26.7.2022

שלוש

קיץ שלישי מאז החלפתי את הבית בכפר ההררי הצפוני לטובת הבית שלי במישור החוף ואת החורף לטובת הקיץ. שלושה קייצים, שני מקומות עבודה, שני בתים, הרבה פוסטים, אותו משקל, שלושה נכדים ואהבה אחת שמתדפקת על פתח הבית שלי ואני פותחת לה את הדלת הכי רחב שאפשר.

קיץ שלישי שמסמן את היציאה שלי לחיים אחרים, במובן הכי עמוק של המילה. מה שמפתיע זה שאני עושה כל מה שעשיתי קודם אבל הפעם הכל נטול רגשות אשמה. אני כותבת והולכת ברגל ועובדת במקומות שאוהבת ומתנדבת והולכת לקולנוע ופוגשת חברות ורוקדת ושרה. החופש הפנימי לעשות מה שטוב לי הוא מבחינתי השינוי הגדול.

ככל שחולף הזמן, הכפר הגלילי שלי מתכווץ לכדי נקודות מרוכזות תמציתיות של חיים, כמו תמצית של עשבים שנשארו בכוס אחרי ששתיתי את התה. התקופה שחייתי בו, שלושים וחמש שנים וביניהן שתי גיחות ארוכות לחו"ל, הופכת להיות אוסף של נקודות בעברי...שמתנקזות לסוג של חור שחור.

אני עדיין מחוברת לכל מיני קבוצות ווטסאפ מקומיות ולהודעות של המועצה, עוד סופגת לתוכי חלק מן ההווי המקומי אבל כבר מרגישה שהדברים שהיה לי אליהם קשר בעבר, הולכים ומתרחקים ממני. אני עוקבת אחת ארועים ועדה מרחוק לסערות בדברים שפעם היה לי מאד איכפת מהם. אני עוקבת אחר ההחלטה אם יפתחו את רח' חרמון לתנועת כלי רכב מבחוץ או לא, איפה סימנו ככר חדשה והיכן סוללים את הכביש מחדש, מתעדכנת במועדי פינוי הגרוטאות ומגלה שהרבה לא השתנה.

עבור מי שחי שם זו תמצית החיים. אני כבר פחות מתרגשת. לפעמים אני מאוכזבת מעצמי שאני לא יכולה להיות חלק מהאהבה העזה הזו ולפעמים חשה כעס על עצמי על שאין אני יכולה לקחת חלק בחגיגה. אבל בלילה בלילה, לפני שאני נרדמת, אני שוכבת במיטה ונזכרת שאני במקום אחר ומבינה שאני כבר לא יכולה להיות חלק מהשמחה הזו ומהסערות האלה.

אין שום דבר מסעיר בזיכרונות שלי. כששואלים אותי למה אני מתגעגעת  אני אומרת שאני בעיקר מתגעגעת לחברַים אהובַים וכי הדברים שאינם עוד — אינם עוד פיזית, אבל הערך שלהם ספוג איתי בהווה. הדבר שעדיין ראוי להתגעגע אליו נמצא איתי. ובמקום הדברים האלה באים דברים אחרים.

מראות אחרים מציפים את העולם שלי ואליהם עכשיו אני מחוברת: חופי הים, שבילי ההליכה ברגל, ימי חמישי במדרחוב, השיחות אל תוך הלילה. נקודת המבט שלי משתנה ודברים אחרים משמעותיים ממלאים את עולמי.

הכפר הצפוני הופך להיות עוד נקודה בשורת המקומות בהם עברתי וכך גם הגעגוע. הזכרון המתוק מהול בציפיה לעתיד כמו בשיר של אלתרמן:
"...והדרך עודנה נפקחת לאורך
וענן בשמיו ואילן בגשמיו
מצפים עוד לך, עובר אורח"
גם אני בציפיה שהדרך שנפתחה אלי תמטיר עלי גשמי ברכה.

יום השנה השלישי.

