14.6.2022

כפתורים

Photo by Clever Sparkle on Unsplash

באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור, הוא לוחץ על נקודה מסויימת בדף ופתאום צץ לו אריה מתחת למיטה, הדינוזאור מופיע מאחורי השיח בגן השעשועים, הנמר מציץ מן הארון  והגורילה עולה מתוך האמבטיה. הלחיצה הזו מצחיקה אותו מאד והוא מתגלגל מצחוק בכל פעם שהחיה המפחידה קופצת מול העיניים. הוא לוחץ שוב והדינוזאור מופיע שוב. הוא תמיד הוא יופיע. אין הפתעות

המנגנון הזה של לחיצה בנקודה מסוימת הגורמת לחיה לקפוץ, עושה את הספר כל כך דרמטי ומעניין בשבילו ואין שבוע שהוא מסכים לדלג על הספור הזה. השבוע שמתי לב שגם אצלי יש מנגנון כזה. אמנם אין שם חיות קופצות אבל גם אצלי ישנה נקודה מסוימת שברגע שלוחצים עליה.. הופ .. אני קופצת. הנגיעה במקום הזה תמיד מקפיצה ומעוררת אצלי את אותה תגובה.

לפני שבוע מישהו צלצל ואמר שיבוא לבקר. הוא לא בא ולא אמר שלא יבוא. פשוט לא הסתדר לו. בזמנים כתיקונם הדבר הזה לא היה מעורר בי בדל של מחשבה שניה. אבל אני בתקופה קצת רגישה וככה מצאתי עצמי חופרת בתוכי בכל מיני מחשבות על מה זה אומר, למה הוא לא בא, למה לא הודיע שלא יבוא, מה זה אומר עלי ועליו ועלינו. ובתוכי גאו ועלו כל מיני רגשות לא פשוטים ונזכרתי בכל מיני מקרים שקרו לי בעבר, וגם אמא שלי חזרה אלי פתאום עם כל מיני הבטחות שהבטיחה ולא קיימה ולא יכולתי להפסיק את החפירה הזו וכבר הגעתי בתוכי עד השכבות של ימי הביניים ועוד למטה מזה, ומצאתי עצמי בדכדוך כזה שלא שלטתי בו.. רק כשהלכתי לישון זה נפסק..

אני מכירה את המנגנון הזה של לחיצה על כפתור ותגובה אוטומטית. החיבור בין הכפתור הפסיכולוגי הזה לבין התגובה אליו, נקבע אי-שם בעבר שלי, במקום אחר ובזמן אחר, ואני ממשיכה וגוררת אותו איתי ממצב למצב ומתקופת חיים אחת לאחרת.

יש לי כפתורים כאלה הקשורים ביחסי עם אחרים. מישהי שאני פוגשת לעיתים רחוקות, בכל פעם שהיא מתחילה להגיד משהו, מיד מתעוררת בי תגובה תוקפנית כלפיה. היא אשה נחמדה ואין לה קשר לתגובה שמתעוררת אצלי. לא פעם אני סקרנית לדעת למה היא מעוררת בי תמיד את התגובה הזו. ויש לי חבר אחד שהוא זהיר בכספים ובכל פעם שמבקשים ממנו כסף הוא עושה סקנדלים למרות שלא חסר לו כסף, אני מזהה את זה עם קמצנות וכשאנחנו נפגשים אני תמיד מקפידה לשלם את חלקי אחרת זה משפיע על היחסים שלנו.. ובגלל שאני אוהבת את הקשר שלנו אני אומרת לעצמי שהוא משעשע וחבר טוב ומה איכפת לי אם הוא כזה העיקר שהחברות שלנו נשמרת..

וגם לי יש כל מיני כפתורים כאלה. אני טובה בעניינים טכניים עד שזה מגיע למחשב. בכל פעם שקורה משהו למחשב אני בלחץ ומתקשרת חסרת נשימה לילד שלי. "קודם כל תנשמי" הוא אומר "קטן עליך" הוא קובע ואז כשנרגעתי אני מבינה כמה זה פשוט.. או האיש שנהג לריב איתי מוקדם בבוקר בדיוק כשאני ממהרת לעבודה ואני מרגישה כמו ילדה קטנה שנוזפים בה ובלי לחשוב בכלל אני אומרת דברים שאחרי זה אתחרט עליהם. טורקת דלתות. מה אמר? לא זוכרת. זה לא כל כך חשוב אבל והטעם הרע נשאר איתי עוד שעות רבות אחר כך. ובכל פעם אני אומרת לעצמי "בפעם הבאה" וכשהפעם הזו מגיעה אני מגיבה שוב באותו אופן..

כאשר אני לוחצת בתום לב על כפתורים של אנשים אחרים, אני לא מבינה מה המהומה. אני לא מבינה מה הקשר בין השאלה ששאלתי לבין התשובה הכועסת. אני מרגישה נבוכה ומבולבלת. לא מבינה במה טעיתי. רק כאשר אני יכולה להבחין כי לחצתי על כפתור פסיכולוגי, אני מבינה כי אין לתגובה הסוערת כל קשר אישי אלי. שאלתי שאלה ממקום אחד וקבלתי תשובה ממקום אחר לחלוטין.

איך מזהים כפתור פסיכולוגי? לפי התגובה החוזרת על עצמה, כמו הגורילה בספור של הילד, שקופצת כל פעם החוצה באותה דרמטיות ומנפנפת בזרועות שלה כשהכפתור בדף נלחץ. כשאני לומדת לזהות כפתורים גם אצלי וגם אצל הקרובים לי, אני יודעת איך להתעלם מהם ובעיקר לא להפגע מהם..

ואם זה חבר קרוב אז אפשר אפילו לדבר על הכפתורים האלה ולצחוק עליהם ביחד. לצחוק על הקמצנות המוגזמת או על הפתיל הקצר שהולך ומתקצר עוד ועוד..

