24.8.2019

פעם אחרונה


שבת בבוקר. הוא אוסף את השטיח של האמבטיה. מסדר את הכסא, מרטיב את השיער, עוטף את עצמו במגבת ומחכה לי שאבוא. המגבת לא מספיקה לעטוף את גופו הערום למחצה. מהרווח של המגבת מבצבץ הגוף שלו. אני מסתכלת עליו. השיער צמח מאד מן הפעם האחרונה. כולו לבן. אני חושבת לעצמי שלבן וארוך זה שילוב לא מוצלח. העיניים שלו עוקבות אחרי בזמן שאני מחפשת את המספרים. למצוא אותם זה תמיד סיפור. אני תוהה מי מדרי הבית, חוץ ממני, צריך מספרים לתספורת? עכשיו אני מחפשת את המסרק ואת הכפכפים.
אני מנסה להיזכר מתי קבלתי על עצמי את התפקיד הזה של להיות המספרת שלו. אין לי שום זיכרון מהפעם הראשונה. זה בטח התחיל בימים ההם שחשבתי שאני רוצה לעשות בשבילו הכל. אחר כך כשאמרתי לו שימצא לו ספר, הוא אמר בפעם הבאה. כל פעם זה בפעם הבאה וככה זה נשאר עד היום. אחת לכמה שבועות הוא שואל אותי: "את מוכנה לספר אותי?" ואני מהנהנת בראשי ואומרת: "תתארגן, תכף אני מגיעה".
אני מסתכלת עליו. מקרוב אפשר לראות את השינויים את הצוואר שלו שהתעבה עם השנים, הקמטים שנוספו מהפעם הקודמת. כשמתסכלים מקרוב רואים איך הם חורצים בעור ומעמיקים. השיער הלבן שלו שמכסה רק חלק מהראש משווה לו מראה נאה.
אני מתחילה מאחור. השיער חלקו רטוב וחלקו נשאר יבש. השיער הרטוב רך. השיער היבש קשה.
"שיהיה קצר" הוא אומר לי.
"אני אגזור הכי קצר שאפשר" אני אומרת.
בכל פעם מחדש אני צריכה להיזכר איך עושים את זה. הפעם הקודמת היתה לפני יותר מחודשיים. אני מחזיקה את השערות בין האצבעות בשביל לגזור באותו גובה. בהתחלה זה תמיד הולך לאט. בפעם הקודמת שהוא ביקש קצר גזרתי את האצבע שלי. עכשיו אני נזהרת. אני מתחילה מצד ימין. קודם אני גומרת צד אחד ואחרי כך עוברת לצד השני. בסוף אני צריכה לעשות פס מאחור שיהיה ישר. העורף צימח שיער גם. 


"כבר לא נשאר לי הרבה שיער" הוא אומר
"אני לא רואה שינוי מהפעם הקודמת" אני עונה אבל האמת היא שבכל פעם שאני מספרת אותו אני שמה לב השער הולך מתמעט אבל כשמסתכלים מאחור זה לא נראה ככה.
אני מעיפה מבט חטוף במראה. צד ימין נראה קצר יותר מצד שמאל. השיער הלא רטוב קשה למגע. אני מתקנת ומתבוננת שוב, האורך נראה בסדר וגם הפס מאחור נראה בסדר. עכשיו אזור האוזניים. פה צריך לעבוד בזהירות וגם לדייק ששני הצדדים יהיו שווים ובאותו אורך. אני מסתכלת בצד ימין ומיישרת עוד קצת ואחר כך בשמאל ושוב מיישרת ושוב בימין. בפעם הקודמת חלמתי בדיוק באזור הזה ונחתכתי. גם עכשיו אני נסחפת לגמרי במחשבות ותוהה על הדברים המתקבעים להם במהלך החיים וכמה קשה לשנות את מה שהתרגלנו אליו. דברנו לא פעם על כך שיחפש לו ספר והוא אמר שיחפש אבל עד היום זה לא קרה, אני תוהה למה, אולי בגלל שלא לחצתי מספיק, מצד שני, זה ספור של 15-20 דקות. מה יש אם אקדיש לו את הזמן הזה פעם בכמה שבועות?
"תכף אני גומרת", אני אומרת כשאני עוברת קדימה.
לשיער מקדימה יש מגע אחר. הוא רך יותר, פחות צפוף ומדובלל. יש מקומות שבהם יש רק שערות ספורות ואין יותר מדי לעשות.
"אין לי כבר שערות" הוא אומר שוב תוך שהוא מתבונן ארוכות על הדמות שלו הנבטת אליו מהמראה שממול.
"לדעתי אין שינוי מהפעם הקודמת" אני חוזרת ואומרת ומציצה אליו תוך כדי כך, אני מזהה מבט של צער על השיער שאבד. אני תופסת את קבוצת השיער בין האצבעות כדי לגזור שיהיה ישר. מקדימה זה יותר חשוב. ממש לפני סיום אני בודקת שוב את קבוצת השיער המרדנית שבצד שמאל, מיישרת את כל הקדימה על המצח וגוזרת שיהיה פוני.
"הלוק הקצר מתאים לו", אני אומרת לעצמי.
"זהו", אני אומרת בקול.
הוא מישיר מבט למראה, מסתכל ארוכות ובודק מסביב כמה שהוא יכול לראות. אני מביאה לו מראה קטנה בשביל הזווית מאחור. הוא לא אומר כלום. המבט בעיניים שלו התרכך. נראה שהוא מרוצה.
"פעם קודמת אמרת שתמצא ספר" אני אומרת. "אתה רוצה שאני אעזור לך לחפש?"
"לא". הוא אומר לי. "אולי אלך לספר של שוקי".
"בסדר" אני אומרת, "תזכור שאמרתי לך שזו הפעם האחרונה".

