20.9.2020

אני רוצה תמיד עיניים

 

כתב הרב עדין שטיינזלץ:

"שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה.

שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת.

אין לצפות לניסים שיתרחשו נגד עינינו: עצי האורן לא יצמיחו תפוחים וקורות הבקתה לא יפריחו שושנים.

אבל מכלול הפרטים, הקשרים והיחסים בין הדברים הם יכולים להשתנות.

יתכן שהכל ישאר כמו שהיה, אבל שנה חדשה משמעה שהדברים נקשרים זה בזה, זורמים זה אל זה בדרכים חדשות.

ומשום כך אנו צריכים להתפלל שיהיו לנו העיניים לראות ולב להבין את האפשרויות הנפתחות לפנינו.

ולהתפלל שיהיה בנו הכח והאומץ לעשות את השינויים בתוך עצמנו ובתוך העולם."

ונקווה שזו תהיה שנה טובה.

18.9.2020

שנהיה לראש ולא לזנב

מתוך: https://images.app.goo.gl/UnFBEuSziysb2ffN7
ביום שבת בערב נזכרתי שעוד יומיים ראש השנה. הייתי מופתעת מזה שהחג הגיע כל כך מהר. לארוחת החג הבטחתי שאכין גפילטע פיש, כמו שהיה בבית אמא ועוד אין לי דגים. ביום ראשון אני עובדת עד מאוחר וכבר מתכננת איך אסתדר עם כל הבלגאן ובסוף יהיו לי גם דגים.

אמא היתה מזמינה דגים אצל מוכר הדגים לפחות שבועיים לפני החג. ההזמנה כללה הוראות ברורות: "750 עד 800 גרם ולא יותר". ברור שהיא לא הסתפקה בזה, שלושה ימים לפני החג בשעה מאד מוקדמת של בוקר, היא היתה מתייצבת בחנות של מוכר הדגים ו'עוזרת' לו לבחור את הדגים. הוא היה שולה את הדגים בעזרת רשת ומסתכל עליה לקבל אישור שהדג מתאים, מחכה לראות איזו תנועה היא עושה. הדג הראשון נבחר מהר, שני האחרים לא כל כך, בסוף היו מתפשרים על "עד 850 גרם". הוא היה אורז אותם חיים בנייר עיתון לח ומכניס לסל הירוק והיא היתה ממהרת הביתה על האופניים. קול המים הממלאים את האמבטיה, היה מעיר אות משנתי...

בשבע בבוקר טלפנתי לחנות דגים. שאלתי אם אפשר להזמין דגים "בטח" ענה לי איש הדגים. "אני רוצה קילו טחון". סיכמנו שאבוא אחר הצהרים לאסוף את שקית הטחונים.

שלושה ימים הם שטו אצלנו באמבטיה. כדי להתקלח היה צריך לעשות מבצע ולהעביר אותם לגיגית אחרת. זה היה סיפור. "חכו למחר" אמרה אמא. בעשר וחצי בבוקר שלפני החג היה מגיע הרגע הבלתי נמנע. כמה מכות מפטיש העץ של השניצלים וזהו, אפשר לחזור להתקלח באמבטיה. הדגים היו נחתכים לנתחים והופכים לתערובת אפרפרה ביחד עם בצל, ביצים, קמח מצה ותבלינים. הכל נטחן ביחד במטחנת הבשר הידנית שאמא שמרה לנסיבות מיוחדות. אחר כך זו הפכה למטחנה חשמלית.

בחנות דגים כבר חיכו השקיות מוכנות. "איך קוראים לך?" שאל המוכר. בזמן שהמתנתי ראיתי את שני התאילנדים מכינים את הדגים: בסכין חשמלית גרדו את הקשקשים, הורידו את הסנפירים ואחר כך פתחו את בטן הדג והוציאו מתוכה את מה שעושה את הטעם מר. אחר כך עבר הדג דרך מטחנה ענקית והפך לעיסה אפורה. העיסה וראשי הדג שנשארו בצד הוכנסו לשקית עליה הצמידו פתק כתום ועליו השם "נורית גזית". במקרר חיכו עשרות שקיות שיאספו אותן. אספתי את השקית שעליה מתנוסס שמי ומהרתי הביתה להתחיל לבשל.

אמא היתה מרוקנת את בשר הדג ומשאירה את העור שלם. את בשר הדג היתה טוחנת עם כל המרכיבים. את העור הריק היתה ממלאת בתערובת הטחונה והמתובלת, כמו משחזרת את צורת הדג ואז היתה מסדרת הכל בסיר רחב וגדול ומבשלת. שעות של התעסקות ושל בישול וכל הבית היה מתמלא בריח המתוק של הדגים. אחרי הבישול היא היתה מסדרת את חתיכות הדג הפרוסות בקערת חג חגיגית, מקשטת בפרוסות גזר כתומות ומכניסה למקרר. הדג האפרפר הזה היה פותח את ארוחת החג. הקציצה עם עיגול הגזר ולצידה הציר השקוף-עכור הרוטט, יחד עם חזרת אדומה חריפה. מי שטעם מיהר לשבח ולהגיד לאמא ש"יצא לך נהדר" ואמא היתה נהנית ומתרגשת במיוחד אם היו שואלים אותה אם אפשר לקבל עוד חתיכה.

אני מכינה גרסת גפילטע פיש "לייט" מקוצרת. מערבבת את עיסת הדג עם בצל, ביצים, פרורי קמח מצה ותבלינים. מסדרת בסיר לבישול במים רותחים יחד עם ראש הדג, כדי שייוצר הציר הרוטט הקרוש. אחרי כמה שעות במקרר מתקבלות קציצות דג קרות אפרפרות, שעליהן עיטור הגזר הנצחי. מזל שיש חזרת בעולם.

לא ברור לי בכלל איך הצליח דג אפרפר, משמים ולא אטרקטיבי במיוחד להשתחל באופן כל כך מרשים אל ראש שולחן החג תוך שהוא חוצה גבולות של עדות וגיל ואפילו לזכות לברכות משלו. 

