21.2.2020

אני מגלה את אתרי ההיכרויות



מציאות חיי הקודמת התרחשה במעגלים פחות או יותר קבועים, עם אנשים שאני מכירה שנים בקשרי עבודה או ידידות. במקום חדש התעורר בי הצורך להתחבר למעגלים חדשים. הצטרפתי לכל מיני מסגרות אני לומדת גרמנית, רצה במכון כושר, שוחה בבריכה המקומית, אני מוצאת עצמי במקומות חדשים וחלקם גם מפתיעים..
גיליתי שלשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, יש השפעה על הכישורים הבינאישיים שלי ושעלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים וגם לפתח חדשים שמתאימים למציאות החדשה, אם אני רוצה שתצמח מזה מערכת יחסים כלשהי.
בשלב כלשהו החלטתי לבחון את הדבר הזה שנקרא "אתרי היכרויות". היו כאלה שהזהירו אותי מהם. התעניינתי אצל חברותי הגרושות הוותיקות וכל אחת יעצה לי משהו אחר. to make the long story short, גיליתי שזה עולם גדול ומגוון. התקבעתי על אחד שהגדיר עצמו אתר לאקדמאים ונרשמתי..
המפגש עם המציאות הוירטואלית היה מפתיע. למדתי את שפת המקום ואת ההתנהלות בו, יצרתי פרופיל, שמתי תמונה נחמדה וחשפתי עצמי לעולם.
התגובות לא אחרו לבוא וכך גם הפונים. תוך זמן קצר הגעתי למסקנה שאפשר לחלק את הפוניםאלי ל-3 קבוצות:
הצעירים – גברים בגילאים שבין 35 ל-45 ואף צעירים מזה, הנשואים, ואלה שבגילי – פחות או יותר.
הצעירים – אלה פונים בעיקר לקראת סוף שבוע.. כנראה גילו שהם הולכים לבלות את השבת לבד אז הם מחפשים בילוי. נוסח הפניה הוא בדרך כלל זהה "אני לא מסתדר עם בנות בגילי, מתאימות לי בנות יותר מבוגרות" בנות? נו טוב.. ה"דיבור" הוא תמיד סביב היתרונות המשמעותיים שמביא איתו הגברבר הצעיר, שהם בדרך כלל מסתכמים סקס עם גבר צעיר. וואו...  זה מוצג כסוג של מתנה ליקום וההנחה היא שאשה בגילי (המתקדם) תעוט על ההצעה השווה הזו כי הם הרי יודעים שזה מה שאני מחפשת...
אני, מצד שני, הייתי סקרנית לדעת מה מביא גברבר צעיר להציע יחסים למישהי שיכולה להיות אמא שלו.. כולם כאחד התחייבו שזה רציני ולא רק למטרות חפוזות. ממש לא השתכנעתי. אולי אני סתם  מקובעת..
הנשואים – את אלה קל לזהות. הם בדרך כלל לא מציגים עצמם בתמונה, הפניה קצרה ומנוסחת בלקוניןת ותכף מבקשים לעבור מהתכתבות בתוך האתר לוואטסאפ. באתר נמחקות מיד כל העדויות בכתב... בווטסאפ תקבלי תמונה של המועמד שמחפש בדרך כלל חברת נפש, מישהי לשוחח איתה, לא סקס חלילה. רק חברות נפש.. כשהשיחה מתפתחת קצת יותר, ימהר הגבר הנשוי להציע להפגש.. ולהצהיר שמדובר פה ב-'win – win הוא יקבל חברת נפש לבילוי של רבע שעה בדרך לעבודה או בדרך הביתה מהעבודה, ואת? סקס שבטח מזמן לא היה לך ...
הקבוצה השלישית – הגרושים/האלמנים וגם הרווקים – יש ביניהם שמחפשים נשים צעירות ואז אני מבוגרת מדי עבורם ויש גם כאלה ש..נו.. הם חיפשו מישהי יותר צעירה אבל בינתיים עו לא מצאו מה שחפשו.. אז הם מוכנים להפגש אתך.
הגברים בקבוצה זו מרביתם גימלאים, חלקם עובדים וחלק לא. יש שנמצאים הרבה שנים בסצינת הדייטים ועדיין לא מצאו זוגיות קבועה.
ואת, שרק הגעת חדשה למקום הזה, ומבקשת קצת זמן ללמוד ולא למהר – להם אין סבלנות בשבילך, כל אחד ילמד אותך מה הכי טוב בשבילך, שאת צריכה לחטוף את הגבר הראשון שפונה אליך כי יותר טוב ממנו לא תמצאי.. וכי נשים כמוך שלא ממהרות להחליט וחושבות שכדאי להמשיך לחפש – הן בסוף נשארות לבד. המסקנה? אם כבר עשיתי לך טובה ופניתי אליך – את אמורה להעריך את זה וליפול ישר לזרועותי. אהה.. את גם עובדת? אז מתי יהיה לנו זמן להפגש?
דרך האתר נפגשתי עם כמה גברים. לאחר יותר מ-40 שנות נישואין לגבר אחד זו הייתה חוויה מרתקת, מהרבה בחינות.
ראשית, זכיתי לראות עולם. הדייטים שלי היו במנעד גילאים ומקצועות ועיסוקים. נפגשתי עם אנשים נדיבים וגם כאלה שלא. הוזמנתי לכל מיני חופשות שקודם רק יכולתי לחלום עליהן, אם אסכים ליחסים..
שנית, למדתי להעריך את עצמי כאישה "שווה" על אף היותי באה בשנים… שמעתי שאני סקסית,  מדהימה, לא מעט אמרו לי שאני "שווה" וכמעט כל מי שפגשתי רצה שמה שהתחיל בינינו גם ימשך.. לא פעם צרמה לי התחושה שמדובר פה בסוג של שוק אבל בחרתי להתרכז ב"טוב".
שלישית, יצאתי, התפרקתי קצת, התפנקתי, נהניתי וחשבתי רק על הרגע ועל מה שטוב לי
רביעית, נחשפתי לעולם ההיכרויות על חוקיו המוזרים, שרוב הזמן קרע אותי מצחוק. אבל הדבר החשוב והמשמעותי ביותר היה העובדה שיכולתי להגדיר ולדייק לעצמי, מדייט לדייט, מה חשוב לי עכשיו במערכת יחסים. ואחרי שהגדרתי לעצמי את זה – לא ויתרתי ולא התגמשתי.
בהתאם לכך שבתי ועידכנתי מידי פעם את הפרופיל שלי באתר ההכרויות.
כתבתי במפורש שאני בסטטוס החדש רק חודשים ספורים, ולכן כל מי שבחרתי שלא להמשיך איתו טען כמובן, שאני פשוט לא פנוייה רגשית וזה מוקדם מידי עבורי.
כל עניין הדייטינג היווה חלק מתהליך ההבראה שלי מהקשר הקודם והתבשלות שלי לקראת הקשר הבא, לכשיבוא.
הייתי צריכה לבחון, איך מפתחים קשר לצד הכאב על אובדן, איך נראה פרק ב, ועוד. הרגשתי שאני רוכשת ידע משמעותי ומעשי, בגישה סקרנית ופתוחה, ובלי דעות קדומות.
אחרי תקופה קצרה התעייפתי מהמהירות שבה יחסים אינטרנטיים מתחילים ונגמרים והחלטתי לקחת הפסקה מהעיסוק הזה. דקה לפני שעצרתי מצאתי מישהו ממש נחמד ועכשיו אנחנו מבררים בינינו את טיב הקשר שלנו
אני כל הזמן מזכירה לעצמי לא לשכוח את מה שחשוב לי: להרגיש בטוחה ולהיות מי שאני ולבסס את היחסים על תקשורת פתוחה, הכלה, קבלה
אולי בסוף יצא מזה משהו  נחמד

