9.11.2018

פרק אחר עשרה: צפון קוריאה - סוף הסיפור


הגשר על הנהר Tuman במעבר הגבול בין צפון קוריאה לסין

היום האחרון במסענו לצפון קוריאה הגיע. השכמנו מוקדם לארוחת הבוקר. עד היום אמרנו שהאוכל המקומי טעים. הבוקר מישהו אמר שנמאס לו לאכול כל הזמן אותו דבר. נראה שגם למקומיים נמאס מאיתנו. במלונות בצפון אין מעליות ולכן את כל הציוד לחדרים עזר לנו צוות המלון לסחוב. הבוקר לא היה מי שיעזור. באזור הקבלה הסתובבו לא מעט אנשים מעובדי המלון אבל אף אחד לא רצה לעזור וכל הזמן אמרו תכף, תכף, בתקווה שנסתדר לבד. בסוף קראו לשתי בחורות והן עזרו למי שהתקשה עם המזוודות. אחרי הצ'ק אאוט (על מה בדיוק?) נסענו שלוש שעות לעיירת גבול ששמה Wonjong  - במעבר בין צפון קוריאה לסין. כשנכנסנו לבניין משטרת הגבולות כדי לעבור את ביקורת הדרכונים, נתקלנו בהרבה סינים שעברו את התהליך במהירות. רק נכנסו וכבר יצאו.

פעם ראשונה שנתקלנו בשלט דרכים  גם באנגלית

אנחנו קבלנו הוראה לעמוד בצד. היה עלינו להעביר את החפצים שוב במכונות השיקוף אבל לפני שזה יקרה הורו לנו להוציא את כל מה שהופיע ברשימה שהכינה מיס יונג ביום כניסתנו ל-Rason: ספרים, מצלמות, מחשבים ניידים, טלפונים ניידים, USB, IPAD. את כל זה התבקשנו להעביר לשוטרי משטרת הגבולות. כשהגענו עמד שם שוטר אחד, תוך מספר דקות הגיעו עוד אנשים במדים וגם שלא במדים.
במשך יותר משעה וחצי עמדנו וצפינו בשוטרי משטרת הגבולות, פותחים מחשב מחשב, מדליקים מצלמה אחר מצלמה, פותחים את כל הטלפונים הניידים ובודקים באופן ידני את כל התמונות שצילמנו, כשהם מעבירים בתנועת יד מרפרפת תמונה אחר תמונה אחר תמונה. מה שלא נראה להם ולא עמד בסטנדרטים של מה שמותר לצילום – נמחק. נבדקו גם ספרים ועיתונים, כדי לוודא שהוצאנו את מה שהכנסנו. הכל נעשה לנגד עינינו, כשאנחנו צופים בנעשה ושותקים. מיס יונג הגיחה מפעם לפעם עם מכשיר כזה או אחר בידה וביקשה את הסיסמא לפתיחת המכשיר.

אחרי שעה וחצי הורו לנו להביא את המזוודות ותיקי היד למכונת השיקוף. בסוף התהליך הזה, כשאנחנו מהצד השני של מכונת השיקוף, כל אחד אסף את הציוד האלקטרוני שהגיע מהבדיקה, מוודאים ששום דבר לא נשאר מאחור. האווירה היתה מאד מתוחה. לא ידענו למה לצפות וקיווינו כבר שנסתלק מפה כמה שיותר מהר. כשיצאנו החוצה מהבניין ראינו את הנהרTuman  ואת הגשר המוביל לצד הסיני. הטלפון הנייד שהיה טמון בכיס המכנסיים שלי התעורר והתחיל להשמיע קולות של סמסים נכנסים. הוצאתי את הטלפון וצילמתי את הגשר ובדיוק כשאני מצלמת הופיעה מיס יונג והודיעה שאסור לצלם. בניגוד לפעמים הקודמות לא טרחתי להראות לה שאני מוחקת. מהר מהר כתבתי סמס לארץ בתחושה של יציאה מחושך לאור וצרפתי את התמונה. ומיס יונג? עוד כמה דקות תעלם מחיינו לעד.

המיניבוס שאמור להעביר אותנו את הגבול הגיע. ארגנו במהירות את הציוד, התיישבנו מוכנים לנסיעה וכשאנחנו מקווים שהכל יהיה כבר מאחורינו עלה לאוטובוס שוטר צפון קוריאני.  לרגע חשבתי שהוא בא בגלל שמיס יונג הלשינה על התמונות שצילמנו אבל הוא התחיל לעבור בין המושבים, ביקש את הדרכונים והתחיל לחפש בהם את חותמת היציאה. היה די ברור שהוא לא ידע לזהות/לקרוא אותיות זרות. הוא לא הסתדר עם הצד של פתיחת הדרכון, וזה הפך את תהליך בדיקת הדרכונים לארוך ומתמשך וטעון. לא ברור מה חיפש ומה בדיוק רצה למצוא. הוא עצר ליד כל אחד ושאל בעלגות Country תוך שהוא מדפדף בדרכון. אני פתחתי את הדרכון שלי כדי שלא יתבלבל עם כיווני הדפדוף. אצלנו הוא לא מצא כלום אבל לא אמר מילה ואז הבנתי שזו פשוט בדיחה מישהו נתן לו הוראה לבדוק וזה מה שהוא עשה. אנחנו קבלנו וויזה שאינה צמודה לדרכון וביציאה לקחו לנו אותה ולכן לא היתה לנו חותמת בדרכון. עשר הדקות שבהן הסתובב בתוך המיניבוס שלנו היו מאד מאד ארוכות. כשסוף סוף סיים וירד מהרכב כולנו נשמנו לרווחה.
נהר TUMAN המפריד בין צפון קוריאה לסין

הצד השני של הגשר העובר מעל הנהר Tuman, נראה לנו כמו הארץ המובטחת והנסיעה לשם היתה הדבר הכי משמח שקרה לנו מזה הרבה ימים. קבלת הפנים של שוטרי משטרת הגבולות בצד הסיני היתה, חמימה, פשוטה ונעימה. ביקורת הגבולות בסין היא ביומטרית. מכיוון שכבר עשינו את הרישום בכניסה לסין לפני הנסיעה לקוריאה, היה צריך להזדהות רק בהנחת אצבע על המכשיר המזהה וזהו. השוטרים היו נחמדים, עזרו למי שהתקשה והיו גם כאלה שסייעו בהעברת המזוודות. לא היו פה מבטים מאיימים, הוראות מפחידות ולא מכשירי שיקוף. חותמת אחת בדרכון וזהו. ממש אנרגיה אחרת. ולאף אחד לא היה איכפת שאנחנו מצלמים.
בניין משטרת הגבולות בצד הסיני

גם הנסיעה לעיר הקרובה לגבול Yanji  ממנה נטוס לבייג'ינג היתה אחרת. סוף סוף כבישי אספלט נורמליים, ברמה שלא מביישת כבישים באירופה ומהירות נסיעה שפויה. האזור הכפרי הזה שלאורכו נסענו, נראה בעינינו המקום הכי מתקדם בעולם. ב- Yanji נכנסנו לראשונה מזה חמישה עשר ימים לבית קפה. שתינו קפה ואכלנו עוגה ולא שכחנו להתלונן על המחירים המופקעים. 

