31.1.2024

לאן אני הולכת - המסע אל עצמי

 יעקב מישורי - פרט מתוך עבודה

בבוקר לא היה ברור לי לאן אני נוסעת. ידעתי לאן מבחינת המקום אבל לא ידעתי לאן אני נוסעת בבפנים שלי.. לאיזו הרפתקה אני יוצאת עכשו.

היו לי שאלות אבל בחרתי לא לעסוק בהן. רציתי לבוא לשם סקרנית, מתעניינת, פתוחה, רציתי ללמוד, שכל החושים שלי יפתחו לגמרי וינועו כמו המחושים של העכביש. רציתי להחשף לדברים בקצב שנקבע, להתרגש מכל גילוי ראשוני, להרגיש את השפעת הגילוי הזה עלי, גם במובן התודעתי וגם הגופני. רציתי ששאלת שאלת המסע הכל כך חשובה תתברר לי לאט לאט ושהתשובה עליה תהיה גם התשובה לשאלה מי אני, ומה הן פני האמיתיות.

יש לי שתי פנים. ישנו הסיפור של רצף האירועים של חיי. של הסיפורים שאני אורזת ומספרת לעצמי ולסביבה, בהם אני מספרת מי אני,

ויש מה שלא מסופר, מה שקיים בתוכי, שעליו נערמו סיפורים, הדחקות, אמונות, נורמות ותובנות שנטמעו בי במשך השנים, התיוגים, הפחדים שלי, ההקשבה ללב, הפוטנציאל השלם שלי, כל מה שמאפשר לי להיות מאושרת, מסופקת וחופשיה, נטולת פחד, כעס ותחושת תחרות מול העולם.

עם כל אלה יצאתי למסע.

כשהגעתי לשם, הייתי מוכנה לשכוח את עצמי, לשתף פעולה ולהתמסר כדי לקבל הארה מכל מה שיקרה בשעות שאהיה שם. הייתי מוכנה לשכוח את כל מה שאני בחוץ, ולתת לתודעה שלי להוביל אותי בדרכים שתבחר לה. 

הייתי קשובה. רציתי להיות החוקרת והמדריכה של עצמי, לפי ההנחיות שאקבל. וכך עשיתי.

בטעימות הראשונות הרגשתי איך הגוף שלי שוקע לאט לאט למצב שבין הזיה לריחוף... בהתחלה הכל היה עמום ולא מובן.. הראש קצת כאב לי, תחושה קצת לא נעימה בבטן.. חשתי מסוחררת .. היה לי קצת קר. לאט לאט הקור התפוגג ושקעתי בחמימות נעימה של השמיכה ושל המסע שיצאתי אליו .. חשתי שאני מטלטלת בין תהומות שנפלתי אליהם לפסגות שרחפתי אליהן.

וראיתי דברים מדהימים. תמונות בצבעים עזים כמו בסרט התחלפו לנגד עיני. תמונות של דברים שעברו עלי.. היו שם אנשים שאני מכירה, אף אחד לא דיבר איתי. הם רק חלפו לנגד עיני והמשיכו הלאה. חלק מהם חייכו אלי אחרים רק התבוננו. באמצע הופיעה אמא שלי, ממש כמו שאני זוכרת אותה, קראה לי בשם שרק היא קראה לי ככה, ואמרה לי בקול נעים ורך שבאה לבקש ממני סליחה, שהיא מצטערת שלא היתה בשבילי כשהייתי צריכה אותה. אחר כך נעלמה וחזרה שוב כמה פעמים. לפעמים דברה וחזרה על מה שאמרה ולפעמים שתקה ולא אמרה דבר ורק התבוננה בי..

הייתי סוערת וחסרת שקט. התחושות שלי היו עזות וברורות, הרגשתי את הנשימה שלי נכנסת ויצאת מתוכי. נשמתי עמוק והנשימה הזו התערבבה במחשבות, בזיכרונות ובחלומות.

חוויתי זרם של חוויות שבאו אלי ללא הרף; כאבתי, וכעסתי ואהבתי ביחד. החווית הבליחו לרגע, יש שנשארו קצת יותר ונעלמו, ובמקומן הבליחה חוויה אחרת, וגם היא נעלמה, לא ידעתי מהן בדיוק החוויות הללו. רציתי לתפוס אותן שישארו אבל הן נעלמו ובמקומן באו אחרות ואני מתבוננת ולא שבעה ממה שאני רואה.

