‏הצגת רשומות עם תוויות מה שקורה כשאני עובדת. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מה שקורה כשאני עובדת. הצג את כל הרשומות

23.1.2023

מה מטעין אותי?


במפגשים עם האנשים שאני מלווה אנחנו עוסקים לא פעם בשאלה של מה מטעין אותם באנרגיות, מה ממלא את הסוללה הפנימית שלהם.

אני מבקשת לדעת מה עוזר להם לטעון את עצמם מחדש כשהם מרגישים שכבר אין להם כוח והאנרגיות שלהם מרוקנות כמעט לגמרי.

התשובות שאני מקבלת הן מגוונות ושונות מאחד לשני.

התשובות מלמדות אותי שאצל כל אחד זה סיפור אחר. זו נכנסת למטבח לאפות, אחרת הולכת לקרוע עצמה בריצה, אחרת הולכת ללמוד, הוא באמנות ואחרת בכתיבה, וזו הולכת למפגש חברות, או לבקר אצל המשפחה או לנסוע לסופ"ש במדבר.. אין סוף לאפשרויות..כל אחד ומקור האנרגיה שלו.

החיים שלנו מלאים במכשירים שחייהם תלויים בטעינה של סוללות. פה התפקיד שלי הוא טכני בעיקרו. אני עוקבת אחר מצב הסוללה, יודעת כמה כבר ניצלתי וכמה נשאר עד שהמכשיר ישבוק סופית. ולכן בכל הזדמנות אני מחברת את טלפון, השעון, המחשב, הסוללה הרזרבית, האוזניות, ....you name it לחשמל כדי שלא יאכזבו אותי וימשיכו לפעול. כל אחד יודע שנסיעה לחופשה היום מתחילה באוסף המטענים שאקח איתי לטיול..בלי זה הטיול לא יכול להצליח..

כשמדובר בסוללות האלה אני כל הזמן בשליטה וככה אני מצמצמת את הסיכוי להפתעות לא נעימות..

כל אחד יודע שלסוללות יש זמן חיים קצוב ועוצמתן הולכת ונחלשת עד שיום אחד הסוללה פשוט תמות...

אבל הדבר הוא לא ככה כשמדובר בסוללה הפנימית שלי. טעינה של סוללה פנימית לא יכולה לקרות בחיבור לחשמל או בלחיצה על כפתור.

הסוללה הפנימית היא אחרת. משהו אחר מטעין אותה והיא לגמרי תלויה בי כדי שפעולת הטעינה תקרה בפועל. 

אז מה מטעין את הסוללה שלי?

כדי לדעת מה מטעין את הסוללה הפנימית שלי ולאיזה מקור אנרגיה אני צריכה להתחבר כדי להיות בשיא האנרגיות שלי – עלי להכיר טוב את עצמי. עלי לדעת מה מעורר אותי, מה מרגש אותי,מה מדליק אותי, מה מעצים אותי, מה נותן לי כוחות ומה מרים אותי.

וזה עובד גם להיפך, עלי לדעת ממה כדאי לי להימנע כי זה מרוקן אותי.

טעינה כזו דורשת סבלנות לתהליך ואפקט מצטבר של דברים טובים שקורים לי ושמחלחלים לתוכי וממלאים את אותי באנרגיות חדשות טובות.

וזה לוקח זמן... זמן הוא המרכיב הכי משמעותי בתהליך הזה..

אבל גם אצלי, מודעת ככל שאהיה, כשהסוללה הפנימית שלי מרוקנת אין לי סבלנות לתהליכים. אני רוצה פתרון עכשיו.

וזה לא עובד..

 

23.7.2022

זוללת אנרגיה

Photo by Antenna on Unsplash
כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד, מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. היא מלאת חיים. שומעים אצלה את ההתלהבות כשהיא מדברת. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. מוציאה את הטלפון ומדפדפת בו. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שוב שותקת ומתכנסת בחזרה לעיסוקיה. היא איתנו פיזית אבל לא באמת איתנו.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטיפוסים שאני מגדירה כ"זוללי אנרגיה". זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. יש אנשים שכל הזמן יגנו עליה וידבררו אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מוסכם על כולם שצריך להתייחס אליה אם היא מרגישה לא טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. והכל מתנהל בדרך אגב כשהיא יושבת עם הקבוצה אבל לא באמת חלק ממנה.

רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה ותוקעת את כולנו. ואנחנו משתפות פעולה עם זה.

18.3.2022

אניגמה

Photo by Volha Flaxeco on Unsplash

שלושה ימים רצופים שאני מחפשת את נעלי הבית שלי העלו בי הרהורים עגומים על המקום שהיא תופסת בחיים שלנו...

אליס מסתובבת אצלנו בבית כבר שנים לא מעטות. כבר ממש חלק מן המשפחה. כל כך חלק מן המשפחה שהיא מעצבת פה סדר מסוג חדש. כזה שנראה לה מתאים.

וכשהיא הולכת אני מסתובבת ימים שלמים בתחושה מוזרה. לוקח לי זמן עד שאני מבחינה שבדיוק מה שאני צריכה נעלם, ומה שאני צריכה זה תמיד משהו שאני לא מוצאת. למשל, הפינצטה, המספריים הקטנות, הקופסא עם כלי התפירה, איפה לעזאזל שמתי אותם בפעם האחרונה?

שמתי לב שלפעמים המקומות הקבועים שלי לא ממש נראים לה, אז היא משנה. רק פרט קטן נשכח ממנה, היא 'שוכחת' לעדכן אותי. וכך ברגע שאני הכי צריכה למרוט לי איזו שערה שובבה, או לתפור איזה כפתור סורר - אני פשוט יוצאת מדעתי..