שלוש שעות טיסה הביאו אותנו לבייג'ינג. בשדה התעופה עמדנו שעה ארוכה ביחד. היה קצת קשה להפרד. לכולנו היתה הרגשה שבמשך חמישה עשר יום היינו שותפים למשהו אחר, חד פעמי. ובמובנים רבים גם בלתי נתפס.


2.11.2018

פרק עשירי: צפון עם טעם של עולם אחר




 נמל Rason עומד בשממונו בגלל הסנקציות על צפון קוריאה - מבט מלמעלה

"פה זה כמו הונג קונג" אמרה לנו המלווה החדשה שפגשנו בכניסה ל-Rason אזור הסחר החופשי של צפון קוריאה. במעבר הגבול נפרדנו בעצב מ-LEE. במשך שלושה ימים למדנו לחבב אותו והסתבר שהוא לא כזה קפדן כפי שהצטייר בהתחלה. LEE בשונה מאלה שקדמו לו, ראה עצמו אחראי לגיבוש הקבוצה. הוא הכין לנו דפים עם שירים בקוריאנית, לימד אותנו מילים חשובות וכל בוקר עשה לנו בוחן קצר על מה שלמדנו אתמול. רוב האנשים לא התעניינו בזה, בהמשך גילינו שההתעקשות שלו עזרה. פעם אחת חיפשנו שירותים במקום שבו אף אחד לא מבין אנגלית. וכשאמרנו את זה בקוריאנית, ישר כיוונו אותנו למקום הנכון. וכשאמרנו תודה רבה ולהתראות בשפה המקומית, אנשים חייכו.
LEE משמאל, המלווה השני והנהג נפרדים מאתנו

כניסה לאזור RASON היא כמו כניסה לארץ חדשה. קבלנו הנחיות מיוחדות לאזור הזה. יש מעבר כמו בגבול, צריך להזדהות עם הדרכונים ולהצהיר על כל מה שאנחנו מכניסים. הם יכולים לפתוח את כל המזוודות. במקרה שלנו בעיקר עניינו אותם, ספרים, מצלמות, מחשבים ניידים, טלפונים ניידים, USB, IPAD וכאלה. המלווה החדשה ערכה רשימה ולא הבנו למה. הסיבה לכל הרישום זה תתבהר לנו בעוד כמה ימים.

למלווה חדשה שפגשנו קראו Hwang Mi Gyong. אנחנו קראנו לה מיס יונג. בהשוואה לכל הקודמים היא היתה הכי גרועה. גם היא התחילה את היחסים אתנו בציון כל האיסורים על צילומים ובשונה מהאחרים גם הקפידה על כך מאד וגם הרחיבה את הפרשנות שלה לאיסורים נוספים. למשל עברנו בעיר ליד מקום שבו התנדבו כל בני הנוער להקים גינה ברחבת הכניסה. עשרות בני נוער התאספו ועסקו שם בעבודות שונות הקשורות בהקמת הגינה. אנחנו ראינו בזה מעשה ראוי לציון של בני הנוער. היא טענה שזה construction site  שבו עובדים ואסרה עלינו לצלם. כשהלכנו לבקר באיזה בית חרושת. קבוצת עובדים עסקה שם בבניית החלק החדש של המפעל גם שם אסרה לצלם בטענה שזה אזור בנייה. וכך מצאנו עצמנו כל הזמן בוויכוחים איתה על מותר ואסור.

הפינה הוורודה היא אזור Rason
הוויכוחים האלה העכירו מאד את האווירה בנוסף לכך שרוב הזמן שתקה, וכשדיברה - היתה דלה מאד בהסברים והרבתה לדבר בסיסמאות כמה טובים החיים שהממשלה מספקת להם כשכל מה שאתה רואה מסביב הוא לגמרי הפוך.

Rason הוכרזה אזור סחר חופשי במטרה לקדם את הצמיחה הכלכלית באמצעות השקעות זרות. מרבית ההשקעות הן של סין ורוסיה. האזור נמצא ליד הגבול עם סין ורוסיה ולכן גם מאפשרים לתיירים ממדינות אלה להיכנס ללא ויזה, ורבים באים ל-Rason לבלות בסופי שבוע ולערוך קניות כי הכל שם זול.

ב-Rason ביקרנו בפעם הראשונה בבנק שנקרא "בנק משולש הזהב" ושם יכולנו להחליף מטבע זר לכסף קוריאני. את כל זה עשינו כי לראשונה לקחו אותנו לסייר בשוק מקומי. גם בשוק נאסר עלינו לצלם. זה השוק היחיד בצפון קוריאה שם תיירים מורשים לבקר ולהשתמש במטבע מקומי. בשוק אפשר היה להיווכח כמה גדול העוני במדינה הזו. המוכרות היו בעיקר נשים. לכל אחד הוקצה שטח שולחן של בקושי חצי מטר ועליו פרשו את סחורה למכירה. קנינו שם בעיקר אוכל ליום שלמחרת שבו נהיה בדרך לסין.

