12.10.2020

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חלק מכינים לעצמם קפה ומתיישבים בהיסוס בקצה החדר עדיין לא ממש בטוחים שהם במקום הנכון. האחרונים שהגיעו כרגע עוד לא הספיקו להתמקם.

 

אנחנו מסדרים את החדר במעגל, מתחילים בתרגילי היכרות שיהיה קצת יותר נעים. בהתחלה הכל קצת מהוסס לאט לאט אנשים משתחררים. אני מציגה את עצמי ומבקשת שכל אחד יציג את עצמו. יש שמרחיבים מאד ויש שמצמצמים את מה שיספרו על עצמם. העברית לא באה להם טבעי חלק מאד מתקשים בעברית אבל בכל זאת מתאמצים. בחדר הזה כולם עולים חדשים. יש כאלה שהם מאד חדשים. רק כמה חודשים בארץ, ויש עולים חדשים ותיקים שעלו לפני שנתיים וגם יותר.

 

אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת שידברו על הקליטה שלהם בבתי הספר. בבת אחת העברית נשמטת ומתחלפת בשפה שקל יותר להתבטא בה. תוך כדי נשמעת חריקת הדלת המלווה את המאחרים וריח קפה שחור חזק מבחוץ חודר לחדר. אני אוהבת את תנועת הכיסא המתחשבת כאשר נכנס מישהו חדש לחדר והאחרים מפנים לו מקום שישתלב במעגל.

 

לא קל להיות עולה חדש ועוד יותר לא קל להיות מורה עולה חדש. בקבוצה של השנה יש אנשים מבלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוקראינה. הסדנא הזו אמורה להיות עבורם המקום הרך והמכיל שיעזור להם בתהליכי הקליטה כמורים חדשים בבתי vספר השונים. אף אחד מהם הוא לא מורה חדש באמת. בישראל הם חדשים. השנה הראשונה היא שנת התמחות. צריך לעבור אותה בהצלחה כדי להמשיך הלאה.

 

אחרי הפתיחה וההיכרות האווירה נעשית יותר משוחררת ומתחילות השאלות. התהליך שיעברו בשנה הזו לא כל כך מובן. מבחינתם אני הממסד, המערכת, הבירוקרטיה, הדבר הזה שכל כך לא ברור להם. איך מרגיעים אנשים שנמצאים במצב מלחיץ שבו רב הנסתר על הגלוי? השנה הזו תקבע את גורלם מבחינת התעסוקה בארץ, האם ישתלבו וימשיכו להיות מורים גם פה או שהמציאות לא תתאים להם.

אני מודעת לכל הלחץ הזה ומשתדלת לשוות למפגש הפתיחה אופי יותר קליל ונינוח וזה עובד. שעתיים חולפות ביעף ואנחנו נפרדים. עוד שעה ארוכה אני משוחחת עם מי שרצה באופן אישי. אני לומדת עד כמה "המערכת" לא נדיבה ולא מאירה פנים כשמדובר בקליטת אנשים חדשים.

 

*****

מחר תפתח הסדנא של השנה. המפגש הראשון יהיה אחר. עכשיו זה רשמי שאסור להיפגש. הכל יתנהל בזום. במרחקים. במסכים. נתקרב אבל לא באמת. יהיה דיאלוג אבל לא כזה שאני רגילה אליו.

 

שיעורים אונליין כבר עשיתי בשנה שעברה. אבל אז זו היתה מציאות אחרת כשבבת אחת סגרו במרץ את שערי המכללה וצריך היה לסיים את השנה ולסגור את התהליכים כפי שהתחייבנו מראש.

 

השנה שנפתחת עכשיו היא כולה וירטואלית. אין מפגשי פנים אל פנים. אלה כללי משחק אחרים. שפה אחרת, מושגים אחרים וכלים אחרים. הכל חדש.

