הסיפור של הבית (HOME Story): לימונצ'לו ונחמה בבלגן

התקופה הזו היא בשבילי תקופה של התבוננות אישית.

לא פעם אני עוצרת ושואלת את עצמי איך כל המצב הדפוק הזה הפך להיות נורמלי,

איך התרגלתי לקום בלילה לאזעקות ואח"כ לחזור למיטה ולנסות לישון כאילו לא קרה כלום,

ולנסוע בכל זאת בכבישים למרות הידיעה שמשהו עלול ליפול עליך משמים ולא תדעי על זה מראש.

ולהחליט מראש לאן אני לא נוסעת כי מסוכן מבלי לשים לב שבעצם המחשבה הזו נגזל ממני החופש האישי,

התרגלתי לאזעקות,

התרגלתי לזה שכל צעד שאני עושה דורש ממני לבדוק היכן יש מרחב מוגן בסביבה,

התרגלתי שכל הפגישות בוטלו ואני מבלה שעות מול המסך במפגשים שונים. גם הקורס שהתחלתי עבר כולו לזום. שמתי לב שיש ימים שאני בזום מבוקר עד ערב,

איך הסכמנו לזה שהמדינה הפכה להיות כלא אחד גדול ורק בתחבולות אפשר לצאת ממנה ומי שיצא לא בטוח שיוכל לחזור,

אני זוכרת שכשעבדתי בעג'ר, היתה לי תחושה דומה. בתקופה ההיא אי אפשר היה להיכנס לישוב או לצאת ממנו ללא אישור מהצבא. זה הגביל מראש את היוצאים והנכנסים: מי שעבד בחוץ, למד וכו'. ומי שלא היתה לו סיבה לצאת – לא יצא. התוצאה היתה שהגברים נכנסו ויצאו והנשים נשארו בבית.. זה היה מתסכל. אבל כולם התרגלו.

נירמול קוראים לזה ונירמול זה מה שיש לנו היום. והנירמול הזה מאד צורם לי.

הבנתי מזמן שאפשר להתרגל להכל, גם לדברים הכי גרועים. בהתחלה הכל נראה נורא קשה אח"כ כל הקושי הזה הופך להיות השגרה שלי..

באחת הנסיעות שלי לחו"ל שמתי לב שלא בודקים תיקים בכניסה למרכזי קניות ולאולם המופעים. ברגע הראשון זה נראה לי מוזר. מהר מאד הבנתי שעודף הבטחון שיש פה כבר נצרב לי בהוויה עד שאני חושבת שזו המציאות כולה. בכל מקום. ומסתבר שלא. המציאות היא לחיות בשקט ובשלווה ולא במצב שבו מתפוצצים עליך טילים מכל עבר.

איפה מוצאים עוגן במציאות חסרת האיזון הזו?

איך אפשר לשמור על יציבות כשהקרקע רועדת מתחת לרגליים?

אני יודעת שיש דברים שאינם בשליטתי. לא בפוליטיקה ולא במה עושים בכנסת ולא בכלכלה,

אבל יש הרבה דברים שהם לגמרי בידיים שלי:

איך יראה היום שלי: כמה אקדיש לספורט, כמה אפקטיבית אהיה ביחס למשימות שלי.

מה נכנס לעגלה שלי בסופר? איזה "דברים מנחמים" אני קונה והאם יש לי באמת צורך בהם ? אני מודה שמאז התחיל מצב החירום אני מרשה לעצמי דברים שביומיום רגיל לא נכנסים אלי הביתה, כמו פיצוחים וממתקים, דברי מאכל שביום רגיל לא היו זוכים לעבור את סף הדלת שלי.

מירה החברה שלי תמיד אומרת שאוכל הוא רגש, ואני מבינה אותה עכשיו יותר מתמיד. אז למה אני מאפשרת את זה? כי במציאות שבה אין לנו שליטה על השמיים, לפחות יש לנו שליטה על הנחמה שבצלחת. אוכל הוא נחמה. הוא מרגיע. גם אם זה לא הכי בריא – זה בסדר. לא חייבים להיות כל הזמן בשליטה של מאה אחוז.

בתוך המציאות המורכבת הזאת וכל הבלגן אני יודעת שיש לי אחריות על הדברים ששייכים לי ועל "המקום שלי". אני מבשלת ומקפידה על אכילה מסודרת, לא מוותרת על פעילות גופנית, על שינה, על סדר וניקיון, לקרוא ספרים, לשמור על קשר עם האהובים שלי ולא להזניח את המשימות שלי.

על זה אני לא מוותרת..

אני ממשיכה להקשיב לבטן שלי שמחוברת ללב שלי, ולעשות הכי טוב שאפשר במצב הלא צפוי הזה. 

החלטתי להכין לימונצ'לו.. קוקטיל כזה בטוח תורם למצב רוח.

 

איך המלחמה הפכה אותי לאלופת הסדר (ולמה זה בעצם תירוץ)?

"תחשבי מחוץ לקופסה" - כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה אהה? מאה.. אלף ואולי יותר.. התקופה האחרונה לימדה אותי משהו שלא ידעתי על 'לחשוב מחוץ לקופסה' ועל קופסאות בכלל.. יש לי בבית לא מעט בכל מיני גדלים וסוגים. תמיד נרתעתי מלזרוק אותן כי אמרתי לעצמי שאולי יום אחד יהיה להן שימוש...

תקופת המלחמה השביתה אותי כמעט לגמרי, אמנם אני הולכת בשבילי האזור אבל נמנעת מלנסוע למקומות מרוחקים וכל מה שעשיתי קודם – פשוט חדל מלפעול.. וככה מצאתי עצמי מפנה את רוב משאבי הזמן שהתפנו לי אל הבית, אל הסדר, אל המגירות, אל הניקיון ..

בתקופה רגילה אני לא מייחסת חשיבות רבה לענייני ניקיון אבל בתקופת המלחמה גיליתי שניקיון עושה לי את זה.. להסתובב עם המגב והסמרטוט ולהסתכל על הרצפה כל פעם מהצד ולהיות מרוצה מן התוצאה – זה משהו שממש מרים לי את מצב הרוח. בחיים לא חשבתי שסדר וניקיון יעשו לי את זה.. אבל מסתבר שיש לזה השפעה מרגיעה ואני מופתעת מזה מאד..

התחושה הזו שהמגב והסמרטוט הם אלו ש"מרימים את מצב הרוח" היא גילוי מדהים, לחשוב שאחרי שנים של עבודה ועשייה אינטנסיבית, לפעמים הסיפוק הכי גדול מגיע מפעולה פשוטה וברורה של "לפני" ו"אחרי".

וישנו גם החתול שנכנס ויוצא מבלי להתחשב בכלל.. יורד גשם והוא בחוץ ואחרי זה הוא נכנס ועושה סימנים של כפות רגליים בכל הבית. אני לוקחת אישית את כל סימני כף הרגל ופירורי החול שהאו מפזר אחרי שעשה את צרכיו. .. מכיוון שחתול אי אפשר לחנך אז אני מחנכת את עצמי לנקות אחריו כל פעם שהוא חוזר מטיול בחוץ..