כמה חודשים אחרי זה ראיתי אותו מזווית העין ברחוב. השיער שלו צמח מאד.

28.7.2019

אני עוברת דירה



כמו בסדרת טלוויזיה טובה גם בדרמה שלי הנמשכת כמה חודשים, יש עלילה מרכזית המסתעפת מדי פעם לעלילות קטנות. עכשיו אני בפרק שקוראים לו מעבר הדירה. ברוב הסדרות בטלוויזיה מעבר הדירה נראה פיס אוף קייק. רגע אחר אתה בבית הישן ולמחרת אתה כבר בדירה החדשה המסודרת לתפארת. במציאות זה ממש לא ככה.
במציאות אני אורזת תקופה של כמעט שלושים וחמש שנים בבית הזה וזו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל. החובה להעביר את כל רכושי ממקום אחד לאחר מעוררת בי את המחשבה שאולי הכי טוב היה לקנות קרוון קטן ולחיות על שפת הים כשכל רכושי כולל בגד ים, מכנסים קצרים, ג'ינס אחד גזור, כמה חולצות טי שירט ובקבוק יין. את החלום הזה אני ככל הנראה כבר לא אממש. אני עכשיו בחלום קצת יותר מציאותי, לארוז הכל ולעבור.
האריזה הזו חושפת בפני את העובדה הכואבת שיש לי הרבה יותר ממה שנדמה לי. הילד שלי אומר שאני אגרנית. כל השנים הכחשתי עכשיו אני מודה שהוא ככל הנראה צודק ושאני לא האדם המינימליסטי המסתפק במועט כפי שהצהרתי תמיד ושהיה נדמה לי עד כה. גם לי יש  שלדים בארון בדמות מכנסי ג'ינס שפעם אחרונה עלו עלי לפני שנים, או הבגדים שהבאתי מהבית של אמא שלי אחרי שנפטרה וגם ארבעה בגדי ים שבשלושה מהם אני כבר שנים לא משתמשת ושמזמן איבדו את המראה האלסטי שלהם.
ולכן הדבר הכי חשוב שאני עושה כרגע הוא לעבור חפץ חפץ בבית ולשאול את עצמי מתי בפעם האחרונה השתמשתי בו, או כפי שהציעה הכוהנת הגדולה של הסדר היפני מארי קונדו, לעבור חפץ חפץ ולשאול את עצמי: "זה משמח אותי?" ולהעיף לכל הרוחות את כל מה שלא מעורר בי אושר והתרגשות. עוד לא כל כך הבנתי איך מחברים אושר עם אריזה אבל אולי ההארה הזו תגיע בהמשך. אני נותנת לזה צ'אנס.
במשך השנים גם לי היו חוקים של "מה שלא נגעת בו שלוש שנים, את לא צריכה" היו לי ערימות בכל מיני מקומות אבל היה יותר קל לשכוח מכל מה ששמתי בצד. זה עוד חיסרון של בית גדול. בבית גדול לא צריך לעשות קיץ-חורף אז אין מיון. וכשאין מיון הערימות מצטברות ועכשיו הן הבעיה שלך. רק שעכשיו אין לך את מי להאשים על הכמויות ועל האגרנות.
מלכתחילה היו לי תכניות להתחיל לעשות הכל לאט לאט וביסודיות. למיין כל יום קצת ולזרוק. אבל כמנהגי, כשמדובר במשימות שאני לא אוהבת, אני הופכת להיות דחיינית שמורחת את הזמן במשימות דחופות יותר, שאין להן קשר עם האריזה. בכל יום שעבר אמרתי לעצמי: "מחר את מתחילה". אבל גם המחר הזה התעכב מלהגיע. אחר כך החלטתי למיין בכל יום חדר. ההחלטה הזו התמוססה בגלל משימות חשובות אחרות. ואז אמרתי לעצמי שאתחיל קודם למיין ולזרוק ובסוף אארוז את מה שנשאר. ובשביל להיות יותר מחויבת לעצמי, קבעתי מועדים למלאכה, אבל התאריכים פשוט לא התאימו. בסוף, כשראיתי שאני לא מתכנסת, ברגע של ייאוש החלטתי שאקח הכל וכשאפרק – אזרוק.
עכשיו נשארו עוד יומיים עד שינחתו פה המובילים.
אני מדמיינת את המובילים כמו שואב אבק אחד ענק. אלה ישאבו כל מה שהם רואים בדרכם. אין להם סנטימנטים לכלום. כל מה שמעניין אותם זה להעמיס הכל כמה שיותר מהר ולפרק ביעד שנקבע, כדי לעבור להובלה הבאה. ולכן עלי לתכנן הכל מראש. סימון הארגזים הוא אתגר נוסף שאני צריכה להתמודד איתו. ארגזי הקרטון הרי ממוחזרים ממעבר למעבר, שזה נהדר לאיכות הסביבה אבל גרוע מאד בשבילי. אני מגלה שכל ארגז נושא עימו מטען זיכרונות מהמעברים הקודמים שעשה ולכן על אותו ארגז כתוב גם: "קיץ מיכלי" "חדר עבודה אמנון"  ו"כביסה מלוכלכת ילדים" ואת בכלל ארזת בו כלי מטבח.
אני מתחבטת בשאלה איך ידעו המובילים באיזה חלל לפרוק איזה ארגז, שהרי הפירוק, כמו האריזה, זו מכונה גדולה שמקיאה במהירות את הכל החוצה. תוך חצי שעה כל המשאית מתפרקת, ולכי תשלטי בתנועת הארגזים הנכנסים..
בשביל לשפר את השיטה אני מחליטה על סימון ניטראלי, למשל מדבקות צבעוניות לפי היעד של הארגזים: אדום לחדר השינה, ירוק למטבח, צהוב לחדר העבודה וכו', אבל אז אני נתקעת עם ה"שונות". מסתבר שיש לא מעט שונות וכבר מראש ברור לי שרבים מאד הסיכויים שהארגזים הכבדים ינחתו בחדרים שאליהם לא יועדו . והרי כל  אחד יודע שאחרי שהמובילים ילכו – כל העברות הארגזים מחדר לחדר יהיו עלי, ואז אדע מה שכולם כבר יודעים שספרים זה הכי כבד ולמה לעזאזל הייתי צריכה איתי את כל הספרים האלה?
מרוב ייאוש ובלבול בין הארגזים ההולכים ומצטברים, אני מחליטה שחבל להשקיע במשהו שממילא אין לי שליטה עליו. אני שמה לעצמי פלייליסט של מוזיקה קצבית במיוחד, ומקווה לטוב..