20.1.2020

מה יש לך במקרר?

אני פותחת את המקרר ומסתכלת על התכולה שלו. הכי קל לראות את המדף העליון. בחלק הקדמי נמצא כל מה שבשימוש יומיומי. הגבינה הלבנה, הקוטג', שקית הניילון שבתוכה עטופות פרוסות הגבינה הצהובה.

יש לי מושג מה יש בחלק הקדמי. כל מה שקורה אי שם מאחור הוא התעלומה, וזה רק כשמדובר במדף העליון. ובמדפים למטה? מה בדיוק קורה שם? אני רואה מה שנמצא קרוב. בפנים זה כבר סיפור אחר. לא פעם אני מגלה שם קופסה של תותים שאפשר לקחת אותה למחקר מדעי, או שקית עם רוטב אדום שנדמה לי שבגלגול הקודם היה סתם עגבנייה...

באופן מפתיע, בדיוק אותה תופעה קיימת גם כשמדובר בארון הבגדים שלי. אני משתמשת אך ורק במדף האמצעי, וגם בו רק בחלק הקדמי. כל מי שעומד מאחוריו מצדדיו ומעליו הוא לא קיים. לאחרונה הצלחתי להבין שבעצם כמעט את כל סוגי הבגדים שקיימים כבר יש לי, אני פשוט לא זוכרת אותם.

ככה גם לגבי שידת המגירות שלי שמכילה את התחתונים והחזיות והגרביים. מה שקדימה נשלף ראשון. השאר? יחכה לזמן שאסדר את המגירה ואין לדעת מתי ואם בכלל נפגש שנית..

