27.3.2019

ספרו לי עוד על אזור הנוחות


אני מתארת לעצמי את אזור הנוחות כמו איזו שמיכת פוך טובה שאני מתעוררת בתוכה בבוקר. כמה כיף להתכרבל איתה. השמיכה עוטפת אותי סביב סביב ושומרת על תחושת החמימות. אחרי כמה דקות, אני מוציאה רגל אחת החוצה לבדוק מה המצב ותכף מחזירה פנימה לתוך חמימות השמיכה.. במשך דקות ארוכות, אני מתנהלת לי און אנד אוף במין משחק שכזה עם העולם שבחוץ כשאני מוגנת בחמימות של שמיכת הפוך ואף אחד לא יכול לי. וענייני היום? מפעם לפעם אני מהרהרת בהם, מתחשק לי לעשות אותם או לא? הבוקר לא מתחשק אז אני נשארת מתחת לשמיכה. אולי מחר.. איזה כיף שאפשר להשאר ככה בתוך החמימות הזו ומתי שמתאים לי אני אצא מפה החוצה, אעשה את הדברים בקצב שלי ובזמן שיתאים לי ואחזור מהר מהר לחמימות הזו שהיא כל כך נעימה..
אבל לפעמים, באופן בלתי צפוי, אני מקבלת בעיטה שדוחפת אותי החוצה מן השמיכה אל מרחבים שאותם בכלל לא ביקשתי לעצמי. רגעים ארוכים אני מוצפת בפחד ובמחשבות על מה יהיה ואיך עלי להתמודד עם הבלתי מוכר הזה, אז אני נוכחת לדעת שאזור הנוחות הזה שהיה אמור לשמור עלי - לא קיים באמת במציאות והוא כולו פרי דימיוני.
בבת אחת אני לומדת שהחיים מלאי אתגרים ואי אפשר להימנע מהתמודדות עם קושי, סבל או אכזבה. וכדי להתמודד עם מה שנפל עלי, עלי לפתח בתוכי כישורים אחרים, חוץ מלהתכרבל תחת השמיכה. עלי לפתח חוסן פנימי שילמד אותי לקום כאשר אני נופלת, ולהתמודד עוד פעם ועוד פעם עם החיים מחוץ לשמיכה, בנחישות מחודשת.
השבוע פגשתי את א., אשה באמצע החיים, שבעלה הודיע לה ביום בהיר אחר שנגמר לו הסוס מהחיים המשותפים שלהם, אחרי 40 שנות נישואין, שלושה ילדים וארבעה נכדים. זה לא שלא היו להם קשיים בזוגיות לאורך השנים, אבל בכל פעם שצץ משהו – הם ידעו להתמודד ולתקן ולהמשיך הלאה. כמו אצל כולם. לפני הרבה שנים היה להם משבר גדול שהעיב על יחסיהם וכבר עמדו להפרד אבל בכוחות משותפים צלחו אותו והמשיכו הלאה. השנים שאחר-כך נחשבו דווקא סיפור הצלחה. משברים יש לכולם, ואלה היה להם משבר – ויכלו לו. המשבר החדש היה מפתיע לגמרי. מפתיע בחד משמעיות שלו, בזמן שבחר לצוץ. הוא רוצה ללכת לדרך אחרת.
ובבוקר בהיר אחד א. מוצאת עצמה נבעטת החוצה מאזור הנוחות אל משהו שבכלל לא מוכר לה ולא ידוע, מבלי שתהיה לה אפשרות להתכונן. ובבת אחת היא מוצאת עצמה נאלצת להסתגל למציאות שהיא לא מכירה. איך משנים הרגלי חיים ודפוסי התנהגות של שנים? אחרי 40 שנה של חיים מסודרים ומאורגנים, משימות קבועות, זמני ארוחות, שעת חזרה הביתה מהעבודה.. ובוקר אחד, כל מה שמוכר וידוע – לא יהיה קיים יותר. החיים כבר לא יזרמו באותו נתיב, הקצב השתנה, וצריך למלא חיים בתכנים חדשים. הבלתי מוכר וידוע הגיע ועכשיו עליה להתמודד.

התגובה הראשונית שלה הייתה התכנסות לתוך אומללות, דכדוך וחוסר עשייה. הפחד מפני מה שיהיה הציף אותה ושיתק אותה לגמרי. היא בכלל לא הבינה מה המשמעות של החיים החדשים שלה, לא העזה לבדוק אפשרויות חדשות. בסתר ליבה קיוותה שזה חלום מסויט ושבבוקר תתעורר לגלות שזה רק חלום. אבל בבוקר שלמחרת וגם בזה שאחריו גילתה שהסיוט הזה הוא הוא החיים החדשים שלה מעכשיו ועם זה צריך להתמודד.

המציאות החדשה הולידה הרבה קשיים. הקושי הגדול היה לוותר על הרגלים ישנים, לאמץ חשיבה אחרת על המשפחה ועל היחסים בתוכה. הרגשות הציפו אותה בעוצמה שלא הכירה. היה עליה להתמודד עם פחדים שהציפו אותה, ועם מחשבות שתקעו אותה ומנעו ממנה לצאת לעולם הגדול. לאט לאט היא התחילה להפנים שאין לה באמת ממה לפחד ושאפשר להתחיל להעז.
זה לא היה קל. היא התחילה בקטן: רשימת מטלות, הסתייעות בחברים, החלטות על כיוונים חדשים, בהתחלה בקצב איטי וכשהרגישה שאפשר יותר – העלתה את רף.  הבעיטה החוצה מאזור הנוחות התבררה כדבר טוב ומצמיח כשהיא נהנית מהיצירתיות שבעשייה, מהעצמאות, מהשליטה המוחלטת שיש לה על חייה ועל הזמן שלה. הפחד נמוג ופינה מקום לאומץ לפרוץ לעצמה דרכי התנהלות  חדשות.

