20.10.2019

אז מה בעצם את עושה?


כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים.

מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגיות אם תרצו. יש בה שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה ההתאהבות, ההתלהבות, אנרגיות חיוביות, חיוניות, התרגשות, תשוקה המלווה ברצון להכיר לעומק ולדעת מי זה שניצב מולך. זה פרק זמן קצר יחסית ביחסים. הוא יכול להיות קצר מאד משהו כמו יום, ויכול גם לקחת כמה שבועות.

השלב הזה מאופיין בזה שכל צד מנסה למצוא חן ולהראות את החלקים הייצוגיים שלו. בשלב הזה יש הרבה משפטים בנוסח "אנחנו רוצים את התהליך הזה מאד" "נשמח לשתף פעולה עם כל מה שצריך" "יש לנו ניסיון בזה" מילים כמו בטח, בטוח, אין בעיה, כל מה שתרצי, מתי שתרצי, איך שתרצי, בלי שום בעיה, חוזרות על עצמן בקצב שממש מסחרר לך את הראש. עוד לא הספקת לבקש וכבר הכל אצלך. כל המסמכים, כל התכניות. נוצרת אינטימיות נחמדה. המיילים מתעופפים בקצב. כמעט כל בקשה שלך נענית במיידי. את מסתחררת מכל זה ומתחילה להתאהב. את כבר חולמת בלילה מה יהיה ואיך זה יהיה.

בשלב השני ביחסים, מתפוגגת ההתאהבות וישנה התפכחות. שני הצדדים מאפשרים גם לחלקים הפחות נחמדים באישיותם לבוא לידי ביטוי. לשלב הזה יש משפטים אופייניים גם: "זה לא מה שציפינו שיקרה" "חשבנו שיהיה משהו אחר", "לא חשבנו שזה יהיה ככה" "זה נורא מעמיס עלינו" "אפשר, אבל זה יקח קצת זמן" המגרעות והקשיים שצצים היו שם תמיד, אבל בשלב הראשון הייתה האפלה עליהם. מרוב סחרור לא ראית את זה.

ההתפקחות הזו מההתאהבות מלווה במאבקי כוח, גלויים או סמויים ותחושה של אובדן האינטימיות. ישנם הבוחרים בפתחי מילוט כמו להפסיק לשתף פעולה, לבלות שעות ארוכות בכל מיני ישיבות ובכל עיסוק אחר המאפשר לסגת הצידה מהמרחב הזוגי "שהתקלקל", יש המון התנצלויות "רציתי אבל לא היה לי זמן" "אולי נקבע לפעם אחרת" "לא אמרו לי שיש פגישה היום" הרבה התחמקויות. מאבקי כוח סמויים. בזוגיות רגילה, זה יכול להוביל לפרידה. כאן אין מצב. צריך לחפש דרך לצלוח את התקופה הזו ולהגיע לשלב השלישי לתקופת האהבה המודעת. בדרך הביתה את מוצאת את עצמך לא פעם מכה על חטא העיוורון בשלב הראשון שידעת עליו, אבל האמנת ש"הפעם זה יהיה אחרת".

בשלב השלישי של היחסים האהבה הופכת מודעת ומאפשרת להיפרד ממה שאפיין את התקופה הראשונה של הקשר. בתקופה הראשונה בדרך כלל נתפסים לכל מיני דברים חיצוניים שתופסים את העין, כמו: מניירות שונות, נחמדות, הדרך שבה את מתקבלת שם, מוכנים לעשות מה שתבקשי, כל הזמן שואלים אם את רוצה לשתות. כמעט ואין התייחסות למי שעומד מולך ולתפיסת עולמו, אלא למי הוא נתפס ולמה הוא מייצג.

כאשר עוברים לשלב השלישי, מתפתחת היכרות הדדית עמוקה ומתוכה צומחת חברות, צומחות הבנות, עולים הצרכים האמיתיים, הקשיים, התסכולים, הכאבים והרצון לחפש דרך ביחד. השלב הזה הוא השלב המצמיח. שני הצדדים צומחים בו. הקושי הוא לעבור משלב ההתפכחות לשלב השלישי.

בשביל לעשות את המעבר יותר קל בשבילי, ומכיוון שאופציית המילוט החוצה לא ממש קיימת, אני מזכירה לעצמי למה רציתי לבוא לכאן, מה היו הדברים שמשכו אותי לרצות לקחת את זה. במילים אחרות, אני צריכה להזכיר לעצמי למה ובמה התאהבתי.

השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הדברים כמו שהם. לא לבוא בגישה של 'אני אשנה את העולם' אלא בגישה של להתחבר אל המקום ואל האנשים ולצעוד יחד עמם בדרך. לשים לב לדברים, גם לקטנים ביותר ולדבר איתם על זה. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם. לדבר על הכל, גם על הכאב. לשוחח ובעיקר להקשיב...

זה מורכב אבל גם מאד מרתק. את יודעת שהרבה מזה הוא בידך. יש ביכולתך לעזור להם לנוע מהמקום שבו הם נמצאים למקומות טובים יותר. הם סומכים עליך. הם מאמינים בך. גם עכשיו את לא מצליחה לישון בלילה מרוב התרגשות. את מבינה את גודל הזדמנות שנפלה לידיים שלך, לעזור להם לעצב עתיד טוב יותר בשבילם. רק המחשבה על זה מעבירה רעד נעים בגב..

x

9.10.2019

לפתוח "דף חדש"



אני בצומת דרכים של התחלות רבות חדשות ושומעת בלי הרף את המילים, את "פותחת דף חדש" "הגיע הזמן לפתוח דף חדש" וזה מזמזם באוזני כמו מן מנטרה שנוהגים לחזור עליה שוב ושוב בקול רם או בשקט.

