כולם סיפורים על החיים שלי: אני חופרת בתוכי ספורים ששכחתי או שלא רציתי לזכור, וכשאני כותבת אותם עולות התמונות ומתבהרות בתוכי ומה שחשבתי כחווית ילדות נחמדה, מתברר לאט לאט כמשהו שאני לא יכולה לשכוח. וככל שאני חופרת יותר עולים גם הכאב והאכזבה על העולם שהתרסק פעם אחר פעם.

הספור האישי שלי נרקם ונארג בצד הסיפורים של אחרים. אני מוצאת את עצמי משתתפת במסעות נוספים שנשזרים לתוך המסע שלי. אני לומדת שכולנו שותפים לחוויה של ספורים שיש בהם כאב, ופחד ותקיעות אבל יש בהם גם כוח של חיים ושל צמיחה.

תוך כדי הכתיבה, אני מגלה שבתוכי מתקיים משהו חזק ממני, סקרן ויצרי וחסר סבלנות, שרוצה לפרוץ אל העולם ומבקש לצאת ממני החוצה, אם רק יהיה בי האומץ לתת לזה לקרות.

וכמו שכתבה לי איריס היום: הפחד מהפחד יותר גדול מהפחד עצמו. גם אם יהיה קשה בימים הקרובים, זה יקל עלייך בטווח הרחוק. 

23.10.2020

הנסיעה - ספור

 

פתאום הטלפון צלצל. שמונה בערב זו לא שעה מתאימה לשיחות אבל היא בדיוק עברה לידו והרימה את השפופרת. זה היה הוא.

"התפקיד שלי" הודיע לה בקצרה.

היא היתה בדיוק באמצע קרבות ארוחת הערב. שני הגדולים שרק התיישבו לאכול התחילו לריב מי יגיע ראשון לקערה של הסלט. כשהגיע הרגע של "אמא תגידי לו" היא הרימה את קולה ושאגה:

"אם זה לא נפסק מיד תכף שניכם עפים למיטה".

האיום הזה עשה שקט לרגע. היא חזרה להתמקד בקטן בן השנתיים שהיה עסוק בחתיכות העגבניה ובלהתחמק מהכפית עם הביצה הרכה והלחם שהיא כבר חצי שעה דוחפת לו. בזמן שהיתה עסוקה בלהשליט סדר בשולחן וכבר חלמה על הרגע שבו כל ההמולה הזו תירגע, כל אחד יהיה במיטה שלו והיא תוכל סוף סוף להתפנות לעצמה ולתכנית שיש לה בראש ושהיא צריכה לכתוב, בדיוק אז צלצל הטלפון. היא הופתעה. לילדים לא אמרה כלום.

הנסיעה הזו הסתובבה ביניהם כמה חודשים. כשפינתה את הכל מהשולחן נזכרה ביום ששאל אותה מה דעתה על נסיעה לעבודה בחו"ל לכמה שנים.

"לכמה שנים?" שאלה.

"שנתיים עם אופציה להארכה", הוא אמר.

הם דברו על זה לתוך הלילה וגם בימים הבאים ובסוף אמרה שהיא מסכימה. מהרגע שאמרה כן בלילות היתה ישנה כשהראש שלה לא נח לרגע. עשרות מחשבות על העבודה שתצטרך לעזוב, על כל הפרוצדורות, איפה הילדים ילמדו, מה יהיה עם הקטנצ'יק שרק התחיל ללכת לגן, האנשים שמהם תיפרד, הבית שרק גמרו לבנות ומה יהיה עם הכלבה.

בפעם הקודמת שנסעו הם נתנו אותה לחברים. כשחזרו, החברים שאלו אם ירצו לקבל אותה בחזרה. עכשיו יצטרכו להיפרד ממנה שוב.

בתקופה הראשונה אחרי ההחלטה היתה מתעוררת באמצע הלילה אחר כך המחשבות קצת נרגעו וגם שנת הלילה שלה. ואז התחילו החלומות. כל פעם אותו חלום על אבא שלה שבא להיפרד ממנה בשדה התעופה בפעם הקודמת שנסעו ואחרי שבועיים היא חזרה להיפרד ממנו בהלוויה שלו. שנים שהוא לא הופיע אצלה בחלומות ועכשיו הוא בא כל לילה. כל לילה. יום אחד נפסקו החלומות והוא הפסיק לבוא.

הם התלבטו מתי לספר לילדים. בארוחת הצהרים של שבת ספרו להם שבקיץ ייסעו לכמה שנים.

"לאן?" שאל הגדול, "ומתי נדע סופית?"

הוא אמר שתוך כמה שבועות הכל יתבהר ונדע לאן. האמצעית שתקה והקטנצ'יק לא התעניין בכלל.

בשבועות הבאים כמעט לא דברו על הנסיעה הזו. היא שקעה בהכנות לסיום השנה ובהיערכות לשנה הבאה. הוא היה חוזר מאוחר ואז היה עסוק בהכנת ההרצאה שלו לקראת הכנס שיערך בתחילת יולי ונראה שהכל חוזר להיות כמו שהיה.

הגדול שאל אותה מדי פעם מתי כבר תהיה תשובה. האמצעית לא אמרה מילה. יום אחד כשכבר היתה במיטה, ממש לפני השינה, שמעה אותה מדברת עם הכלבה על הנסיעה.