סוף שבוע במכתש רמון. צילם סאלח
ביציאה מאזור הנוחות אני מדמיינת עצמי למטפסת הרים. כל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לאתגר גבוה יותר בהר. הטיפוס בהר מלמד אותי שהאתגר שאני ניצבת בפניו בחיי ברגע זה, ביחסים האישיים, בעבודה, או בבריאות, הוא בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 
עכשיו אני צריכה לבחור את דרך הגדילה האם מרצון או מכורח. הגדילה הזו משנה את נקודת המבט שלי ומה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ובסופו של דבר - להישג. כאילו אני ניצבת על הר גבוה מצד אחד, רואה את חיי פרוסים למרגלותיי ומצד שני - שיא ההר הולך ומתקרב.

6 תגובות:

  1. לא פעם מומלץ לנו לחפש בקושי את ההזדמנות לגדילה ולצמיחה.
    אבל כשקראתי את הדימוי שלך על היציאה משמיכת ההפוך והשקיעה בתוכה - הבנתי יותר על מה מדובר. תודה רבה!

    השבמחק
    תשובות
    1. שמיכת פוך זה הכי אזור נוחות שיש, לא?
      מה שרציתי להגיד זה שבדרך כלל אין לנו את הפריבילגיה לבחור אם ומתי לצאת מתוך השמיכה ולהתמודד עם המציאות, קשה ככל שתהיה.
      ואם כבר יצאנו אז כדאי לבחור לראות בזה הזדמנות מצמיחה.. כמו שכתבת.

      מחק
  2. מכירה א' כזו בעצמי (או ר' במקרה שלי), והבעיטה הזו מאיזור הנוחות שלה היתה כמו אבן שמכה גלים לא רק בה עצמה, אלא גם בכל הסביבה. it takes a village לגדל ילד, אמרה הילארי קלינטון, וזה נכון גם במקרים כאלה. כולנו התגייסנו. כשקורה דבר כזה זה כמו התמודדות עם מוות, ועוברים את כל שלבי האבל הקלאסיים. אבל כמו שאמרת, מהצד השני של התהליך מגלים אופקים חדשים, וצומחים בדרכים שלא חשבנו שהן אפשריות.

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מניחה שלכל אחת מאיתנו יש א' כזו או ר' או כל אות אחרת.
      ארוע כזה הוא כמו צונאמי. מכה בה ובסביבה. היא צריכה לגייס עצמה להתמודד עם המציאות החדשה והסביבה - כדי לסייע ולתמוך. כשזה קורה כזה לא קל לאף אחד. אחר כך, מגלים שזו היתה חתיכת צמיחה שבלי הצונאמי לא היתה מגיעה אליה. או כמו שאני נוהגת לאמר, בכל רע יש משהו טוב. העניין הוא שלא תמיד אפשר לראות את הטוב הזה כששקועים עמוק בבוץ הזה.

      מחק
  3. פיזיקה: כול גוף שואף להתמיד במצבו. ההתמדה במצב היא המקום האנרגטי הנמוך ביותר של הגוף. אם החיים הם כמו פרבולה, אזור הנוחות הוא בנקודה הנמוכה ביותר. שם אנחנו יכולים להתגלגל קלות מצד לצד ולהרגיש הכי נוח. במיוחד כשאנו תחת שמיכת הפוך ביום גשם קר. כל יציאה מתחתית היא יציאה מאזור הנוחות. גם א' יצאה הרבה מאזור הנוחות שלה במשברים עם בעלה אבל תמיד ידעה לחזור למטה. הבעיטה החוצה העלתה אותה לגבהים שהיא לא היתה רגילה להם, סיחררה אותה אבל בפעם הראשונה היא הבינה כי יציאה מאזור הנוחות יכולה להיות מפחידה אבל גם מלהיבה. היא מצאה לעצמה אזור נוחות אחר אקטיבי יותר.

    השבמחק
    תשובות
    1. הניתוח הפיזיקלי שלך העלה חיוך על שפתי.
      הצגת יפה את התנועה האינסופית שקיימת בכל מערכת היחסים. פעם אנחנו למטה (אזור הנוחות) ופעם למעלה (אזור הצמיחה). בעיקר אהבתי את התובנה שאחרי שיוצאים מאזור נוחות אחד מוצאים אזור נוחות אחר להתכרבל בתוכו, ולמרות שהמשיכה חדשה - תכף מתרגלים אליה.
      בפיזיקה הכל נשמע טוב. מתגלגלים ממקום אחר למקום אחר במחזוריות..
      אני רציתי להתבונן על היחסים האלה מכיוון אחר. מהחלק הרגשי שחושף פצעים, צלקות, משברים, התרסקות ועוד. נכון שתמיד יש צמיחה וגדילה, אבל יש לה מחירים.
      זה מה שנקרא: ההבדל הקטן שבין הפיזיקה לבין החיים

      מחק

שיחות עם בן 4 ובת 7

  בסגר הראשון והשני, הכל היה אסור וכולם הקפידו נורא על לא להיפגש ולא להתערבב ולא ללכת לגנים ציבוריים ולא ולא ולא. לכי תעשי תכנית ל-2 ילדים ש...