14.5.2019

לא רואים עליך


אני מדפדפת באלבומי התמונות. דפדוף באלבום זה מסע אל עצמך ואל תחנות בחייך. האלבום מגלה לי ימים שאני לא תמיד זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני מופיעה בגן, וכבר  הולכת עם הילקוט על הגב לבית הספר, המון תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום, להיזכר בכל מיני אירועים קטנים, בבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות, ןגם בהורים שלי שכבר מזמן אינם.
לפני כמה שבועות סרקתי את תמונות של חמותי. שעות הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני הכרתי הרבה שנים כאמא של הבנזוג. משונה לראות את מי שאת מכירה שנים כאמא וסבתא כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בפעילות בצופים במצרים... תוך כדי הסריקה את מבינה שמאחורי הבנאדם שאני מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..
עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. אני צריכה לבחור תמונה אחת. זה לא פשוט בכלל. אני רוצה את זו וגם את זו, אולי את זו...
הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת ומנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. 
לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עד שבוע לפני החתונה עוד לא היתה לי שמלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז כדי לראות אם ישאירו לי את הגבס או שאולי יורידו אותו. היא הבטיחה שתוך שבוע היא תספיק לתפור. נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד לי את הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ואז אפשר היה לתפור את השמלה.
לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שבגלל הגבס, לא אוכל ללכת למקווה. הוא אמר לי שזו מצווה שכל מי שנכנסת לחופה חייבת לקיים ובלי זה אי אפשר לכנס לחופה. שאלנו מה עושים והרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...
אחרי החתונה הייתי אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר רחוקה אחרת. לא רואים פה את כל מה שעובר לי בראש: הכאבים. הגבס. ההכנות לחתונה. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאבא, מאחותי. לאן אני הולכת? ידעתי רק בכללי לאיזה בית אני עוברת. לא יודעת איזה חיים אני הולכת לחיות כשאני די מוגבלת. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי ובטח לא את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.
לא רואים בתמונה שאני לא מרגישה כל כך טוב ויכולה לעמוד רק לפרקי זמן קצרים, שאני כואבת ושמאד משתדלת להיות שמחה ביום שאמור להיות אחד השמחים בחיי. אפילו היום אני זוכרת שבקושי החזקתי מעמד באותו ערב וממש רציתי שהכל כבר יסתיים ואוכל לחזור למיטה
אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית טוב, כמו כלה בחופתה. השמלה בסדר. גם הפן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.

8.5.2019

מה עשיתי בשביל המדינה?

כששואלים אותי מה עשית בשביל המדינה יש לי רשימה ארוכה: ילדתי 3 ילדים, כולנו שרתנו בצבא, אני משלמת מיסים, הלכתי להתיישב בגליל, הייתי חלק ממערכת החינוך, בתפקידים שונים, במשך שנים רבות. מי צריך יותר? ובכל זאת אני רוצה לספר על משהו קצת יותר ייחודי..

