23.2.2024

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים.

שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסיטה ולומדת הרבה בבית. בתקופה הזו קראתי אינספור מאמרים, בעברית ובאנגלית, קראתי כמה ספרים, ביקרתי בכמה ספריות, למדתי להכיר את המודל ( MOODLE ) והגשתי 4 עבודות מתוך 5 שאני אמורה להגיש. בקורס אחר אני מגישה עבודות באופן קבוע כל שבוע. אז למרות שחלפו רק כמה שבועות מאז התחלנו ללמוד ותכף יגמר הסמסטר שקצרו אותו בגלל המלחמה, אני מרגישה שחלפה לה תקופה ממש ארוכה... ואפשר רק לדמיין איך זה מרגיש אחרי שנה..

אני מנסה להתאפס קצת על מה שעבר עלי בתקופה האחרונה. כשנרשמתי, מראש לא חשבתי שהתהליך יהיה כל כך מזמין וכל כך ידידותי. להרשם לאוניברסיטה פעם היה סיפור.. היום הכל אינטרנטי.. "ויום אחר כשתבואי ללמוד תביאי אתך את המסמכים ונעשה להם אימות במקום". וכשקבלתי את מכתב הקבלה (במייל, אלא מה..) חשבתי שזו טעות. באוניברסיטה הקודמת הכל היה מסובך ופה הכל מזמין.. ידידותי.. בגישה של לעזור לקדם את הדברים.. רק תבואי.

וכשהבנתי שקבלו אותי לתואר ממש מתקדם, חשבתי שקצת התבלבלו.. אבל אז הגיע גם האישור למלגה והבנתי שהם רציניים. ואם כך, אמרתי לעצמי שגם אני צריכה להיות כזו..

החרדה הכי גדולה שלי לפני שהשנה התחילה (והיו לי מלא חרדות.. ) היתה שמה שחשבתי על עצמי כל השנים יתברר כלא נכון.. שאני לא חכמה מספיק ושאין לי את מה שנדרש כדי לעמוד בעומס הלימודים, שאני יכולה לשחק אותה כאילו זה אמיתי אבל זה לא אמיתי באמת וסתם היו לי חלומות על ללמוד ולהגיע למשהו.. ואולי בגלל זה שקלתי שלא להתחיל בכלל את ההרפתקאה הזו.. להגיד תודה ולקפל את הזנב בחזרה.. ולחזור למקומי בשקט.. ואז דברתי עם הילד שלי והכל נרגע..

התקופה האחרונה מלמדת אותי שמוקדם להסיק מסקנות. עד כה זה כל מה שחלמתי עליו. שיעורים מעניינים. מפגש עם נושאים מרתקים, מרצים טובים, סטודנטים מגניבים מכל הגילאים ואני לא הכי מבוגרת שם, להפתעתי. ואני מצליחה לדבר ולהשמיע את דעותי ולהיות בעניינים ולהכין שיעורים משבוע לשבוע ולראות שאני ממש מתקדמת.. אני מרגישה את התשוקה ללמוד שמתעוררת בי ואני אומרת לעצמי כל פעם מחדש - את עושה את זה! אפילו הקולות החרדתיים נעלמו וכל מה שאני צריכה זה לאפשר לעצמי להנות מהחוויה האדירה הזו !

אני לא כותבת את כל זה כדי להתרברב אלא כדי להגיד, שכל פעם אני לומדת את זה מחדש, שאם יש משהו שאני יודעת שהוא נכון בשבילי, שהוא האמת שלי, ואפילו אם הדבר הזה נראה לפעמים כל כך רחוק, בלתי אפשרי, ואולי גם לא מושג - מכל הסיבות שבעולם, אז שווה לא לוותר על זה.

ומהרגע שהחלטתי שאני לא מוותרת, אני מרגישה שזה כל כך שווה שבא לי לצעוק את זה.. 

 

9.2.2024

צירי חיים


בכלל לא שמתי לב שהיום, אתמול מתישהו השבוע זה יום המשפחה.. כבר מזמן היום הזה איבד בעיני את משמעותו כשהפכו את "יום האם" ל"יום המשפחה", כאילו כדי לשדרג את היום...אבל זה זרק אותי לימים שהחלטנו לפרק את המשפחה.. אומרים שהמוות הוא לא מפתיע אבל הוא תמיד בא בהפתעה. ככה זה גם עם פרידות. פרידה זה לא דבר מפתיע אבל איכשהו היא תמיד באה בהפתעה..

.