ואני תוהה, יש בכלל דבר כזה שקוראים לו "דף חדש"? האם הוא באמת קיים במציאות? מיהו ה"דף החדש" הזה, מה מראהו? האם זה דף לבן וריק, חלק, חדש וטרי, שרק יצא מן האריזה, או אולי הוא דף ריק ששום דבר לא כתוב עליו, וכולו פוטנציאל בלתי ממומש שבו כל האפשרויות פתוחות. או שזהו דף שכבר היו בו התחלות ותיקונים ומחיקות של ניסיונות שחלקם עלו יפה וחלקם רק בתהליך התהוות.

ומה עם הדף הישן? מה קורה איתו, מדוע צריך להחליף אותו באחר, האם הוא נמצא כאן מתחת וניתן להציץ בו מעת לעת או שהוא גנוז ומוחבא ולא ניתן לקרוא בו מחדש.. ומדוע צריך להתעלם ממה שכבר נכתב על הדף הקודם-הישן, להעלים את הכל וללכת למשהו חדש באמת שכלפי חוץ נראה כאילו אין לו כלום עם העבר?

השאיפה הבלתי מושגת להגיע למצב של שולחן נקי / טבולה ראסה / דף חלק, לא להיות מחויבת לכלום, כדי לאפשר התחלה של משהו חדש – בלי רעשי רקע, בלי מחשבות מטרידות, בלי שום 'צריך' באופק – היא ילדותית למדי. ברגע האחרון תמיד מופיע משהו – שיהיה זנב של משהו שהיה, או צל של משהו שיהיה.

ברור לי שבמציאות האמיתית אין דבר כזה כמו  "דף חדש". זה רק דימוי. לכל מקום שאני הולכת אליו אני מביאה עימי גם את הדף הישן. הדף החדש של החיים הוא דק ושקוף ומתחתיו רואים את כל הדפים הקודמים. לכן אני אף פעם לא פותחת באמת דף חדש לגמרי, ואני אף פעם לא מתנתקת מן הדפים הקודמים באמת.

כדי שהדף החדש יהיה מוצלח יותר מן הדפים הישנים, צריך לראות גם את מה שעשיתי בעבר, אחרת חלק מן הטעויות שאעשה בעתיד יהיו חזרה מודעת על טעויות מן העבר וחלק אחר – דברים שלמדתי על עצמי ושעשיתי בהם שינוי וגם יהיו דברים חדשים, כאלה שהדף החדש מאפשר אותם.

אבל בעיני הכי חשוב לזכור שהדף החדש יכול להתקיים באמת רק כשהוא מונח על ערימת דפים ישנים. ערימה זו היא תזכורת לדברים שכדאי לעשות ולכאלה שלא כדאי לעשות. התזכורת המתמדת הזו היא שמאפשרת את חופש הבחירה, שמשמעותה לחזור להרגלים ולדפוסים הישנים או לנסות לשנותם.

מה שלא יהיה – אני מאחלת לעצמי שיהיו לי בשנה הזו הרבה התחלות חדשות טובות.



6.10.2019

מלחמת יום הכיפורים שלי

                  בית הקברות הצבאי הזמני בבארי. צילום: אמיתי נחמני, באדיבות ארכיון קיבוץ גבעת חיים איחוד


כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בחופשת שחרור, מחכה כבר להתחיל את חיי באזרחות, כבר היתה לי עבודה, האוניברסיטה חיכתה לי שאבוא. א. ואני כבר היינו חברים. הכל נראה טוב.

הימים הראשונים של המלחמה היו בלגאן אחד גדול. המלחמה פרצה בהפתעה, בשעות הראשונות, גם הסורים בגולן וגם המצרים בסיני, חדרו למקומות שבהם ישב הצבא שלנו וכבשו אותם. תוך כדי הקרבות נכנסו יחידות שלנו למצבי קרב עם הכוחות הסורים או המצריים ולפחות בשלבים הראשונים חלק היו לנו הרבה אבידות והכוחות והנפגעים נשארו בשטח באזור שנמצא תחת הכיבוש הסורי או המצרי

המשוחררים הטריים מהצבא שעוד לא הספיקו לקבל שיבוץ ביחידה קבועה, חיכו שיקראו להם להתגייס. מכיוון שהם לא נקראו, החליטו לקחת את הרגליים ולהצטרף ליחידות הקודמות שלהם, באופן עצמאי. היו גם כאלה שהגיעו בטיסות ישירות מחו"ל, ומיד הצטרפו לחבריהם בשדה הקרב, ברמת הגולן או בסיני, מבלי לחכות שהצבא יקרא להם.

הכל קרה כל כך מהר. בצה"ל לא הספיקו להיערך למצב הזה, שבו אנשים מגיעים ישר לחזית מבלי שעברו גיוס מסודר ומבלי שנרשמו וברישומי הצבא, במיוחד אלה שהצטרפו באופן עצמאי. וכך נוצר מצב שלא היה מידע מדויק על מי נלחם ואיפה, במיוחד לגבי אלה שנפלו בקרבות ונשארו בשטח שנכבש ע"י המצרים בסיני או הסורים ברמת הגולן.

עד מלחמת יום הכיפורים, נושא הנעדרים היה שייך בעיקר לחיל האוויר בגלל החשש שטייסים ינטשו מטוס או יפגעו באזור שהוא שטח אויב. מלחמת יום הכיפורים עימתה אותנו עם נעדרים מסוג אחד.