פעם כל מי שזיהיתי אצלו כפתור הייתי מנסה לשנות אותו.. היום אני מבינה שהגורילה תמשיך לקפוץ כל פעם שנלחץ על הדף..ובמקום להיבהל ממנה אנחנו מתגלגלים מצחוק וככה גם עם כפתורים אצלי. אני מבינה שיש דברים שאי אפשר לשנותם אבל ניתן לחיות איתם. כמו שהם. ולא פעם זה מאתגר ומשעשע לראות איך פעם מה שהפחיד אותי נעשה היום קליל וחסר חשיבות.

 

 

20.5.2022

אז מה האחרים חושבים עלי..

השבוע בדרך לתל אביב היה פקק גדול ואנשים חתכו מנתיב לנתיב בלי חשבון כאילו שזה קיצר במשהו את זמן הנסיעה. הייתי קצרה בזמן כי הילד חיכה לי בגן ושעת ההגעה שם לא גמישה. בשלב כלשהו רציתי לסטות מהדרך הראשית אבל כמנהג נהגי ישראל היה קשה להשתלב ימינה ביציאה שהלכה והתקרבה. נהג אחד ממש נלחם איתי על זכותו לא לתת לי להשתלב לפניו. כשהתעקשתי, זכיתי לפרץ מחמאות מלוות בתנועות ידיים. "תחזרי למטבח" וגם "מי נתן לך רישיון" ועוד.

היה משעשע לשמוע מה הוא חושב עלי ברגעים האלה במיוחד כי לא תמיד אנחנו יודעים מה חושבים עלינו ברגע נתון. רוב הזמן אולי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים אבל אין לנו באמת מושג איך האחרים רואים אותנו - בני משפחה, חברים, מורים ומדריכים, עמיתים לעבודה, שכנים או אפילו נותני שירות. אבל לפעמים, הערה קטנה כמו זו חושפת בפנינו עולם שלם כזה.

דברים רעים או לא נעימים נשלפים באופן כמעט אוטומטי ונאמרים כל הזמן. על הכביש אני זוכה לא פעם לשמוע מה חושבים עלי, במקום העבודה מיד יקראו לך לברור אם קרה משהו לא צפוי, וכשאת לא בסדר בבית, מיד יבואו אתך חשבון הילדים, הבנזוג, השכנים, החברה. גם בעולם הדייטים בו אני מתנסה קצת לאחרונה, מפעם לפעם אני חוטפת על זה שאני לא בסדר..

אבל כשמדובר בלהגיד דברים טובים... לאלה אנחנו נחשפים בדרך כלל בנקודות זמן מאד מיוחדות. אני זוכרת מסיבת יומולדת 60, כשהמזמינה ביקשה שנכתוב משהו הקשור לקשר איתה. הקריאה המשותפת של כולנו יצרה תמונה מעניינת ורב גונית של דמות כלת המסיבה, בתחנות שונות בחייה, במקומות עבודה בעבר ובהווה, היו שם ספורי ילדות, קשרי חברות, שכנות שספרו עליה ועוד. זה היה מאד מיוחד ומרענן. עד היום אני זוכרת האירוע הזה וחושבת לעצמי כמה אומץ היה לה, להזמין בשבילה דבר כזה..

במסיבת הפתעה אחת שעשו לי, קראו דברים שנכתבו עלי ופעם הכינו לכבודי ספר ליום הולדת עגול ובו אוסף של דברים שאנשים מספרים עלי.. זוכרת שזה היה קצת מביך אבל שיש בזה גם משהו מחמם לב שאנשים אומרים עליך דברים, במיוחד כשמדובר בדברים טובים. אני מציצה בספר הזה מפעם לפעם ולומדת כל פעם משהו חדש על עצמי.

השבוע ספר לי איש אחד שבעבודה המליצו עליו להיות מועמד להדלקת משואה ביום העצמאות. הצגת מועמדות כזו נעשית בכתב, על ידי אנשים שמכירים אותו ואת פועלו ואלה מנמקים למה הוא ראוי לקחת חלק במעמד המכובד הזה. ההמלצה היא אוסף של נימוקים והמלצות וראיות ועוד כל מיני דברים כפי שמתבקש מהפרוצדורה

הוא ספר שלא ידע על המועמדות שלו ונחשף לכך לראשונה כשנתנו לו ביד את טופס ההמלצה. הטופס הזה הוא מה שאפשר להכניס תחת הכותרת "מה אנשים אחרים חושבים עליך". שאלתי אותו איך הרגיש והוא אמר לי "אמנם לא זכיתי אבל זה כבר פחות חשוב". יכולתי לדמיין אותו פותח את המעטפה, מוציא את הטופס, נחשף להפתעה וקורא..

אז נכון שבאופן רשמי אנחנו לא יודעים בכל נקודת זמן מה אחרים חושבים עלינו אבל אני חושבת שבסתר ליבנו פנימה, כל אחד יודע מה אחרים  חושבים עליו, גם אם זה לא נכתב או נאמר מפורשות. מי שיש לו מודעות ורגישות יודע להרגיש ולהגיד את הדברים גם אם לא נאמרו שחור על גבי לבן.

בעבר הייתי שותפה לבניית תכנית שנקראה "ללמוד מהצלחות". פרופ' יונה רוזנפלד, אבי התכנית, לימד אותי את ההבדל בין עדות מוזמנת לעדות סובייקטיבית – דברים שנאמרים בלי תכנון ובלי שהזמינו אותם, שאמר אותם מי שהרגיש צורך להגיד, כי השתתף בתהליך, נחשף אליו או אולי הושפע ממנו. עדות סובייקטיבית היא חזקה בגלל  שהיא לא מוזמנת. בעדות כזו אנשים אומרים דברים באופן ספונטני בעקבות מה שחשבו, חוו או הרגישו.  