הסיורים שלנו באזור התחלקו למקומות היסטוריים בנוסח קים איל סונג ביקר פה, קים ג'ונג איל היה כאן. ובנוסף היו גם סיורים למקומות שבהם יש השקעות זרות ושיתופי פעולה עם מדינות אחרות. אל מפעל הטקסטיל לא הגענו. המפעל הפסיק ליצר בגלל הסנקציות הכבדות שהוטלו על המדינה. ביקרנו במפעל לנעליי ספורט שהיה השקעה סינית. במפעל הזה מושמעת לעובדים מוזיקה רעשנית, המקומית שליוותה אותנו אמרה שזה כדי לשמור על מצב רוח טוב בזמן העבודה, אני חשבתי שהרעש הזה פשוט לא מאפשר לעובדים לדבר ביניהם. עוד ביקרנו במלון מפואר שבו יש קזינו, נסענו לחוות דגים שם מגדלים דגי סלמון וצדפות למאכל. בכל המקומות האלה אפשרו לצלם בלי הגבלה.
מפעל סיני ליצור נעלים. בגלל הסנקציות חלק גדול מהיצור מושבת

כשהגענו למפעל שמייצר שתיה קלה וחריפה שם נאמר שאסור לצלם. זה הרגיז מאד כי התחלנו להבין שאין פה מדיניות אחת שנקבעת מלמעלה, אלא יוזמה פרטית ופרשנות של מי שאתה בא לבקר אצלו. הפעם עשינו מרד. הכרזנו שלא ניכנס אם לא יתנו לנו לצלם. כל מה שאפשר היה לצלם היו קווי הייצור של המשקאות ואנשים שעומדים ליד הבקבוקים. בבירור לעומק התברר שהאיש האחראי על המפעל חשש שנצלם בצורה לא מכבדת את תמונות המנהיגים. כשהבהרנו שתמונות המנהיגים זה לא הדבר שמעניין אותנו, נרגע. ובכל זאת וליתר בטחון הבהירו לנו שמי שמצלם אותם צריך לצלם את כל התמונה, כולל המסגרת, ואסור לצלם תמונה חלקית או מעוותת.
מפעל ליצור משקאות. פה מייצרים גם את ליקר האורז המקומי סוג'ו
בכל הנסיעות שלנו באזור ראינו השקעות ותשתיות כמו תחנת כוח גדולה לשיפור תשתית החשמל אלא שהכל היה מושבת מפעולה והעלה חלודה. הכי עצוב היה לבקר בנמל. הנמל מחולק לרציפים בבעלות סינית ורוסית ורציפים בבעלות קוריאנית. על רציף הנמל שכבו ערימות של פחם שהגיע מהמכרות, שהמתינו להעמסה לספינות. הנמל היה ריק. בעבר היו מגיעות לנמל הזה אניות קרוז של תיירים שבאו לבלות בעיר. כיום הכל נעצר והנמל עומד בשיממונו. פה ראינו את הסנקציות שהעולם מטיל על צפון קוריאה במלוא עוצמתן וזה היה מראה עצוב מאד, כששאלנו את מיס יונג אם היא והאחרים יודעים מה הסיבה לסנקציות שמטיל עליהם העולם, הגנה בחרוף נפש על זכותה של צפון קוריאה להחזיק בנשק גרעיני כדי להגן על עצמה מפני העולם.
הפחם מחכה להעמסה כבר תקופה ארוכה


ביום שלמחרת נסענו לנקודת הגבול Tri border area המחברת שלוש מדינות: צפון קוריאה-סין-רוסיה. מיס יונג אמרה בגאווה שזו נקודה ייחודית ואין עוד דבר כזה בעולם. לא יכולנו להתאפק ואמרנו שגם לנו יש מקום כזה בארץ ישראל. בגבול הזה עובר הנהר Tuman- דרכו מנסים רבים לברוח ולעבור לסין. זה אזור של ביצות ומים עמוקים ולכן לא הרבה מצליחים. עלינו לנקודת תצפית ממנה אפשר לראות את שטח הגבול הייחודי הזה שהוא גם שמורת טבע וראינו גם את  גשר הרכבת שעליו עוברת מסילת הרכבת לרוסיה.
tri-border point

בעודנו מסיירים באזור, הטלפון בכיס המכנסיים שלי התחיל להרעיש. לקח לי כמה שניות להבין שהוא התעורר לתחיה, כאילו חזר מעולם המתים. מהר מאד התברר שבגלל הקרבה לגבול הרוסי, היתה קליטה של רשת הטלפון הרוסית ומכיוון שרוסיה נכללת בחבילת החינם של גולן טלקום זכיתי מן ההפקר. ה-WIFI התעורר לחיים.תוך שניות התמלא המסך שלי בעשרות הודעות נכנסות, מאות סמסים נכנסו לתיבת הוואטסאפ ומיילים בלי סוף הציפו את תיבת המייל שלי. שמחתי להיווכח שגולן טלקום הגיעה עד לכאן. קשה לתאר את ההתרגשות שאפפה אותי לעצם הגילוי שאני מחוברת במקום ההזוי הזה לעולם החיצון. מיד צלצלתי לילדים שלי שהיו בהלם מזה שמגיע אליהם צלצול טלפון מעבר להררי החושך ביום ראשון על הבוקר..
הלו, זה ישראל? מי היה מאמין שאפשר להתקשר מצפון קוריאה...
תוך דקות, אפשר היה לראות את כל מה שעשה לנו הניתוק הזה. כל מי שיכול היה התחבר לטלפון, מיס יונג וההסברים שלה נשכחו לגמרי ומצאנו עצמנו מתענגים לדקות ספורות על קשר עם העולם החיצון. זו היתה חצי שעה של אושר שקשה לתאר אותו. האושר הזה גם המחיש לי את הקושי של להיות מנותקת. הצימאון לקשר היה גדול ואחרי זה היה קשה להתעשת ולחזור לשגרת הניתוק הכפוי של צפון קוריאה. פתאום הכל נעשה מעיק. נותר לנו עוד יום אחד בטיול הזה וכולנו אמרנו לעצמנו שטוב שהכל נגמר כבר מחר.