 

המעבר החד מהכיתה למפגשים אונליין מחייב אותי לתאום ציפיות והגדרת כללים מול הלומדים. השיעור שלי הוא לא הרצאה. החלק ה"הרצאתי" בשיעור הוא קטן. נכון שגם באונליין אפשר לעשות סדנאות אבל הן מוגבלות בהשוואה למה שאפשר לעשות בכיתה. זה מאד מאתגר אותי ואני עסוקה בזה לא מעט.

 

המיקרופון הפתוח מכניס אותי לסביבת הבית של המשתתפים. חלק מסתירים את הסביבה שלהם ע"י תמונות רקע אבל את הקולות לא ניתן להסוות. וכך אפשר להחשף לקולות הילדים ושאר בני הבית ולמגוון ציוצי הציפורים שבסביבת הלומדים. הם נמצאים בבית עם בני זוג וילדים ולפעמים גם הורים, אחים, שותפים ובעלי חיים. נכון שמומלץ ואפשר להשתיק את כל המיקרופונים בכניסה לשיעור. אבל אי אפשר להמנע לגמרי מן החשיפה לרעשי הרקע ולחוסר הנוחות של המצב הזה ולכי תעשי בתנאים האלה סדנא על רגשות ועל קשיים..

 

גם עניין המצלמה פתוחה או סגורה – זה סיפור. לכאורה צריך להדגיש שהלמידה מתנהלת כשהמצלמה של כולם פתוחה. אבל כולנו מודעים למצב הזה שהוא לא באמת בשליטתי. מצלמה נפתחת ונסגרת ואנשים נכנסים ויוצאים מן השיעור לפי שיקול דעתם ואת כבר יודעת שהלומדת מוטרדת בעניין אחר שכבר לא ממש שייך לשיעור והיא שם רק בגלל שצריך ובגלל שרושמים נוכחות.

 

וסביבת העבודה. הוי סביבת העבודה.. אני צריכה לארגן פינה שולחנית מסודרת בבית עם חומרי הלימוד והמחשב. הפינה הזו היא "הכיתה" שלי. עלי להופיע בזמן ולהיות מאורגנת היטב, גם אם "אף אחד לא רואה".

 

אני רוצה להפוך את המפגש המקוון לטוב ומעניין ומרענן ודינמי, להוסיף סקרים כדי לגרום למשתתפים להיות סקרנים יותר פעילים יותר ובעיקר פסיביים פחות ויש לי מחשבות על עוד דברים שישפרו פלאים את השיעור. 


אבל בינתיים, אני מתגעגעת לכיתה. מתגעגעת לעמידה מול המתמחים שאלווה השנה, לתנועה אל הלוח וממנו, להבעות הפנים, לפרצי הצחוק במשחקים ולמבוכות הקטנות של העברית, לאווירה ולשיחות המסדרון.

8.10.2020

גם אני במפגינים

 "בהתחלה הם יתעלמו מכם,
בהמשך הם יצחקו עליכם,
אחר כך הם יילחמו בכם,
ואז תנצחו!" (מהטמה גנדי)

כל הזמן רציתי לנסוע לבלפור ובכל פעם מצאתי סיבות למה לא לנסוע. כשהתחילו הפגנות בקיסריה נסעתי כמה פעמים וגם הלכתי להפגין בגשר אחד או שניים. אבל זה תמיד היה רק אם היה לי זמן או חשק. בשבוע שעבר כשההפגנות כבר ממש התקרבו לככר הכי הקרובה לבית שלי, זו שאפשר להגיע אליה ברגל מהבית, אז ירדתי מהגדר והפכתי למפגינה מן המניין.

הככר הזו הנמצאת בדרך המובילה מזכרון יעקב לבנימינה, בחיבור שבין כביש 652 למרכז המושבה זכרון יעקב, היא המקום האחרון שחושבים עליו כשמדמיינים הפגנות מחאה. ובכל זאת, תוך כמה ימים התארגן פה משהו מדהים וההפגנות יצאו לדרך.