כשמישהו שמכיר אותי אומר לי "את אמיצה" הוא כנראה מבחין במשהו אצלי שמעורר אצלו תגובה כזו וחברה שכותבת לי "בגללך זה קרה" ואחרת שאומרת ש"את מביאה משהו אחר לקבוצה" ואיש אחד שהתקשר אלי השבוע ואמר שהוא "הוא זוכר אותי לטובה מהתקופה שעבדנו ביחד והוא מאד רוצה שנחזור לעבוד ביחד" ובמקום בו אני עובדת אמרו לי שהם לא מוכנים לוותר עלי – אז אני מבינה מה חושבים עלי ושיש פה משהו שלא בטוח שמילים כתובות יצליחו לבטא.. וגם אם נאמרים דברים שלא בדיוק מחמיאים לי, אני מסתכלת על זה כעל הזדמנות להקשיב לנאמר ולהפנים את המסר ולשנות – במידה וצריך..

האמירות הקטנות, הלא מוזמנות, הפשוטות האלה יש להן אפקט מדהים. מה שבטוח זה שהן גורמות ללב שלי להתרחב..

מה חושבים עלי השרביט החם 

15.5.2022

מי בעד שינוי?

איש אחד שפגשתי לא מזמן אמר לי: "בגילי.. אני כבר לא יכול להשתנות". קצת התמלאתי פליאה על ההצהרה הזו כי אני חושבת שאנחנו משתנים כל הזמן רק שאנחנו לא מודעים לזה ולכן לא קוראים למה שעובר עלינו "שינוי". אנחנו משתמשים במילים שונות לתאר את מה שקורה: גיוון, שינוי קומסטי, שינוי על פני השטח, שיפור, שיפוץ, החלפה. כולן מתארות תהליך של שינוי מבלי לנקוב בשם המפורש: חשבתי לעצמי שלא יכול להיות שהוא לא שם לב לזה.

אמרתי לו שהוא בטוח לא אותו איש שהיה בגיל עשרים או שלושים או ארבעים או לפני שנתיים.

"תראי.. נכון.. אני לא אותו איש שהייתי בן שלושים אבל לא התכוונתי לזה" הוא ענה

"אז למה התכוונת?" שאלתי

"התכוונתי שקשה לשנות הרגלים" ענה

"ומה אם ההרגלים האלה, שאמרת שקשה לשנות אותם, מביאים אותך כל פעם לתוצאות לא מוצלחות מבחינתך...גם אז אתה דבק בהם?" הקשיתי. הוא שתק לרגע ושתק עוד רגע ואמר שהוא צריך לחשוב על זה.

חשבתי על זה שכל כך התרגלנו ל”אמיתות” האלה שאי אפשר לשנות הרגלים, עד שאנחנו באמת מאמינים שזה ככה. כשאנחנו מאמינים בכך, זה השלב בו התבשלנו בסיר בדיוק כמו הצפרדע המתבשלת במים חמים.

מכירים את הספור על הצפרדע המתבשלת במים החמים? אם מכניסים צפרדע למים רותחים, היא תקפוץ החוצה מיד ותציל את עצמה. אך אם מכניסים צפרדע לתוך סיר של מים קרים ולאט לאט נתחיל להרתיח את המים, היא לא תבחין בשינויים המזעריים ותתבשל למוות.

הסיפור הזה מבטא את היחס לשינוי. אנחנו מגיבים לשינוי מהר כשהוא חד ומיידי אבל אם השינוי הוא הדרגתי ומתמשך, יתכן שלא נהיה מודעים אליו ולמה שעובר עלינו. אנחנו לא תמיד רואים את השינויים בעת שהם מתרחשים, גם בגלל שאנחנו רגילים לשגרה ולהרגלים וגם בגלל שאנחנו מפחדים משינויים. אז במצב כזה אנחנו מעדיפים שלא לראות. אצל הצפרדע הדבר הזה יכול להוביל אותה לקראת מותה ואצלנו – לכשנתעורר, אנחנו יכולים להקיץ לתוצאות שלא בדיוק רצינו אותן.

דוגמאות להרגלים גרועים אני יכולה למצוא למכביר (לא כולם שלי, אגב): לא לעמוד בהתחייבויות שלי לעצמי, להשוות עצמי כל הזמן לאחרים, להאשים אחרים בכישלונות שלי, לא להגדיר לעצמי מטרות בצורה ברורה, להיות פסיבית ולחכות שמשהו יקרה, הלקאה עצמית ו/או ביקורת עצמית כשמשהו לא מצליח לי... יש עוד, אבל נראה לי שהנקודה ברורה.

נכון. קשה לשנות הרגלים וגם כשאנחנו מאד רוצים - קשה ליצור שינוי. אבל כשמדובר בהרגלים גרועים שפוגעים בנו לאט אבל בטוח, למה שלא נרצה לחולל בהם שינוי, ולמה עדיף להתבצר מאחורי חומת ה"קשה לשנות הרגלים"?

ההרגלים שלנו הם לא יותר מלולאות פשוטות של סימן מקדים – התנהגות או פעולה שגרתית – ותגמול או פרס. משהו שחוזרים עליו שוב ושוב והופך לפעולה אוטומטית ולכן נוהגים לכנות אותם "טייס אוטומטי" .

קל יותר לזהות הרגלים גרועים כשהם באים לידי ביטוי בפעולות פשוטות ויומיומיות שאנחנו עושים על בסיס קבוע אבל הרגלים יש לנו בכל דבר שאנחנו עושים וגם ביחסים עם אנשים, במערכות יחסים שיש לנו במקומות עבודה, במעגל החברים, ביחסים עם בני הזוג, עם הילדים, במערכות היחסים שאנחנו בונים או לא מצליחים לבנות והרשימה הולכת ומתארכת...