שתים 

אחת

23.7.2022

זוללת אנרגיה

Photo by Antenna on Unsplash
כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד, מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. היא מלאת חיים. שומעים אצלה את ההתלהבות כשהיא מדברת. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. מוציאה את הטלפון ומדפדפת בו. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שוב שותקת ומתכנסת בחזרה לעיסוקיה. היא איתנו פיזית אבל לא באמת איתנו.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטיפוסים שאני מגדירה כ"זוללי אנרגיה". זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. יש אנשים שכל הזמן יגנו עליה וידבררו אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מוסכם על כולם שצריך להתייחס אליה אם היא מרגישה לא טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. והכל מתנהל בדרך אגב כשהיא יושבת עם הקבוצה אבל לא באמת חלק ממנה.

רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה ותוקעת את כולנו. ואנחנו משתפות פעולה עם זה.

15.7.2022

שעת פרידה


לאט לאט מתפשטת בתוכי ההכרה, שהמרחק הזה יהיה לא פשוט. איטליה זה קרוב כולם אומרים לי. אני אומרת שזה נכון אבל זה לא כמו לגור ברחוב הסמוך ולקפוץ לקפה אחר הצהרים או להסיע את הילדים לבית הספר או לאסוף אותה מבית הספר וללכת לאכול צהרים ביחד במדרחוב. חלק מהדברים הקטנים, מההנאות שהיו רק שלנו כבר לא יתקיימו.

יהיו טלפונים ושיחות וידאו בוואטסאפ, הם מבטיחים. נקבע זמנים קבועים לדבר. זה שיפור גדול לתקופה שאני גרתי בחו"ל, אבל אלה מצמצמים את המרחק רק קצת. מרחק זה מרחק ודיבור דרך מסך לא יכול לעשות קירבה כמו שהיתה לנו במציאות. קשה לשמור על קשר כמו שהיה לנו דרך מסך.

בחודשים הקרובים הם יהיו עסוקים בלהתערות בעולם החדש שאליו הגיעו. הילדים יכירו חברים חדשים ויתחילו לקשקש באנגלית שבורה, עד שיתפסו בטחון. אני כבר לא אכיר את העולם שלהם מקרוב. הכל יתמלא במילים באיטלקית או באנגלית. גם החוויות שלהם יהיו אחרות וחלק גדול מהן אני בכלל לא אכיר.

הייתי שותפה להרבה התלבטויות ומחשבות כשהנסיעה הפכה מחלום למשהו ממשי. שמחתי בשמחתם על כך שהם מגשימים חלום משפחתי. פרגנתי להם על האומץ ועל ההעזה לעזוב הכל ולהתחיל מחדש במקום בלתי ידוע.

ככל שהתקרב מועד הנסיעה חשתי בתוכי את העצב ואת כאב ההתרחקות ואת ההתפכחות מן האשליה שאנחנו מחוברים לתמיד. בשלה בתוכי ההכרה שלתמיד זה תמיד זמני. עד הפעם הבאה. כאלה הם החיים אוסף של פרידות שביניהן יש תקופות של ביחד. הפרידה בשדה התעופה היתה השלב האחרון בתהליך ההיפרדות שלנו.

היפרדות מן הילדים, כשכל אחד יוצא לדרך משלו, זה משהו שאני עושה כל החיים. אז למה עכשו זה כל כך קשה.. אולי בגלל שנעשיתי רכרוכית עם השנים ושהפעם הלב שלי קצת מתקשה בזה...

עכשו אני צריכה לבחור איך לחיות את המציאות החדשה הזו שאותה אפשר לחיות בכל מיני דרכים. אני יכולה לצמוח למקומות אחרים, ולהמשיך לשמוח עם אהובי שנסעו להגשים חלום שמאד רצו. ומפעם לפעם להתחבר אליהם שוב כדי להפרד שוב..

11.7.2022

6 ימים של שכרון חושים - CORFU 2022

1. קצת גיאוגרפיה

האי קורפו )ביוונית "קרקירה"( נמצא בצפון מערב יוון, בים האדריאטי בין יוון לאיטליה, ונחשב לאחד מהיפים שבאיי יוון. צורת האי דומה למגל ושני רכסי הרים גבוהים מחלקים אותו למספר אזורים – המגוונים מאוד מבחינת הנוף והטבע: החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו.