היה מפתיע לראות איך הקול המהוסס הזה, שהתחיל בקבוצת ווטסאפ שנקראית "פעילים למען דמוקרטיה"  יוצר פה משהו יש מאין. מהרגע שהקבוצה נולדה, תוך כמה שעות הצטרפו אליה עשרות אנשים שרק חיכו לדבר הזה שיקרה. בשבת הראשונה שבה נאסר לעלות לבלפור כדי להפגין ושההנחיה היתה להפגין רק במרחק של עד קילומטר מהבית, נולדו בזכרון לפחות שישה שבעה מוקדי הפגנות. ממש מרשים בשביל מושבה בסדר גודל כזה, ועוד היד נטויה.

המקומות שנבחרו להפגנה הם לא בדיוק המקומות שחושבים עליהם כשמדמיינים מאבק על הדמוקרטיה, אבל זה בדיוק העניין. כל צומת או ככר קטנה הפכו למקום בו אפשר לעמוד ולהפגין ולהגיד בקול מה אנחנו חושבים על המצב. וככה, בלי שמישהו תכנן את זה מראש, המחאה הקטנה הזו, בצל הסגר הכפוי, יצרה חיבור בלתי נראה בין מאות מחאות קטנות אחרות שהתפרשו בכל רחבי הארץ. על זה נהוג לאמר שהשלם (ההפגנות בבלפור) הוא קטן ביחס לסך חלקיו ­(ההפגנות המקומיות).

ביום ההפגנה הראשון, קצת לפני השעה 17:30 התחילו להתקבץ האנשים. אני מניחה שחלקם מעולם לא היו בבלפור. מישהו תפס פיקוד על השטח הזה. עוד לא ממש התארגנו על שלטים מתאימים, חלק כבר באו עם דגלי המדינה ועם דגלים שחורים ועם שלטים כמו "לך" "עוף" "אין מצב" וחלק רק עמדו בשביל המחאה. אמנם שלטים זה חשוב אבל האנשים שבאו חשובים עוד יותר.

בהפגנה הראשונה ביום חמישי היינו כ-30 אנשים. ביום שבת המספר גדל וכבר היינו יותר מ-60. מכוניות של תומכי ביבי עברו בככר וצעקו "רק ביבי יכול" ואנחנו בחזרה צעקנו "הון שלטון, עולם תחתון". מכל עברי הככר התקבצו עוד ועוד אנשים. הורים עם ילדים קטנים שבאו ללמד אותם פרק באזרחות נכונה, כמה חברה צעירים בפינה אחרת וגם כמה אנשים מבוגרים שאני בטוחה שרבים מהם לא היו מימיהם בהפגנה בבלפור ואפילו לא בגשרים. המגבלה החדשה של 1000מ' מהבית הפכה את ההפגנה ליותר נגישה עבור כולם, וכל מי שרצה לבטא את חוסר שביעות הרצון שלו מהמצב במדינה, עכשיו ניתנה ההזדמנות לו לעשות זאת. הכי קרוב לבית שאפשר.

אלה שחששו לנסוע להפגנות אחרות כדי לא להדבק, מצאו עצמם עכשיו במרכזה של הוויה חדשה. לקהילתיות יש כאן תפקיד רציני. באים זוגות של חברים, באות משפחות שלמות, יש מפגשים עם השכנים מהבניין ועם חברים מבית הספר. יש כאן ערבוב של שמחת המפגש עם כעס על הדרך שבה הממשלה מנהלת את הדברים.

אין פה אמצעים של הפגנות מקצועיות, יש רק זמבורה אחרת וקצת דגלים ושלטים שחוברו בבית. כל אחד לפי מה שחשוב לו. חלק משמעותי באפקט של ההפגנה מגיע מצפירת המכוניות החולפות. אלה צופרים לאות הזדהות, לפעמים שברים ולפעמים תרועה ואנחנו מנופפים בידיים לתודה.