מאז שהתחילה המלחמה אני מכניסה כל דבר שאפשר לקופסאות שלא נפטרתי מהן. כל קופסה שמתמלאת ותופסת את מקומה עושה לי נחת. הרבה נחת. בחיים לא חשבתי שבזמן משבר ועיתות מלחמה קופסאות וסדר זה מה שירגיע אותי..

התחלתי מסידור מגירות המטבח. הכל בקופסאות: התבלינים, המוצרים היבשים, הריבות... מעודדת מהתוצאות עברתי מגירה מגירה וארון ארון והכנסתי כל מה שאפשר לקופסאות: המטענים והכבלים של הטלפונים הניידים - שבחלק מהם כבר לא אשתמש לעולם, כלי הכתיבה, התחתונים, הגרביים, ציוד הטיולים שלי, הכובעים, ועוד כל מיני שרק הדימיון יכול לתאר ויכול להתכנס לקופסה..

ולסדר הזה היו גם תוצאות. חוצמזה שזרקתי המון, גם מצאתי דברים שחיפשתי הרבה זמן. בפינה נשכת מצאתי את מחברת המתכונים של אמא שלי, והמכתבים שאבא שלי השאיר ולא זכרתי איפה תקעתי אותם, ותמונות נשכחות ומכתבים שהלכו לאיבוד, ואני עוד זוכרת שיש דבר אחד שלא מצאתי ובגללו אני עוד בסדר..עד הסוף המר..או עד שאוותר..

הייתי אומרת לכם שאני לא נהנית אבל אני כן. תענוג לפתוח את הארונות ולראות את הכל מסודר, ולמצוא בקלות כל מה שאני רוצה, אבל זה לא כל הסיפור. בתוך כל ההתמסרות הזו לסדר אני מבינה שבגלל שאני עושה סדר אני לא מתעסקת בדברים אחרים חשובים – לסיים לכתוב את העבודות שלי..

אני מנסה לא לשפוט את עצמי בגלל המלחמה הזו אבל בתוך תוכי אני יודעת שיכולתי לראות במלחמה הזדמנות לסיים את המחויבויות שיש לי אבל לא עשיתי את זה.. וכל הסדר הזה הוא התחמקות אחת גדולה ממה שאני צריכה לעשות באמת, ממה שאני צריכה באמת ו מ מ ש   ל א   ב א   ל י . ועכשו כשכבר כתבתי את זה אולי כדאי שאזיז את עצמי למה שחשוב באמת, כי האמת היא שכבר לא נשאר לי מה לסדר והגיע הזמן להתאפס על עצמי ולהפסיק להגיד "מחר" כי המחר כבר מחכה לי מעבר לפינה.

מה אני בוחרת להיות?

צילמה: אידה בנחל גחר

יושבת במרפסת, כוס קפה ביד, מביטה על הנוף שנפרש מולי. השקט של הימים האחרונים יוצא דופן. אף אחד לא ממהר לענייניו. כולם ספונים בבתים ומחכים.. משהו בשקט של הבוקר, ברוח הקלה, גרם לי לעצור לרגע ולשאול את עצמי: במה אני עסוקה באמת בימים האלה? איפה אני תקועה? אני לא מתכוונת לרשימות המשימות, לא למה ש"צריך" -- אלא למה שמעסיק את הלב שלי.

בזמן שהתבוננתי, עלתה בי מחשבה על הדרך שבה אני מתמודדת עם אתגרים, עם שינויים, עם עצמי. שמתי לב מתי אני ממהרת לשפוט, כמה מהר אני מצפה מעצמי להיות "מושלמת", וכמה מעט מקום אני נותנת לעצמי פשוט… לגדול. המחשבות האלה מלוותה אותי כבר זמן, לא כעוד תיאוריה, אלא כבחירה יומיומית.

אני עושה רשימה של הדברים שמעסיקים אותי בדרך שאני עושה:

🌟 לקבל את חוסר השלמות

כשאני מביטה על הנוף בבוקר, אני מבינה שגם הטבע לא מושלם. ענף עקום, עלה יבש, אבן סדוקה - ובכל זאת הכול יפה. יש יופי בחוסר השלמות הזה. אולי הגיע הזמן שאקבל שגם אני ככה: לא מושלמת, אבל שלמה.

🔄  למסגר מחדש את האתגר

יש ימים שבהם אתגר מרגיש כמו קיר. אבל כשאני עוצרת ושואלת את עצמי "מה הוא בא ללמד אותי?", משהו נפתח. לפעמים זו הזדמנות ללמוד מיומנות חדשה, לפעמים זו הזמנה לצאת מאזור הנוחות.

🗣  לשים לב למילים

תפסתי את עצמי לא פעם אומרת: "אני לא טובה בזה", "זה גדול עליי". ואז הבנתי - המילים האלה סוגרות אותי. כשאני מחליפה אותן במילים רכות יותר, משהו בתוכי נרגע ומתרחב.

⏳ להוסיף את המילה "עדיין"

זה אולי הכלי הכי פשוט והכי משנה מציאות. "אני לא מצליחה -- עדיין". "אני לא מבינה -- עדיין". מילה אחת שמחזירה לי את התקווה.

💛 לסמוך על עצמי

כמה פעמים חיכיתי שמישהו יגיד לי שזה בסדר? שהבחירה שלי נכונה? אבל כשאני מפנה את המבט פנימה, אני מגלה שיש בי קול שיודע. הוא רק צריך שאקשיב לו. הקול הזה תמיד אמר לי מה שנכון לי. והוא תמיד צדק.

🎁 לראות ביקורת כמתנה

זה לא תמיד קל. לפעמים ביקורת מציקה, לפעמים היא פוגעת. אבל כשאני מצליחה לנשום רגע ולשמוע את מה שמסתתר מאחוריה - יש שם הזדמנות אמיתית לגדילה.

🚶‍♀️ ליהנות מהדרך

אני מזכירה לעצמי שהחיים הם לא "פרויקט". הם מסע. והמסע הזה מלא רגעים קטנים של למידה, של נפילה, של קימה. כשאני מפסיקה לרדוף אחרי היעד - אני מתחילה ליהנות.

🕰 לתת לזמן זמן

שינוי לא קורה ביום אחד. לפעמים אני רוצה "להיות שם כבר", אבל אז אני נזכרת שהבשלה היא תהליך. כמו עץ שצומח לאט - אבל צומח.

😌 להקליל

כמה רצינות אנחנו שמים על כל טעות קטנה. ואני שואלת את עצמי: מה יקרה אם פשוט אצחק? אם אקבל את זה כחלק מהדרך? זה משחרר. וכשאני מצליחה להשתמש בהומור - הכל נראה הרבה יותר פשוט וגם טוב.

🌱 לתת לפחד מקום

גיליתי שכשאני מפחדת - אז אני נרתעת מדברים. לפחד יש תפקיד. אני צריכה לתת לו מקום. הפחד שומר עלי אבל הוא לא בא כדי לעצור אותי. הוא כאן רק כדי להגיד לי "שימי לב".

🔥 למצוא סיבה לקום בבוקר

יש משהו מרגש בלשאול את עצמי: מה הייעוד שלי? מה מדליק אותי? לא תמיד התשובה ברורה לי, אבל עצם החיפוש כבר מניע אותי קדימה.