עד אז לא היה בצה"ל מערך מסודר לאיתור נעדריםבמלחמת יום הכיפורים סבל צה"ל אבידות רבות. בשלב מסוים, בזמן הלחימה, וביתר שאת אחר הלחימה, ובאגף כוח אדם הרגישו שיש בעיית מידע באשר לאיכון כוח האדם בצבא.

חיל-האוויר יזם עוד במהלך הקרבות צוות לאיתור נעדרים, בעיקר צוותי האוויר, שלא שבו לבסיסיהם.
אנשי להק כוח אדם פנו ב-15 באוקטובר 1973 לשלמה בן אלקנה, שנודע בפעילותו לאיתור נעדרים כבר לאחר מלחמת ששת הימים, קצין בממשל בעזה, וביקשו ממנו להקים צוות לאיתור הנעדרים של חיל-האוויר.

תחילת עבודת האיתור הייתה בגולן. מצויד במכתב חתום על-ידי סגן הרמטכ"ל, ישראל טל, המורה לכל מי שיפנו אליו לסייע באיתור נעדרי צה"ל (המכתב כונה "המטרייה"), הוא גייס אנשים שהכירו היטב את השטח, אנשי בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, אנשים שעסקו בסקר הארכיאולוגי של הגולן ודומיהם. כ-12 אנשים נשלפו מיחידותיהם לביצוע המשימה. אבל דובר בעיקר באיתור נעדרים מצוותי אוויר.

במקביל לפעילות של חיל-האוויר, בשבוע האחרון של אוקטובר 1973, פנה ראש אגף כוח אדם - הרצל שפיר, ליעקב הראל, שהיה ראש מנהל גיוס, וביקשו לסייע לאגף כוח אדם לדעת מה קורה בצה"ל בשאלת איכון כוח האדם. מתוך הרישום בשלישות עלו מספרים בלתי סבירים של כמה אלפי נעדרים.
כדי להתחיל באיתור נעדרים דרש יעקב הראל לבצע מפקד כללי בכל הצבא, וכך נעשה. מהמפקד התקבלה תמונה אמיתית של מספר הנעדרים (כולל כאלה שהיו בשבי), מעל 1,000 נעדרים ושבויים.

יעקב הראל, יחד עם ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון (לנצ'), עיבדו שאלון, גייסו כמה מתנדבים משוחררי צה"ל, ועשרות קצינות צעירות שבמהלך הלחימה בטלו מעבודתן הרגילה, ושלחו אותם עם השאלונים לבתי החולים ולבתי ההבראה הצבאיים. החיילים הפצועים והמחלימים התבקשו למלא את השאלונים, שמטרתם הייתה לדעת מה עלה בגורלם של הנעדרים.

אני הייתי אחת המקצינות האלה.
יום אחד לקראת סוף המלחמה, הורו לי להתייצב בקריה התל אביב. אף אחד לא ידע מה עושים. הכל היה בחזקת ניסוי ותהיה. התחילו להכשיר אותנו להיות חוקרות של הלוחמים שחזרו מהקרבות. ביחד בנינו את שאלון התשאול, ויצאנו לדרך. התחלנו לעבור בין בתי חולים ובתי הבראה צבאיים. אני נשלחתי לבית החלמה הצבאי בכניסה לעכו. ישבתי שם הרבה ימים וכל הימים האלה חקרתי חיילים שחזרו מהקרבות. 

שאלות כמו איפה נלחמת, מי נלחם לידך, מי היה אתך בטנק, כמה אנשים? תגיד לפי התפקידים בטנק. מתי ראית אותו בפעם האחרונה, ראית מה קרה לו, מה קרה לזה שקפץ, שמעת משהו בקשר.. עוד ועוד שאלות כאלה, אני אוספת פרטים. עוד חייל ועוד שאלון. כולם פצועים. עוברים טיפולים במשך היום, ותוך כדי אנחנו מתחקרות ומלקטות פירורי מידע.

את הטפסים היינו מביאות למקום הריכוז בקריה ויוצאות למשימה חדשה. אחרי בתי ההבראה, כשכבר הלחימה הסתיימה, שלחו אותנו ליחידות שחזרו מהקרבות. אני נשלחתי לבסיס השריון בג'וליס ושם התחלתי לתחקר לוחמים ששבו מהקרבות.

השאלונים המלאים, מויינו לפי גזרות הלחימה ויצרו מסד נתונים שאפשר לתת תשובות רבות לשאלה שנשאלה. אולם עדיין לא אותרו נעדרים. מסד הנתונים התחיל להיווצר מתוך המידע שהצטבר, זו היתה התקופה של טרום המחשבים וכל עבודת ריכוז המידע וההצלבות נעשתה ביד. כבר אז התחילה להתבהר תמונת הלוחמים והנופלים בשדה הקרב.

בערבים הייתי חוזרת הביתה, מהלכת ברחובות הישוב שלי. נוצרת בליבי מידע על אנשים שכבר ידעתי מה עלה בגורלם ושותקת. את כל מי ששאל אותי מה אני עושה פטרתי באמירה כללית על איסוף מידע. 

כבר ידעתי שישי השכן שלי נהרג בקרב. באחד הערבים פגשתי את אמא שלו שאמרה לי שאתמול קבלה גלויה ממנו. גם יהושע לוי מהכתה שלי היה בן ההרוגים, אבל לא יכולתי להגיד מילה על כך. לפני המלחמה הייתי בקורס עזרה ראשונה למדריכי גדנ"ע, שם התיידדתי עם הבחור שישב לידי. בערב יום כיפור נפרדנו ואמרנו שניפגש אחרי החג. עד היום אני לא זוכרת את שמו המלא אבל זוכרת שהוא הדריך באחד מבתי הספר של רשת עמל. ידעתי שהוא בין ההרוגים וידעתי גם על אחרים, אבל נאסר עלינו לדבר על זה. מכיוון שזה לא היה מידע רשמי, אלא מידע שנאסף כתוצאה מאיסוף עדויות, אסור היה שאף פרט מזה ידלוף החוצה. דבר מזה לא נמסר למשפחות שהלחץ שלהן לדעת מה קרה לבן שלא יצר איתם קשר – הלך וגבר.

