שנה חדשה - קלפים חדשים

 

השעון המעורר קטע את שנתי בבוקר, רוך הסדין עטף אותי בנעימות והיה לי נעים מתחת לשמיכה החמה. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. חשבתי על המטלות שחיכו לי באותו יום והחשק לקום הלך ופחת. הרגשתי שלא בא לי להתחיל את כל מה שתכננתי ליום הזה ואז הגיע החתול להזכיר לי שעלי ללטף אותו. זה נוהג קבוע אצלו כל בוקר ברגע ששמע שהתעוררתי. אני מלטפת ומלטפת ובכל פעם שאני מפסיקה הוא דוחף את האף שלו להזכיר לי שאני לא קובעת. כשנמאס לי ללטף אני קמה מהמיטה.

נזכרת שוב ברשימת המשימות שלי להיום: להתקשר לחברת הסלולר, לקבוע תור במרפאת השיניים, לסיים את הספר למועדון הקריאה, לבקר את יהודית, לחפש את האישורים שהלכו לי לאיבוד במעבר הדירה, לנסוע לאוניברסיטה... כל אלה יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.  

נעים לי בתוך אזור נוחות שלי. בפנים, בתוכו, אני מרגישה עטופה. בבית. הכול מוכר. כל ההרגלים שיצרתי ואני משלה את עצמי שהוא שומר עלי ומגן עלי מפני תחלואי החיים. אזור הנוחות הוא מאפיין חשוב שלי. הוא מגדיר אותי. באמצעותו אני מצהירה כלפי כל העולם מהם ההרגלים שלי ומה הגבולות שלי.

אבל אזור הנוחות הוא יצירה של הדמיון שלי. כשאני מרגישה שאני זקוקה לשינוי וליותר עניין בחיים אני יוצאת ממנו כדי לחפש חוויות חדשות. ככל שאני מתרחקת ממנו מפלס המתח עולה. לפעמים המתח הזה כל כך מעורר את החושים שלי עד שזה מציף אותי בפחד. החוכמה היא להגיע לרמה של מתח שמעורר את החושים לפעול היטב מבלי שהפחד יציף אותי.

ככה בדיוק קרה לי השבוע שממש הרגשתי איך הפחד מתחיל להזדחל לו מתחת לעור שלי, כשאני מותחת את אזור הנוחות שלי.

בחודש האחרון מצאתי עצמי מתעסקת בלחזור ללמוד באוניברסיטה, שמתי לעצמי רף גבוה, לא לימודי חוץ אלא תואר במסלול מחקר. זו היתה חוויה ממש טובה. כל דלק שדפקתי עליה נפתחה לרווחה והזמינה אותי להיכנס. וככה מצאתי עצמי כל החודש עסוקה בלהרשם, להבין מה זה אומר, להחליט מה ללמוד, להבין מה הדרישות, מה מצופה ממני, כמה זה ידרוש ממני, נברתי בתיקים לחפש אישורים, הוצאתי מתוך המגירות את מה שחשבתי שכבר לא אגע בו לעולם. וכל פעם אמרתי לעצמי שאם זה לא ילך – אז אני אוותר, אבל בפאזל הזה כל החלקים הסתדרו ממש נהדר וקבלו אותי למה שרציתי ונשאר רק לשלם שכר לימוד..

ופתאם התחילה המלחמה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואמרתי לעצמי שאולי זה סימן שאני לא באמת צריכה ללמוד, ויום אחד הגיע הרגע שבו אמרו שאין יותר דחיות ובשבוע הבא מתחילים והפעם זה סופי. ואני עוד לא שילמתי.

וכשזה התקרב.. ממש קבלתי רגליים קרות. כל מיני אסימונים התחילו ליפול אצלי.. כל מיני תסריטים רצו לי בראש שאולי קפצתי גבוה מדי במחוייבות הזו ואמרתי לעצמי מה את צריכה את זה ולמה לך להכניס עצמך למקום הזה ומה היה רע לך קודם.. ואמרתי לעצמי שמזל שלא שילמתי שכר לימוד אז עוד אפשר להתחרט.. אבל לא באמת רציתי להתחרט. רק רציתי רק לקבל חיזוק לצעד שאני עושה.

