קפה שחור, נס וסיפורי מתושלח ...

החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?

פעם חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.

היום אני מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל – אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.

אני מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.

אני כבר לא מחפשת סערות. 

אני מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.

אני רוצה לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד: "צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".

...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון שאנחנו מעניקים זה לזו. ..מישהו שאפשר להרגיש איתו "בית". שנהיה חברים באמת והבחירה שלנו תהיה מודעת - כזו שבוחרים בכל בוקר מחדש. 

באהבה כזו אני יכולה להיות פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי להיות צודקת.

..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.

העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.

סיפור על חתול

 לא תיארתי לעצמי לאן יתגלגל סיפור הבייביסיטר של יום כיפור..

הבייביסיטר התחיל מחופשה בגליל שכללה השגחה על החתול. בימי הבייביסיטר הוא נכנס ויצא מהבית והתנהל בלי קשר אלי. רוב הזמן פשוט התעלם מנוכחותי. גם כדי לאכול הוא לא היה צריך אותי. המתקן זורק לו אוכל החוצה פעמיים ביום בשעות קבועות. בלילה היה נכנס הביתה לישון ובבוקר מחכה ליד הדלת שאפתח כדי שיעלם שוב.

חכים הוא חתול חשדן. לא מתיידד בקלות, אם בכלל.. מי צריך בייביסטר לחתול כזה? אבל הילד ביקש אז הסכמתי בשביל השקט הנפשי שלו. של הילד. לא של החתול, הוא רצה שיהיה מישהו בסביבה להשגיח. שום דבר אישי. אמרתי שאסע לחופשה בגליל. בחצר הבית צומחת תאנה שהפירות שלה הם הדבר שהכי קרוב לגן עדן, וזו היתה העונה. את רוב הזמן ביליתי מסביב לעץ, ואצל חברים. העיקר שהחתול לא היה לבד.

החופשה הזו היתה מלאה בסיפורים: בלילה הראשון היה הגור שנכנס לבית ולא רצה לצאת וילל כל הלילה מתחת למיטה שלי. בלילה השני האוטו לא נדלק ואלמלא התושיה של החבר שלי מי יודע איך זה היה נגמר. אבל מי זוכר.. העיקר שנסעתי לחופש.

כשפרץ לחיינו ה-7 באוקטובר, הבית שלהם היה קרוב מאד לזירת ההפגזות בצפון. אחרי הרבה טלפונים ודאגות, יום אחד הוא והחתול הופיעו אצלי בבית ואמר שבאו להשאר עד שהמצב ירגע. שמחתי שבימים אלה אני לא צריכה להיות עסוקה בדאגה לשלומם ויהיה נחמד להעביר את התקופה הזו ביחד.

החתול לא התרגש מזה שבא למקום חדש. חשדנות זה אופי. זו אישיות. הוא לא חייב לאף אחד כלום. כשהגיע מיד חיפש היכן יוכל להסתתר ורצוי שיהיה כמה שיותר עמוק. הוא בדק את כל הארונות, המגירות שנפתחו לרגע, המדפים הכי נמוכים, מתחת למיטה, במחסן מאחורי הכסאות, המדרגה הכי גבוהה.. שתהיה לו תצפית טובה על הסביבה ושלא יראו אותו.

מפעם לפעם היה מגיח החוצה, עושה את צרכיו, אוכל וחוזר להסתתר. כשהילד היה בסביבה הוא היה נדבק אליו. ממני התעלם לגמרי. מבחינתו זו לא הבעיה שלו שהם באו להתארח אצלי..

הימים עברו עלינו ביחסים שקשה לדייק אותם. בינו לבין הילד זה היה סיפור של אהבה ללא גבולות. איתי - התעלמות מוחלטת. למדתי שיש לו כמה פנים.. שהוא יודע לאהוב ולאהוב מאד, הוא אוהב לשחק, הוא סקרן, הוא מתעניין בכל דבר אבל לא ממהר להתיידד ומיד בורח ומסתתר אם אני עושה משהו שלא מוכר לו.

ככל שחלפו הימים מעטה החשדנות קצת התפוגג. הוא התחיל להסתובב במקומות בהם הייתי, אבל לא נתן לגעת בו. רק נוכחות.. היה סקרן מאד לדעת מה אני עושה.