עיקר השיחות כאן הן על הסגר הכפוי, על מה יהיה עם הילדים, מתי יחזרו לבתי הספר, שמועות על מי נדבק ומתי, האם אנחנו ישוב אדום/ירוק/כתום, המגבלות הרבות המקשות על ההתנהלות. אנשים מעידים על עצמם שהיה להם חשוב לצאת ולהפגין ולעשות משהו כדי להיות חלק מן המחאה ההולכת ותופסת תאוצה בכל ישובי הסביבה.

במהלך ההפגנה זורמות אלינו תמונות ממוקדי הפגנה נוספים בזכרון יעקב, בבנימינה וביישובי הסביבה. זה נותן לנו תחושה שאנחנו חלק משרשרת גדולה של מחאה שהולכת וגדלה.

בהפגנה הראשונה היינו לבד. ביום שבת כבר ליוותה אותנו ניידת משטרה. כל זמן ההפגנה השוטר לא יצא מן המכונית. הוא עזב כשאחרון המפגינים פינה את הככר. לאורך כל הזמן שעמדנו עברו מכוניות עם תומכי ביבי והפריחו לעברינו קריאות גנאי. אלה הסתובבו בככר שוב ושוב ושוב מנפנפים בידיהם וצורחים בקול. ילדים הסתובבו באופנים. חלק מהמבוגרים צעדו סביב הכיכר, כשהם מניפים שלטים ומנופים בדגל המדינה. לקראת השעה שבע וחצי, כשהחושך כבר השתלט על הכל, עוד נותרו כמה אחרונים במקום. בידם החזיקו שלט שעליו נכתב "לך". בקרוב ילכו הם בעצמם, אבל הם ישובו.

אנחנו מצלמים תמונות שיהפכו לסרטון אחד גדול. התמונות שאנחנו מקבלים מלמדות אותנו שגם במוקדים אחרים יש ההיענות רבה להפגנות. זה מאד משמח. בווטסאפ כתבו שבשבת הפגינו בזכרון 750 אנשים. לא רע בשביל התחלה. המספרים הולכים וגדלים מהפגנה להפגנה. בפעם הבאה ניפגש בחמישי וגם בשבת וגם בשבועות שאחרי זה. החץ כבר נורה. המחאה יצאה לדרך לא ניתן יהיה לעצור אותה. מי שרצה לעצור את בלפור קבל את המחאה הרבה יותר ממוקדת ונחושה בעשרות נקודות בכל רחבי הארץ.

בהחלט סיבה לרגע קטן של גאווה.









28.9.2020

סליחות וכפרות

אמא שלי הלכה לעולמה בערב יום כיפור, לפני ארבע עשרה שנים.
הסגר מנע ממני לנסוע לבקר אותה השנה. 
לזכרה אני מצרפת את הפוסט שכתבתי ליום השנה השלישי להליכתה מאתנו

בית הקברות של ערב יום הכיפורים הוא מקום אחר. המקום הזה שבימים רגילים הוא מקום משמים וריק מאדם ועצוב, בערב כיפור לובש חג של ממש. בכניסה לבית הקברות משתרך תור ארוך של מכוניות. ניידות משטרה מכוונות את תנועת הבאים והיוצאים. מגרשי החניה מלאים עד אפס מקום. השבילים הומים אדם. נציגי הדת לזרמיה מציעים מצוות של הנחת תפילין וכפרת עוונות וכפרת התרנגולות, כל אחד מוכן לנפנף מעל ראשך בתרנגול אומלל שמחכה בארגז הקרטון והכל בשביל שברגעים הספורים שעוד נותרו עד סגירת שערי שמים, אפשר יהיה לעשות תיקון של הרגע האחרון לכל החטאים...

בבוקרו של יום כיפור בית הקברות הוא מקום מסעיר. הוא הופך להיות המקום החשוב להתעדכן בו, לדעת מי עוד בא לבקר ומי כבר שוכן פה קבע... הרבה ברכות עפות באוויר. "שנה טובה" ו"גמר חתימה טובה" ו"שלא תדעו עוד צער" ו.. "לא ידעתי שאמא שלך נפטרה". אני פוגשת פה אנשים שלא ראיתי שנים. שמחת המפגש הספונטני וכאב המוות וצער הפטירה והפרידה מתערבבים להם האחד בשני עד בלי יכולת להפריד. ממש כמו פגישת מחזור.

אנחנו פה בשביל האזכרה לאמא שלי שבערב יום כיפור, לפני שלוש שנים, נפרדה מאיתנו. התקופה הזו של עשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור ש"בין כסה לעשור", בדרך כלל מוקדשת לחשבון נפש, לחרטה ולבקשת סליחה על מעשינו ועל התנהגותנו בשנה שחלפה, במטרה לשוב ממעשינו הרעים ולחזור למוטב. בעשרת הימים האלה, בתקופה הזו ממש, לפני שלוש שנים, אנחנו היינו עסוקים בהילחם על חייה.

השעות שישבתי ליד מיטתה בבית החולים, בימים האלה שבין כסה לעשור, היו שעות של דאגה ושל חוסר ידיעה מעורבים ברגעים של כעס ושל השלמה. הרבה פשפוש פנימי, חיים שלמים שמתכנסים לאוסף של מחשבות, כשהיא שוכבת לה במיטת בית החולים, בתנוחה שכל כך לא אופיינית לה ושותקת. 

חשבתי שבבית החולים תהיה לנו הזדמנות לדבר קצת אבל היו לנו רק מעט שעות של חסד ביום שאושפזה ובימים הבאים הכרתה הלכה והתערפלה. בחמשת הימים בהם היתה מאושפזת, הרגשתי איך היא הולכת ומתרחקת ממני. שומטת לאט לאט את אחיזתה בחיים.

בזמן הזה כשהיתה בינינו קרבה פיזית גדולה, היינו מכונסות כל אחת בעולמה... היא הייתה כבר כנראה בדרך למסע הבא שלה ואני עסוקה ב'מה יהיה אתך' איך עוזרים לה להחלים ולצאת מזה. מתקשה לקבל את העובדה שהפרידה ממנה הפעם היא כנראה סופית. חמישה ימים נענו בין תקווה לחוסר תקווה. עד לפרידה הסופית בערב יום הכיפורים.

ערב יום הכיפורים מכנס אותנו כל פעם מחדש. בשבילה. בטוחים שהיא שם מלמעלה מסתכלת עלינו במבט המצחקק שלה, מרוצה ממי שבא וממה שעיניה רואות. בהליכתה, הפרק הזה של אמהות וסבתאות נגמר בשבילי ובשביל אחותי, אבל נפתח לנו פרק חדש. הפרק של השימור. השימור עכשיו הוא עלינו ואנחנו מבינות היטב את תפקידנו בכוח. ברכבת הזמן הרב-דורית הזו, עכשיו אנחנו הקטר.

ובמוצאי יום הכיפורים, דקה לפני שינעלו השמים, אני בטוחה שהיא נמצאת שם עבורנו למעלה ללמד עלינו זכות ולהגיד עלינו כמה מילים טובות. כי אחרי הכל אפשר לראות שלא ממש התרחקנו ממנה באמת, והיא יותר מכל יכולה להעיד על זה ממקור ראשון..

27.9.2020

תשליך

 

השלכתי מעלי
את שכבות ההגנה שכיסו אותי.
שכבה אחר שכבה.

השלכתי מעלי
את שק הדאגות שרבץ על כתפי,
את משקולות הכעס שמשכו אותי למטה,
את הלילות ללא שינה

השלכתי מעלי
את רגעי החרטה
את קולות התוכחה
ואת הפחד שאיים לשתק אותי

הכל השלכתי מעלי
שקרים לבנים ושקרים שחורים
דאגות
חרדות מפני הבלתי ידוע
קולות ייאוש
רגשות אשם

את מה שהכביד עלי
שחנק את גרוני
העיק עלי
ורבץ כעול
ששחררתי לגמרי. הכל

עכשיו
אני מקבלת על עצמי
לקבל את עצמי ככה
מלאה בטוב
ומשוחררת 

 


20.9.2020

אני רוצה תמיד עיניים

 

כתב הרב עדין שטיינזלץ:

"שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה.

שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת.

אין לצפות לניסים שיתרחשו נגד עינינו: עצי האורן לא יצמיחו תפוחים וקורות הבקתה לא יפריחו שושנים.

אבל מכלול הפרטים, הקשרים והיחסים בין הדברים הם יכולים להשתנות.

יתכן שהכל ישאר כמו שהיה, אבל שנה חדשה משמעה שהדברים נקשרים זה בזה, זורמים זה אל זה בדרכים חדשות.

ומשום כך אנו צריכים להתפלל שיהיו לנו העיניים לראות ולב להבין את האפשרויות הנפתחות לפנינו.

ולהתפלל שיהיה בנו הכח והאומץ לעשות את השינויים בתוך עצמנו ובתוך העולם."

ונקווה שזו תהיה שנה טובה.

18.9.2020

שנהיה לראש ולא לזנב

מתוך: https://images.app.goo.gl/UnFBEuSziysb2ffN7
ביום שבת בערב נזכרתי שעוד יומיים ראש השנה. הייתי מופתעת מזה שהחג הגיע כל כך מהר. לארוחת החג הבטחתי שאכין גפילטע פיש, כמו שהיה בבית אמא ועוד אין לי דגים. ביום ראשון אני עובדת עד מאוחר וכבר מתכננת איך אסתדר עם כל הבלגאן ובסוף יהיו לי גם דגים.

אמא היתה מזמינה דגים אצל מוכר הדגים לפחות שבועיים לפני החג. ההזמנה כללה הוראות ברורות: "750 עד 800 גרם ולא יותר". ברור שהיא לא הסתפקה בזה, שלושה ימים לפני החג בשעה מאד מוקדמת של בוקר, היא היתה מתייצבת בחנות של מוכר הדגים ו'עוזרת' לו לבחור את הדגים. הוא היה שולה את הדגים בעזרת רשת ומסתכל עליה לקבל אישור שהדג מתאים, מחכה לראות איזו תנועה היא עושה. הדג הראשון נבחר מהר, שני האחרים לא כל כך, בסוף היו מתפשרים על "עד 850 גרם". הוא היה אורז אותם חיים בנייר עיתון לח ומכניס לסל הירוק והיא היתה ממהרת הביתה על האופניים. קול המים הממלאים את האמבטיה, היה מעיר אות משנתי...

בשבע בבוקר טלפנתי לחנות דגים. שאלתי אם אפשר להזמין דגים "בטח" ענה לי איש הדגים. "אני רוצה קילו טחון". סיכמנו שאבוא אחר הצהרים לאסוף את שקית הטחונים.

שלושה ימים הם שטו אצלנו באמבטיה. כדי להתקלח היה צריך לעשות מבצע ולהעביר אותם לגיגית אחרת. זה היה סיפור. "חכו למחר" אמרה אמא. בעשר וחצי בבוקר שלפני החג היה מגיע הרגע הבלתי נמנע. כמה מכות מפטיש העץ של השניצלים וזהו, אפשר לחזור להתקלח באמבטיה. הדגים היו נחתכים לנתחים והופכים לתערובת אפרפרה ביחד עם בצל, ביצים, קמח מצה ותבלינים. הכל נטחן ביחד במטחנת הבשר הידנית שאמא שמרה לנסיבות מיוחדות. אחר כך זו הפכה למטחנה חשמלית.

בחנות דגים כבר חיכו השקיות מוכנות. "איך קוראים לך?" שאל המוכר. בזמן שהמתנתי ראיתי את שני התאילנדים מכינים את הדגים: בסכין חשמלית גרדו את הקשקשים, הורידו את הסנפירים ואחר כך פתחו את בטן הדג והוציאו מתוכה את מה שעושה את הטעם מר. אחר כך עבר הדג דרך מטחנה ענקית והפך לעיסה אפורה. העיסה וראשי הדג שנשארו בצד הוכנסו לשקית עליה הצמידו פתק כתום ועליו השם "נורית גזית". במקרר חיכו עשרות שקיות שיאספו אותן. אספתי את השקית שעליה מתנוסס שמי ומהרתי הביתה להתחיל לבשל.

אמא היתה מרוקנת את בשר הדג ומשאירה את העור שלם. את בשר הדג היתה טוחנת עם כל המרכיבים. את העור הריק היתה ממלאת בתערובת הטחונה והמתובלת, כמו משחזרת את צורת הדג ואז היתה מסדרת הכל בסיר רחב וגדול ומבשלת. שעות של התעסקות ושל בישול וכל הבית היה מתמלא בריח המתוק של הדגים. אחרי הבישול היא היתה מסדרת את חתיכות הדג הפרוסות בקערת חג חגיגית, מקשטת בפרוסות גזר כתומות ומכניסה למקרר. הדג האפרפר הזה היה פותח את ארוחת החג. הקציצה עם עיגול הגזר ולצידה הציר השקוף-עכור הרוטט, יחד עם חזרת אדומה חריפה. מי שטעם מיהר לשבח ולהגיד לאמא ש"יצא לך נהדר" ואמא היתה נהנית ומתרגשת במיוחד אם היו שואלים אותה אם אפשר לקבל עוד חתיכה.

אני מכינה גרסת גפילטע פיש "לייט" מקוצרת. מערבבת את עיסת הדג עם בצל, ביצים, פרורי קמח מצה ותבלינים. מסדרת בסיר לבישול במים רותחים יחד עם ראש הדג, כדי שייוצר הציר הרוטט הקרוש. אחרי כמה שעות במקרר מתקבלות קציצות דג קרות אפרפרות, שעליהן עיטור הגזר הנצחי. מזל שיש חזרת בעולם.

לא ברור לי בכלל איך הצליח דג אפרפר, משמים ולא אטרקטיבי במיוחד להשתחל באופן כל כך מרשים אל ראש שולחן החג תוך שהוא חוצה גבולות של עדות וגיל ואפילו לזכות לברכות משלו. 

הדג הזה מלמד אותנו את האמת הפשוטה: אופנה באה ואופנה הולכת וקציצת הקרפיון לעולם עומדת. כל שנה מחדש.

אז שנה טובה ממני, ושתזכו להיות לראש ולא לזנב...


4.9.2020

הריקוד המוזר של הלב



אני כותבת לו שורות קצרות
הוא, הוא עונה במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני מזמינה אותו לארוחת בוקר
הוא מזמין אותי לחנוכת בית
אני אף פעם לא אהיה שלו
אולי, אולי אהיה קצת לידו

כל היום הוא הולך ונזכר
בחוף הים איך היה לנו קר
התחבקנו דקות ארוכות מתוקות
ואז בחניה נפרדו המכוניות

אני כותבת לו שורות קצרות
והוא, הוא עונה לי במגילות
המחוות שלי מאופקות
ושלו עולות על גדותיהן

אני אומרת לעצמי להישמר,
הוא מזמין אותי להישאר.
אני מגיעה בשעה המדויקת
ולרגע הכל מתאפשר.

כמה מתוק ומריר הכאב,
רק בגלל זה אני מוכנה להתאהב
בעיניים בורקות בחיוך רעב...
אני רוקדת את הריקוד המוזר של הלב

(וריאציה על השיר של רונה קינן)

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חל...