עכשיו הגיעה שיחת הטלפון. בבת אחת נשכחו כל התכניות שלה לערב רגוע. כשהוא הגיע הביתה הילדים כבר ישנו. הוא סיפר שהמנכ"ל הודיע לו שהתפקיד באירופה שלו. היא רצתה לדעת את הפרטים אבל הוא שזה לא הכי חשוב. 

"עכשיו, הכי חשוב להתחיל להתארגן".אמר והוציא מכיס החולצה דף עם רשימה ארוכה של מה צריך לעשות ונתן לה. בצד ימין טור עם המשימות שלה ובצד שמאל – שלו.

כשהגיעה למיטה הוא כבר ישן. האותיות של הספר ריצדו מולה. היא מצאה את עצמה שוקעת שוב ושוב ברשימה. חשבה על האנשים שתצטרך להפרד מהם ובמיוחד על אמא שלה. בלילה הזה אבא שלה הופיע שוב בחלום. יחד איתו הופיעו אנשים נוספים שלא הצליחה לזהות אותם. בחלום אחד היא זיהתה את יהושע רבינוביץ שמת בקיץ שבו נסעה לחו"ל.

בבוקר, לפני שיצאו לבית הספר היא ספרה לילדים שבקיץ יסעו לגור בחוצלארץ.

"יש" אמר הגדול.

האמצעית שתקה ובן השנתיים שאל אם בקיץ הם יסעו לסבתא. כולם צחקו. חוץ ממנה. בצהרים היא חזרה מבית הספר אמרה שאין לה חשק לאכול והלכה לחדר שלה. מהקומה למטה שמעה את דלת חדרה נטרקת כשהתקרבה לחדר שלה שמעה אותה בוכה. היא חיבקה אותה כששתיהן שוכבות על המיטה.

"מתוקה" שאלה, "קרה משהו בבית הספר?"

היא שתקה.

אחר כך הסתובבה אליה בפנים שטופות דמעות ואמרה בשקט

"אני לא רוצה לנסוע לגור במקום אחר. אני לא רוצה. ושתדעו לכם שבלי הכלבה אני לא נוסעת"

שתיהן התחבקו חזק חזק היא הרגישה את הלחלוחית של הדמעות בעיניים שלה מתאמצת לא לפרוץ בבכי גם ,

"אנחנו נבדוק את הכל', הבטיחה לה, "כשנדע יותר פרטים, נבדוק הכל ביחד, בסדר?"

הכלבה אולי הבינה היא עמדה שם בצד בשקט והסתכלה..

12.10.2020

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חלק מכינים לעצמם קפה ומתיישבים בהיסוס בקצה החדר עדיין לא ממש בטוחים שהם במקום הנכון. האחרונים שהגיעו כרגע עוד לא הספיקו להתמקם.

 

אנחנו מסדרים את החדר במעגל, מתחילים בתרגילי היכרות שיהיה קצת יותר נעים. בהתחלה הכל קצת מהוסס לאט לאט אנשים משתחררים. אני מציגה את עצמי ומבקשת שכל אחד יציג את עצמו. יש שמרחיבים מאד ויש שמצמצמים את מה שיספרו על עצמם. העברית לא באה להם טבעי חלק מאד מתקשים בעברית אבל בכל זאת מתאמצים. בחדר הזה כולם עולים חדשים. יש כאלה שהם מאד חדשים. רק כמה חודשים בארץ, ויש עולים חדשים ותיקים שעלו לפני שנתיים וגם יותר.

 

אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת שידברו על הקליטה שלהם בבתי הספר. בבת אחת העברית נשמטת ומתחלפת בשפה שקל יותר להתבטא בה. תוך כדי נשמעת חריקת הדלת המלווה את המאחרים וריח קפה שחור חזק מבחוץ חודר לחדר. אני אוהבת את תנועת הכיסא המתחשבת כאשר נכנס מישהו חדש לחדר והאחרים מפנים לו מקום שישתלב במעגל.

 

לא קל להיות עולה חדש ועוד יותר לא קל להיות מורה עולה חדש. בקבוצה של השנה יש אנשים מבלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוקראינה. הסדנא הזו אמורה להיות עבורם המקום הרך והמכיל שיעזור להם בתהליכי הקליטה כמורים חדשים בבתי vספר השונים. אף אחד מהם הוא לא מורה חדש באמת. בישראל הם חדשים. השנה הראשונה היא שנת התמחות. צריך לעבור אותה בהצלחה כדי להמשיך הלאה.

 

אחרי הפתיחה וההיכרות האווירה נעשית יותר משוחררת ומתחילות השאלות. התהליך שיעברו בשנה הזו לא כל כך מובן. מבחינתם אני הממסד, המערכת, הבירוקרטיה, הדבר הזה שכל כך לא ברור להם. איך מרגיעים אנשים שנמצאים במצב מלחיץ שבו רב הנסתר על הגלוי? השנה הזו תקבע את גורלם מבחינת התעסוקה בארץ, האם ישתלבו וימשיכו להיות מורים גם פה או שהמציאות לא תתאים להם.

אני מודעת לכל הלחץ הזה ומשתדלת לשוות למפגש הפתיחה אופי יותר קליל ונינוח וזה עובד. שעתיים חולפות ביעף ואנחנו נפרדים. עוד שעה ארוכה אני משוחחת עם מי שרצה באופן אישי. אני לומדת עד כמה "המערכת" לא נדיבה ולא מאירה פנים כשמדובר בקליטת אנשים חדשים.