עם הזמן למדתי להבין כיצד הוא מבטא את הרצונות שלו. היה מתיישב ליד הארון ומחכה שאפתח את הדלת שיוכל לקפוץ לתוך המדף, יושב ליד קערת האוכל ומחכה שאתן לו לאכול, מחכה ליד הדלת של המרפסת שאפתח אותה.. דיבורים ברמזים.. למדתי שתנועות מהירות מפחידות אותו אז למדתי להאט את הקצב.

ויום אחד החלטנו לנסוע לחו"ל לביקור משפחתי. מהנסיעה הזו חזרתי לבד ואחרי שהחתול התאושש מזה שעזבנו אותו הוא הבין שמשהו השתנה.

עכשו זה הוא ואני והוא צריך להתמודד עם זה. הגוש הפרוותי המתוק הזה הבין מיד שהמשפחה שלו השתנתה. לאט לאט התחיל לגלות כלפי סימני חיבה שהלכו וצמחו למשהו שלא הכרתי. ליחסים שלא היו בינינו אף פעם. אי אפשר להגזים במה שקרה בינינו.

היצור החשדן הזה נפתח אלי לאט לאט. התחיל להתחכך בי כשהוא עובר בדרך, כאילו במקרה, נתן לי ללטף אותו, ישב לידי כשאני קוראת או צופה בטלוויזיה, מארח לי חברה כשאני אוכלת. כשאני שמה את הצלחת על השולחן הוא בודק מה יש בה. כשספרתי לילד שהוא נותן לי ללטף את הבטן שלו הוא אמר לי "זהו. החתול התאהב בך"

ובלי ששמתי לב הוא אילף אותי באופן מובנה ומדוייק אני קמה בבוקר לסדרת פעולות מאורגנת הקשורה אליו, מנקה את הארגז בו עושה את צרכיו, מכינה לו את קערת המים, מטאטאת את הבית מכל השיער שהוא משאיר לי והוא הולך אחרי לכל מקום.

הוא מצידו התחיל להפגין נוכחות בכל הזדמנות. הולך איתי לשירותים ולמקלחת, עולה על שולחן העבודה שלי ומתיישב על המחשב אם שקעתי בעבודה ושכחתי ללטף אותו. הוא עבר לישון במיטה שלי. באופן מפתיע, חרף ההתעסקות הבלתי פוסקת בו, הוא עושה לי ממש טוב.

לפעמים מתגנבת אלי המחשבה שהילד שמבלה בינתיים בשיטוטים בניכר סידר לי מישהו שיעזור לי להעביר את הזמן אבל לא כל כך איכפת לי. ההתעסקות איתו ממלאת לי את הזמן, הבית מלא בחתול ובשערות שהוא משיר בכל מקום ואני התאהבתי כל כולי.

כן התאהבתי.

התאהבתי בגוש פרוותי של מתיקות חתולית שנותן מלא אהבה,  מצחיק כשהוא משחק עם עלה שמצא על הרצפה, עוקב בסקרנות אחר צפצוף הציפורים על מעקה המרפסת ומתכנן איך הוא תכף קופץ עליהן ואז הן פורחות..

אי אפשר להיות קשוחה איתו כי הוא עושה מה שהוא רוצה, הוא דוחף לי את יד כדי שאלטף אותו, הוא גורם לי לצחוק, ואני מרגישה שהוא אוהב אותי ממש. אהבה מיצור שעיר ומתוק כזה זה דבר ממש כייפי. בערב כשאני חוזרת מעיסוקי בחוץ הוא מחכה לי ליד הדלת וזה ממש נחמד.

אני מרחיקה מעצמי את המחשבה על היום שבו הילד יחזור ויקח אליו את החתול כשבינתיים גם אני מתאהבת בו יותר ויותר.

"ילד", כתבתי לו, "אל תגיד לאף אחד, אבל נראה לי שהתאהבתי בחתולי". "כן", הוא ענה לי, "ראיתי את זה כבר לפני שנסעתי שהולך להיות לכם טוב ביחד ואני שמח על זה".

ואז יום אחד הילד חזר הביתה ממסעותיו.

החתול לא הבין מה קרה.

יום שלם הוא הסתתר, מבולבל,

למי יתן את אהבתו עכשו.

"אלה החיים", אמר לי הילד "אלה החיים, שיתמודד".

ובזאת הושלם לבינתיים הסיפור על החתול שמצא עצמו בין יותר מדי אהבות.