הדג הזה מלמד אותנו את האמת הפשוטה: אופנה באה ואופנה הולכת וקציצת הקרפיון לעולם עומדת. כל שנה מחדש.

אז שנה טובה ממני, ושתזכו להיות לראש ולא לזנב...


4.9.2020

הריקוד המוזר של הלב



אני כותבת לו שורות קצרות
הוא, הוא עונה במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני מזמינה אותו לארוחת בוקר
הוא מזמין אותי לחנוכת בית
אני אף פעם לא אהיה שלו
אולי, אולי אהיה קצת לידו

כל היום הוא הולך ונזכר
בחוף הים איך היה לנו קר
התחבקנו דקות ארוכות מתוקות
ואז בחניה נפרדו המכוניות

אני כותבת לו שורות קצרות
והוא, הוא עונה לי במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני אומרת לעצמי להישמר,
הוא מזמין אותי להישאר.
אני מגיעה בשעה המדויקת
ולרגע הכל מתאפשר.

כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגלל זה אני מוכנה להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב...
אני רוקדת את הריקוד המוזר של הלב

(וריאציה על השיר של רונה קינן)

13.8.2020

היום אני רוצה לכתוב על אומץ.

(אין לי מושג מאיפה התמונה הזו לקוחה)
אל עולם הבלוגים התוודעתי ממש ממש במקרה.
בחיפוש אקראי באינטרנט נפלתי על רשימה שעוררה את סקרנותי. התעכבתי עליה קצת יותר. החפירה לעומק גילתה לי עולם שלא הכרתי, עולם הבלוגים. עוד קצת גוגל בנושא ונחשף בפני עולם שלם חי ופעיל ובועט, שלא הכרתי קודם. התוודעתי למציאות בה אנשים כותבים רשימות שנקראים פוסטים ומפרסמים אותם בבלוגים אישיים. מאוחר יותר למדתי את השפה והמושגים של העולם הזה. לא רק בלוג ופוסטים אלא גם תגובות וכניסות וקהל קוראים, רשימת קוראים ועדכונים ומקומות שונים לפרסום ועוד.


באותם ימים כבר כתבתי בעיקר למגירה, כשביני לבין עצמי התחבטתי בשאלות של מה לעשות עם זה. האפשרות לפרסם את הדברים במקום כלשהו הדליקה אותי מאד. הסקרנות שלי היתה גדולה. עברתי מבלוג לבלוג כשאני קוראת וקוראת ולא שבעה מהשפע הזה. לאט לאט התחלתי להבין איך זה עובד, איך רוכשים קהל קוראים, מהן הדרכים להגדיל את התפוצה שלי ולהתפרסם יותר. הבנתי שהכל עובד על הדדיות: אני קוראת אצלך ומגיבה ואז את באה אלי לקרוא ולהגיב אצלי, או לפי דברי המקום: "בלוג מדליק. כנסי לשלי" ואם המקום מוצא חן בעיני אני נרשמת להיות קוראת קבועה ולקבל עדכונים במייל. וככה התחלתי להגיב ולהתיידד עם בלוגרים שונים. השפע היה גדול והמגוון כל כך מעניין. וככל שקראתי כך התפעלתי יותר ויותר מהמדיום הזה ומשפע האפשרויות. הקסימה אותי הידיעה שבאינטרנט יש לי אפשרות ליצור עולם קטן משלי.

ואני, שבאותה תקופה הרומן שלי עם הכתיבה כבר היה ממש רציני, הרגשתי שבשבילי המפגש עם העולם הזה היה לא מקרי בכלל ושיש פה יותר מאיתות שעלי לקפוץ למים, ושאני יכולה להמשיך לכתוב למגירה אבל עלי גם להתחיל לכתוב החוצה.

ואז עברתי לחלק הטכני. התעניינתי איפה כדאי לפתוח בלוג ואיך עושים את זה ובשעה מוקדמת מאד של בוקר אחד קפצתי למים. בחרתי בישראבלוג, יצרתי את המתווה שהתאים לי, מצאתי שם שהלם את תחושותיי (ברור שאנונימי אלא מה..), כתבתי את הקטע הראשון ושיגרתי אותו לאוויר העולם..

הכתיבה באנונימיות נמשכה שנים. כתבתי ופרסמתי עשרות פוסטים תחת מעטה של סודיות, כשאני נזהרת שלא לחשוף פרטים על עצמי, על חיי ועל הסובבים אותי. רק בודדים הכירו את כתובת הבלוג האנונימי הזה. החשש מפני מה יגידו ואיך יגיבו על מה שאני כותבת, העסיק אותי רבות. ולמרות שלא היה בבלוג הזה שום דבר מרעיש, בכל זאת לא היה לי האומץ לחשוף אותו ולהגיד שהבלוג הזה הוא אני. במשך השנים התאהבתי באלמוניות הזו ובאפשרות להסתתר מאחוריה. עברו עוד שנים עד שהייתי מוכנה להודות שהאלמונית הזו היא אני.

"אמזונה אחת" קראתי לבלוג שלי. מדהים שבחרתי שם שמבטא אומץ, והרבה אומץ, אבל באופן אישי לא היה בתוכי האומץ לקום ולהיחשף.

הרבה שנים הפחד הזה ניהל אותי. היו לו כל מיני צורות: חששתי להוציא את השדים הפנימיים שבתוכי ולחשוף אותם החוצה, חששתי שיבקרו אותי, פחדתי שהחלומות שלי מביכים, שאין לי את המשמעת הדרושה להגשים אותם, שהמשפחה תהיה מוטרדת ממה שיחשף, שעמיתים לעבודה יקראו ויביעו דעתם, חששתי להחשף בפני אנשים קרובים אלי.