27.10.2018

פרק תשיעי: טסנו לצפון

פגישה עם תלמידות בבית ספר תיכון מקומי
בבוקר יום שני נפרדנו משלושת המלווים שלנו. פאק המדריכה באנגלית כבר היתה כולה עסוקה במשימה אחרת ונפנפה לנו מרחוק לשלום. לקים המדריך הגרמני היה לא קל. היה לו קשר טוב עם רבים בקבוצה ונראה די עצוב להפרד. מכל המלווים, קים היה הכי קרוב אלינו. הוא מאד התעניין ושאל על החיים שמחוץ לצפון קוריאה. היה לו חוש הומור ואפשר היה לצחוק איתו על כל מיני דברים שנראו בעינינו מוזרים והיו גם השיחות הקטנות על כל מיני נושאים. קים הוא רווק ודי התעניינתי בחיים שלו במקום שבו המדינה קובעת לך הכל: אם תהיה לך דירה ואיפה תגור, מה תלמד, איפה תעבוד ועוד. בצפון קוריאה רווקים גרים עם ההורים ורק אחרי שמתחתנים אפשר להגיש בקשה לקבל דירה משלהם. שאלתי איך הגיע לג'וב של מלווה קבוצות בשפה הגרמנית שהיא שפה ממש לא שגרתית במדינה הזו. הוא סיפר לי שאבא שלו הוא רוקח וכילד הוא עזר לו לתרגם מסמכים רפואיים שהיו קשורים לתרופות וכך נחשף לשפה הגרמנית והתאהב בה. זה נשמע סיפור די מקורי ולמי איכפת אם זה נכון או לא. בימי פיונגיאנג נוצר בינינו קשר נחמד ונראה שהוא הצטער שצריך להיפרד והאמת שגם אני. אחרי שמונה ימים כל כך אינטנסיביים הרגעים האלה היו קצת עצובים לכולם, אבל טיסת ההמשך צפונה כבר חיכתה לנו.  
קים נפרד מאלש הצ'כי

כשהגענו לשדה התעופה התברר שיש עיכוב רציני בהמראה. בשדה הזה אין יותר מדי פעילות ולא הבנו למה העיכוב. הסתבר שהשדה נסגר בגלל טכס הפרידה מראש ממשלת סין, שבא לחגיגות ה-70. בעודנו ממתינים האזור כולו התמלא בעשרות אנשי בטחון ואנשים בתפקידים רשמיים, תזמורת צבאית. פתאום הגיעו לאזור מאות רבות של אנשים, הגברים לבושים בחליפות והנשים בתלבושת המסורתית, ובידיהם  פרחים מפלסטיק כמו אלה שראינו במצעד בעיר אתמול, שבאו להפרד מהאורח המכובד. טקס הפרידה נמשך כמה דקות ולאחריו גררו לרחבה את המטוס שלנו, איליושין 18 עם ארבעה מנועי בוכנה, והתחילו בהכנות להמראה. כמנהג המקום הזה, הדיילות אסרו לצלם אותן וכשהעזתי לצלם את אחת הדיילות היא דרשה ממני למחוק את התמונה ועד שלא הראיתי לה שאני מוחקת לא זזה ממני. בכל זאת צילמתי..
טקס הפרידה מראש הממשלה הסיני בשדה התעופה

 לאחר שעתיים נחתנו בפרובינציה הכי צפונית הגובלת גם בסין וברוסיה, בעיר Orang במקום שהיה פעם שדה צבאי ובשנים האחרונות הפך לאזרחי. שעה ארוכה חיכינו למזוודות שהגיעו בעגלה של טרקטור. את המזוודות הצמידו לקיר הבניין וכל מי שלקח מזוודה היה צריך להראות שהתווית שעליה זהה לשובר שנתנו לו לפני ההמראה. שיטה קצת מיושנת אבל זה עבד. גם האוטובוס שקבלנו לא היה שיא החדשנות. תא המטען שלו היה מלא בכלי עבודה ולא היה מקום למזוודות.
אנחנו מחכים למזוודות בטרמינל 

ב-Orang פגשנו צוות מלווים חדש: LEE, הדריך באנגלית, המדריך השני לא ידע מילה באנגלית וסוניה דיברה רוסית. זה שלא ידע אף מילה באנגלית הלך תמיד בסוף הקבוצה. בשלב כלשהו הבנו שהוא מדווח ל- LEE על דברים שעשינו שלא לפי ההנחיות. LEE אסר לצלם את הטרמינל לטענתו חלק מהנוסעים הם אנשי צבא. לא ראינו אנשים במדים אבל לכי תתווכחי. הוא הבהיר שבאזור הזה ההנחיות יותר קפדניות בכל מה שנוגע לצילומים: אסור לצלם מהאוטובוס בזמן הנסיעה, אסור לצלם אנשים, מקומות עבודה, אתרי בניה, מחנות צבא, משטרה, אנשים במדים ועוד ועוד. מובן שלא עמדנו בזה. LEE בדרך כלל ישב בקדמת האוטובוס כשגבו אלינו ואז צילמנו. אבל בכל פעם שסובב את גבו וראה מישהו מצלם התחיל במשפטי תוכחה: it's not ok, I trusted you, you promised me וכו'. זה היה קצת לא נעים אבל היה קשה להתאפק.

אזור צפון המדינה נפתח לתיירות-חוץ רק בשנים האחרונות. לא רבים מטיילים שם בגלל שיש מעט טיסות ומעט חדרי מלון לתיירים. בשדה התעופה פגשנו את כל מי שנסע לצפון ובימים ששהינו שם דרכינו הצטלבו לא פעם, כי בסוף כולם מטיילים באותם מקומות, רק בסדר שונה. לאחר שאספנו את המזוודות, נסענו לאזור הר צ'ילבו, אחד מששת ההרים המפורסמים במדינה. גם באזור הזה אין כבישים. נוסעים על דרכי עפר במהירות ממוצעת של 30 קמ"ש. הנוף שנשקף מחלון האוטובוס היה של כפרים קטנים ושדות תירס ואורז המשתרעים למרחקים. לאורך כל הדרך אנשים עבדו בתיקון המהמורות בדרכים.
צפון המדינה- החלק השני בטיול שלנו
בלילה הראשון התארחנו אצל משפחות בכפר דייגים קטן, בשיטת ה-home staying , שדומה לצימרים אצלנו. נאמר לנו שנוכל לדבר עם המשפחה על חייה, לשחק עם הילדים וגם להצטלם איתם. המשפחה שלנו לא רצתה לדבר וסרבה להצטלם וילדים בכלל לא ראינו. כל יחסינו הסתכמו בכך שהראו לנו את החדר שבו נישן ושאלו באיזו שעה נרצה את המים החמים כדי להתרחץ. הרחצה היא בשיטת הצבא של פעם: במקלחת יש שני דליי מים, בקערה קטנה מערבבים את המים חמים עם הקרים ושופכים על הגוף. שיטת הארוח הזו נועדה לתת הכנסה נוספת למשפחות שעסקו בעיקר בחקלאות.
homestaying - הבית שבו התארחנו
הערב הראשון שלנו כקבוצה בהרכב החדש המצומצם היה מיוחד מאד. נעלמה הפרדה לפי שפת הדיבור וכולנו קשקשנו באנגלית. בארוחת הערב זרמו לשולחן הרבה בקבוקי בירה שאותם ערבבנו עם ליקר האורז מקומי שנקרא סוג'ו ותוך זמן קצר הפכנו כולנו מבושמים מכל האלכוהול ששתינו. במשך שלוש שעות ישבנו סביב השולחן ודברנו ודברנו, גם סיפורים אישיים וגם תחושות לגבי מה שקורה לנו במדינה הזו ולאף אחד לא היה איכפת אם זו אנגלית תקנית או לא. ואם לא היה צריך לקום למחרת בבוקר מוקדם היינו ממשיכים עוד ועוד.