כבר הבנתי שאני 'צריכה לפצח את זה' ופשוט להיכנס לראש שלה ולחשוב כמוה. אני צריכה להבין את הדרך שבה היא חושבת כשהיא 'רק מסדרת'.

לפעמים זה עובד לי ואני מצליחה לעלות מהר על המיקום החדש של החפצים.

ולפעמים, כמו השבוע, כמעט יצאתי מדעתי. כבר חשבתי לוותר ולקחת זוג נעלי בית אחר, אבל את אלה אני ממש אוהבת והחלטתי שאני לא נשברת. אחרי שלושה ימים  של חיפושים בלתי פוסקים, גיליתי שהנעלים שוכבות להן בשלווה ונחת בארון שלו. בדרך גם גיליתי שאת המספרים היא שמה באמבטיה, את הפינצטה הכניסה לתוך המגירה וקופסת התפירה שלי עברה חדר.

הגיוני, לא?  אני תוהה איך כל הרעיונות האלה לא עלו במוחי קודם..

לפעמים אני מרגישה כאילו בכל פעם שהיא באה היא מסדרת לי פה איזה כתב חידה, היא מסתירה ומשפשפת את ידיה בהנאה לראות אם אצליח לגלות....

לפעמים אני עולה על זה מהר ומצליחה לפצח את החידה ולפעמים לא

היכן היא שמה את הנעלים שנעלתי בשבוע שעבר עוד לא הצלחתי לפתור. נותרו לי עוד יומיים עד שהיא תבוא ותניח לפני כתב חידה חדש....

 *****

מוקדם בבוקר אליס התקשרה להודיע שהיום לא תגיע. הטלפון הזה שתפס אותי באמצע ההכנות לצאת לעבודה הרגיז אותי מאד. אני בתקופה מאד עמוסה והבית זקוק למגע יותר רציני אחרי האורחים שהיו פה בשבת. בערב לפני שהיא מגיעה פינטזתי על הרגע שאני חוזרת הביתה, פותחת את דלת הבית וריח הבית הנקי מהול בניחוח של ריצפז מעורבב באקונומיקה מציף אותי.

מרגיזה אחת. אני שונאת שהיא מודיעה לי ברגע האחרון ושאני צריכה לגנוז את כל החלומות שלי.

"מה קרה, אליס" אני שואלת

"פספסתי את האוטובוס אליכם ואין לי איך להגיע"

"את יכולה להגיע עם האוטובוס של השעה 8" הצעתי.

"יש לי עוד עבודה בצהרים ולא אספיק אצל שתיכן. אצלם יש אירוע משפחתי והבטחתי לבוא לעזור".

בזמן האחרון היא ביטלה כמה פעמים ותמיד ברגע האחרון.  "יותר מדי נכנסה לנו לחיים" אמרתי לעצמי "אולי הגיע הזמן להיפרד ממנה".

שרויה בתוך התסכול שלי, הזכרתי לעצמי שככה זה ביחסים ארוכי טווח שאף פעם לא באמת הגדרנו אותם. מערכת היחסים שלנו מתבססת על הדקויות שרק אנחנו מבחינות בהן. יש בינינו אינטימיות רבה. היא נכנסת אלי הביתה אחרי שאני יוצאת, לומדת עלי דרך החפצים שלי, פוגשת אותי במקומות הכי אינטימיים שלי. היא נכנסת לחדר השינה שלי, מחליפה את מצעי המיטה שלי, יודעת איזה לילה עבר עלי, מה אני לובשת, רואה אותי דרך הכביסה שהיא מקפלת. הקרם שאני מורחת על הפנים בבוקר. היא הראשונה לראות מה חדש.. רואה ושותקת.

היא זו שנותנת מענה לצרכים שלי ומטפלת בכל המשימות שלא אהובות עלי במיוחד. את הכל היא עושה בשקט. היא באה והולכת. ולמרות שאנחנו בקושי נפגשות והקשר בינינו נעשה דרך הפתקים והכסף שאני משאירה לה על השיש, היא האדם שהכי מכיר אותי.

אמרתי לעצמי שאנחנו צריכות לדבר.
כבר תכננתי לעצמי את הנאום שאנאם בפניה בפעם הבאה שהיא תבוא.

אבל כמו תמיד אני יודעת שהמילים יגמרו לי ברגע שהיא תכנס בפתח הדלת..... 

25.5.2021

שתיקות

קבענו בתחנת הדלק של קיבוץ מורן בשבע ורבע. בשבע ועשרה הוא שלח סמס שהוא מתעכב. חישוב מהיר של הזמן שיש לנו עד לישיבה הראשונה, כולל הנסיעה, הראה שאין סיבה להילחץ במידה והוא יגיע בדקות הקרובות. גם דיווחי התנועה ברדיו בישרו טובות. הוצאתי ספר מהתיק ושקעתי בקריאה. בשבע שלושים וחמש עוד לא היה סימן ממנו. כבר היה לי ברור שלא נגיע בזמן לישיבה הזו שהוא קבע ושעבדנו על הכנתה לא מעט. התקשרתי לבדוק כמה זמן יתעכב אבל הטלפון צלצל ארוכות ללא מענה. "אני תכף מגיע" בישרה לי הודעת סמס קצרה. עכשיו כבר הייתי ממש חסרת סבלנות.

אנחנו שותפים לקאר פול, פעם הוא ופעם אני. אני תמיד בזמן אצלו כל פעם יש סיפורים. "הפעם אני לא מתכוונת לשתוק", אמרתי לעצמי, "כשהוא יגיע אגיד לו מה אני חושבת על העיכוב הזה". נאומים שלמים עברו לי בראש, איך אתחיל ושהבטחנו וכמה זה לא בסדר. בשעה שבע וארבעים ראיתי מרחוק את המכונית שלו מתקרבת. הוא דיבר בטלפון, עוד רגע התעכב ונכנס למכונית שלי.