 

*****

מחר תפתח הסדנא של השנה. המפגש הראשון יהיה אחר. עכשיו זה רשמי שאסור להיפגש. הכל יתנהל בזום. במרחקים. במסכים. נתקרב אבל לא באמת. יהיה דיאלוג אבל לא כזה שאני רגילה אליו.

 

שיעורים אונליין כבר עשיתי בשנה שעברה. אבל אז זו היתה מציאות אחרת כשבבת אחת סגרו במרץ את שערי המכללה וצריך היה לסיים את השנה ולסגור את התהליכים כפי שהתחייבנו מראש.

 

השנה שנפתחת עכשיו היא כולה וירטואלית. אין מפגשי פנים אל פנים. אלה כללי משחק אחרים. שפה אחרת, מושגים אחרים וכלים אחרים. הכל חדש.

 

המעבר החד מהכיתה למפגשים אונליין מחייב אותי לתאום ציפיות והגדרת כללים מול הלומדים. השיעור שלי הוא לא הרצאה. החלק ה"הרצאתי" בשיעור הוא קטן. נכון שגם באונליין אפשר לעשות סדנאות אבל הן מוגבלות בהשוואה למה שאפשר לעשות בכיתה. זה מאד מאתגר אותי ואני עסוקה בזה לא מעט.

 

המיקרופון הפתוח מכניס אותי לסביבת הבית של המשתתפים. חלק מסתירים את הסביבה שלהם ע"י תמונות רקע אבל את הקולות לא ניתן להסוות. וכך אפשר להחשף לקולות הילדים ושאר בני הבית ולמגוון ציוצי הציפורים שבסביבת הלומדים. הם נמצאים בבית עם בני זוג וילדים ולפעמים גם הורים, אחים, שותפים ובעלי חיים. נכון שמומלץ ואפשר להשתיק את כל המיקרופונים בכניסה לשיעור. אבל אי אפשר להמנע לגמרי מן החשיפה לרעשי הרקע ולחוסר הנוחות של המצב הזה ולכי תעשי בתנאים האלה סדנא על רגשות ועל קשיים..

 

גם עניין המצלמה פתוחה או סגורה – זה סיפור. לכאורה צריך להדגיש שהלמידה מתנהלת כשהמצלמה של כולם פתוחה. אבל כולנו מודעים למצב הזה שהוא לא באמת בשליטתי. מצלמה נפתחת ונסגרת ואנשים נכנסים ויוצאים מן השיעור לפי שיקול דעתם ואת כבר יודעת שהלומדת מוטרדת בעניין אחר שכבר לא ממש שייך לשיעור והיא שם רק בגלל שצריך ובגלל שרושמים נוכחות.

 

וסביבת העבודה. הוי סביבת העבודה.. אני צריכה לארגן פינה שולחנית מסודרת בבית עם חומרי הלימוד והמחשב. הפינה הזו היא "הכיתה" שלי. עלי להופיע בזמן ולהיות מאורגנת היטב, גם אם "אף אחד לא רואה".

 

אני רוצה להפוך את המפגש המקוון לטוב ומעניין ומרענן ודינמי, להוסיף סקרים כדי לגרום למשתתפים להיות סקרנים יותר פעילים יותר ובעיקר פסיביים פחות ויש לי מחשבות על עוד דברים שישפרו פלאים את השיעור. 


אבל בינתיים, אני מתגעגעת לכיתה. מתגעגעת לעמידה מול המתמחים שאלווה השנה, לתנועה אל הלוח וממנו, להבעות הפנים, לפרצי הצחוק במשחקים ולמבוכות הקטנות של העברית, לאווירה ולשיחות המסדרון.

8.10.2020

גם אני במפגינים

 "בהתחלה הם יתעלמו מכם,
בהמשך הם יצחקו עליכם,
אחר כך הם יילחמו בכם,
ואז תנצחו!" (מהטמה גנדי)

כל הזמן רציתי לנסוע לבלפור ובכל פעם מצאתי סיבות למה לא לנסוע. כשהתחילו הפגנות בקיסריה נסעתי כמה פעמים וגם הלכתי להפגין בגשר אחד או שניים. אבל זה תמיד היה רק אם היה לי זמן או חשק. בשבוע שעבר כשההפגנות כבר ממש התקרבו לככר הכי הקרובה לבית שלי, זו שאפשר להגיע אליה ברגל מהבית, אז ירדתי מהגדר והפכתי למפגינה מן המניין.

הככר הזו הנמצאת בדרך המובילה מזכרון יעקב לבנימינה, בחיבור שבין כביש 652 למרכז המושבה זכרון יעקב, היא המקום האחרון שחושבים עליו כשמדמיינים הפגנות מחאה. ובכל זאת, תוך כמה ימים התארגן פה משהו מדהים וההפגנות יצאו לדרך.

היה מפתיע לראות איך הקול המהוסס הזה, שהתחיל בקבוצת ווטסאפ שנקראית "פעילים למען דמוקרטיה"  יוצר פה משהו יש מאין. מהרגע שהקבוצה נולדה, תוך כמה שעות הצטרפו אליה עשרות אנשים שרק חיכו לדבר הזה שיקרה. בשבת הראשונה שבה נאסר לעלות לבלפור כדי להפגין ושההנחיה היתה להפגין רק במרחק של עד קילומטר מהבית, נולדו בזכרון לפחות שישה שבעה מוקדי הפגנות. ממש מרשים בשביל מושבה בסדר גודל כזה, ועוד היד נטויה.