למחרת הגענו לעיר Chongjin העיר השלישית בגודלה במדינה, שבה גרים 700,000 תושבים. כבר התרגלנו לעובדה שתכנית הביקורים כללה סיור בכל האתרים הקשורים למנהיגים. בכל מקום שקים איל סונג ביקר יש פסל, אנדרטה או לוח שיש לציון המאורע. לאתרים יש תמיד שמות מפוצצים: Revolutionary site, Revolutionary Museum , ותמיד יש מישהו מטעם הממשלה, במדים כמובן, שמסביר מה התרחש במקום הזה שכל כך חשוב לזכור ומדגישים כל הזמן שהחלום שלהם כאומה הוא להתאחד עם דרום קוריאה ולהפוך למדינה גדולה אחת.

גולת הכותרת של הביקור בעיר היתה פגישה עם תלמידים בבית ספר תיכון לשפות זרות. מטרת הביקור הוגדרה כהזדמנות עבור התלמידים לתרגל את הדיבור בשפה האנגלית. אנחנו ראינו בזה הזדמנות ראשונה ומיוחדת לפגוש אנשים מקומיים, גם אם אלה תלמידי תיכון, ולדבר איתם.

הכפכפים חיכו לנו בכניסה לבית הספר
קודם לפגישה סיירנו בבית הספר. ראינו את חדרי הלימוד, המתקנים, המעבדות למדעים, החדרים המוקדשים למנהיגים בהם מלמדים את מורשת גדולי האומה. תמונות מנהיגים תלויות בכל הכיתות, בכניסה ראינו את תמונות התלמידים המצטיינים. המצטיינים עונדים סיכות הצטיינות על דש החולצה, כך ההצטיינות בולטת לעיני כל. מי שמצטיין כמה שנים יש לו הרבה סיכות כאלה. התרשמתי מאד ממה שראיתי וניכר היה שהממשלה משקיעה בחינוך והרבה.

בגלל שספרתי שיש לי עבר בחינוך בקשו ממני לנהל את השיחה עם התלמידים. ספרתי להם קצת עלי ועל ישראל. שאלתי אם הכירו אבל אף אחד לא שמע על ארץ כזו. הראיתי להם איך כותבים בעברית. התלמידים היו מאד מנומסים. וכשהגיע זמן השאלות גם הן היו מאד מנומסות, למשל: בכמה ארצות ביקרת, מה מזג האוויר במדינה שלך, גובה ההר הגבוה ביותר אצלכם, איזה עונה בשנה את הכי אוהבת ולמה, איזה תחבורה ציבורית יש אצלכם, כמה תושבים יש במדינה, מה גודל המדינה, עיר הבירה. בקיצור שעמום. כמה מחברי הקבוצה הצטרפו אלי וספרו על עצמם. אלש הצ'כי סיפר על החיים במדינה שהתפרקה בדרכי שלום לשתי מדינות: צ'כיה וסלובקיה וז'אנין שנולדה במזרח גרמניה, ספרה על החיים במדינה בה שתי מדינות הפכו למדינה מאוחדת אחת.
אני מראה לתלמידים איך נראית השפה עברית
לאחר הסשן הזה התחלקנו לקבוצות קטנות. אני שוחחתי עם 3 בנות. שלושתן תלמידות מצטיינות. ראיתי לפי הסיכות על דש החולצה. כשהמורה בכיתה לא שומעת השיחות הן הפכו להיות יותר אישיות. התעניינו למה באתי לצפון קוריאה, התפלאו לשמוע שיש לי אוטו ואני יודעת לנהוג, שאלו על הילדים שלי, על טיולים בעולם, ביקשו שאספר להם מה יש בדרום קוריאה. גם אני שאלתי, איפה הן גרות, מה עושים ההורים, ביקשתי שיספרו לי על לימודיהם בבית הספר, כמה שעות לומדים בשבוע, האם ביקרו בעיר הבירה, מדוע החליטו ללמוד בבית ספר לשפות. כולן אמרו שהן רוצות ללמוד באוניברסיטה, ולעבוד במשרות טובות ומכובדות. כל אחת ספרה על עצמה ומה היא רוצה להיות שתהיה גדולה, שתיים אמרו שהן רוצות להיות מורות לאנגלית ואחת אמרה שהיא רוצה להיות רופאה מנתחת. כולן עוסקות בספורט. שאלתי על שירות בצבא. LEE אמר שהשירות בצבא הוא חובה לכולם, ומהן הבנתי שמי שמצטיין בלימודים הולך ישר לאוניברסיטה, אבל הן לא חסכו ממני את דברי התעמולה הרגילים ששמענו כל הזמן: כמה חשוב לשרת בצבא, לשרת את המולדת, שזה יותר חשוב מללמוד. המולדת נתנה להן והן צריכות להחזיר לה.
מדברים עם התלמידים בקבוצות קטנות
השיחות הקטנות נמשכו יותר מחצי שעה ואז הצטלמנו לפרידה. אפשר היה להרגיש שהתלמידים מצטערים להיפרד. במשך שעה אחת ניתנה להם הזדמנות להציץ לעולמות אחרים וללמוד דברים חדשים, שמי יודע אם יזכו פעם לטעום מהם
נפרדים מהתלמידים
אחרי הביקור בבית הספר יכולנו לבחור בין סיור במוזיאון מקומי או ספא. הספא התגלה כמקום די עלוב אבל היה יותר טוב מהקצבת המים החמים במקלחת המלון שבו שהינו. שעה של טבילה באמבטיה של מים חמים היתה בשבילי הרפיה נהדרת, במיוחד אחרי ששמעתי על המוזיאון בו ביקרו האחרים שהיה בעצם הבית בו שהתה משפחת הנשיא קים איל סונג בתקופת המרד נגד השלטון היפני בשנת 1940 ונשמר במצבו המקורי עד היום.
 