"בוקר טוב" אני אומרת ומחכה שיגיד מילה. הוא שותק, מוציא מהתיק שלו בספסל האחורי את היומן, מארגן את הדברים וממלמל משהו. "אפשר לנסוע?" אני שואלת "רגע" הוא עונה, מתרווח על הכסא ופותח את היומן "סעי". הדרך מוכרת לשנינו. יש לנו הרבה זמן ביחד על הכביש ושעות של שיחות על עבודה ותכנונים וגם דברים אישיים מאד. בזווית העין אני רואה שהוא מחפש משהו, מעביר כמה דפים קדימה ואחר כך אחורה בעצבנות. אחרי כמה ניסיונות מצא מה שחיפש וחייג. הקול בצד השני ענה לו בערבית. אני מנסה לקלוט מילים מוכרות. נימת הקול שלו כועסת. "יש הוראות" הוא אומר מידי פעם בעברית. "מה עם ההוראות?" הוא חוזר ושואל. אני מגניבה אליו מבט כשהוא מדבר. הכעס מדגיש את הקמטים בצידי העיניים שלו. כשהשיחה מסתיימת אני שואלת איזה הוראות ומקווה לפתוח בשיחה. "אגיד לך אחר כך" הוא עונה לי בקצרה ושוקע בהודעות שנכנסו לטלפון שלו, מתקתק כמה בחזרה ונשען לתוך משענת הכסא כשעיניו עצומות. שקט משתרר באוטו. אני מסתכלת עליו מהצד. הוא לבוש בחולצה ורודה ומכנסיים מחוייטים. יש לו כנראה פגישה חשובה היום. אני מתלבטת אם זה הזמן להגיד משהו על האיחור ועל זה שלא נגיע בזמן אבל שותקת גם.

אנחנו שותקים מצומת עמיעד עד צומת מחניים. בצומת מחניים הטלפון שלו מצלצל שוב. אני מצליחה לשמוע קול של אשה בצד השני. הם מדברים בערבית. עכשיו הקול שלו רגוע יותר. הוא מדבר וממולל את קצה הדף הפתוח ביומן שלו, מגלגל פנימה עד מרכז הדף ומיישר החוצה. מגלגל ומיישר. מגלגל ומיישר. כותב משהו ביומן ואומר "נפגש ב-12 במועצה". השיחה מסתיימת. הוא ממשיך לכתוב ביומן ואחרי זה שותק. השעון מראה שמונה וחצי. הישיבה כבר התחילה ויש עוד כברת דרך עד שנגיע.

"הודעתי שנאחר" אני אומרת לו בקצרה, מנסה שוב את מזלי, אולי הפעם תהיה שיחה. "בסדר" "הבאת את החומר?" אני שואלת "כן" הוא עונה בקצרה. אני רואה שהוא מוטרד. להגיד משהו עכשיו זה לא רעיון טוב.

האוטו מטפס במעלה הדרך הטרשית. החמסין של הימים האחרונים ייבש את הפלומה הירוקה שהצמיח הגשם של השבוע שעבר. עקבות השריפה האחרונה מתגלים שוב. אנחנו נוסעים ושותקים. אולי בדרך חזרה נוכל לדבר על הבוקר. במגרש החניה אני אוספת את הקלסר ואת התיק שלי. בדרך לישיבה הוא אומר לי בשקט "אני לא חוזר אתך".

Photo by Paul Dickenson on Unsplash

12.10.2020

איך לעשות את זה טוב יותר

פגישה ראשונה בשנה הזו. הראשונים כבר מקדימים להגיע. אני תמיד מתרגשת כשמתחיל קורס חדש. גם הפעם. אני פורסת את העוגה ומכינה את הכיבוד שהבאתי. חלק מכינים לעצמם קפה ומתיישבים בהיסוס בקצה החדר עדיין לא ממש בטוחים שהם במקום הנכון. האחרונים שהגיעו כרגע עוד לא הספיקו להתמקם.

 

אנחנו מסדרים את החדר במעגל, מתחילים בתרגילי היכרות שיהיה קצת יותר נעים. בהתחלה הכל קצת מהוסס לאט לאט אנשים משתחררים. אני מציגה את עצמי ומבקשת שכל אחד יציג את עצמו. יש שמרחיבים מאד ויש שמצמצמים את מה שיספרו על עצמם. העברית לא באה להם טבעי חלק מאד מתקשים בעברית אבל בכל זאת מתאמצים. בחדר הזה כולם עולים חדשים. יש כאלה שהם מאד חדשים. רק כמה חודשים בארץ, ויש עולים חדשים ותיקים שעלו לפני שנתיים וגם יותר.

 

אני מחלקת אותם לזוגות ומבקשת שידברו על הקליטה שלהם בבתי הספר. בבת אחת העברית נשמטת ומתחלפת בשפה שקל יותר להתבטא בה. תוך כדי נשמעת חריקת הדלת המלווה את המאחרים וריח קפה שחור חזק מבחוץ חודר לחדר. אני אוהבת את תנועת הכיסא המתחשבת כאשר נכנס מישהו חדש לחדר והאחרים מפנים לו מקום שישתלב במעגל.

 

לא קל להיות עולה חדש ועוד יותר לא קל להיות מורה עולה חדש. בקבוצה של השנה יש אנשים מבלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת, רוסיה, אוקראינה. הסדנא הזו אמורה להיות עבורם המקום הרך והמכיל שיעזור להם בתהליכי הקליטה כמורים חדשים בבתי vספר השונים. אף אחד מהם הוא לא מורה חדש באמת. בישראל הם חדשים. השנה הראשונה היא שנת התמחות. צריך לעבור אותה בהצלחה כדי להמשיך הלאה.