ואז הלכתי לדבר עם הילד המתוק שלי וסיפרתי לו הכל ושאלתי אותו מה דעתו ואם כדאי לוותר והוא אמר לי מה פתאום !! את פשוט בפאניקה שזה דבר טבעי כשהולכים למשהו חדש שלא יודעים אותו. "כשתרגעי, תראי שהכל בסדר".

ושמעתי ממנו את כל מה שרציתי לשמוע.. ובסוף בסוף אמר לי שהוא גאה בי וגם האחים שלו פרגנו.. והרגשתי איך כל האמונה שלי בעצמי חוזרת אלי והפחד פשוט מתמוסס מולה..

הרגשתי את האמונה הזו דוחפת אותי להרחיב את אזור הנוחות שלי.

דמיינתי עצמי למטפסת הרים, שכל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לטפס לרמה גבוהה יותר בהר. 
אתגרים כאלה הם בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

הכי טוב זה לגדול מרצון  ולא מכורח. הגדילה משנה את נקודת המבט שלי. מה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ולהישג. אני מדמיינת את עצמי ניצבת על הר גבוה. מאחור אפשר לראות את חיי פרוסים למרגלותיו ומקדימה - שיא ההר הולך ומתקרב, ואני מטפסת לשם.

 בחצות התחילה שנת 2024.

תוהה אילו קלפים יפלו בחלקי בשנה הזו, מה אני מבקשת מהשנה הזו...
שההרים לא יהיו גבוהים מדי וגם האתגרים יהיו בגודל סביר
שיהיה לנו  זמן לאסוף את השברים של כל מה שקרה פה ב-2023,
שתהיה פה ממשלה כמו שמגיע לנו, כזו דואגת לאזרחיה,
הרבה בריאות לאנשים שאני אוהבת
שנאהב הרבה
שנראה את הטוב שהחיים יכולים לזמן ונחיה אותו

 

 

 

פריחת החלמוניות

 

אני מקנאה בכל אותם פרשנים, גנרלים לשעבר ושאר מומחים לביטחון ומומחים בגרוש שמדברים בסימני קריאה. שיודעים מה צריך לעשות, מה יקרה, מה התרחיש הנכון.

אני מקנאה בכל אותם מומחים לטראומות ולהתאוששות ולשיקום ותקומה מחדש, שיודעים מה צריך לעשות ומה יקרה ויודעים להגיד כמה מהר נתאושש והארץ תפרח ונשוב להיות כפי שהיה בעבר.

אחרי האסון שקרה לנו, שבו, בנוסף לאובדן בלתי נתפס בחיי אדם, שבו קרסו כל הקונספציות והנחות היסוד, צריך קצת צניעות, קצת סימני שאלה ובעיקר חשיבה מחדש..

עברנו משהו איום ונורא. בלתי נתפס. דברים שקשה לתאר

אני מרגישה שהשפה שלי אין בה מספיק כדי לתאר את מה שהיה, את גודל המחדל, את גודל האבדן

עברנו טראומה גדולה מאד. הטראומה הזו מטלטלת אותי לגמרי, מערערת הכל בתוכי.

אין לי תשובות למה צריך לעשות

אני לא מגדירה עצמי מומחית לשום דבר

אולי יש לי קצת ניסיון.. בהתמודדות עם טראומות.. קצת..
מעצמי למדתי שהיכולת להתמודד קשורה בזה שאני צריכה קודם כל לדאוג לעצמי.. כשאני במצב טוב אני יכולה לסייע למי שמסביבי.   

אחרי כמה שבועות של תפקוד על הקצה אני מרגישה צניחה של אנרגיות. לא פעם יש לי קושי להרים את עצמי ולעשות... יש לי נפילות במצב הרוח ובתחושת המסוגלות וגם התקווה . לא פעם אני מרגישה שאני מאבדת אותה. 
זו תקופה כואבת מאד, כאב שלא קיימות מספיק מילים לתאר אותו.