לפני לא מעט שנים נסענו לשליחות בשגרירות ישראל בבון, גרמניה, עם שלושה ילדים וכלבה. הגדולים כבר למדו בחינוך העל יסודי. האמצעית עלתה לכיתה ח' והבכור לכיתה י'. מיד עם נחיתתנו, רשמנו אותם לבית הספר האמריקאי בבון, שם למדו כל ילדי השגרירות. אני הייתי עסוקה בשאלות, מה עם הבגרות ועם איזו תעודה ילכו לאוניברסיטה, כי הרי ידוע לכל שבבית ספר תיכון אמריקאי לא עושים בגרות. בבירור לעומק התברר לי בבית הספר הזה קיימת תכנית בגרות חיצונית שנקראת IB. תעודת ה-IB מאפשרת להתקבל ללימודים גבוהים לאחר שעומדים בבחינות חיצוניות במספר מקצועות. בתכנית לומדים מקצועות חובה ובחירה. במסגרת הבחירה, אפשר להבחן גם בעברית. כשהבנתי את השיטה - נרגעתי.
בכיתה יא' רשמנו את הבכור לתכנית והכל נראה מבטיח. לאחר חופשת החורף נודע לנו שהמורה לעברית הלכה בעקבות האהבה ועברה באופן בלתי צפוי לעיר אחרת. בבית הספר הודיעו לילדים שאין אפשרות להמשיך בעברית כאחד ממקצועות הבחינה. הוצעו להם אופציות אחרות אבל אף אחת מהן לא היתה אטרקטיבית כמו העברית שנחשבה לבחינה קלה ובדרך כלל מקבלים בה ציונים גבוהים. כולם נכנסו ללחץ והתחילו לחפש מורה מחליפה. קבוצת תלמידי ה-יב' היתה בלחץ גדול. הם נמצאו שבועות ספורים לפני הבחינה ולא היה מי שילמד אותם. מישהו מהם שמע שבארץ הייתי מורה בתיכון ופנו אלי לבדוק אם אהיה מוכנה לקחת על עצמי את המשימה הזו. ואני, שכל מה שהיה איכפת לי באותו רגע זה שלילד שלי תהיה תעודת בגרות, וכבר ראיתי אותו נאבק בקשיים של ללמוד מקצועות לא מוכרים באנגלית, אמרתי שברור שכן.
כשהשבתי בחיוב, לא ידעתי מה אני לוקחת על עצמי. הכותרת "עברית" טמנה בחובה דרך פתלתלה של ללמוד מה זו תכנית ה-IB (International Baccalaureate) להבין את הדרישות, האפשרויות הקיימות, תכנית הלימודים, חומר הלימודים, מבנה הבחינה ובקיצור - מה צריך ללמד, כל זה בזמן ממש קצר בגלל תלמידי יב' שמועד הבחינה שלהם היה כבר ממש ממש קרוב.
הבעיה השניה היתה קבוצת כיתה יא' שהילד שלי היה חלק ממנה. אף פעם לא חשבתי שזה רעיון טוב ללמד את הילד הפרטי שלך והוא הוכיח לי שאני צודקת. הוא וחבריו עשו לי סדרת חינוך רצינית. ואני שהייתי מגיעה אליהם אחרי יום עבודה בשגרירות נאבקתי בחבורת שובבים לא קטנה, כשהבן שלך בראשם.
איכשהו בסוף הדברים הסתדרו. כיתה יב' סיימה את לימודיה בהצלחה וניגשה לבחינות, ומנהל בית הספר ביקש ממני לקחת על עצמי את הוראת העברית לילדי השליחים. וכך, עד לסיום השליחות הפכתי להיות המורה לעברית בבית הספר התיכון האמריקאי בבון, בנוסף על עבודתי בשגרירות.
אבל כאן לא נגמר הסיפור. גרמניה כידוע היא מדינה קטנה והשליחים המפוזרים ברחבי המדינה נפגשים מעת לעת ומחליפים ביניהם רשמים, כשהמכנה המשותף הוא מה עושים עם תעודת הבגרות של הילדים. וכך יצא שמי למרחקים כמורה לעברית המכינה לבגרות ב-IB והתחלתי לקבל בקשות מכל רחבי גרמניה ללמד ילדי שליחים לבגרות בעברית. זרמו אלי בקשות מהפרויקטים של חיל הים במספנות קיל, והמבורג, מהנספחות המסחרית במינכן, משליחי קק"ל ועוד. כל מי שהיו לו ילדים בגיל תיכון וידע על האופציה של היבחנות בעברית במסגרת זו, פנה אלי. ואחרי שאמרתי כן להורים של חברים שלנו ממינכן כבר לא יכולתי לסרב לאחרים. רק ששוב, כשאמרתי כן לא ידעתי בדיוק לאיזו הרפתקה אני נכנסת.