2. "שביל קורפו"

"שביל קורפו" הינו שביל הליכה ארוך שסומן בשנת 2001 וחוצה את האי מצפון לדרום. השביל באורך 220 ק"מ, מחולק לעשרה מקטעים ומתוכנן בהתאם להליכה של 10 ימים. השביל כמעט ואינו מסומן ומבוסס בעיקר על כבישים צדדיים, דרכים חקלאיות ומעט שבילי הליכה. הסימון של השביל אינו הסימון האדום לבן הסטנדרטי באירופה ולמעשה השביל כמעט ואינו מסומן.

בטיול שלנו נבחרו הליכות במרכז וצפון האי בסגנון הטיול הנודד כשאנחנו לנים בבית מלון מקסים בכפר קטן בלב ההרים. את סיום ההליכה חגגנו בעיר הבירה של האי קרקירה. 

3.  הליכות בניחוח ספרות

האי מפורסם בזכות ספריו של ג'ראלד דארל שהתגורר עם משפחתו באי וכתב רבות על האנשים ובעיקר על הטבע והנופים המופלאים שבו. המפורסם ביותר הוא הספר "משפחתי וחיות אחרות" אותו פגשנו רבות על השביל. הספר זכה לתרגום מחודש בימים אלה והקריאה בו ממש מרנינה.

בכל עצירה, אורן היה שולף את הספר מן התיק, מקדים לו סיפור קצר ומקריא את הקטע הרלוונטי מן הספר. על השביל פגשנו גם את "זורבה היווני" ועוד סיפורים רבים מן המיתולוגיה היוונית שליוו אותנו לאורך כל המסלול. וככה התערבבו להן ההליכות שלנו עם מיתוסים ואגדות מהמיתולוגיה, מתובלות בסיפורים על האי כשעל כולם מסתכלת דמותו של זורבה היווני.

מכל הסיפורים נשארתי עם המלצה אחת שטובה גם לכאן: לא להרדם תחת עץ הברוש. מי שנרדם תחת הברוש שלא יתפלא לתוצאות שהוא קם אליהן (לסקרנים זה מופיע ב"משפחתי וחיות אחרות").

4. כל היופי הזה

עדיין מעכלת את כל היופי שפגשנו בדרך.

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, רחצה על הדרך במימי התכלת, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים של היום וכפרים של פעם שננטשו בחלקם ורזורטים לתיירים שמכסים כל חלקה טובה לאורך החופים.

שקיעות יפות כל כך ואור עד תשע וחצי בלילה.

הרבה זיתים ויין ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות.

וחברים טובים למסע. זה הכי חשוב!

חזרנו ישר לקיץ הישראלי הלוהט מכל הבחינות. ראש ממשלה אחד הלך ואחר בא במקומו. אין רגע דל.

5. מערכות יחסים

הנסיעה לקורפו בקבוצת הזו שאני הולכת איתה כבר 14 שנים, אפשרה לעצור, לנשום, להתבונן פנימה וגם להסכים לגעת בקשרים שלנו בתוך הקבוצה שיש בהם אתגר, מורכבות, ולהבין מה בתוך עצמי פתוח לשינוי ותנועה.

ביומיום אנחנו מתנהלים במערכות יחסים מבלי לתת עליהן את הדעת יתר מדי. הנסיעה הזו היתה הזדמנות חד פעמית לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

5. להתמסר

שאלתי את עצמי מתי יצא לי להרגיש בפעם האחרונה, באמת להרגיש, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה, לתת לו ביטוי חיצוני. בקורפו היו לי לא מעט רגעים מתמסרים שכאלה שאפשרתי לעצמי להיות שם.

הרגעים הכי מתמסרים היו ביום ההולדת שחגגנו לחומי. היו בערב הזה המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. מצאתי עצמי רוקדת על הרחבה בלי לדפוק חשבון ושרנו עד כלות ... עד שלא יכולנו יותר.. זה היה מרגש מאד.

גיליתי שהזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, היה בזה הרבה אושר.

6. להקשיב לקול הפנימי שלי

בשבוע הזה, הרגשתי את הקול הפנימי שלי מדרבן אותי לצאת מאזורי נוחות. אני כבר מכירה אותו מקודם. זיהיתי בתוכי את הקול הזה המניע אותי קדימה ונעניתי לו בשמחה. 

7. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה המון אינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית .

בהליכות בשבילים ובשיחות עם האנשים, מצאתי עצמי משתפת מחשבות ורגשות שלי וחשתי שזה היה ככה גם מצד האחרים. שעות של שיחות עמוקות עם חברתי לחדר הובילו את שתינו לתובנות משמעותיות...

אנשים הרגישו נוח לחשוף דעות ונקודות מבט שונות גם אם הן לא תמיד פופולריות (פוליטיקה למשל)

יש אצלנו קטע שנקרא "פייטן השביל" בו אנשים מביאים משהו מעצמם לקרוא בדרך ולדבר עליו עם הקבוצה. הפייטנות הזו זימנה לנו רגעים יפים ושיחות טובות סביב מה שאנשים בחרו להביא. היתה גם התארגנות מיוחדת סביב יום ההולדת שתכננו לחגוג וזה היה מרנין לב.

ומעל כל זה חווינו אינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות שהתחברו לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים שהעצימו את הקשר והחיבור עם האחרים. זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו. חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים בסוף. אחרי 6 ימי הליכה גם הטיול שלנו הסתיים.

קורפו היתה מדהימה מכל הבחינות, אבל אני הרגשתי שבשבילי היא היתה רק רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם. זה לא היה דומה לשום דבר שחוויתי בעבר.

אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר. עכשיו כשנפתחו בפנינו המרחבים על כל המשתמע מזה, אולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...

29.6.2022

מה יש לי בתיק? - ספור...


 Photo by Nick Noel on Unsplash

מה עוד לא נאמר על הקשר בין אשה לתיק שלה.. לא פעם אני מרגישה שהתיק שלי הוא כמו אבר נוסף בגופי, כאילו יש לי עוד צלע או עוד יד או אולי תוספת קטנה לאורך הגוף בצד שמאל ושיש בינינו קשר כזה שלא ניתן להפריד בינינו.

בשבילי התיק הוא גם תמצית אישיותה של האשה. בלעדיו, חיי נראים אחרת. התיק שלי כבר הפך מזמן נושא לבדיחות אצלנו. אני סוחבת בו חצי מהבית in case… , מבקשים פלסתר אני מיד שולפת. מגבון? אני מוציאה, טישו? מיד. ההרגשה שלי היא שהתיק הוא המשכו של הבית. פעם בכמה זמן אני מנסה לעשות סינון, מפזרת את תכולת התיק על השולחן, ממיינת מוציאה המון, אבל מהר מאוד הוא חוזר למצבו הכבד, הסטנדרטי והתיק תמיד מתמלא...

לפני שבוע יצאתי מן הבית שמחה ונרגשת לקראת היום החדש החדש שמצפה לי, כשאני מחזיקה בשתי ידיים ערימה של שקיות ותיקיות וניילונים (שמרדף?) שהכנתי בערב מראש בשביל כל הפגישות שתכננתי לאותו יום. ככה הלכתי עמוסה לאוטו,

הייתי במצב רוח טוב. כל הדרך לטבריה עברה עלי בשירה מתלהבת יחד עם הרדיו. לא את כל השירים הכרתי אבל למי איכפת אם אני מזייפת לעצמי את המילים. האוטו שלי כבר מכיר את הדרך לטבריה וכל מה שהייתי צריכה לעשות זה רק ללחוץ על דוושת המהירות ולהנות מהנסיעה, מהדרך, מהנופים ולשקוע במחשבות על היום שמצפה לי.

טבריה היתה טובה אלי כמו תמיד: הפגישות, האנשים, ההתקדמות של התכניות. קורים שם דברים שממחממים לי את הלב כל פעם מחדש.

באמצע טבריה רציתי להיערך לפגישה שיש לי אחר כך. רציתי לבוא אליה במיטבי. כמעט אוטומטית שלחתי את היד למקום בו אני תמיד מניחה את התיק. התיק שלי לא היה שם. סקרנית בדקתי מסביב אולי הוא נפל. אבל הוא לא. בדקתי קצת יותר מסביב.. אין תיק. הלכתי לחפש באוטו. הוא לא היה כאן. חזרתי שוב לחדר הפעם חיפוש יותר יסודי גם בחדרים האחרים בהם ישבתי. כלום. השאננות שלי התחלפה בדאגה, לאן נעלם התיק. אם הוא לא נפל בדרך מהאוטו לישיבות, אז היכן הוא יכול להיות. טלפון דואג הביתה גילה לי שבהמולת הבוקר פשוט שכחתי לקחת אותו כשיצאתי בדרך החוצה עם ערימת השקיות שמלאה אותי.