האיש שפגשתי, כבר שנים שהוא לא במערכת זוגית. קשרים מזדמנים יש לו כל הזמן, עכשו הוא רוצה קשר אחר וזה לא מצליח לו. כששאלתי אותו למה לדעתו זה לא מצליח לו היו לו הרבה תשובות שהתרכזו בעיקר בחסרונות של הנשים שהוא פוגש... והיו הרבה כאלה..

אבל לא אחת כמוני תניח להזדמנות כזו ..

אמרתי לו שאני שומעת הרבה ביקורת על מי שהוא פוגש וגם אם נניח שכל הביקורות האלה נכונות ומוצדקות, ביחסים שלא מצליחים יש תמיד שני צדדים. כששאלתי מה לדעתו היה החלק שלו בזה שמה שהיה לא הצליח, לא הייתי מופתעת לגלות שהוא ממש התקשה לתת לי תשובה.

האמת היא שפחות התעניינתי בלמה זה לא הצליח בפעם הזו או בפעם הקודמת ויותר עניין אותי לדעת אם הוא מזהה דפוסים שהוא מביא איתו לקשרים האלה שמכשילים אותו... נדמה לי שהתשובה ידועה. הרגלים זה סלט אחד גדול, שיש בו תכונות אישיות, נטיות מולדות, מוטיבציה, חינוך ונסיבות וקשה לקום ולהודות ש"הבעיה היא אצלי.." גם העובדה שזה חזר על עצמו כל פעם מחדש לא עשתה לו טוויסט במחשבה.

אני אופטימית ומאמינה שכל הרגל ניתן לשנות אבל גם יודעת שאין פתרונות קסם.
להתחיל להשתפר אפשר בכל רגע נתון. זה דורש מודעות ומחויבות. צריך לעבוד בזה. צריך להתמסר לתהליך ולהאמין בו ואז גם דברים קורים.

ואם נחזור רגע לצפרדע המתבשלת.. לפי דן אריאלי הספור הזה הוא מיתוס וכנראה שלא באמת נערך ניסוי עם צפרדע מתבשלת אבל למה להרוג סיפור טוב..?

הכל משתנה ברטולט ברכט

 הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.
אֲבָל מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. וְהַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ לְתוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה.

 מַה שֶּׁאֵרַע, אֵרַע. הַמַּיִם
שֶׁמָּזַגְתָּ אֶל-תּוֹךְ הַיַּיִן, לֹא תּוּכַל
לִשְׁפֹּךְ אוֹתָם בַּחֲזָרָה, אֲבָל
הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ
יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחְרוֹנָה.

 

 

9.5.2022

חברים זה לא קיר

 Photo by Elevate on Unsplash
אני סוחבת איתי חברויות של שנים, מהעבודה פה והעבודה שם, ממגורים משותפים, מחוויות שעברנו ביחד, חברים מהשנים בחו"ל, חברים שבאו איתו ונשארו גם שלי, וחברים שלה שהפכו גם שלי, ושכנים בעבר, והספרית ומסדרת הציפורניים, והורים של חברים של הילדים, וילדים של חברים של הילדים וכאלה שביקשו חברות בפייסבוק והתיידדנו מתוך עניין הדדי וחברות חדשות מהמקום בו אני גרה עכשו, והרשימה רק הולכת וגדלה של קשרים שאנחנו רוקמים במשך החיים והולכים איתנו הלאה כמו איזה שובל ארוך שהולך ומתפתל

לפני כמה שבועות התחדש קשר ביני לבין חברה שהכרתי בלימודים באוניברסיטה. היינו אז ממש ממש קרובות ואז דרכינו נפרדנו. היא עברה למקום אחר, אני ילדתי את בכורי והקשר שלנו התמוסס. שתינו שמחנו לקשר המתחדש. במשך כמה ימים החלפנו סמסים וטלפונים ודברנו בלי סוף ובדיוק כשאמרנו שצריכות להפגש היא אמרה "כשתזדמני לאזור תל אביב, תיצרי קשר". קצת הופתעתי.  כבר הייתי מוכנה עם היומן. מה שהתפתח קודם הצביע על רצון להיפגש. אבל אז הבנתי שיש פער בין שתינו לה היה נחמד במה שהתפתח ונראה שהסתפקה בזה. בכל מקרה, המסר היה שאם אני רוצה להפגש עלי להתאמץ.

כשגרתי בגליל, היה  ברור לי שבקשר שנרקם אני זו שצריכה להתאמץ. אנשים מהמרכז ממעטים לנסוע רחוק בשביל מפגשי חברים ושמעתי די הרבה את המשפט "כשתהיי במרכז אשמח להיפגש" כלומר, אני רוצה להיפגש אם תזדמני לסביבה כי ממש לא בא לי להתאמץ על זה.. אבל כשהחברות היתה כזו שהקשר היה חשוב לשתינו, תמיד מצאנו את הדרך לא לוותר עליה ולהיפגש. וזה עבד. המציאות הזו השתנתה כשנפרדתי מהגליל והתקרבתי למרכז, וככה גם ההתבוננות שלי על היחסים החברתיים שלי שהעמיקה והתבהרה.

קודם כל סדרתי את כל מי שאני מכירה בקבוצות: הראשונים הם המזדמנים, אלה שאני פוגשת הרבה ויודעת עליהם רק מעט ומדברת אתם על מזג האוויר ועל הניקיון בחדר המדרגות, השניים הם אלה שהקשר איתם ענייני, והתפתח בגלל העניין המשותף שיש לנו. התקשורת בינינו ממוקדת מטרה. אנחנו לא חולקים רגשות ולא פותחים את הלב האחד בפני השני. אחריהם באים אלה שפגשתי בנקודות שונות במהלך החיים, אנשים מהצבא, אוניברסיטה, שכנים באותו בניין, עבדנו יחד, אכלנו יחד, היו לנו חוויות משותפות, חלקן עוצמתיות מאד. בשלב מסוים דרכינו נפרדו. עם חלק מהם היחסים נמשכו ועלו כיתה.