 

אחרי הפתיחה וההיכרות האווירה נעשית יותר משוחררת ומתחילות השאלות. התהליך שיעברו בשנה הזו לא כל כך מובן. מבחינתם אני הממסד, המערכת, הבירוקרטיה, הדבר הזה שכל כך לא ברור להם. איך מרגיעים אנשים שנמצאים במצב מלחיץ שבו רב הנסתר על הגלוי? השנה הזו תקבע את גורלם מבחינת התעסוקה בארץ, האם ישתלבו וימשיכו להיות מורים גם פה או שהמציאות לא תתאים להם.

אני מודעת לכל הלחץ הזה ומשתדלת לשוות למפגש הפתיחה אופי יותר קליל ונינוח וזה עובד. שעתיים חולפות ביעף ואנחנו נפרדים. עוד שעה ארוכה אני משוחחת עם מי שרצה באופן אישי. אני לומדת עד כמה "המערכת" לא נדיבה ולא מאירה פנים כשמדובר בקליטת אנשים חדשים.

 

*****

מחר תפתח הסדנא של השנה. המפגש הראשון יהיה אחר. עכשיו זה רשמי שאסור להיפגש. הכל יתנהל בזום. במרחקים. במסכים. נתקרב אבל לא באמת. יהיה דיאלוג אבל לא כזה שאני רגילה אליו.

 

שיעורים אונליין כבר עשיתי בשנה שעברה. אבל אז זו היתה מציאות אחרת כשבבת אחת סגרו במרץ את שערי המכללה וצריך היה לסיים את השנה ולסגור את התהליכים כפי שהתחייבנו מראש.

 

השנה שנפתחת עכשיו היא כולה וירטואלית. אין מפגשי פנים אל פנים. אלה כללי משחק אחרים. שפה אחרת, מושגים אחרים וכלים אחרים. הכל חדש.

 

המעבר החד מהכיתה למפגשים אונליין מחייב אותי לתאום ציפיות והגדרת כללים מול הלומדים. השיעור שלי הוא לא הרצאה. החלק ה"הרצאתי" בשיעור הוא קטן. נכון שגם באונליין אפשר לעשות סדנאות אבל הן מוגבלות בהשוואה למה שאפשר לעשות בכיתה. זה מאד מאתגר אותי ואני עסוקה בזה לא מעט.

 

המיקרופון הפתוח מכניס אותי לסביבת הבית של המשתתפים. חלק מסתירים את הסביבה שלהם ע"י תמונות רקע אבל את הקולות לא ניתן להסוות. וכך אפשר להחשף לקולות הילדים ושאר בני הבית ולמגוון ציוצי הציפורים שבסביבת הלומדים. הם נמצאים בבית עם בני זוג וילדים ולפעמים גם הורים, אחים, שותפים ובעלי חיים. נכון שמומלץ ואפשר להשתיק את כל המיקרופונים בכניסה לשיעור. אבל אי אפשר להמנע לגמרי מן החשיפה לרעשי הרקע ולחוסר הנוחות של המצב הזה ולכי תעשי בתנאים האלה סדנא על רגשות ועל קשיים..

 

גם עניין המצלמה פתוחה או סגורה – זה סיפור. לכאורה צריך להדגיש שהלמידה מתנהלת כשהמצלמה של כולם פתוחה. אבל כולנו מודעים למצב הזה שהוא לא באמת בשליטתי. מצלמה נפתחת ונסגרת ואנשים נכנסים ויוצאים מן השיעור לפי שיקול דעתם ואת כבר יודעת שהלומדת מוטרדת בעניין אחר שכבר לא ממש שייך לשיעור והיא שם רק בגלל שצריך ובגלל שרושמים נוכחות.

 

וסביבת העבודה. הוי סביבת העבודה.. אני צריכה לארגן פינה שולחנית מסודרת בבית עם חומרי הלימוד והמחשב. הפינה הזו היא "הכיתה" שלי. עלי להופיע בזמן ולהיות מאורגנת היטב, גם אם "אף אחד לא רואה".

 

אני רוצה להפוך את המפגש המקוון לטוב ומעניין ומרענן ודינמי, להוסיף סקרים כדי לגרום למשתתפים להיות סקרנים יותר פעילים יותר ובעיקר פסיביים פחות ויש לי מחשבות על עוד דברים שישפרו פלאים את השיעור. 


אבל בינתיים, אני מתגעגעת לכיתה. מתגעגעת לעמידה מול המתמחים שאלווה השנה, לתנועה אל הלוח וממנו, להבעות הפנים, לפרצי הצחוק במשחקים ולמבוכות הקטנות של העברית, לאווירה ולשיחות המסדרון.