המקומות שנבחרו להפגנה הם לא בדיוק המקומות שחושבים עליהם כשמדמיינים מאבק על הדמוקרטיה, אבל זה בדיוק העניין. כל צומת או ככר קטנה הפכו למקום בו אפשר לעמוד ולהפגין ולהגיד בקול מה אנחנו חושבים על המצב. וככה, בלי שמישהו תכנן את זה מראש, המחאה הקטנה הזו, בצל הסגר הכפוי, יצרה חיבור בלתי נראה בין מאות מחאות קטנות אחרות שהתפרשו בכל רחבי הארץ. על זה נהוג לאמר שהשלם (ההפגנות בבלפור) הוא קטן ביחס לסך חלקיו ­(ההפגנות המקומיות).

ביום ההפגנה הראשון, קצת לפני השעה 17:30 התחילו להתקבץ האנשים. אני מניחה שחלקם מעולם לא היו בבלפור. מישהו תפס פיקוד על השטח הזה. עוד לא ממש התארגנו על שלטים מתאימים, חלק כבר באו עם דגלי המדינה ועם דגלים שחורים ועם שלטים כמו "לך" "עוף" "אין מצב" וחלק רק עמדו בשביל המחאה. אמנם שלטים זה חשוב אבל האנשים שבאו חשובים עוד יותר.

בהפגנה הראשונה ביום חמישי היינו כ-30 אנשים. ביום שבת המספר גדל וכבר היינו יותר מ-60. מכוניות של תומכי ביבי עברו בככר וצעקו "רק ביבי יכול" ואנחנו בחזרה צעקנו "הון שלטון, עולם תחתון". מכל עברי הככר התקבצו עוד ועוד אנשים. הורים עם ילדים קטנים שבאו ללמד אותם פרק באזרחות נכונה, כמה חברה צעירים בפינה אחרת וגם כמה אנשים מבוגרים שאני בטוחה שרבים מהם לא היו מימיהם בהפגנה בבלפור ואפילו לא בגשרים. המגבלה החדשה של 1000מ' מהבית הפכה את ההפגנה ליותר נגישה עבור כולם, וכל מי שרצה לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו מהמצב במדינה, עכשיו ניתנה ההזדמנות לו לעשות זאת. הכי קרוב לבית שאפשר.

אלה שחששו לנסוע להפגנות אחרות כדי לא להדבק, מצאו עצמם עכשיו במרכזה של הוויה חדשה. לקהילתיות יש כאן תפקיד רציני. באים זוגות של חברים, באות משפחות שלמות, יש מפגשים עם השכנים מהבניין ועם חברים מבית הספר. יש כאן ערבוב של שמחת המפגש עם כעס על הדרך שבה הממשלה מנהלת את הדברים.

אין פה אמצעים של הפגנות מקצועיות, יש רק זמבורה אחרת וקצת דגלים ושלטים שחוברו בבית. כל אחד לפי מה שחשוב לו. חלק משמעותי באפקט של ההפגנה מגיע מצפירת המכוניות החולפות. אלה צופרים לאות הזדהות, לפעמים שברים ולפעמים תרועה ואנחנו מנופפים בידיים לתודה.

עיקר השיחות כאן הן על הסגר הכפוי, על מה יהיה עם הילדים, מתי יחזרו לבתי הספר, שמועות על מי נדבק ומתי, האם אנחנו ישוב אדום/ירוק/כתום, המגבלות הרבות המקשות על ההתנהלות. אנשים מעידים על עצמם שהיה להם חשוב לצאת ולהפגין ולעשות משהו כדי להיות חלק מן המחאה ההולכת ותופסת תאוצה בכל ישובי הסביבה.

במהלך ההפגנה זורמות אלינו תמונות ממוקדי הפגנה נוספים בזכרון יעקב, בבנימינה וביישובי הסביבה. זה נותן לנו תחושה שאנחנו חלק משרשרת גדולה של מחאה שהולכת וגדלה.

בהפגנה הראשונה היינו לבד. ביום שבת כבר ליוותה אותנו ניידת משטרה. כל זמן ההפגנה השוטר לא יצא מן המכונית. הוא עזב כשאחרון המפגינים פינה את הככר. לאורך כל הזמן שעמדנו עברו מכוניות עם תומכי ביבי והפריחו לעברינו קריאות גנאי. אלה הסתובבו בככר שוב ושוב ושוב מנפנפים בידיהם וצורחים בקול. ילדים הסתובבו באופנים. חלק מהמבוגרים צעדו סביב הכיכר, כשהם מניפים שלטים ומנופים בדגל המדינה. לקראת השעה שבע וחצי, כשהחושך כבר השתלט על הכל, עוד נותרו כמה אחרונים במקום. בידם החזיקו שלט שעליו נכתב "לך". בקרוב ילכו הם בעצמם, אבל הם ישובו.

אנחנו מצלמים תמונות שיהפכו לסרטון אחד גדול. התמונות שאנחנו מקבלים מלמדות אותנו שגם במוקדים אחרים יש ההיענות רבה להפגנות. זה מאד משמח. בווטסאפ כתבו שבשבת הפגינו בזכרון 750 אנשים. לא רע בשביל התחלה. המספרים הולכים וגדלים מהפגנה להפגנה. בפעם הבאה ניפגש בחמישי וגם בשבת וגם בשבועות שאחרי זה. החץ כבר נורה. המחאה יצאה לדרך לא ניתן יהיה לעצור אותה. מי שרצה לעצור את בלפור קבל את המחאה הרבה יותר ממוקדת ונחושה בעשרות נקודות בכל רחבי הארץ.