הזכרון שלי מהימים האלה הוא כל כך חזק. יכולתי לראות את הבלבול הגדול שהייתי שרויה בו, את האנרגיה שזה גבה ממני בשלב שבו הייתי. את המאמץ להיות פשוט את. לא לאבד את עצמך. להמשיך לתפקד כאילו לא קרה כלום, שצריך לקום בבוקר וללכת לעבודה, ובאותה העת, להכניס עצמי למוד חדש של מחשבה שאומר שהכל משתנה ואני צריכה להיערך לזה. כי לוקח זמן להבין מה זה בדיוק אומר שהחלטנו להיפרד, איך פורטים את זה לפרוטות.. לתכניות... למעשים... להבנה של המשמעות של הצעד הזה.

.

נזכרתי כמה מבולבלת הייתי בימים שאחרי זה. מתפקדת ומבולבלת. שומרת על שגרה ומתרסקת. בחוץ מעמידה פנים שהכל טוב ובבית מתפרקת. אני זוכרת שלא ישנתי. לילות לא ישנתי. הרגשתי שאין לי מושג מאיפה אפשר להתחיל. כאילו איבדתי את כל המיומנויות הכי בסיסיות שלי.

.

זוכרת איך לאט לאט אספתי את עצמי. הכנתי תכנית. עשרות רשימות, מה לעשות קודם ומה אפשר לדחות. בחלק הפרקטי הייתי ממוקדת מטרה וממוקדת משימות. החלק הרגשי היה יותר קשה.. לוקח זמן לעבד את כל התהליכים האלה ברמה הרגשית ולהבין מה קורה לי.

.

לקח לי זמן להבין שגם אם הכל נעשה בהסכמה אני עוברת תהליך של אבל. פרידה היא סוג של מוות. את נפרדת מכל מה שהיה העולם שלך הרבה שנים, כדי להיוולד לעולם חדש. הבלבול הזה, המוות הזה, חוסר האונים הזה הם חלק מהתהליך שבו את כמו בתוך מנהרה, מנהרת הפרידה, עוברת את כל שלבי האבל ובסופה תיוולדי אל משהו חדש. אבל אז לא ידעתי את זה.

ואז פגשתי את שירו של גיורא פישר "צירי חיים"

צָרִיךְ לִהְיוֹת אִידְיוֹט גָּדוֹל כְּדֵי
לְנַסּוֹת וּלְנַחֵם אוֹתָךְ
כְּשֶׁגְּוִיַת הָאַהֲבָה עוֹד חַמָּה
וְאַתְּ נִשְׁאֶבֶת לְתוֹךְ הָרִיק
הַבּוֹלֵעַ כֹּחַ וָאוֹר
וּמַצְמִיד אוֹתָךְ לַמִּטָּה.


אֵין טַעַם לוֹמַר לָךְ עַכְשָׁיו:
קוּמִי, צְאִי
הֲלֹא מֵאָז שֶׁכִּלוּ אוֹתָךְ רְשָׁפֶיהָ
כָּל נִסָּיוֹן שֶׁלָּךְ לָזוּז
לְהִתְהַפֵּךְ
לָקוּם
שׂוֹרֵף


אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא תַּאֲמִינִי לִי
אַךְ לֹא לַשְּׁאוֹל אַתְּ יוֹרֶדֶת
וְלֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,
חַיִּים חָדָשִׁים
אַתְּ יוֹלֶדֶת
לָךְ
.

אני חושבת שלא במקרה השיר הזה הגיע אלי. קראתי בו הרבה פעמים. בהתחלה בספקנות ולאט לאט בהבנה שאולי יש פה משהו שאני עוד לא לגמרי מבינה. הדבר הכי חזק שעלה לי הוא שלתהליך יש דינמיקה משלו והדברים יקרו בזמן שיתאים להם לקרות. ושאני צריכה פשוט לקבל את זה שאני עכשו במנהרה שאין לי מושג מה אורכה. החושך המתיש הזה, ימשך כמה שימשך אבל הוא תנאי הכרחי בשביל השלב הבא של חיי. ואין בזה שום אפשרות בחירה. עלי רק להיות שם וזהו. זה לא משהו שאני יכולה לבחור.

.

אבל אני יכולה לבחור איך לעבור את השלב הזה. אני יכולה לכאוב לבד, לקבל סיוע מקצועי, להתחבר לקבוצת החברות שלי ולעבור את השלב הזה איתן ביחד. אני בחרתי את הכל. קבלתי סיוע מקצועי, נשענתי מאד על החברות המחבקות שלי, וגם כאבתי לבד.

.

היום כשאני מתבוננת לאחור על התקופה שעברתי ועל המסע שעשיתי, הרגשות מציפים אותי. המון רגשות. אני מתמלאת בפליאה כשאני נזכרת בדברים שעשיתי ובהחלטות שקיבלתי. ועכשו אני מבינה יותר טוב את העניין הזה של המסע במנהרה, כמה הוא היה חשוב וכמה הוא תרם למי שאני היום. ואני בהחלט מרוצה ממה שאני רואה ומתרגשת.

.