כן, מתברר שלא רק שאני לא זוכרת מה יש לי בפריזר, בארון ובמגירות, אנחנו גם לא זוכרת מה יש לי במגירות הפנימיות שלי. אני לא זוכרת איזה יכולות נחבאות אצלי אל הכלים. במשך שנים התרגלתי להתרכז בשתיים שלוש חוזקות שהיו הכי זמינות ונגישות, ובכך סגרתי את העניין, בטוחה שזה כל הסיפור, שרק בזה אני טובה. ויותר מזה, שבשאר הדברים אני ממש ממש גרועה.

התקופה האחרונה מזמנת לי התנסויות רבות חדשות, ביניהן, כאלה שנדחקו לסוף המגירה ושמזמן לא הוצאתי החוצה וגם כאלה שאף פעם לא היתה לי ההזדמנות להשתפשף או להתנסות בהן. אני מוצאת עצמי מנהלת מו"מ בנושאים שאף פעם לא עסקתי בהם, בודקת הצעות, מסרבת למה שלא נראה לי דוחה מה שלא מתאים לי. אני מתנהלת בכמה ערוצים ומלהטטת עם כמה כדורים בו זמנית, חלק מהם באוויר וחלק ביד, הלהטוטנות הזו מצליחה לי ומשפרת את כישורי.

אני מרגישה חיה ובועטת, חדה, ערנית, ברורה יותר לעצמי וממוקדת מטרה. משהו בתוכי עושה נכון את חלוקת קשב והריכוז הפנימית שלי וזה עושה לי תחושה של חגיגה פנימית.

קצת יותר מורכב להתחבר למעגלים חברתיים חדשים ולהכיר אנשים חדשים. במציאות הרגילה שלי אני מסתובבת במעגלים פחות או יותר קבועים ונפגשת עם אנשים שאני מכירה שנים ושאיתם התפתחו קשר עבודה או ידידות. הצורך שלי כעת הוא להתחבר למעגלים חדשים במקום החדש שאליו עברתי. אני עובדת על זה. אני לומדת שהשנים הרבות במערכת יחסים קבועה, השפיעו על הכישורים הבינאישיים שלי. כעת, כשאני לבד, עלי להוציא מן המגירות כישורים שלא השתמשתי בהם שנים או לפתח כישורים חדשים שמתאימים למציאות החדשה שלי. העולם הוירטואלי הוא השולט היום. עלי ללמוד להתנהל בעולמות וירטואלים האלה, להכיר את כללי המשחק ולדעת להתנהל נכון.

אני מגלה שזה מרתק. העולם מלא אנשים מדהימים וגם כאלה שלא.
המשך יבוא..


22.12.2019

אני לומדת להגיד "לא"




Photo by Andy T on Unsplash

חברה שלי הגיעה אלי לביקור לפני שבוע. הצעתי שאבוא לקחת אותה מהרכבת אבל היא התעקשה שתגיע לבד. מהרכבת לקחה מונית והגיעה אלי כועסת ומלאת סיפורים על הנהג.
"שילמתי לנהג 60 שקלים מהרכבת לכאן" אמרה "בפעם הקודמת הנסיעה הזו עלתה 45 שקלים"
"מה קרה הפעם?" שאלתי
"בדרך אליך הנהג לקח אותי לסיבוב גדול. הוא חשב שאני לא מכירה את האזור" ספרה
"ולא אמרת כלום?" שאלתי
"לא", אמרה. "לא היה לי נעים להעיר לו."
החברה שלי היא בחורה חכמה ומאד מוערכת ורצינית מאד בתחום שבו עוסקת, אחת שמבינה עניין ועם שתי רגליים על הקרקע. לשמוע ממנה שלא היה נעים לה ממי שהיא בכלל לא מכירה ושהוא מרמה אותה מבלי למצמץ, זה היה מאד מפתיע.
"מה זאת אומרת לא נעים לך" אמרתי, "מדובר בכסף, לא מדובר ברגשות, זו לא חברה שלך שקבעת איתה משהו ולא נעים לך לבטל. זה מישהו שמרמה אותך, ממה בדיוק לא היה נעים לך??"
"אני יודעת שזה לא נשמע טוב", היא אמרה, "אבל לא היה נעים לי, ידעתי שהוא עושה עלי סבוב ולא היה נעים לי להעיר לו".
"במילים אחרות", הוספתי, "העדפת לשמור על הדימוי של אשה נחמדה ומטומטמת, עם מישהו שאת בכלל לא מכירה ושכל מטרתו היא לגרום לך לשלם יותר".
"זה רק 15 ₪" אמרה
"נכון", אמרתי, "אבל שימי לב איך ה-15 ₪ האלה קלקלו לך את מצב הרוח ועכשיו את ממש כועסת על עצמך וכל זה כדי לא להיחשב לא נחמדה מול מי שמרמה אותך בלי להניד עפעף."
"הנהג בטח אומר לעצמו הנה עוד פראיירית אחת שנפלה לידיים שלי היום" אמרתי לה בחצי חיוך.