כוחות הנפש שאני נדרשת להם כדי לשרוד את המראות, החרדות, המחשבות, הרגשות - הם רבים. 
התקופה הזו דורשת ממני הרבה כוחות, התמדה, אופטימיות ויכולת עמידות.
התקופה הזו תימשך עוד זמן רב ולאחריה תבוא תקופת שיקום ממושכת.

זה הזמן לחדד לעצמי את ההבנה שאין לי שליטה על מה יגיע לפתחי - אלא רק על מה אעשה מולו.

זה הזמן לסמוך על החוסן הפנימי שלי
חוסן לא אומר שאנחנו בלתי מנוצחים;
חוסן אומר שאני אהיה בסדר למרות הקושי, מתוך אמונה במסוגלות שלי, מתוך ראייה אופטימית וניהול מיטיב של עצמי.. 

אני שואלת את עצמי מידי פעם -
״מה יש במשבר הזה שאני יכולה לגדול ממנו?״
״מה יכול לגרום לי לצאת ממנו חזקה יותר ממה שנכנסתי אליו?״
חוסן זה דבר חשוב ואין שני לו. 
ובתקופה הקשה הזו הוא עוזר לי להרים את עצמי ולהסתכל קדימה. 

הפחד.. כן הפחד

 

ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו משום מקום.

ומהרגע שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם בפאניקה.

הקול שבתוכי אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך, אל תוותרי עליה".

ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד. לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את  הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד איתו.

התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה, לא ביום ולא בלילה.

אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת, לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..

לא פעם התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".

לא היה מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש מקפיא-הדם שלו.

בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את מפחדת..

זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.

"אני לבד" נשמע כמו צירוף מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.

חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל. בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,

ההבנה שהדבר הזה קורה חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.

וזה היה פחד 

היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי  "דברים ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא ידועה.

זה היה פחד

שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.

זה היה הפחד

שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.

וזה היה הפחד הגדול מכולם

הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.

(יום השנה הרביעי)

 

הדברים המתגלגלים

 1. 

כשגרים הרבה שנים במקום אחד, מתרגלים לקשרים שכמעט ואינם משתנים והמעגלים שבהם את מסתובבת הם במידה רבה קבועים: עבודה, חברים, שכנים.

2.

הקשרים שבדרך כלל נולדים עם הילדים דרך הגן ובית הספר ותנועת הנוער והגיוס לצבא וגם השכנים, אלה הולכים איתנו שנים רבות והם נוטעים בנו את התחושה ששאלה ימשכו איתנו לעד כמעט עד שנפרד מהעולם הזה.

3.     3.

      ואז קורים דברים. ויום אחד, כל מה שנדמה שיהיה קבוע מעתה ועד עולם פשוט נעלם. כמו שקרה לי יום אחד כשעזבתי את המקום בו גרתי שנים רבות. כשעזבתי, כמעט כל המעגלים שהיו מסביבי נעלמו בבת אחת.

4.     4. 

     אפשר לשמור על קשר מן המרחק אבל זה כבר קשר אחר. זו כבר לא השכנה שאני קופצת אליה לקפה של אחר הצהרים או החברה שאני עושה איתה הליכת בוקר או השכן שאני פוגשת ליד פח הזבל ואנחנו מדברים ארוכות. קשרים מרחוק מחייבים תכנון ותחזוקה שוטפת. זה כבר לא הדבר הספונטני הזה שהיה קודם.

5.     5. 

      המקום החדש זימן לי היכרות עם הרבה אנשים חדשים והתנסות בכל מיני מפגשים. היו מפגשים לרגע, להרף עין, והיו מפגשים שנמשכו פעם ואולי פעמיים וגם מפגשים שהלכו והעמיקו והפכו להיכרות שתלך איתי עוד ועוד.

6.     6. 

