23.2.2021

שיחות עם בן 4 ובת 7

 

בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים שלפתע נגזר עליהם מצב שלא הכירו. אז בין לבין שיחקנו ולמדנו בזום וקצת יצאנו לטיולים בחוץ. ואם הם לא הרגו אחד את השני משעמום אז הם באמת שני מלאכים.

בסגר השלישי כבר הייתי יותר מוכנה ויותר יצירתית. אחרי הכל הניסיון עושה את שלו. את הזמן המשותף שלנו התחלנו בטיול בוקר, כל בוקר למקום אחר. גילינו רחובות שאנחנו לא מכירים וגני שעשועים אחרים וזו היתה גם הזדמנות לשיחות על הדרך, כאלה שבדרך כלל בבית לא משוחחים.

בהתחלה הלכנו בעיקר ברגל כשבכל פעם מישהו אחר בוחר לאן נטייל הבוקר, בהמשך הרחבנו את מעגל הטיולים ושילבנו הליכות ברגל עם נסיעות באוטובוס. בתקופה זו רוב האוטובוסים ריקים ולא פעם מצאנו עצמנו לבד באוטובוס. כל אוטובוס היה טוב. למי איכפת לאן הוא נוסע? הילדים כבר התחילו להתמחות. הם למדו איזה קו נוסע לאן, לאיזה מקומות הכי שווה לנסוע, איפה כדאי לשבת באוטובוס כדי לראות את הנוף. נקודת המפנה היתה כשגילינו שאחד הקווים עוצר גם במרכז קניות. אז בכל בוקר נסענו לשם, הלכנו לסופר לקנות רוגלך או עוגיות, הסתכלנו בחלונות הראווה של החנויות הסגורות ודמיינו מה נקנה כשאלה יפתחו, ואחר כך מהרנו לאוטובוס בחזרה כדי להספיק לשעור הראשון בזום.

גולת הכותרת היתה הנסיעה ברכבת. זה הטיול הזה שבגללו ההורים הרשו להפסיד בית ספר בזום ושבו נסענו הכי רחוק שאפשר (לנהריה) וששדרג מאד את היחסים שלנו וגם את השיחות. זה היה כל כך טוב שהחלטנו שכל שבוע נעשה טיול ברכבת למקום אחר. לאכזבתם החליטו להחזיר אותם ללמוד והתכנית הזו נגנזה..

שיחה עם הגדולה היא פשוטה. היא לומדת בבית ספר, יש לה חברות, יש לה חוגים ועיסוקים. יש לנו על מה לדבר. היא מספרת לי על הביקור של החברה שלה, או על זו שהתארחה אצלה, וגם מספרת לי מה היא מתכננת ליום הולדתה הבא.  ותמיד יש לה רשימת קניות, שתרצה לעשות כשכבר יפתחו החנויות..

אבל על מה מדברים עם ילד בן 4 שגובהו מטר בערך? גננות וחובבי ילדים אחרים, מסוגלים לנהל שיחה שיכולה לעניין פעוטים, אך רוב האנשים פשוט לא יודעים על מה מדברים עם ילד קטן וכדי לצאת מהמצב המסובך הזה הם פותחים בשאלה הנצחית: איך קוראים לך? הקטן עונה משהו בקול מבויש ואחרי זה שותק. אחרי שיודעים שלילד קוראים דני, או רני, דבר שלא משנה בכלל, מגיעה השאלה הסטנדרטית השניה: בן כמה אתה? הילד עונה שהוא בן שלוש או בן ארבע, והשואל אומר: אתה כבר גדול.

ואחרי שגמרנו עם הנתונים האישיים, באה שאלה מספר שלוש: אתה כבר הולך לגן? הפעוט עונה כן ואז מגיעה השאלה הבאה: ואיך קוראים לגננת? לשואל בכלל לא איכפת אם שמה ליאת או רינת. הוא שואל רק כדי להרוויח זמן.

אז עכשיו יש גננת ויש לה שם ועכשיו אפשר לשאול: וכיף לך בגן? מה כבר יכול הילד לענות, שלא כיף? ולכן הוא עונה שכיף, והגננת חמודה ובזה נגמר פרק השאלות על הגן הגננת וצריך לחפש נושא אחר.

כשהפגישה מתקיימת במקום ציבורי, זה השלב שבו בדרך כלל השואל פשוט נעלם כי הוא עסוק אבל אם זה אורח שבא הביתה ופוגש את הקטנצ'יק ונשאר איתו בזמן שהאמא הלכה למטבח להכין תה, אז אין ברירה ומתחילות שאלות כמו: “במה אתה אוהב לשחק" או “כמה משחקים יש לך”

ברגע של מזל אמא חוזרת עם המגש והילד הולך לעיסוקיו לשמחתם הרבה של שני הצדדים. נשאר רק רגע אחד נוסף משותף: הפרידה. מבקשים מהילד להיפרד, ולתת חיבוק אם מדובר במישהו ממש קרוב. רוב הילדים מתחמקים מזה וההורים לוחצים על הילד שיתן חיבוק כדי לסגור יפה את המעמד... הדבר הכי גרוע בפרידות אלה הבקשות לתת חיבוק ונשיקת פרידה מזל שעכשיו תקופת הקורונה וכל קרבה מסוג כזה נחשבת למשהו שכדאי להימנע ממנו.

אני בטוחה שלילדים אין הרבה דברים טובים להגיד על חיבוקי דודים ונשיקות של דודות.

אבל אצלנו.. בגלל הקשר היומיומי והטיולים שלנו ברחובות ובפארקים התפתח סגנון אחר של שיחות. הפכתי להיות שותפה לעולמם עד שחוץ מזה שאני מקבלת הזמנות לשחק איתם, כאילו הייתי אחד החברים שלהם, יש אצלם התעניינות ורצון לקרבה איתי.