וכמו שזה כתוב בשיר של גיורא אני ממש רואה ש"לֹא יִסּוּרֵי מָוֶת הֵמָּה,/חַיִּים חָדָשִׁים/אַתְּ יוֹלֶדֶת/לָךְ..."
ברגעים ההם של אז, לא ידעתי מה תהיה המציאות החדשה שלי. דווקא בזמן שהיה לי הכי קשה והכי לא נוח והכי לא מתאים, דמיינתי לי מציאות אחרת וזה נתן לי כוח לא לוותר ולהמשיך הלאה. והיום כשהמציאות שלי היא יותר מכל מה שיכולתי לדמיין - אני מבינה שזה עובד. שאין דבר כזה "הזמן המתאים". הזמן הוא אף פעם לא נוח ולא מתאים אבל הוא מה שיש.. ועם זה אני יכולה להתמודד...

31.1.2024

לאן אני הולכת - המסע אל עצמי

 יעקב מישורי - פרט מתוך עבודה

בבוקר לא היה ברור לי לאן אני נוסעת. ידעתי לאן מבחינת המקום אבל לא ידעתי לאן אני נוסעת בבפנים שלי.. לאיזו הרפתקה אני יוצאת עכשו.

היו לי שאלות אבל בחרתי לא לעסוק בהן. רציתי לבוא לשם סקרנית, מתעניינת, פתוחה, רציתי ללמוד, שכל החושים שלי יפתחו לגמרי וינועו כמו המחושים של העכביש. רציתי להחשף לדברים בקצב שנקבע, להתרגש מכל גילוי ראשוני, להרגיש את השפעת הגילוי הזה עלי, גם במובן התודעתי וגם הגופני. רציתי ששאלת שאלת המסע הכל כך חשובה תתברר לי לאט לאט ושהתשובה עליה תהיה גם התשובה לשאלה מי אני, ומה הן פני האמיתיות.

יש לי שתי פנים. ישנו הסיפור של רצף האירועים של חיי. של הסיפורים שאני אורזת ומספרת לעצמי ולסביבה, בהם אני מספרת מי אני,

ויש מה שלא מסופר, מה שקיים בתוכי, שעליו נערמו סיפורים, הדחקות, אמונות, נורמות ותובנות שנטמעו בי במשך השנים, התיוגים, הפחדים שלי, ההקשבה ללב, הפוטנציאל השלם שלי, כל מה שמאפשר לי להיות מאושרת, מסופקת וחופשיה, נטולת פחד, כעס ותחושת תחרות מול העולם.

עם כל אלה יצאתי למסע.

כשהגעתי לשם, הייתי מוכנה לשכוח את עצמי, לשתף פעולה ולהתמסר כדי לקבל הארה מכל מה שיקרה בשעות שאהיה שם. הייתי מוכנה לשכוח את כל מה שאני בחוץ, ולתת לתודעה שלי להוביל אותי בדרכים שתבחר לה. 

הייתי קשובה. רציתי להיות החוקרת והמדריכה של עצמי, לפי ההנחיות שאקבל. וכך עשיתי.

בטעימות הראשונות הרגשתי איך הגוף שלי שוקע לאט לאט למצב שבין הזיה לריחוף... בהתחלה הכל היה עמום ולא מובן.. הראש קצת כאב לי, תחושה קצת לא נעימה בבטן.. חשתי מסוחררת .. היה לי קצת קר. לאט לאט הקור התפוגג ושקעתי בחמימות נעימה של השמיכה ושל המסע שיצאתי אליו .. חשתי שאני מטלטלת בין תהומות שנפלתי אליהם לפסגות שרחפתי אליהן.

וראיתי דברים מדהימים. תמונות בצבעים עזים כמו בסרט התחלפו לנגד עיני. תמונות של דברים שעברו עלי.. היו שם אנשים שאני מכירה, אף אחד לא דיבר איתי. הם רק חלפו לנגד עיני והמשיכו הלאה. חלק מהם חייכו אלי אחרים רק התבוננו. באמצע הופיעה אמא שלי, ממש כמו שאני זוכרת אותה, קראה לי בשם שרק היא קראה לי ככה, ואמרה לי בקול נעים ורך שבאה לבקש ממני סליחה, שהיא מצטערת שלא היתה בשבילי כשהייתי צריכה אותה. אחר כך נעלמה וחזרה שוב כמה פעמים. לפעמים דברה וחזרה על מה שאמרה ולפעמים שתקה ולא אמרה דבר ורק התבוננה בי..

הייתי סוערת וחסרת שקט. התחושות שלי היו עזות וברורות, הרגשתי את הנשימה שלי נכנסת ויצאת מתוכי. נשמתי עמוק והנשימה הזו התערבבה במחשבות, בזיכרונות ובחלומות.