בהחלט סיבה לרגע קטן של גאווה.









28.9.2020

סליחות וכפרות

אמא שלי הלכה לעולמה בערב יום כיפור, לפני ארבע עשרה שנים.
הסגר מנע ממני לנסוע לבקר אותה השנה. 
לזכרה אני מצרפת את הפוסט שכתבתי ליום השנה השלישי להליכתה מאתנו

בית הקברות של ערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המקום הזה שבימים רגילים הוא מקום משמים וריק מאדם ועצוב, בערב כיפור לובש חג של ממש. בכניסה לבית הקברות משתרך תור ארוך של מכוניות. ניידות משטרה מכוונות את תנועת הבאים והיוצאים. מגרשי החניה מלאים עד אפס מקום. השבילים הומים אדם. נציגי הדת לזרמיה מציעים מצוות של הנחת תפילין וכפרת עוונות וכפרת התרנגולות, כל אחד מוכן לנפנף מעל ראשך בתרנגול אומלל שמחכה בארגז הקרטון והכל בשביל שברגעים הספורים שעוד נותרו עד סגירת שערי שמים, אפשר יהיה לעשות תיקון של הרגע האחרון לכל החטאים...

בבוקרו של יום כיפור בית הקברות הוא מקום מסעיר. הוא הופך להיות המקום החשוב להתעדכן בו, לדעת מי עוד בא לבקר ומי כבר שוכן פה קבע... הרבה ברכות עפות באוויר. "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" ו"שלא תדעו עוד צער" ו.. "לא ידעתי שאמא שלך נפטרה". אני פוגשת פה אנשים שלא ראיתי שנים. שמחת המפגש הספונטני וכאב המוות וצער הפטירה והפרידה מתערבבים להם האחד בשני עד בלי יכולת להפריד. ממש כמו פגישת מחזור.

אנחנו פה בשביל האזכרה לאמא שלי שבערב יום כיפור, לפני שלוש שנים, נפרדה מאיתנו. התקופה הזו של עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור ש"בין כסה לעשור", בדרך כלל מוקדשת לחשבון נפש, לחרטה ולבקשת סליחה על מעשינו ועל התנהגותנו בשנה שחלפה, במטרה לשוב ממעשינו הרעים ולחזור למוטב. בעשרת הימים האלה, בתקופה הזו ממש, לפני שלוש שנים, אנחנו היינו עסוקים בהילחם על חייה.

השעות שישבתי ליד מיטתה בבית החולים, בימים האלה שבין כסה לעשור, היו שעות של דאגה ושל חוסר ידיעה מעורבים ברגעים של כעס ושל השלמה. הרבה פשפוש פנימי, חיים שלמים שמתכנסים לאוסף של מחשבות, כשהיא שוכבת לה במיטת בית החולים, בתנוחה שכל כך לא אופיינית לה ושותקת. 

חשבתי שבבית החולים תהיה לנו הזדמנות לדבר קצת אבל היו לנו רק מעט שעות של חסד ביום שאושפזה ובימים הבאים הכרתה הלכה והתערפלה. בחמשת הימים בהם היתה מאושפזת, הרגשתי איך היא הולכת ומתרחקת ממני. שומטת לאט לאט את אחיזתה בחיים.

בזמן הזה כשהיתה בינינו קרבה פיזית גדולה, היינו מכונסות כל אחת בעולמה... היא הייתה כבר כנראה בדרך למסע הבא שלה ואני עסוקה ב'מה יהיה אתך' איך עוזרים לה להחלים ולצאת מזה. מתקשה לקבל את העובדה שהפרידה ממנה הפעם היא כנראה סופית. חמישה ימים נענו בין תקווה לחוסר תקווה. עד לפרידה הסופית בערב יום הכיפורים.

ערב יום הכיפורים מכנס אותנו כל פעם מחדש. בשבילה. בטוחים שהיא שם מלמעלה מסתכלת עלינו במבט המצחקק שלה, מרוצה ממי שבא וממה שעיניה רואות. בהליכתה, הפרק הזה של אמהות וסבתאות נגמר בשבילי ובשביל אחותי, אבל נפתח לנו פרק חדש. הפרק של השימור. השימור עכשיו הוא עלינו ואנחנו מבינות היטב את תפקידנו בכוח. ברכבת הזמן הרב-דורית הזו, עכשיו אנחנו הקטר.

ובמוצאי יום הכיפורים, דקה לפני שינעלו השמים, אני בטוחה שהיא נמצאת שם עבורנו למעלה ללמד עלינו זכות ולהגיד עלינו כמה מילים טובות. כי אחרי הכל אפשר לראות שלא ממש התרחקנו ממנה באמת, והיא יותר מכל יכולה להעיד על זה ממקור ראשון..

27.9.2020

תשליך

 

השלכתי מעלי
את שכבות ההגנה שכיסו אותי.
שכבה אחר שכבה.

השלכתי מעלי
את שק הדאגות שרבץ על כתפי,
את משקולות הכעס שמשכו אותי למטה,
את הלילות ללא שינה

השלכתי מעלי
את רגעי החרטה
את קולות התוכחה
ואת הפחד שאיים לשתק אותי

הכל השלכתי מעלי
שקרים לבנים ושקרים שחורים
דאגות
חרדות מפני הבלתי ידוע
קולות ייאוש
רגשות אשם

את מה שהכביד עלי
שחנק את גרוני
העיק עלי
ורבץ כעול
ששחררתי לגמרי. הכל

עכשיו
אני מקבלת על עצמי
לקבל את עצמי ככה
מלאה בטוב
ומשוחררת 

 


20.9.2020

אני רוצה תמיד עיניים

 

כתב הרב עדין שטיינזלץ:

"שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה.

שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת.

אין לצפות לניסים שיתרחשו נגד עינינו: עצי האורן לא יצמיחו תפוחים וקורות הבקתה לא יפריחו שושנים.

אבל מכלול הפרטים, הקשרים והיחסים בין הדברים הם יכולים להשתנות.

יתכן שהכל ישאר כמו שהיה, אבל שנה חדשה משמעה שהדברים נקשרים זה בזה, זורמים זה אל זה בדרכים חדשות.

ומשום כך אנו צריכים להתפלל שיהיו לנו העיניים לראות ולב להבין את האפשרויות הנפתחות לפנינו.

ולהתפלל שיהיה בנו הכח והאומץ לעשות את השינויים בתוך עצמנו ובתוך העולם."

ונקווה שזו תהיה שנה טובה.

18.9.2020

שנהיה לראש ולא לזנב

מתוך: https://images.app.goo.gl/UnFBEuSziysb2ffN7
ביום שבת בערב נזכרתי שעוד יומיים ראש השנה. הייתי מופתעת מזה שהחג הגיע כל כך מהר. לארוחת החג הבטחתי שאכין גפילטע פיש, כמו שהיה בבית אמא ועוד אין לי דגים. ביום ראשון אני עובדת עד מאוחר וכבר מתכננת איך אסתדר עם כל הבלגאן ובסוף יהיו לי גם דגים.

אמא היתה מזמינה דגים אצל מוכר הדגים לפחות שבועיים לפני החג. ההזמנה כללה הוראות ברורות: "750 עד 800 גרם ולא יותר". ברור שהיא לא הסתפקה בזה, שלושה ימים לפני החג בשעה מאד מוקדמת של בוקר, היא היתה מתייצבת בחנות של מוכר הדגים ו'עוזרת' לו לבחור את הדגים. הוא היה שולה את הדגים בעזרת רשת ומסתכל עליה לקבל אישור שהדג מתאים, מחכה לראות איזו תנועה היא עושה. הדג הראשון נבחר מהר, שני האחרים לא כל כך, בסוף היו מתפשרים על "עד 850 גרם". הוא היה אורז אותם חיים בנייר עיתון לח ומכניס לסל הירוק והיא היתה ממהרת הביתה על האופניים. קול המים הממלאים את האמבטיה, היה מעיר אות משנתי...

בשבע בבוקר טלפנתי לחנות דגים. שאלתי אם אפשר להזמין דגים "בטח" ענה לי איש הדגים. "אני רוצה קילו טחון". סיכמנו שאבוא אחר הצהרים לאסוף את שקית הטחונים.

שלושה ימים הם שטו אצלנו באמבטיה. כדי להתקלח היה צריך לעשות מבצע ולהעביר אותם לגיגית אחרת. זה היה סיפור. "חכו למחר" אמרה אמא. בעשר וחצי בבוקר שלפני החג היה מגיע הרגע הבלתי נמנע. כמה מכות מפטיש העץ של השניצלים וזהו, אפשר לחזור להתקלח באמבטיה. הדגים היו נחתכים לנתחים והופכים לתערובת אפרפרה ביחד עם בצל, ביצים, קמח מצה ותבלינים. הכל נטחן ביחד במטחנת הבשר הידנית שאמא שמרה לנסיבות מיוחדות. אחר כך זו הפכה למטחנה חשמלית.

בחנות דגים כבר חיכו השקיות מוכנות. "איך קוראים לך?" שאל המוכר. בזמן שהמתנתי ראיתי את שני התאילנדים מכינים את הדגים: בסכין חשמלית גרדו את הקשקשים, הורידו את הסנפירים ואחר כך פתחו את בטן הדג והוציאו מתוכה את מה שעושה את הטעם מר. אחר כך עבר הדג דרך מטחנה ענקית והפך לעיסה אפורה. העיסה וראשי הדג שנשארו בצד הוכנסו לשקית עליה הצמידו פתק כתום ועליו השם "נורית גזית". במקרר חיכו עשרות שקיות שיאספו אותן. אספתי את השקית שעליה מתנוסס שמי ומהרתי הביתה להתחיל לבשל.

אמא היתה מרוקנת את בשר הדג ומשאירה את העור שלם. את בשר הדג היתה טוחנת עם כל המרכיבים. את העור הריק היתה ממלאת בתערובת הטחונה והמתובלת, כמו משחזרת את צורת הדג ואז היתה מסדרת הכל בסיר רחב וגדול ומבשלת. שעות של התעסקות ושל בישול וכל הבית היה מתמלא בריח המתוק של הדגים. אחרי הבישול היא היתה מסדרת את חתיכות הדג הפרוסות בקערת חג חגיגית, מקשטת בפרוסות גזר כתומות ומכניסה למקרר. הדג האפרפר הזה היה פותח את ארוחת החג. הקציצה עם עיגול הגזר ולצידה הציר השקוף-עכור הרוטט, יחד עם חזרת אדומה חריפה. מי שטעם מיהר לשבח ולהגיד לאמא ש"יצא לך נהדר" ואמא היתה נהנית ומתרגשת במיוחד אם היו שואלים אותה אם אפשר לקבל עוד חתיכה.