וכל הזמן הזה המוזיקה מנגנת בחלל ואני שרה בקול את המילים שאני מכירה, שיוצאות מתוכי החוצה..

וכשהשיר "את חרותי" התנגן בחלל החדר הרגשתי שהוא יוצא ממני, שהוא הוא הדרך שעשיתי..

את חירותי / שמרתי לי אותך /כמו כוכב בסער
את חירותי /עזרת לי לעמוד / בכל כאב וצער

ולצעוד בדרכי גורלי /עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה /וללכת ללכת

סבלתי הרבה וכאבתי בלי די /רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי/ ושלך רק הנני

את חירותי /הורית לי לוותר /על תפנוקים ונועם
את חירותי /לימדת את ליבי / גם בבדידות לשמוח

את שלימדת אותי לחייך /למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום וללכת לי הלאה

את חירותי /בלילה קר אחד /הפרתי את בריתנו
כך לבדי /ערקתי מהשביל /עליו פסענו שנינו

ואז התחלתי לרקוד ... היה לי כל כך נעים..רקדתי מתוך תחושת חירות וחופש עמוקה שהציפה אותי ורקדה ביחד איתי.. הריקוד יצא מתוכי והעצים בי את תחושת החופש שבערה בתוכי. וככה חוללתי לי וחוללתי... זורמת עם מה שבתוכי והרגשתי כל כך מאושרת וכל כך קלה וזו היתה תחושה מדהימה מדהימה ורציתי שהרגעים האלה לא יגמרו...

בבוקר התעוררתי בתחושה של אושר גדול... הרגשתי שעבר עלי משהו שקשה לבטא אותו במילים.. ושאלתי את עצמי האם אני אותה אחת שיצאה למסע, מה השתנה בי ומה עוד אני יכולה לגלות על עצמי..

 "איך יתכן" תמה ג'ונתן, "שהדבר הכי קשה בעולם הוא לשכנע ציפור שהיא חופשיה ושהיא יכולה להוכיח זאת לעצמה אם רק תקדיש זמן לתרגול? למה זה צריך להיות קשה כל כך?"

פלטשר עדיין מצמץ לנוכח השינוי בתפאורה. "מה עשית בדיוק בשביל להגיע הנה?"
"
אמרת שאתה רוצה להיחלץ מההמון, לא?"
"
כן אבל איך..."
"
כמו כל דבר אחר פלטשר, תרגול.""

ג'ונתן ליווינגסטון השחף.


1.1.2024

שנה חדשה - קלפים חדשים

 

השעון המעורר קטע את שנתי בבוקר, רוך הסדין עטף אותי בנעימות והיה לי נעים מתחת לשמיכה החמה. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. חשבתי על המטלות שחיכו לי באותו יום והחשק לקום הלך ופחת. הרגשתי שלא בא לי להתחיל את כל מה שתכננתי ליום הזה ואז הגיע החתול להזכיר לי שעלי ללטף אותו. זה נוהג קבוע אצלו כל בוקר ברגע ששמע שהתעוררתי. אני מלטפת ומלטפת ובכל פעם שאני מפסיקה הוא דוחף את האף שלו להזכיר לי שאני לא קובעת. כשנמאס לי ללטף אני קמה מהמיטה.

נזכרת שוב ברשימת המשימות שלי להיום: להתקשר לחברת הסלולר, לקבוע תור במרפאת השיניים, לסיים את הספר למועדון הקריאה, לבקר את יהודית, לחפש את האישורים שהלכו לי לאיבוד במעבר הדירה, לנסוע לאוניברסיטה... כל אלה יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.  

נעים לי בתוך אזור נוחות שלי. בפנים, בתוכו, אני מרגישה עטופה. בבית. הכול מוכר. כל ההרגלים שיצרתי ואני משלה את עצמי שהוא שומר עלי ומגן עלי מפני תחלואי החיים. אזור הנוחות הוא מאפיין חשוב שלי. הוא מגדיר אותי. באמצעותו אני מצהירה כלפי כל העולם מהם ההרגלים שלי ומה הגבולות שלי.

אבל אזור הנוחות הוא יצירה של הדמיון שלי. כשאני מרגישה שאני זקוקה לשינוי וליותר עניין בחיים אני יוצאת ממנו כדי לחפש חוויות חדשות. ככל שאני מתרחקת ממנו מפלס המתח עולה. לפעמים המתח הזה כל כך מעורר את החושים שלי עד שזה מציף אותי בפחד. החוכמה היא להגיע לרמה של מתח שמעורר את החושים לפעול היטב מבלי שהפחד יציף אותי.