חוויתי זרם של חוויות שבאו אלי ללא הרף; כאבתי, וכעסתי ואהבתי ביחד. החווית הבליחו לרגע, יש שנשארו קצת יותר ונעלמו, ובמקומן הבליחה חוויה אחרת, וגם היא נעלמה, לא ידעתי מהן בדיוק החוויות הללו. רציתי לתפוס אותן שישארו אבל הן נעלמו ובמקומן באו אחרות ואני מתבוננת ולא שבעה ממה שאני רואה.

וכל הזמן הזה המוזיקה מנגנת בחלל ואני שרה בקול את המילים שאני מכירה, שיוצאות מתוכי החוצה..

וכשהשיר "את חרותי" התנגן בחלל החדר הרגשתי שהוא יוצא ממני, שהוא הוא הדרך שעשיתי..

את חירותי / שמרתי לי אותך /כמו כוכב בסער
את חירותי /עזרת לי לעמוד / בכל כאב וצער

ולצעוד בדרכי גורלי /עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה /וללכת ללכת

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די /רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי/ ושלך רק הנני

את חירותי /הורית לי לוותר /על תפנוקים ונועם
את חירותי /לימדת את ליבי / גם בבדידות לשמוח

את שלימדת אותי לחייך /למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום וללכת לי הלאה

את חירותי /בלילה קר אחד /הפרתי את בריתנו
כך לבדי /ערקתי מהשביל /עליו פסענו שנינו

ואז התחלתי לרקוד ... היה לי כל כך נעים..רקדתי מתוך תחושת חירות וחופש עמוקה שהציפה אותי ורקדה ביחד איתי.. הריקוד יצא מתוכי והעצים בי את תחושת החופש שבערה בתוכי. וככה חוללתי לי וחוללתי... זורמת עם מה שבתוכי והרגשתי כל כך מאושרת וכל כך קלה וזו היתה תחושה מדהימה מדהימה ורציתי שהרגעים האלה לא יגמרו...

בבוקר התעוררתי בתחושה של אושר גדול... הרגשתי שעבר עלי משהו שקשה לבטא אותו במילים.. ושאלתי את עצמי האם אני אותה אחת שיצאה למסע, מה השתנה בי ומה עוד אני יכולה לגלות על עצמי..

 "איך יתכן" תמה ג'ונתן, "שהדבר הכי קשה בעולם הוא לשכנע ציפור שהיא חופשיה ושהיא יכולה להוכיח זאת לעצמה אם רק תקדיש זמן לתרגול? למה זה צריך להיות קשה כל כך?"

פלטשר עדיין מצמץ לנוכח השינוי בתפאורה. "מה עשית בדיוק בשביל להגיע הנה?"
"
אמרת שאתה רוצה להיחלץ מההמון, לא?"
"
כן אבל איך..."
"
כמו כל דבר אחר פלטשר, תרגול.""

ג'ונתן ליווינגסטון השחף.


1.1.2024

שנה חדשה - קלפים חדשים

 

השעון המעורר קטע את שנתי בבוקר, רוך הסדין עטף אותי בנעימות והיה לי נעים מתחת לשמיכה החמה. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. חשבתי על המטלות שחיכו לי באותו יום והחשק לקום הלך ופחת. הרגשתי שלא בא לי להתחיל את כל מה שתכננתי ליום הזה ואז הגיע החתול להזכיר לי שעלי ללטף אותו. זה נוהג קבוע אצלו כל בוקר ברגע ששמע שהתעוררתי. אני מלטפת ומלטפת ובכל פעם שאני מפסיקה הוא דוחף את האף שלו להזכיר לי שאני לא קובעת. כשנמאס לי ללטף אני קמה מהמיטה.

נזכרת שוב ברשימת המשימות שלי להיום: להתקשר לחברת הסלולר, לקבוע תור במרפאת השיניים, לסיים את הספר למועדון הקריאה, לבקר את יהודית, לחפש את האישורים שהלכו לי לאיבוד במעבר הדירה, לנסוע לאוניברסיטה... כל אלה יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.  

נעים לי בתוך אזור נוחות שלי. בפנים, בתוכו, אני מרגישה עטופה. בבית. הכול מוכר. כל ההרגלים שיצרתי ואני משלה את עצמי שהוא שומר עלי ומגן עלי מפני תחלואי החיים. אזור הנוחות הוא מאפיין חשוב שלי. הוא מגדיר אותי. באמצעותו אני מצהירה כלפי כל העולם מהם ההרגלים שלי ומה הגבולות שלי.