וגם אנחנו עוד לא החלטנו לאן החתול שייך ועם מי ישאר.

ואני חושבת על אבא שלי שבטח היה אומר שהוא מכיר כמה אנשים שהיו מקנאים בחתול הזה…

שוב פסח

חמש בבוקר אני ערה במיטה

פסח מתקרב.

צפים אצלי הימים של ההלם והבור השחור שאליו נפלתי. אז לא ידעתי כלום.

מהמקום ההוא החלטתי שנחגוג פסח אחרון של רק אנחנו בבית, לסגור ביחד את הפרק הזה ולהפרד. פעם אחרונה בהרכב הזה.

בבוקר שלמחרת פתחתי את כל הארונות ואמרתם להם שיקחו מה שהם רוצים.

לרגע הרגשתי צביטה בלב.. נזכרתי שככה עשינו כשפרקנו את הבית של אמא. הוצאנו החוצה את כל מה שהיה בארונות ואמרנו לכל הנכדים לבוא ולקחת מה שהם רוצים. אצל אמא זה היה אחרי שנפטרה. פה אנחנו מפרקים באמצע החיים. בהתחלה זה היה מהוסס משהו ועצוב אבל כשהכלים התחילו להציף כל מיני זכרונות האווירה הפכה לאט לאט לפחות כבדה ואפילו למשעשעת. כלים וקופסאות שלא פתחתי מימי הרילוקשיין קבלו הזדמנות לחיים חדשים בבתים של אחרים.

אז עוד לא ידעתי שאני עוברת מחיים של חוסר דאגה ורווחה לחיים של חישובים וסדרי עדיפויות ועם הידיעה שזה מה שיש ועם זה צריך לחיות.

זה לא קשור רק לכסף, זה קשור לידיעה שלא הבנתי אז את משמעות השינוי ואת זה שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש ושכל מה שידעתי עד אז על משפחה, הכל ישתנה. הכל יהיה כאוס אחד גדול.

תמיד אהבתי את החגים ואת ההתכנסויות המשפחתיות ותמיד סרבתי לנסוע לחופשות בחגים. ההתכנסות המשפחתית בחגים היתה חשובה לי ודבקתי בה.

ויום אחד כל זה השתנה.
הפסחים והחגים הבאים יעברו עלי בבלבול אחד גדול.

כבר אין שנה שנה

כבר לא עושים שנה עם המשפחה שלי ושנה עם המשפחה שלו.

ועברו עלי תקופות.. עומס בלתי רגיל של אתגרים. התמודדויות עם מצבים שלא הכרתי. תקופות של עצב עמוק דווקא כשהרוב בעצם בסדר. דווקא כשהתמודדתי בצורה ממש נהדרת עם כל מה שנקרה בדרכי וגיליתי שאני אלופה בפתרון בעיות ושום דבר לא גדול עלי באמת, העצב המשיך לשכון בתוכי וזה כאב ממש..

בתקופות של חגים הייתי בקושי גדול.

כשאני קוראת את מה שכתבתי בתקופה הזו אני רואה את הדרך שעשיתי.

התמודדתי עם מצבים חדשים ועם כל הרגשות שצפו אצלי כשאני נוכחת בחיים שלי. הישרתי מבט אל כל מה שעבר עלי ולא התחמקתי מכלום. זה מה שבנה אותי מבפנים.

אני מודה שזה לא היה קל.

הייתי צריכה להבין שצריך לשחרר. להיות יצירתית. להגיד לעצמי שלא חייבים לעשות את הדברים כמו שעשינו כל השנים. ואפשר להמציא משהו חדש שיגרום אושר לא פחות ממה שהיה פעם.

הרשיתי לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שמפרגנת לעצמה, שהיא נדיבה לעצמה ולהחליט שאיפה שלא מתאים לי – לשם אני לא הולכת.

שחררתי גם את עצמי וגם את הילדים שלי. שכל אחד יעשה מה שנוח לו ומתאים לו, בלי קשר אלי.

המזל שלי הוא שאני לא בנאדם של "חייבים" ואני לא עושה עניינים מכל מיני התחייבויות.

אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאפשר להפרד ממה שהיה פעם, שאני צריכה להמציא את עצמי מחדש כי עכשו זה יהיה ככה שנה שנה. שאצטרך לבחור כל פעם לאן ללכת בשנה הזו. ואני צריכה לפרגן לעצמי וללכת רק לאן שאני רוצה. וגם אם זה אומר שלא אלך בכלל. לשום מקום.