הרגשתי בתוכי את המלחמה הפנימית בין הרצון להיות יצירתית ולפרוץ גבולות וללכת למקום שבו התוצאות לא ידועות מראש, לבין הפחד שזקוק לדעת מה יקרה והוא מכור לתוצאות צפויות. המאבק בין שני אלה הוא שהוביל אותי במשך תקופה ארוכה. הפחד הזה ששמר עלי ושהייתי זקוקה לו מסיבות ברורות של הישרדות בסיסית, יום אחד גיליתי שכבר אין לי צורך בו.

אז כבר גם הבשילה בתוכי הידיעה שההסתתרות הזו היא מגוחכת לגמרי ושאני צריכה לעבור פאזה. זה היה במקביל לתקופה שבה התחלתי ללכת בשביל ישראל. בכל פעם שחזרתי הביתה כתבתי על חוויותיי בשביל ושלחתי את הקישורים לחברי להליכה בשביל. חלק הגיבו בכתב וחלק בע"פ אבל כבר נוצרה אצלם ציפיה שאכתוב את חוויותיי אחרי כל קטע הליכה וזה היה ממש ממש נחמד.

ואז, כשראיתי כי טוב, התחלתי להיחשף ולספר גם במקומות אחרים שאני בלוגרית. זה תמיד עורר סקרנות ועניין וכל מיני שאלות על מה אני כותבת ומתישהו כבר ידעתי שתגיע השאלה האם אפשר לקבל את הכתובת ולקרוא את מה שאני כותבת. לפעמים אפילו הייתי יוזמת ושולחת את הכתובת למי שרציתי שיקרא מה שכתבתי.

במשך השנים כבלוגרית, בניתי לי קהל קוראים נאמן ורציני, קבלתי פידבק טוב על מה שכתבתי והרבה פרגון בצידו, אבל גם זה היה במסגרת אלמונית כי את קהל הקוראים שלי בבלוג כמעט ולא הכרתי. חלק מהפוסטים שכתבתי שימשו בעבודות מחקר כאלה ואחרות, בתחומים שונים, באוניברסיטה.

אבל עכשיו, כשעמדתי כותבת וחשופה מול אנשים שאני מכירה, אני חייבת לאמר שזה היה לגמרי משהו אחר. אין כמו פידבק ממישהו שמכיר אותך מקרוב ושקרא אותך. עכשיו הרגשתי מקרוב את עוצמתה של החשיפה ואת זה שהיא ממש מניעה את הכתיבה שלי וזה היה שווה ביותר.

ויום אחד, כשכבר לא היה לי צורך להסתתר .פתחתי בלוג חדש במקום הזה והפסקתי להיות אמזונה האלמונית.

"יש לך אומץ?", שאלה אותי סיגל, "יש לך אומץ לבטא את מה שחבוי בתוכך?"

אז הבנתי שאומץ זה לא לטפס על פסגות גבוהות או לעשות מסעות ליעדים קשים. אומץ הוא לחפש את מה שנמצא בתוכך, למצוא אותו וללכת איתו וגם ולחשוף אותו. אומץ זה אומר לחיות חיים יצירתיים, כי חיים יצירתיים הם חיים מעצימים, חיים רחבים יותר, חיים מאושרים יותר, עשירים יותר ומעניינים הרבה יותר..

ובתוכי בשלה ההכרה שאם אני רוצה יצירתיות בחיים שלי עלי לפנות מקום גם לפחד. הפחד והיצירתיות צריכים לגור אחד ליד השני, כמו תאומים סיאמיים. כשהאחד יצעד צעד קדימה גם השני יצעד לצידו. אומץ זה לעשות משהו מפחיד. אני יודעת את זה, מקרוב, כי כבר תקופה ארוכה לימדתי את עצמי לא לפחד מהפחד אלא להתיידד איתו ולהעז ביחד איתו.

היום, כשאני מסתכלת על הדרך שעשיתי מאז שפתחתי את הבלוג הראשון ועד היום, אני מבינה טוב יותר את מה שסיגל אומרת לי. הפחד קיים תמיד. אני זו שצריכה להחליט אם לראות בו מישהו ידידותי שמניע אותי או לתת לו לשתק אותי. היום זה ברור כשמש במה אני בוחרת.




31.7.2020

אחת


צילום מתוך: איתן טמיר תמונה: Omri Liviatan תמיכה

נדמה לי שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו,

לפני שבועיים אירחתי בבית את מה שנשאר מהמשפחה לארוחת שבת. אני נהנית לארח, נהנית מהמפגשים האלה ורוצה שיאהבו ויבואו לכאן שוב. לא כולם באו. למרות שהיה ממש נחמד לא יכולתי להפסיק לחשוב על מי שחסרים ליד השולחן. אמרתי לעצמי שאני צריכה להתרגל לכך שהמציאות השתנתה ושלארוחה המשפחתית יהיו  וריאציות שונות. כל פעם הרכב אחר.

אני אינני קטועת איברים, אבל כמי שחייה הקודמים נקטעו אני חווה מידי פעם סוג של כאב פנטום רגשי. הכאב הזה שהופיע אצלי לסירוגין בשנה הזו הוא אורח לא קרוא. אורח שמגיע מתי שמתאים לו. כמו שקטוע רגל מרגיש לפעמים כאילו החלק הקטוע הוא הרגל השלמה, ככה גם אצלי. הזיכרונות של מה שהיה הציפו אותי כל פעם מחדש. זו תחושה מוזרה להרגיש את האין. להרגיש פתאום את מה שנעלם. החלק המשמח הוא שהתחושה הזו הולכת ומתעמעמת ואולי יום אחד היא תעלם לגמרי.

שנה חלפה מאז הרמתי עוגן, סגרתי מאחורי את חיי הקודמים ויצאתי לשוטט במקומות חדשים עד שנחתתי בחוף אחד, חוף מבטחים, בשביל להתחיל לכתוב את הפרק החדש שלי.