כשנכנסתי לעומק העניין התברר לי שכל שפה נלמדת ב-2 רמות: כשפה ראשונה (שפת אם) ושפה שניה (עולים חדשים). תכנית הלימודים בעברית כשפה ראשונה – דומה מאד בהיקפה למה שנדרש בבחינת הבגרות בספרות בישראל. שפה שניה לעומתה היא בשביל מי שרכש את יסודות השפה ויודע לקרוא ולכתוב ברמה בסיסית. בבון נלמדה עברית כשפה שניה ולכן הבחינה היתה קלה מאד. בשאר בתי הספר ברחבי גרמניה למדו ברמה של שפת אם.
ושוב הייתי צריכה לשבת וללמוד את הנחיות התכנית, הסילבוס, דרישות החובה והבחירה, מבנה הבחינה ועוד. זה היה הרבה יותר מורכב וקשה, הייתי צריכה ללמוד לא מעט ונזקקתי להרבה חומרי הוראה שלא היו בנמצא אצלי ושכבו עמוק בארגזים שסגרתי באחד מחדרי הבית. היתה הרבה התארגנות כולל נסיעה לארץ לחטט בארגזים..
התקופה היא לפני עידן המחשב והאינטרנט. רוב הזמן לא פגשתי את הילדים מרחבי גרמניה, בפועל. רק דיברנו בטלפון והכרנו, כשהסברתי להם את שיטת ההוראה ויצאנו לדרך. זו היתה הוראה מרחוק באמצעות הטלפון, הדואר והפקס. כל סוף שבוע שלחתי משימות עם לו"ז והם היו צריכים לשלוח אלי את השיעורים שהכינו. הייתי מתקנת ומחזירה וכו' וכו' ..
אחת לכמה חודשים הם היו באים אלי לסוף שבוע בון-מרתון. כולם היו מתקבצים בביתי לשישי-שבת-ראשון כדי ללמוד ספרות, חיבור, לשון וכו'. כל זה הצריך התארגנות מיוחדת. חוצמזה שהייתי צריכה ללמוד ולהכין את הכל מראש, היה צריך לדאוג לסידורי לינה (ההורים) והאכלה (אני) וגם להסיע מפה לשם. כל היום היינו לומדים ובערב החבר'ה היו יוצאים להכיר את ילדי השגרירות ולבלות איתם יחד עם הילדים הגדולים שלי. בנהזוג שהיה חוזר הביתה ממסעותיו ברחבי אירופה היה מוצא אצלו בבית מיני פנימייה. זה לא היה קל בכלל. הם קרעו את התחת וגם אני.. והיה גם הקטנצ'יק שהיה אז בן 3-4 והיה צריך לדאוג לו. סיפור..
אבל הסיפור הזה לא מסתיים כאן.
בעקבות עבודתי בבון פנו אלי מארגון ה-IB והציעו לי לשמש אחראית על תחום הדעת "עברית כשפה שניה". במשך שנים כתבתי להם בחינות בגרות ובדקתי בחינות של מי שלמד עברית ברמה זו. זה כלל בחינה בכתב ובחינה בע"פ. הבחינה בע"פ היתה מוקלטת על קלטת שמע (קסטה) ונשלחת אלי בדאר שליחים.
בכל חודש מאי הבית שלי היה מתמלא במעטפות של בחינות מרחבי העולם: מיפן, סין, הונג קונג, אוסטרליה ודרום אפריקה, מדרום אמריקה, מאנגליה, וממדינות שונות באירופה ואפילו ממזרח ירושלים, של תלמידים שלמדו עברית ברחבי העולם ונבחנו בכתב ובע"פ. במשך שבועות ארוכים הייתי מאזינה לתכנים המוקלטים שנשלחו אלי שבהם התלמידים ספרו לי על החיים שלהם, על התחביבים שלהם, מה הם שואפים להיות כשיהיו גדולים, ועל נושאים אחרים שעליהם בחרו לדבר, לפי הנחיות ה-IB (שאני הייתי שולחת...) וזה היה מרתק.
וככה מבלי שהתכוונתי, לקחתי חלק בהיבט אחד קטנטן של החייאת השפה העברית ברחבי העולם כיום ויכול להיות שבדרך כזו או אחרת יש לי חלק קטן בשימור השפה העברית והפצתה ברחבי העולם...