לכל אחת מאיתנו החוקרות היו חברים בשדות הקרב. אני זוכרת אותנו חוזרות מימים ארוכים של תחקירים מחליפות מידע ששמענו ומנסות לדלות עוד פירורי מידע על החבר, האח, השכן, הבנדוד, מי שלמד איתנו בבית הספר וסתם מכרים שפגשנו בצבא. המידע הלך והצטבר והתמונה הלכה והשחירה מיום ליום. בעוד ההורים והמשפחות בחוץ היו חדורי תקווה שבתום הקרבות הבנים יחזרו הביתה בשלום, כמו במלחמות הקודמות. לנו המצב כבר היה ברור והוא היה שחור משחור. 

בינתיים התחילו לזרום השמועות על השבויים במצרים. לאט לאט התחילו להגיע תמונות. הצבא פתח באחד המרתפים של הבניין שבו שוכן צוותא חדר שבו תלו את כל התמונות של השבויים והמשפחות התחילו להגיע במטרה לנסות לזהות את הבנים שלהם, ולהרחיב בכך את המידע שהיה לנו על החיילים שנחשבו נעדרים. השהות במקום הזה היתה קורעת לב. התמונות היו באיכות גרועה ולפעמים קשה היה להבחין בתווי הפנים בבירור. אבל אמא זו אמא וגם אם יראו לה קצה כנף של בגד היא תדע שזה הבן שלה. המחזות של משפחות שנלחמות על "זה הבן שלי" היו קשים מאד. 

כאשר חזרו השבויים ממצרים ומסוריה ועודכנו רשימות הנעדרים, הסתבר שבגולן אין לחיל-האוויר נעדרים ולכוחות היבשה יש כמה בודדים. בסיני נותרו כ-400 נעדרים שלא היה ידוע מה עלה בגורלם. ואחר כך במאמצים משותפים, לאחר ההסכמים עם המצרים אותרו מרביתם והובאו לקבורה בארץ. 

אולי לא הייתי בקרבות ממש אבל בשבילי המלחמה הזו עד היום היא זכרון לא פשוט, של מקומות ואנשים שאף פעם לא פגשתי ממש אבל בנקודת הזמן ההיא היו נוכחים מאד בחיים שלי. את השמות של חלק מהם אני זוכרת עד היום.

29.9.2019

המסע אל האושר הפנימי


Photo by Vincent van Zalinge on Unsplash

בימים הראשונים לאחר שעזבתי את הבית חוויתי התרוממות רוח ואושר אינסופי, הרגשתי כאילו הייתי שבויה היוצאת לחופשי. מהר מאד התברר לי שהאופוריה הזו היא ארעית ושברירית. האושר של חווית החופש התפוגג בהדרגה והשגרה הלכה ותפסה את מקומה. והשגרה כמו השגרה, למרות אתגריה, רחוקה מלהיות האושר בהתגלמותו.

אחרי כמה שבועות כשכבר הסתגלתי לסטטוס החדש, הרגשתי שאני חוזרת בהדרגה למה שהיה קודם. מציאות חיי החדשה הפכה להיות שגרה וכל מה שנצץ קודם התחיל לדהות והפך אט אט לנורמלי כשאותה “נורמליות” מבליטה דווקא את החסרונות של המצב החדש.

התפרקות הבית והחיים המשפחתיים והזוגיים שלי ועזיבת הכל מאחורי, צמצמה את נקודת המבט שלי ל"ראיית מנהרה". שמתי לב שהצדדים השליליים של העולם שנפרדתי ממנו, גרועים ומתסכלים ככל שהיו, כמעט ונעלמו.

היו רגעים שלא הצלחתי לזכור שהרגשתי כמו ציפור כלואה בכלוב ושהיו הרבה דברים ששנאתי: את זה שאני צריכה לדאוג שתמיד יהיה אוכל מוכן, לבשל כל הזמן, לסדר קיץ חורף, שהמצעים יוחלפו בזמן, שערימות הכביסה לא יגלשו, שניירות הבנק יהיו מסודרים, ושאדע לשלוף מיד את ההוראות ההפעלה של מכונת הכביסה.

שכחתי להוסיף לזה גם את הלילות הלבנים, היקיצות הלא-טבעיות, השכמות הבוקר המוקדמות כדי למצוא זמן לעצמי, הפגישות הטעונות במורד המדרגות, האווירה הקשה לעתים ואת תחושת המועקה שנלוותה לא פעם לנסיעה חזרה הביתה.

שכחתי להזכיר לעצמי שתפיסת האושר שלי, התעצבה על דרך השלילה. שהדימיון שלי התמלא בחלומות שעסקו ב"שחרור" וביציאה מהחיים שלי עכשיו לחלום החיים שאחרי..

והנה עכשיו אני בחיים שאחרי. אני בחיים החדשים שלי כשמראה ענקית נצבת לנגד עיני. לפתע זה רק אני מול עצמי, ללא גורם חיצוני שיכתיב לי את סדר יומו. עכשיו אני מול מי אני באמת. ועם זה אני צריכה להתמודד.