🌱 לסיום: לבחור להיות יצירה מתפתחת

כשקמתי מהמרפסת, הרגשתי שאני קצת אחרת. לא כי פתרתי הכול, אלא כי הזכרתי לעצמי שאני לא "גרסה סופית". אני בתהליך. כמו ויקיפדיה - תמיד מתעדכנת, תמיד משתנה.

ואם יש יום שבו אני מרגישה שאין לי תחושה של צמיחה? אני מזכירה לעצמי: "אין לי -- עדיין."

 

קפה שחור, נס וסיפורי מתושלח ...

החברה שלי הביאה לי פרחים. "לכבוד וולנטיינ'ס" אמרה. בכל הזוגיות הארוכה שלי אני לא זוכרת משהו הקשור ב"חג" הזה.. אף אחד לא הכיר את "החג הזה" עד שייבאנו אותו ארצה מתישהו מארצות הגולה ואני תוהה בשביל מה.. כאילו וולנטיינ'ס יעשה לאהבה משהו שלא ידענו לעשות לבד?

פעם חשבתי שאהבה היא רק פרפרים בבטן. זיקוקים. תחושה שמרעידה את כל הגוף, בדומה לרגע ההוא בסרטים שהשניים רצים האחד לעבר השני.. והמוזיקה מתגברת.

היום אני מבינה שהסערה הזו היא רק הניצוץ. זו התלהבות שבאה כמו גל צונאמי, סוחפת את הכל – אבל כשהגל חולף, לפעמים לא נשאר ממנו דבר.

אני מכירה את הבעירה הזו, את הרצון לעשות הכל "מהר-מהר" כי הלב מתפוצץ. אבל אני? אני כנראה "משביתת שמחות". ה"מהר" הזה לא מאפשר לי לנשום. האש הגדולה הזו מעוותת את החושים והקצב שלה מבלבל אותי.

אני כבר לא מחפשת סערות. 

אני מחפשת את מה שנשאר חם גם אחרי שהאש הגדולה נרגעה. אני מחפשת מרחב בטוח, כזה שמתפתח בקצב שאני יכולה להכיל. מישהו שיאסוף אותי אליו כשאני עייפה; שנשב יחד אל השולחן והוא ישמע את הסיפורים שלי ואני את שלו. הסיפורים אולי לא תמיד הכי מעניינים אבל הם הופכים אותי לשותפה לחיים שלו.

אני רוצה לשתות יחד קפה בבוקר – הוא את השחור שלו ואני את הנס שלי. ובפעם השלישית (חחח....מי סופר?) הוא יספר לי שוב את סיפורי הצבא שלו מלפני ארבעים שנה, ואני אצחק ואגיד: "צבא? זה לא היה בתקופת מתושלח?".

...וזה יהיה מישהו שאוכל לשתוק איתו. וכשהוא יהיה שקוע בעולמו ואני בשלי, זה ירגיש הכי נכון בעולם לשנינו, כי לא צריך להעמיד פנים. החלל בינינו יתמלא פשוט מהביטחון שאנחנו מעניקים זה לזו. ..מישהו שאפשר להרגיש איתו "בית". שנהיה חברים באמת והבחירה שלנו תהיה מודעת - כזו שבוחרים בכל בוקר מחדש. 

באהבה כזו אני יכולה להיות פשוט אני. בלי מסכות, בלי צורך להרשים, ובלי תחרות עם מי שהלכה או מי שתבוא ובלי להיות צודקת.

..והיום-יום שלנו יהיה אוסף של רגעים קטנים וטובים, והחיים יהיו אוסף של פעולות פשוטות: הוא ישטוף כלים ואני אנגב ואכניס לארון וכשהוא יחתוך ירקות לסלט, אגניב ליטוף לגב שלו.. היד שלי תטייל עד המותן והוא יחייך אלי בחזרה – בזמן שאני מוציאה צלחות ועורכת את השולחן.

העתיד שמחכה בחוץ הוא לא תמיד ורוד, אבל הרבה יותר קל לצעוד בדרך כשיש לידך כתף להשעין עליה את הראש, ולהרגיש שהגעת הביתה.

מבזק בוקר

הבקרים כבר ממש קרירים. ב-5:00 בבוקר כשאני מתעוררת הטמפרטורה היא בקושי 14 מעלות. הקור מכנס אותי פנימה. אני ישר מתעטפת בכמה שכבות כדי לשמור עוד קצת את תחושת חמימות הגוף שאיתה קמתי מן השינה. רציתי לתלות כביסה אבל בקור הזה ממש אין לי חשק.

בזמן האחרון היו אצלנו אזעקות בבוקר. לא בכל בוקר. זה עושה קצת מתח. תהיה אזעקה הבוקר או לא תהיה אזעקה? האזעקה מגיעה בהפתעה, תמיד כשאני באמצע משהו ולרגע אני מתלבטת אם להתעלם ולהמשיך בעיסוקי או לרוץ לממ"ד. אני רצה לממ"ד.

הכי מעניין לקרוא את התגובות בקבוצת הווטסאפ השכונתית. אנשים ממש מאבדים את הפוקוס במצב כזה. הצורך לדעת מה קורה, איפה קרה ואם קרה, מפרסמים תמונות, יש שנוזפים באלה שסיפרו מה ראו. יש כאלה שצריכים שיגידו להם מתי לצאת מהממ"ד. מחכים למוצא פיו של ראש הרשות. שיגיד מתי לצאת. הוא מתקשר עם האנשים באמצעות הווטסאפ. המרגיע הלאומי (המקומי) אומר מתי להכנס ומתי לצאת ואנשים ממש מודים לו על כך..

תחושת הבטחון הפנימי זה משהו כל כך חמקמק. ברגעים כאלה של אזעקות הכל עולה למעלה, החרדה מתגברת ותחושת הבטחון האישי מתערערת, אי אפשר לדעת מה נכון לעשות. אני הולכת לממד אבל לרגע התחושה היא שאני מאבדת שליטה על המצב. מתישהו אני אוספת את עצמי. חוסן פנימי קוראים לזה. יש מי שסומך על עצמו ויודע מה לעשות ויש מי שפונה לאחרים כדי לשאוב מהם משהו שיחזק את תחושת הבטחון. ראש המועצה למשל...

פעם זה ירי טילים ופעם זה כתב"ם שכן או לא מצליחים לעלות על עקבותיו. הכל מפחיד. אין דרך להתגונן מפני כל אלה כי אין לדעת מתי זה יתפוס אותך. הדרך להתגונן היא להשאר בבית אבל מי רוצה להשאר מרותק לבית?

המלחמה הארוכה הזו מערערת הרבה מתחושות היסוד הפנימיות ומהדברים שחשבתי שהם בטוחים. בית למשל נתפס אצלי כמקום שהכי בטוח והכי מגן – אז מסתבר שזה תלוי איפה את גרה כי יש מקומות שהבית הוא לא ממש כזה.. הכמיהה לבית, למקום שיעטוף אותך בחמימות מתנגשת עם תחושת הבטחון וכדי לחזק את תחושת הבטחון לפעמים צריך לעזוב את הבית, כמו שקרה בדרום הארץ ובצפונה.

והתחושה של המדינה הזו כמקום בטוח לנו ולילדינו ולדורות הבאים, גם היא הולכת ומתמוססת בתוכי. אני מאד עסוקה בשאלה של מה יישאר פה אחרי שאני כבר לא יהיה כאן. איזו מדינה תישאר לילדים שלי ולילדים שלהם. פעם חשבתי שמדינה היא כמו בית ובית לא עוזבים אבל מה אם הבית הפסיק להיות המקום הבטוח והנכון בשבילך...? כואב לי לדעת שילדים שלי כבר יהיו שיקולים אחרים ולא בטוח שהם ירצו להישאר כאן וישראל תהפוך עבורם לעוד מקום מומלץ להשקיע בנדל"ן בשביל לשמור על ערך הכסף...

המחשבות האלה עושות לי מצב רוח לא משהו.. הכי טוב שאלך לתלות כביסה או להעסיק את עצמי במשהו שבו פחות יש זמן למחשבות להתרוצץ להן באופן חופשי.

הפוסט ה-180

שקיעה ברמת הנדיב- צילם גל 

השבוע האחרון היה שבוע של דרמות גדולות. ההתמודדות עם הצפון התחילה בסערה והילד חזר לגור איתי עד יעבור זעם.. 

המקום השלו בו אני גרה התנסה לראשונה בכמה אזעקות רציניות וזה הצריך אותי לבדוק איך עובדת דלת הממ"ד והיא עבדה יפה..

ובתוך כל אלה הגיעה לה השנה החדשה.. בשקט בשקט.. בלי לעורר יותר מדי התרגשות. שאלות של "איפה את עושה את החג" השאירו אותי ללא מענה. הכי התאים לי לא לחגוג בכלל ברגע האחרון הגיע רעיון שממש שמחתי עליו והחלטתי שהוא שווה שאשנה את דעתי.

לא פעם אני מרגישה שכל מה שקורה מסביב לוקח אותי למקומות בהם האנרגיה שלי נמוכה ומצב הרוח על הפנים. כשאני תופסת את עצמי ברגעים האלה, אני לא שוכחת להזכיר לעצמי שכאן בדיוק אני נמדדת ביכולת להתעלות, להמשיך הלאה, לא לוותר, לחרוק שיניים ולהמשיך, למרות הנסיבות שמסביב.

ברגע השפוף הזה נכנסה בי רוח שדחפה אותי לזוז.. נתקפתי ב'מצב רוח שמתאים למבצעי ניקיון' ואחר כך בישלתי משהו לארוחה שהוזמנתי אליה, שהיתה המקום הכי טוב להיות בו בימים קשים אלה.

ונשאר רק לאחל שהשנה הקרובה תהיה מיטיבה יותר, שאני אמשיך לצמוח, להתפתח ולאהוב,, שניפטר מהממשלה הרעה הזו שמובילה אותנו לתהום שאין רואים את סופה ושכולם, החטופים – קודם כל !!! וגם העקורים יחזרו הביתה במהירה! ושנזכה ליותר שלווה, שקט ואהבה.

הדברים הנסתרים מן העין

                                                                כרוב
אני עוד אוספת את עצמי מהשבועות האחרונים האינטנסיביים שלי עם חנה בימיה האחרונים. במחשבות שלי חולפות תמונות של שיחות סתם ושיחות נפש, הליכות מוקדם בבוקר בחוץ לתפוס את זריחת השמש ולנשום אוויר צח, הגיחות שעשינו לים שהיא כל כך אהבה, הסמסים שהחלפנו בינינו.

אני מהרהרת הרבה בשאלות של חברות. המחלה הקטלנית שלה עימתה אותי, מבלי שאוכל להתכונן, עם מחשבות לגבי מה זו חברות, להושיט יד בזמן משבר, להיות עבורה בתקופה הכי כואבת והכי חלשה, לתת מבלי לחשוב, להיות קשובה לרצונות שלה ופשוט להיות שם בשבילה.

התקופה הזו גילתה לי דברים על עצמי, על הכוחות שיש בי, על היכולת לאהוב ללא תנאי, היכולת לתת כמה שאפשר, לראות שהשמחה נמצאת בדברים הקטנים, לדעת שיש בכוחי לגרום לה אושר במצב הכל כך קשה, גם אם זה לרגעים ספורים.. היא הזכירה את הרגעים שהיתה מאושרת.

לא היתה לנו שליטה על שום דבר חיצוני. היו לנו רק הרגעים שהיינו ביחד ומה שיכולנו לעשות בהתחשב בזה שהיא כבר היתה כל כך חלשה וכוחותיה מוגבלים. ועשינו לא מעט. אני מרגישה שהיא נפרדה מן העולם בתחושה של השלמה ושהגיע זמנה ללכת.

עם כל הצער והכאב על לכתה יש בי גם תחושה אחרת, טובה, על המעט שעשיתי.

*******

החברות שלנו לא היתה ארוכת שנים אבל היא היתה איכותית ועמוקה. חברים הם דבר חשוב בפרק השני של החיים, אחרי שמפסיקים לעבוד וכשנוכחותם של קרובי משפחה הולכת ומתמעטת. החברים הופכים להיות לא פחות חשובים מהמשפחה, הם הופכים להיות עוגן משמעותי לשיתוף מחשבות, לפרוץ בצחוק מתגלגל, להתחבק בחום ולחלוק בקבוק יין בארוחה טובה ומנחמת.

ואני, שעשיתי מהלך רציני בחיי והשארתי מאחור חיים שלמים, יודעת להעריך עוד יותר את הערך של החברים שמלווים אותך במהלך כזה וגם של אלה שעוזרים לך לתקוע יתד ולפתח שורשים במקום החדש. חנה היתה חברה כזו. ובתקופה הזו של אי הודאות, כשהמצב מטריד ויש הרבה מחשבות על מה יהיה ולאן פנינו.. ולעיתים גם הבריאות היא לא משהו, אז בזמן הזה, חברים שלא עושים "הנהלת חשבונות" ומתעניינים בשלומי גם אחרי תקופות של שתיקה, אלה מלמדים אותי על חברות.

*****

פנים רבות לחברות. אני מסתכלת על אחותי שנשארה לגור במקום שבו גדלנו. יש לה חברות ילדות מהיסודי והתיכון ומתנועת הנוער (אליה לא הלכה אבל אני הלכתי) החברות העמוקה והקשר נשמרים במשך שנים. חברי הילדות שלי נשארו חקוקים בזכרונות שהיו לנו ביחד מאז שעזבתי את הבית בגיל 22 ולא חזרתי.. אמנם הייתי באה לבקר אבל זה לא כמו לגור. החברים שלי כיום הם כאלה שאספתי בשנים שאחר כך. חלקם ממקומות עבודה, אחרים משכנות טובה, הורים של ילדים שלמדו עם ילדי בבתי הספר השונים. מפעם לפעם צץ אצלי בפייסבוק מישהו שלמד איתי בתיכון ואנחנו שמחים "להפגש" שוב, אבל זה לא מצית מחדש את החברות שהיתה.

חברות צריכה תחזוקה שוטפת ולאורך השנים לא תמיד היה לי זמן לעשות את זה, החיים היו כל כך עמוסים והתקופות שגרנו בחו"ל גם הן השפיעו.. בשביל לשמור על קשר כתבנו אז מכתבים. אני זוכרת את עצמי כותבת המון מכתבים, אבל כנראה שזה לא מספיק בשביל לשמר חברות לאורך זמן.

עם ליבל החבר שלי מתקופת התיכון ותנועת הנוער, אני שומרת קשר עד היום אבל אני מודה שזה לא בגללי, אלא בגללו. הוא זה שלאורך כל השנים לא ויתר והיה מופיע אצלי כל פעם מחדש בתזכורות ובד"שים ובברכות לחגים ולאירועים ובטלפונים וסתם ככה ב"מה שלומך". כשאנחנו נפגשים אנחנו ממהרים להתגאות בפני כל מי ששואל, ש"אנחנו חברים יותר מ-50 שנים". זה ממש מרגש. אבל זה הכל בגללו.

השנים מציבים אתגרים שונים בפני תחזוקת חברויות לאורך זמן. הקסם של חברות אמיתית טמון ביכולת להמשיך שיחה עמוקה ומשמעותית גם אחרי הפסקה ממושכת. לשמחתי יש לי כאלה קשרים. אחרי פגישה כזו אני מבינה טוב יותר את מה זה קשר טוב, כזה שבו אפשר לדבר על הכל, על פוליטיקה וסרטים ומשפחה וגם על עצמנו, הכי פתוח שאפשר ואני נוכחת לדעת שהתכונות שמשכו אותי אל החברה הזו פרחו והעמיקו עם השנים.

חברה אמיתית היא מי שבנוכחותה אני יכולה להשיל את כל המסכות. היא מכירה אותי - על חוזקותי וחולשותי - ובכל זאת בוחרת בי כחברתה. לשמחתי, יש לי כמה חברות כאלה. כאלה שאני מושיטה להן יד בשעת משבר והן מושיטות לי, כשצריך.

מה את יודעת על בית

הבית שגדלתי בו שצולם ע"י ZOOMAP 

אתמול הלכתי עם חברה ליום כיף באחד המלונות. עשינו לנו בוקר נחמד של רחצה בבריכה, מסאז' ארוחת צהרים טעימה ושוב בריכה והיה ממש כיף.. וכשכל זה בא יחד עם בילוי עם חברה טובה אז זה מכפיל את ההנאה ואפילו אפילו משלש או מרביע אותה.. מה שתרצו.

רבים מן המלונות מאכלסים היום משפחות של מפונים. במסדרונות אפשר לראות חבלי כביסה וכביסה תלויה עליהם, מכונות כביסה וייבוש, אופנים וקורקינטים ועגלות ילדים ועוד ציוד שאנשים הביאו איתם מהבית שפינו.. אם בכלל הספיקו לפנות. לא בדיוק המראה המסודר והמוקפד שרגילים לראות במלונות.

השיחה עם האנשים האלה תמיד מתגלגלת למקום שאותו עזבו, למצב הבית, לכל מה שנשאר מאחור, להתאקלמות במקום החדש, למחשבות על מה יהיה ולעתיד שהוא כולו לוט בערפל...

כמעט תשעה חודשים אל תוך המלחמה הזאת, כל פעם צפות אצלי המחשבות הבית, על המשמעות שלו ועל מה זה אומר שאתה נאלץ לעזוב את הבית שלך מבלי לשוב אליו.

נזכרתי באמא שלי שעזבה את הבית שלה ואת אמא שלה מאחורי מסך הברזל אחרי שהסתיימה המלחמה ולשתיהן היה ברור שלא ידוע אם אי פעם יפגשו שוב. אף פעם לא דברתי על זה עם אמא שלי, על הטראומה הזו של לעזוב הכל מאחוריך, על הקשיים של המעבר לארץ אחרת, ללמוד להסתדר בשפה שלא הכרת, להתחיל הכל מהתחלה. אני יודעת כל כך מעט על הבית שבו גדלה, על הצורך לנדוד כל פעם למקום אחד כדי להתפרנס, על הקשיים, על החברים, על השכנים.

מה זה אומר להיות שבט משפחתי שרגיל להיות ביחד ויום אחד זה נפסק, כולם מתפזרים למקומות שונים בלי שום צפי להתאחד. מה זה אומר שכל החיים שלך מתנהלים במקום אחד, הבנק, קופת החולים, הספרית שלך, זו שמסדרת לך את צפורניים והפכתן להיות חברות, הפגישות הקטנות ליד תיבות הדואר עם מי שלא ראית מזמן, כל מי שהם חלק מנוף החיים שלך, מהנוף של המציאות שלך ויום אחד הנוף הזה פשוט איננו עוד. בגלל שלא שאלתי זה תמיד נראה לי משהו פשוט. אבל היום אני כבר יודעת שזה בכלל לא ככה. לעזוב בית זה סוג של טראומה. יש כל מיני עזיבות וכל מיני טראומות.

נזכרתי שבמלחמת לבנון השניה (2006) הפגיזו את היישוב שבו גרתי והיו לנו אזעקות ונפילות ביישוב, כולל פגיעות ישירות. זה היה מאד מפחיד. רוב האנשים לא עזבו וגם האיש שלי לא רצה לעזוב. הצעירים שבדיוק התחילו את חופשת הקיץ עזבו ועברו לגור בחוף הים של תל אביב. צעיר ילדי שהיה אז בן 16 עבר גם הוא למרכז לכמה חודשים, בהתחלה לים, לשעות של שיטוטים עד אמצע הלילה אחר כך התנחל אצל אחיו. זו היתה חוויה של התפרקות כללית, לא היה שם אף מבוגר שיאסוף אותם ויכוון אותם. התקופה הזו השפיעה עליו מאד ואין לי ספק שהיא הטביעה את חותמה גם על מי שהוא היום.. אני הייתי נוסעת כל שבוע לפגוש אותו אבל פגישה של שעה שעתיים זה לא חיי היומיום שאת מנהלת עם הילד שלך בבית שלכם.

מלחמה מהדהדת מלחמה, וזיכרון מהדהד זיכרון. ובכל פעם אנשים נקרעים מהבתים שלהם ומה שהיה  לא יחזור להיות אף פעם מה שהיה. המלחמה גורמת לך לאבד את תמימות המחשבה..

בשביל לעזוב בית לא צריך מלחמות. בית אפשר לעזוב מכל מיני סיבות, את יכולה למצוא עצמך נעקרת מביתך יום אחד, מאבדת את הקהילה שלך, מאבדת את כל החיבורים שהיו לך במקום ונשארת בלי כלום. עכשו את כמו כדור הקוצים הזה שהרוח מגלגלת אותו לכיוון בלתי ידוע והוא צובר עוד תאוצה ועוד קוצים שאוסף בדרך עד שהוא נעצר באמצע שום מקום. ומן חורבן הזה את צריכה לשמור על הנפש שלך ולמצוא איך להרים את עצמך עוד קצת עוד קצת ועוד קצת מחדש.

וחשבתי על האנשים האלה שפגשתי בבריכה במלון שלרגע נדמה שהם "עושים חיים" אבל הם ממש לא, כי מאחורי הפינוי הכאילו מפרגן הזה מסתתרות להן דאגות גדולות ועתיד בלתי ידוע והרבה סימני שאלה והרבה שאלות שאין עליהן תשובות. תחושת הקרקע הנשמטת וחוסר הבטחון וחוסר היציבות זו כרגע ההוויה השולטת בחיים שלהם.

ונכון שאני נוהגת להגיד שבסוף החיים מסתדרים אבל אני גם יודעת שכל ה"מסתדרים" הזה כרוך במחירים לא פשוטים שכל אחד משלם אותם והם נחרטים בנו לתמיד.

 

החיפוש אחר האושר ב-3 פרקים

 

פרק ראשון: "הדברים הגדולים"

אני מתבוננת על האנשים שסביבי, מזהה את המוקמות של חוסר השקט אצל אלה שמחפשים כל הזמן ריגושים, אלה שנמצאים בחיפוש אחרי משהו שיעשה להם וואו, שיהיה להם אחר כך סיפור על משהו מיוחד שקרה להם, שיוכלו "לרוץ ולספר לחבר'ה", שישבו במעגל ויספרו והאחרים ישתו את דבריהם בצמא, שתיווצר סביבם איזו הילה של "הוא עשה את זה".

ככל שהדברים הגדולים מהחיים מסתורים יותר ומעורפלים יותר.. ככה האנשים האלה נותנים להם יותר לכוון להם את החיים.. מאמינים בהם.. חושבים שהדבר הגדול הזה הוא שיעשה את השינוי שהם מחפשים בחיים שלהם..

כבר למדתי לזהות שמאחורי "הדברים הגדולים" מסתתרת איזו ריקנות שמחפשים איך למלא אותה, זו שדוחפת כל הזמן לחפש את הדבר הגדול הבא, את הטיול המיוחד הבא, את ההופעה החד פעמית הזו, והריוקנות הזו היא שמשאירה אותך חסר מנוחה וחסר יכולת להנות מהדברים הקטנים שהם בעצם רוב החיים..

ה"דברים הגדולים" האלה הם רכבת הרים רגשית. רגע אחד אתה עף לשמים מרוב התרגשות וברגע הבא אתה מתרסק לקרקע בלי לדעת מתי זה יפסק.

פרק שני: נביאי "הדברים הגדולים"

אלה השליחים של הקול הגדול או של הרעיון שטרם שמעתם עליו. השוק מוצף בהם, כל אחד מציע את הדבר הבא הכי טוב שיקרה לך אם רק תרשמי, תשלמי ותבואי ל-3 שעות להתגלגל על המזרון בחדר מלא אנשים.

יש כל כך הרבה מהם, ובמה הם שונים... הרי פתרון לשאלות שמעסיקות אותי לא מגיע רק מ-3 שעות של ריברסינג ושינויים הם לרב תהליכים בעיקר איפה שקשה וכואב לנו. עשיתי כמה פעמים ריברסינג הרגשתי מעולה כמו אחרי שכיבסו אותי במכונת כביסה, אבל ככה גם הרגשתי אחרי מדיטציית דינמיק של אושו ואחרי שטיפה אנרגטית, ואחרי כל דבר שבעצם מהווה שחרור רגשי שעוקף את המיינד. אבל כולם יודעים שזה לבד - זה לא מספיק, 

ובכל זאת בכל יום קם מישהו חדש שמציע משהו חדש שכזה עוד לא היה ומבטיח תוצאות מיידיות, אם רק נשלם עבור 10 מפגשים (בלי תחנת יציאה)..את רק נרשמת ותכף תיבת המייל שלך מוצפת בעשרות פרסומים שלעולם לא תקראי.. תגללי שעה עד שתגיעי לאותיות הקטנות ולמחיר והופס.. 50% הנחה ועוד הרבה הטבות אם רק תרשמי בחצי שעה הקרובה.. פיצוץ למהירי החלטה..

העובדה שכל הסדנאות האלה מלאות אומרת בעצם אנשים לא מתרגשים מדברים קטנים. קטנים זה טוב, אבל הם מחפשים אחר הפתרונות גדולים, משהו שיסדר להם מציאות חדשה מהר.. אולי כבר מחר. . וזה קצת עצוב.

פרק שלישי: "הדברים הקטנים"

אלה הם הדברים המובנים מאליהם שאנחנו בדרך כלל לא מתייחסים אליהם אבל הם אלה שעושים לנו את החיים. יש להם השפעה עצומה על הרווחה הנפשית שלנו, על האושר על הבריאות. בקיצור על הכל.

הנה אוסף מהדברים הקטנים שקרו לי בימים האחרונים

שני חבר'ה צעירים ביקשו שאסיע אותם מסוף מסלול ההליכה לאוטו שלהם. הם לא הפסיקו להודות לי שחסכתי להם זמן והגיעו הביתה לפני הפקקים של החג. מבחינתי הבקשה הזו אמרה לי משהו חשוב על היחסים שלי עם הבחור שצלצל ואותי זה ריגש.

חברה ביקשה שאסייע לה לאתר מישהו מעברה, ושיתפה אותי בשיחה הנחמדה שהיתה להם. שמחתי שיכולתי להיענות לצרכיה וגם על זה שהיא רואה בי כתובת לפנות אליה כשהיא צריכה עזרה.

נפגשתי בבית קפה עם חברה שמזמן לא התראנו. אין כמו שיחה עם חברה טובה. שיחות כאלה מייצבות את הבסיס הרגשי שלי.

מספר הפעמים שיכולתי השבוע לעזור למי שהיה צריך. זה עושה הרגשה ממש טובה.. חוץ מזה שזו גם הכרה בעוד כל מיני דברים הקשורים בי.

טיול אחה"צ עם הנכד שלי ברוטשילד, זה תמיד יד ביד. אני אוהבת את זה. בין מיליון השאלות שהיו לו, שאל למה אני לא גרה קרוב יותר אליו, אמר שהיה רוצה שאגור יותר קרוב כי אז היה יכול לבקר אותי יותר הרבה. יכולתי להבין איך הוא רואה מערכת היחסים שלנו ושנבנה בינינו קשר טוב.

החתול שבא לגור אצלי בלי שתכננתי והיחסים שהתפתחו בינינו.. האהבה שהוא מעריף עלי (ואני עליו... מודה) והחמידות האינסופית שיוצאת ממנו.. שמרחיבה לי את הלב.

בבוקר עלתה לקו הסיוע בחורה צעירה שלא הפסיקה להאשים את עצמה בפרידה מהחבר שלה ושהיא מצטערת שזה נגמר. תוך כדי השיחה בינינו הבינה שאולי אלה לא היו יחסים טובים בשבילה. אמרה שהפרידה מאד כואבת לה. אמרתי שאני מרגישה כמה קשה לה, שלהיפרד זה כואב אפילו אם זה מישהו שהוא לא טוב בשבילך.. בסוף השיחה אמרה לי שהיא מרגישה הרבה יותר טוב. שמחתי שיכולתי להיות איתה ברגעים הכואבים האלה.

מוקדם בבוקר כשאני הולכת יחפה על שפת הים בלי לדעת לאן, טובלת לרגע במים הקרירים כשחם וממשיכה הלאה..

