13.8.2020

היום אני רוצה לכתוב על אומץ.

(אין לי מושג מאיפה התמונה הזו לקוחה)
אל עולם הבלוגים התוודעתי ממש ממש במקרה.
בחיפוש אקראי באינטרנט נפלתי על רשימה שעוררה את סקרנותי. התעכבתי עליה קצת יותר. החפירה לעומק גילתה לי עולם שלא הכרתי, עולם הבלוגים. עוד קצת גוגל בנושא ונחשף בפני עולם שלם חי ופעיל ובועט, שלא הכרתי קודם. התוודעתי למציאות בה אנשים כותבים רשימות שנקראים פוסטים ומפרסמים אותם בבלוגים אישיים. מאוחר יותר למדתי את השפה והמושגים של העולם הזה. לא רק בלוג ופוסטים אלא גם תגובות וכניסות וקהל קוראים, רשימת קוראים ועדכונים ומקומות שונים לפרסום ועוד.


באותם ימים כבר כתבתי בעיקר למגירה, כשביני לבין עצמי התחבטתי בשאלות של מה לעשות עם זה. האפשרות לפרסם את הדברים במקום כלשהו הדליקה אותי מאד. הסקרנות שלי היתה גדולה. עברתי מבלוג לבלוג כשאני קוראת וקוראת ולא שבעה מהשפע הזה. לאט לאט התחלתי להבין איך זה עובד, איך רוכשים קהל קוראים, מהן הדרכים להגדיל את התפוצה שלי ולהתפרסם יותר. הבנתי שהכל עובד על הדדיות: אני קוראת אצלך ומגיבה ואז את באה אלי לקרוא ולהגיב אצלי, או לפי דברי המקום: "בלוג מדליק. כנסי לשלי" ואם המקום מוצא חן בעיני אני נרשמת להיות קוראת קבועה ולקבל עדכונים במייל. וככה התחלתי להגיב ולהתיידד עם בלוגרים שונים. השפע היה גדול והמגוון כל כך מעניין. וככל שקראתי כך התפעלתי יותר ויותר מהמדיום הזה ומשפע האפשרויות. הקסימה אותי הידיעה שבאינטרנט יש לי אפשרות ליצור עולם קטן משלי.

ואני, שבאותה תקופה הרומן שלי עם הכתיבה כבר היה ממש רציני, הרגשתי שבשבילי המפגש עם העולם הזה היה לא מקרי בכלל ושיש פה יותר מאיתות שעלי לקפוץ למים, ושאני יכולה להמשיך לכתוב למגירה אבל עלי גם להתחיל לכתוב החוצה.

ואז עברתי לחלק הטכני. התעניינתי איפה כדאי לפתוח בלוג ואיך עושים את זה ובשעה מוקדמת מאד של בוקר אחד קפצתי למים. בחרתי בישראבלוג, יצרתי את המתווה שהתאים לי, מצאתי שם שהלם את תחושותיי (ברור שאנונימי אלא מה..), כתבתי את הקטע הראשון ושיגרתי אותו לאוויר העולם..

הכתיבה באנונימיות נמשכה שנים. כתבתי ופרסמתי עשרות פוסטים תחת מעטה של סודיות, כשאני נזהרת שלא לחשוף פרטים על עצמי, על חיי ועל הסובבים אותי. רק בודדים הכירו את כתובת הבלוג האנונימי הזה. החשש מפני מה יגידו ואיך יגיבו על מה שאני כותבת, העסיק אותי רבות. ולמרות שלא היה בבלוג הזה שום דבר מרעיש, בכל זאת לא היה לי האומץ לחשוף אותו ולהגיד שהבלוג הזה הוא אני. במשך השנים התאהבתי באלמוניות הזו ובאפשרות להסתתר מאחוריה. עברו עוד שנים עד שהייתי מוכנה להודות שהאלמונית הזו היא אני.

"אמזונה אחת" קראתי לבלוג שלי. מדהים שבחרתי שם שמבטא אומץ, והרבה אומץ, אבל באופן אישי לא היה בתוכי האומץ לקום ולהיחשף.

הרבה שנים הפחד הזה ניהל אותי. היו לו כל מיני צורות: חששתי להוציא את השדים הפנימיים שבתוכי ולחשוף אותם החוצה, חששתי שיבקרו אותי, פחדתי שהחלומות שלי מביכים, שאין לי את המשמעת הדרושה להגשים אותם, שהמשפחה תהיה מוטרדת ממה שיחשף, שעמיתים לעבודה יקראו ויביעו דעתם, חששתי להחשף בפני אנשים קרובים אלי.