בשנה הזו למדתי להתנהל בשפת המקום החדש שהגעתי אליו. הכרתי את שמות הרחובות ואיך מגיעים לכל מקום. בשנה הזו למדתי להתמצא בנבכי הנפש, למדתי לגעת במקומות שלא הכרתי, צפיתי בחיי שטים מחוף מבטחים אחד בכפר ורדים אל מקום חדש ובלתי ידוע שבו אבנה לי חיים חדשים אולי הפעם לתמיד. הירגזי, העורבים והדרורים של החצר בכפר ורדים התחלפו בשחרור ובלהקות של יונים. למדתי להנות מקולות הציפורים, להבחין בין הקבועות לאורחות לרגע. אני משוטטת במרחבים החדשים הפתוחים ומגלה את הקסם שלהם. פעם התחברתי לקטע אחד משביל ישראל, ומצאתי עצמי נסחפת ללכת איתו עוד ועוד

גם הכיוונים שלי התחלפו. קודם נסעתי מצפון לדרום עכשיו אני נוסעת מדרום לצפון. גם מזג האוויר השתנה ולראשונה מזה הרבה שנים נפרדתי משמיכת הפוך ועברתי לשמיכת מעבר.

לפני שנה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה מאמץ לא קל לאישה אחת. לבד. אבל מהר מאד ראיתי שאני יכולה לזה. עמדתי בפני אתגרים חדשים ונהניתי להתמודד איתם. בניתי לי שגרה חדשה וטובה. הקורונה שבאה במפתיע גרמה לי להאט את הקצב ולהוריד הילוך וממש נהניתי מהעצירה הזו. עכשיו אני שוב חוזרת לשגרה ומהרהרת איזה קצב נכון לי.

"את תראי שתסתדרי" אמרה לי חברתי הטובה והאהובה, האחת היחידה. תמיד יש לה משפטים מדוייקים כאלה שנוגעים בול בפואנטה וכמה שאני לא משתדלת קשה לי מאוד, כדבריה, לסתור אותה. "את תראי שאחרי אחד יבוא שתים ואחרי זה כל השאר"

"מה אחד?", צימצמתי אליה את מבטי,

"אחד זה אומר שנה אחת ואחרי זה יבוא שתיים ומתישהו נפסיק לספור" היא ענתה כשהיא מסתכלת אל האופק. ממרפסת הבית שלי האופק נראה כל כך ירוק. "יש משהו כל כך שלם ב"אחד" שהוא עושה לי חשק להמשיך לספור הלאה".

"כבר שנה אחת שאני פה". חזרתי אחריה

עכשיו אני מרגישה שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו מחדש, היא גם מקום טוב מאוד שבו אפשר פשוט להיות. בקרוב יתווספו אל השנה הזאת עוד אחת, ושתיים, ושלוש… שלוש זה מספר יפה, עדיין לא ניסיתי.

19.6.2020

ספור על יונה אחת שנפלה בשבי


יונה בשבי
בבוקר התעוררתי לקול רעשים מוזרים שעלו מכיוון מרפסת השירות. בדרך כלל הבוקר כאן הוא שקט ולכן הרעש הזה סקרן אותי מאד. הצצתי למרפסת השירות, ולהפתעתי גיליתי בתוכה יונה אחת לכודה במרפסת מבלי יכולת לחלץ את עצמה. רחבת מרפסת השירות עטופה ברשת ניילון שקופה כדי למנוע כניסת צפורים. היונה ניסתה לפרוץ את הרשת שוב ושוב כדי לצאת החוצה אך ללא הצלחה. בכל פעם היא עפה בעוצמה לרשת, נחבטה בה ונפלה למטה. דקות ארוכות עמדתי מתבוננת בניסיונות הכושלים שלה להחלץ ללא הצלחה, זה היה מראה קורע לב.

היונים קנו להן חזקה על המקום במשך שנים רבות. המרפסת שמצאתי היתה מלאה בכמויות אדירות של גללי יונים ושרידים של מקומות לקינון וגם לא מעט שרידי גוויות של יונים שנפחו שם את נשימתן. מבחינתן זה היה בית. מתקן הכביסה היה מטונף ולא יכולתי לשים שם עציצים כי היונים מיד הבהירו, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שזה השטח שלהן. הן פשוט חרבנו על כל מה ששמתי שם. הדילמה היתה אני או הן. אני החלטתי שאני רוצה בחזרה את המקום הזה בחזרה ומיד הצהרתי שזה עומד להשתנות.

כשנכנסתי לדירה סקרתי מה עשו השכנים שלי מסביב והחלטתי לעטוף את המרפסת ברשת ניילון שקופה. ביום שכיסיתי את המרפסת, השתנו תנאי החיים שלהן. בבת אחת הן מצאו עצמן מודרות מן המקום שהיה להן בית במשך שנים רבות.

זה לא עבר בשקט. מדי ערב הן חגו מסביב בצווחות. חלקן אף התיישבו במחאה על דופן המעקה שהיה מחוץ לרשת. אבל להכנס פנימה לא יכלו. זה היה קצת עצוב אבל הנחתי שעם הזמן הן יתרגלו ובודאי ימצאו להן מקומות חדשים לקנן בם.

זה מה שחשבתי, עד לבוקר הזה שבו מצאתי את היונה הלכודה בתוך המרפסת, מנסה לצאת החוצה ללא הצלחה.

שעה ארוכה התבוננתי בה. היא לא הפסיקה לנסות לפרוץ את הרשת. בכל פעם יצאה למעוף חדש, נחבטה ונפלה לרצפה. לפעמים הסתבכה ברשת ונלכדה בתוכה וכבר חשבתי שלא תצליח להשתחרר ממנה אבל להפתעתי היא הצליחה ושוב חזרה לעמוד על שתי רגליה במרכז הרחבה. עוד ניסיון לא מוצלח, הפעם בזוית אחרת ושוב נפילה על הרצפה. וכך שוב ושוב ושוב במשך דקות ארוכות.