30.5.2020

שבט אחים ואחיות*

גירשתי את היונים מהמקום שהיה הבית שלהן במשך שנים, אבל הן ממשיכות להאחז במעקה של מרפסת. מי ינצח?
השבוע הסתיים הקורס שאני מלמדת. בקורס הזה אני מלווה במשך שנה קבוצה של מורים עולים, בשנת עבודתם הראשונה במערכת החינוך בישראל. המשתתפים כולם מורים ותיקים שהחליטו בשלב מסויים של חייהם לעלות לישראל ולהשתלב במערכת החינוך בארץ. אני מלווה אותם בתהליכי הקליטה בבתי הספר.
בשנה הזו אני מנסה לתווך להם עולם שבכלל לא מוכר להם. בקורס הזה אנחנו מדברים על השתלבות בבית הספר, השתלבות בצוות, קשר עם התלמידים וההורים, איך לנהל כיתה ולהתמודד עם בעיות משמעת. התהליך שאנחנו עושים, מאפשר להם להביא לכיתה את הקשיים הרבים שהם חווים וגם את ההצלחות. במהלך השנה אני גם מכינה אותם לתהליכי ההערכה שיעברו בתקופה זו על מנת לזכות בכרטיס הכניסה למערכת החינוך הישראלית.
תקצר היריעה מלפרט את התלאות שהם עוברים, חלק בגלל קשיי שפה, חלק בגלל ביורוקרטיה בלתי נגמרת וחלק בגלל קשיי הקליטה בבתי הספר. בחלק מבתי הספר, חדר המורים זה הדבר הכי רחוק מן הביטוי "שבט אחים ואחיות"
הניסיון להציג את הקליטה שלהם באור נוצץ ואופטימי של אחווה ושיתוף לא מצליח להסתיר את הקשיים, התסכולים, חריקות השיניים והכאבים המתלווים לתהליך הזה. בין המילים של "שבט אחים ואחיות" לבין הממשות עצמה מתקיים לפעמים פער בלתי נסבל, שקשה  לגשר עליו.
המילים "כאן זה בית, כאן זה לב" לא מצליחות להסוות את הצורך בהרבה דבק מגע כדי לחבר בכוח את התפרים הגסים של ההשתלבות הזו. המרחק מן המילים "אני מכאן, אני שייך / וְכָל חבר שלי כמו אח" הוא מתסכל מאד. תחושת השייכות הזו נקנית בעמל רב ובהרבה לילות ללא שינה. הפתרון הקל והזמין ביותר, הוא לשים פלסטר בצבעי הקשת, לעצום עיניים ולהתפלל לטוב. ממש כמו בשיר.

ולתוך המציאות הזו נפלה על מערכת החינוך ועל המורים העולים תקופת הקורונה. מי שהיה לבד קודם מצא עצמו כעת עוד יותר לבד, מתמודד עם מציאות שאף אחד לא הכיר. בשבועות האלה בכלל לא היה משנה אם אתה מורה ותיק או חדש, עולה חדש או ישראלי אסלי. כולם נדרשו להתנהל אחרת, לעשות הוראה מרחוק, הערכה מרחוק, לשמור על קשר עם התלמידים, לעקוב אחר מה שקורה להם. וההורים - אימת המורים החדשים - איך מתמודדים עם זה שלהורים בבית יש עכשיו אפשרות לראות מה קורה בשיעור ואיך הוא מתנהל? בקיצור, עכשיו צריך להתמודד.
אם אתם זוכרים, כמעט כולם מורים ותיקים שבשלב זה של חייהם החליטו לעלות לארץ. 

למרות קשיי הקורנה, הקורס שלנו נמשך. הקשר עם המורים נמשך, שוחחנו הרבה בטלפון, התכתבנו בווטסאפ והשיעורים עברו למפגשי זום. עקבתי מקרוב אחר ההתמודדות של כל אחד עם המצב החדש. בהתחלה היו אלה שיחות של הרבה קשיים ושל "אני לא יודע מה לעשות" עד שבשלב מסויים שמתי לב שקורה פה איזה סוויץ' לא ברור. מכאלה שלא יודעים ולא בטוחים ואין להם מושג מה קורה ואיך יסתדרו, צמחו לנגד עיני אנשים בעלי שיעור קומה וגודל שלא שיערתי, שהסתערו על המצב, בהתחלה בהיסוס רב, אבל מהר מאד העלו הילוך וחגגו. 
נחשפתי ליצירתיות פורצת גבולות, בהוראה בהערכה ובקשר עם התלמידים. מורים שספרו לי בהתרגשות שקרה להם נס. הם מצליחים להגיע לתלמידים שאף פעם לא שתפו פעולה בכיתה, היו תלמידים שהתחילו את תקופת הקורונה בשעורי זום כשהמצלמה סגורה ולאט לאט הסכימו לפתוח אותה ובהמשך גם להשתתף בשעורים. ההורים שחלקם עקבו מקרוב אחר הנעשה, לא פעם יצרו קשר עם המורה בעקבות השיעורים כדי לשתף אותה בקשיים ויחד גבשו תכנית מה לעשות עם ילדם.

מורה אחת כתבה לי: "בעקבות הקורונה, למדתי שיש כל מיני אפשרויות ללמד אונליין.  בבית הספר ביקשו שאבחן את התלמידים. חקרתי את"google forms", "quizizz",  וכו'.  ראיתי שאני יכולה ללמוד את הטכנולוגיה הזאת ואני לא צריכה לפחד ממנה. לאט אט בניתי את הביטחון בעצמי. בהתחלה פחדתי קצת אבל אחרי כמה זמן למדתי את הדברים, הייתי גאה בעצמי".    
אחת המורות שמלמדת עברית בכיתת תלמידים עולים, ספרה שאמא אחת הביעה רצון ללמוד עברית עם הילדים שלה, והמורה הסכימה ושלחה משימות לה ולילדים והם למדו ביחד גם בבית וגם בשעורי הזום
חלק כתבו לי שדרך הלמידה המקוונת גילו מחדש את התלמידים מופנמים והשקטים וזה אפשר להעמיק את הקשר ביניהם .
ההורים לא נשארו אדישים ושגרו מכתבי תודה למורה וגם למנהלי בתי ספר

מבחינתי, הלא יאומן קרה. הפערים שהיו כל כך גדולים בתחילת השנה, הלכו והצטמצמו. למנהלים היתה הזדמנות לראות את המורים האלה מזווית אחרת. לא עוד בעיות משמעת,  קושי לנהל כתה וקושי בקשר עם הורים אלא אנשים שנמצאים בתחילת דרכם המקצועית, וצריכים רק זמן והזדמנות לסגור את הפערים. ואת זה סיפקה חופשת הקורונה בגדול. התקופה הזו השטיחה בבת אחת את כל הפערים. 
ואין דרך טובה יותר מלסיים את הספור הזה ולספר שלמרות שהקורס כבר נגמר, אנחנו שומרים על קשר חם. חלקם כבר התקשרו לספר לי שהיתה להם שיחת סוף שנה עם המנהל/ת וביקשו מהם להמשיך ללמד בבית הספר וכבר קבלו הצעה למשרת הוראה בשנת הלימודים הבאה.