1.5.2019

אחותי חיה שרה - ליום השואה

למרות שאנחנו אחיות, אף פעם לא נפגשנו ואף פעם גם לא ניפגש.
אנחנו אחיות מאותו אבא.
קודם את נולדת. אחרי שאבא הפסיק להיות אבא שלך הוא הפך להיות אבא שלי. אחרי שאת וכל המשפחה שלך נרצחתם, אבא התחתן בשנית ואז אני נולדתי.
אף פעם לא ידעתי שהיתה לו עוד משפחה לפני המשפחה שבנה עם אמא שלי. הוא לא חשף בפני את ספור משפחתו הראשונה ומעולם לא ספר עליכם ועל המשפחה שהיתה לו.
את התמונות שלכם הוא נהג להחזיק במגירה התחתונה של ארון הקיר, במקום שלאף אחד לא היתה גישה אליו.
למרות שזה לא אפשרי, דרכנו הצטלבו פעמים.
הפעם הראשונה היתה כשמצאתי את התמונות שאבא החביא. כשראיתי את  התמונות לראשונה לא ידעתי שהדמות הזו שניבטת אלי מתוך התמונה היא ממש ממש אחותי. אחות מאותו אבא.
אוסף התמונות שמצאתי סקרן אותי ושאלתי את אמא שלי מי המצולמים. אמא אמרה שהילדה הזו המצולמת בתמונה עם אחיה הקטן אלה הילדים של אבא שלי.
התשובה הזו הכתה אותי בתדהמה.
עד לרגע הזה לא ידעתי שלאבא היתה משפחה אחרת.
אמא לא ידעה לספר עליכם יותר מדי. רק ידעה להגיד שנרצחתם בשואה. את כל הפרטים עליך למדתי אחרי שהוא מת.
איפה היה אבא בזמן הזה?, שאלתי
הוא גוייס לצבא האדום, ענתה, והיה רחוק מהבית כשכל זה קרה.
על כל השאלות שהיו לי, בעקבות הגילוי הזה, כמו בת כמה היית, מתי זה קרה ואיך, ענתה לי לקונית שהיא לא ממש יודעת.
אני מתבוננת בתמונה בסקרנות מנסה לדלות ממנה עוד פרטים עליך. בתמונה שצולמה בשנת   ברוקוטנה (מחוז ווהלין, פולין) בשנת 1935, את ילדה קטנה, עומדת בפוזה שבודאי אמר לך הצלם לעשות. את נראית כבת חמש, לבושה בשמלה חגיגית ומהודרת ושערך אסוף בסרט נחמד. זה בטח היה סרט צבעוני. היד המונחת על המותן משווה לך מראה של גברת קטנה. את ואחריך הקטן אברימלה עומדים יחד על גרם מדרגות ונשענים על המעקה. הוא ככל הנראה בן 3. גם הוא לבוש  בבגדים חגיגיים, ומחזיק ביד משהו שנראה כמו מכתב או מעטפה. לפי הנעליים הלא כל כך מצוחצחות שלכם, אתם נראים שני ילדים שובבים.
אתם מסתכלים קדימה. המבט הרציני שלכם יש בו מידה רבה של חביבות.
אתם נראים ילדים של הורים שאוהבים אותם.
אין לי מושג איך התגלגלה התמונה לידיו של אבי. אני מניחה שהיא הובאה לארץ על ידי אחת מקרובות המשפחה של אשתו פרומה לבית קליימן, ששרדה את המאורעות ונותרה בחיים. פרומה נרצחה עם שני ילדיה ושאר בני המשפחה. מהצד של אבא שלי לא נשאר אף אחד שיביא את התמונות.
בפעם השניה, פגשתי בך במקרה.
גיליתי אותך חיה לנצח בדפי העד באתר של יד ושם. התגלגלתי לאתר ההוא במקרה וגיליתי עולם שלם שלא הכרתי. שם גיליתי שאת מונצחת לעולמים. אבא שלנו דאג להנצחה שלכם.
נפעמתי מהגילוי, התרגשתי מההזדמנות להכיר אותך קצת יותר ולדעת מי את.
מדפי העד למדתי שנולדת בשנת 1930 ונספית עם כל משפחתך בשנת 1942, כשהגטו בקורץ חוסל. היית אז תלמידה בבית הספר, בת 12 ואחיך בן 10. זה הכל
המעט הזה הצית את דמיוני. בת 12 היית. בסך הכל בת 12. אילו חלומות היו לך? מה רצית להיות כשתהיי גדולה? מה אהבת לעשות?
קודם היית בשבילי רק דמות בתמונה. עכשיו באו הפרטים. בימים האחרונים, מאז שגיליתי אותך, אני חושבת עליך. את נוכחת במחשבותי. אני חושבת על אבא שלך, על היום שבו נודע לו שכל משפחתו נספתה. מהיכן הוא שאב כוחות להתחיל שוב? על הרגע שבו הוא הפך לאבא שלי גם. עכשיו כשאני מכירה אותך קצת יותר, אני חשה את כובד המשא עלי.
היטב אני יודעת - הגורל עשה אותנו אחיות. מותך איפשר את חיי.