המשמעותיות בשבילי הן החברות איתן אפשר להביע רגשות ולדבר על דברים אישיים ללא חשש ולהרגיש שאני יכולה לסמוך עליהן. איתן אני מרגישה בטוחה להשתטות וגם להביע חולשה, יש  בינינו כנות ואני מרגישה חופשיה לדבר על כל דבר מבלי שיפוטיות. יחסים כאלה גורמים לי להרגיש ביטחון בקשר ושמחה אמיתית. והכי חשוב -יש בחברות הזו את היכולת להתפתח ולהיות מי שאני. אני לא חייבת לפגוש את החברה הזו מדי יום, אבל היא זו שעליה אני חושבת הכי הרבה. אז החברה הזו שלי מימי האוניברסיטה היא כבר לא חברה מהסוג הזה ולכן המוטיבציה להפגש היא בהתאם..

במציאות, אי אפשר לעשות חלוקה חותכת בין הקבוצות ואנשים זולגים מקבוצה לקבוצה. אני יכולה להתחיל מערכת יחסים עניינית עם מישהו שתיהפך לקשר חם ועוצמתי ומזה תתפתח חברות טובה ויכול להיות גם להיפך: משהו שהתחיל כחברות לחיים, הדרדר בשלב כלשהו ליחסים עניינים... וכשאנחנו נפגשות יש תחושה של קשר טוב שהיה פעם אבל אין בו את אותן עוצמות שהיו ליחסים שלנו פעם.. היחסים האלה נמשכים ונמשכים למרות שלשתינו ברור שהזמן המושקע בקשר כבר לא יניב את ההנאה והעניין שהיו בו פעם. ורק החובה או החוב או המחויבות של פעם מחזיקים את מה שכבר נפח את נשמתו מזמן..

זו חברות שמאפיינת אותה גם הנהלת חשבונות: לא חזרת אלי כשצלצלתי, לא הזמנת אותי אליך, לא ענית לסמס ששלחתי. ברכה ליומולדת תקבלי תמיד בזמן כדי שהכל יראה טוב אבל שום דבר טוב אין בזה.. כי כשאני חוזרת בטלפון אז השיחה נושאת איתה תחושת אי נעימות ואני מסתובבת ברגשות אשמה שגורמים לי לרצות להיות יותר נחמדה ממה שאני צריכה להיות באמת ובתוכי פנימה אני כבר יודעת שהקשר הזה מיצה את עצמו אבל אני מחזיקה אותו כי פשוט לא נעים לי..

ולמה זה ככה? אולי בגלל שבמוסד החברים אין את מה שיש בזוגיות. בזוגיות שלא מצליחה או שהגיעה לסיום - מסיימים את החוזה ונפרדים לשלום. חברות לא טובה לא מסתיימת כי אין מנגנון כזה של סיום.. והקשר פשוט ממשיך ומתגלגל לו בלי סוף תוך שהוא חופר בתוכנו. צריך אומץ להודות שחברות שכבר לא עובדת היא משהו שמתגמל באופן שלילי.. שואב אנרגיות וגם יותר מזה..

כשיחסים מתערערים וכבר אין בהם את אותה הנאה ועניין כפי שהיה קודם זה משהו ממש שואב. לא קל להפרד מחברים. חברה ספרה לי השבוע על מערכת יחסים שהיתה לה עם חברה. כשספרה, חשבתי שהקשר הזה היה צריך להסתיים מזמן. כששאלתי למה הוא נמשך, היו לה המון התפתלויות בנוסח: לא נעים, אולי זה זמני, אולי לא התכוונה, אולי היא תתעורר ותתחרט.. ובסוף, כשחתכה – היא ממש התייסרה..

אז לא קל להיפרד מחברים. זה דורש לגייס הרבה משאבים פנימיים. לקבל החלטה אמיצה וללכת הלאה, לוותר על התחושה ש"אני לא יכולה בלעדיה" ועל כמה הזמנות לדברים ממש שווים שאין לי באמת חשק להשתתף בהם.. אבל מצד שני, איזה חופש זה נותן, אהה...?

ומצד שלישי (כן, יש דבר כזה), השקעה בחברות טובה היא כל כך מתגמלת שתוך זמן קצר שוכחים את חוסר הנעימות של מי שנפרדנו ממנו. לשקוע ביחסים שעושים טוב לשתינו זה משהו שפשוט כיף להנות ממנו.

5.5.2022

מרחפת בנחל רחף

אני תלויה בין שמים וארץ במפל האחרון בנחל רחף

ביום העצמאות אנחנו נפגשים באופן קבוע למנגל, התרגשויות וצחוקים. אנחנו חבורה קצת שמרנית. הכל אצלנו קבוע. מקום המפגש קבוע, התפריט פחות או יותר וגם התכנית האמנותית. מקבלים נושא לכתוב עליו. גם הפעם היה ככה.המשימה הפעם היתה להביא חוויות וסיפורים מ-14 השנים בהן אנחנו הולכים ביחד.
לפני שנולד אצלי הרעיון שעליו אכתוב, קראתי את כל מה שכתבתי בשנות ההליכה בשבילים. במשך ימים שקעתי בקטעים ובזכרונות. כל כך נהניתי מהקריאה שהחלטתי להביא למפגש קטע מפעם.
בקיצור, הפעם לא השקעתי, אבל אני חושבת שבכל זאת הקטע שווה.