הפרידה בבת אחת מחיי הקודמים המחישה לי את כל מה שהתנתקתי ממנו: המסגרת הקבועה, לוח הזמנים המובנה, החברים שלי, תחושות הביטחון, השייכות, הקהילתיות, הרופאה שלי, בית המרקחת שלי, הספרית שלי, חוג הפילאטיס ומכון הכושר, השכנים בקו האפס וגם אלה שממול, החוגים לערבית ולעיסת נייר, ותחושת המשמעות של לגור במקום שיש לך חלק בבנייתו.

כל זה כבר לא שלי יותר. כעת רובצת על כתפי האחריות להעמיד חלופה עצמאית לעולם שנפרדתי ממנו. האחריות ליצוק תוכן, עניין וטעם לחלל הריק שהתפנה, היא שלי כעת. כל זה מחייב אותי ורק אותי כדי שלא אמצא עצמי במצב של ניפוץ האשליה שהתפתחה במשך שנים.

בנקודות שונות במסע הזה יש גם תחושות של דכדוך, דיכאון, וגם אכזבה נוכח ה“ריק” שנוצר בחיי. יש שירימו גבה. הרי כיצד יתכן שאדם שקנה בעלות ושליטה מלאה על זמנו יכול לחוש מדוכא? התשובה היא שעצמאות כשלעצמה, איננה ערובה לאושר.

השאלה שאני שואלת את עצמי כל יום היא האם אני שמחה בחלקי, עוסקים בדברים שאני אוהבת ומבלה עם אנשים שאני אוהבת. כדי שהתשובה לשאלה הזו תהיה "כן" בקול רם וגדול, עלי לעשות מעשה.
ברור לי שאופוריה היא לא חלק מהעניין. אי אפשר להיות מאושר כל הזמן . כמו שאי אפשר לאכול סטייק משובח יום יום כי אחרי כמה ימים אני לא מסוגלת להסתכל על זה יותר.

תפיסת החיים שלי היא פשוטה: אני רוצה לשלוט על החיים שלי, על הדברים בהם אני מעורבת, שתהיה לי עבודה מעניינת ומשמעותית שאני טובה בה, וגם קשרים טובים עם אנשים שאני אוהבת.

לשמחתי הגעתי למקום שאני יכולה לבחור, יכולתי לבחור היכן לגור, אני יכולה לבחור עם מי ואיפה לעבוד, אני יכולה לבחור מה לעשות בזמן הפנוי שלי. יש לי הגמישות והחופש לעשות בזמני מה שארצה – ממקום של בחירה, ביטחון והיעדר תלות באחרים. ואת זה אני רוצה לטפח. אם אני רוצה, אני יכולה לבלות ימים שלמים בחוף הים, לקרוא ספרים ולהתבטל. אבל חיים מאושרים ומלאים בשבילי הם חיים שיש בהם גם אתגרים, קושי, חיכוך, ופתרון בעיות.

אני רוצה למתוח את עצמי עד קצה גבול היכולת שלי, לשים לי מטרות משמעותיות ולהיות במצב של זרימה. שהחיים שלי ינועו כל הזמן. הזמן שיש לי כעת מאפשר לי לאתגר את עצמי, אני רוצה להשתייך ולהתנדב ולהיות חלק מקהילה גדולה יותר במקום שבו אני חיה כעת, ולחיות בסביבה מהנה, חברתית, מתגמלת ומאתגרת,

וגם לעבודה יש מקום חשוב בחיי כי היא חלק מתחושת האושר שלי. אני ברת מזל. יש לי החופש לבחור ולקבוע כיצד העבודה הזו תיראה.

ואני יכולה גם לכתוב. הכתיבה היא חלק מן האושר שלי, אני בוחרת על מה לכתוב היכן לכתוב מתי לכתוב אני יכולה לכתוב מדי יום, ואני יכולה לא לכתוב שבועות ארוכים. ההחלטה היא שלי. אין לחץ אבל הייתי רוצה להפוך אותה לחלק יותר משמעותי בשגרת החיים שלי

ולאן אני ממשיכה מכאן? לעצב לי חיים שיאפשרו לי לבלות זמן עם מי שאני רוצה בקרבתו ולעשות דברים משמעותיים עם עצמי. אני יודעת מה אני רוצה שיקרה לי, וכעת עלי לעצב את זה. ואני מרגישה שאני בדרך לשם.

ובפתחה של השנה החדשה זה מה שאני רוצה לאחל לעצמי:

  • שיהיו לי מערכות יחסים קרובות עם אנשים תומכים ולא רעילים.
  • שאתמיד בפעילות גופנית סדירה
  • שאמצא מסגרות להיות שייכת אליהן
  • שאמשיך להתנדב
  • לעסוק באמנות
  • שתהיה לי שגרה ולוח זמנים מובנה
  • שאשאר סקרנית כל הזמן, ללמוד דברים חדשים להכיר מיומנויות חדשות, וגם להתחיל דברים מאפס
  • ולבלות יותר עם ילדי ושני נכדי המתוקים ועם החדש שבדרך
אני בטוחה שכל זה יוביל אותי לצמיחה משמעותית בתחושת האושר הפנימי שלי.