25.4.2019

חיים של כלב


ליידי הגיעה אלינו כמו כל שאר הכלבים שגרו אצלנו. היא ננטשה ברחוב שלנו על ידי רכב שעצר זרק אותה ונסע. רם מצא אותה משוטטת והביא אותה הביתה כשהוא מתחנן שנסכים שהיא תשאר אצלנו. הוא הזכיר שהבטחנו הרבה פעמים ובאותה נשימה גם הבטיח שיטפל בה. המבט העצוב שלה שכנע אותנו והיא צורפה למשפחה, לא לפני שחזרנו ווידאנו שרם מבין מה הוא מבטיח.
אלי גידל כמה כלבים בילדותו אבל אני לא. בשבילי זה היה דבר חדש לגמרי. עוד בטרם החלטנו אם היא תגור איתנו בבית או בחוץ העובדות כבר נקבעו ועובדות כידוע קשה לשנות. ליידי השתלבה מהר מאד בחיים שלנו והפכה להיות אחת מן המשפחה. ולמרות שרם אמר, רוב הטיפול היה עלינו, כשהוא משתלב מיידי פעם בתורנות של להוציא אותה החוצה, אחרי שהיינו רבים איתו ומאיימים שנמסור אותה למשפחה אחרת. עם הזמן התברר שלגדל כלבה בבית זה לא דבר כל כך פשוט. תוספת הלכלוך היתה משמעותית, כל פעם היה צריך לנקות את סימני הבוץ שהביאה מגינתנו המתחדשת ואת פסיעות הרגליים הרטובות שלה כשבאה מבחוץ וגם השערות בכל הבית הוציאו אותי מדעתי אבל הנוכחות שלה בבית היתה כל כך טובה עד שהתרגלתי.
שנתיים עברו מאז ליידי הצטרפה למשפחתנו כשהחלטנו לנסוע לשנת שבתון במונטריאול. הפרידה ממנה העיבה מאד על הנסיעה שלנו והשקענו הרבה מאמצים לחפש לה משפחה טובה ובית שיאהב אותה לפחות כמונו. מצאנו בית כזה אצל דבי, חברה שלנו שגרה במושב נורדיה. דבי ובעלה פגשו את ליידי כשבאו פעם לבקר אצלנו וכששמעו שאנחנו נוסעים הציעו לקחת אותה אליהם. דבי בדיוק היתה בחופשת לידה אחרי שילדה תאומים וחשבה שיהיה נחמד אם יגדלו בבית ביחד עם כלבה. אנחנו מיד הסכמנו. ידענו גם שיש סיכוי שליידי לא תחזור אלינו אחרי שנה, אם הרומן עם המשפחה החדשה יצליח.
כל השנה הזו שמרנו על קשר מכתבים עם דבי. אנחנו ספרנו על החיים במונטריאול ודבי ספרה לנו על התאומים שגדלו ועל החיים ביחד עם ליידי. בהתחלה הם התאהבו בה ממש כמונו. במשך הזמן גילינו שבאהבה הזו היו גם לא מעט קשיים. התאומים התחילו לזחול וזה לא הסתדר עם הלכלוך שהיא הביאה מבחוץ ועם השערות שהשירה בכל הבית. מן המכתבים הבנו שענייני הניקיון מאד מעסיקים אותם והם החליטו להוציא אותה מן הבית אל החצר. זה שיפר את המצב אבל אז התחילו עניינים עם השכנים. אלה התלוננו בלי סוף על הנביחות שלה. המצב נעשה לא פשוט והם התחילו לשתף אותנו במחשבות שלהם על למצוא לה משפחה אחרת.
דרך המכתבים שהחלפנו בינינו קראנו בשמחה על התאומים הגדלים ומתפתחים והילדים שלנו עקבו בדאגה אחרי הסיפורים אודות ליידי. כתבנו להם בחזרה שאנחנו נשמח לקחת אותה בחזרה כששנת השבתון תיגמר אם עד אז לא ימצאו לה משפחה אחרת. פעם אחת ואולי יותר הם כתבו לנו שיתכן שמצאו לה משפחה חדשה אבל איכשהו זה לא הסתדר. בשלב מסוים הבנו שהעניינים עם השכנים קצת נרגעו וגם אנחנו נרגענו.
כמה ימים אחרי שנחתנו חזרה בארץ נסענו למושב נורדיה. ליידי שזיהתה את אלי מרחוק רצה אליו וקפצה עליו ועד שלא נרגעה לא יכולנו להמשיך ללכת. מאותו רגע היא נצמדה אליו וסרבה לזוז לכל מקום אחר. כל הנסיונות לפתות אותה לזוז ממנו ולהציע לה אוכל שהיא אוהבת עלו בתוהו. לה היה ברור שבאנו לקחת אותה והיא לא היתה מוכנה לתת לזה להתפספס. כשנכנסה לאוטו, אחרי כמה דקות של התרגשות, תפסה תנוחה מתאימה ונרדמה בשלווה שקשה להאמין. מבחינתה קרה לה הכי טוב שיכול להיות. כשהגענו הביתה הילדים כבר חיכו לה בהתרגשות. המפגש שלה איתם היה כל כך מרגש שלא יכולתי להתאפק ודמעות של התרגשות הציפו אותי.
כולנו שמחנו שלסיפור הזה היה סוף טוב. מהר מאד חזרנו לשגרה ולוויכוחים הבלתי נגמרים עם רם שהפעם הבטיח שיהיה יותר רציני והטיפול בליידי יהיה עליו. אבל כמו תמיד זה התחיל טוב ומהר מאד האחריות עברה ממנו לכל מי שיכול היה לדאוג לה, מלבדו.
ואז, יום אחד הפתיע אותנו אלי והודיע לנו שבקיץ הקרוב אנחנו עוברים לגור בחו"ל והפעם לשלוש שנים. הבשורה הדרמטית הולידה תגובות שונות. הקטנצ׳יק היה רק בן שנתיים וקטן מדי כדי להגיב, רם שמח מאד וכבר דמיין לעצמו את החיים החדשים והמגניבים שיהיו לו בחו״ל. האמצעית לא אמרה מילה, היא הלכה לחדר וסגרה את הדלת בטריקה שלא יכולנו לפספס. אחרי שעה ארוכה יצאה מהחדר והודיעה לנו שהיא לא נוסעת בלי הכלבה. 
וכך היה.