אבל אזור הנוחות הוא יצירה של הדמיון שלי. כשאני מרגישה שאני זקוקה לשינוי וליותר עניין בחיים אני יוצאת ממנו כדי לחפש חוויות חדשות. ככל שאני מתרחקת ממנו מפלס המתח עולה. לפעמים המתח הזה כל כך מעורר את החושים שלי עד שזה מציף אותי בפחד. החוכמה היא להגיע לרמה של מתח שמעורר את החושים לפעול היטב מבלי שהפחד יציף אותי.

ככה בדיוק קרה לי השבוע שממש הרגשתי איך הפחד מתחיל להזדחל לו מתחת לעור שלי, כשאני מותחת את אזור הנוחות שלי.

בחודש האחרון מצאתי עצמי מתעסקת בלחזור ללמוד באוניברסיטה, שמתי לעצמי רף גבוה, לא לימודי חוץ אלא תואר במסלול מחקר. זו היתה חוויה ממש טובה. כל דלק שדפקתי עליה נפתחה לרווחה והזמינה אותי להיכנס. וככה מצאתי עצמי כל החודש עסוקה בלהרשם, להבין מה זה אומר, להחליט מה ללמוד, להבין מה הדרישות, מה מצופה ממני, כמה זה ידרוש ממני, נברתי בתיקים לחפש אישורים, הוצאתי מתוך המגירות את מה שחשבתי שכבר לא אגע בו לעולם. וכל פעם אמרתי לעצמי שאם זה לא ילך – אז אני אוותר, אבל בפאזל הזה כל החלקים הסתדרו ממש נהדר וקבלו אותי למה שרציתי ונשאר רק לשלם שכר לימוד..

ופתאם התחילה המלחמה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואמרתי לעצמי שאולי זה סימן שאני לא באמת צריכה ללמוד, ויום אחד הגיע הרגע שבו אמרו שאין יותר דחיות ובשבוע הבא מתחילים והפעם זה סופי. ואני עוד לא שילמתי.

וכשזה התקרב.. ממש קבלתי רגליים קרות. כל מיני אסימונים התחילו ליפול אצלי.. כל מיני תסריטים רצו לי בראש שאולי קפצתי גבוה מדי במחוייבות הזו ואמרתי לעצמי מה את צריכה את זה ולמה לך להכניס עצמך למקום הזה ומה היה רע לך קודם.. ואמרתי לעצמי שמזל שלא שילמתי שכר לימוד אז עוד אפשר להתחרט.. אבל לא באמת רציתי להתחרט. רק רציתי רק לקבל חיזוק לצעד שאני עושה.

ואז הלכתי לדבר עם הילד המתוק שלי וסיפרתי לו הכל ושאלתי אותו מה דעתו ואם כדאי לוותר והוא אמר לי מה פתאום !! את פשוט בפאניקה שזה דבר טבעי כשהולכים למשהו חדש שלא יודעים אותו. "כשתרגעי, תראי שהכל בסדר".

ושמעתי ממנו את כל מה שרציתי לשמוע.. ובסוף בסוף אמר לי שהוא גאה בי וגם האחים שלו פרגנו.. והרגשתי איך כל האמונה שלי בעצמי חוזרת אלי והפחד פשוט מתמוסס מולה..

הרגשתי את האמונה הזו דוחפת אותי להרחיב את אזור הנוחות שלי.

דמיינתי עצמי למטפסת הרים, שכל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לטפס לרמה גבוהה יותר בהר. 
אתגרים כאלה הם בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

הכי טוב זה לגדול מרצון  ולא מכורח. הגדילה משנה את נקודת המבט שלי. מה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ולהישג. אני מדמיינת את עצמי ניצבת על הר גבוה. מאחור אפשר לראות את חיי פרוסים למרגלותיו ומקדימה - שיא ההר הולך ומתקרב, ואני מטפסת לשם.

 בחצות התחילה שנת 2024.

תוהה אילו קלפים יפלו בחלקי בשנה הזו, מה אני מבקשת מהשנה הזו...
שההרים לא יהיו גבוהים מדי וגם האתגרים יהיו בגודל סביר
שיהיה לנו  זמן לאסוף את השברים של כל מה שקרה פה ב-2023,
שתהיה פה ממשלה כמו שמגיע לנו, כזו דואגת לאזרחיה,
הרבה בריאות לאנשים שאני אוהבת
שנאהב הרבה
שנראה את הטוב שהחיים יכולים לזמן ונחיה אותו

 

 

 


13.12.2023

פריחת החלמוניות

 

אני מקנאה בכל אותם פרשנים, גנרלים לשעבר ושאר מומחים לביטחון ומומחים בגרוש שמדברים בסימני קריאה. שיודעים מה צריך לעשות, מה יקרה, מה התרחיש הנכון.

אני מקנאה בכל אותם מומחים לטראומות ולהתאוששות ולשיקום ותקומה מחדש, שיודעים מה צריך לעשות ומה יקרה ויודעים להגיד כמה מהר נתאושש והארץ תפרח ונשוב להיות כפי שהיה בעבר.