(*נכתב לרגל ארוע שבועות על הדשא אצל השבתאים בנושא "שבט אחים ואחיות)

13.11.2019

מפגש


Photo by Toa Heftiba on Unsplash

אני נפגשת עם אנשים לאורך כל היום ומדברת איתם. זו העבודה שלי. אני נוסעת ממקום אחד למקום אחר, פוגשת אנשים בצמתים שונים של עבודתם ואנחנו מדברים.  חברה שאלה אותי לפני ימים אם זה לא מתיש אותי להקשיב ולדבר עם אנשים כל היום. עניתי לה ש"לפעמים זה מתיש מאוד ולפעמים לא".

ואז שאלתי את עצמי באלו גורמים תלויה העייפות הזאת. אני באה לפגישות האלה אחרי שהשקעתי עבודה בהכנה, לומדת את הארגון ואת האנשים ואז אני פוגשת מולי אנשים בכל מיני מצבים, שחלקם נמצאים ביחס הפוך למידת ההשקעה שלי.

לפעמים אני פוגשת התלהבות ורצון לתרום וללמוד ולהצטרף למה שאני מציעה ואז זה מלהיב ופחות מעייף. ולפעמים אני פוגשת מולי אנשים עייפים וחסרי התלהבות שמשדרים פסיביות וכל שיתוף הפעולה שלהם איתי זועק "תעזבי אותי כבר".

השבוע פגשתי מנהלת חדשה. בפגישות שלנו היא תמיד משדרת נחמדות מוגזמת ושמחה שאנחנו נפגשות ויחד עם זה גם רצון שאלך כבר. למרות שאנחנו מתאמות מראש, בכל פעם שאני מגיעה היא שואלת אותי כמה זמן הפגישה תימשך. בתחילת השיחה היא תמיד אומרת לי שאין לה זמן ותכף היא צריכה ללכת ובמשך הפגישה היא לא מפסיקה להתבונן בשעון. השבוע אמרה לי שיש לה רק רבע שעה בשבילי. מתישהו השיחה הפכה להיות "אחרת" עבורה והיא שכחה שהיא צריכה ללכת.

אני בוחנת שיחות שניהלתי עם אנשים אחרים, כאלה שנעשו במהלך שעות העבודה, והתחלתי לתפוש שזו לא שאלה של עייפות או העדר עייפות, אלא שאלה של עייפות ורעננות. ולפתע הכל נעשה לי כל כך ברור. אני מתעייפת רק כשאני מדברת עם אנשים מבלי שיתרחש "מפגש", כאשר אחד מאתנו, או שנינו, מסתתרים מאחורי מסך כלשהו.

כשיש לי מזל ומתקיים "מפגש" עם מישהו, שאלת העייפות בכלל אינה קיימת. שנינו נשארים רעננים משום שמשהו התרחש. כאילו נפתחה לפנינו דלת אחרת והכל מקבל לפתע משמעות חדשה.

איך קורה שנפגשים לעיתים כה רחוקות? עד כמה שזה נראה משונה, אני מגלה שאני מעבירה את חיי בלי להיפגש. בכל יום אני מתערבבת עם אחרים, ברכבת, בחנויות, בעבודה וגם בשעות הפנאי, בחוגים, במכון הכושר או בבריכה. אני מגלה שבמשך ימים או שבועות ואפילו חודשים לא נוצר אפילו פעם אחת מפגש כזה שמעביר התרגשות בין שני אנשים. דבר אינו קורה.

וכשאני שבה הביתה למשפחתי גם שם אני יכולה בקלות לחלוף ליד בני הבית מבלי להיפגש כלל, ומבלי שאיש מאתנו יבחין בעובדה זו. שמתי לב שגם בבית יש לכל אחד "מסלולים" קבועים ואנחנו שומרים עליהם, כביכול בשביל הזרימה הנכונה בין אנשים שחיים ביחד אבל במהותם הם משדרים "העיקר לא להיפגש".

מפגשים נעשים ברמות שונות, יש מפגשים בגוף ויש בנפש, מפגשים בענייני רוח ומפגשים במסגרת חברויות בחיי היום יום או במהלך עבודה משותפת. מפגשים יכולים להיות בכל דרגות הקרבה האפשריות ולאורך זמן. מפגשים יכולים להיות בעוצמה רוחנית אך גם ענייניים ויבשים להחריד. וכבר למדתי שקירבה גופנית כשלעצמה או החלפת דעות לא מהווים בהכרח מפגש הדדי. לא פעם יש יחסי קרבה אינטימיים ביותר בין אנשים במשך שנים ועדין אין מפגש אמיתי כי כל אחד עטוף בבידוד משלו.

כדי שיווצר מפגש, צריך שיהיה גורם שלישי, שונה, להיות נוכח .