סקרתי את הרשת העוטפת את המרפסת. היו בה כמה פתחים שאפשר לצאת החוצה דרכם, אבל היונה נראתה לי לחוצה מדי כדי לעצור רגע ולחשב את צעדיה או את מעופה בהיגיון. אולי לחשוב בהגיון זה לא הצד החזק של היונים..

ריחמתי על הציפור אבל הייתי אובדת עצות. שלחתי סמס לאיציק וספרתי לו על היונה. חשבתי שאולי הוא יוכל לבוא לחלץ אותה אבל הוא לא היה זמין. כדי לחלץ אותה הייתי צריכה לרדת למרפסת ולהסיט את הרשת. הבעיה היא שזו מרפסת נמוכה וצריך סולם גבוה ולא היה לי סולם שכזה. לא היה לי זמן לארגן סולם גבוה על הבוקר. בלית ברירה השארתי ליונה מים במיכל קטן וזרקתי לה פרוסת לחם, אולי תרצה לאכול משהו במשך היום, ומיהרתי לצאת לדרכי.

בנסיעה בדרך ניסיתי לחשוב על אפשרויות אחרות לחלץ אותה. אחר כך תהיתי באיזה מצב אמצא אותה כשאחזור הביתה אחר הצהרים. אחר כך שכחתי ממנה לגמרי.

אחר הצהרים כשנכנסתי הביתה היה שקט מכיוון המרפסת. פסעתי במהירות לכיוון המרפסת תוהה מה אמצא שם. להפתעתי מצאתי אותה עומדת על שתי רגליה במרכז הרחבה, ממש כמו במצב שבו השארתי אותה בבוקר. נשמתי לרווחה כשראיתי שהיא בחיים. פרוסת הלחם נשארה באותו מצב כפי שהנחתי אותה בבוקר. כשראתה אותי פצחה בעוד ניסיון להבקיע את הרשת ואחר כך עוד ניסיון ושוב ללא הצלחה.

צלצלתי לאיציק שהבטיח לבוא מהר. איציק בא בלי סולם אבל מכיוון שהוא יותר גבוה ממני הוא אמר שהוא יוכל לרדת בקלות למרפסת ולהסיט את הרשת. ברגע האחרון הגינו רעיון לשחרר אותה דרך הבית. כלומר, שתעוף לתוך הבית פנימה ותצא דרך החלון הגדול בסלון. קיוויתי שהיא תבין מה אנחנו מצפים ממנה וכל זה מבלי שתשאיר את חותמה על הסביבה. סגרתי את כל הדלתות בבית ופתחתי לרווחה את החלון למרפסת.
היונה שבכלל לא ניכר עליה שעבר עליה יום של מאמץ לא פשוט, התאפסה על עצמה, עפה לסלון ומשם ישר החוצה. פעמיים חגה מסביב לבית ונעלמה.

שעה ארוכה עמדנו במרפסת מסתכלים אל שום מקום, קצת בהלם מהמהירות שבה הכל הסתיים. 

13.6.2020

דברים שאתה מלמד אותי


לכבד את ה"לא" שלך ולא לנסות לשכנע אותך לשנות את דעתך, רק בגלל שקשה לי עם התשובה הזו.
לא לקחת אותך כמובן מאליו
לא להחליט בשבילך גם אם נדמה לי שאני יודעת מה אתה תרצה או מה תגיד
להתייעץ איתך לפני שאני מחליטה בשבילך
לא לדבר בשמך.
לא לדבר במקומך.
להגיד לך את הדברים בזמן ולא ברגע האחרון
לא לתכנן דברים מבלי לשאול אותך אם אתה מעוניין
לכבד את הקצב שלך גם אם הוא לא תמיד מסונכרן עם הקצב שלי
לדעת שאם קבענו לצאת בשעה 10, אתה תהיה מוכן בשעה 10 למרות שבשעה 9:58 זה לא נראה ככה.
לא להתעצבן עליך בלי לברר איתך קודם אם הדבר שעצבן אותי בכלל קשור אליך.
לדעת שאם אתה מבטיח משהו - אתה תעמוד במילה שלך.
לא להבהל
להגיד את הדברים בצורה ישירה מבלי להתנחמד
לצחוק        
להתחבק חזק
לבכות כשאתה עצוב          
ללכת מכות עם כריות
לעשות דברים משוגעים בשעות לא שגרתיות
להתחבק באמצע היום בלי שום סיבה 
להיות חבר אמיתי
להיות איכפתי
להעניק מעצמך לאחרים. 
להיות נדיב
לתת בלי לצפות לתמורה
שלא בטוח שלימודים זה הדבר הכי חשוב כרגע
לקחת דברים בפרופורציות
לא להחליט בשבילך
ששווה לפנות אליך כשאני צריכה להתייעץ,
שיש לך דרך מיוחדת לעזור. גם אם אתה לא באמת עוזר, אתה קודם כל מרגיע אחר כך מכניס דברים לפרופורציות. אחרי זה - הכל נראה פשוט.
כדורגל: המון כדורגל. מה זה להיות אוהד שרוף. ושאצטדיון כדורגל זה מקום מעניין.
להגיד לך כל הזמן שאני אוהבת אותך
מה זו אהבה ללא תנאי

לג. באהבה ליום הולדתך 💖💗💓💘


7.6.2020

הפעם נתחיל מהסוף

חגיגות סיום עונת ההליכה
הקורונה הכתה גם בעונת ההליכה שלנו. עד הקורונה הספקנו ללכת 6 קטעים מתוך 10 מתוכננים ואחרי שהוסר המצור הלכנו עוד קטע אחד מאולתר בשביל לסיים את העונה הזו בכבוד. אבל הקורונה לא הצליחה למנוע מאתנו לחגוג כמו שצריך את סיום עונת ההליכה. כמנהגינו, העמסנו את השולחן בכל טוב של מיטב בשלני הקבוצה וכטוב ליבנו ביין, הקראתי את מה שכתבתי לחגיגת סיום העונה.

"אז הנושא שעל הפרק הפעם הוא פרידה, סוף ושינוי, הוא מסוג האירועים שהחיים מתקילים אותנו מדי פעם, כמו איזה עיקול בכביש, או פנייה חדה שמצליחה להפתיע אותנו. גם אם ידענו שהעיקול הזה עומד להפתיע וקבלנו על כך התראה בווייז שבעוד 400 מטרים צפוי שינוי, בכל זאת העיקול הזה מפתיע כל פעם מחדש. ככה זה גם עם הסוף. למרות שידענו שיבוא, כשהוא מגיע הוא תמיד מפתיע.

ֶבכל פעם שמוניתי לתפקיד "פייטן השביל" ראיתי זאת כהסכם בלתי כתוב ביחסים שביני לביניכם. בהסכם הזה יש שני צדדים: אני ואתם. אני צריכה לכתוב משהו שיצדיק את הבחירה בי, שיהיה בו עניין, רגש, צחוק או עצב (תלוי בנושא), ובעיקר עוד זווית למחשבה על הנושא שבחרתי לכתוב עליו ואתם תעניקו לי - זמן, תשומת לב, מחשבה. ויהיו כאלה שיגדילו לעשות וגם יתייחסו לדברים בע"פ או בכתב.

כולנו אנשים פרטיים במהותנו, אבל ההליכה המשותפת שלנו ביחד, במשך שנים, בדרכים ובשבילים, הפכה אותנו לסוג של משפחה ויצרה קרבה שאפשרה לי להכניס אתכם לאירועים רגישים בחיי ולתחושות האינטימיות ביותר שלי. זה אף פעם לא היה מקרי. עשיתי את זה כשהרגשתי שבדברים שאני עוברת ומרגישה יש משהו שהוא הרבה מעבר לי עצמי - משהו שאני רוצה לחלוק אתכם.

אתם כבר מכירים אותי. כשאני כותבת, אני מנסה לבחון את הנושא שעליו צריך לכתוב בכנות מקסימלית, תוך שאיפה להבין איפה מה שקשור אליי ומעסיק אותי, יפגוש אתכם ויעניין אתכם. הכתיבה והקריאה לפניכם עשתה לי דברים טובים. בכתיבה הזו יכולתי להיות לא מושלמת, יכולתי להיות מי שיש לה גם שריטות בחיי היומיום שלה ויכולתי לחלוק אותן אתכם. והאמינו לי שזה בכלל לא דבר של מה בכך.

בדפים שהבאתי התמודדתי עם שינויים בחיי, עם אבדן וגעגוע, עם סערות וטלטלות וגם עם אירועים משמעותיים אחרים שעברו עלי. אני חושבת שקבוצה שמאפשרת לאנשים להביא את עצמם בפתיחות כזו ולהיות באינטימיות כזו גדולה היא משהו מיוחד שאנחנו יכולים להיות גאים בו מאד. התגובות שלכם אחרי הקריאה וגם אחר כך במיילים או בסמסים – חזקו בי את התחושה הזו.

אנחנו היום מציינים את סוף העונה, אחד הדברים שלמדתי בתקופה האחרונה הוא שמותר להתאבל על דבר שהגיע לסיומו, אבל אחרי שנותנים מקום לאבל, בטווח הארוך עדיף לחגוג את מה שהיה. במקום שהסוף יהיה משקולת שמושכת אותי לתהומות, כדאי לתת לכל הטוב שקדם לו להיות הרוח שנושבת תחתי, לשחרר את האבן הזאת, שתשקע לה בשקט, בעוד אני ממריאה - הלאה, לשמיים הפתוחים ולאפשרויות האינסופיות.

התהליך שבמסגרתו מילים שנחצבו בליבי, בנפשי ובתודעתי עושות את דרכן ונוחתות בלב שלכם - זה דבר מופלא. אז יותר מכל רציתי להודות לכם היום, על ההזדמנות ועל הכבוד ועל העונג לחלוק אתכם את כל המילים והמחשבות שהבאתי איתי אל השביל ועל ההקשבה והפרגון."

30.5.2020

שבט אחים ואחיות*

גירשתי את היונים מהמקום שהיה הבית שלהן במשך שנים, אבל הן ממשיכות להאחז במעקה של מרפסת. מי ינצח?
השבוע הסתיים הקורס שאני מלמדת. בקורס הזה אני מלווה במשך שנה קבוצה של מורים עולים, בשנת עבודתם הראשונה במערכת החינוך בישראל. המשתתפים כולם מורים ותיקים שהחליטו בשלב מסויים של חייהם לעלות לישראל ולהשתלב במערכת החינוך בארץ. אני מלווה אותם בתהליכי הקליטה בבתי הספר.
בשנה הזו אני מנסה לתווך להם עולם שבכלל לא מוכר להם. בקורס הזה אנחנו מדברים על השתלבות בבית הספר, השתלבות בצוות, קשר עם התלמידים וההורים, איך לנהל כיתה ולהתמודד עם בעיות משמעת. התהליך שאנחנו עושים, מאפשר להם להביא לכיתה את הקשיים הרבים שהם חווים וגם את ההצלחות. במהלך השנה אני גם מכינה אותם לתהליכי ההערכה שיעברו בתקופה זו על מנת לזכות בכרטיס הכניסה למערכת החינוך הישראלית.
תקצר היריעה מלפרט את התלאות שהם עוברים, חלק בגלל קשיי שפה, חלק בגלל ביורוקרטיה בלתי נגמרת וחלק בגלל קשיי הקליטה בבתי הספר. בחלק מבתי הספר, חדר המורים זה הדבר הכי רחוק מן הביטוי "שבט אחים ואחיות"
הניסיון להציג את הקליטה שלהם באור נוצץ ואופטימי של אחווה ושיתוף לא מצליח להסתיר את הקשיים, התסכולים, חריקות השיניים והכאבים המתלווים לתהליך הזה. בין המילים של "שבט אחים ואחיות" לבין הממשות עצמה מתקיים לפעמים פער בלתי נסבל, שקשה  לגשר עליו.
המילים "כאן זה בית, כאן זה לב" לא מצליחות להסוות את הצורך בהרבה דבק מגע כדי לחבר בכוח את התפרים הגסים של ההשתלבות הזו. המרחק מן המילים "אני מכאן, אני שייך / וְכָל חבר שלי כמו אח" הוא מתסכל מאד. תחושת השייכות הזו נקנית בעמל רב ובהרבה לילות ללא שינה. הפתרון הקל והזמין ביותר, הוא לשים פלסטר בצבעי הקשת, לעצום עיניים ולהתפלל לטוב. ממש כמו בשיר.