אחרי האסון שקרה לנו, שבו, בנוסף לאובדן בלתי נתפס בחיי אדם, שבו קרסו כל הקונספציות והנחות היסוד, צריך קצת צניעות, קצת סימני שאלה ובעיקר חשיבה מחדש..

עברנו משהו איום ונורא. בלתי נתפס. דברים שקשה לתאר

אני מרגישה שהשפה שלי אין בה מספיק כדי לתאר את מה שהיה, את גודל המחדל, את גודל האבדן

עברנו טראומה גדולה מאד. הטראומה הזו מטלטלת אותי לגמרי, מערערת הכל בתוכי.

אין לי תשובות למה צריך לעשות

אני לא מגדירה עצמי מומחית לשום דבר

אולי יש לי קצת ניסיון.. בהתמודדות עם טראומות.. קצת..
מעצמי למדתי שהיכולת להתמודד קשורה בזה שאני צריכה קודם כל לדאוג לעצמי.. כשאני במצב טוב אני יכולה לסייע למי שמסביבי.
  

אחרי כמה שבועות של תפקוד על הקצה אני מרגישה צניחה של אנרגיות. לא פעם יש לי קושי להרים את עצמי ולעשות... יש לי נפילות במצב הרוח ובתחושת המסוגלות וגם התקווה . לא פעם אני מרגישה שאני מאבדת אותה. 
זו תקופה כואבת מאד, כאב שלא קיימות מספיק מילים לתאר אותו.

כוחות הנפש שאני נדרשת להם כדי לשרוד את המראות, החרדות, המחשבות, הרגשות - הם רבים. 
התקופה הזו דורשת ממני הרבה כוחות, התמדה, אופטימיות ויכולת עמידות.
התקופה הזו תימשך עוד זמן רב ולאחריה תבוא תקופת שיקום ממושכת.

זה הזמן לחדד לעצמי את ההבנה שאין לי שליטה על מה יגיע לפתחי - אלא רק על מה אעשה מולו.

זה הזמן לסמוך על החוסן הפנימי שלי
חוסן לא אומר שאנחנו בלתי מנוצחים;
חוסן אומר שאני אהיה בסדר למרות הקושי, מתוך אמונה במסוגלות שלי, מתוך ראייה אופטימית וניהול מיטיב של עצמי..
 

אני שואלת את עצמי מידי פעם -
״מה יש במשבר הזה שאני יכולה לגדול ממנו?״
״מה יכול לגרום לי לצאת ממנו חזקה יותר ממה שנכנסתי אליו?״
חוסן זה דבר חשוב ואין שני לו. 
ובתקופה הקשה הזו הוא עוזר לי להרים את עצמי ולהסתכל קדימה. 


25.9.2023

כיפור עם החתול

כשחכים היה גור חתולים בן כמה ימים הוא הגיע אליו לאומנה של כמה חודשים בגלל בעיות בריאות. החתול היה זקוק להשגחה, נאסר עליו לצאת החוצה וקבל הרבה תרופות. זה היה קשוח מאד. בתקופה הזו השניים התאהבו ומאז לא נפרדו. החתול אמנם גדל יפה אבל בעיות הבריאות הקשורות למערכת החיסונית שלו לא חלפו. בכל פעם שהילד היה צריך להעדר מהבית לתקופה, היה צריך למצוא לחתול סידור. בפעמים הקודמות העבירו אותו להשגחת חברים ולא פעם זה גרם להידרדרות בבריאותו. החתול מאד מתוק ושופע אהבה אבל הוא גם חתיכת סיפור.

הפעם כשרצה לנסוע החליט שהכי טוב שהחתול ישאר בבית והוא יסדר לו דוגיסיטר או קאטסיטר. מי שמע שעושים בייביסיטר לחתול.. הוא מצא סידור נחמד אבל הסתבר שבאמצע נופל יום כיפור ואי אפשר לבוא לכאן עם רכב.. כששיתף אותי בהתלבטות אמרתי שאני אבוא לחופשה אצלו בכיפור ואשמח לדאוג לחתול.

וככה מצאתי עצמי נוסעת בערב כיפור לעשות בייביסיטר לחתול במושב של שומרי מסורת (דתיים?) בגליל.. אחרי שציידתי עצמי בכל מה שצריך, בעיקר אוכל, ספרים ומחשב, מוקפת בצימרים עם שמות כמו: בקתת החלומות, צימר נוגעים בשמים, סוויטת אהבה בנוף, מערות אורחן התענוגות, בקתות האושר, עברתי לסטייט אוף-מיינד של חופש.