     מעגלים נפתחים ונסגרים בתקופה הזו בחיי. אני אף פעם לא יודעת מה יבשיל לקשר עמוק אבל כבר למדתי שגם היכרות שלא מבשילה ליחסים ארוכי טווח משאירה בי חותם. כל מפגש כזה מלמד אותי על עולמות חדשים ואני נחשפת לנקודות מבט שלא הכרתי קודם.

7.  

אני חושבת על כל מי שהתגלגלתי אני לחייהם עד שהיה עלי לעזוב ולהמשיך הלאה. חברות, שכנים, מקומות עבודה... כשהבנתי שגם אני צריכה להתגלגל הלאה, היתה כרוכה בזה לא מעט אשמה.

8.     8.  

     המפגשים המתגלגלים, שלא ימשכו יותר מן הרגע בו נפגשנו ונפרדנו, טבעם שהם נוגעים בנו רק לרגע מהיר בזמן וממשיכים הלאה. ברגע הזה קורה משהו, ומי שהייתי לפני אינה מי שאני אהיה אחרי. זה הופך את הרגע הזה לרגע מיוחד. ברגע כזה יש הטבעה של חותמת שאני עושה והיא משמעותית וחשובה גם אם היתה קצרה כהרף עין.

9.     9. 

     מרטין בובר כותב על מפגשים בין אנשים, בספרו "אני ואתה". הוא אומר שלפעמים נקרה לחיינו אדם ומושיט לנו יד ואנחנו פוסעים את כברת המסע הבאה ביחד. אולי זה קשר קצר. אולי הדרכים שלנו ייפרדו. אולי זה לא יהיה קשר לכל החיים. אבל זה לא הופך את המסע הזה לפחות גדול או חשוב. כי דבר מה קרה ב"אנחנו" הזה שלא היה קורה אחרת. הקשר שינה את שנינו. ולכן, בדרכו, זה כן קשר לכל החיים.

1010.  

      מפגש כזה בין ה'אני-אתה' מכיל שוויון מהותי. אנחנו אוהבים אנשים מכל מיני סיבות, חלק מהסיבות הן משעממות ופונקציונאליות; אנחנו משתמשים באורח אנוכי אפילו בחברי הנפש שלנו. אבל בבסיס, האני-אתה תמיד תובע פגיעוּת, חולשה, פיצוח הקליפה הקשה של העצמי האנוכי. כשאני מוכנה לחשוף את הקליפה הקשה הזו של עצמי, אז מתרחש מפגש אמיתי.

11.  

וככה אני מוצאת עצמי כורתת בריתות חיים עם אנשים חדשים, מוצאת שותפים חדשים שיתנו לי יד במסע החדש שלי, שבו אנחנו חוצים ביחד את נפלאות הגיל ואת עונות הגוף, יוצרת רשתות נשיות חדשות, טווה רשת שקופה וחזקה בין נקודות שהן עוגנים לרגע. ונהנית מעוצמתם של הדברים המתגלגלים שאין לי שליטה לאן יתגלגלו..

לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

השבוע ביקרתי את רופאת המשפחה שלי כדי לקבל ממנה אישור שנזקקתי לו. הנייר שנתנה לי הכיל שתי שורות בלבד. התבוננתי עליו והתקשיתי להבין איך מצליחים להכניס לשתי השורות את הטלטלה שעברה עלי מאז התבשרתי שגם אני אחת מתשע? משמונה? לפני שנה וחצי. בלשון יבשה, היא פרטה את כל מה שעבר עלי בתקופה זו. ספרתי 27 מילים. זה הכל.

כשנחתה עלי הידיעה הזו לפני שנה וחצי אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מאיפה היא באה. הארוע משנה חיים הזה, היה מסוג הדברים שלא יכולתי להערך אליו מראש. 

באופן אישי לא התאמתי לשום קריטריון.

אין לי היסטוריה של מחלות רקע כאלה במשפחה, אישית אין לי מחלות רקע, גלויות או סמויות, התזונה שלי טובה ובריאה, אני עושה ספורט בקביעות, הולכת לבדיקות תקופתיות לפי השעון ולא סבלתי מתסמינים שיכולים לעורר מחלות כאלה...