אני מרשה לעצמי להיות האמא הזו שמרשה לעצמה, שנדיבה לעצמה שמפרגנת לעצמה.

זה מגיע לי. באמת.

 

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים.

שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסיטה ולומדת הרבה בבית. בתקופה הזו קראתי אינספור מאמרים, בעברית ובאנגלית, קראתי כמה ספרים, ביקרתי בכמה ספריות, למדתי להכיר את המודל ( MOODLE ) והגשתי 4 עבודות מתוך 5 שאני אמורה להגיש. בקורס אחר אני מגישה עבודות באופן קבוע כל שבוע. אז למרות שחלפו רק כמה שבועות מאז התחלנו ללמוד ותכף יגמר הסמסטר שקצרו אותו בגלל המלחמה, אני מרגישה שחלפה לה תקופה ממש ארוכה... ואפשר רק לדמיין איך זה מרגיש אחרי שנה..

אני מנסה להתאפס קצת על מה שעבר עלי בתקופה האחרונה. כשנרשמתי, מראש לא חשבתי שהתהליך יהיה כל כך מזמין וכל כך ידידותי. להרשם לאוניברסיטה פעם היה סיפור.. היום הכל אינטרנטי.. "ויום אחר כשתבואי ללמוד תביאי אתך את המסמכים ונעשה להם אימות במקום". וכשקבלתי את מכתב הקבלה (במייל, אלא מה..) חשבתי שזו טעות. באוניברסיטה הקודמת הכל היה מסובך ופה הכל מזמין.. ידידותי.. בגישה של לעזור לקדם את הדברים.. רק תבואי.

וכשהבנתי שקבלו אותי לתואר ממש מתקדם, חשבתי שקצת התבלבלו.. אבל אז הגיע גם האישור למלגה והבנתי שהם רציניים. ואם כך, אמרתי לעצמי שגם אני צריכה להיות כזו..

החרדה הכי גדולה שלי לפני שהשנה התחילה (והיו לי מלא חרדות.. ) היתה שמה שחשבתי על עצמי כל השנים יתברר כלא נכון.. שאני לא חכמה מספיק ושאין לי את מה שנדרש כדי לעמוד בעומס הלימודים, שאני יכולה לשחק אותה כאילו זה אמיתי אבל זה לא אמיתי באמת וסתם היו לי חלומות על ללמוד ולהגיע למשהו.. ואולי בגלל זה שקלתי שלא להתחיל בכלל את ההרפתקאה הזו.. להגיד תודה ולקפל את הזנב בחזרה.. ולחזור למקומי בשקט.. ואז דברתי עם הילד שלי והכל נרגע..

התקופה האחרונה מלמדת אותי שמוקדם להסיק מסקנות. עד כה זה כל מה שחלמתי עליו. שיעורים מעניינים. מפגש עם נושאים מרתקים, מרצים טובים, סטודנטים מגניבים מכל הגילאים ואני לא הכי מבוגרת שם, להפתעתי. ואני מצליחה לדבר ולהשמיע את דעותי ולהיות בעניינים ולהכין שיעורים משבוע לשבוע ולראות שאני ממש מתקדמת.. אני מרגישה את התשוקה ללמוד שמתעוררת בי ואני אומרת לעצמי כל פעם מחדש - את עושה את זה! אפילו הקולות החרדתיים נעלמו וכל מה שאני צריכה זה לאפשר לעצמי להנות מהחוויה האדירה הזו !

אני לא כותבת את כל זה כדי להתרברב אלא כדי להגיד, שכל פעם אני לומדת את זה מחדש, שאם יש משהו שאני יודעת שהוא נכון בשבילי, שהוא האמת שלי, ואפילו אם הדבר הזה נראה לפעמים כל כך רחוק, בלתי אפשרי, ואולי גם לא מושג - מכל הסיבות שבעולם, אז שווה לא לוותר על זה.

ומהרגע שהחלטתי שאני לא מוותרת, אני מרגישה שזה כל כך שווה שבא לי לצעוק את זה.. 

 

הפחד.. כן הפחד

 

ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו משום מקום.

ומהרגע שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם בפאניקה.

הקול שבתוכי אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך, אל תוותרי עליה".

ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד. לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את  הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד איתו.

התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה, לא ביום ולא בלילה.

אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת, לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..

לא פעם התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".

לא היה מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש מקפיא-הדם שלו.

בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את מפחדת..

זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.

"אני לבד" נשמע כמו צירוף מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.

חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל. בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,

ההבנה שהדבר הזה קורה חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.

וזה היה פחד 

היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי  "דברים ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא ידועה.

זה היה פחד

שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.

זה היה הפחד

שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.

וזה היה הפחד הגדול מכולם

הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.

(יום השנה הרביעי)

 

The Road Not Taken או החיים כהזדמנות

נפגשתי לצהרים עם חברה שלי שהכירה לי חברה שלה שגרה קרוב אלי. במסגרת ההתעניינות הכללית התחילו שאלות כמו "מאיפה באתם ואיפה אתם גרים" אמרתי שאני גרה באזור תקופה קצרה יחסית, שעזבתי את הבית שלי בגליל ושלמקום החדש הזה באתי לבד. אני כבר מכירה את התגובות של מי שומע את זה. אם היא במקרה אוכלת אז האוכל נתקע לה בגרון, תמיד יש כמה שניות של שתיקה כדי להתאושש ממה שאמרתי ואז אני יודעת שיש לה אלף שאלות אבל לא נעים לה לשאול..

סיפורים דומים לשלי יש לא מעט. גרנו ביישוב קהילתי נהדר בבית נחמד שבנינו, גידלנו שם שלושה ילדים שבגרו ועפו להם. התפתחנו שם ביחד ולחוד, תרמנו לקהילה, השתתפנו בוועדות שונות, אספנו מזכרות וחפצים שהיה להם ערך עבורנו. השקעתי בבית רבות, אהבתי את הגינה והטבעתי את חותמי בכל פינה, בבחינת הבית הזה הוא אני. התחושה שלי היתה שזה מקום נהדר לגור בו. כל פעם אמרתי לעצמי שמה שיש זה טוב ואני רוצה שככה ישאר.

אבל יום אחד החלטנו לפרק את המשפחה ואני עמדתי בפני פרשת דרכים: להשאר בבית האהוב שלי או לעזוב. המחשבה הטבעית היתה שהכי טוב להשאר, להצמד למה שאני מכירה ולדבוק בו. אבל בתוכי פנימה שמעתי קולות אחרים.

משהו בתוכי אמר לי "לכי על זה". בלב פנימה היתה לי הרגשה שיש פה הזדמנות בשבילי. הזדמנות לחידוש ולריענון, הזדמנות להגשים חלומות שעדיין לא מאוחר לממש, הזדמנות לעצב לי בית כמו שתמיד חלמתי שיהיה לי, וגם הזדמנות בשביל הילדים שלי.

שינויים זה לא דבר שבא לי בקלות ובאופן טבעי גם אני חששתי משינויים. ההחלטה לעזוב הכל ולבצע כזה שינוי לא היתה לי קלה בכלל. לילות שלמים שלא ישנתי והתייסרתי במחשבות האם הצעד הזה נכון לי, האם זה הדבר הנכון בשבילי. הראש שלי התפוצץ מרוב רשימות, רשימות של בעד ונגד. רשימות של נכון ולא נכון. רשימות של מה ארוויח ומה אפסיד.. בלי סוף רשימות.

מתישהו התמונה שהיתה לי בראש הלכה והתבהרה ויכולתי לראות בברור את הדרך שעלי לקחת.. כמו בשיר של רוברט פרוסט The Road Not Taken שאמר לי לבחור לקחת את הדרך שאף פעם לא הלכתי בה כי זה מה שיעשה את ההבדל. ולא שלא היו לי חששות, אבל סמכתי על עצמי והקשבתי לקול שבתוכי שחזר ואמר לי כל הזמן "את יכולה".

והדרך שאף פעם לא הלכתי בה הפכה להיות הרפתקאה גדולה מהחיים. מצאתי עצמי מחפשת דירה כמו שחלמתי כל הזמן, מעצבת אותה ומתאימה אותה לצרכי, עושה סדר, ממיינת, מוסרת דברים מיותרים, חושבת על מה נכון לי עכשו ובמה כבר אין לי צורך להחזיק. נפרדת בשמחה מכל מיני מזכרות, עוברת על ערימות המסמכים, ממיינת את התמונות, ומחליטה מה הולך איתי ומה לא. לדירה החדשה העברתי רק מה שמתאים לי לעכשו.. את כל השאר השארתי מאחורי, חילקתי למי שרצה וזרקתי המון.