בחצר שלו בדיוק מבשילות התאנים שטעמן כטעם גן עדן. תכננתי לקרוא על המרפסת כשצלחת של תאנים ממתיקה את החופש שלי. בכניסה לבית אני פוגשת את מלכה החתולה הגינג'ית. פעם קודמת כשבאתי היתה בהריון, עכשו הגורים שלה מסתובבים בכל פינה.  

אחרי שהתמקמתי יצאתי החוצה לעשות סבוב על עץ התאנים. מלכה והגורים שלה נמו את שנתם על המרפסת. כשפתחתי את הדלת כולם נבהלו וברחו. אחד הגורים שישן בפינה מאחורי הכורסא החומה, התבלבל ובמקום לברוח לחצר, ברח הישר לתוך הבית, לתוך חדר השינה והתחבא מתחת למיטה.

לקחתי מטאטא כדי לנסות להבריח אותו החוצה, אבל הוא ברח לפינה השניה מתחת למיטה. הזזתי את המיטה הכבדה. היה חשוך שם. ארגזי האכסון שהיו שם לא אפשרו לאתר את הגור שברגע מסוים הבין שטעה בגדול ולא הפסיק לילל. קול צרחותיו המייללות נשמע למרחקים. קערת המים ששמתי ליד המיטה לא פיתתה אותו לצאת, גם לא החטיף שבדרך כלל מפתה את כולם. לא ידעתי מה לעשות.

אחרי כל מיני ניסיונות כושלים נוספים, מצאתי עצמי עומדת עם המטאטא באמצע החדר, הגור מילל מתחת למיטה, אמא שלו עומדת בפתח הדלת ומיללת וכולנו אובדי עצות.. יום כיפור כבר נכנס הרחוב דומם ואי אפשר להזעיק עזרה.

תרפי, אמרתי לעצמי, עכשו אין לך מה לעשות. חשבתי שהגור יתעייף וילך לישון ואז יהיה קצת שקט. דאגתי לו מאד. הוא קטן, איך יאכל, אין לו מים, הוא יכול למות ואני אפילו לא אדע את זה. תגבורת אפשר להזעיק רק כשיצא החג.. אמא שלו לא מפסיקה ליילל בחוץ. כל התכניות לקרוא בנחת, לכתוב קצת, טלוויזיה.. השתנו ברגע. יש לי פה עניין שעלי לפתור ואין לי מושג מה אפשר לעשות.

כל כך התעייפתי מכל הארוע הזה שהחלטתי ללכת לישון אבל היה לי קשה להרדם. המחשבות הציפו אותי. הלילה התנהל בריטואל שחזר על עצמו. בהתחלה היה שקט ונרדמתי. בכל פעם שהסתובבתי במיטה הגור יילל. שמעתי אותו עובר מצד אחד של תחתית המיטה אל הצד השני, עוצר ומיילל, שקט, אני מסתובבת, הגור מתחיל ליילל שוב, אני מתעוררת, הוא שותק, מנסה מסתובבת והוא שוב מתחיל. סיוט. שמתי לב שבמהלך הלילה הקול שלו נעשה צרוד וחלש יותר.

קצת אחרי השעה ארבע הוא התעורר והתחיל מיילל שוב בקול חזק. חשבתי לעצמי שאולי זה כמו אצל החולים הסופניים שלפני שהם מתים יש אצלם התאוששות ונדמה שהם חזרו לעצמם.. אחרי זה כבר לא הצלחתי להרדם. קראתי קצת, הבוקר התחיל לעלות וקמתי מהמיטה.

החלטתי לפתוח את כל הדלתות החוצה ולקוות שאחרי הלילה הזה הוא יאזור אומץ ויצא מתחת למיטה אל החופש. אמא שלו עמדה בפתח הדלת. חשבתי שאולי כדאי לתת לה להכנס. היא נכנסה כשהיא מסתכלת לעברי כל הזמן בחשש, הלכה לכיוון חדר השינה ותוך שניה יצאה משם כשהגור בעקבותיה. פשוט ככה. ברגע מסויים הוא כשל מלכת ונשכב על הרצפה. היא חזרה אליו, תפסה אותו בשיניה באזור הצוואר וגררה אותו החוצה.

בחוץ עמד על הרגליים ושניהם נעלמו במורד השביל.

22.9.2023

אמא יקרה

אמא שלי מתרגשת בחתונה שלי

17 שנה מאז נפרדנו ממך, אמא.

עם השנים הדמות שלך הולכת ומתרחקת מאיתנו ולפעמים כבר קצת קשה לזכור אותך כפי שהיית, אבל יש לנו תמונות ויש הרבה זכרונות ויש לנו הרבה ממי שאת היית והשפעת על כולנו.

באופן אישי היו שנים שלא הייתי קרובה כל כך אליך פיזית ולכן הזכרון שלי קצת יותר מטושטש. רותי, קרן, הדס ואבישי שחיו אתך באותה חצר זוכרים אותך היטב.