ולתוך המציאות הזו נפלה על מערכת החינוך ועל המורים העולים תקופת הקורונה. מי שהיה לבד קודם מצא עצמו כעת עוד יותר לבד, מתמודד עם מציאות שאף אחד לא הכיר. בשבועות האלה בכלל לא היה משנה אם אתה מורה ותיק או חדש, עולה חדש או ישראלי אסלי. כולם נדרשו להתנהל אחרת, לעשות הוראה מרחוק, הערכה מרחוק, לשמור על קשר עם התלמידים, לעקוב אחר מה שקורה להם. וההורים - אימת המורים החדשים - איך מתמודדים עם זה שלהורים בבית יש עכשיו אפשרות לראות מה קורה בשיעור ואיך הוא מתנהל? בקיצור, עכשיו צריך להתמודד.
אם אתם זוכרים, כמעט כולם מורים ותיקים שבשלב זה של חייהם החליטו לעלות לארץ. 

למרות קשיי הקורנה, הקורס שלנו נמשך. הקשר עם המורים נמשך, שוחחנו הרבה בטלפון, התכתבנו בווטסאפ והשיעורים עברו למפגשי זום. עקבתי מקרוב אחר ההתמודדות של כל אחד עם המצב החדש. בהתחלה היו אלה שיחות של הרבה קשיים ושל "אני לא יודע מה לעשות" עד שבשלב מסויים שמתי לב שקורה פה איזה סוויץ' לא ברור. מכאלה שלא יודעים ולא בטוחים ואין להם מושג מה קורה ואיך יסתדרו, צמחו לנגד עיני אנשים בעלי שיעור קומה וגודל שלא שיערתי, שהסתערו על המצב, בהתחלה בהיסוס רב, אבל מהר מאד העלו הילוך וחגגו. 
נחשפתי ליצירתיות פורצת גבולות, בהוראה בהערכה ובקשר עם התלמידים. מורים שספרו לי בהתרגשות שקרה להם נס. הם מצליחים להגיע לתלמידים שאף פעם לא שתפו פעולה בכיתה, היו תלמידים שהתחילו את תקופת הקורונה בשעורי זום כשהמצלמה סגורה ולאט לאט הסכימו לפתוח אותה ובהמשך גם להשתתף בשעורים. ההורים שחלקם עקבו מקרוב אחר הנעשה, לא פעם יצרו קשר עם המורה בעקבות השיעורים כדי לשתף אותה בקשיים ויחד גבשו תכנית מה לעשות עם ילדם.

מורה אחת כתבה לי: "בעקבות הקורונה, למדתי שיש כל מיני אפשרויות ללמד אונליין.  בבית הספר ביקשו שאבחן את התלמידים. חקרתי את"google forms", "quizizz",  וכו'.  ראיתי שאני יכולה ללמוד את הטכנולוגיה הזאת ואני לא צריכה לפחד ממנה. לאט אט בניתי את הביטחון בעצמי. בהתחלה פחדתי קצת אבל אחרי כמה זמן למדתי את הדברים, הייתי גאה בעצמי".    
אחת המורות שמלמדת עברית בכיתת תלמידים עולים, ספרה שאמא אחת הביעה רצון ללמוד עברית עם הילדים שלה, והמורה הסכימה ושלחה משימות לה ולילדים והם למדו ביחד גם בבית וגם בשעורי הזום
חלק כתבו לי שדרך הלמידה המקוונת גילו מחדש את התלמידים מופנמים והשקטים וזה אפשר להעמיק את הקשר ביניהם .
ההורים לא נשארו אדישים ושגרו מכתבי תודה למורה וגם למנהלי בתי ספר

מבחינתי, הלא יאומן קרה. הפערים שהיו כל כך גדולים בתחילת השנה, הלכו והצטמצמו. למנהלים היתה הזדמנות לראות את המורים האלה מזווית אחרת. לא עוד בעיות משמעת,  קושי לנהל כתה וקושי בקשר עם הורים אלא אנשים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית, וצריכים רק זמן והזדמנות לסגור את הפערים. ואת זה סיפקה חופשת הקורונה בגדול. התקופה הזו השטיחה בבת אחת את כל הפערים. 
ואין דרך טובה יותר מלסיים את הספור הזה ולספר שלמרות שהקורס כבר נגמר, אנחנו שומרים על קשר חם. חלקם כבר התקשרו לספר לי שהיתה להם שיחת סוף שנה עם המנהל/ת וביקשו מהם להמשיך ללמד בבית הספר וכבר קבלו הצעה למשרת הוראה בשנת הלימודים הבאה.

(*נכתב לרגל ארוע שבועות על הדשא אצל השבתאים בנושא "שבט אחים ואחיות)

7.5.2020

החיים על פי ה-ZOOM


הקרדיט לגוגל תמונות
זה שחיזר אחרי השבוע בטלפון היה מאד נחמד. אחרי כמה שיחות נחמדות ופלירטוטי וואטסאפ לאורך הימים, הוא הציע שניפגש. התחלנו לבדוק איפה. הקורונה השפיעה גם על זה. בתקופה זו הכל סגור, בתי קפה והמסעדות ואין יודע מתי יפתחו שוב. נותרו המרחבים הפתוחים. אם רוצים להיות יצירתיים אז יש פה הרבה אפשרויות כמו חוף הים והפארקים שכבר יש נפתחו ומן הסתם אפשר למצוא מרחבים נוספים.