וככה נכנסתי לתקופת חיים חדשה הזו, תוך שאני נהנית מתהליך התכנון והעשיה ומכל מה שהביא איתו המעבר הזה. כמעט כל מי שפוגש אותי אומר לי שמרגישים שאני בטוב. וזה לא שאין בי צער על מה שהיה והתפרק, אבל אני מתייחסת לזה כאל שלב בחיים. מה שהיה - בא אל סיומו וכעת עלי לפתוח את עצמי ואת הלב שלי לקראת מה שיזמנו לי החיים, וזה מה שאני עושה.

The Road Not Taken- BY ROBERT FROST
בתרגום חופשי..))

שתי דרכים התפצלו ביער צהוב
ואני מצטער שלא יכולתי לנסוע בשתיהן
בגלל שהייתי נוסע אחד, עמדתי זמן רב
והסתכלתי הכי רחוק שיכולתי
לאיפה שהם התעקלו בסבך

ואז לקחתי את הכביש השני, שהיה נראה נאה כמו הראשון
וכנראה שהיה לו יותר להציע
כי הוא היה עם דשא שלא נשחק
למרות שבכל הנוגע לכמה שחלפו בו
הוא היה שחוק באותה מידה

ושתי הדרכים היו מונחות בצורה שווה באותו בוקר
בעלים שלא הפכו לשחורים ע"י האנשים שהלכו עליהם
או, שמרתי את הדרך הראשונה ליום אחר
ועדיין, מאחר וידעתי שדרך אחת מובילה לאחרת
הטלתי ספק בעובדה שאשוב לשם אי פעם

אני צריך לספר את זה עם אנחה
איפשהו בעוד הרבה שנים מעכשיו
שתי דרכים התפצלו ביער, ואני
לקחתי את הדרך שפחות אנשים נסעו בה
וזה מה שעשה את כל ההבדל

 

נסענו לאיקריה

נהנים בגשם

1.     מה מיוחד באיקריה?

איקריה הוא אי מקסים המנותק מהאיים הסובבים אותו, קרוב לתורכיה, מלא מפרצונים חבויים עם מים צלולים וללא המוני תיירים. יש בו כפרים קטנים עם טברנות מקומיות ואזור הררי מקסים וכבישים מפותלים ונקודות תצפית מרהיבות של הים ושל האיים מסביב.
האי התפרסם גם בזכות העובדה שתושביו זוכים לחיים ארוכים יותר מהממוצע, אחוז התושבים מעל גיל 100 גבוה יחסית מכל מקום אחר ביוון ובעולם. אומרים שזה בגלל המזון שהם אוכלים (תזונה ים תיכונית) והליכות רגליות ארוכות. למעוניינים להרחיב, התבצע מחקר בנושא בשם blue zone.
אנחנו באנו לפה כדי לצעוד עם המקל והתרמיל, לצאת להרים ולקנח ברחצה בים, ובדרך גם להסניף לתוכנו משהו מהמיוחדות של האי הזה.

 2.     איפה הולכים פה?

מבנה האי שאורכו 40 ק"מ ורוחבו 9 ק"מ, הוא כמו של סירה הפוכה. כדי להגיע מצד אל צד, אפשר לנסוע בצורה מעגלית או לטפס גבוה גבוה עד לשיא ואז להתגלגל לצד השני.. הכבישים פה צרים ומתפתלים זה אומר שלא פעם האוטובוס שבו נסענו לא יכול היה להמשיך לנסוע עד שיפנו את הכביש..
צד אחד של "הסירה" הוא ירוק ומלא פריחה ועצים בגלל הגשם הרב שיורד פה והצד השני יבש יותר אבל לא פחות יפה. יש פה המון מסלולים יפים. אנחנו הלכנו בכמה מהם. אפשר לסכם ולאמר שכל יום הליכה היה יפה יותר מהיום שקדם לו, או כמו שסיכמה אסנת "אנחנו עושים בילד-אפ ליופי של המקום".

