בבוקר לא היה ברור לי לאן אני
נוסעת. ידעתי לאן מבחינת המקום אבל לא ידעתי לאן אני נוסעת בבפנים שלי.. לאיזו
הרפתקה אני יוצאת עכשו.
היו לי שאלות אבל בחרתי לא לעסוק
בהן. רציתי לבוא לשם סקרנית, מתעניינת, פתוחה, רציתי ללמוד, שכל החושים שלי יפתחו לגמרי
וינועו כמו המחושים של העכביש. רציתי להחשף לדברים בקצב שנקבע, להתרגש מכל גילוי ראשוני, להרגיש את השפעת הגילוי הזה
עלי, גם במובן התודעתי וגם הגופני. רציתי ששאלת שאלת המסע הכל כך חשובה תתברר לי
לאט לאט ושהתשובה עליה תהיה גם התשובה לשאלה מי אני, ומה הן פני האמיתיות.
יש לי שתי פנים. ישנו הסיפור של
רצף האירועים של חיי. של הסיפורים שאני אורזת ומספרת לעצמי ולסביבה, בהם אני מספרת
מי אני,
ויש מה שלא מסופר, מה שקיים בתוכי,
שעליו נערמו סיפורים, הדחקות, אמונות, נורמות ותובנות שנטמעו בי במשך השנים, התיוגים,
הפחדים שלי, ההקשבה ללב, הפוטנציאל השלם שלי, כל מה שמאפשר לי להיות מאושרת,
מסופקת וחופשיה, נטולת פחד, כעס ותחושת תחרות מול העולם.
עם כל אלה יצאתי למסע.
כשהגעתי לשם, הייתי מוכנה לשכוח את
עצמי, לשתף פעולה ולהתמסר כדי לקבל הארה מכל מה שיקרה בשעות שאהיה שם. הייתי מוכנה
לשכוח את כל מה שאני בחוץ, ולתת לתודעה שלי להוביל אותי בדרכים שתבחר לה.
הייתי קשובה. רציתי
להיות החוקרת והמדריכה של עצמי, לפי ההנחיות שאקבל. וכך עשיתי.
בטעימות
הראשונות הרגשתי איך הגוף שלי שוקע לאט לאט למצב שבין הזיה לריחוף... בהתחלה הכל
היה עמום ולא מובן.. הראש קצת כאב לי, תחושה קצת לא נעימה בבטן.. חשתי מסוחררת ..
היה לי קצת קר. לאט לאט הקור התפוגג ושקעתי בחמימות נעימה של השמיכה ושל המסע
שיצאתי אליו .. חשתי שאני מטלטלת בין תהומות שנפלתי אליהם לפסגות שרחפתי אליהן.
וראיתי דברים מדהימים.
תמונות בצבעים עזים כמו בסרט התחלפו לנגד עיני. תמונות של דברים שעברו עלי.. היו
שם אנשים שאני מכירה, אף אחד לא דיבר איתי. הם רק חלפו לנגד עיני והמשיכו הלאה. חלק
מהם חייכו אלי אחרים רק התבוננו. באמצע הופיעה אמא שלי, ממש כמו שאני זוכרת אותה, קראה
לי בשם שרק היא קראה לי ככה, ואמרה לי בקול נעים ורך שבאה לבקש ממני סליחה, שהיא
מצטערת שלא היתה בשבילי כשהייתי צריכה אותה. אחר כך נעלמה וחזרה שוב כמה פעמים.
לפעמים דברה וחזרה על מה שאמרה ולפעמים שתקה ולא אמרה דבר ורק התבוננה בי..
הייתי סוערת וחסרת שקט. התחושות שלי היו עזות וברורות, הרגשתי את הנשימה
שלי נכנסת ויצאת מתוכי. נשמתי עמוק והנשימה הזו התערבבה במחשבות, בזיכרונות ובחלומות.
חוויתי זרם של חוויות שבאו אלי ללא הרף; כאבתי, וכעסתי ואהבתי ביחד.
החווית הבליחו לרגע, יש שנשארו קצת יותר ונעלמו, ובמקומן הבליחה חוויה אחרת, וגם
היא נעלמה, לא ידעתי מהן בדיוק החוויות הללו. רציתי לתפוס אותן שישארו אבל הן
נעלמו ובמקומן באו אחרות ואני מתבוננת ולא שבעה ממה שאני רואה.
וכל הזמן הזה המוזיקה מנגנת בחלל ואני שרה בקול את המילים שאני
מכירה, שיוצאות מתוכי החוצה..
וכשהשיר "את חרותי" התנגן בחלל החדר הרגשתי שהוא יוצא
ממני, שהוא הוא הדרך שעשיתי..
את חירותי / שמרתי לי אותך /כמו כוכב בסער
את חירותי /עזרת לי לעמוד / בכל
כאב וצער
ולצעוד בדרכי גורלי /עד תבוא גם עליי השלכת
ולרקום חלומות על קרני הלבנה /וללכת
ללכת
סבלתי הרבה וכאבתי בלי די /רק למען אמון בי תתני
נטשתי ארצי וטובי ידידי/ ושלך רק
הנני
את חירותי /הורית לי לוותר /על תפנוקים ונועם
את חירותי /לימדת את ליבי / גם
בבדידות לשמוח
את שלימדת אותי לחייך /למראה הרפתקה שחלפה לה
ללקק את פצעי במיסתור ולקום וללכת
לי הלאה
את חירותי /בלילה קר אחד /הפרתי את בריתנו
כך לבדי /ערקתי מהשביל /עליו פסענו
שנינו
ואז התחלתי לרקוד ... היה לי כל כך נעים..רקדתי מתוך תחושת חירות וחופש עמוקה שהציפה
אותי ורקדה ביחד איתי.. הריקוד יצא מתוכי והעצים בי את תחושת החופש שבערה בתוכי. וככה
חוללתי לי וחוללתי... זורמת עם מה שבתוכי והרגשתי כל כך מאושרת וכל כך קלה וזו
היתה תחושה מדהימה מדהימה ורציתי שהרגעים האלה לא יגמרו...
בבוקר התעוררתי בתחושה של אושר גדול... הרגשתי שעבר עלי משהו שקשה
לבטא אותו במילים.. ושאלתי את עצמי האם אני אותה אחת שיצאה למסע, מה השתנה בי ומה
עוד אני יכולה לגלות על עצמי..
פלטשר עדיין מצמץ לנוכח השינוי בתפאורה.
"מה עשית בדיוק בשביל להגיע הנה?"
"אמרת שאתה רוצה להיחלץ מההמון, לא?"
"כן אבל איך..."
" כמו כל דבר אחר פלטשר, תרגול.""
ג'ונתן ליווינגסטון השחף.