ככה בדיוק קרה לי השבוע שממש הרגשתי איך הפחד מתחיל להזדחל לו מתחת לעור שלי, כשאני מותחת את אזור הנוחות שלי.

בחודש האחרון מצאתי עצמי מתעסקת בלחזור ללמוד באוניברסיטה, שמתי לעצמי רף גבוה, לא לימודי חוץ אלא תואר במסלול מחקר. זו היתה חוויה ממש טובה. כל דלק שדפקתי עליה נפתחה לרווחה והזמינה אותי להיכנס. וככה מצאתי עצמי כל החודש עסוקה בלהרשם, להבין מה זה אומר, להחליט מה ללמוד, להבין מה הדרישות, מה מצופה ממני, כמה זה ידרוש ממני, נברתי בתיקים לחפש אישורים, הוצאתי מתוך המגירות את מה שחשבתי שכבר לא אגע בו לעולם. וכל פעם אמרתי לעצמי שאם זה לא ילך – אז אני אוותר, אבל בפאזל הזה כל החלקים הסתדרו ממש נהדר וקבלו אותי למה שרציתי ונשאר רק לשלם שכר לימוד..

ופתאם התחילה המלחמה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואמרתי לעצמי שאולי זה סימן שאני לא באמת צריכה ללמוד, ויום אחד הגיע הרגע שבו אמרו שאין יותר דחיות ובשבוע הבא מתחילים והפעם זה סופי. ואני עוד לא שילמתי.

וכשזה התקרב.. ממש קבלתי רגליים קרות. כל מיני אסימונים התחילו ליפול אצלי.. כל מיני תסריטים רצו לי בראש שאולי קפצתי גבוה מדי במחוייבות הזו ואמרתי לעצמי מה את צריכה את זה ולמה לך להכניס עצמך למקום הזה ומה היה רע לך קודם.. ואמרתי לעצמי שמזל שלא שילמתי שכר לימוד אז עוד אפשר להתחרט.. אבל לא באמת רציתי להתחרט. רק רציתי רק לקבל חיזוק לצעד שאני עושה.

ואז הלכתי לדבר עם הילד המתוק שלי וסיפרתי לו הכל ושאלתי אותו מה דעתו ואם כדאי לוותר והוא אמר לי מה פתאום !! את פשוט בפאניקה שזה דבר טבעי כשהולכים למשהו חדש שלא יודעים אותו. "כשתרגעי, תראי שהכל בסדר".

ושמעתי ממנו את כל מה שרציתי לשמוע.. ובסוף בסוף אמר לי שהוא גאה בי וגם האחים שלו פרגנו.. והרגשתי איך כל האמונה שלי בעצמי חוזרת אלי והפחד פשוט מתמוסס מולה..

הרגשתי את האמונה הזו דוחפת אותי להרחיב את אזור הנוחות שלי.

דמיינתי עצמי למטפסת הרים, שכל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לטפס לרמה גבוהה יותר בהר. 
אתגרים כאלה הם בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

הכי טוב זה לגדול מרצון  ולא מכורח. הגדילה משנה את נקודת המבט שלי. מה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ולהישג. אני מדמיינת את עצמי ניצבת על הר גבוה. מאחור אפשר לראות את חיי פרוסים למרגלותיו ומקדימה - שיא ההר הולך ומתקרב, ואני מטפסת לשם.

 בחצות התחילה שנת 2024.

תוהה אילו קלפים יפלו בחלקי בשנה הזו, מה אני מבקשת מהשנה הזו...
שההרים לא יהיו גבוהים מדי וגם האתגרים יהיו בגודל סביר
שיהיה לנו  זמן לאסוף את השברים של כל מה שקרה פה ב-2023,
שתהיה פה ממשלה כמו שמגיע לנו, כזו דואגת לאזרחיה,
הרבה בריאות לאנשים שאני אוהבת
שנאהב הרבה
שנראה את הטוב שהחיים יכולים לזמן ונחיה אותו

 

 

 


אני משחררת

רק ארבעה ימים אחרי שנסע יכולתי להכנס לחדר שלו ולקפל את המיטה למצב הקבוע שלה , המצעים והמגבת הלכו לכביסה יחד עם הבגדים שהשאיר כאן. השמיכה ה...