שנה טובה לכולכם

24.8.2019

פעם אחרונה


שבת בבוקר. הוא אוסף את השטיח של האמבטיה. מסדר את הכסא, מרטיב את השיער, עוטף את עצמו במגבת ומחכה לי שאבוא. המגבת לא מספיקה לעטוף את גופו הערום למחצה. מהרווח של המגבת מבצבץ הגוף שלו. אני מסתכלת עליו. השיער צמח מאד מן הפעם האחרונה. כולו לבן. אני חושבת לעצמי שלבן וארוך זה שילוב לא מוצלח. העיניים שלו עוקבות אחרי בזמן שאני מחפשת את המספרים. למצוא אותם זה תמיד סיפור. אני תוהה מי מדרי הבית, חוץ ממני, צריך מספרים לתספורת? עכשיו אני מחפשת את המסרק ואת הכפכפים.
אני מנסה להיזכר מתי קבלתי על עצמי את התפקיד הזה של להיות המספרת שלו. אין לי שום זיכרון מהפעם הראשונה. זה בטח התחיל בימים ההם שחשבתי שאני רוצה לעשות בשבילו הכל. אחר כך כשאמרתי לו שימצא לו ספר, הוא אמר בפעם הבאה. כל פעם זה בפעם הבאה וככה זה נשאר עד היום. אחת לכמה שבועות הוא שואל אותי: "את מוכנה לספר אותי?" ואני מהנהנת בראשי ואומרת: "תתארגן, תכף אני מגיעה".
אני מסתכלת עליו. מקרוב אפשר לראות את השינויים את הצוואר שלו שהתעבה עם השנים, הקמטים שנוספו מהפעם הקודמת. כשמתסכלים מקרוב רואים איך הם חורצים בעור ומעמיקים. השיער הלבן שלו שמכסה רק חלק מהראש משווה לו מראה נאה.
אני מתחילה מאחור. השיער חלקו רטוב וחלקו נשאר יבש. השיער הרטוב רך. השיער היבש קשה.
"שיהיה קצר" הוא אומר לי.
"אני אגזור הכי קצר שאפשר" אני אומרת.
בכל פעם מחדש אני צריכה להיזכר איך עושים את זה. הפעם הקודמת היתה לפני יותר מחודשיים. אני מחזיקה את השערות בין האצבעות בשביל לגזור באותו גובה. בהתחלה זה תמיד הולך לאט. בפעם הקודמת שהוא ביקש קצר גזרתי את האצבע שלי. עכשיו אני נזהרת. אני מתחילה מצד ימין. קודם אני גומרת צד אחד ואחרי כך עוברת לצד השני. בסוף אני צריכה לעשות פס מאחור שיהיה ישר. העורף צימח שיער גם. 


"כבר לא נשאר לי הרבה שיער" הוא אומר
"אני לא רואה שינוי מהפעם הקודמת" אני עונה אבל האמת היא שבכל פעם שאני מספרת אותו אני שמה לב השער הולך מתמעט אבל כשמסתכלים מאחור זה לא נראה ככה.
אני מעיפה מבט חטוף במראה. צד ימין נראה קצר יותר מצד שמאל. השיער הלא רטוב קשה למגע. אני מתקנת ומתבוננת שוב, האורך נראה בסדר וגם הפס מאחור נראה בסדר. עכשיו אזור האוזניים. פה צריך לעבוד בזהירות וגם לדייק ששני הצדדים יהיו שווים ובאותו אורך. אני מסתכלת בצד ימין ומיישרת עוד קצת ואחר כך בשמאל ושוב מיישרת ושוב בימין. בפעם הקודמת חלמתי בדיוק באזור הזה ונחתכתי. גם עכשיו אני נסחפת לגמרי במחשבות ותוהה על הדברים המתקבעים להם במהלך החיים וכמה קשה לשנות את מה שהתרגלנו אליו. דברנו לא פעם על כך שיחפש לו ספר והוא אמר שיחפש אבל עד היום זה לא קרה, אני תוהה למה, אולי בגלל שלא לחצתי מספיק, מצד שני, זה ספור של 15-20 דקות. מה יש אם אקדיש לו את הזמן הזה פעם בכמה שבועות?
"תכף אני גומרת", אני אומרת כשאני עוברת קדימה.
לשיער מקדימה יש מגע אחר. הוא רך יותר, פחות צפוף ומדובלל. יש מקומות שבהם יש רק שערות ספורות ואין יותר מדי לעשות.
"אין לי כבר שערות" הוא אומר שוב תוך שהוא מתבונן ארוכות על הדמות שלו הנבטת אליו מהמראה שממול.
"לדעתי אין שינוי מהפעם הקודמת" אני חוזרת ואומרת ומציצה אליו תוך כדי כך, אני מזהה מבט של צער על השיער שאבד. אני תופסת את קבוצת השיער בין האצבעות כדי לגזור שיהיה ישר. מקדימה זה יותר חשוב. ממש לפני סיום אני בודקת שוב את קבוצת השיער המרדנית שבצד שמאל, מיישרת את כל הקדימה על המצח וגוזרת שיהיה פוני.
"הלוק הקצר מתאים לו", אני אומרת לעצמי.
"זהו", אני אומרת בקול.
הוא מישיר מבט למראה, מסתכל ארוכות ובודק מסביב כמה שהוא יכול לראות. אני מביאה לו מראה קטנה בשביל הזווית מאחור. הוא לא אומר כלום. המבט בעיניים שלו התרכך. נראה שהוא מרוצה.
"פעם קודמת אמרת שתמצא ספר" אני אומרת. "אתה רוצה שאני אעזור לך לחפש?"
"לא". הוא אומר לי. "אולי אלך לספר של שוקי".
"בסדר" אני אומרת, "תזכור שאמרתי לך שזו הפעם האחרונה".

כמה חודשים אחרי זה ראיתי אותו מזווית העין ברחוב. השיער שלו צמח מאד.