בזמן שנזפתי בה הרגשתי צביטה של רמייה עצמית, הרי גם אני חוטאת בהתנהגויות כאלה ולא פעם מצאתי עצמי נוהגת בדיוק כמוה בגלל שלא היה לי נעים לאכזב את מי שניצב מולי.
גם אני מוצאת עצמי לא פעם הולכת לפגישות באי רצון רק כדי לא לאכזב, אני מרגישה לא טוב כשאני אומרת "כן" מתוך חוסר נעימות בשעה שבעצם רציתי לומר "לא". לא פעם אני מרגישה שהגבולות שלי מטשטשים בין תחושת הרצון שלי לבין מה שאני חושבת שכדאי לי לרצות.
אני מבינה שבמשך שנים התבלבלתי בין מה שהרגשתי שאני רוצה לבין איך שחשבתי שמצופה ממני לנהוג כדי להיות "האישה הטובה שהייתי אמורה להיות".
השכחתי מעצמי את ההבדל בין מה שאני רוצה לבין מה שנדמה היה לי שאני צריכה לרצות, ודחקתי לפינה נסתרת את כל מה שרציתי מלכתחילה.
בקיצור, הזדהיתי עם מה שנדמה לי שאני אמורה להיות ובאותה העת השכחתי מעצמי את מי שאני באמת. התרחקתי מתחושת האותנטיות שלי, לטובת רצונותיהם של אחרים, בגלל שזה נחשב כנכון על פי סולם הערכים החברתי המקובל.
ההכרה בכך שגם אני חטאתי בהתנהגות כזו לא היתה דבר של מה בכך עבורי. זה לא היה קל.

עכשיו אני עושה קאם בק גדול אל עצמי.
אני מחדשת את הקשר שלי עם הרצון האותנטי שלי ועוברת מ"אני צריכה" אל ה"אני רוצה".
אני מודה שגם זה לא קל. ההתנייה הבסיסית שלי היא קודם כל לעשות מה שצריך ורק אחר כך לחשוב על עצמי. אבל אני לומדת. אני לומדת. כל פעם עוד קצת. 
עכשיו אני לומדת לא ללכת לאן שלא מתאים לי ולא חוששת להגיד "לא" גם אם זה גורם לאכזבה למישהו אחר. הפסקתי לחשוב על "מה אני צריכה" ועברתי ל"מה אני רוצה" וזה מה שקובע בשבילי.
יש לזה מחירים. אני יודעת. לא כולם אוהבים את זה. 
אבל אין על תחושת האושר שאני חשה ועל החיבור אל עצמי, אל הרצונות שלי ואל מה שאני מרגישה. 
זה שווה הכל. גם את הפרצופים המאוכזבים שלא מבינים איך יום אחד השתנו עבורם הדברים.

12.12.2019

על מלחמה אחת קטנה שנצחון מר בצידה..