הספא








19.10.2018

פרק שמיני - צפון קוריאה מזווית אישית



ויזה לצפון קוריאה - הכריכה


מיד כשנחתנו בפיונגינג הטלפון שלי עבר למצב של גולם שאין בו קליטה וכך הוא נותר כמעט עד הרגע שחצינו את הגבול לסין ביום ה-15. כל הניסיונות לשנות את המצב עלו בתוהו.

לפני הנסיעה לקוריאה הצפונית ידעתי שהתנאים שם יהיו שונים ממה שאני רגילה אבל חשבתי שיש בזה הרבה מן הגזמה וכי משהו בטח יהיה אפשרי, למשל אינטרנט במלון. אני מודה שלא הבנתי עד הסוף את המציאות שניתקל בה, לא קלטתי את המשמעות של להיות מנותק לגמרי מהעולם החיצון ולא הערכתי את השלכות של המצב הזה, לטוב ולרע.

מהר מאד, ככל שחלפו הימים, ובגלל העדר WIFI, כל האפליקציות שלא יכלו להתעדכן, נתקעו ואי אפשר היה לפתוח אותן. כך נתקעו הרשימות בטלפון שבהן תכננתי לכתוב את מה שעובר עלי בנסיעה זו, אנשי הקשר, הגוגל טרנסלייט ועוד. בקיצור, כל מה שבניתי עליו – התפוגג. הטלפון הפך למצלמה וזהו. כך קרה גם למחשב שתכננתי לכתוב בו את חוויותי. כשפתחתי אותו גיליתי שה-OFFICE דורש עדכון. מכיוון שלא ניתן היה לעדכן אי אפשר היה להשתמש. וכל שנותר זה להעביר אליו את התמונות שצילמתי בטלפון. זהו.

בלי הטלפון וההתעסקות בו היה לי פתאום המון זמן. הזמן הזה התמלא מהר מאד בשיחות היכרות ושיחות עומק עם אנשים בקבוצה שלנו ואחרים שפגשנו בדרך. בלי שום מסיחי דעת, היה לי זמן להתעניין בדברים ובמראות שפגשתי, קראתי המון, כל מה שיכולתי למצוא. היה בזה משהו מאד מרגיע. יחד עם כל הקושי שבנסיעה לארץ הזו שמעוררת הרבה רגשות מעורבים, הניתוק הזה היה מפתיע לטובה. ומכיוון שזה היה משותף לכולנו, הרגשתי שאנחנו ממש מתמסרים להזדמנות הזו ולחיבור הקבוצתי. בהתחלה מחוסר ברירה ומהר מאד זה הפך למשהו טוב.

קראנו לעצמנו הקבוצה הבינלאומית. בקבוצה היו אנשים מכל מיני מדינות. קרסטן, פריץ ווגנר באו מאוסטריה, ארנסט, ז'אנין, פיליפ והאנס הגיעו מגרמניה, מצרפת באו עמנואל ואנטואן, קארין הגיעה מבלגיה, אלאן – מהאי פורטונה שבאוקיינוס השקט (ליד פיג'י), יויו בא מטיוואן, אלש מצ'כיה; שנינו מישראל ואלינו הצטרפה ג'וליה מארגנת הטיול שבאה משבדיה. בסך הכל 17 אנשים. טווח הגילאים היה רחב מאד גם כן. פיליפ בן ה-23 היה הצעיר ביותר, בימים אלה התחיל את לימודיו באוניברסיטת דיסלדורף בגרמניה, לצדו טיילו לא מעט פנסיונריים, וגם כאלה שלקחו חופש מהעבודה באמצע החיים. היו בקבוצה שלושה עשר גברים וארבע נשים.

רק פעמיים בימי חיי נסעתי לחו"ל בטיולים מאורגנים. בשני המקרים היו אלה קבוצות ישראליות בהן הרוב היו זוגות ומיעוט של אנשים שבאו לבד. בקבוצה הזו הכל התהפך. אנחנו היינו הזוג היחידי וכל השאר באו לבד. בהתחלה זה היה לי מוזר. מהר מאד הבנתי שההוויה של לטייל לבד, בין כרווק או כמישהו שפירק משפחה, היא מציאות נפוצה הרבה מעבר לתמונת העולם שלי.

במובן מסוים זה היה ניסוי ב"תנאי מעבדה" שכלל אוסף מקרי של אנשים ממקומות שונים בעולם שהתקבצו לנסיעה משותפת שהיו בה שני חלקים: החלק הראשון נמשך שמונה ימים, עם כל הקבוצה ובחלק השני טיילנו בצפון במשך שבעה ימים נוספים, עם חלק מחברי הקבוצה.

ואלה היו תנאי הניסוי: אין WIFI, אין אימיילים, אין קליטה בטלפונים הניידים, קשר מוגבל עם העולם החיצון, רק טלפון בקו רגיל, בחלק מהזמן בלבד, בטלוויזיה יש רק 4 ערוצים שבהם הממשלה מחליטה מה משדרים. אין חופש בחירה. אי אפשר לפרוש מהקבוצה, אין אפשרות לקום וללכת הביתה בסוף היום, אנחנו מטיילים יחד, אוכלים יחד. כמעט תמיד ישבנו בשולחנות עגולים של 6-7 אנשים. וכך, מבלי שנתכוון, נוצרה דינמיקה חברתית מעניינת בין האנשים. בהתחלה נוצרו 3 חבורות לפי שפת הדיבור: דוברי צרפתית, דוברי גרמנית והשאר – דוברי האנגלית. מהר מאד היחסים התחממו, מחיצות השפה נפלו והחבורות התחילו להתערבב. החיבורים החדשים נוצרו מתוך סקרנות ואישית ורצון להכיר יותר לעומק האחד את השני. זה היה פשוט מופלא. המדריכים המקומיים אף פעם לא התערבבו בינינו ותמיד ישבו בצד, בשולחן משלהם.
תמונה קבוצתית עם חלק מהמלווים שלנו
וכך למדנו על אלאן, רופא שיניים מהאי פורטונה, שמסתובב באיים שונים באוקיינוס השקט ועובר ממקום למקום לפי מי שמשלם לו יותר. בפורטונה אגב, יש 3000 תושבים. על ז'נין שבמקור באה ממזרח גרמניה, על יו-יו עורך הדין הטאיוואני שמנצל כל הזדמנות כדי לטייל בעולם, ועל אלש מצ'כיה שמתמחה באבטחת בנקים, על הנס רץ המרתון, ארנסט פנסיונר של הדואר הגרמני, ז'אן לואי מנהל משאבי אנוש בדואר הבינלאומי, קארין הפנסיונרית וגם על אחרים.

אנחנו "הישראלים" היינו בהתחלה עופות די מוזרים בחבורה הזו. אבל ככל שחלף הזמן גילינו שיש לא מעט אנשים בקבוצה שביקרו בישראל וספרו חוויות מהטיול כאן. אחרים התעניינו ביחסינו עם הערבים, תושבי ישראל, בעקבות התרחבות ההגירה לאירופה והמפגש עם המהגרים החדשים ועם התרבות החדשה שהם מביאים. מכיוון שנפלנו על ראש השנה, זו היתה הזדמנות לדבר קצת על החגים, על לוח השנה העברי, על שנת הירח ושנת השמש ועל השפה העברית, עם מי שזה עניין אותו. והיו לא מעט כאלה..

המדריכים המקומיים שפגשנו, מרביתם לא שמעו על מדינה בשם ישראל ואף פעם לא פגשו תיירים מישראל. בהתחלה היו שהתקשו לבטא את השם הזה. כשראו את הספרים שקראתי, היה המון שאלות. לצפון קוריאה יש רשת אינטרנט משלהם, בערב כשהלכו הביתה, הבנו שפתחו את מאגרי המידע, קראו על ישראל ולמחרת חזרו עם שאלות. הדפוס הזה חזר על עצמו בכל פעם שהחלפנו מדריכים. רובם התעניינו במלחמות שעברו על המדינה, איך ניצחנו. מכיוון שהם רואים עצמם כמדינה שכל העולם נגדה, שלא בצדק (לדעתם) היה בזה משהו מנחם שהנה יש עוד מדינה שהיתה פעם ככה והיום היא במקום אחר.

כדי להכנס בצפון קוריאה צריך ויזה. כמות הוויזות תלויה במספר חדרי מלון לתיירים. תיירים לא מתערבבים עם התושבים המקומיים והמלונות לגמרי נפרדים. בפיונגיאנג יש כמה מלונות לתיירים וכלן פגשנו לא מעט תיירים. מדובר בכמה מאות ולא מעבר לכך. כשנוסעים מחוצה לעיר זה סיפור אחד ואפשרויות הלינה מוגבלות ולכן פוגשים מעט מאד תיירים.

תנאי מוקדם להנפקת הוויזה הוא חתימה על הצהרה עם המון סעיפים שהמעניינים בהם:
- I will be escorted in the DPRK by guides, and I will remain accessible and in contact with them at all times during the course of my tour
- I will treat the DPRK’s political and social system with respect and sensitivity throughout my tour

בפועל זה אומר שאי אפשר לצאת מהמלון לטיול עצמאי. מלונות התיירים בדרך כלל מבודדים ממרכז העיר וגם אם חשקה נפשך בטיול עצמאי, אין לאן ללכת. בכל פעם שיצאנו החוצה מצאנו מישהו מתלווה אלינו ומציע לנו בנימוס לחזור פנימה כי קר בחוץ או חשוך. מה שאגב היה נכון. המלונות מציעים כל מה שתייר ממוצע צריך, מסעדות, קריוקי, בריכת שחייה, בר, ועוד. העיקר שלא תרצה להסתובב לבד. מדהים היה לגלות שבכל שעה שהיא תמיד ישב מישהו בלובי להשגיח, בתירוץ של הכנות מחר. מהר מאד הבנו שפה צריך לנהוג אחרת. אין ל
.טעם במרידות קטנות וזה לא המקום להפגין גילויי עצמאות מקומיים


ויזה לצפון קוריאה - החלק הפנימי 


ואם תהיתם מה פשר התאריך 3.9.107 – ההסבר הוא פשוט. השנה בצפון קוריאה היא לא 2018 אלא 107, כיוון שהם סופרים את השנים מהולדתו של קים איל סונג. הגיוני, לא?


12.10.2018

פרק שביעי: "אלולא המנהיגים לא היינו קיימים" - עוד על פולחן האישיות



סיכה שאותה "נוהגים" אזרחי קוריאה הצפונית לענוד על דש הבגד


כשנפגשנו עם המלווים של הקבוצה לראשונה בשדה התעופה בפיוניאנג, שמתי לב שכל אחד מהם עונד סיכת אמייל מלבנית על חולצתו. בימים הבאים שמתי לב שכל מי שאנחנו נפגשים איתו עונד סיכת דש כזו בווריאציות שונות, בהתבוננות על אנישם ברחוב, ראיתי שכל אחד הולך כשסיכה כזו נעוצה בצד שמאל של חולצתו. כל אדם במדינה הזו מסתובב עם סיכה על דש בגדו ועליה מתנוססים פניו של אחד המנהיגים המנוחים קים איל סונג או קים ג'ונג איל, או שניהם. הכוונה היא לכולם ממש, לא הבדל גיל, מין ואזור.

זה עורר את סקרנותי. כששאלתי איפה אפשר להשיג סיכה כזו נעניתי שאי אפשר. הן לא למכירה.

הסיכה הזו מוענקת לכל צפון קוריאני ביום הולדתו ה-12, ועל פי חוק, עליו לענוד אותה בכל רגע שבו הוא נמצא מחוץ לבית. על פי דברי המלווים שלנו, הסיכה נחשבת לקדושה - ואסור בתכלית האיסור למכור אותה. הסיכה הזו נשלחת לכל בית במדינה מדי שנה.

״כל מי שיש לו סיכה כזו הוא מקומי״, הסבירה לנו פאק המלווה באנגלית רהוטה, ״אנחנו נוהגים לענוד סיכה כזו בצד השמאלי של החולצה״. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל כאן ״נוהגים״ היא המילה המכובסת ל"מחויבים בחוק״. הרבה פעמים יצא לנו לשמוע את הביטוי הזה בתוך משפטים שונים, כמו למשל: אנחנו ״נוהגים״ להשתחוות, כשאנחנו נמצאים מול פסל של אחד מהמנהיגים הדגולים שלנו;

מתברר שהסיכות הללו לא רק מבטאות נאמנות בלתי מסויגת של מי שעונד אותן למשטר, אלא גם מציינות את השתייכותו למעמד החברתי והפוליטי העליון. הסיכה עם תמונת שני המנהיגים היא סימן ההיכר המובהק לכך שהשלטון מכיר בך כאיש המעמד הזה, על זכויות היתר והחובות הנובעות מכך. בני המעמד המתנדנד, אם הם מפגינים הישגים אישיים ונאמנות לשלטון, מקבלים סיכה עם תמונת אחד המנהיגים או רק את סמל מפלגת השלטון.

באחד הימים ראינו את מייקל המלווה של הקבוצה השנייה מסתובב עם סיכת דש כזו על חולצתו. לשאלתנו הכיצד, הסבירה פאק שמייקל הפגין יחס חיובי ונאמנות למדינה. ואיך הפגין שאלנו, פאק ענתה שזו לו הפעם השלישית שהוא בא לביקור כאן. לזה יקרא יחס חיובי למדינה. רוב המבקרים באים לפעם אחת ולא עוד. 

ככה זה התחיל
אחרי מות קים גונג איל נוסף דיוקנו לסיכת הדש
ככה נהוג: כולם הולכים עם סיכה על דש הבגד.


 Immortality Tower

מכיוון שלא בכל מקום ניתן להציב פסלים או תמונות ענק, הגה השלטון רעיון חדש כדי לשמר את ההשפעה הישירה של השליטים על העם.

השלטון המציא את ה-Immortality Tower - "מגדל האלמוות" - עמוד שעליו חרוטות המילים "קים איל סונג וקים סונג איל עדיין אתנו והם תמיד יהיו אתנו".

העמוד הזה נמצא בכל כפר במקום מרכזי. סביבו מקיימים את כל הטקסים שהשלטון מחייב, למשל יום הולדת המנהיג שהוא חג לאומי ויום מותו גם הוא חג לאומי. העמודים האלה בולטים למרחקים, בכל מקום ברחבי המדינה. כשאנחנו חולפים על פני הכפרים בנסיעה ורואים את העמודים האלה המזדקרים למרחוק, אני לא מפסיקה לחשוב שעינו של האח הגדול כל הזמן פקוחה. 

Immortality Tower במרכז פיוניאנג


צילום מהדרך - מגדל האלמוות
Slogan trees

אבל סיפור עצי הסלוגן הוא אחד ההזויים ששמעתי.

עצי סלוגן אלה עצים שכיסוי הגזע שלהם הוסר ואנשים חרתו עליהם סיסמאות. העץ הראשון "התגלה" בשנת 1961 באזור שנקראPaekdusan, . על 19 עצי הסיסמאות הראשונים שהתגלו, היו חרותות סיסמאות שהתייחסו לכיבוש קוריאה על ידי יפן ונשאו סיסמאות כלליות כמו: "למען עצמאות קוריאה" או "Hooray for Korean Independence" די ברור שעם הזמן הסיסמאות האלה הללו הלכו והיטשטשו, שהרי נעשו ע"י אנשים שהסתתרו בסביבה ואף אחד לא באמת עשה פעולות לשימור העצים.

ב-1987, אחרי יום הולדתו ה-45 של קים איל סונג, השלטון "גילה" עוד ועוד עצים שעליהם חרותות סיסמאות מסיסמאות שונות. העצים התגלו באזורים שונים ברחבי המדינה. העצים החדשים נשאו סיסמאות שהללו את משפחת קים, כמו: "קים איל סונג הוא הכוכב של קוריאה" או "קים איל סונג הוא כוכב זוהר בשמי קוריאה". החריטות היו "חדשות" וניכר שהן נעשו לאחרונה.  

היום השלטון טוען שיש יותר מ-1800 עצים ברחבי המדינה. 1260 עצים עם סיסמאות המתייחסות לקים איל סונג, 210 עצים עם סיסמאות הקשורות לקים ג'ונג און, ו-330 עצים המתייחסים לקים ג'ונגסוק, אימו של קים ג'ונג איל. לכולם ברור כי העצים החדשים שהתגלו הם יוזמה של השלטון שהקים קבוצות עבודה מיוחדות לשם כך, אבל אף אחד לא מעז לאמר את זה בקול רם.

המדינה הכריזה על עצים אלה כעל עצים מוגנים ועל הסיסמאות החרוטות עליהם כעל "דברי ספרות". השלטון משתמש בסיסמאות האלה בתהליך החינוך של האזרחים ובעיקר בני הנוער בהקשר של נאמנות לשלטון. אזרחי המדינה מבינים שמדובר בעצים שהם זיוף, שהרי כתב חריטה לא יכול להישאר רענן וברור במשך 70 שנה, אבל אף אחד מהם לא מעז לבטא את זה בקול רם.עצי הסלוגן משמשים אתרי מורשת ובני הנוער באים למקומות האלה כדי לשמוע את הסיפורים ולהתחנך לאור סיפורי הגיבורים שחרפו את נפשם להצלת העצים.

עצי הסלוגן נחשבים לקדושים ואזרחי המדינה נדרשים למסור את חייהם כדי להגן עליהם. פעם פרצה שריפה בהרים בו היו עצי הסלוגן, צעירים מהכפר שהיה סמוך לאזור האש הוכרחו לצאת לשם ולהילחם באש כדי להציל את העצים. 14 מהם מתו. הם נחשבים היום לגיבורי האומה ולמודל של נאמנות לשלטון. סיפור הגבורה שלהם נלמד בבתי הספר, כדוגמא לאזרחי המדינה שמסרו נפשם למען משפחת קים, כפי שעשו הצעירים ההם. בצפון קוריאה חיי אנשים נחשבים פחות מכמה עצי סלוגן מזויפים.

כיום, עצי הסלוגן האלה הם עצים מוגנים, והשלטון עושה מאמצים כדי לשמר אותם. כמה מהם ראינו באחד ממוזיאוני המלחמה שבהם ביקרנו. כמובן שאסור היה לצלם. גם התמונה הזו היתה תלויה שם, אסור היה לצלם. מאוחר יותר גיליתי אותה מתנוססת על  אחד הקירות המרכזיים בבית ספר תיכון שבו ביקרנו.

אין ספק שככה ראוי לחנך את הנוער !!


עצי הסלוגן המקוריים באחד ממוזיאוני המלחמה שבהם בקרנו
הקרב על הצלת עצי הסלוגן - הנערים שמתו נחשבים לגיבורי האומה

"מורשת קרב" בסגנון של צפון קוריאה - עצי הסלוגן



אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...