ברגע הראשון הייתי בשוק. ברגע הזה ממש יכולתי להרגיש את המשמעות של היותו איבר מגופי. ועכשו כשהאיבר ההזה חסר היתה לי תחושה שהחלק הזה חשוף. וזה שנחשף לעיני כל שאני, "הכל כך מסודרת" הגעתי בלי תיק.. זה היה רגע קצת לא נעים.

מהר מאד הבנתי שאין ברירה ואין טעם לשקוע בסיטואציה שנוצרה ועשיתי הערכת מצב של 'גודל האסון', לאור התכניות שהיו לי להמשך היום. הערכת מצב זהירה של מה יש בתיק שאני כל כך זקוקה לו ושבלעדיו חיי אינם חיים גילתה לי שהאסון לא כזה גדול..

הטלפון הנייד היה איתי. זה צמצם את ממדי האסון לחצי. גם מחברת הרשימות שלי בה אני רושמת את עיקרי הפגישות והנושאים שעולים, היתה איתי.

היומן הקטן שלי היה חסר אבל זו גם היתה הזדמנות להודות שאני כבר בקושי משתמשת בו. והארנק עם כל כרטיסי האשראי.. זה יהיה יום ללא קניות. אהבתי את הרעיון.. חסרתי את כלי האיפור אותם שמתי במיוחד בבוקר בתוך התיק. היום ממש הייתי זקוקה להם. הדאיג אותי חסרונם של רישיונות הרכב ורישיון הנהיגה. מה אגיד לשוטר שיעצור אותי וישאל אם אפשר לראות רישיונות, קיוויתי גם שאסתדר ללא המטען של הטלפון הנייד.

ויחד איתו נזכרתי בכל שאר הדברים שלפתע פתאום חסרו לי. קופסת העטים, המניפה משדה התעופה בסיאול, לי רוח, קרם ידיים, סוכריות המנטה, גומי לשיער, הפלסתרים והמגבונים שאני אוספת וחבילת הטישו, מברשת השיער והפצירה לצפורניים וגם הצמיד ששוכן קבע בתיק, נתקפתי געגועים לכל אחד מהם.

 בסופו של דבר, הכל הסתדר לטובה. הפגישה הבאה היתה טובה.. אם כי אני מודה שזה קצת מוזר להגיע לפגישה ללא תיק. מזל שהיו לי שקיות עם  ניירות. ובסופו של דבר הסתדרתי לא רע למרות תחושת החסר. אבל, יחד עם זאת, אני מודה שזו תחושה משונה להסתובב בידיעה שחלק ממך לא נמצא אתך. זה ממש יכול לגרום לפיצול אישיות.

בדרך הביתה חשבתי על מה שההרגלים עושים לאדם. כל היום הסתובבתי בתחושה שחסר לי משהו. אבל באורח פלא הייתי גם משוחררת לגמרי כי הבנתי שהיום שום דבר כבר לא ילך לאיבוד. היה נחמד להיווכח שהסתדרתי נהדר בלעדיו, ולמרות שזה ממש מבאס לשכוח את התיק,  אם זה כבר קרה - אני תמיד שמחה לראות מה "הרווחתי" מזה... ותמיד מסתבר לי שאני תקועה בכל מיני מקומות...
נחמד לבדוק את זה מפעם לפעם. זה פשוט משעשע

14.6.2022

כפתורים

Photo by Clever Sparkle on Unsplash

באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור, הוא לוחץ על נקודה מסויימת בדף ופתאום צץ לו אריה מתחת למיטה, הדינוזאור מופיע מאחורי השיח בגן השעשועים, הנמר מציץ מן הארון  והגורילה עולה מתוך האמבטיה. הלחיצה הזו מצחיקה אותו מאד והוא מתגלגל מצחוק בכל פעם שהחיה המפחידה קופצת מול העיניים. הוא לוחץ שוב והדינוזאור מופיע שוב. הוא תמיד הוא יופיע. אין הפתעות

המנגנון הזה של לחיצה בנקודה מסוימת הגורמת לחיה לקפוץ, עושה את הספר כל כך דרמטי ומעניין בשבילו ואין שבוע שהוא מסכים לדלג על הספור הזה. השבוע שמתי לב שגם אצלי יש מנגנון כזה. אמנם אין שם חיות קופצות אבל גם אצלי ישנה נקודה מסוימת שברגע שלוחצים עליה.. הופ .. אני קופצת. הנגיעה במקום הזה תמיד מקפיצה ומעוררת אצלי את אותה תגובה.

לפני שבוע מישהו צלצל ואמר שיבוא לבקר. הוא לא בא ולא אמר שלא יבוא. פשוט לא הסתדר לו. בזמנים כתיקונם הדבר הזה לא היה מעורר בי בדל של מחשבה שניה. אבל אני בתקופה קצת רגישה וככה מצאתי עצמי חופרת בתוכי בכל מיני מחשבות על מה זה אומר, למה הוא לא בא, למה לא הודיע שלא יבוא, מה זה אומר עלי ועליו ועלינו. ובתוכי גאו ועלו כל מיני רגשות לא פשוטים ונזכרתי בכל מיני מקרים שקרו לי בעבר, וגם אמא שלי חזרה אלי פתאום עם כל מיני הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ולא יכולתי להפסיק את החפירה הזו וכבר הגעתי בתוכי עד השכבות של ימי הביניים ועוד למטה מזה, ומצאתי עצמי בדכדוך כזה שלא שלטתי בו.. רק כשהלכתי לישון זה נפסק..

אני מכירה את המנגנון הזה של לחיצה על כפתור ותגובה אוטומטית. החיבור בין הכפתור הפסיכולוגי הזה לבין התגובה אליו, נקבע אי-שם בעבר שלי, במקום אחר ובזמן אחר, ואני ממשיכה וגוררת אותו איתי ממצב למצב ומתקופת חיים אחת לאחרת.

יש לי כפתורים כאלה הקשורים ביחסי עם אחרים. מישהי שאני פוגשת לעיתים רחוקות, בכל פעם שהיא מתחילה להגיד משהו, מיד מתעוררת בי תגובה תוקפנית כלפיה. היא אשה נחמדה ואין לה קשר לתגובה שמתעוררת אצלי. לא פעם אני סקרנית לדעת למה היא מעוררת בי תמיד את התגובה הזו. ויש לי חבר אחד שהוא זהיר בכספים ובכל פעם שמבקשים ממנו כסף הוא עושה סקנדלים למרות שלא חסר לו כסף, אני מזהה את זה עם קמצנות וכשאנחנו נפגשים אני תמיד מקפידה לשלם את חלקי אחרת זה משפיע על היחסים שלנו.. ובגלל שאני אוהבת את הקשר שלנו אני אומרת לעצמי שהוא משעשע וחבר טוב ומה איכפת לי אם הוא כזה העיקר שהחברות שלנו נשמרת..

וגם לי יש כל מיני כפתורים כאלה. אני טובה בעניינים טכניים עד שזה מגיע למחשב. בכל פעם שקורה משהו למחשב אני בלחץ ומתקשרת חסרת נשימה לילד שלי. "קודם כל תנשמי" הוא אומר "קטן עליך" הוא קובע ואז כשנרגעתי אני מבינה כמה זה פשוט.. או האיש שנהג לריב איתי מוקדם בבוקר בדיוק כשאני ממהרת לעבודה ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שנוזפים בה ובלי לחשוב בכלל אני אומרת דברים שאחרי זה אתחרט עליהם. טורקת דלתות. מה אמר? לא זוכרת. זה לא כל כך חשוב אבל והטעם הרע נשאר איתי עוד שעות רבות אחר כך. ובכל פעם אני אומרת לעצמי "בפעם הבאה" וכשהפעם הזו מגיעה אני מגיבה שוב באותו אופן..

כאשר אני לוחצת בתום לב על כפתורים של אנשים אחרים, אני לא מבינה מה המהומה. אני לא מבינה מה הקשר בין השאלה ששאלתי לבין התשובה הכועסת. אני מרגישה נבוכה ומבולבלת. לא מבינה במה טעיתי. רק כאשר אני יכולה להבחין כי לחצתי על כפתור פסיכולוגי, אני מבינה כי אין לתגובה הסוערת כל קשר אישי אלי. שאלתי שאלה ממקום אחד וקבלתי תשובה ממקום אחר לחלוטין.

איך מזהים כפתור פסיכולוגי? לפי התגובה החוזרת על עצמה, כמו הגורילה בספור של הילד, שקופצת כל פעם החוצה באותה דרמטיות ומנפנפת בזרועות שלה כשהכפתור בדף נלחץ. כשאני לומדת לזהות כפתורים גם אצלי וגם אצל הקרובים לי, אני יודעת איך להתעלם מהם ובעיקר לא להפגע מהם..

ואם זה חבר קרוב אז אפשר אפילו לדבר על הכפתורים האלה ולצחוק עליהם ביחד. לצחוק על הקמצנות המוגזמת או על הפתיל הקצר שהולך ומתקצר עוד ועוד..

פעם כל מי שזיהיתי אצלו כפתור הייתי מנסה לשנות אותו.. היום אני מבינה שהגורילה תמשיך לקפוץ כל פעם שנלחץ על הדף..ובמקום להיבהל ממנה אנחנו מתגלגלים מצחוק וככה גם עם כפתורים אצלי. אני מבינה שיש דברים שאי אפשר לשנותם אבל ניתן לחיות איתם. כמו שהם. ולא פעם זה מאתגר ומשעשע לראות איך פעם מה שהפחיד אותי נעשה היום קליל וחסר חשיבות.

 

 

20.5.2022

אז מה האחרים חושבים עלי..

השבוע בדרך לתל אביב היה פקק גדול ואנשים חתכו מנתיב לנתיב בלי חשבון כאילו שזה קיצר במשהו את זמן הנסיעה. הייתי קצרה בזמן כי הילד חיכה לי בגן ושעת ההגעה שם לא גמישה. בשלב כלשהו רציתי לסטות מהדרך הראשית אבל כמנהג נהגי ישראל היה קשה להשתלב ימינה ביציאה שהלכה והתקרבה. נהג אחד ממש נלחם איתי על זכותו לא לתת לי להשתלב לפניו. כשהתעקשתי, זכיתי לפרץ מחמאות מלוות בתנועות ידיים. "תחזרי למטבח" וגם "מי נתן לך רישיון" ועוד.

היה משעשע לשמוע מה הוא חושב עלי ברגעים האלה במיוחד כי לא תמיד אנחנו יודעים מה חושבים עלינו ברגע נתון. רוב הזמן אולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים אבל אין לנו באמת מושג איך האחרים רואים אותנו - בני משפחה, חברים, מורים ומדריכים, עמיתים לעבודה, שכנים או אפילו נותני שירות. אבל לפעמים, הערה קטנה כמו זו חושפת בפנינו עולם שלם כזה.

דברים רעים או לא נעימים נשלפים באופן כמעט אוטומטי ונאמרים כל הזמן. על הכביש אני זוכה לא פעם לשמוע מה חושבים עלי, במקום העבודה מיד יקראו לך לברור אם קרה משהו לא צפוי, וכשאת לא בסדר בבית, מיד יבואו אתך חשבון הילדים, הבנזוג, השכנים, החברה. גם בעולם הדייטים בו אני מתנסה קצת לאחרונה, מפעם לפעם אני חוטפת על זה שאני לא בסדר..

אבל כשמדובר בלהגיד דברים טובים... לאלה אנחנו נחשפים בדרך כלל בנקודות זמן מאד מיוחדות. אני זוכרת מסיבת יומולדת 60, כשהמזמינה ביקשה שנכתוב משהו הקשור לקשר איתה. הקריאה המשותפת של כולנו יצרה תמונה מעניינת ורב גונית של דמות כלת המסיבה, בתחנות שונות בחייה, במקומות עבודה בעבר ובהווה, היו שם ספורי ילדות, קשרי חברות, שכנות שספרו עליה ועוד. זה היה מאד מיוחד ומרענן. עד היום אני זוכרת האירוע הזה וחושבת לעצמי כמה אומץ היה לה, להזמין בשבילה דבר כזה..

במסיבת הפתעה אחת שעשו לי, קראו דברים שנכתבו עלי ופעם הכינו לכבודי ספר ליום הולדת עגול ובו אוסף של דברים שאנשים מספרים עלי.. זוכרת שזה היה קצת מביך אבל שיש בזה גם משהו מחמם לב שאנשים אומרים עליך דברים, במיוחד כשמדובר בדברים טובים. אני מציצה בספר הזה מפעם לפעם ולומדת כל פעם משהו חדש על עצמי.

השבוע ספר לי איש אחד שבעבודה המליצו עליו להיות מועמד להדלקת משואה ביום העצמאות. הצגת מועמדות כזו נעשית בכתב, על ידי אנשים שמכירים אותו ואת פועלו ואלה מנמקים למה הוא ראוי לקחת חלק במעמד המכובד הזה. ההמלצה היא אוסף של נימוקים והמלצות וראיות ועוד כל מיני דברים כפי שמתבקש מהפרוצדורה

הוא ספר שלא ידע על המועמדות שלו ונחשף לכך לראשונה כשנתנו לו ביד את טופס ההמלצה. הטופס הזה הוא מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "מה אנשים אחרים חושבים עליך". שאלתי אותו איך הרגיש והוא אמר לי "אמנם לא זכיתי אבל זה כבר פחות חשוב". יכולתי לדמיין אותו פותח את המעטפה, מוציא את הטופס, נחשף להפתעה וקורא..

אז נכון שבאופן רשמי אנחנו לא יודעים בכל נקודת זמן מה אחרים חושבים עלינו אבל אני חושבת שבסתר ליבנו פנימה, כל אחד יודע מה אחרים  חושבים עליו, גם אם זה לא נכתב או נאמר מפורשות. מי שיש לו מודעות ורגישות יודע להרגיש ולהגיד את הדברים גם אם לא נאמרו שחור על גבי לבן.

בעבר הייתי שותפה לבניית תכנית שנקראה "ללמוד מהצלחות". פרופ' יונה רוזנפלד, אבי התכנית, לימד אותי את ההבדל בין עדות מוזמנת לעדות סובייקטיבית – דברים שנאמרים בלי תכנון ובלי שהזמינו אותם, שאמר אותם מי שהרגיש צורך להגיד, כי השתתף בתהליך, נחשף אליו או אולי הושפע ממנו. עדות סובייקטיבית היא חזקה בגלל  שהיא לא מוזמנת. בעדות כזו אנשים אומרים דברים באופן ספונטני בעקבות מה שחשבו, חוו או הרגישו.  

כשמישהו שמכיר אותי אומר לי "את אמיצה" הוא כנראה מבחין במשהו אצלי שמעורר אצלו תגובה כזו וחברה שכותבת לי "בגללך זה קרה" ואחרת שאומרת ש"את מביאה משהו אחר לקבוצה" ואיש אחד שהתקשר אלי השבוע ואמר שהוא "הוא זוכר אותי לטובה מהתקופה שעבדנו ביחד והוא מאד רוצה שנחזור לעבוד ביחד" ובמקום בו אני עובדת אמרו לי שהם לא מוכנים לוותר עלי – אז אני מבינה מה חושבים עלי ושיש פה משהו שלא בטוח שמילים כתובות יצליחו לבטא.. וגם אם נאמרים דברים שלא בדיוק מחמיאים לי, אני מסתכלת על זה כעל הזדמנות להקשיב לנאמר ולהפנים את המסר ולשנות – במידה וצריך..

האמירות הקטנות, הלא מוזמנות, הפשוטות האלה יש להן אפקט מדהים. מה שבטוח זה שהן גורמות ללב שלי להתרחב..

מה חושבים עלי השרביט החם 

שלוש

קיץ שלישי מאז החלפתי את הבית בכפר ההררי הצפוני לטובת הבית שלי במישור החוף ואת החורף לטובת הקיץ. שלושה קייצים, שני מקומות עבודה, שני בתים, הר...