 

3. קבוצה היא סוג של בית

יש משהו טוב בנסיעה לחו"ל עם אנשים שאני צועדת איתם תקופה ארוכה. את חלקם אני מכירה שנים. היכרות שלנו מתחילה מהשנים בהן בנינו יחד את הבית בישוב הקהילתי בו גרנו והיום זה מגיע עד לרמת הנכדים.. קבוצה כזו היא כמו בית. מרגישים בה נוח, הכל זורם טוב. איך אמרה לנו אסנת? "רואים שאתם קבוצה". וזה אומר הכל.  
קבוצה מאפשרת לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

4. הלך לנו האינטרנט

באמצע הטיול המדהים הזה נגמר האינטרנט. יום אחד הוא פשוט לא היה. היו הרבה סיפורים סביב לאן הוא נעלם, הגרסה הרשמית היתה שהכבל התת ימי ל-3 האיים הסמוכים: איקרה, סאמוס ופורני נחתך. במשך 3 ימים הכל היה מנותק: בנקים, כרטיסי אשראי, אינטרנט וכל מה שתרצו.
היה מעניין לראות מה הניתוק הזה גרם לנו. לכאורה נסענו לשם כדי להתנתק מהעולם אבל כולם יודעים שאנחנו לא באמת מתנתקים כשאנחנו נוסעים. כל אחד בא עם חבילת גלישה, יש אינטרנט במלון, זה מדבר בטלפון במהלך הליכה, אני סוגרת פגישות, ההוא מעלה פוסטים לפייסבוק תוך כדי הליכה, מסמסים למשפחה, לחברים, לפני, אחרי ותוך כדי...אנחנו מנותקים פיזית אבל מחוברים בוורידים.. ה-WI-FI זורם לנו בתוך הדם..
הניתוק הבלתי צפוי היה מעניין. בחלק מהזמן הוא הוליד חוסר שקט. הניתוק מהמשפחה בארץ היה לפעמים מדאיג, הזמן שהתפנה מכל הגלישות והשיטוטים במרחבי האינטרנט, הצריך לחשוב מה עושים איתו.. ואני חייבת להודות שאלה היו ימים די מאתגרים.
ביום אחרון, כשישבנו לצהרים במסעדה, התפשטה הידיעה שהאינטנרט חזר. כולם שלפו את הטלפונים.. ותוך שניה המולת השמחה סביב השולחן השתתקה..
אח... אין. אין שמחה כמו שמחת החיבור לאינטרנט מחדש... 

 5.  להתמסר

נסיעות כאלה מאפשרות לי, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה ולתת לו ביטוי חיצוני. 
היו בימים האלה הרבה רגעים מתמסרים. המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. רקדנו בשמחה בסדנת הריקוד, שיתפנו אחד את השני במחשבות וסיפורים שלא תמיד יש הזדמנות לשתף... זה היה מרגש מאד.
ההזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, יש בה הרבה אושר.

6. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה פוטנציאל לאינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית גם בהליכות בשבילים וגם בשיחות עם האנשים. מצאתי עצמי לא פעם משתפת מחשבות ורגשות שלי והרגשתי שזה היה ככה גם אצל האחרים. ולמרות שאנחנו מכירים, תמיד אפשר ללמוד דברים חדשים על אנשים, לחלוק חוויות טובות וגם כאבים וזה מאפשר לי התבוננות אחרת על עצמי.
זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו.
האינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות התחברה לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים ואלה העצימו את הקשר והחיבור עם האחרים.
חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.
אלה רגעים שאני מאד מוקירה ויודעת שזכיתי למשהו שהוא לא מובן מאליו..

7.  כל היופי הזה

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, גשם שוטף שתפס אותנו באמצע ההליכה והלך איתנו את כל הדרך ולא הרפה עד שנרטבנו עד לשד עצמותנו. התכלת שמסביב, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים נסתרים וכפרים שננטשו בחלקם וטברנות מקסימות שאוכלים שם את "מה יש במטבח היום?", וריח צמחי התבלין שנישא באוויר ושקיעות יפות ואור עד תשע וחצי בליל והרבה זיתים וצ'יפרו – האוזו המקומי שמיוצר מפרי עצים שדומים לקטלב שלנו ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות. וחברים טובים למסע.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים לו בסוף. גם שלנו הסתיים אחרי 6 ימי הליכה.
אני חושבת שלא אטעה אם אומר שעבור כולנו איקריה היפה והמעניינת היתה סוג רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם.
כשחוזרים ממסע כזה ישר מתחשק עוד אחד כזה.
אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר.
ואולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...