https://images.app.goo.gl/wFXY6TyToUu65Bjv7 דבורה נחום הלוי
נניח שהחלטתם לעזוב את חברת הסלולר שנתנה לכם שירות במשך תקופה ארוכה ונשארתם חייבים 20 שקלים ולא ידעתם על כך. מה הייתם מצפים שתעשה החברה?
אני הייתי מצפה שמישהו מ"שירות לקוחות" ירים לי טלפון ויגיד לי "גברת, נשאר לך חוב. בואי נסגור את זה ונפרד יפה". אבל נראה שאני תמימה מאד. זה מה שלמדתי על בשרי בימים האחרונים.
החברה היא גולן טלקום שבמשך שנים הייתי לקוחה מרוצה ויום אחד כשהשתנו נסיבות חיי, החלטתי להפרד מהם. תוך זמן קצר מצאתי עצמי מתמודדת עם מציאות הזויה לגמרי, כשהחוב  הקטן הזה הלך והתנפח כמו בלון ענק שלא מפסיק לגדול. יחד עם הבלון המתנפח הזה החלו לזרום אלי מכתבים מחברת גולן טלקום וממשרד עורכי דין, הכתובים בשפה מאיימת ומפרטים הליכים משפטיים שונים שינקטו נגדי. במקביל פתחתי בשיח עם שירות לקוחות שבמקום להיות עם הפנים ללקוח הם סייעו לי בחוסר חשק ובחוסר עניין ושלחו אותי להתמודד לבד עם משהו שהם יכלו לפתור בקלות. אם רק היו רוצים.
בגולן טלקום בודאי יגידו לי שכל זה כתוב בחוזה שעליו חתמתי בעת שהצטרפתי אליהם ושיש להם הרבה מקרים של אנשים שנותר להם חוב ושהכל "לפי הספר". אבל כל זה לא יכול לשחרר אותי מן הטעם המר שנותר לי לגבי הקשר איתם, אחרי שהצלחתי לסגור את העניין במינימום נזקים עבורי.
בפועל הפך חוב של 20 ש"ח ל-89 ש"ח תוך חודשיים, כשהוא כבר כולל: ריבית פיגורים, הצמדה, הפרשי הצמדה והוצאות גביה, וחודש לאחר מכן, החוב צמח פלאים ל-502 ₪ - כשהוא מכיל את החוב ואת שכר טרחת משרד עורכי הדין, יחד עם מכתבים שכתובים בשפה משפטית, שינקטו נגדי בהליכי משפט, יפתחו בהליכי גביה ועוד כהנה וכהנה משפטים מאיימים..
על דבר החוב נודע לי ממכתב שקבלתי. זה לא היה מכתב רשום חלילה, אלא סתם מכתב שהתגלגל ימים ארוכים בדרכים לא דרכים שמאפיינות את הצב של הדואר. מופתעת צלצלתי לשירות הלקוחות במטרה לסדר את העניין. שם סרבו לבקשתי, ממניעים טכניים שהעיקרי שבהם הוא שהמועד לסגירת החוב כבר עבר וכי הטיפול עבר "למשרד גביה" שבדיעבד הסתבר שזה שם כיסוי למשרד עורכי דין.
לא הצלחתי לקבל תשובה למה תוך תקופה קצרה כל כך הטיפול עבר מהתנהלות רגילה למשרד עורכי דין, אבל זה גם הבהיר לי למה לשירות הלקוחות לא היתה מוטיבציה לעזור לי לפתור את הבעיה. מבחינתם, שיתעסקו בזה אחרים. הסיבוב הזה עלה לי בתוספת של כמעט 70 ₪.
וככה מצאתי עצמי מתעסקת בלעבוד ב"איך לסגור את החוב במינימום נזקים"
במשך שבועיים, ערב ערב, כתבתי מכתבים לכל העולם, פניתי לשירות לקוחות, שלחתי מיילים, שיגרתי פקסים !! ובבוקר כתתי רגלי לדואר לשלוח הכל ב"רשום". הייתם לאחרונה בדואר? שעתיים המתנה כדי לשלוח מכתב רשום אחד..
מצאתי עצמי עובדת במשרה מלאה כדי לחסל חוב של 20 ₪ שבכל יום הלך וגדל עד שהגיע לממדים מפלצתיים. ולא הצלחתי.
גולן טלקום לא טרחו להתייחס לאף מכתב, שירות הלקוחות עונה אחרי 4 ימים, אין טלפונים להתקשר אליהם, משרד עורכי הדין לא עונה בכלל, ואני? אני מרגישה כמי שנאבקת מול כוחות גדולים ממני ולא מצליחה להזיז דבר. ובינתיים מכתבי דרישת החוב ממשיכים להגיע, החוב הולך ותופח ועולם כמנהגו נוהג.
בלילה מצאתי עצמי לא פעם מתעוררת בעקבות חלום מסויט שבו אני רואה את עשרים השקלים מפוזרים כמו תפוזים על שיח פרא שלא ניתן לעצור את גדילתו, והשיח הזה מתמלא בשטרות, עוד 10 שקלים ועוד 50 שקלים ועוד ועוד
בסופו של דבר, אחרי שבועיים אינטנסיביים, הקרב הזה הסתיים במכתב של משרד עורכי הדין שמודיע לי שכל הדרישות ממני, שנשלחו אלי בכתב, מבוטלות.
ואז הבנתי שהנצחון הזה, הוא לא בגלל שההגיון עבד פה או הבנה שמישהו קצת הגזים, אלא בגלל משהו טכני, שכנראה לא היה עובר בבית המשפט. מה שנקרא בשפה מקצועית פאול טכני. זה הכל
ואני?
אחרי שבועיים אינטנסיביים של קרבות, נותרתי עם טעם מר על כל מה שהיה ועל הזמן הרב שהשקעתי בקרב הזה. ובין לבין אני ממשיכה לתהות על חברת גולן טלקום ויחסה ללקוחות ולשאול את עצמי, האם לא יותר כדאי לנסות לפתור כאלה דברים קטנים בשיחת טלפון אחת, בדבור בין אנשים, ולמה כל כך מהר נותנים לעורכי הדין לנהל את העניינים, כשאלה מביאים את האבסורד לשיאים חדשים. וכל זה בגלל חוב של 20 שקלים. סליחה 20.13 שקלים.  https://images.app.goo.gl/wFXY6TyToUu65Bjv7

13.11.2019

מפגש


Photo by Toa Heftiba on Unsplash

אני נפגשת עם אנשים לאורך כל היום ומדברת איתם. זו העבודה שלי. אני נוסעת ממקום אחד למקום אחר, פוגשת אנשים בצמתים שונים של עבודתם ואנחנו מדברים.  חברה שאלה אותי לפני ימים אם זה לא מתיש אותי להקשיב ולדבר עם אנשים כל היום. עניתי לה ש"לפעמים זה מתיש מאוד ולפעמים לא".