הגורם השלישי הזה אפשר לקרוא לו "אהבה" או "רוח אחרת" או "כימיה" או כל ביטוי אחר שמתאים. מה שברור הוא שצריכה להיות בו נוכחות של הדבר ה"אחר" הזה כדי שיתרחש מפגש. לגורם הזמן אין כאן השפעה. גם לא לשטחי התעניינות משותפים. לעיתים די במגע יד, די בהסתכלות אחרת, בנימת הקול כדי שיתרחש מפגש אמיתי.

השבוע הנס הזה קרה לי. פגשתי מישהי בסדנא שהלכתי אליה. אנחנו לא מכירות מקודם, אבל מהרגע שראיתי אותה ידעתי שאני רוצה "לפגוש" אותה וקיוויתי שגם היא. להרף עין התרחש בינינו מפגש אמיתי שהלך והתעצם בעבודה המשותפת שעשינו ביחד. הרוח האחרת שהיתה בו הולידה תוצאות שרגשו את שתינו.

בדרך הביתה הרהרתי בחוויה המיוחדת הזו שעברה עלי שעד עכשיו אני מתקשה להסביר אותה במילים.




20.10.2019

אז מה בעצם את עושה?


כששואלים אותי מה אני עושה אני אומרת שאני פסיכולוגית של ארגונים.

מערכת יחסים עם ארגון דומה כמעט בכל למערכת יחסים בין אנשים, לזוגיות אם תרצו. יש בה שלושה שלבים. בשלב הראשון ישנה ההתאהבות, ההתלהבות, אנרגיות חיוביות, חיוניות, התרגשות, תשוקה המלווה ברצון להכיר לעומק ולדעת מי זה שניצב מולך. זה פרק זמן קצר יחסית ביחסים. הוא יכול להיות קצר מאד משהו כמו יום, ויכול גם לקחת כמה שבועות.

השלב הזה מאופיין בזה שכל צד מנסה למצוא חן ולהראות את החלקים הייצוגיים שלו. בשלב הזה יש הרבה משפטים בנוסח "אנחנו רוצים את התהליך הזה מאד" "נשמח לשתף פעולה עם כל מה שצריך" "יש לנו ניסיון בזה" מילים כמו בטח, בטוח, אין בעיה, כל מה שתרצי, מתי שתרצי, איך שתרצי, בלי שום בעיה, חוזרות על עצמן בקצב שממש מסחרר לך את הראש. עוד לא הספקת לבקש וכבר הכל אצלך. כל המסמכים, כל התכניות. נוצרת אינטימיות נחמדה. המיילים מתעופפים בקצב. כמעט כל בקשה שלך נענית במיידי. את מסתחררת מכל זה ומתחילה להתאהב. את כבר חולמת בלילה מה יהיה ואיך זה יהיה.

בשלב השני ביחסים, מתפוגגת ההתאהבות וישנה התפכחות. שני הצדדים מאפשרים גם לחלקים הפחות נחמדים באישיותם לבוא לידי ביטוי. לשלב הזה יש משפטים אופייניים גם: "זה לא מה שציפינו שיקרה" "חשבנו שיהיה משהו אחר", "לא חשבנו שזה יהיה ככה" "זה נורא מעמיס עלינו" "אפשר, אבל זה יקח קצת זמן" המגרעות והקשיים שצצים היו שם תמיד, אבל בשלב הראשון הייתה האפלה עליהם. מרוב סחרור לא ראית את זה.

ההתפקחות הזו מההתאהבות מלווה במאבקי כוח, גלויים או סמויים ותחושה של אובדן האינטימיות. ישנם הבוחרים בפתחי מילוט כמו להפסיק לשתף פעולה, לבלות שעות ארוכות בכל מיני ישיבות ובכל עיסוק אחר המאפשר לסגת הצידה מהמרחב הזוגי "שהתקלקל", יש המון התנצלויות "רציתי אבל לא היה לי זמן" "אולי נקבע לפעם אחרת" "לא אמרו לי שיש פגישה היום" הרבה התחמקויות. מאבקי כוח סמויים. בזוגיות רגילה, זה יכול להוביל לפרידה. כאן אין מצב. צריך לחפש דרך לצלוח את התקופה הזו ולהגיע לשלב השלישי לתקופת האהבה המודעת. בדרך הביתה את מוצאת את עצמך לא פעם מכה על חטא העיוורון בשלב הראשון שידעת עליו, אבל האמנת ש"הפעם זה יהיה אחרת".

בשלב השלישי של היחסים האהבה הופכת מודעת ומאפשרת להיפרד ממה שאפיין את התקופה הראשונה של הקשר. בתקופה הראשונה בדרך כלל נתפסים לכל מיני דברים חיצוניים שתופסים את העין, כמו: מניירות שונות, נחמדות, הדרך שבה את מתקבלת שם, מוכנים לעשות מה שתבקשי, כל הזמן שואלים אם את רוצה לשתות. כמעט ואין התייחסות למי שעומד מולך ולתפיסת עולמו, אלא למי הוא נתפס ולמה הוא מייצג.

כאשר עוברים לשלב השלישי, מתפתחת היכרות הדדית עמוקה ומתוכה צומחת חברות, צומחות הבנות, עולים הצרכים האמיתיים, הקשיים, התסכולים, הכאבים והרצון לחפש דרך ביחד. השלב הזה הוא השלב המצמיח. שני הצדדים צומחים בו. הקושי הוא לעבור משלב ההתפכחות לשלב השלישי.

בשביל לעשות את המעבר יותר קל בשבילי, ומכיוון שאופציית המילוט החוצה לא ממש קיימת, אני מזכירה לעצמי למה רציתי לבוא לכאן, מה היו הדברים שמשכו אותי לרצות לקחת את זה. במילים אחרות, אני צריכה להזכיר לעצמי למה ובמה התאהבתי.

