18.3.2023

שיחות עם הילדים

 

Photo by Zach Reiner on Unsplash

במסגרת המאמצים שלי להיות מחוברת למציאות, אני נהנית משיחות עם אנשים צעירים ממני שבאמצעותם אני לומדת להיות מעודכנת ורלוונטית. אני לומדת ששיח עם אנשים צעירים מבוסס על כמה שפחות מילים. "תקצרי" הם אומרים לי.

אם אני רוצה דיבור עדכני וצעיר, עלי להגיד כמה שפחות מילים. למשל במקום "מתי אוכל להתקשר אליך?" תגידי "דברי איתי כשתוכלי" "תני סימן כשאת פנויה" "זמינה?"

בדיבור המעודכן צריך פחות הברות. פחות מילים.

גם עם הילדים שלי זה ככה. כשאני מספרת למי מהם, סיפור שקרה לי הם אומרים לי שאגש לעיקר. לפואנטה. לפעמים אני רוצה לתת מבוא עם התחלה אמצע וסוף. אבל הם בכלל לא מעוניינים בזה. תני להם את זה בקצרה. רק את הסוף. בעדינות רומזים שאגש לעניין. ואם אני רוצה להסביר איך הגעתי לאן שהגעתי – הם לא נותנים לי. זה לא מעניין אותם.

לפעמים אני אומרת שאם אתם לא מוכנים לשמוע את הכל אז אין סיפור. אבל בכלל לא איכפת להם. אז לא תספרי את הסיפור שרצית. תזכרי שאת רצית את זה והם בכלל לא ביקשו.

אני לא מעירה לילדים.. אני לא אומרת מה שאני רוצה. אם חפצת חיים אני - למדתי לסתום. אני הכי טובה כשאני לא אומרת כלום. סוג של פרח קיר. אף אחד לא מעוניין בניסיון שלי או בעצות שלי.

אין להם כוח לשמוע מה שיש לי להגיד. אבל בגלל שהם מנומסים, לא יגידו לי את זה ישירות. יש להם סימנים שהם עושים כשנמאס להם מהסיפורים שלי. למדתי להבחין בהם. ברגע שאני רואה את הסימן הזה אני כבר יודעת שאין לו כוח לשמוע אותי. הוא כבר לא איתי. ברגע הזה אני מדברת לחלל האוויר.

אם אני רוצה להגיד לו משהו שאני חושבת שהוא חשוב, אני מנסחת אותו במשך שבוע, כדי שלא יעורר התנגדות וכדי לגרום לכך שיקשיבו לי.

אם אגיד משהו בנושאים קצת אישיים או כאלה שהם לא בדיוק ענייני, אז אני פותחת חזית שמי יודע לאן תגיע. ומכיוון שאני יודעת שגם אם אגיד – זה לא יעזור, אז החלטתי פשוט לסתם. אני לא אומרת כלום.

השיחות שלנו מתנהלות סביב כמה שאלות מרכזיות: מה נשמע, איך היה היום, איך את.ה מרגיש.ה, מה חדש, ועוד שאלות כאלה..

מישהי לימדה אותי פעם, שאם יש לך דברים שאת רוצה לשתף ולספר – אז הילדים הם לא הכתובת שלך. אבל אם משהו בוער בעצמותיך ואת בכל זאת רוצה לספר להם – תשאלי קודם אם מעוניינים לשמוע. תשאלי: "מתאים לכם שאספר? אתם מוכנים לשמוע את דעתי?" אם הם אומרים כן - אז את מספרת. אם הם אומרים לא – אז את סותמת. פעם שאלתי מי מהם אם מוכן לשמוע את דעתי בעניין כלשהו והוא אמר לא. אז סתמתי.

גם אם אני רואה שהולכת להיות פה שגיאה, שמישהו הולך ליפול, אני לא אומרת כלום. גם כשאני יודעת שאני יכולה לעזור אני לא אומרת כלום. אני נותנת ליפול ולא אומרת כלום.. אני אומרת לעצמי שהוא צריך ליפול וככה ילמד.

כשנפגשים אנחנו מדברים שיחות באוויר.. קצת פוליטיקה, קצת עדכונים, אני לא אומרת מה דעתי או איך אפשר דברים אחרת. יש לי ניסיון. אבל הם לא מעוניינים בו. אני הכי טובה כשאני שותקת. אני כמו הקישוט שתלוי על הקיר.

רוב הזמן זה עובד לא רע. כשדברים יוצאים משליטה ויש פיצוצים, אני פשוט מתרחקת.


אוספת בדרך....

  הרבה מילים כתבתי ובכל פעם היתה לי הרגשה שאני לא מצליחה באמת להקיף את כל מה שקרה לי. אני שואלת את עצמי לא פעם למשל מה הכי עזר לי להצליח בחי...