ואז שאלתי את עצמי באלו גורמים תלויה העייפות הזאת. אני באה לפגישות האלה אחרי שהשקעתי עבודה בהכנה, לומדת את הארגון ואת האנשים ואז אני פוגשת מולי אנשים בכל מיני מצבים, שחלקם נמצאים ביחס הפוך למידת ההשקעה שלי.

לפעמים אני פוגשת התלהבות ורצון לתרום וללמוד ולהצטרף למה שאני מציעה ואז זה מלהיב ופחות מעייף. ולפעמים אני פוגשת מולי אנשים עייפים וחסרי התלהבות שמשדרים פסיביות וכל שיתוף הפעולה שלהם איתי זועק "תעזבי אותי כבר".

השבוע פגשתי מנהלת חדשה. בפגישות שלנו היא תמיד משדרת נחמדות מוגזמת ושמחה שאנחנו נפגשות ויחד עם זה גם רצון שאלך כבר. למרות שאנחנו מתאמות מראש, בכל פעם שאני מגיעה היא שואלת אותי כמה זמן הפגישה תימשך. בתחילת השיחה היא תמיד אומרת לי שאין לה זמן ותכף היא צריכה ללכת ובמשך הפגישה היא לא מפסיקה להתבונן בשעון. השבוע אמרה לי שיש לה רק רבע שעה בשבילי. מתישהו השיחה הפכה להיות "אחרת" עבורה והיא שכחה שהיא צריכה ללכת.

אני בוחנת שיחות שניהלתי עם אנשים אחרים, כאלה שנעשו במהלך שעות העבודה, והתחלתי לתפוש שזו לא שאלה של עייפות או העדר עייפות, אלא שאלה של עייפות ורעננות. ולפתע הכל נעשה לי כל כך ברור. אני מתעייפת רק כשאני מדברת עם אנשים מבלי שיתרחש "מפגש", כאשר אחד מאתנו, או שנינו, מסתתרים מאחורי מסך כלשהו.

כשיש לי מזל ומתקיים "מפגש" עם מישהו, שאלת העייפות בכלל אינה קיימת. שנינו נשארים רעננים משום שמשהו התרחש. כאילו נפתחה לפנינו דלת אחרת והכל מקבל לפתע משמעות חדשה.

איך קורה שנפגשים לעיתים כה רחוקות? עד כמה שזה נראה משונה, אני מגלה שאני מעבירה את חיי בלי להיפגש. בכל יום אני מתערבבת עם אחרים, ברכבת, בחנויות, בעבודה וגם בשעות הפנאי, בחוגים, במכון הכושר או בבריכה. אני מגלה שבמשך ימים או שבועות ואפילו חודשים לא נוצר אפילו פעם אחת מפגש כזה שמעביר התרגשות בין שני אנשים. דבר אינו קורה.

וכשאני שבה הביתה למשפחתי גם שם אני יכולה בקלות לחלוף ליד בני הבית מבלי להיפגש כלל, ומבלי שאיש מאתנו יבחין בעובדה זו. שמתי לב שגם בבית יש לכל אחד "מסלולים" קבועים ואנחנו שומרים עליהם, כביכול בשביל הזרימה הנכונה בין אנשים שחיים ביחד אבל במהותם הם משדרים "העיקר לא להיפגש".

מפגשים נעשים ברמות שונות, יש מפגשים בגוף ויש בנפש, מפגשים בענייני רוח ומפגשים במסגרת חברויות בחיי היום יום או במהלך עבודה משותפת. מפגשים יכולים להיות בכל דרגות הקרבה האפשריות ולאורך זמן. מפגשים יכולים להיות בעוצמה רוחנית אך גם ענייניים ויבשים להחריד. וכבר למדתי שקירבה גופנית כשלעצמה או החלפת דעות לא מהווים בהכרח מפגש הדדי. לא פעם יש יחסי קרבה אינטימיים ביותר בין אנשים במשך שנים ועדין אין מפגש אמיתי כי כל אחד עטוף בבידוד משלו.

כדי שיווצר מפגש, צריך שיהיה גורם שלישי, שונה, להיות נוכח .

הגורם השלישי הזה אפשר לקרוא לו "אהבה" או "רוח אחרת" או "כימיה" או כל ביטוי אחר שמתאים. מה שברור הוא שצריכה להיות בו נוכחות של הדבר ה"אחר" הזה כדי שיתרחש מפגש. לגורם הזמן אין כאן השפעה. גם לא לשטחי התעניינות משותפים. לעיתים די במגע יד, די בהסתכלות אחרת, בנימת הקול כדי שיתרחש מפגש אמיתי.

השבוע הנס הזה קרה לי. פגשתי מישהי בסדנא שהלכתי אליה. אנחנו לא מכירות מקודם, אבל מהרגע שראיתי אותה ידעתי שאני רוצה "לפגוש" אותה וקיוויתי שגם היא. להרף עין התרחש בינינו מפגש אמיתי שהלך והתעצם בעבודה המשותפת שעשינו ביחד. הרוח האחרת שהיתה בו הולידה תוצאות שרגשו את שתינו.

בדרך הביתה הרהרתי בחוויה המיוחדת הזו שעברה עלי שעד עכשיו אני מתקשה להסביר אותה במילים.




20.10.2019

אז מה בעצם את עושה?


כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים.

מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגיות אם תרצו. יש בה שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה ההתאהבות, ההתלהבות, אנרגיות חיוביות, חיוניות, התרגשות, תשוקה המלווה ברצון להכיר לעומק ולדעת מי זה שניצב מולך. זה פרק זמן קצר יחסית ביחסים. הוא יכול להיות קצר מאד משהו כמו יום, ויכול גם לקחת כמה שבועות.

השלב הזה מאופיין בזה שכל צד מנסה למצוא חן ולהראות את החלקים הייצוגיים שלו. בשלב הזה יש הרבה משפטים בנוסח "אנחנו רוצים את התהליך הזה מאד" "נשמח לשתף פעולה עם כל מה שצריך" "יש לנו ניסיון בזה" מילים כמו בטח, בטוח, אין בעיה, כל מה שתרצי, מתי שתרצי, איך שתרצי, בלי שום בעיה, חוזרות על עצמן בקצב שממש מסחרר לך את הראש. עוד לא הספקת לבקש וכבר הכל אצלך. כל המסמכים, כל התכניות. נוצרת אינטימיות נחמדה. המיילים מתעופפים בקצב. כמעט כל בקשה שלך נענית במיידי. את מסתחררת מכל זה ומתחילה להתאהב. את כבר חולמת בלילה מה יהיה ואיך זה יהיה.

בשלב השני ביחסים, מתפוגגת ההתאהבות וישנה התפכחות. שני הצדדים מאפשרים גם לחלקים הפחות נחמדים באישיותם לבוא לידי ביטוי. לשלב הזה יש משפטים אופייניים גם: "זה לא מה שציפינו שיקרה" "חשבנו שיהיה משהו אחר", "לא חשבנו שזה יהיה ככה" "זה נורא מעמיס עלינו" "אפשר, אבל זה יקח קצת זמן" המגרעות והקשיים שצצים היו שם תמיד, אבל בשלב הראשון הייתה האפלה עליהם. מרוב סחרור לא ראית את זה.

ההתפקחות הזו מההתאהבות מלווה במאבקי כוח, גלויים או סמויים ותחושה של אובדן האינטימיות. ישנם הבוחרים בפתחי מילוט כמו להפסיק לשתף פעולה, לבלות שעות ארוכות בכל מיני ישיבות ובכל עיסוק אחר המאפשר לסגת הצידה מהמרחב הזוגי "שהתקלקל", יש המון התנצלויות "רציתי אבל לא היה לי זמן" "אולי נקבע לפעם אחרת" "לא אמרו לי שיש פגישה היום" הרבה התחמקויות. מאבקי כוח סמויים. בזוגיות רגילה, זה יכול להוביל לפרידה. כאן אין מצב. צריך לחפש דרך לצלוח את התקופה הזו ולהגיע לשלב השלישי לתקופת האהבה המודעת. בדרך הביתה את מוצאת את עצמך לא פעם מכה על חטא העיוורון בשלב הראשון שידעת עליו, אבל האמנת ש"הפעם זה יהיה אחרת".

בשלב השלישי של היחסים האהבה הופכת מודעת ומאפשרת להיפרד ממה שאפיין את התקופה הראשונה של הקשר. בתקופה הראשונה בדרך כלל נתפסים לכל מיני דברים חיצוניים שתופסים את העין, כמו: מניירות שונות, נחמדות, הדרך שבה את מתקבלת שם, מוכנים לעשות מה שתבקשי, כל הזמן שואלים אם את רוצה לשתות. כמעט ואין התייחסות למי שעומד מולך ולתפיסת עולמו, אלא למי הוא נתפס ולמה הוא מייצג.

כאשר עוברים לשלב השלישי, מתפתחת היכרות הדדית עמוקה ומתוכה צומחת חברות, צומחות הבנות, עולים הצרכים האמיתיים, הקשיים, התסכולים, הכאבים והרצון לחפש דרך ביחד. השלב הזה הוא השלב המצמיח. שני הצדדים צומחים בו. הקושי הוא לעבור משלב ההתפכחות לשלב השלישי.