אני מכינה גרסת גפילטע פיש "לייט" מקוצרת. מערבבת את עיסת הדג עם בצל, ביצים, פרורי קמח מצה ותבלינים. מסדרת בסיר לבישול במים רותחים יחד עם ראש הדג, כדי שייוצר הציר הרוטט הקרוש. אחרי כמה שעות במקרר מתקבלות קציצות דג קרות אפרפרות, שעליהן עיטור הגזר הנצחי. מזל שיש חזרת בעולם.

לא ברור לי בכלל איך הצליח דג אפרפר, משמים ולא אטרקטיבי במיוחד להשתחל באופן כל כך מרשים אל ראש שולחן החג תוך שהוא חוצה גבולות של עדות וגיל ואפילו לזכות לברכות משלו. 

הדג הזה מלמד אותנו את האמת הפשוטה: אופנה באה ואופנה הולכת וקציצת הקרפיון לעולם עומדת. כל שנה מחדש.

אז שנה טובה ממני, ושתזכו להיות לראש ולא לזנב...


4.9.2020

הריקוד המוזר של הלב



אני כותבת לו שורות קצרות
הוא, הוא עונה במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני מזמינה אותו לארוחת בוקר
הוא מזמין אותי לחנוכת בית
אני אף פעם לא אהיה שלו
אולי, אולי אהיה קצת לידו

כל היום הוא הולך ונזכר
בחוף הים איך היה לנו קר
התחבקנו דקות ארוכות מתוקות
ואז בחניה נפרדו המכוניות

אני כותבת לו שורות קצרות
והוא, הוא עונה לי במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני אומרת לעצמי להישמר,
הוא מזמין אותי להישאר.
אני מגיעה בשעה המדויקת
ולרגע הכל מתאפשר.

כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגלל זה אני מוכנה להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב...
אני רוקדת את הריקוד המוזר של הלב

(וריאציה על השיר של רונה קינן)

13.8.2020

היום אני רוצה לכתוב על אומץ.

(אין לי מושג מאיפה התמונה הזו לקוחה)
אל עולם הבלוגים התוודעתי ממש ממש במקרה.
בחיפוש אקראי באינטרנט נפלתי על רשימה שעוררה את סקרנותי. התעכבתי עליה קצת יותר. החפירה לעומק גילתה לי עולם שלא הכרתי, עולם הבלוגים. עוד קצת גוגל בנושא ונחשף בפני עולם שלם חי ופעיל ובועט, שלא הכרתי קודם. התוודעתי למציאות בה אנשים כותבים רשימות שנקראים פוסטים ומפרסמים אותם בבלוגים אישיים. מאוחר יותר למדתי את השפה והמושגים של העולם הזה. לא רק בלוג ופוסטים אלא גם תגובות וכניסות וקהל קוראים, רשימת קוראים ועדכונים ומקומות שונים לפרסום ועוד.


באותם ימים כבר כתבתי בעיקר למגירה, כשביני לבין עצמי התחבטתי בשאלות של מה לעשות עם זה. האפשרות לפרסם את הדברים במקום כלשהו הדליקה אותי מאד. הסקרנות שלי היתה גדולה. עברתי מבלוג לבלוג כשאני קוראת וקוראת ולא שבעה מהשפע הזה. לאט לאט התחלתי להבין איך זה עובד, איך רוכשים קהל קוראים, מהן הדרכים להגדיל את התפוצה שלי ולהתפרסם יותר. הבנתי שהכל עובד על הדדיות: אני קוראת אצלך ומגיבה ואז את באה אלי לקרוא ולהגיב אצלי, או לפי דברי המקום: "בלוג מדליק. כנסי לשלי" ואם המקום מוצא חן בעיני אני נרשמת להיות קוראת קבועה ולקבל עדכונים במייל. וככה התחלתי להגיב ולהתיידד עם בלוגרים שונים. השפע היה גדול והמגוון כל כך מעניין. וככל שקראתי כך התפעלתי יותר ויותר מהמדיום הזה ומשפע האפשרויות. הקסימה אותי הידיעה שבאינטרנט יש לי אפשרות ליצור עולם קטן משלי.

ואני, שבאותה תקופה הרומן שלי עם הכתיבה כבר היה ממש רציני, הרגשתי שבשבילי המפגש עם העולם הזה היה לא מקרי בכלל ושיש פה יותר מאיתות שעלי לקפוץ למים, ושאני יכולה להמשיך לכתוב למגירה אבל עלי גם להתחיל לכתוב החוצה.

ואז עברתי לחלק הטכני. התעניינתי איפה כדאי לפתוח בלוג ואיך עושים את זה ובשעה מוקדמת מאד של בוקר אחד קפצתי למים. בחרתי בישראבלוג, יצרתי את המתווה שהתאים לי, מצאתי שם שהלם את תחושותיי (ברור שאנונימי אלא מה..), כתבתי את הקטע הראשון ושיגרתי אותו לאוויר העולם..

הכתיבה באנונימיות נמשכה שנים. כתבתי ופרסמתי עשרות פוסטים תחת מעטה של סודיות, כשאני נזהרת שלא לחשוף פרטים על עצמי, על חיי ועל הסובבים אותי. רק בודדים הכירו את כתובת הבלוג האנונימי הזה. החשש מפני מה יגידו ואיך יגיבו על מה שאני כותבת, העסיק אותי רבות. ולמרות שלא היה בבלוג הזה שום דבר מרעיש, בכל זאת לא היה לי האומץ לחשוף אותו ולהגיד שהבלוג הזה הוא אני. במשך השנים התאהבתי באלמוניות הזו ובאפשרות להסתתר מאחוריה. עברו עוד שנים עד שהייתי מוכנה להודות שהאלמונית הזו היא אני.