הקטן בן ה-4 מבקש ממני שאשחק איתו במכוניות שלו. והגדולה משתפת אותי בהפתעות של LOL שיוצאות לה

הם למדו שאצלם בבית אבא ואמא קובעים ו"אצלך בבית את קובעת עלינו". אבל אם במקרה אני עושה משהו שלא נראה להם, בן ה-4 לא חוסך את הביקורת ואומר שאני סבתא שתנטנית.

אבל הכי מעניינות אלה השיחות. אנחנו מדברים הרבה על המשפחה. כל פעם השאלות הן מי במשפחה, והקשרים ומערכת היחסים בתוך המשפחה.. הם מתעניינים לדעת מי הילדים שלי והשאלה מי יותר גדול ממי עולה הרבה. מתוך השאלות אני לומדת שמתפתחת אצלם ההבנה ל"מה זה משפחה", ולכך שיש מעגלים נוספים חוץ מהמעגל של אבא ואמא ואח או אחות והם גם מתעניינים בקשרים בתוך המשפחה

כשתותי (שם חיבה) היתה קטנה יותר הייתי מספרת לה שא. (אימא שלה), היא גם הבת שלי, תותי מאד לא אהבה את זה. מבחינתה אמא היא רק שלה. עם הזמן הבשילה בה ההבנה שאני יכולה להיות גם סבתא וגם אמא ושהקשר שלה עם אמא שלה לא נפגע אם אמא שלה היא הבת שלי. זה לקח זמן ועכשיו היא מבינה ומקבלת את זה.

הקטן שאל אותי לפני שבוע איפה סבא שלי. אמרתי לו שאין לי סבא. הוא שאל "למה אין לך סבא?". אמרתי לו שהוא מת והוא התעניין לדעת מי הרג אותו. נו.. לכי תסבירי לילד קטן שיושב עם סבתא שלו, שכל הסבים והסבתות בסוף מתים.. ולא בהכרח הורגים אותם (אם כי במקרה שלי זה דווקא נכון..)

נקודת המפנה ביחסים החלה כשהתחלתי לשמוע הערות מהילדים בכל פעם שאני נוסעת לנכדי האחר. טענות כמו "כל הזמן את נוסעת אליו" ו"את קונה מתנות רק לו", לימדו אותי משהו על זה שהם חושבים שאני רק שלהם. בצד שיחות טלפון ספונטניות "סבתא אולי תבואי אלינו לארוחת ערב" כשאני באה יש גם רצון לשבת לידי בזמן הארוחה (מזל שיש לי 2 צדדים) וגם בקשות שאשאר לישון אצלם.

בשבוע שעבר בזמן של ארוחת ערב, כשאנחנו באמצע הארוחה, תותי אמרה שהיא רוצה לשאול אותי שאלה: "סבתא, נגיד שהיית אמא. את מי היית אוהבת יותר את הילדים שלך או אותנו?"

וא. שבדרך כלל היא מקשיבה לשיחות ושותקת, הבינה שתשובה לשאלה הזו תאלץ אותי לבחור את מי אני אוהבת יותר.. הפעם היא לא שתקה.

בצד ההסברים הרציונליים על זה הלב הוא גדול ושהוא יכול לאהוב עוד ועוד, אחרי שגמרתי להיות בהלם והתגלגלתי מצחוק, הבנתי שנוצרה פה אהבה של ממש בינינו ושנולד פה משהו יקר ערך ביחסים שלי איתם.

5.1.2021

מסכמת את 2020 - חלק א


נראה לי מתאים עכשיו לעשות סיכום של שנת 2020, שנה מדהימה מכל הבחינות בשבילי. שנה שבה הייתי ברכבת הרים מסוג אקסטרים פלוס פלוס מכל הבחינות, הייתי פסגות של אושר וגם בתחתית הבור. אבל הכל לטובה.

2020 היתה שנה "על הפנים" מכל הבחינות. אבל במקום להתבכיין אכלו לי שתו לי, אני רוצה להגיד תודה לכל מיני דברים שקרו לי ב-2020:

אז קודם כל הקורונה גרמה לי לעצור, להאט את הקצב, להתבונן מחדש על החיים שלי, לחשב מסלול מחדש, להיפרד מדברים שלא אהבתי ולחזק את הקשר עם מה שכן אהבתי.

הילדים שלי – זו היתה שנה של הידוק הקשר עם כל אחד מהם, לפי מה שמתאים לכל אחד. מצאתי עצמי ומגלה אנשים מדהימים ואני מתאהבת בהם כל פעם מחדש. 

הנכדים – המעבר לזכרון הידק את הקשר איתם והוכיח לי שוב ש"קרוב לעין קרוב ללב" ולהיפך. מאז שאני פה אנחנו נפגשים המון. את הסגר הראשון בילינו ביחד. כשאני מקבלת סמס בבוקר "סבתא, את מוכנה לקחת אותי מוקדם מבית הספר" אין מאושרת ממני. 
במקביל יש לי רומן גם עם נכדי החדש ואני מאוהבת בו לגמרי.

עבודה - הפסקתי לעבוד ב-15.3 בגלל הסגר הראשון ומאז לא חזרתי למה שהיה. להפתעתי אהבתי את זה ולמדתי להנות מזה שאני לא עובדת. מה שהכי מפתיע זה שיש אלי פניות עכשיו שאחזור ומקומות שקודם קבלו אותי בחינם (מישהו אחר שילם) היום מוכנים להעסיק אותי ישירות. מבחינתי זה התפתחות ממש מרגשת.  

גברים – הכרתי כמה וכמה. באמת אנשים מדהימים. הקשרים התפתחו במנעדים מגוונים. קבלתי הצעות שממש לא חשבתי שבגילי אני עוד יכולה לקבל כאלה. נחמד לדעת שבגילי יש אופציות והרבה. החיים מלאים הפתעות...החל  מידידות ועד חיזורים נחמדים ושאר ירקות.. לכי תדעי.. בדרך הבנתי שבשביל שיתפתח משהו טוב אני צריכה לעבוד על עצמי: להיות מוכנה להתמסר לקשר, להיפתח ולהיחשף, לא לפחד להביע רגשות, להיות מסוגלת לתת אמון, להיות אני עצמי ולא להתקפל או לרצות,. בקיצור, לדעת בדיוק מה מתאים לי ומה לא, ובעיקר לא לעגל פינות ולהיפרד ממה שלא מתאים.

ZOOM עד הקורונה לא שמעתי שיש "זום", לא ידעתי להשתמש בו ולא הבנתי למה צריך את זה. הכרת הזום ודברים דומים וגם השימוש בהם, היתה ממש מהפכה בשבילי. ממש שובר שוויון. היום אני נפגשת בזום, מתייעצת בזום, מלמדת בזום, שומעת הרצאות, משתתפת בכנסים, רואה הופעות, עושה פילאטיס ועוד. עם הרופאה שלי אני קובעת "פגישה טלפונית" את המטפלת שלי אני פוגשת בסקייפ. את ענייני הבנק אני מנהלת באתר ועורכת קניות באינטרנט. פשוט מהפכה. חיי ממש השתנו ואני אוהבת את זה. אני כבר מחכה בסקרנות למהפכה הבאה.

זהו בינתיים... ההמשך יבוא


31.12.2020

יוצאת לאור - אפילוג

איריס וגלית היקרות,

בסוף אוקטובר צעד כל אחד מאתנו בצעד מהוסס לחדר הזה, כשאף אחד לא מבין בדיוק מה התהליך הזה שאנחנו הולכים לעבור, ואנחנו לא ממש מבינים מה יהיה בסופו.

כשקצת הבנו, היינו כמי שעומדים על גדת הנהר, רוצים לחצות לצד השני אבל הלב.. הלב.. הרגשנו את הלב רועד, את הפחדים ההולכים ומתעצמים, ראינו לפנינו גשר רעוע, שעלול להתמוטט בכל רגע.

בעידודכן הבלתי מתפשר התחלנו לפסוע על הגשר הלא יציב. ההליכה היתה מדודה, מלווה בדופק מהיר, אגלי זעה קרים כיסו את פנינו ותחושת אי נוחות איומה הציפה אותנו. הצבתן בפנינו אתגר ולא ויתרתן. לא התפשרן לא הנמכתן את הדרישות. פשוט לא.. כל ספור ששלחנו – החזרתן בחזרה, כל מה שלא היה מספיק חשוף – תבעתן לחשוף. איפה שלא היו מספיק רגשות – אמרתן "לא מספיק".

ועשיתן את זה כל אחת בדרך שלה, גלית בשפתה החמה והמעודדת ואיריס – בשפת הקיצורים:
תכתבי מקולך. כן למה ששאלת (מה שאלתי?) אני לא מבינה מה היה שם, אין מספיק רגשות ועוד. משהו בקיצור הזה שלך איריס משולב בחמימות שלך גלית - דחף להתמודד עוד.

הגשר הרעוע הזה היה בעצם חוסר היכולת שלנו להתבונן פנימה בעצמנו, לחשוף את הפחד שלנו, לבנות מזה ספור טוב ובסוף לעמוד ולהציג אותו לפני כל העולם - ולהאמין שאנחנו יכולים לעשות את זה. אף אחד מאתנו לא האמין ביכולת שלו לעמוד באתגר שעמד בפנינו.

הכתיבה אפשרה לנו להשליט סדר בהתנסויות ובחוויות שלנו בעולם וכך להשיג תחושת שליטה והבנה. היא אפשרה לנו לספר את הסיפור שלנו, לגעת בתחושות ובחוויות שלנו, לשחרר את הלחצים שלנו, לתת פורקן לרגשות רבים, להבהיר מטרות, למצוא פתרונות ודרכי התמודדות, לגלות את עצמנו וגם להשאיר משהו מאיתנו בעולם.

יחד אתכן כתבנו את ספור החיים שלנו. חשפנו תקופות משמעותיות בחיינו, התמודדנו עם מקומות שבהם אנחנו פגיעים והסכמנו לחשוף את זה בהתחלה כאן, בכיתה, ובסיום - בערב של הרצאות – שאני משוכנעת שעבור כל אחד איתנו זו היתה חוויה שלעולם לא ישכח.

איך עוברים תהליך לא פשוט כזה ומצליחים לשלב עבודה קשה עם צחוק וחיוך, ולהגיע בבטחה לגדה השנייה? עשינו את זה כשאתן נותנות לנו יד ועוזרות לנו לחצות תהום עד שנרגיש את הקרקע הבטוחה מתחת לרגלנו.

אז היום, ברגעים האלה של פרידה, אנחנו רוצים להודות על כל מה שהיה כאן ובעיקר על מה  שלא האמנו שזה אפשרי אבל הנס הזה קרה לנו ממש מול העיניים.

תודה לשתיכן על מה שהייתן עבור כל אחד מאיתנו, בדרככן הבלתי מתפשרת. ידעתן גם להקשיב וגם לדרוש. הייתן גמישות ותובעניות, הייתן רכות וקשות, מחבקות וחדורות מטרה. למדתן אותנו להביט לפחד בעיניים ולהפוך אותו מאויב לאוהב. ובימים אלה של מציאות כל כך שבירה ולא בטוחה – הייתן הקול השפוי שאמר לנו כל הזמן ש"זה אפשרי"

ותודה גם לכם החברים שלי לקבוצה הזו. כל אחד הביא לפה את הייחודיות שלו ואת האיכויות שלו, בסיפורים מעוררי ההשראה, שמראים כמה אתם אנשים עוצמתיים ומיוחדים. הביחד הזה היה לו כוח. פה שאב כל אחד מאתנו את האומץ לעשות את זה ולהחשף. אתם חבורה מדהימה. בלעדיכם כל הדבר המופלא הזה לא היה קורה. 



26.12.2020

שלושה ימים אחרי...

שלושה ימים אחרי, אני עוד ממשיכה לרחף 10 ס"מ מעל האדמה כשהתרגשות מתפוגגת לאט לאט. תחושה של ריקנות משתלטת עלי עכשו, כמו שזה תמיד קורה אחרי המתח הגדול והציפיה וההתרגשות של ערב הסיום.

אבל גם בריקנות הזו יש ברכה כי היא מאפשרת לי להתבונן על מה שהיה ולהעריך את כל מה שהיה התהליך זה עבורי.

1.      כתבתי הרבה – אני כבר מזהה שכשאני מתרגשת הצורך לכתוב עולה בי ואני מרגישה כמו כלי בשביל המילים שרוצות לפרוץ החוצה מתוכי. בתקופה הזו כתבתי הרבה. כתבתי פה 5-6 פוסטים. זה אומר הרבה.

2.     אז מה עם הספורים שמנהלים אותי? – הכרתי את הספורים האלה קודם. הם לא היו חדשים לי. מה שהיה חדש זו ההבנה שהבשילה בתוכי לגבי עוצמתם והשפעתם על החיים שלי.
אבל הכי חשובה היתה ההכרה שאני צריכה ללמוד לשחרר ומהרגע שעשיתי את זה, הספורים האלה הפכו מדבר שתוקע אותי לכוח המניע אותי. בשבילי זה היה גילוי מאד מרגש.

3.   החשיפה האישית – להביא עצמי לקדמת הבמה, לדבר על הדברים הכי אישיים שלי, לשים את עצמי חשופה ופגיעה ונחושה לדבר על הכל – זה לא היה קל בכלל. בתוכי פנימה הרגשתי שאני חייבת לעצמי את זה. 
ולכן, לכל אורך הדרך לא ויתרתי לעצמי בכלום. התמודדתי עם כל מה שנדרש ממני: כתבתי ספורים כואבים, נחשפתי לגילויים מכאיבים, ביקשו ספור על משהו שאני מתביישת בו – אז כתבתי, כתבתי ספורים בהם אני מתגלה בחולשות שלי, כתבתי הכל. 
זה לא היה קל כי במשך השנים למדתי להסתיר ולכסות הכל בשכבות של "אל תגעו בזה". אבל ככל שכתבתי הרגשתי איך תחושת הפחד הפנימי הולכת ומתפוגגת והאומץ הפנימי בתוכי הולך וגדל. התוצאה של זה היא שהייתי מוכנה להיחשף, ככה. כמו שאני.

4.  בשביל מה באתי? – בפתיחה אמרתי שאני באה בשביל התהליך ואני מוכנה ולהתמסר וזה מה שעשיתי. יש כיף גדול להיות בהתמסרות, בלתת לדברים לקרות מבלי שיש לי צורך להיות כל הזמן בשליטה. תחושת השחרור היתה פשוט נהדרת.

5.      לעמוד על הבמה ובסוף להרצות ב-ZOOM מראש ידעתי שבסוף עומדים על הבמה ומרצים. לא היה לי קל עם זה אבל קבלתי את זה. ואז היה לנו טוויסט בעלילה. יש במה אבל אין קהל. הקהל שלנו בבית. ב-זום. מי שירצה יכנס ומי שלא – לא. גם פה הייתי צריכה לשחרר. שלחתי הזמנות וקיוויתי שיבואו לראות אותנו. אותי. והם אכן באו. מהרגע שהתחיל האירוע מבחינתי לא היה משנה לי איפה הקהל נמצא. לעמוד ולספר את הספור שלי -זה היה העיקר בשבילי. הרגשתי שאני עושה את זה ממקום כל כך נכון וכל כך שלם מבחינתי והקהל היה הבונוס.

6.  אחרי שגמרתי להרצות – להיות אחרי זה וואו אחד גדול. כל המתח שהייתי שרויה בו, ההתרגשות. הרגשתי איך הכל נרגע בי לאט לאט. 
ואם קודם לא יכולתי להרדם בגלל ההתרגשות שלפני, אז אחרי לא יכולתי להרדם בגלל ההתרגשות של אחרי. 
והיו גם הטלפונים שקבלתי ממי שצפו, סמסים מאנשים אהובים, התמונות שצולמו, וכמובן הדברים שנכתבו בצ'ט של הזום שהיו הם מחממי לב.
והכי חשוב – הייתי כל כך גאה בעצמי על שעשיתי את זה. 

7.      עכשיו לכי תתמודדי עם ההקלטה של ההרצאה – לקח לי זמן עד שהעזתי לצפות בהקלטה. הקלטה כמו הקלטה מביאה 
      את האמת ישר לפרצוף שלך. מזה אי אפשר להתחמק. 
      אז קודם כל ראיתי שנראיתי ממש טוב. מה שנקרא ש"דפקתי הופעה". התרגשתי מאד. אי אפשר היה לפספס את זה שמאד
      התרגשתי. פה ושם היו לי שבושי לשון, וגם קצת עשיתי בלגאן בסדר של הדברים וקצת גם שכחתי אבל זה לא היה נורא
      ולא הפריע לרצף של הספור שספרתי. בשלב מסויים היה לי קצת בלאק אאוט, אבל זה היה די חינני... חגית לחשה לי קצת
      והמשכתי הלאה. הייתי קצת קפואה ולא כל כך משוחררת בעיקר בהתחלה. אחר כך השתחררתי קצת. .
      בסך הכל צלחתי את המשימה די בהצלחה מרוצה מעצמי על שעמדתי במשימה.

 8.   אפילוג - יומיים אחרי זה הזמינו אותי למסלול הליכה בקבוצה שאני לא מכירה. לבוא לקבוצה שלא מכירים ולצעוד איתה
      יום שלם - זה לא דבר פשוט. אבל לקחתי אוויר והלכתי. הרגשתי כל כך משוחררת, ההיכרות עם אנשים חדשים, השיחות,
      משהו זרם שם כל כך טוב. הרגשתי שאני מביאה את עצמי אחרת. משוחררת יותר. 
      אני לא יודעת אם זה קשור אבל איריס נהגה להגיד לנו שאחרי נתגבר על הפחדים שלנו ונעמוד לספר את הספור שלנו,
      חשופים, נדע יותר מי אנחנו ונתהלך נוכחים לא רק על הבמה אלא גם בחיים. על האדמה.
      אז אולי זה מה שהיה אתמול. הייתי מאד נוכחת. 

9.      קצת מהתגובות שהיו בצ'ט של הזום:

מדהימה שאת.
גאה בך. זקופה עצמאית ומאושרת מחדש.💕
ההתרגשות ברורה, יהודית. אוהבת אותך.
מצויינת!
שאפו על ההתחלה המרתקת  !
תודה לכולכם לכל האורות שיצאו ותודה ליהודית שהזמינה אותי 
מזל ענק שיש אתכן להוציא את כל הסיפורים המופלאים לעולם
תודה על ערב מרגש
ערב מעולה, תודה על השיתוף
היה מרגש מרתק ומרחיב לב. תודה על האור שהבאתם
היה כל כך מרגש, נוגע ללב ומפעים! כל הרצאה

10.  ועוד אחד אחרון – תודה לכל חברותי המדהימות בסדנא הזו שעשיתן תהליכים אמיצים ומרגשים וגם לגבר היחיד שהעז
      לבוא ועמד במשימה בהצלחה. ולאיריס וגלית שהוציאו לנו את המיץ אבל התוצאה היתה שווה ממש.
      ואחרונה חביבה סמדר, זה הפוסט ה-70 במספר בבלוג שלי. ואם זו לא קארמה שחבל על הזמן אז זה בטוח משהו דומה           לזה.

22.12.2020

נגמרו התירוצים

כל מה שאני צריכה ללמוד בע"פ. בנקודות
מחר זה היום שבו אעמוד לא חשוב איפה (בזום, אלא מה?) עם ההרצאה שלי.

אני, שמורגלת בהרבה הרצאות וכבר עמדתי בפורומים שונים בפני קהלים שונים, מצאתי עצמי הפעם במקום אחר. אחר לגמרי.

הפעם זו לא הרצאה על חומר שאני מכינה ולא על נושא שאני בוחרת להציג לקהל במסגרת מפגש מקצועי. הפעם ההרצאה היא אני. הסיפור האישי שלי. ידעתי שזו תהיה חשיפה אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. אני מזהה בעצמי את הרמזים לקושי הגדול של ה"דבר הזה"

אני מתחמקת כל הזמן מלגעת בזה, אני דוחה את כל מה שצריך לרגע האחרון וגם ברגע הזה כשאני צריכה להתאמן, להתאמן, להתאמן, אני כותבת פוסט. לעצמי אני אומרת שזה רק הפוסט הזה ואחרי הפוסט אתאמן אבל אני יודעת שאחרי הפוסט אשטוף את הבית, אקפל את הכביסה, אצא להליכה ברגל, אכין ארוחת צהרים ואז לא יהיה לי זמן כי כבר יגיע השיעור שאני מלמדת היום ואחריו הפגישה בזום ובסוף אהיה כל כך עייפה שזה ידחה למחר... בקיצור. זה לא קל בכלל. היום יש catch.חגית תבוא בערב ואז כבר לא אוכל להתחמק.

רוב האנשים שאני מספרת להם על זה חושבים שזו משימה די קלה. הרי כבר דברתי כל כך הרבה פעמים, אז מה הבעיה לעשות את זה עוד פעם? אכין מצגת נחמדה, אמלא אותה במלל וקצת תמונות נחמדות, יש לי דפים עם חומר כתוב וזהו. יש הרצאה.

אבל כל זה התברר לי כטעות אחת גדולה. הרצאה טובה דורשת תהליך אחר. עמוק יותר. היא דורשת שאבין איזה ספור אני רוצה לספר לקהל, מה המסרים שאני רוצה להעביר ואיך אני רוצה להעביר אותם למי שישמע אותי, איך אגרום למי ששומע אותי להיות מרותק למה שאני מספרת ולא לנטוש אותי באמצע כי משהו אחר צץ... איך אני גורמת להם להזדהות איתי, להבין את השינוי שלי ולגרום להם להיות בהבנה שזה אפשרי גם בשבילם. אם רק ירצו.

ואת כל זה אני צריכה לעשות ממקום של התרגשות והשראה ותשוקה והתלהבות ושמחה ואופטימיות ותביאו לי עוד כמה מילים מתלהבות כאלה כשהרגליים שלי רועדות מעצם האירוע והבטן מתהפכת..

את המחשבה שזה יהיה קל יחסית, נטשתי עוד בתחילת הדרך. עבודת ההכנה היתה סיזיפית למדי. הרצאה כתובה לא דומה להרצאה שבע"פ. זו שפה אחרת. בכתיבה מרחיבים במילים ובדבור בע"פ מצמצמים. בכתיבה אפשר להוסיף ולתאר, להביא דוגמאות ובדיבור אם מביאים ספור אחד טוב הוא כבר מתאר הכל ולא צריך להוסיף יותר.

כתבתי הרבה סיפורים כדי לזהות את אלה שמנהלים אותי. כשנוצרה אצלי התבהרות השלכתי הצידה את כל מה שלא התחבר לתמה המרכזית. את הספורים כתבתי בזמן הווה כדי ליצור תחושה שאני חיה אותם מחדש, כאילו הם קורים עכשיו. שמתי לב שכשיש ספור טוב, הוא לא מאבד מעוצמתו והוא מרגש גם אם עברו הרבה שנים מאז התרחש. ההתרגשות הזו אמורה לצאת החוצה אל הקהל.

ההרצאה תתחיל בהתרחשות כדי ליצור קצב דינמי אצל המקשיב ואולי ירצה להישאר ולשמוע עוד. אני יודעת שאנרגיה טובה אצלי תקרין גם על מי שמקשיב. יש לי ניסיון בזה משיחות טלפון. אני תכף מזהה את האנרגיה של מי שמדבר איתי.

הזמנתי לערב הזה אנשים שחשובים לי. אלה בוודאי יישארו עד הסוף כי הם "שלי". הם קהל שבוי. אבל בקהל יהיו עוד אנשים. מה יגרום להם להישאר ולרצות להקשיב לי עד הסוף. יש היום  מלא הרצאות מעניינות. למה דווקא שיתקעו עלי?

לשאלה הזו יש הרבה תשובות. אני רוצה לתת להם משהו שייקחו לעצמם כחומר למחשבה. שיחשבו על מה שאמרתי ביום שלמחרת, בשבוע שאחרי זה. משהו שיגרום להם להתבונן גם על עצמם ולהגיד "וואלה, גם זו אפשרות". משהו שיעורר אותם.

ואחרי שאני עושה את כל הרשימה הזו ברור לי שכדי להגיע לרמה כזו, בזמן שנותר עד ש.. עלי להתאמן להתאמן להתאמן, ללמוד את הטקסט בע"פ ולהתאמן עם המצגת. ככל שאני מתאמנת יותר ולומדת את הכל בע"פ, אני מתחברת יותר אל הטקסט ומרגישה שהדברים יוצאים מתוכי.

אני מנסה להתאים את טון הדיבור לתוכן, לסיטואציה. אם אני פוחדת אני רוצה שירגישו וכשאני מבולבלת ונמצאת בצומת דרכים או שמחה – אני רוצה שזה יעבור גם. אני רוצה שמי שיקשיב לי ירגיש את זה.

בקיצור, נגמרו התירוצים ואני הולכת להתאמן..

13.12.2020

אין הר גבוה מדי

הנה נרקיסים. צילמה נגה

הבוקר התחיל בירידה מהר תבור. הירידה התלולה מאד הזו מספקת לנו חוויה מאתגרת והרפתקנית במיוחד ומפגישה אותנו עם חורש צפוף, הרבה בוץ, וקצב הליכה איטי שמתחייב מהשיפוע התלול. מקלות הליכה זה פריט חובה בירידה הזו מפני שבלעדיהן אין באמת במה להיאחז. אנחנו מאושרים מאד אחרי הירידה הזו. כל שאר המסלול כבר היה קלי קלות והתאפיין בכך שירדנו ועלינו (הר דבורה) ושוב ירדנו ועלינו (הר יונה), אבל הר תבור זה הר תבור.

סימון שנל, פסיכולוגית מאוניברסיטת קיימברידג', כתבה ש"אין הר גבוה מדי" "או אין ירידה תלולה מדי" כשחברים נמצאים לידנו. היא ערכה ניסוי ובו העמידה את המשתתפים מול הר ושאלה אותם: "כמה תלולה העלייה?" נבדקים שעמדו עם חבר קרוב העריכו את העלייה כתלולה הרבה פחות לעומת אלו שעמדו לבדם מול ההר. בניסוי נוסף הראתה שנל שמספיק אפילו רק לדמיין את אותו אדם קרוב לצידנו כדי לטעת בנו את התחושה שההר תלול פחות ושהאתגר הזה אפשרי.

וזה בדיוק מה שהיה לנו במסלול אתמול. הירידה מגובה של 562מ' ל-270מ' היתה מאתגרת מאד אבל אף אחד מהקבוצה לא חשב לוותר עליה או לחפש דרך אחרת. השבוע כתב לי מישהו שהולך בקבוצת מטיילים אחרת: "היה טיול מאתגר מאוד - עלייה קשוחה עד למצוק, וירידה חזקה במעלה. ראיתי בזה גם מעין מבחן לעצמי בתוך הקבוצה. המאמץ היה לא קל אבל הנה אני בקצה המעלה". מרגש

מישהי חמודה מהקבוצה שלנו אמרה ברגע של גילוי לב "אף פעם לא האמנתי שאוכל לעשות את זה". הניצחון האישי שלה ניכר בכל פעם שהיא מתמודדת עם משהו שנראה בלתי אפשרי, למשל מפל עם סולמות או סנפלינג.. כי כשיש אתגר אין כמו קבוצה טובה. "רוח הקבוצה" היא שדוחפת להתמודד ולהבין שזה אפשרי ושהירידה או העלייה ממש לא נוראים. זו גם התשובה לשאלה מי הייתי רוצה שיעמוד לצידי מול העלייה התלולה. למדתי את זה בשנים של הליכה משותפת.

********

בנהיגה בדרך הביתה מיום שישי של הליכה אני שוקעת לי בהגיגים. חוץ משביעות הרצון האישית על עוד יום של הליכה, אני נפעמת כל פעם מחדש מהמחשבה על "מה שמחזיק אותנו" ביחד כל כך הרבה שנים. אני מנסה לפרוט את זה למרכיבים קטנים.

ניכר לעין שהקבוצה הזו חשובה לנו וכדי שהטוב הזה ימשיך להתקיים צריך לחשוב על כל הפרטים ולא להשאיר שום דבר ליד המקרה. יש לנו לו"ז מפגשים קבוע לאורך השנה. הלו"ז נקבע בקיץ כך שכל אחד יכול לסגור את התאריכים ביומן שלו. במשפחה שלי וגם החברים יודעים שימי הליכה זה משהו יצוק בבטון ושאי אפשר לגעת בו.

המפגשים שלנו הם תמיד במתכונת זהה: התראה לפני היציאה, רישום ליציאה וחלוקת תפקידים לנרשמים. איש איש ותפקידו. יש אצלנו לא מעט תפקידים אבל התפקיד הכי נחשב זה "פייטן השביל". בתפקיד הזה, מי שנבחר/ת אמור לתת סקירה על השביל שלאורכו אנחנו מהלכים וגם לספר הגיגים שיבחר במהלך יום ההליכה.

וככה זכינו למגוון סקירות וספורים. השבוע שמענו על גלגוליו ההיסטוריים של הר תבור יחד עם החשיפה למשוררת ע. טור-מלכא (שהיתה אישתו של אצ"ג) שכתבה שיר על התבור, בפעם הקודמת היו אלה נתן זך ודוד אבידן, וגם מילות אבל על אמא של תמי שנפטרה וסיפורה של דורית איך התקבלה להדריך בבי"ס שדה עין-גדי, בהזדמנות אחרת שיתף אותנו עודד המוסק בחוויות מסיק הזיתים, כשהלכנו ב"סובב כנרת" נדב ספר לנו על חוויותיו כילד שגדל בקבוץ תחת הפגזות, סיפורי בית ספר "כדורי" עולים אצלנו בכל הזדמנות, וגם חוויות מהשירות הצבאי בצד חשיפה לספרים שכדאי לקרוא. הכל בהתאם לתוואי ולשביל ולמה שיתחשק למי שהוא המפייט התורן. מי יותר אישי ומי פחות. כל אחד לפי מה שמתאים לו.

אחת לתקופה יש גם מפגשים חברתיים: חגיגת יום עצמאות משותפת אצל חומי, אירוע סיום שנה – אצל מי שמתנדב, ולפעמים יש גם חגיגת שבועות וראש השנה – בשנים בהן אין קורונה.. בין המפגשים האלה נפגשים גם במעגלים יותר מצומצמים וזה עושה "אקסלרציה ליחסים". בקיצור אנשים נפגשים, כי הם רוצים באמת.

נוצרה פה מערכת יחסים שעבור רבים היא מקום שטוב להיות בו. זה ידוע שבמחיצת האנשים הנכונים אנחנו מרגישים הכי טוב שיש ואנחנו נהנים לבלות בחברתם. התחושה של כולנו היא שצמח לנו משהו יפה, משהו שטיפחנו לאורך הרבה קילומטרים של הליכה עם הרבה מים ושמש..

החברותא לא נגמרת במסלול ההליכה. "רוח הקבוצה" נמשכת גם אחרי שאנחנו נפרדים:  בשיחות הוואסטאפ, תמונות צלמי השביל שנשלחות בהמשך, והמפגשים האישיים. לשמור על זה לאורך זמן זו עבודה, אבל זו העבודה הכי מתגמלת שיש.

9.12.2020

יצא משהו טוב מהקורונה - סכום ביניים אישי

 

אמנם אנחנו עוד לא אחרי ולקורונה יש עוד חלק משמעותי בחיינו אבל כרגע מתאים לי איזה סכום ביניים קטן.

אם אפשר לתמצת את המצב ב-15 מילים, אז זה מה שיש לי להגיד:
הקורונה חשפה את העובדה שחיינו בעולם שבו הכל מוגזם ואז הסתבר שיש אלטרנטיבה ואפשר לחיות אחרת. 

ועכשיו קצת פירוט: (נתתי שמות לקטעים לטובת מי שירצה לדלג..)

גם אני הפסקתי לעבוד ב-15.3. לקראת חופשת הקיץ חזרתי לכמה שבועות אבל אלה היו פרפורי גסיסה של מערכת שבקושי מצליחה לעמוד על הרגליים (מערכת החינוך, אלא מה?) ומאז אוגוסט אני לא עובדת בכלל. אני מייעצת בהתנדבות למי שפונה אלי. נחמד להרגיש שאני יכולה להביא תועלת גם בתקופה לא יציבה כזו, אבל לא מתפתח מזה שום דבר מחייב. וזה ממש בסדר.

הקורס שאני מלמדת במכללה מתקיים השנה כולו בזום והנה מסתבר שאפשר גם בזום. אני מצליחה לשמור על קשר לא רע עם המשתתפים, הקשר מתבטא גם בשיחות טלפון ובסמסים וכשצריך - אני מצליחה לסייע להם לא פחות טוב ממה שעשיתי בשנים קודמות. ומאידך, אני חוסכת שעות של נהיגה הלוך ונהיגה חזור, חוסכת צילום של עשרות דפים, והלומדים מגיעים בזמן לשיעור. אין איחורים. אין הסחות דעת. הכל יעיל וענייני ומצד שני גם יש גם תמיכה והקשבה. פשוט תענוג

מלכת הכביש

נהגתי להצהיר שיש חודשים בשנה שבהם אני גרה באוטו. ביליתי המון זמן בכבישים ובפקקים. זה תמיד היה המרוץ נגד השעון. היום אני כמעט ולא נוסעת. מד ספירת הק"מ באוטו שלי נרגע ומן הסתם זה גם מעלה את ערכו של האוטו. אני כבר לא מדברת על החסכון הגדול!! בדלק. והפקקים? כמה נחמד שהם הפכו לאירוע מזדמן ולא משהו שהוא חלק משגרת יומי.

"החיים הרגילים" שלי היום

אני גרה כמה חודשים בבית שלי. לפני הקורונה לא היו לי הרבה הזדמנויות להיות בבית. יצאתי מוקדם וחזרתי מאוחר. עכשיו אני נמצאת הרבה בבית וזה עושה לי ממש טוב. אני אפילו נהנית לנקות ולסדר וויתרתי על שירותיה הטובים של העוזרת. אם מישהו היה אומר לי שיום אחד אני אכתוב את זה, הייתי אומרת לו שהוא הוזה. 
היום אני קמה בנחת. יושבת בבוקר על המרפסת עם הקפה והעיתון, נהנית מהנוף ומהאוויר הטוב וממש לא רוצה שזה ישתנה.

"העולם האמיתי" בחוץ

אף פעם לא הייתי צרכנית היסטרית של חנויות או בליינית בלי הכרה. המשבר הזה הביא אותי לחשוב על חלק מן ההרגלים שלי ומה זה בכלל "העולם האמיתי". אין עכשיו טיסות לחו"ל ואין קניונים לבלות בהם ומסתבר שזה ממש לא הכרחי. אפשר לחיות בלי לטוס 3-4 פעמיים בשנה לחו"ל. 
המצב החדש אפשר לי לגלות מקרוב את סביבת הבית החדש שלי, גיליתי שבמרחק הליכה או נסיעה קצרה, יש מקומות מקסימים שלא ידעתי על קיומם ואפשר לחזור אליהם עוד ועוד. 

חברים אחים ילדים נכדים סרטים הצגות מסעדות

נפגשתי עם מי שרציתי גם אם לפעמים הייתי בבחינת "שוברת סגר". כשהתגעגעתי לנכד הקטן שלי פשוט קמתי ונסעתי אליו. כמובן שהכל היה בהסכמה. למי שזה התאים לו.
הרווח הגדול היה עם הנכדים שגרים קרוב אלי. בילינו הרבה שעות ביחד בתקופה שהגן ובית הספר היו סגורים. עשינו פעילויות ביחד, עשינו מחנה בבית, יצאנו לטיולים ברגל בסביבה והיה פשוט כיף. היחסים שלנו העמיקו והקשר גם. כולנו הרווחנו מזה.
סרטים, הצגות, מסעדות – ממש לא חשתי בחסרונם. יש המון סרטים טובים בטלוויזיה. הסינמטקים מציעים כל הזמן הקרנת סרטים בבית במחיר ממש מצחיק. השתתפתי בכמה כנסים בזום. ביליתי בפסטיבלים שונים דרך המחשב והמסעדות ממש לא חסרות לי. 
זה עשה לי קצת מחשבות על מה שהיה לפני. אולי הכל היה קצת מוגזם: המחויבות לארוחות המשפחתיות ביום שישי או שבת, ימי ההולדת של הילדים, החתונות הגדולות. הבר/בת מצוות.. הבת של חברה שלי התחתנה באירוע של 20 איש והיה מקסים. אני השתתפתי בזום. האורחים התחלפו. כל שעה 20 אחרים. היה בזה משהו מיוחד מרגש ואינטימי. אז אולי זה לא כזה היסטרי ויש אופציה אחרת.  חתונה בגינה המקסימה של הבית היא גם יפה וגם יותר חסכונית לכולם.

מה עם כל הגירויים החיצוניים?

גירוי חיצוני זה דבר שלוקח אותך בסערה, משכנע, גורף, ממכר. אצל לא מעט אנשים שהכרתי הרגשתי שהם היו ממש אבודים בלי קולנוע ובתי הקפה ומסעדות. כשהכל נפסק הם היו חסרי מנוחה. חשבו שלא יוכלו בלי. אבל אז גילו שאפשר לחיות טוב גם עם הרבה פחות גירויים חיצוניים, ואפשר לשבת עם כוס תה על המרפסת ולדבר או סתם לשתוק ביחד. יש בזה הרבה שלווה.

יש יותר זמן לקרוא ספרים ולצפות במשהו מעניין בטלוויזיה. אנשים ספרו לי שסידרו את הבית. בהליכה בחוץ ראיתי את זה. כמויות הזבל גדלו. הזמן נוצל לסדר, לעבודה בגינה, לפרויקטים שאף פעם לא היה זמן לעשות. הקורונה עצרה את ה"קצת מוגזם" הזה לרגע. פתאום הבנתי שמה שנראה הכרחי הוא לא הכרחי, שיש חלופות. שיש עוד אופציות לאיך שאנחנו חיים.

אני מסתכלת על עצמי ועל אנשים מסביבי ומתרשמת שלרוב האנשים זה עשה טוב. יש יותר איזון בקצב החיים, יותר זמן למשפחה ויותר זמן אישי, חשבון הבנק שלי נראה טוב, אני חושבת יותר על כל הוצאה האם אני באמת זקוקה לה, לא חשתי בחסרון הנסיעות לחו"ל וגם לא בחסרון הריצה המהירה כדי להספיק הכל. אני אוהבת לשהות בבית שלי, נהנית מציוץ הציפורים ומהירוק המקיף אותי. ביציאה מהבית שלי משתרע פארק ענק, בכל בוקר כשאני יוצאת להליכה אני מגלה בו משהו חדש שלא הכרתי ומתפעלת. פגשתי מקרוב את משפחת החזירים שמשוטטת לה אצלנו בלילות ואני עוקבת מקרוב אחר הפריחה של אחרי הגשם. הקצב החדש ממש מתאים לי.

מבחן לקשרים אישיים?

נכון, המצב הזה גזר התבוננות מחודשת של קשרים. היה לי קשר שהיו לי ספקות לגביו, המשבר גרם לבדיקה יותר אינטנסיבית של מה שיש בקשר. ראיתי את החלקים שלא עובדים. זה חבל, אבל יותר טוב ככה. מצד שני : מישהי מקסימה שאני מכירה אמרה לי "למדנו לחיות ביחד".

אבל אם אני חושבת על זה שהיה מישהו שהייתי מרוצה איתו חלקית, אז אולי לא כל כך נורא לאבד אותו. היה טוב ונגמר, כמו דברים אחרים בחיים. אני לומדת לקבל שדברים מסתיימים. אהבתי אותם כשהם היו ואני מוותרת עליהם כשהם אינם. אני מסגלת לעצמי גמישות בחשיבה.

האם העולם השתנה?

בסך הכל מדובר בכמה חודשים של שינוי מתון באורח החיים. אני לא חושבת שזה משהו להתרגש ממנו יותר מדי. אני גם לא מאמינה שהעולם ישתנה באמת. התקופה הזאת תשאיר חותם, אבל לא טראומטי מדי.

הנטייה שלנו היא להיצמד להרגלים הישנים, אני רואה את זה היטב בעבודתי. אבל בכל זאת קרה משהו ואפשר להשתמש במה שעבר עלינו ובמה שלמדנו בתקופה זהו.  

בעוד כמה חודשים כשהכל ירגע וכולנו נהיה מחוסנים, כי בלי חיסון לא נוכל לזוז לשום מקום ("יש לך אישור שקבלת חיסון?) נחזור להתחבק ולהתנשק כמו קודם. האמת היא שדווקא אהבתי את זה שלא חייבים להתנשק בלחיים כל פעם שנפגשים. אישית, אף פעם לא סבלתי את זה במיוחד.

שיחות עם בן 4 ובת 7

  בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים ש...