ולכן כשהרופאה אמרה לי "דרגת חשד נמוך", חשבתי שזה לא משהו שצריך להדאיג אותי. "טעות של המפענח", הרהרתי ביני לבין עצמי. משהו שבטח יתברר כאזעקת שווא ולא מעבר לכך.

אבל זה לא היה ככה.

החשד התאמת ואני מצאתי עצמי הולכת במסע ארוך עם בן לוויה (סרטן זה זכר, נכון?) שהצטרף אלי מבלי שהזמנתי אותו. אחד כזה שנדבק אלי ואי אפשר להפטר ממנו..

הסרטן כבר הלך אבל הוא השאיר בי את חותמו, כנראה לתמיד.

כל כמה חודשים יש לי תזכורת קבועה למפגש איתו. 

בעקבותיו התחלתי פגישות קבועות, אחת לחצי שנה, עם האונקולוגית (היא ממש נחמדה) עם רופא נשים ועם עוד רופאים ומכונים שונים שקודם בכלל לא הכרתי.

היום, כשכל האפיזודה הזו מאחורי ואני בריאה, אני עוד יותר סקרנית לדעת למה. למה. למה הדבר הזה בא אלי ומה הוא בא ללמד אותי.

ולמדתי הרבה.

למדתי שסרטן מהסוג הזה בא כתגובה לטראומה או קונפליקט כלשהו הקשור לפרידה: פרידה כואבת, פחד מפרידה, או רצון עז להיפרד ממישהו. ושגידולים כאלה מופיעים רק בשלב הריפוי, כלומר אחרי שכבר פותרים, במודע או שלא במודע, את הקונפליקט שגרם למחלה, ונמצאים בתהליך ריפוי טבעי.

הסרטן שלי בא לי בימים שכבר הייתי אחרי הכל. הייתי במקום טוב, אחרי כל הפרידות ואחרי שכבר התגברתי על הטראומה הרגשית שבאה בעקבותיהן וכבר התקדמתי מאד גם בטיפול בקונפליקטים הרגשיים שאפיינו את התקופה הזו.

החשש שליווה אותי בהתחלה כבר נעלם. אבל הסיפור הזה יושב לי כל הזמן על הכתף. אחת לתקופה מגיעה תזכורת ממנו.. כמו שעון מעורר שמצלצל כל פעם ומזכיר לי לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש ללמוד כיצד לא לאפשר לאותם דברים שנחרתו בי קודם להפוך לטריגרים אשר יפעילו מחדש את מעגל המחלה.

מבינה שהמודעות לדברים היא המפתח והיא הדבר העיקרי בריפוי והיא מלווה בשינויים שאני צריכה לעשות בתוכי: שינוי גישה, שינוי התייחסות וחשיבה אחרת.  

חלק חשוב מהעבודה הפנימית שאני עושה קשור לסליחה (לאחרים ולעצמי), מחילה, הבנה, שקט פנימי, רוגע, בהירות לגבי דרכי בחיים, בטחון עצמי, אהבה, נתינה, סבלנות, סובלנות ואמונה.

ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שאין זמן אחר.. יש רק עכשו ועלי לחיות את החיים שאני רוצה עכשו ולממש חלומות שנמצאים בתוכי ועד היום לא אפשרתי להם לצאת החוצה..

לא לוותר על מה שחשוב לי ולא לחיות חיים של ריצוי, של וויתור ושל פשרה.

אני מבינה ויודעת שניתנה לי ההזדמנות לחיות חיים אחרים ולהביא את עצמי לידי ביטוי מלא, בכל תחום ומימד בחיים שלי וככה אני רוצה לחיות אותם.