14.4.2019

סלט תפוחי אדמה



ברשימות של ההכנות ליום ההליכה הקרוב, המשימה שנפלה בחלקי היתה להכין סלט תפוחי אדמה. סלט תפוחי אדמה זה לא משהו שמוצאים אצלי בבית. אבל הוראות הן הוראות. שברתי את הראש על פתרון שיהיה גם סלט תפוחי אדמה וגם שלא יעשה לי דז׳ה וו לסלט הזה שהיה כל כך דומיננטי בחיי בבית של אמא שלי.
בכל יום שישי כשהייתי חוזרת מבית הספר חיכתה לי המשימה הקבועה להכין לשבת סלט תפוחי אדמה שאצלנו בבית היה ידוע בשם "סלט מיונז". אמא היתה מפנה את השולחן במרפסת הקטנה שליד המטבח ושם הייתה מכינה מראש את מה שצריך לסלט הזה שבלעדיו כנראה השבת לא הייתה נכנסת.
סלט תפוחי אדמה, או בשמו האקזוטי יותר, סלט רוסי, היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. אני לא יכולה להיזכר בשום הזדמנות חגיגית שבה נפקד מקומו ממערך הסלטים הקבוע. במקרר שלנו הוא היה חלק בלתי נפרד מארוחות השבת וגם מהארוחות שלפני ואחרי השבת.
אמא היתה עושה את כל ההכנות לפני שהייתי מגיעה הביתה וברגע שדמותי היתה מפציעה בסוף הרחוב עם הילקוט היתה מתחילה לסדר את הכל בחוץ: את קרש החיתוך והסכינים והקולפן של הירקות והקערות של לפני ואחרי ואחר כך את כל מרכיבי הסלט. ראשון היה מגיע הסיר הגדול עם תפוחי האדמה והגזר שלא מזמן סיימו להתבשל. בסיר אחר היו הביצים הקשות ובקערות אחרות המתינו המלפפונים החמוצים וגרגרי אפונה לרגע שיגיע תורם. סלק מבושל לא היה חבר קבוע בסלט, תלוי בעונה, אבל תמיד עמד בנפרד כדי שלא יצבע את שאר הירקות.
כל התערוכה הזו של הירקות היתה מקבלת את פני כששבתי מבית הספר. הבקשה שלי שאולי אפשר לנוח קצת לפני שאני מתחילה עם כל זה היתה נתקלת בתגובה כמעט אוטומטית, שתכף השבת נכנסת ושאפשר לנוח גם אחרי שהסלט יהיה מוכן.
בלית ברירה הייתי מתיישבת על השרפרף הקטן שבקושי נכנס ברווח הצר שבין הארון לשולחן ומתחילה במלאכה. קודם לקלף את תפוחי האדמה. אם במקרה באתי קצת יותר מוקדם מבית הספר, הם היו כל כך חמים מהבישול שבקושי יכולתי להחזיק אותם.
"לא יכולת לקרר אותם קצת יותר?", הייתי שואלת את אמא והיא היתה אומרת שיותר מדי זה פוגע בטעם שלהם. מה כבר יכול לפגוע בטעם שלהם, חשבתי ביני לבין עצמי, אבל ידעתי שאין טעם להתווכח. היא תמיד תמצא את ההסבר המתאים כדי שאתחיל כבר בהכנות. אחרי זה בא תור הגזר. הטענה שלא צריך לקלף אם רחצו אותו כמו שצריך לפני הבישול, היתה נדחית על הסף. אמא התעקשה שאין דבר כזה וצריך לקלף.
הקיר הקטן שחצץ בינינו לא הפריע לה להעיף מבט מידי פעם לכיווני, כדי לראות שאני עושה כדבריה. כשכל הירקות היו מוכנים והביצים כבר מקולפות הייתי מתחילה במלאכת החיתוך.
"את לא חושבת שהקוביות גדולות מדי?", היתה אומרת כשהיא מציצה מאחורי גבי לראות מה אני עושה.
"זה לא גדול" עניתי תוך כדי שאני מזיזה את הסכין קצת יותר ימינה לחרוץ עוד כמה פסים לאורך. אחרי תפוחי האדמה בא תור הגזר, הביצים והמלפפונים החמוצים שהפכו קוביות קוביות וגרגרי האפונה שצנחו החוצה מתוך קופסת השימורים. לפעמים היה גם סלק. כל אלה נאספו בקערה הירוקה הגדולה שבה אפשר היה לערבב הכל בקלות.
לקראת סיום, היתה שופכת חצי צנצנת של מיונז, מוסיפה מלח ופלפל ומערבבת הכל בכף גדולה ששמרה במיוחד למלאכה זו. אחר כך היתה טועמת קצת, מתקנת את התיבול ורק כשהיתה מרוצה לגמרי מהטעם של הסלט העבירה אותו לקערת פיירקס חגיגית, ומשם למקרר עד לזמן הארוחה.
עכשיו הייתי צריכה לפנות את הכלים ולשטוף אותם, לנקות את המרפסת ולסיים את שטיפת הרצפה לקראת שבת. רק אז היא היתה נותנת לי סוף סוף ללכת לעיסוקי.
בדרך כלל לא היינו מצליחים לסיים את הסלט הזה בארוחות סוף השבוע והוא היה נגרר אתנו עוד ימים רבים לתוך השבוע הבא עד שבסוף השאריות היו מוצאות את מקומן בפח, כמעט נושקות להכנות לסלט של סוף השבוע הבא.


למסלול של השבוע מצאתי מתכון אחר לסלט תפוחי אדמה עם פול ירוק ובצל מטוגן ברוטב מעניין שחוסל כמעט לגמרי. אני תהיתי איך יתקבל החידוש הזה אחרי מסורת ארוכת שבילים של סלט תפוחי אדמה מסורתי. התגובות היו טובות. אנשים אהבו את החידוש ואני שמחתי שאפשרתי לתפוחי אדמה להביא עצמם בתדמית חדשה, גם בשביל אנשים כמוני שתקועים עם הזיכרונות שלהם.

פעם אחרונה

שבת בבוקר. הוא אוסף את השטיח של האמבטיה. מסדר את הכסא, מרטיב את השיער, עוטף את עצמו במגבת ומחכה לי שאבוא. המגבת לא מספיקה לעטוף את גופו...