28.7.2019

אני עוברת דירה



כמו בסדרת טלוויזיה טובה גם בדרמה שלי הנמשכת כמה חודשים, יש עלילה מרכזית המסתעפת מדי פעם לעלילות קטנות. עכשיו אני בפרק שקוראים לו מעבר הדירה. ברוב הסדרות בטלוויזיה מעבר הדירה נראה פיס אוף קייק. רגע אחר אתה בבית הישן ולמחרת אתה כבר בדירה החדשה המסודרת לתפארת. במציאות זה ממש לא ככה.
במציאות אני אורזת תקופה של כמעט שלושים וחמש שנים בבית הזה וזו מלאכה לא פשוטה כלל וכלל. החובה להעביר את כל רכושי ממקום אחד לאחר מעוררת בי את המחשבה שאולי הכי טוב היה לקנות קרוון קטן ולחיות על שפת הים כשכל רכושי כולל בגד ים, מכנסים קצרים, ג'ינס אחד גזור, כמה חולצות טי שירט ובקבוק יין. את החלום הזה אני ככל הנראה כבר לא אממש. אני עכשיו בחלום קצת יותר מציאותי, לארוז הכל ולעבור.
האריזה הזו חושפת בפני את העובדה הכואבת שיש לי הרבה יותר ממה שנדמה לי. הילד שלי אומר שאני אגרנית. כל השנים הכחשתי עכשיו אני מודה שהוא ככל הנראה צודק ושאני לא האדם המינימליסטי המסתפק במועט כפי שהצהרתי תמיד ושהיה נדמה לי עד כה. גם לי יש  שלדים בארון בדמות מכנסי ג'ינס שפעם אחרונה עלו עלי לפני שנים, או הבגדים שהבאתי מהבית של אמא שלי אחרי שנפטרה וגם ארבעה בגדי ים שבשלושה מהם אני כבר שנים לא משתמשת ושמזמן איבדו את המראה האלסטי שלהם.
ולכן הדבר הכי חשוב שאני עושה כרגע הוא לעבור חפץ חפץ בבית ולשאול את עצמי מתי בפעם האחרונה השתמשתי בו, או כפי שהציעה הכוהנת הגדולה של הסדר היפני מארי קונדו, לעבור חפץ חפץ ולשאול את עצמי: "זה משמח אותי?" ולהעיף לכל הרוחות את כל מה שלא מעורר בי אושר והתרגשות. עוד לא כל כך הבנתי איך מחברים אושר עם אריזה אבל אולי ההארה הזו תגיע בהמשך. אני נותנת לזה צ'אנס.
במשך השנים גם לי היו חוקים של "מה שלא נגעת בו שלוש שנים, את לא צריכה" היו לי ערימות בכל מיני מקומות אבל היה יותר קל לשכוח מכל מה ששמתי בצד. זה עוד חיסרון של בית גדול. בבית גדול לא צריך לעשות קיץ-חורף אז אין מיון. וכשאין מיון הערימות מצטברות ועכשיו הן הבעיה שלך. רק שעכשיו אין לך את מי להאשים על הכמויות ועל האגרנות.
מלכתחילה היו לי תכניות להתחיל לעשות הכל לאט לאט וביסודיות. למיין כל יום קצת ולזרוק. אבל כמנהגי, כשמדובר במשימות שאני לא אוהבת, אני הופכת להיות דחיינית שמורחת את הזמן במשימות דחופות יותר, שאין להן קשר עם האריזה. בכל יום שעבר אמרתי לעצמי: "מחר את מתחילה". אבל גם המחר הזה התעכב מלהגיע. אחר כך החלטתי למיין בכל יום חדר. ההחלטה הזו התמוססה בגלל משימות חשובות אחרות. ואז אמרתי לעצמי שאתחיל קודם למיין ולזרוק ובסוף אארוז את מה שנשאר. ובשביל להיות יותר מחויבת לעצמי, קבעתי מועדים למלאכה, אבל התאריכים פשוט לא התאימו. בסוף, כשראיתי שאני לא מתכנסת, ברגע של ייאוש החלטתי שאקח הכל וכשאפרק – אזרוק.
עכשיו נשארו עוד יומיים עד שינחתו פה המובילים.
אני מדמיינת את המובילים כמו שואב אבק אחד ענק. אלה ישאבו כל מה שהם רואים בדרכם. אין להם סנטימנטים לכלום. כל מה שמעניין אותם זה להעמיס הכל כמה שיותר מהר ולפרק ביעד שנקבע, כדי לעבור להובלה הבאה. ולכן עלי לתכנן הכל מראש. סימון הארגזים הוא אתגר נוסף שאני צריכה להתמודד איתו. ארגזי הקרטון הרי ממוחזרים ממעבר למעבר, שזה נהדר לאיכות הסביבה אבל גרוע מאד בשבילי. אני מגלה שכל ארגז נושא עימו מטען זיכרונות מהמעברים הקודמים שעשה ולכן על אותו ארגז כתוב גם: "קיץ מיכלי" "חדר עבודה אמנון"  ו"כביסה מלוכלכת ילדים" ואת בכלל ארזת בו כלי מטבח.
אני מתחבטת בשאלה איך ידעו המובילים באיזה חלל לפרוק איזה ארגז, שהרי הפירוק, כמו האריזה, זו מכונה גדולה שמקיאה במהירות את הכל החוצה. תוך חצי שעה כל המשאית מתפרקת, ולכי תשלטי בתנועת הארגזים הנכנסים..
בשביל לשפר את השיטה אני מחליטה על סימון ניטראלי, למשל מדבקות צבעוניות לפי היעד של הארגזים: אדום לחדר השינה, ירוק למטבח, צהוב לחדר העבודה וכו', אבל אז אני נתקעת עם ה"שונות". מסתבר שיש לא מעט שונות וכבר מראש ברור לי שרבים מאד הסיכויים שהארגזים הכבדים ינחתו בחדרים שאליהם לא יועדו . והרי כל  אחד יודע שאחרי שהמובילים ילכו – כל העברות הארגזים מחדר לחדר יהיו עלי, ואז אדע מה שכולם כבר יודעים שספרים זה הכי כבד ולמה לעזאזל הייתי צריכה איתי את כל הספרים האלה?
מרוב ייאוש ובלבול בין הארגזים ההולכים ומצטברים, אני מחליטה שחבל להשקיע במשהו שממילא אין לי שליטה עליו. אני שמה לעצמי פלייליסט של מוזיקה קצבית במיוחד, ומקווה לטוב..