מרחפת בנחל רחף

בדרך חזרה מנחל רחף עשינו ספירת מלאי של החבלות והשריטות והנזקים. יעל יצאה עם שלפוחיות בידיים, נדב חזר בלי נעליים. הם התפרקו לגמרי בדרך ואת הקטע האחרון הוא עשה כמעט יחף כשהוא מהלך על מה שנשאר מהרפידות בתוספת חבישה של תחבושות אלסטיות שגרדנו מכל מי שהיה לו. נעלי HI-TEC יצאו לא אמינים לגמרי. לתמי היו קצת שריטות. אצלי נשברה צפורן וגם הצלעות קצת כאבו. לא ברור אם מזה שנחבטתי בפעם הראשונה אל הקיר או מהלחץ של חבל הבטחון שנקשר כל פעם מחדש באזור שמתחת לציצי. וכמובן היו גם הנעליים המסריחות מכל מימי הגבים שבתוכם הלכנו. הריח שלהם זה משהו שהיה קשה לעמוד בו במיוחד כשפותחים את תא המטען בתוכו שכבו הנעליים כמה שעות..

אחרי שנגמרה עונת השביל השלישית, התגעגענו לביחד שהיה לנו ויצאנו לנחל רחף במדבר יהודה. את הנחל הזה אפשר לעבור רק בריחוף או בגלישה ושחיה. באופן רשמי נאמר שיש שם 8 מפלים שאותם יורדים בסנפלינג או בגלישה. הדמיון המזרחי שלי בתוספת החמסין שהיה אתמול (קרוב ל-40 מעלות) - ספרו יותר.

יצאתי להרפתקה הזו מבלי להבין מה זה באמת אומר. אמנם עשינו מחנה אימונים קטן בסנפלינג מקומי להדיוטות ולכאלה שלא התנסו אף פעם, אבל יודעי דבר יודעים ש''הדבר האמיתי" הוא אחר לגמרי ואין לו שום קשר להתנסות הקטנה שעשינו לפני כמה שבועות.

וגם הפחד. חשבתי שכמו באימון זה יהיה פחד קטן ורק בפעם הראשונה ואחרי זה מתרגלים. אבל במציאות היה שם פחד. הרבה פחד. בכמויות. היו מקומות שפחדתי ממש. הפחד התייצב בפתחו של כל מפל כמעט.

אבל פחד זו פריבילגיה של הבית. של לחשוב לפני. אחרי שהחלטתי שאני יוצאת – הפחד ואני הצטרכנו ללמוד ולהסתדר ביחד הכי טוב שאפשר זה אומר שמותר לי לפחד אבל לא עד כדי כך שזה יפריע או ישתק אותי. מצאתי כל מיני טכניקות לעקוף אותו. אחת מהן היתה להיות עסוקה כל הזמן. אף אחד לא הביא מצלמה בגלל גבי המים שצריך לחצות אותם בשחיה, חוץ ממני, וככה מצאתי את עצמי עסוקה בלצלם ולחפש פוזות מעניינות. הטריק השני היה לרדת בין הראשונים. לפני כל מפל החלטתי אחרי מי אני יורדת ואמרתי את זה בקול רם וכשהגיע תורי, ברור שלא היה מצב להתחרט. ואחרי שקשרו אותי ובדקתי את כל אביזרי הבטיחות והתקרבתי לפתח השיגור בשפת המצוק - כבר לא יכולתי לחזור חזרה. מה שנשאר זה לרדת למטה.

והאמת היא שאחרי שהפחד קצת עבר לי התחלתי להנות ולהסתכל מסביב ולראות את הנוף שלתוכו גלשתי. לפעמים גיליתי את ים המלח בין חרכי הסלע, והתרגשתי מהצוקים העצומים של הקניון, פעם אחת ראיתי קן ענק של חסידה וגם ראיתי את הטריסטרמיות מקפצות להן בקול בינות הסלעים ומחכות לנו בין החניונים. גובהו של המפל האחרון היה 50 מטר. במפל הזה רוב הזמן הייתי תלויה בין ארץ לשמים יורדת לאיטי אל הקרקעית ונהנית מעצם הידיעה שעשיתי זאת (הוא המפל שבתמונה למעלה).

עד עכשיו לא הצלחתי להבין בכמה מפלים גלשנו. בהתחלה ספרנו אבל תכף התבלבלה לנו הספירה כי בין המפלים היו כל מיני גלישות שלא מן המניין, לא סנפלינג ממש אלא כל מיני סולמות חבלים וחבלים להאחז בהם בידיים כשיורדים וגם כל מיני גלישות שבהתחלה נראו קצת מפחידות אבל היה די נחמד לשבת על הטוסיק ולהחליק כמו במגלשה לתוך גבים מלאים במים מעופשים.

והמים היו אכן מעופשים ומלאי ירוקת ושאר מרעין בישין שאי אפשר היה לזהות, אבל בחום הכבד של אתמול זה היה דווקא נחמד ליפול לאיזו בריכת מים לא מתוכננת וקצת להתרענן, ולמי איכפת אם המים בגוון ירוק או כחול ועמום, במיוחד כשזו הדרך הירידה לחצות דרכה את הנחל.

אמנם חזרתי קצת חבולה אבל בדיוק במידות המתאימות להרפתקה מיוחדת שכזו, וגם בשביל שיהיו הוכחות למי שלא יאמין. בהחלט מחיר שווה.

היה לי קשה להירדם בלילה לפני שנסענו וגם בזה שאחרי, מההתרגשות. בבוקר מהרתי להציץ בתמונות משתאה למול עוצמת החוויה והרגשתי בדיוק כמו שכתבה לי איילה: "אני מנסה למצוא מכנה משותף בין התמונות לבין הפופיק שעדיין רועד לי..."