הרגעים הפנויים שיש לי, כשאני יושבת על המרפסת, מתבוננת על ה'חוץ', נהנית מספר טוב, חושבת על כל מיני דברים, סורקת את המציאות של חיי, עושה לעצמי סדרי עדיפויות בחיים, ומחליטה מה טוב לי ומה לא..יומיום נעים כזה יש לו השפעה ממש טובה עלי.

אני מתרגשת מהדברים הקטנים שקורים לי, השפעתם עלי עצומה, והם בעיני הדבר הנכון להתרגש ממנו.. כדי לחזק את זה, סיגלתי לעצמי מנהג, בבוקר כשאני מתעוררת, כשהכל עוד חשוך ולפני שאצא מהמיטה אני נזכרת במה שקרה לי אתמול ועושה רשימה של הדברים הקטנים הטובים שעשו לי את היום.. זו הרגשה ממש טובה להתחיל ככה את היום

גמישות מחשבתית

1.

השבוע אמר לי מישהו שהוא אף פעם לא יקנה רכב חשמלי. לי יש אוטו חשמלי כבר כמה שנים. כששאלתי למה אמר שהוא לא יודע מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וינתקו את החשמל ולא יהיה איפה להטעין את המכוניות.
"אתה יודע" אמרתי לו "אני אף פעם לא חושבת על הדברים הרעים שיכולים לקרות. אני רואה את הדברים הטובים שקרו לי מאז שהחלפתי לרכב חשמלי"
החשיבה שלי אופטימית. אני רואה בכל מצב את הטוב שיכול לצמוח ממנו, אני רואה את ההזדמנות, את הסיכוי שטמון בו וגם אם יש קשיים – מבחינתי הם חלק מתהליך ההסתגלות. לאוטו חשמלי יש מן הסתם חסרונות אבל היתרונות עולים עליהם, לאין ערוך..
אני חושבת אופטימי ותמיד בוחרת לראות מה אני מרוויחה מהמצב ולא את הקשיים. אני לא מתעלמת עם הקשיים, אני פשוט לומדת אותם ואת השינוי שמתחולל אצלי ואיך להתנהל מולו. 

2.

הדבר היחיד הקבוע ביקום הוא השינוי. השינוי הוא הדבר הכי מהותי בחיים שלנו. אנחנו משתנים כל הזמן, גם בזמן שאנחנו אומרים ש"קשה להשתנות" ו"אי אפשר להשתנות". החיים שלנו מוצפים בשינויים, את חלקם אנחנו יוזמים, למשל לעבור לאוטו חשמלי או לעבור דירה או ללכת ללמוד בקורס כלשהו. החלק האחר – אלה שינויים שמגיעים אלינו מבלי שביקשנו. אנחנו נפרדים ממי שהולך לעולמו, תינוקת חדשה מצטרפת למשפחה או שפיטרו אותי ממקום העבודה והתחלתי עבודה חדשה במקום חדש. 

3.

ולכן התכונה הכי חשובה שצריכה להיות לנו היא היכולת להשתנות, היכולת להסתגל למציאות החדשה ולא רק כדי לשרוד אלא כדי למנף את המצב החדש וכדי ליצור יש מאין. המשפט הזה שיכול אולי להישמע כמו קלישאה מסתיר מאחוריו את ההבנה שהיכולת להשתנות היא בעצם המפתח לחיים טובים יותר. והיא בידיים שלי. 

4.

במבט לאחור אני רואה הבדלים ביני לבין חלק מאנשים שאני מכירה. יש בי אושר, שלוות נפש ושמחת חיים, אני יודעת ליהנות אני לומדת מכל רגע. אני לא מחכה שדברים יקרו לי ואם אני רוצה משהו – אני יוזמת אותו. יש לי כל מה שרציתי ואני שמחה בחלקי. זו האמת. 

5.

לא מעט מאלה שאני מכירה ושאפילו היתה להם התחלה יותר טובה משלי בחיים, נמצאים היום במקום שהם לא מרוצים, לא שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, מתוסכלים.. וכשאני בוחנת ממה נובעים ההבדלים – אני חושבת שהמקור הוא בכך שאני קמתי ועשיתי והאחרים רק חלמו ולא תמיד העזו. 

6.

וכשיש שינוי צריך לדבר גם על הפחד מהלא נודע. על פחד משינוי. על הפחד להתמודד. גם לי יש פחדים וגם אני לא ישנה בלילות כשקורה לי משהו ואני צריכה לשנות/לעשות, ולא משנה אם זה שינוי טוב או רע.
אבל אני בוחרת להתמודד עם זה. אני מדברת על זה, אני חוקרת לעומק את העניין, אני מתייעצת ואם צריך אני גם רוצה להבין למה זה מצמית אותי. למה זה מפחיד אותי וממה הפחד הזה נובע.

חלק מהפחד מהשינוי נובע מהתמודדות איתו. תמיד יותר נוח להיצמד למוכר ולידוע אך לכל בחירה יש מחיר והבחירה במוכר ובטוח מביאה בסופו של דבר לשעמום, לחוסר מימוש ולריקנות. אז מבחינתי עדיף להתמודד.. כי מי יודע מה ההרפתקה הזו תביא לי 

7.

כשאני מסתכלת על החיים שלי לאחור, אני רואה רשימה שלמה של דברים שחוויתי, טיילתי, למדתי, התנסיתי, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, החלפתי מקצועות, גרתי במדינות שונות. טיפלתי בעצמי כשהייתי צריכה  להחזיר לעצמי איזון נפשי ופיזי שאבד בגלל משברים. שיניתי בעצמי כשהמציאות דרשה והעזתי לקחת החלטות לא פשוטות. הפחד משינוי תוקף אותי לפעמים, אבל באותה מידה אני נרגשת לקראת השינויים שיבואו כי אני מודעת להזדמנויות שהמצב החדש יניח לפתחי. והן שם. 

8.

השינוי הוא הבסיס לקיום שלי. החיים והזמן מושכים אותי קדימה. היסטוריה ומסורת חשובים אך חשוב יותר ללמוד מהן הטעויות שעשיתי ולא לחזור עליהן שוב בעתיד. כדי לשרוד צריך להשתנות – זה חוק הטבע ומי שלא מוכן להשתנות גוזר על עצמו סוג של כליה ונדון לחיי שעמום וריקנות וחוסר טעם. סוג של גסיסה איטית. 

9.

להשתנות כל הזמן זה אומר להיות פתוחה ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. כשחווים שינויים ולומדים דברים חדשים מתפתחת גמישות מחשבתית. מי שמתמיד בשינויים מתמיד בגילויים. כל גילוי מביא לשינוי נוסף ולהבנה יותר טובה של עצמי ושל העולם שמסביב.. הגמישות המחשבתית מרחיבה את יכולת הבחירה שלי.

10.
גמישות מחשבתית היא בחירה בין חיים עם משמעות לחיי ריקנות, בין אושר לדכדוך, בין שגשוג לדשדוש, בין התפתחות לדריכה במקום.
וברור במה אני בוחרת...

רגעים של חסד

בערבים אני צועדת ברגל עם חברה ברחובות השכונה שלנו.. היא מסמסת לי "בא לך הליכה" וגם אם אני לגמרי שפוכה אני אומרת כן. אני יודעת שאחזור אחרת מהשעה שאנחנו נבלה ביחד. לכאורה אנחנו לא עושות שום דבר יוצא דופן, אנחנו רק הולכות ומדברות ואוספות צעדים בשביל אפליקצית הבריאות של הטלפון, אבל בכל פעם אני נוכחת מחדש איך הדיבור הכאילו סתמי הזה הפך להיות המקום שבו כל אחת לומדת עוד קצת על עצמה.. מקום לשתף בו ולהעמיק את החשיבה על מה שעלה וגם סתם לקבל חיזוק על משהו שחשבתי ולשמוע דעה נוספת.  ממש מקום לגדול..

כשרק התחלנו ללכת היא אמרה בהיסוס שהקצב שלה איטי. אמרתי שנלך בקצב שיתאים לה . הוספתי גם שבשבילי זו הזדמנות להתנסות בחוויה בה אני לומדת להתאים עצמי בהליכה לקצב של אחרים. כששאלה, ספרתי לה שאני זוכרת הליכות בהן הייתי רצה חסרת נשימה אחרי מי שהלך לפני קדימה.. כי לנצח את השעון היתה המשימה החשובה.. שלא אהבתי את זה, לכן עכשו אני לומדת איך להתאים את הקצב בינינו.

בהתחלה זו לא היתה משימה פשוטה, היה עלי להיות מודעת לכך שאני הולכת יותר מהר, לעצור, לשנות את הקצב שלי ולבדוק בכל פעם שאנחנו באותו קצב. ושמתי לב למשל שבהליכה אני נוטה לפרוץ קדימה, הבנתי שעלי לאמץ משהו שהוא לא בטבע שלי..

וצפו בי כל מיני מקרים בהם הלכתי עם אנשים שאני אוהבת. פעם זה היה לשוק ופעם לסליחות בירושלים ופעם לאורך הים וזה שהלך איתי העיר בנחמדות ש"את הולכת מהר" והבנתי שבמהר הזה אני מפספסת את חווית ההליכה ביחד

כי זה לא מספיק שנגיד שהולכים ביחד. אם רוצים ללכת ביחד צריכה להיות לכל אחד מאיתנו יכולת ההקשבה לקצב של האחר עם תשומת לב כנה.. ולעשות את זה כל הזמן וגם להיות מוכנה לקבל את נקודת הראות של החברה שלי, לשמוע אם קשה לה, אם זה מהיר לה מדי ולהאט את הקצב למה שמתאים לה.

כדי שנרצה להמשיך ללכת ביחד צריכה להיות לה חוויה טובה. זה אומר שאני צריכה להאזין ולהקשיב ולעשות התאמה ולהתחשב.. וכשזה קורה, אני יכולה לבוא אליה ולשאול אותה אם בא לה שהפעם שנאתגר את עצמנו עוד קצת.. ולהיות מוכנה שתגיד לי שהפעם זה לא מתאים..

ולמרות שנדמה לנו שלא קורה כלום והפעם זה כמו בפעם הקודמת... כשאנחנו בודקות את מונה הצעדים בסוף ההליכה, בכל פעם המונה מראה מספר צעדים גבוה יותר.. אנחנו מתמלאות בשמחה. השבוע היא אמרה לי שהיא לא תארה לעצמה שתלך כל כך מהר ושגם תהנה מההליכה.

.

מפעם לפעם נופל לי האסימון כשאני מגלה ממש במקרה שיש לי השפעה על אנשים.  כשעבדתי זה היה יותר ברור. אנשים ידעו מראש למה הם נכנסים בעבודה איתי ומה נדרש כדי שיתחולל שינוי. וזה כמעט תמיד עבד. שיתוף הפעולה איתי ועבודה לפי המתווה שקבענו ביחד -זה יצר את השינוי. אבל עכשו אני כבר לא עובדת ובכל פעם מופתעת מחדש כשאנשים עושים משהו שאני מזהה שזה בעקבות הקשר בינינו. אני מופתעת כל פעם מחדש לגלות את המקום הסמוי הזה בו היתה לי השפעה..

לפעמים אני רואה את זה בעין ולפעמים אנשים כותבים לי דברים שממש מרגשים, יש שמבטאים הערכה לדרך שאני עושה "כיף לקרוא ולראות את המקום שאת נמצאת בו" או "את מעוררת השראה", יש שמבקשים ללמוד ממני ויש כאלה שלא אומרים כלום אבל אחר כך אני רואה את המשהו הקטן שהשתנה אצלם, שאימצו לעצמם כיוונים חדשים לעשיה, שבוחרים בדרך שקודם היססו לבחור בה, ושזה ממש מזכיר את מה שדברנו עליו לפני כמה ימים...

וזה מלמד אותי שכנראה יש לי היכולת להעניק למישהו משהו שרק אני יכולה. אז כשמישהו בא ואומר לי משהו שאני יודעת שהוא תוצאה של המפגש שלנו, של השיחה שלנו, אני מזכירה לעצמי שלכל אחד מאיתנו יש את המתנה שלו להעניק לעולם, ומה שנעניק למי שפגשנו זה דבר שלא יקבלו מאף אחד אחר.

.

ונזכרתי במנהלת אחת שבאתי ללוות אותה, ופגשתי אותה ברגע שהיתה מאד עייפה וקצת לא מרגישה טוב ושאלתי אותה למה לא הלכה הביתה לנוח ואז היא אמרה לי שאמנם היא טיפה עייפה אבל הדברים שעשתה היום נתנו לה כוח. אם זו המורה הצעירה בתחילת דרכה או התלמיד שהיה זקוק לעידוד ממנה והיא אמרה לי שהבנתי היום שאת מה שהם קבלו ממני היום אף אחד אחר לא יוכל לתת להם ובשביל מפגשים כאלה שווה לבוא לעבודה גם אם את חולה.. וזו עובדת חיים חשובה, לכל אחד מאיתנו יש היכולת להעניק למישהו אחר, דברים שרק הוא יכול.

.

ואני מזכירה לעצמי כל הזמן שלחיים יש כל מיני דלתות וכל מיני דרכים להתרחש. ושצריך להשאיר איזו דלת פנימית חצי פתוחה תמיד, כדי שהחיים יוכלו לעבור בה. כי  החיים הם לא סלע שיש לחצוב בו אלא הם יותר כמו מים או כמו אוויר, שממלאים את הפתחים. וכדי לזכור את זה כתבתי לעצמי פתק שלא אשכח ״לזכור להשאיר את הדלת שלי פתוחה״.

.

וזה זמן טוב לקצת חסד, לקצת רגש, לקצת רוך. קשה עכשיו, לכולם קשה עכשיו, וצריך להיות רכים, צריך להיות רכים עם החיים, תהיו רכים, גם ככה הכול קשה, אל תהיו קשים פנימה, זה נראה לי טיפ טוב בתוך כל הדז'ה וו הזה. להיות רכים עם עצמכם, תהיו רכים, ותראו כמה כוח זה נותן ואולי זה יהיה המקום שבו עוד אפשר לנשום. וכשאפשר לנשום אז אפשר גם להעניק למישהו אחר דברים שרק אתם יכולים לתת...