הרגשתי בתוכי את המלחמה הפנימית בין הרצון להיות יצירתית ולפרוץ גבולות וללכת למקום שבו התוצאות לא ידועות מראש, לבין הפחד שזקוק לדעת מה יקרה והוא מכור לתוצאות צפויות. המאבק בין שני אלה הוא שהוביל אותי במשך תקופה ארוכה. הפחד הזה ששמר עלי ושהייתי זקוקה לו מסיבות ברורות של הישרדות בסיסית, יום אחד גיליתי שכבר אין לי צורך בו.

אז כבר גם הבשילה בתוכי הידיעה שההסתתרות הזו היא מגוחכת לגמרי ושאני צריכה לעבור פאזה. זה היה במקביל לתקופה שבה התחלתי ללכת בשביל ישראל. בכל פעם שחזרתי הביתה כתבתי על חוויותיי בשביל ושלחתי את הקישורים לחברי להליכה בשביל. חלק הגיבו בכתב וחלק בע"פ אבל כבר נוצרה אצלם ציפיה שאכתוב את חוויותיי אחרי כל קטע הליכה וזה היה ממש ממש נחמד.

ואז, כשראיתי כי טוב, התחלתי להיחשף ולספר גם במקומות אחרים שאני בלוגרית. זה תמיד עורר סקרנות ועניין וכל מיני שאלות על מה אני כותבת ומתישהו כבר ידעתי שתגיע השאלה האם אפשר לקבל את הכתובת ולקרוא את מה שאני כותבת. לפעמים אפילו הייתי יוזמת ושולחת את הכתובת למי שרציתי שיקרא מה שכתבתי.

במשך השנים כבלוגרית, בניתי לי קהל קוראים נאמן ורציני, קבלתי פידבק טוב על מה שכתבתי והרבה פרגון בצידו, אבל גם זה היה במסגרת אלמונית כי את קהל הקוראים שלי בבלוג כמעט ולא הכרתי. חלק מהפוסטים שכתבתי שימשו בעבודות מחקר כאלה ואחרות, בתחומים שונים, באוניברסיטה.

אבל עכשיו, כשעמדתי כותבת וחשופה מול אנשים שאני מכירה, אני חייבת לאמר שזה היה לגמרי משהו אחר. אין כמו פידבק ממישהו שמכיר אותך מקרוב ושקרא אותך. עכשיו הרגשתי מקרוב את עוצמתה של החשיפה ואת זה שהיא ממש מניעה את הכתיבה שלי וזה היה שווה ביותר.

ויום אחד, כשכבר לא היה לי צורך להסתתר .פתחתי בלוג חדש במקום הזה והפסקתי להיות אמזונה האלמונית.

"יש לך אומץ?", שאלה אותי סיגל, "יש לך אומץ לבטא את מה שחבוי בתוכך?"

אז הבנתי שאומץ זה לא לטפס על פסגות גבוהות או לעשות מסעות ליעדים קשים. אומץ הוא לחפש את מה שנמצא בתוכך, למצוא אותו וללכת איתו וגם ולחשוף אותו. אומץ זה אומר לחיות חיים יצירתיים, כי חיים יצירתיים הם חיים מעצימים, חיים רחבים יותר, חיים מאושרים יותר, עשירים יותר ומעניינים הרבה יותר..

ובתוכי בשלה ההכרה שאם אני רוצה יצירתיות בחיים שלי עלי לפנות מקום גם לפחד. הפחד והיצירתיות צריכים לגור אחד ליד השני, כמו תאומים סיאמיים. כשהאחד יצעד צעד קדימה גם השני יצעד לצידו. אומץ זה לעשות משהו מפחיד. אני יודעת את זה, מקרוב, כי כבר תקופה ארוכה לימדתי את עצמי לא לפחד מהפחד אלא להתיידד איתו ולהעז ביחד איתו.

היום, כשאני מסתכלת על הדרך שעשיתי מאז שפתחתי את הבלוג הראשון ועד היום, אני מבינה טוב יותר את מה שסיגל אומרת לי. הפחד קיים תמיד. אני זו שצריכה להחליט אם לראות בו מישהו ידידותי שמניע אותי או לתת לו לשתק אותי. היום זה ברור כשמש במה אני בוחרת.




אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...