 

27.4.2022

על השותקים - ליום השואה

https://encyclopedia.ushmm.org/content/en/article/german-railways-and-the-holocaust
 
אבא שלי היה אחד מן השותקים. אני רוצה להגיד כמה דברים בעניין השותקים שאבא שלי היה אחד מהם. אף פעם לא שמעתי ממנו מילה אחת על כל מה שעבר עליו. בבית בו אחותי ואני גדלנו, לא דברו על מה שהיה. לא היתה מציאות שבה אפשר לשאול.

בקיץ 2018 נסעתי לבקר בעיירה קוריץ, (במחוז ווהלין) בה גרה משפחתו ושעליה אבא שלי לא ספר לי דבר ושכמעט כל תושביה היהודים הושמדו בשלוש אקציות, בפרק זמן של כמה חודשים.

אבא שלי לא היה בקוריץ בזמן שבוצעו כל האקציות. הוא לא היה לא באקציה הראשונה, ולא באקציה השנייה וגם לא באקציה השלישית הגדולה שבה כנראה נשלחה משפחתו לבורות המוות. בעת שמשפחתו היתה נתונה במצוקה כל כך גדולה, אבא לא היה שם כדי לעזור. הוא בכלל לא ידע מה עובר עליהם ועם מה התמודדו.

הוא גויס לצבא והשאיר מאחור משפחה שלמה: אבא ואמא, אשה ושני ילדים, אחיות ואח, חלקם נשואים ובעלי משפחות וגיסים והוריהם ומשפחותיהם. לאבא זה היה כבר הגיוס השני לצבא. בפעם הראשונה גויס וחזר בשלום, הוא בטח חשב שגם הפעם יהיה ככה, המשפחה תסתדר איכשהו והוא יחזור מתי שהצבא יחליט לשחרר אותו, אחרי כמה חודשים או כמה שנים.

אף אחד מאלה שגויסו לא העלה בדעתו שבזמן שנלחמים בשדות הקרב, פלישת הצבא הגרמני לפולין תיצור מציאות קשה עבור המשפחות שנותרו מאחור. השמועות על מה שארע למשפחות שנשארו בבית, הגיעו אל החיילים מאוחר מדי, כשכבר לא היה מה לעשות.

יום אחד אבא קיבל מכתב ממישהו מהעיירה שלו שמספר בלשון יבשה על מה שקרה שם. כמו רבים אחרים, נסע לשם כדי לראות במו עיניו את מה שסרב להאמין שקרה. הוא יצא למסע ממנו ישוב אחר.

בלילה ראיתי אותו עולה לרכבת, למסע שסופו בעיירה שלו. הנסיעה עתידה להמשך ימים ארוכים. כשהוא יורד בעיר אחת ומחכה לרכבת שתיקח אותו לעיר אחרת. עיר ועוד עיר. ביקורת של המשטרה. לאן אתה נוסע, יש לך אישור נסיעה, תעודות. אף אחד לא שואל למה אתה נוסע. הרכבת נוסעת. הרכבת עוצרת. יום ולילה ועוד יום ושוב לילה. ביקורת. ועוד ביקורת. לבד עם המחשבות שלו. אולי בלב היתה לו קצת תקווה. אחרי נסיעת לילה ארוכה הרכבת עצרה בחריקת בלמים בתחנת הרכבת של העיירה שלו. משם קצרה הדרך לאזור בו גרו היהודים. לאן הלך קודם. עם מי דיבר. את מי פגש. מה סיפרו לו המקומיים. מי גר בבית שהיה שלו. בשקט הסתובב בין רחובות הגטו, כיכר השוק, בית הכנסת. מישהו לקח אותו לאזור של הקברים. אפשר לראות את סימני האדמה שנחפרה ועכשיו כיסתה את הבורות. המקום שהיה פעם שוקק ומלא חיים היה עכשיו שקט עד כאב. בדממה חזר לתחנת הרכבת, העיף מבט אחרון אל המקום שאליו לא ישוב יותר לעולם ועלה על הרכבת הראשונה שהגיעה. רק שתיקח אותו משם. הנסיעה חזרה היתה דומה לנסיעה לשם, ימים ארוכים של שינה טרופה. להתעורר כל פעם בעיר אחרת. יורד מרכבת אחת ועולה לרכבת אחרת. אלא שהפעם הלב ריק. ריק לגמרי. קודם היה איש משפחה. עכשיו הוא יתום מהוריו ואלמן.

******

עכשיו אני מבקרת בקוריץ והדבר הזה, של השותקים, של הבדידות הנוראה הזו של מי שלא יכול היה להיות שם ולעזור לקרובים לו ונותר לבד בעולם, מתחזק אצלי מאד ונעשה חד עד מאד.

את המציאות של אי אפשר לשאול ואי אפשר לבקש ואי אפשר להזכיר, של שתיקות ודברים שלא מדברים עליהם, היה מפלח מפעם לפעם הבכי החרישי של אבא, כשהיה מוציא את הספר עם התמונות של אשתו ושני ילדיו. שעה ארוכה היה מתבונן בתמונות ובוכה. הבכי החרישי הזה מלווה אותי עד היום.

אבא ואמא, שעברו את שנות המלחמה בערבות סיביר בתנאים קשים של הישרדות ורעב וקור, שני אנשים בודדים, בנו להם חיים חדשים בארץ והשתדלו למלא אותם בתמונות של משהו יותר אופטימי. רק לא להיזכר.

לפני כמה שנים, כשפינינו את הבית של אמא שהלכה לעולמה, מצאתי בתוך אחד הספרים מכתב ביידיש שאבא כתב כמה שבועות לפני שהלך לעולמו. בכתב ידו המיוחד והמסולסל, בעט אדומה, סיפר בפעם הראשונה את מה שלא ידעתי במשך שנים: 

"אני, צבי, הבן של אבי ר' שלמה ז"ל..... ושל אמי ריסה לאה ז"ל... אותי גייסו לצבא האדום,                                     לא חשבתי שאחזור חי, אך אלוהים עזר לי. אז התחלתי לחפש, אבל לצערי לא מצאתי שום דבר.                                 הגיוס היכה אותי כרעם בראש בקשר לַכּל, איבדתי אבא, אמא, אישה ו-2 ילדים קטנים,                                             אחיות, אח אחד עם ילדים ואשתו, האחות עם  2 ילדים, והגיס עם ההורים, וגיסים עם נשותיהם והילדים,
הכאב גדול, אולם אין ביכולתי לעשות דבר."      
           