14.5.2019

לא רואים עליך


אני מדפדפת באלבומי התמונות. דפדוף באלבום זה מסע אל עצמך ואל תחנות בחייך. האלבום מגלה לי ימים שאני לא תמיד זוכרת. הנה אני תינוקת. ההורים שלי נראים מאושרים, אני מופיעה בגן, וכבר  הולכת עם הילקוט על הגב לבית הספר, המון תמונות מהטיול השנתי, מהגיוס לצבא. יש משהו נעים בדפדוף באלבום, להיזכר בכל מיני אירועים קטנים, בבית בו גדלתי, התרנגולות. עץ התות שהיה לנו בחצר ושעליו ביליתי שעות, ןגם בהורים שלי שכבר מזמן אינם.
לפני כמה שבועות סרקתי את תמונות של חמותי. שעות הסריקה הפגישו אותי עם סיפור חייה של מי שאני הכרתי הרבה שנים כאמא של הבנזוג. משונה לראות את מי שאת מכירה שנים כאמא וסבתא כילדה צעירה בבית הספר, מתאבלת על אביה שמת כשהיתה בת שלוש, בפעילות בצופים במצרים... תוך כדי הסריקה את מבינה שמאחורי הבנאדם שאני מכירה שנים מסתתרת איזו ילדה שבטח מתגעגעת לאמא שלה..
עכשיו אני בדפדוף באלבום שלי. החיים שלי נפרשים לנגד עיני בתמונות. אני צריכה לבחור תמונה אחת. זה לא פשוט בכלל. אני רוצה את זו וגם את זו, אולי את זו...
הנה אני כלה. זה אמור להיות היום המאושר בחיי. אני מסתכלת ומנסה לפענח את המבט שבעיני. מה התמונה הזו מספרת ומה היא לא. 
לחתונה שלי הגעתי אחרי תאונה. חודשיים הייתי נתונה בגבס מהחזה ועד אגן הירכיים. לא רואים בתמונה את המתח שהיייתי שרויה בו עד ימים ספורים לפני החתונה. האם אתחתן עם גבס או בלעדיו? עד שבוע לפני החתונה עוד לא היתה לי שמלה. שבוע לפני החתונה היתה לי ביקורת בבית החולים והתופרת הסכימה לחכות עד אז כדי לראות אם ישאירו לי את הגבס או שאולי יורידו אותו. היא הבטיחה שתוך שבוע היא תספיק לתפור. נסעתי לביקורת והרופא החליט להוריד לי את הגבס ולשים אותי בתוך מחוך. ואז אפשר היה לתפור את השמלה.
לא רואים בתמונה הזו את תוצאות הביקור ברבנות, ואת מה שעלה בשיחה עם הרב כשהסתבר לו שבגלל הגבס, לא אוכל ללכת למקווה. הוא אמר לי שזו מצווה שכל מי שנכנסת לחופה חייבת לקיים ובלי זה אי אפשר לכנס לחופה. שאלנו מה עושים והרב שהיה קצת שיכור לא כל כך הצליח להתרכז ואמר לי לבוא למחרת כי הוא צריך לחשוב מה עושים. למחרת, כשבאתי אליו, הוא הוציא דף מודפס. בתחתית הדף הופיעה השורה "חתימת הכלה" ותאריך. במסמך התחייבתי שלא אקיים יחסי אישות עם האיש שאני נישאת לו עד שלא יורידו לי את הגבס ואטבול במקווה...
אחרי החתונה הייתי אמורה לעזוב את הבית שבו גדלתי ולעבור לגור בעיר רחוקה אחרת. לא רואים פה את כל מה שעובר לי בראש: הכאבים. הגבס. ההכנות לחתונה. השמלה. הפרידה מהבית, מאמא שלי, מאבא, מאחותי. לאן אני הולכת? ידעתי רק בכללי לאיזה בית אני עוברת. לא יודעת איזה חיים אני הולכת לחיות כשאני די מוגבלת. איך אסתדר? התאונה הזו טרפה לי את כל הקלפים. ברגע אחד נותרתי ללא עבודה שעליה בנינו את העתיד שלנו כסטודנטים. אני מתבוננת היטב בתמונות. שום דבר מזה לא רואים על הפנים שלי ובטח לא את חוסר הידיעה של מה שיקרה איתי מחר.
לא רואים בתמונה שאני לא מרגישה כל כך טוב ויכולה לעמוד רק לפרקי זמן קצרים, שאני כואבת ושמאד משתדלת להיות שמחה ביום שאמור להיות אחד השמחים בחיי. אפילו היום אני זוכרת שבקושי החזקתי מעמד באותו ערב וממש רציתי שהכל כבר יסתיים ואוכל לחזור למיטה
אני בוחנת את התמונה. שום דבר מהסערה שמלווה את חיי לא ניכר בה. אני נראית טוב, כמו כלה בחופתה. השמלה בסדר. גם הפן. החיים שלי לא כל כך. לא רואים את זה. מבחוץ הכל נראה טוב. גם האושר.

אז מה בעצם את עושה?

כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים. מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגי...