20.6.2021

אנחנו יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר..

 

Photo by Campaign Creators on Unsplash

בעניין של קבלת החלטות, אני מודה שלפעמים אני קצת רדודה. אני לא מאלה שחופרים ונוברים וטוחנים.. אני מקבלת החלטות מהר. אני מתרשמת מגרפיקה יפה וצבעונית, מהסברים שאפשר להבין, במיוחד אם מתלווה להם מוזיקה מתאימה ואם יש גם התייחסות לתוצאות או במילים פשוטות: מה יצא לי מזה, אז אני מאד מרוצה. ולא פעם אני נזכרת במשפט שאמא שלי נהגה לאמר שאנחנו תמיד יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר..

נזכרתי בזה בהקשר של הפרויקט אליו נרשמתי לאחרונה...

יום אחד נתקלתי ברשת במחקר חדש של מכון ויצמן שנקרא K10. המטרה שלו מצאה חן בעיני, לשפר את איכות החיים ותוחלת החיים ע"י בניית כלים שיאפשרו לנבא מחלות ומצבים רפואיים. ואני שתמיד רציתי להשתתף במחקר רפואי חשבתי שזה ממש מגניב ונרשמתי. בשלב הזה אני עוד חדשה בדבר הזה שהתחיל מתישהו בשלהי שנת 2019 אבל אני כבר רואה את ההשלכות הקטנות עלי.

בהתחלה התבקשתי למלא שאלון ושלחתי מסמכים וגם הורדתי את האפליקציה שלהם לנייד שלי ומזה כמה שבועות אני אוספת באופן יומיומי מידע על התזונה שלי ועל אורח החיים שלי. אני מתעדת בכל יום כמה שעות ישנתי, איזו פעילות גופנית עשיתי, את רשימת התרופות שלקחתי ומה אכלתי. האפליקציה גם מודדת כמה צעדים הלכתי במשך היום.

למחרת, אני מקבלת סיכום של הקלוריות שהכנסתי לגופי בחלוקה לפחמימות, שומנים וחלבונים. בסוף השבוע מגיע הסיכום השבועי התזונתי שלי – ממוצע הקלוריות לשבוע וגם ממוצע פחמימות שומנים וחלבונים.

בראיה רחבה, התיעוד היומי הזה חשף בפני את מה שאני עושה וגם את מה שאני לא עושה. לא שלא ידעתי קודם אבל אין כמו רישום מדויק לשים לי מראה מול הפנים. והמראה הזו היה לה אפקט מיידי. מיד ראיתי את השפעת הרישום היומי על ההתנהגות שלי. למשל בענייני כושר גופני, אם קודם נהגתי לחפף ולהגיד לעצמי לא נורא מחר, אז היום אין מחר כי האפליקציה יודעת מה עשיתי וגם מה שלא עשיתי.. ומאז אני ממש מקפידה על 3 הליכות בוקר לפחות כל שבוע ועוד שיעור פילאטיס אחד או משהו שמקביל לו כמו בריכה, בקיצור, שיהיה מה לרשום.

ככה גם בענייני תזונה. הייתי מודעת לכך שזה משהו שאני לא מצטיינת בו. רציתי לעלות קצת במשקל אבל לא הצלחתי כי אני אוכלת מעט ולא מסודר. אבל אין כמו עובדות מול העיניים בשביל להגיד לי: "תראי!!" ואני ראיתי והתוצאה הגיעה כמעט מיד: התחלתי להקפיד יותר על ארוחות של ממש, לאכול בזמן, לאכול מגוון, להשקיע באוכל, לבשל קצת.. והתוצאה? תוספת קטנה (ורצויה) במשקל וגם מדדים יותר טובים בתזונה...השבוע, על הדרך, קטפתי גם מחמאות...

ככה זה עם נתונים. אם אוספים אותם בשיטתיות ומנתחים אותם, יש לזה השפעה, אם רציתי או לא. וזה מה שקרה לי. ואז נזכרתי שאני כבר מכירה את האפקט הזה מההתנהלות הכלכלית שלי.

היציאה לחיים חדשים הבהירה לי שאני צריכה להתארגן אחרת, להבין מה הצרכים שלי ואיך אני מתנהלת מולם ולהיות עם יד עם הדופק. ולכן התחלתי לרשום את ההוצאות וההכנסות שלי באופן יומיומי. התחלתי מאיסוף נתונים ומרישום יומיומי של כל ההוצאות שלי, עשיתי מיפוי לפי תחומי צריכה כמו, מזון, רכב, הוצאות לבית, וקבעתי תקציב לכל סעיף.

בהמשך גם ניסחתי לעצמי כמה עקרונות בסיסיים: אין קניות בתשלומים, אין חריגה מגובה התקציב שקבעתי בכל סעיף, אני מוציאה רק מה שיש לי. למדתי להיות צרכנית נבונה, אני קונה רק מה שאני צריכה ואם צריך להצטמצם עוד - אני עושה את זה בשמחה כי הרבה פעמים אני מגלה שאני לא באמת צריכה את מה שרציתי לקנות. המסקנה היא שאני מוציאה פחות וחוסכת יותר..

התוצאה המיידית היא שאין אצלי הפתעות של "הבלתי ידוע", אני ישנה בשקט בלילה ותחושת השליטה שלי במה שקורה לי היא אמיתית. ניקוי השומנים מהחיים שלי הגביר את תחושת האושר האישית שלי.

אני גם נותנת כבוד לסיכון, כמי שהתנסתה בדבר הזה ממש, אני יודעת שהעתיד הוא בלתי צפוי – תאונות, מחלות, נפילות רגשיות ושאר ירקות אלה דברים שלא רק קורים לאחרים אלא יכולים לקרות גם לי, וככל שחולף הזמן, הסיכוי לכך עולה. ולכן, המודעות לסיכון וההיערכות לקראתו הפכו חיוניים ביותר עבורי והיכולת לשרוד הפתעות שהחיים עלולים לזרוק עלי בטווח הקצר, זו הדרך לקצור את הפירות בטווח הארוך.

וכשאני חושבת על זה עוד קצת לעומק, הההשתתפות בפרוייקט 10Kהיא, ככל הנראה, עוד צעד בהיערכות שלי לקראת הבלתי ידוע..

או כמו שאמא שלי אמרה, אנחנו יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר.

25.5.2021

שתיקות

קבענו בתחנת הדלק של קיבוץ מורן בשבע ורבע. בשבע ועשרה הוא שלח סמס שהוא מתעכב. חישוב מהיר של הזמן שיש לנו עד לישיבה הראשונה, כולל הנסיעה, הראה שאין סיבה להילחץ במידה והוא יגיע בדקות הקרובות. גם דיווחי התנועה ברדיו בישרו טובות. הוצאתי ספר מהתיק ושקעתי בקריאה. בשבע שלושים וחמש עוד לא היה סימן ממנו. כבר היה לי ברור שלא נגיע בזמן לישיבה הזו שהוא קבע ושעבדנו על הכנתה לא מעט. התקשרתי לבדוק כמה זמן יתעכב אבל הטלפון צלצל ארוכות ללא מענה. "אני תכף מגיע" בישרה לי הודעת סמס קצרה. עכשיו כבר הייתי ממש חסרת סבלנות.

אנחנו שותפים לקאר פול, פעם הוא ופעם אני. אני תמיד בזמן אצלו כל פעם יש סיפורים. "הפעם אני לא מתכוונת לשתוק", אמרתי לעצמי, "כשהוא יגיע אגיד לו מה אני חושבת על העיכוב הזה". נאומים שלמים עברו לי בראש, איך אתחיל ושהבטחנו וכמה זה לא בסדר. בשעה שבע וארבעים ראיתי מרחוק את המכונית שלו מתקרבת. הוא דיבר בטלפון, עוד רגע התעכב ונכנס למכונית שלי.

"בוקר טוב" אני אומרת ומחכה שיגיד מילה. הוא שותק, מוציא מהתיק שלו בספסל האחורי את היומן, מארגן את הדברים וממלמל משהו. "אפשר לנסוע?" אני שואלת "רגע" הוא עונה, מתרווח על הכסא ופותח את היומן "סעי". הדרך מוכרת לשנינו. יש לנו הרבה זמן ביחד על הכביש ושעות של שיחות על עבודה ותכנונים וגם דברים אישיים מאד. בזווית העין אני רואה שהוא מחפש משהו, מעביר כמה דפים קדימה ואחר כך אחורה בעצבנות. אחרי כמה ניסיונות מצא מה שחיפש וחייג. הקול בצד השני ענה לו בערבית. אני מנסה לקלוט מילים מוכרות. נימת הקול שלו כועסת. "יש הוראות" הוא אומר מידי פעם בעברית. "מה עם ההוראות?" הוא חוזר ושואל. אני מגניבה אליו מבט כשהוא מדבר. הכעס מדגיש את הקמטים בצידי העיניים שלו. כשהשיחה מסתיימת אני שואלת איזה הוראות ומקווה לפתוח בשיחה. "אגיד לך אחר כך" הוא עונה לי בקצרה ושוקע בהודעות שנכנסו לטלפון שלו, מתקתק כמה בחזרה ונשען לתוך משענת הכסא כשעיניו עצומות. שקט משתרר באוטו. אני מסתכלת עליו מהצד. הוא לבוש בחולצה ורודה ומכנסיים מחוייטים. יש לו כנראה פגישה חשובה היום. אני מתלבטת אם זה הזמן להגיד משהו על האיחור ועל זה שלא נגיע בזמן אבל שותקת גם.

אנחנו שותקים מצומת עמיעד עד צומת מחניים. בצומת מחניים הטלפון שלו מצלצל שוב. אני מצליחה לשמוע קול של אשה בצד השני. הם מדברים בערבית. עכשיו הקול שלו רגוע יותר. הוא מדבר וממולל את קצה הדף הפתוח ביומן שלו, מגלגל פנימה עד מרכז הדף ומיישר החוצה. מגלגל ומיישר. מגלגל ומיישר. כותב משהו ביומן ואומר "נפגש ב-12 במועצה". השיחה מסתיימת. הוא ממשיך לכתוב ביומן ואחרי זה שותק. השעון מראה שמונה וחצי. הישיבה כבר התחילה ויש עוד כברת דרך עד שנגיע.

"הודעתי שנאחר" אני אומרת לו בקצרה, מנסה שוב את מזלי, אולי הפעם תהיה שיחה. "בסדר" "הבאת את החומר?" אני שואלת "כן" הוא עונה בקצרה. אני רואה שהוא מוטרד. להגיד משהו עכשיו זה לא רעיון טוב.

האוטו מטפס במעלה הדרך הטרשית. החמסין של הימים האחרונים ייבש את הפלומה הירוקה שהצמיח הגשם של השבוע שעבר. עקבות השריפה האחרונה מתגלים שוב. אנחנו נוסעים ושותקים. אולי בדרך חזרה נוכל לדבר על הבוקר. במגרש החניה אני אוספת את הקלסר ואת התיק שלי. בדרך לישיבה הוא אומר לי בשקט "אני לא חוזר אתך".

Photo by Paul Dickenson on Unsplash

15.5.2021

כחול

Photo by Aaron Burden on Unsplash

איכשהו יוצא שעל הכביסה בבית אני אחראית. כביסה זו מלאכה לא מאד מורכבת. צריך להפריד בין הלבנים לצבעים ובין העדינים עד 30 מעלות לרגילים, להכניס למכונה עם אבקת כביסה ומרכך ואחרי שהמכונה גומרת צריך תלות את הכביסה. היום אני בבית. בבוקר הוא השאיר לי פתק שיבוא מהצבא מוקדם כי בערב יש לו חתונה, ושהוא מקווה שאספיק לכבס כי מתכנן על החולצה הלבנה שאתמול זרק לכביסה.

בחוץ סוער ויבש. "מזג אוויר טוב לכביסה", אני אומרת לעצמי. "ברוחות האלה היא תתייבש מהר". בחדשות אמרו שהגשם יגיע בשעות הצהרים אז אני צריכה להיות עם יד על הדופק. מבט למעלה מגלה לי שהשמים מתמלאים בעננים שמגיעים מכיוון הים. הרוחות המנשבות בחוץ יחד עם רעש התוף המסתובב של המכונה יוצרים מנגינה מעניינת. המנגינה הזו מלווה אותי הבוקר. ברגע מסויים נעשה שקט. המכונה גמרה. הרוח לא.

עכשיו צריך להוציא את הכביסה ולתלות אותה בחוץ. הידית של הגיגית שבורה. בכל פעם אני מזכירה לעצמי שהגיע הזמן לקנות גיגית חדשה אבל אחרי שאני גומרת לתלות את הכביסה אני שוכחת אותה.

בחוץ אפור מאד. סימנים של חורף בפתח. אני במרוץ נגד הזמן, חושבת מה יקרה קודם הכביסה תתייבש או שהגשם יתחיל לרדת. 

אני מניחה את הגיגית בפתחה של המכונה מוכנה לקלוט לתוכה את הכביסה הרטובה. האור בחדרון הקטן עמום קצת. הדלת נפתחת וענן ריחני של מרכך ממלא את החדר. הכביסה מתגלגלת אלי מכודררת ודחוסה. אני מסתכלת שוב, זה לא הלבן בוהק. אני מוציאה את הגיגית החוצה, הנשימה שלי נעצרת. הלבנים כולם כחולים. אני מסתכלת שוב. אחרי כמה שניות של הלם אני בודקת, מפרידה אותם אחד אחד אולי לא כולם, אולי יש כאלה שלא.. אבל זה נראה חסר סיכוי. כולם כחולים. כל הלבנים תכלכלים. התחתונים החדשים שרק לפני שבוע יצאו מהאריזה, הגרביים, חולצות הטי שירט הלבנות שלובשים מתחת למדים, ורק את הצווארון שלהם רואים בחוץ, הסווטשירט הלבן החדש שחילקו בסיום הקורס, הכל הכל כחול בגווני כחול. רק הסינטטיים נשארו לבנים בחזית אבל הצבע הכחול השתלט על המנז'טים ועל התפרים.

מאיפה זה, אני שואלת את עצמי בעצבים. קודם מיינתי את כל על הרצפה לערימות. לא יכול להיות שפספסתי, אז מאיפה הכחול הזה? בדיקה מעמיקה בתוף של המכונה סיפקה את התשובה. על הקרקעית מצאתי טוש ארטליין כחול מהסוג ההכי עבה מסמורטט ומפורק לחלקים. הסוגר של מיכל הצבע נעלם. החלק הפנימי שמחזיק בתוכו את הצבע היה דהוי לגמרי, כמעט לבן. כל הכחול בחוץ..

אני הורגת את הילד הזה כשיבוא הביתה, אמרתי לעצמי כשבראש כבר היה לי נאום שלם של מה שאגיד לו כשיבוא. שרק יבוא. בינתיים בשביל לעשות משהו עם העצבים גררתי את הכביסה החוצה ותליתי אותה על החבל לפי הסדר, סווצרים, טישירטס, גופיות, תחתונים, גרביים, שורה ארוכה ארוכה של גווני הכחול, בכתמים לא אחידים, הכל לפי קרבתם לתמצית הצבע שיצאה מהטוש והתערבלה.

עשרים דקות תמימות של תליית כביסה ברוח, כשאני מפרידה את הפריטים, מחברת בין זוגות של גרביים ומיישרת את מגבות המטבח גרמו לי לסקור מקרוב את התוצאה של מה שקרה. ההדפס של משחקי המונדיאל של דרום אפריקה שינה את הצבעים שלו. החולצה שהוא תכנן עליה נראית כעת כאוסף אמנותי של כתמי צבע בגוונים שונים של כחול. רק שרוול אחד נשאר לבן. השמים כבר ממש שחורים והגשם ממש קרוב. אין טעם למהר להכניס את הכביסה הביתה, אולי הגשם ישטוף את הכחול הזה.

אחר הצהרים הוא הגיע מרוצה. החתונה זיכתה אותו בסוף שבוע ארוך כמו שהוא אוהב. הוא נכנס בדלת כרוח סערה והגניב חיוך לכיוון שלי. "בוא לשניה", אמרתי לו. "אין לי זמן", ענה, "אני צריך ללכת להסתפר, את יכולה להכין לי את הבגדים על המיטה?" "לא" עניתי. "אל תגידי ששוב לא עשית כביסה" הוא צעק אלי מהכניסה בדרך לחניה. "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך". 

 (נכתב 9.3.2011)

23.4.2021

בין מטוש למטוש (לא שגיאת כתיב)

ניסיון ראשון לטוס לחו"ל
יום ראשון 01:30 בדלפק של לופטהנזה אני טסה לפורטוגל עם נחיתת ביניים בפרנקפורט, מושיטה את הדרכון לנציג החברה. כרטיס הטיסה שלי עולה מיד על המסך שלו. למה את נוסעת הוא שואל? אני מוציאה מסמכים והסברים לנסיעה, מקבלת V על הצטיינות בתירוצים, מבחינתו יש אישור לעלות לטיסה.

בדיקת קורונה? "יש לי" אני שולפת את הפתק בגאווה. "זה לא טוב, לא טוב" הוא מסתכל ואומר "זה יותר מ- 48 שעות" "מה זה 48 שעות?" אני שואלת "בשביל לנחות בפרנקפורט את צריכה בדיקה בתוקף 48 שעות" הוא מסביר "אבל אני עוברת שם בדרך לליסבון ובשביל הפורטוגזים הבדיקה שלי טובה". אני עונה "בשביל גרמניה זה לא טוב" הוא עונה לי. "מה זה לא טוב?" אני שואלת "את לא עולה לטיסה" הוא עונה " אין אישור"

אני מנסה להסביר לו כמה זה לא הגיוני, מתחייבת שאעשה בדיקת קורונה נוספת בפרנקפורט כי יש לנו המתנה ארוכה, שיש לי פגישות בפורטוגל, שאין לי איך לחזור הביתה. שום דבר לא מעניין אותו. בצר לי אני פונה למנהל התחנה. "תעשי בדיקה חדשה" הוא מציע. יש לנו 4 שעות עד לטיסה אני מעריכה שנוכל להספיק.

רצים לעשות בדיקה חדשה. הפקידה בדלפק אומרת לי שלא נספיק. אני מתעקשת שנספיק משוכנעת שהתוצאות יגיעו מהר כמו בפעם הקודמת. "איך שאת רוצה" היא אומרת ומנסה להיכנס למערכת... המערכת לא נותנת. היא מנסה אופציות שונות ונכנסת אבל המחשב מכיר אותי ולא מסכים לאשר לי בדיקה נוספת כי עברו רק 48 שעות מהבדיקה הקודמת ומשרד הבריאות מאשר בדיקה חדשה רק אחרי 72 שעות. אני  מתפוצצת אבל אין עם מי לדבר.. המערכת.. המערכת.. מבינה שבקרב הזה הפסדתי. חוזרת לדלפק הטיסות היוצאות מנהל התחנה מוציא לי כרטיס חדש "נתראה עוד יומיים" הוא אומר.

השעה 0130 אנחנו חוזרים הביתה להתארגן מחדש ליומיים הבלתי צפויים האלה. מעדכנת את מי שממתין לי שם שהוא יכול ללכת לישון, דוחה את הרכב השכור, מזמינה בדיקת קורונה חדשה, שיחות עם כל העולם אולי אפשר לטוס קודם.. חם מאד בארץ. 40 מעלות. העצבים שלי כבר חצו מזמן את רף 40 המעלות... לא הודעתי לשכנים שחזרנו כי הרי רק נפרדנו ותכף נסע שוב..

******

נסיעה בימים אלה היא תיק. הקורונה הופכת הכל למשהו שלא פשוט להתנהל מולו. יש מדינות שלא מאפשרות לזרים להיכנס אליהן ואם עליך לנסוע ליעד שכזה צריך לספק הסברים למה את נוסעת כדי שיתנו לך להיכנס. לחברה שלי שגרה בפורטוגל יש בת שגרה בספרד. הן לא התראו יותר משנה כי הגבול היבשתי בין 2 המדינות סגור עד למועד בלתי ידוע.

בדיקת הקורונה הופכת להיות הדבר הכי חשוב בנסיעה. סתם בדיקה בקופת חולים זה לא מספיק טוב. כי צריך מסמך באנגלית עם מספר הדרכון ואת זה קופ"ח לא מספקת.

בעיה 1 – איפה עושים בדיקת קורונה?
צריך לחפש מקום שמפיק מסמך שיכול לעבור בנתב"ג. בחיפוש אני מגלה לא מעט אפשרויות. בדיקה בבתי חולים עולה כ-300 ₪, בדיקה פרטית בבית (בין גדרה לחדרה בלבד) עולה 500 ₪, בדיקה לא דחופה בנתב"ג עולה כ-45 ₪ לתוצאות אחרי 12 שעות ובדיקה מהירה 135 ש"ח – ותוצאות תוך 4 שעות. בקיצור, הרבה רווחים בשביל 2 מטושים שמכניסים לך לנחיריים ולחלל הפה.

בעיה 2 – קביעת תור לבדיקה
לכל מדינה תקנות משלה. בבתי חולים לא בודקים בחגים ובסופי שבוע, בשביל בדיקה פרטית צריך לגור במרכז, ובשביל להיבדק בנתב"ג צריך לצאת לטיסה כמעט יום קודם. איפה נבדקים כשבאמצע יש גם יום עצמאות וגם שבת?

אז את קונה כרטיס טיסה, עושה ביטוח נסיעות, מזמינה רכב שכור, אורזת מזוודה, סוגרת את הבית, שמה את הכלב בפנסיון, מסדרת תורנות להשקות את העציצים ונוסעת לנתב"ג כשבעצם את עוד לא יודעת האם תטוסי או לא.

השאלה אם את טסה או לא נקבעת טרם הטיסה. Business אמרתי ושלפתי ערימת ניירות עם תאריכי פגישות. אם ההסברים טובים - יש אישור לטוס. אבל אם הם לא משכנעים – את לא עולה לטיסה.

בעיה 3 – אילו תקנות קובעות האם הבדיקה טובה?
התקנות קובעות שהבדיקה צריכה להיות בתוקף עד 72 שעות לפני ההמראה יש מדינות שדורשות 72 שעות בעת הנחיתה. בטיסה ישירה זה פשוט אבל אם יש חניית ביניים, צריך להציג בדיקת קורונה גם בארץ המעבר. לפעמים יש עיכוב בטיסה או בחניית הביניים ואז יתכן מצב בו הבדיקה כבר  לא תהיה בתוקף ברגע שכף רגלך דורכת על אדמת ארץ היעד.. מה עושים?

בעניין הזה יש מדינות סבירות וגמישות ויש גרמניה! בגרמניה דורשים בדיקה בטווח של 48 שעות שיהיו בתוקף כשכף רגלי תדרוך על אדמתה. אז אם את נוסעת למדינה שדורשת בדיקה בטווח של 72 שעות ויש נחיתת ביניים בגרמניה, עליך לעמוד במבחן 48 השעות אחרת לא מאפשרים לך לעלות לטיסה..

ניסיון שני לטוס לחו"ל
נרשמנו מחדש לבדיקת קורונה מהירה ("תשובה תוך 4 שעות") שמתבצעת 8 שעות לפני הטיסה. יצאנו מהבית 10 שעות לפני הטיסה, עשינו בדיקת קורונה מהירה, חיכינו 4 שעות לקבלת התשובה והתפוצצנו אחרי 7 שעות כשנמסר ש"יש עיכוב במעבדה". מיד אחרי שהפכתי שם את כל השולחנות הגיעו התשובות. טסנו במהירות לדלפק הטיסה היוצאת בתקווה שעוד לא סגרו את הטיסה.

שוב תשאול למה את נוסעת, שוב מסמכים והסברים בלי סוף, הבן שלי מאושר מיד אני לא. האיש בדלפק לא בטוח שזה עובר. לא מעניין אותו שלפני יומיים זה אושר.. הוא הולך למנהל התחנה. הם מסתכלים על הניירות שוב ושוב. מדברים ביניהם. בסוף הוא חוזר ואומר שיש אישור. הלב שלי שדפק בקצב כפול מתבלבל... קודם הקצב הכפול היה מדאגה עכשיו הוא דופק משמחה..

בסכום הסופי, אחרי 25 שעות הגענו ליעד הסופי שלנו בפורטוגל "door to door". יצאנו בשעה 19:00 מהבית והגענו ליעד שלנו בפורטוגל למחרת בשעה 18:00 (20:00 בשעון ישראל).

הכניסה לפורטוגל היתה ממש ידידותית. השוטר שאל אם יש לנו בדיקת קורונה. הראינו לו את הנייר מרחוק והוא סימן לנו לעבור..

16.4.2021

איך התערבבו להם סלט הפירות ומחשבות על הקורונה

אני מפזרת את הפירות על המשטח במטבח: תפוחים, אגסים, קיווי, תפוזים, אשכולית אדומה, בננות. במפגש יום העצמאות אני ממונה, באופן לא רשמי, על סלט הפירות השנתי. צריך לחתוך הכל ביד. אין לי מכשירי עזר חשמליים כמו מיקסר או מעבד מזון. נפטרתי מכולם כשעברתי דירה ובמשך הזמן גיליתי שאני לא חסרה אף אחד מהם. גם הטוסטר שקבלתי במתנה עוד לא יצא מהאריזה. אני לא נעזרת בו. ככה יש יותר מקום פנוי על השיש ואני אוהבת את זה. אני מסתכלת על הפירות. חסר לי משהו עם צבע קצת יותר מסעיר. אולי אוסיף תותים. עכשו סוף עונת התותים. יש לי קופסה במקרר. קניתי אותם בשביל הנכד המתוק שלי שמאד אוהב אותם. אני מהרהרת אולי אגנוב כמה לטובת הצבעוניות של סלט הפירות. מתלבטת.

עצמאות זה הפיקניק השנתי על הדשא של חבורת השביל שלנו, הידועה בשמה המקורי "מה עשית בשביל ישראל". תמיד אצל אותה משפחה, תמיד באותו סגנון, השולחן נראה כל כך טוב עם הערבוב הזה של המטעמים שכל אחד מביא, הפעם לא יהיה מנגל. במקומו יהיו בשר מעושן וצלי טלה, הרבה יין, הרבה בדיחות וצחוק. בסוף הארוחה יש גם תרבות. כמה ימים לפני מקבלים במייל את המשימה להפעם ומתכוננים.

הצבע של הסלט מעסיק אותי. גווני הקרם-צהוב דהויים מדי. הירוק של הקיווי מבקש צבע אחר להתמודד מולו. אני מתלבטת מה אני יכולה להוסיף בשביל לרעמן את הצבע כי כידוע החשק לאכול מתחיל במה שהעין רואה.. אולי אוסיף פירות מיובשים, יש בהם צבעים שמושכים את העין והם יכולים לתת תשובה צבעונית נחמדה אבל זה לא מתאים. הם מלאים בסוכרים וחומרים משמרים ואני הולכת על סלט בריאות. אולי אוסיף ענבים שחורים. הצבע הסגול כהה שלהם יכול לעורר את הסלט.

המפגש הזה הפך למסורת יחד עם ההליכה בשבילים. בשנה שעברה לא נפגשנו בגלל הקורונה והסגרים. שמחתי כשמסורת המפגשים חודשה השנה. המפגשים האלה נותנים תחושה של חמימות, של שייכות, של משהו משותף, שיש בו פשטות. משהו שנותן הרגשה טובה של ביחד. ואחרי שנה של קורונה כולנו מתגעגעים להרגשה הזו. כשהגיעה ההזמנה ל"אצלנו כמו תמיד - דשא.. אוכל, פייטנות והסתחבקות..." שמחתי.

אני מתחילה לחתוך. חתכתי כבר את התפוזים, התפוחים והאגסים. הצבע שלהם דהוי משהו. מה יש לפירות האלה? הכתום של התפוז הוא הכי חזק ומשתלט על הכל. אני חושבת על הפער שיש בדמיון בין התפיסה שלי את הפירות כבעלי צבע עז ונוכחות לבין ההופעה שלהם במציאות.. אולי זה בגלל שבמקרה הזה מתערבבים להם הטעם והמראה וביחד הם יוצרים משהו שאין לו קשר למציאות. מעניין...

לקראת המפגש המארחים בוחרים נושא שעליו אנחנו מתבקשים לכתוב ולדבר. אנחנו קוראים לזה פייטנות. כל מי שרוצה – כותב. הנושא להפעם הוא "הקורונה מה היה ומה יהיה". לכאורה משימה פשוטה אבל היא לא באמת כזו כי נדמה לי שכל מה שאפשר היה להגיד בנושא זה כבר נאמר ונכתב ומה כבר אוכל לחדש?
כתבתי לא מעט בנושא הקורונה והשפעתה עלי בשנה הזו. כתבתי על המשבר שעברנו, ברמה הלאומית ואני ברמה אישית, על המגבלות השונות: 100מ' 1000מ', מסכות ועוד, על מה שקרה לי באופן אישי בתקופה הזו, על התכניות שנאלצו להשתנות ועל הטוב שיצא מזה, על איך לומדים להנות מהקשיים ולהפוך את הלימון ללימונצ'לו, על הזום שפרץ לחיינו בסערה ועוד ועוד..
אז על מה עוד נשאר לי לכתוב?

המרקם הצבעוני של הקערה המתמלאת נעשה מעניין ואני מרגישה שאני מתחילה לחבב את התוצאה הסופית. יש משהו מרגיע בסולם הצבעים הצהוב-ירוק רגוע הזה. נוצרת הרמוניה נעימה בצבעים האלה שבהם אף אחד לא משתלט ממש. ככה זה גם בטעם. אף אחד לא משתלט ממש, הטעם המתוק מריר הוא כל כך מעודן. תענוג.

אז על מה אכתוב הפעם? אני בהתלבטות. בסוף אני מחליטה לכתוב על מה שקרה לי אישית החל מהרגע שהתחלנו לחזור לשגרה בערב פסח. על תחושת ההתרופפות שאני חשה ומה היא עושה לי, על צורות ההתרופפות שאני חווה ועל כך שאני חשה שלפעמים הקרקע נשמטת לי, ויחד עם זה, מתוך המשא ומתן האינסופי עם המציאות המתעתעת הזו מסתמנת דרך חדשה לחיות. יש דברים שצריך לעשותם. ישנם החיים ויש עבודה וקשרים עם משפחה וחברים. יש את כל חובות החיים וגם את העצב והשמחות שלהם. ועל כך שצריך לדעת ששום דבר לא באמת שומר עלינו. ובכל זאת צריך להמשיך ללכת וליפול פעם אחר פעם, ולהמשיך ללכת. בלי להפסיק.

אני מעיפה מבט אחרון בקערת הסלט. אני מודה שבתוך תוכי אני לא מרוצה.. משהו בצבעים לא מספק אותי. אני זקוקה לצבע עם נוכחות. בהחלטה של הרגע האחרון אני מחליטה להוסיף תותים. הקטנצ'יק יאכל פחות. לפחות ידע שתותים שנמנעו ממנו תרמו את החלק שלהם למרקם הצבעוני של הסלט וזה לא היה דבר של מה בכך. הצבע האדום אכן הוסיף רוח חדשה ומרעננת לקערת סלט הפירות שקודם נראתה לי משמימה משהו... עכשיו אני מרוצה

צילום חומי


14.4.2021

סבא שלי או האיש על האופנוע

הסיפור על נישואיו הפיקטיביים של משה דיין לפליטה שהיתה זקוקה לסרטיפיקט כדי שלא תאלץ לחזור לאוסטריה וגורלה עלול יהיה להיחרץ לשבט כגורל רבים מהנותרים, הזכיר לי את הספור של סבא שלי יהודה.

גם אני, כמו עופר אדרת - נקמת הארכיון, אוהבת לחטט בארכיונים. השיטוטים האלה הם כמו כתב חידה. מסמך אחד מוביל למסמך אחר וכל רמז הוא מפתח לעולם שלם ורחב שנחשף בפניך. קשה לתאר את התחושה כשאת מגלה בשעה 2 לפנות בוקר תעודה מקורית הנושאת את השמות של בני משפחתך.. ברגע הזה שבו המסמך נחשף לנגד עיניך הלב רועד מהתרגשות ואת עטה על המידע כמוצאת שלל יקר. הצרה היא שבשעה הזו אין לך בדיוק את מי לשתף בגילוי הזה ואת בקושי מצליחה להירדם מרוב התרגשות, מחכה בחוסר סבלנות שהבוקר כבר יעלה ותוכלי לשתף את העולם במה שמצאת.

בשיטוטים האלה נחשפו בפני לא מעט אוצרות משפחתיים: מצאתי את הדרכונים של הורי  בארכיון הסוכנות היהודית וכך יכולתי לדעת איך קבלו אישור להגיע לארץ וכיצד הגיעו. בארכיון הציוני המרכזי מצאתי בקשות לרישיון עליה לישראל עבור האחים של אמא שלי ודפי העד באתר יד ושם אפשרו לי לבנות את עץ המשפחה. אבל את התעודה המפתיעה ביותר מצאתי בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל.

********

כשהייתי ילדה קטנה, נהגתי לנסוע עם אמא שלי לבקר את דודה מרים בתל אביב. דודה מרים, מרחוב החלוצים לא היתה באמת דודה שלי. באותם זמנים כל מי שהיה מכר מהעיר או מהאזור ממנו באו אמא שלי או אבא שלי קבל ישר את הכינוי דוד וזה לא משנה אם הכירו קודם או לא. מכיוון שלאף אחד לא היתה משפחה בארץ, אז כל הרחוקים נעשו קרובים והפכו דודים. לא פעם באו לביקור אצלנו בבית אנשים שלדברי אמא "הם מהעיר שלי", ומיד הפכו דודים. זה היה הפתרון שהומצא במקום לספק הסברים "מאיפה בדיוק אנחנו מכירים" ולכן הנחתי שככה היה גם עם דודה מרים.

דודה מרים היתה מבוגרת מאמא שלי. בנסיעות לתל אביב, ביקרנו אותה הרבה פעמים ואני זוכרת שהקשר ביניהן היה טוב. בראש השנה היינו שולחים לה שנה טובה בדואר והיא היתה שולחת לנו בחזרה. בביקורים האלה הכרנו גם את בעלה אוסקר ואת אברהם, הבן שלה שהתחתן עם חנה ומאוחר יותר גם את הילדים שנולדו להם, איתם הייתי משחקת כשהיינו באים לביקורים אצלם.   

********

סבא שלי יהודה, שאני נקראת על שמו, עזב את משפחתו במולדובה בשנות ה-30 והגיע לפלשתינה, כדי להשיג סרטיפיקטים עבור משפחתו שיוכלו לבוא לכאן. הסרטיפיקט אפשר להיכנס לפלשתינה באופן חוקי ולהישאר כאן ובהמשך איפשר להגיש בקשה להתאזרח בארץ.

בארכיון הציוני המרכזי, מצאתי בקשה לרישיון עליה, בכתב ידו של סבא, מה-17 באפריל 1946, עבור אחד מבניו. בטופס מילא פרטים על עצמו ושילם מיסים לגופים שונים בכדי לקבל רישיון עליה. עוד כתוב שם כי יהיה עליו לדאוג, למגורים, לפרנסה וכלכלה של מי שיגיע על חשבונו וגם להחזיר לסוכנות את כל ההוצאות הקשורות בעליה לארץ של הקרוב שהוזמן על ידו.

מהפרטים בטופס למדתי שהוא הגיע כתייר לחיפה בשנת 1935. בשנת 1946, מועד מילוי הבקשה, הוא עוד לא התאזרח. הסטטוס שלו בזמן הזה היה "בלתי לגאלי". הוא מציין שהוא נמצא בארץ לבד, בלי משפחה. בטופס מצוינת כתובתו בתל אביב, רחוב שד"ל 8, שהוא עוסק ברוכלות וההכנסה החודשית שלו היא 30.40 מא"י (מיל ארץ ישראלי) לחודש.

בעת הגשת הבקשה הוא שילם 200 מא"י (מיל ארץ ישראלי) למגבית ההתגייסות וההצלה של הסוכנות היהודית – תשלום לטובת מטרות סוציאליות, תרומה של 10 מא"י לקרן היסוד וגם תרומה של 10 מא"י לקרן הקיימת. מעמסה כבדה מאד בשביל מי שמרוויח 30 מא"י לחודש...

******

לילה אחד, בעודי משוטטת בארכיונים שונים, אוספת מידע בשביל עץ המשפחה, התגלגל לידי מסמך הנושא את שמו של סבא שלי יהודה לייב בארכיון העמותה למחקר גנאלוגי בישראל (IGRA).

מה רבה היתה הפתעתי לגלות תעודת נישואין של סבא שלי יהודה, מהרבנות הראשית בתל אביב. בדקתי היטב את הפרטים. באותה תקופה עוד טרם הונהגה השיטה של מספרי זהות, אז בדקתי את שמות ההורים, שם האב שם האם – הכל נכון. תאריך הנישואין 14.7.1946. ומי הכלה? הכלה היא אותה דודה מרים מהביקורים בתל אביב..

נפעמת מן הגילוי, לא הצלחתי לעצום עין בלילה. בבוקר מוקדם שלחתי את ההעתק תעודת הנישואין לבת דודתי עינת שגרה עם סבתא שלנו כל השנים עד שעלו ארצה בשנת 1973, ושאלתי אותה אם היא יודעת משהו על זה. "אני המומה" עונה לי עינת. ידענו שסבא נסע להביא סרטיפיקטים אבל לא היה לנו מושג על זה שהוא התחתן בישראל עם אשה אחרת. אף אחד גם לא ידע שהם התגרשו. "סבתא לא אמרה לנו כלום" כתבה לי. גם אמא שלי לא אמרה מילה על זה שדודה מרים היא בעצם אשתו של אבא שלה או אולי האמא החורגת שלה...

מכיוון שלא נשאר את מי לשאול אני מעלה פה כל מיני השערות שמתבססות על המסמכים שמצאתי.

חיטוט נוסף בארכיון גילה בקשה להתאזרחות בפלשתינה של אברהם, בנה של מרים, בחודש ספטמבר 1946. ככל הנראה, אמא שלו, היא דודה מרים, הגיעה לארץ באופן חוקי, ולכן בנה יכול היה להגיש בקשה להתאזרחות.

ואולי זה גם מה שקרה עם סבא שלי שגילה את סוד הנישואים לצורך קבלת סרטיפיקט. מכיוון שעד שנת 1946 הוא לא הצליח לשנות את מעמדו החוקי בארץ ישראל, ועדיין היה "בלתי לגאלי", הנישואים למרים, שהיתה אלמנה, היו סדור טוב כדי לזכות במעמד הנכסף, דבר שהיה ככל הנראה מאד מקובל באותה תקופה.

ממעט המכתבים שנשארו ממנו עולה כי גם אם הקשר ביניהם התחיל על רקע ההיכרות המוקדמת בעיירה ממנה באו שניהם, בהמשך הוא התפתח לקשר חם וטוב. הוא עזב את דירתו ברחוב שד"ל ועבר לחיות איתה ברחוב החלוצים. כשאמא שלי עלתה לארץ בשנת 1948 – היא מצאה אותו חי באושר בזרועותיה של  דודה מרים...

כמה מצער שהאושר הזה החזיק מעמד תקופה קצרה. בחודש ינואר 1949 הוא נהרג בתאונת אופנוע ברחובות תל אביב.

 * לזכרו של סבא שלי שנהרג ב-23.1.1949. בן 49 היה במותו

7.4.2021

נוסעת בעקבות הזכרונות

 

בקיץ 2018 נסעתי לעיירה שבה גדל אבי. הנסיעה שלי לקוריץ התחילה באופן מקרי. לא היתה לי כל תכנית לנסוע לקוריץ, לא היתה לי מחשבה כזו, אף פעם לא חשבתי שצריך לנסוע לשם, עד שנתקלתי ממש במקרה, בדף הפייסבוק של ארגון יוצאי קוריץ וקראתי שנוסעים לשם. ואז בשנה אחת התברר לי שכבר מאוחר מדי ורשימת הנוסעים נסגרה ובשנה אחרת כבר ידעתי ששוב נוסעים ועכשיו אפשר לנסוע.

ואז לגמרי בלי לחשוב אמרתי שכעת זה הזמן וכשספרתי במשפחה שאלו אותי מה יש לחפש שם. והאמת היא שלא היתה לי תשובה אבל בפנים עמוק הרגשתי שזה מחלחל בי ככה שלא הפסקתי לחשוב על זה והרגשתי שאני חייבת לנסוע. ומצד שני היתה בי רתיעה מפני המקום הזה, מפני המדינה הזו שסוחבת איתה כל כך הרבה משקעים הקשורים בי.

ואחר כך התחילו סביב הנסיעה הזו כל מיני סיפורים. אנשים שאלו אותי לאן אני נוסעת וכשאמרתי קוריץ התחילו לשאול שאלות ושמתי לב שאחרי הרבה שנים שלא דברתי על המשפחה שלי ועל אבא אני מדברת עליו הרבה ועולים בי כל מיני זכרונות ילדות וזה היה מאד נעים. וספרתי את הספורים האלה לא רק לחברים הקרובים אלא גם לאנשים במעגלים רחוקים יותר, וגם הם גילו התעניינות ושאלו אותי הרבה שאלות שהרבה שנים לא נשאלתי ופתאום קוריץ נעשתה מוחשית יותר בתוכי ויותר ויותר גדלו גם הרתיעה וגם ההרגשה הברורה מאד, החדה מאד, שלקוריץ אני חייבת לנסוע.

והתחלתי לקרוא על קוריץ ועל ווהלין, בספר קוריץ, בעבודה שכתבתי על הספר, חיפשתי בספרים אחרים וראיתי את הסרט והרגשתי שזה נהיה ממש דיבוק, שכמה שאני קוראת אני רוצה לדעת יותר. והיו אנשים שאמרו לי, הרי ממילא לא תמצאי שם שום דבר ועברו יותר משבעים שנה ומה יש לך לחפש בקוריץ ומהצד השני היו כאלה שאמרו שגם הם היו נוסעים, רק כדי לראות את הבית, את הרחוב, איפה גר האבא שלך וההורים שלו ולשמוע סיפורי ילדות, לראות את הנהר עם המים האדומים במימיו היו מתרחצים בקיץ ומתוך דבריהם הייתי שומעת את הגעגועים שלהם ושלי. געגועים שלא יתוארו.

אחר כך התברר לי שלכל אחד יש מין קשר כזה לאוקראינה ולווהלין ולכל אחד יש "קוריץ" משלו. אנשים שאני מכירה שנים ושלא ידעתי על הקשר הזה שלהם לווהלין, שספרו לי על ההורים שלהם, על העיירה שבה נולד האבא, וכל אחד יש  לו סיפור אחר וגעגוע אחר ומעגל בתוך מעגל. אנשים שאני מכירה שנים שבכלל לא ידעתי שיש להם קשר גם לפולין למלחמה, לאוקראינה, ואני שומעת עוד ספורים של געגוע ושל רצון לדעת. ממש כמו אצלי.

ובכל התקופה הזו של לפני הנסיעה הייתי בתוך איזו מערבולת של געגועים ושל זכרונות ושל מחשבות ושל שאלות, לאן ניסע ומה נראה ואת מי נפגוש במקום זה שפעם גרו בו אלפים והיום לא נשאר בו אף יהודי אחד. ורציתי לראות מקרוב איזו ילדות היתה לאבא שלי ואיפה חי וחלם וחשב שיהיו לו חיים טובים ואיפה נגמרו התקוות והתחיל הפרק השני של חייו אחרי כל הזוועות האלה.

מהבית יצאתי ביום חם וחשבתי שכמה טוב שעוד מעט אנחת בארץ שיורד בה גשם בקיץ ובדרך הודיעו שהרכבת עוצרת בנתניה בגלל שביתת הנכים וחשבתי שכבר לא אגיע לטיסה ואז שביתת הנכים נגמרה והרכבת חזרה לנסוע. וכשיצאנו מהטרמינל בקייב אוקראינה בשעת לילה, העיר כבר כמעט והלכה לישון.  הרחובות היו די ריקים והיתה בי מין תחושת ריקנות שלא ידעתי מה ימלא אותה. ולא תארתי לעצמי שאחרי ביקורים בעשרות בורות המוות שהארץ הזו מלאה בהם, הריקנות הזו תחלחל ותעמיק עוד ועוד.



אנחנו יודעים איך זה מתחיל אבל אף פעם לא נוכל לדעת איך זה נגמר..

  Photo by  Campaign Creators  on  Unsplas h בעניין של קבלת החלטות, אני מודה שלפעמים אני קצת רדודה. אני לא מאלה שחופרים ונוברים וטוחנים.. אנ...