זהו. רק האינפורמציה הזאת, היבשה.              

*********                                                                                                                                                                                                                                                                                                                           עכשיו אני מסתובבת בקוריץ, משוטטת ברחובותיה, מציצה מפעם לפעם אל הטיפוסים שעוברים ברחוב במיוחד אל הזקנים שביניהם. תוהה מה היה החלק שלהם בחיסולים שהתרחשו פה. הם בטח למדו עם השנים להגיד שזה לא הם. שהם לא זוכרים, שאלה שעשו את זה מתו כבר מזמן.

בערב אני חוזרת לרובנו, עייפה מתלאות הדרך, בככר שבדרך לבית המלון צועקת מוזיקה קולנית שירים באנגלית, זו המוזיקה של מוכר הגלידות. אני מציצה על העיר מחלון החדר במלון. מקשיבה לטלוויזיה בשפה שאני לא מכירה. גשם יורד בחוץ לפרקים. השלוליות של הגשם הקודם עוד לא התייבשו. למחרת בבוקר אני פותחת את החלון החוצה, לנשום לתוכי את ריח האוויר הנקי. באפלולית הבוקר אני רואה את ראשוני המשכימים ללכת לעבודה. אני חושבת על קוריץ ועולם כמנהגו נוהג.

 

 

24.4.2022

להיות במקום של עצבות..

Photo by Paola Chaaya on Unsplash

בטבעי אני ממש לא בנאדם עצוב אבל לפני פסח הרגשתי מאד עצובה. כמו שכתבה לי עדה הבלוגרית: "פסח זה לא רק חג האוכל והפירורים, זה גם חג הזיכרונות. וחלקם מלאי נוסטלגיה ועצב".

בימים שלפני החג תחושת העצב לא נעלמה ועד שלא כתבתי על הפסח שלי לא מצאתי לעצמי מנוחה. וכשכתבתי, לא רציתי לנסות לצייר תמונה אופטימית, כמו שביקש ממני איציק וגם לא תמונה של "משפחה אחת מאושרת". החלטתי שהפעם אכתוב מה שאני מרגישה הכי עמוק בפנים. ככה. בלי מסננים. בלי מניפולציות ובלי התייפייפות.

רציתי שהכתיבה תיתן לי לגיטימציה לעצור רגע, לנשום נשימה עמוקה, להגיד: אני עצובה ובאסה לי וזהו. רציתי לתת לכל זה מקום, שיבינו שאני בדרך והדרך היא דרך והיא לוקחת כמה זמן שהיא צריכה. ובזה אי אפשר לעשות קיצורים. ומול כל זה עמדה הידיעה שהרגשות הקשים והמחשבות הקשות ותחושת העצב לא יחמירו רק בגלל שנתתי להם מקום אלא הם הולכים ומתמעטים עם הזמן.

ומה שקרה בעקבות כך השאיר אותי קצת חסרת מילים.. מבולבלת משהו.. כי הפוסט הזה שעסק ב'איך אני לפני פסח' זכה תוך כמה ימים ספורים למאות צפיות.. מסתבר שחשיפת הקרביים החוצה זה משהו שמביא רייטינג ואיזה רייטינג. 

והתגובות.. התגובות... איזה תגובות. לפי חלק מהן הבנתי שאולי נגעתי, באיזה עצב חשוף.. שלא כל כך מרבים לדבר בו או לגעת בו.

היו גם כאלה שהיה להם קשה לשאת את הכאב שלי והיו להם עצות: צריך ללמוד להסתדר עם המועקה; צריך להשלים עם מה שקרה; מה שקרה היה צריך לקרות; הגישה הזו לא תוביל אותך לשום מקום וגם לא הרחמים העצמיים. מה זה המלנכוליה הזו, תשלימי ותסתכלי קדימה. מה שהיה - לא יחזור. לכי לים שם הכל יעבור.

ואני, מה כבר ביקשתי..? קצת הכרה וקבלה של הרגשות והקשיים שלי ולגיטימציה לחוות אותם. וגם שתיפסק הביקורת כלפי כאילו אין לי על מה להתלונן.

בצד התמיכה וההבנה, היו גם לא מעט כאלה שחלקו איתי מחשבות אישיות והרבה רעיונות. הטיפ הכי מוצלח שקיבלתי היה לשנות את השפה שבה אני משתמשת. לשים לב למילים בהן אני בוחרת ולהשתמש רק במילים שמיטיבות איתי ועם אנשים אחרים. מילים חיוביות.

וגם הרגשתי שכשאני משיימת (מלשון לתת שם) רגשות ותחושות, גם כאלה שמכאיבות - אני מתקרבת יותר אל עצמי ומאפשרת לרגשות הכואבים לעבור עיבוד ולהתפרק.

מה שהכי עזר לי זו ההבנה שמסביבי יש עוד המון אנשים שמרגישים ככה ובזכות השיתוף שלי גם הם שיתפו אותי בסיפורים שלהם כואבים שלהם והיה בשיתוף הזה הרבה כח של ריפוי.

מוזמנים באהבה

 

כפתורים

Photo by  Clever Sparkle  on  Unsplash באחד הספורים שאני מקריאה לקטנצ'יק לפני השינה ישנן חיות שמסתתרות בכל מיני מקומות. בזמן קריאת הספור...