השלב הבא הוא ללמוד לקבל את הדברים כמו שהם. לא לבוא בגישה של 'אני אשנה את העולם' אלא בגישה של להתחבר אל המקום ואל האנשים ולצעוד יחד עמם בדרך. לשים לב לדברים, גם לקטנים ביותר ולדבר איתם על זה. לא לחכות שדברים יסתדרו מעצמם. לדבר על הכל, גם על הכאב. לשוחח ובעיקר להקשיב...

זה מורכב אבל גם מאד מרתק. את יודעת שהרבה מזה הוא בידך. יש ביכולתך לעזור להם לנוע מהמקום שבו הם נמצאים למקומות טובים יותר. הם סומכים עליך. הם מאמינים בך. גם עכשיו את לא מצליחה לישון בלילה מרוב התרגשות. את מבינה את גודל הזדמנות שנפלה לידיים שלך, לעזור להם לעצב עתיד טוב יותר בשבילם. רק המחשבה על זה מעבירה רעד נעים בגב..

x

12.5.2018

ואדי סלאמה, בקיצור נמרץ


כשהגעתי בחודש נובמבר לבי"ס השש-שנתי ודי סלמה, ידעתי שהמנהל אמר שהוא לא צריך ליווי ארגוני וגם המפקח תמך בעמדה זו. מכיוון שנשלחתי ע"י המשרד, כולם היו מנומסים מאד ושאלו אותי מה אני חושבת שאוכל לתרום להם. אמרתי שאני יכולה לעזור להם בלעשות סדר וגם ללמד אותם לכתוב תכניות עבודה. המנהל אמר שתכניות עבודה זה בסדר. סיכמנו שנתחיל ונראה לאן זה יתפתח.

תלמידי בי"ס עמדו להבחן בבחינות המיצ"ב החיצוני בשנה זו. לביה"ס יש עבר של ציונים נמוכים מאד בכל מבחני השנים הקודמות.

בפגישה הראשונה עם המנהל הוא פרגן מאד לצוות המורים הרציני והמחויב, שעובד קשה ומשקיע מאמץ ואמר שלדעתו הבעיה המרכזית בבחינות מיצ"ב היא התייחסות התלמידים. וזה מה שאמר: מכיוון שציוני המיצ"ב לא נכנסים לחישוב הציונים של כל תלמיד בתעודה, התלמידים לא לוקחים את המבחן ברצינות, הם אומרים שהמבחן של המורים, מזלזלים מאד בלימודים לקראת הבחינות, ובבחינות עצמן, לא משקיעים מאמץ בפתרון השאלות ורובם יוצאים מן המבחן אחרי חצי שעה.

הצעתי למנהל שנעבוד עם מורי המיצ"ב, אבל בגלל הכניסה המאוחרת להדרכה, המנהל אמר שלא ניתן לעשות שינויים רציניים במערכת השעות על מנת ליצור סדירויות חדשות לליווי, ולכן סוכם שהשנה נעשה כמיטב יכולתנו ונתמקד בהדרכת רכזי מקצועות המיצ"ב, מתי שיהיו פנויים, ובשנה הבאה נעמיק. סוכם גם שאין ציפיה שבזמן הקצר ההישגים במיצ"ב החיצוני השנה יעלו.

נכון לנקודת הזמן הזו אין לי מושג מה יהיו הציונים אבל בכל מה שקשור להתייחסות התלמידים והמורים למיצ"ב – בחודשים האחרונים קרתה מהפכה של ממש. 

בכל שלושת מבחני המיצ"ב שנערכו עד כה, נוכחות התלמידים היתה גבוהה ביותר, כל התלמידים נשארו במבחן עד תום הזמן המוקצב לבחינה ועבדו עד הרגע האחרון, אף אחד מהם לא אמר שהמבחן לא חשוב כי הציון שלו לא נכנס לתעודה וכל סימני ההתנהגות שהופיעו במבחנים הבאים – נעלמו לגמרי. כל המורים מדווחים על "משהו אחר" ואנחנו מעריכים שזו תהיה גם תמונת המצב במבחן האחרון, במדעים, שיתקיים ביום רביעי הקרוב.

בהערכה זהירה מאד אני מעזה לנחש שתהיה גם עליה בציוני המיצ"ב.

בישיבת צוות ניהול שהתקיימה השבוע (בנושא אחר) ושבה השתתפנו גם אני והמלווה הפדגוגית, מנהל ביה"ס ציין שאף פעם בעבר לא היה מה שהם פוגשים השנה במיצ"ב. הוא ביקש מרכז השכבה להסביר מה קרה. רכז השכבה אמר שהפעם יש יותר סדר וכולם עובדים ברצינות.
זה נכון. אבל היה יותר מזה. לימדנו את המורים לעבוד קצת אחרת. מיקדנו את עבודתם, ועקבנו אחרי מה שהם עושים מידי שבוע. פרגנו להם, ספקנו סביבת התייחסות תומכת ואוהדת. עזרו להם לפתור את הקשיים שהיו להם (מה שניתן היה לעשות) הפכנו את המיצ"ב לעניין המרכזי של כולם. לא עוד "הבעיה של רכז המקצוע" ועוד ועוד..

מה שברור זה שכשהמורים שינו את דרך עבודתם – השתנו גם הילדים.

אפילוג: בתוצאות המבחנים של אותה שנה, חל שיפור משמעותי בכל המקצועות בהם התלמידים נבחנו. במדעים הם קפצו ב-91 נקודות. בכל תחומי הדעת היה שיפור רציני בכל הנושאים שנבדקו. באקלים הבית ספרי - השיפור היה דרמטי במיוחד. המדדים שהיו קודם בקו התחתון, נמצאו במגמת שיפור ועליה משמעותית.

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים. שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסי...