31.7.2020

אחת


צילום מתוך: איתן טמיר תמונה: Omri Liviatan תמיכה

נדמה לי שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו,

לפני שבועיים אירחתי בבית את מה שנשאר מהמשפחה לארוחת שבת. אני נהנית לארח, נהנית מהמפגשים האלה ורוצה שיאהבו ויבואו לכאן שוב. לא כולם באו. למרות שהיה ממש נחמד לא יכולתי להפסיק לחשוב על מי שחסרים ליד השולחן. אמרתי לעצמי שאני צריכה להתרגל לכך שהמציאות השתנתה ושלארוחה המשפחתית יהיו  וריאציות שונות. כל פעם הרכב אחר.

אני אינני קטועת איברים, אבל כמי שחייה הקודמים נקטעו אני חווה מידי פעם סוג של כאב פנטום רגשי. הכאב הזה שהופיע אצלי לסירוגין בשנה הזו הוא אורח לא קרוא. אורח שמגיע מתי שמתאים לו. כמו שקטוע רגל מרגיש לפעמים כאילו החלק הקטוע הוא הרגל השלמה, ככה גם אצלי. הזיכרונות של מה שהיה הציפו אותי כל פעם מחדש. זו תחושה מוזרה להרגיש את האין. להרגיש פתאום את מה שנעלם. החלק המשמח הוא שהתחושה הזו הולכת ומתעמעמת ואולי יום אחד היא תעלם לגמרי.

שנה חלפה מאז הרמתי עוגן, סגרתי מאחורי את חיי הקודמים ויצאתי לשוטט במקומות חדשים עד שנחתתי בחוף אחד, חוף מבטחים, בשביל להתחיל לכתוב את הפרק החדש שלי.

בשנה הזו למדתי להתנהל בשפת המקום החדש שהגעתי אליו. הכרתי את שמות הרחובות ואיך מגיעים לכל מקום. בשנה הזו למדתי להתמצא בנבכי הנפש, למדתי לגעת במקומות שלא הכרתי, צפיתי בחיי שטים מחוף מבטחים אחד בכפר ורדים אל מקום חדש ובלתי ידוע שבו אבנה לי חיים חדשים אולי הפעם לתמיד. הירגזי, העורבים והדרורים של החצר בכפר ורדים התחלפו בשחרור ובלהקות של יונים. למדתי להנות מקולות הציפורים, להבחין בין הקבועות לאורחות לרגע. אני משוטטת במרחבים החדשים הפתוחים ומגלה את הקסם שלהם. פעם התחברתי לקטע אחד משביל ישראל, ומצאתי עצמי נסחפת ללכת איתו עוד ועוד

גם הכיוונים שלי התחלפו. קודם נסעתי מצפון לדרום עכשיו אני נוסעת מדרום לצפון. גם מזג האוויר השתנה ולראשונה מזה הרבה שנים נפרדתי משמיכת הפוך ועברתי לשמיכת מעבר.

לפני שנה, אני זוכרת שחשבתי לעצמי שזה מאמץ לא קל לאישה אחת. לבד. אבל מהר מאד ראיתי שאני יכולה לזה. עמדתי בפני אתגרים חדשים ונהניתי להתמודד איתם. בניתי לי שגרה חדשה וטובה. הקורונה שבאה במפתיע גרמה לי להאט את הקצב ולהוריד הילוך וממש נהניתי מהעצירה הזו. עכשיו אני שוב חוזרת לשגרה ומהרהרת איזה קצב נכון לי.

"את תראי שתסתדרי" אמרה לי חברתי הטובה והאהובה, האחת היחידה. תמיד יש לה משפטים מדוייקים כאלה שנוגעים בול בפואנטה וכמה שאני לא משתדלת קשה לי מאוד, כדבריה, לסתור אותה. "את תראי שאחרי אחד יבוא שתים ואחרי זה כל השאר"

"מה אחד?", צימצמתי אליה את מבטי,

"אחד זה אומר שנה אחת ואחרי זה יבוא שתיים ומתישהו נפסיק לספור" היא ענתה כשהיא מסתכלת אל האופק. ממרפסת הבית שלי האופק נראה כל כך ירוק. "יש משהו כל כך שלם ב"אחד" שהוא עושה לי חשק להמשיך לספור הלאה".

"כבר שנה אחת שאני פה". חזרתי אחריה

עכשיו אני מרגישה שהסיפרה אחת היא מקום טוב להתחיל בו מחדש, היא גם מקום טוב מאוד שבו אפשר פשוט להיות. בקרוב יתווספו אל השנה הזאת עוד אחת, ושתיים, ושלוש… שלוש זה מספר יפה, עדיין לא ניסיתי.

אני רוצה תמיד עיניים

  כתב הרב עדין שטיינזלץ: "שנה חדשה היא פתח חדש, שער הנפתח לעולם שונה מזה של שנה שעברה. שנה חדשה היא תקווה חדשה, אפשרות למציאות אחרת. אי...