לפי הכללים שפורסמו, דמיינתי עצמי באה לפגישה עם מסכת פנים וכפפות, כשאנחנו שומרים על מרחק של 2 מ', ואני תוהה באיזה שלב, אם בכלל, מורידים את הכפפות ומסירים את המסכה, תרתי משמע... זה נראה לי מגוחך לגמרי בשביל פגישה ראשונה.

בהבזק של רגע הוא הציע שנעשה דייט ב-ZOOM. ב-ZOOM? המחשבה על מישהו שיש לי איתו אינטראקציה ממש התחלתית של שיחות והתכתבויות וואטסאפ, מזמין עצמו באמצעות המצלמה אל סלון ביתי ומתבונן בי כל כך מקרוב, גרמה לי לתחושת אי נוחות.

התנסיתי בתקופה האחרונה בהרבה ארועי ZOOM. השתתפתי בישיבות רבות, למדתי ולימדתי, עשינו מסיבות פרידה, מסיבות יומולדת, סדר פסח מסיבת יום עצמאות. אלה היו ברוב הפעמים אירועים רבי משתתפים. החבר שלי הפסיכולוג סיפר לי שחלק מהטיפולים הפסיכולוגיים שלו עברו בימי הקורונה לזום ושזה ממש מוצלח, כמובן למי שהפורמט הזה התאים לו. היו כאלה שהתחברו מיד וכאלה שאיתם זה לא עבד בכלל. אישית לא התחברתי להצעה לדייט זומי עם מישהו שאני מכירה רק קצת אפילו אם חושבת שהוא נחמד. מבחינתי שאפשר היה להמשיך במה שהיה עד כה ולקוות שבקרוב יחזירו לנו את החיים הנורמליים. אבל אני מרגישה שהגברים של היום, אצה להם הדרך, אין להם זמן לחכות ולתת לדברים להבשיל. הכל צריך להיות מהר ו- ZOOM זה בדיוק בשביל זה..

כל צלם מקצועי, יכול לספר על האתגר של להיות במעמד צילומי, ועל הנוכחות שאנחנו מייצרים בעל כורחנו נוכח מצלמה. וכמי שיצא לה להיות במעמדים צילומיים כאלה לאחרונה, אני יכולה להגיד שזה לא מקום שקל להיות בו. מעמד צילומי של 'אחד על אחד' זה משהו מאד חושפני וב-ZOOM על אחת כמה וכמה. ZOOM זו לא תמונה שתופסים בה רגע כזה או אחר, ZOOM זה מעמד צילומי מתמשך שבו השיחה המתנהלת היא רק תפאורה לבניית קשר ותוך כדי האינטראקציה שנינו עסוקים בלבחון אחד את השני, הוא אותי ואני אותו.

מנסיוני ב-ZOOM, שמתי לב שאני מקדישה לא מעט זמן להכנה לפני הפגישה. אני עסוקה לא פעם בשאלות כמו איך אני נראית ואיך אני נשמעת. אני חושבת מה אלבש. איזה בגד מחמיא לי, איך השיער שלי נראה ואיזו תסרוקת מתאימה לפגישה שתכף אצטרף אליה, להתאפר או לא, איזו זווית ישיבה מביאה אותי הכי טוב לפגישה שבה אני משתתפת, האם לשבת במקום שבו יש הרבה חשיפה לאור או לצמצם את מקורות האור. כל אלה משתנים מפגישה לפגישה. אני צריכה להזכיר לעצמי  מדי פעם שמדובר במקום חדש – ואני בתהליכי הסתגלות..

במהלך הישיבה אני גם עסוקה לא מעט באלה שנמצאים מולי, במראה, בקשב, במה אנשים מתעסקים, מה מגלה לי סביבת הצילום. לוקח זמן עד שאני עוברת מהתעסקות בפרטים האלה למצב של קשב מלא והתרכזות בנושא שלשמו התכנסנו.

זה תהליך שיש בו הרבה אנרגיה גלויה וסמויה.

הצלמים אומרים שכשהם מצלמים בני אדם, הם מנסים להפיק את האמת ולמוגג את הפוזה, ואת הפסאדה שמביא מי שמצטלם ברגעים האלה. ורק אחרי שכל זה קורה אפשר להגיע למקום אמיתי שמיד יוצא החוצה. בתמונות.

בשיחות הווידיאו שלנו אנחנו לא ערים עד כמה אנחנו עסוקים במראה שלנו, האישיאמנם ב-ZOOM קיימת אפשרות טכנית להסתיר את נוכחות הפורטרט שלי, ואפילו להתעקש לשוחח בטלפון, אבל גם אלה מעידים על הקושי להמצא בסיטוציה של צילום מתמשך כשהמצלמה מתבוננת בי כל הזמן. אי אפשר שלא לחבר בין זה לבין רגשות אחרים שעולים בי ושמעידים על סימני שאלה ומן הסתם נוגעים גם בשאלות של הערכה עצמית.

מה שברור לי שלא עם כל אחד בא לי לחשוף את החולשות שלי, ובטח שלא כשמדובר בדייט שהוא תחילתו של קשר ועל אחת כמה וכמה ב-ZOOM כשהמצלמה כל הזמן מתעדת אותך ומנציחה את כל הרגעים.

21.4.2020

את אחותי אני זוכרת

שרה אחותי 8.4.1935
אחותי חיה שרה 
עַל אֲחוֹתִי שֶׁעָלְתָה בֶּעָשָׁן
הַשָׁמַיְמָה
אֲנִי יוֹדַעַת רַק שְׁנֵי דְּבָרִים:
אֶת שְׁמָהּ
וְאֶת חַיַּי תַּחְתֶּיהָ

אגי משעול
מתוך: "ביקור בית"



אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...