"אמזונה אחת" קראתי לבלוג שלי. מדהים שבחרתי שם שמבטא אומץ, והרבה אומץ, אבל באופן אישי לא היה בתוכי האומץ לקום ולהיחשף.

הרבה שנים הפחד הזה ניהל אותי. היו לו כל מיני צורות: חששתי להוציא את השדים הפנימיים שבתוכי ולחשוף אותם החוצה, חששתי שיבקרו אותי, פחדתי שהחלומות שלי מביכים, שאין לי את המשמעת הדרושה להגשים אותם, שהמשפחה תהיה מוטרדת ממה שיחשף, שעמיתים לעבודה יקראו ויביעו דעתם, חששתי להחשף בפני אנשים קרובים אלי.

הרגשתי בתוכי את המלחמה הפנימית בין הרצון להיות יצירתית ולפרוץ גבולות וללכת למקום שבו התוצאות לא ידועות מראש, לבין הפחד שזקוק לדעת מה יקרה והוא מכור לתוצאות צפויות. המאבק בין שני אלה הוא שהוביל אותי במשך תקופה ארוכה. הפחד הזה ששמר עלי ושהייתי זקוקה לו מסיבות ברורות של הישרדות בסיסית, יום אחד גיליתי שכבר אין לי צורך בו.

אז כבר גם הבשילה בתוכי הידיעה שההסתתרות הזו היא מגוחכת לגמרי ושאני צריכה לעבור פאזה. זה היה במקביל לתקופה שבה התחלתי ללכת בשביל ישראל. בכל פעם שחזרתי הביתה כתבתי על חוויותיי בשביל ושלחתי את הקישורים לחברי להליכה בשביל. חלק הגיבו בכתב וחלק בע"פ אבל כבר נוצרה אצלם ציפיה שאכתוב את חוויותיי אחרי כל קטע הליכה וזה היה ממש ממש נחמד.

ואז, כשראיתי כי טוב, התחלתי להיחשף ולספר גם במקומות אחרים שאני בלוגרית. זה תמיד עורר סקרנות ועניין וכל מיני שאלות על מה אני כותבת ומתישהו כבר ידעתי שתגיע השאלה האם אפשר לקבל את הכתובת ולקרוא את מה שאני כותבת. לפעמים אפילו הייתי יוזמת ושולחת את הכתובת למי שרציתי שיקרא מה שכתבתי.

במשך השנים כבלוגרית, בניתי לי קהל קוראים נאמן ורציני, קבלתי פידבק טוב על מה שכתבתי והרבה פרגון בצידו, אבל גם זה היה במסגרת אלמונית כי את קהל הקוראים שלי בבלוג כמעט ולא הכרתי. חלק מהפוסטים שכתבתי שימשו בעבודות מחקר כאלה ואחרות, בתחומים שונים, באוניברסיטה.

אבל עכשיו, כשעמדתי כותבת וחשופה מול אנשים שאני מכירה, אני חייבת לאמר שזה היה לגמרי משהו אחר. אין כמו פידבק ממישהו שמכיר אותך מקרוב ושקרא אותך. עכשיו הרגשתי מקרוב את עוצמתה של החשיפה ואת זה שהיא ממש מניעה את הכתיבה שלי וזה היה שווה ביותר.

ויום אחד, כשכבר לא היה לי צורך להסתתר .פתחתי בלוג חדש במקום הזה והפסקתי להיות אמזונה האלמונית.

"יש לך אומץ?", שאלה אותי סיגל, "יש לך אומץ לבטא את מה שחבוי בתוכך?"

אז הבנתי שאומץ זה לא לטפס על פסגות גבוהות או לעשות מסעות ליעדים קשים. אומץ הוא לחפש את מה שנמצא בתוכך, למצוא אותו וללכת איתו וגם ולחשוף אותו. אומץ זה אומר לחיות חיים יצירתיים, כי חיים יצירתיים הם חיים מעצימים, חיים רחבים יותר, חיים מאושרים יותר, עשירים יותר ומעניינים הרבה יותר..

ובתוכי בשלה ההכרה שאם אני רוצה יצירתיות בחיים שלי עלי לפנות מקום גם לפחד. הפחד והיצירתיות צריכים לגור אחד ליד השני, כמו תאומים סיאמיים. כשהאחד יצעד צעד קדימה גם השני יצעד לצידו. אומץ זה לעשות משהו מפחיד. אני יודעת את זה, מקרוב, כי כבר תקופה ארוכה לימדתי את עצמי לא לפחד מהפחד אלא להתיידד איתו ולהעז ביחד איתו.

היום, כשאני מסתכלת על הדרך שעשיתי מאז שפתחתי את הבלוג הראשון ועד היום, אני מבינה טוב יותר את מה שסיגל אומרת לי. הפחד קיים תמיד. אני זו שצריכה להחליט אם לראות בו מישהו ידידותי שמניע אותי או לתת לו לשתק אותי. היום זה ברור כשמש במה אני בוחרת.




זה הסיפור שלי

צילמה מיטל דור כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי הייתי מלאת חששות. מצד אחד רציתי לכתוב אבל יש הבדל בין לכתוב למגירה ולכתוב כדי לפרסם בחוץ. בשבילי ...