בשביל לעשות את המעבר יותר קל בשבילי, ומכיוון שאופציית המילוט החוצה לא ממש קיימת, אני מזכירה לעצמי למה רציתי לבוא לכאן, מה היו הדברים שמשכו אותי לרצות לקחת את זה. במילים אחרות, אני צריכה להזכיר לעצמי למה ובמה התאהבתי.

השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הדברים כמו שהם. לא לבוא בגישה של 'אני אשנה את העולם' אלא בגישה של להתחבר אל המקום ואל האנשים ולצעוד יחד עמם בדרך. לשים לב לדברים, גם לקטנים ביותר ולדבר איתם על זה. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם. לדבר על הכל, גם על הכאב. לשוחח ובעיקר להקשיב...

זה מורכב אבל גם מאד מרתק. את יודעת שהרבה מזה הוא בידך. יש ביכולתך לעזור להם לנוע מהמקום שבו הם נמצאים למקומות טובים יותר. הם סומכים עליך. הם מאמינים בך. גם עכשיו את לא מצליחה לישון בלילה מרוב התרגשות. את מבינה את גודל הזדמנות שנפלה לידיים שלך, לעזור להם לעצב עתיד טוב יותר בשבילם. רק המחשבה על זה מעבירה רעד נעים בגב..

x

9.10.2019

לפתוח "דף חדש"



אני בצומת דרכים של התחלות רבות חדשות ושומעת בלי הרף את המילים, את "פותחת דף חדש" "הגיע הזמן לפתוח דף חדש" וזה מזמזם באוזני כמו מן מנטרה שנוהגים לחזור עליה שוב ושוב בקול רם או בשקט.

ואני תוהה, יש בכלל דבר כזה שקוראים לו "דף חדש"? האם הוא באמת קיים במציאות? מיהו ה"דף החדש" הזה, מה מראהו? האם זה דף לבן וריק, חלק, חדש וטרי, שרק יצא מן האריזה, או אולי הוא דף ריק ששום דבר לא כתוב עליו, וכולו פוטנציאל בלתי ממומש שבו כל האפשרויות פתוחות. או שזהו דף שכבר היו בו התחלות ותיקונים ומחיקות של ניסיונות שחלקם עלו יפה וחלקם רק בתהליך התהוות.

ומה עם הדף הישן? מה קורה איתו, מדוע צריך להחליף אותו באחר, האם הוא נמצא כאן מתחת וניתן להציץ בו מעת לעת או שהוא גנוז ומוחבא ולא ניתן לקרוא בו מחדש.. ומדוע צריך להתעלם ממה שכבר נכתב על הדף הקודם-הישן, להעלים את הכל וללכת למשהו חדש באמת שכלפי חוץ נראה כאילו אין לו כלום עם העבר?

השאיפה הבלתי מושגת להגיע למצב של שולחן נקי / טבולה ראסה / דף חלק, לא להיות מחויבת לכלום, כדי לאפשר התחלה של משהו חדש – בלי רעשי רקע, בלי מחשבות מטרידות, בלי שום 'צריך' באופק – היא ילדותית למדי. ברגע האחרון תמיד מופיע משהו – שיהיה זנב של משהו שהיה, או צל של משהו שיהיה.

ברור לי שבמציאות האמיתית אין דבר כזה כמו  "דף חדש". זה רק דימוי. לכל מקום שאני הולכת אליו אני מביאה עימי גם את הדף הישן. הדף החדש של החיים הוא דק ושקוף ומתחתיו רואים את כל הדפים הקודמים. לכן אני אף פעם לא פותחת באמת דף חדש לגמרי, ואני אף פעם לא מתנתקת מן הדפים הקודמים באמת.

כדי שהדף החדש יהיה מוצלח יותר מן הדפים הישנים, צריך לראות גם את מה שעשיתי בעבר, אחרת חלק מן הטעויות שאעשה בעתיד יהיו חזרה מודעת על טעויות מן העבר וחלק אחר – דברים שלמדתי על עצמי ושעשיתי בהם שינוי וגם יהיו דברים חדשים, כאלה שהדף החדש מאפשר אותם.

אבל בעיני הכי חשוב לזכור שהדף החדש יכול להתקיים באמת רק כשהוא מונח על ערימת דפים ישנים. ערימה זו היא תזכורת לדברים שכדאי לעשות ולכאלה שלא כדאי לעשות. התזכורת המתמדת הזו היא שמאפשרת את חופש הבחירה, שמשמעותה לחזור להרגלים ולדפוסים הישנים או לנסות לשנותם.

מה שלא יהיה – אני מאחלת לעצמי שיהיו לי בשנה הזו הרבה התחלות חדשות טובות.



אני מגלה את אתרי ההיכרויות

מציאות חיי הקודמת התרחשה במעגלים פחות או יותר קבועים, עם אנשים שאני מכירה שנים בקשרי עבודה או ידידות. במקום חדש התעורר בי הצורך להתח...