הם זוכרים הרבה מהמשפטים שהיית אומרת ומהתנהגויות שלך ולמרות השנים הרבות שחלפו את מאד מאד נוכחת בחייהם, בהומור, בחיוך ובאמירות נצחיות שרק פה מבינים אותן. וכמובן בכל רגע נתון שאפשר, אף אחד לא יפספס הזדמנות להכניס איזו התבטאות שאפיינה אותך – מיד צץ המשפט המתאים שמתחיל ב: "סבתא  נינה היתה אומרת..." אפילו עלמה שלא הכירה אותך אמרה לי אתמול ש"אמא אומרת שסבתא נינה היתה אומרת שחבל על כל טיפה". בשבילנו הנוכחות שלך אתנו כל הזמן היא עובדה קיימת.

השבוע אבישי שלח בקבוצה צילום של פתק ששמר, שכתבת, בתקופה ששאול היה מאושפז. כתב היד המיוחד שלך, שאפיין אותך, עורר בנו זכרונות. נהגת להשאיר פתקים כאלה בכל פעם שנסעת מהבית. בפתק הורוד הקטן את מביעה התעניינות בשלום שאול, דואגת לכולם, דואגת לאוכל.. הפתק הזה הוא כל כך את.

למרות שאת לא פה את נוכחת במיינדסט של כולנו. את כנראה ההשראה הגדולה והמוקדמת ביותר של להיות אופטימית, לקבל את המציאות כפי שהיא ולהתמקד במה שחשוב בחיים. הלכת מאיתנו לפני עידן הפייסבוק והווטסאפ. אין לי ספק שאם היית חיה בעידן הזה כל מטבעות הלשון והביטויים המיוחדים לך היו מונצחים על הכתב..

למרות שהיו לך חיים לא פשוטים היית אשה אופטימית ושמחה בחלקה. תמיד ידעת לראות את הדברים הטובים שהיו בחייך. שמחת במשפחה שהקמת והדבר הכי חשוב מבחינתך היה, שלבנות שלך יהיה מה שאת לא זכית לו. אמרת תודה על כל יום, וגם כשהיו משברים לפעמים – תמיד ידעת לצאת מהם מחוזקת עוד יותר.

וכל זה מבלי לקרוא פוסטים של עצות, בלי להשתתף בסדנאות ובלי להאזין לפודקאסטים על פסיכולוגיה בגרוש, שלא ממש היו זמינים אי שם בשנות החמישים וגם לא בשנות השישים. העולם שלך התרחב כשהאזנת לשידורים בטרנזיסטור שעמד על החלון הקטן במטבח.. . בבית הקטן שבו גרתם ביהוד, בזמן שהיית מבשלת. היית דוגמא מהלכת לאי תלות של אושר בנסיבות וכל זאת בלי להאזין להרצאה אחת של פסיכולוגיה חיובית .

היית מאושרת מלבשל במטבח מטעמים שכנראה לעולם לא אצליח באמת לחקות. ענן הריח של האוכל המתבשל על הגז במטבח, היה הדבר הראשון שהייתי פוגשת כשהייתי באה לבקר אותך. בשבילי הריחות האלה היו הבית. הכי את. אני עוד זוכרת את ריח הבורשט שלטעמו אני מתגעגעת עד היום. ריח הדגים המתבשלים שהיה מעיר אותי מוקדם בבוקר בכל ערב ראש השנה או פסח, זה היה בשבילי הסימן שהחג תכף נכנס.

 בערב כיפור ימלאו 17 שנים לעזיבתך אותנו.

אני לא זוכרת הרבה ממה שאמרת או עשית. אני כן זוכרת שגרמת לנו להרגיש שהכל תלוי בנו. גרמת לנו להרגיש שיש יופי בדברים הקטנים, לראות את היופי שבשגרה. להבין שהאושר בא מהדברים הקטנים שיש ביומיום.. 

אני בטוחה שאם היית קוראת את זה, אמא, לא היית מבינה על מה אני מדברת, כי בשבילך אלה היו פשוט החיים.

אנשים רואים במוות פרידה. אבל מוות הוא גם חיבור. הוא הזדמנות לתחילתם של יחסים מסוג שונה. אנחנו עושים את זה ע"י החייאת הזכרונות שלנו אתך, המשפט "מה סבתא נינה היתה אומרת על זה" – הוא החיבור אליך, למהות שלך, זה קשר, וזו מערכת יחסים.

באנו לפה היום להיות להתקרב קצת אליך ולהגיד לך את המשפט שכתבה מאיה אנג'לו: "אנשים ישכחו מה אמרת, אנשים ישכחו מה עשית, אבל אנשים לעולם לא ישכחו כיצד גרמת להם להרגיש." נוחי בשלווה על משכבך, אמא וסבתא יקרה.

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...