פוסט יומולדת -19.8.2022

 אני שתים

חיות בי שתים. תמיד. זו לצד זו. באותו הזמן. לפעמים האחת דומיננטית. לפעמים השנייה. האחת מעשית, הגיונית, מחליטה ועושה, הדרך ברורה לה. והשנייה קצת מבולבלת, נוטה לרגשנות לפעמים קצת יותר מדי, נבוכה, חופרת בעצמה, רומנטיקנית, חולמת. לא תמיד ברור לי מי המובילה ומי המובלת. לפעמים כשהאחת צריכה להוביל, זו דווקא השנייה שמשתלטת על המצב.

השתיים שאני, לומדות לחיות יחד בשנים האלה.

האחת היא זו שעשתה חתיכת דרך בשלוש השנים האחרונות. שבנתה לה חיים חדשים, חוגגת בסימן של התחלות חדשות.

השניה בקושי נושמת. לילות שלמים ללא שינה, מסתובבת מצד אל צד, אל הכרית שסופגת את הדמעות. מועקה, מתפרקת לגמרי.

האחת, פורחת מתוכי. מהבפנים, מרחפת בתוכי, זוכרת מי אני ומה אני ומשהו בתוכי זורח.
זוכרת את המרכז שלי ומתכוונת אליו. מרגישה שאני אסופה. שאני במייטבי,

השניה עצובה. מתאבלת על המון אבדנים, על מה שלא יהיה עוד,
על כל החלומות שכבר לא יתגשמו, על השברים והרסיסים
על הספור שלה, על הנרטיב שהיה ונגמר,
ויודעת שזה שיש למישהו אחר נרטיב אחר, זה לא גורם לביטולו של הנרטיב שלה.

האחת לומדת לנווט את דרכה מחדש בעולם שהשתנה מאד, שבו הכל נזיל. עולם בו אנשים לא מוצאים את מקומם, מתקשים להתחייב ולהשקיע, לא מתחברים. מתחברים ונושרים. לפעמים הם עצמם הלכו לאיבוד ולא יודעים מה הם מחפשים. מנווטת ומקשיבה למה שעולה מתוכה.

השניה, כל משבר מטלטל אותה, קצת דרמטית, נוטה לפעמים לראות הכל בשחור ולבן. שוקעת, נעלמת לעצמה ולעולם..

האחת, זורמת עם כל משבר. מתרוממת ממנו כמו עוף החול.
מרגישה שהחיים שלה הם דבש של ממש מכל הבחינות. גם עם האתגרים בתוכם

דופקת הופעה של החיים, לובשת ג'ינס צמוד, מתאפרת, מתיזה על עצמה ענן של בושם Carolina Herrera 212 VIP, ויוצאת לחגוג את החיים. 

שנים שאני עובדת על הסנכרון בין השתים שהן אני, על הטיימינג שלהן.
תוהה איך כל הדברים הטובים קרו לי האחת, כשאני השנייה הייתה פה כל הזמן גם היא.
ואז מתבשלת בי ההכרה כי יחד אנחנו שלמות.

 היום אני חוגגת יום הולדת.

אני מאחלת לעצמי שהחיבור הזה בין השתיים שהן אני, תמיד יתקיים בתוכי.

אני רוצה להמשיך להתרגש ממה שמזמנים לי החיים,

ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים חדשים

ולהנות ממשפחתי הקטנה והמתוקה .

זוללת אנרגיה

Photo by Antenna on Unsplash

כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד, מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. היא מלאת חיים. שומעים אצלה את ההתלהבות כשהיא מדברת. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. מוציאה את הטלפון ומדפדפת בו. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שוב שותקת ומתכנסת בחזרה לעיסוקיה. היא איתנו פיזית אבל לא באמת איתנו.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטיפוסים שאני מגדירה כ"זוללי אנרגיה". זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. יש אנשים שכל הזמן יגנו עליה וידבררו אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מוסכם על כולם שצריך להתייחס אליה אם היא מרגישה לא טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. והכל מתנהל בדרך אגב כשהיא יושבת עם הקבוצה אבל לא באמת חלק ממנה.

רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה ותוקעת את כולנו. ואנחנו משתפות פעולה עם זה.

את צריכה לבחור...

התמונה מתוך אתר unsplash

לפני שבוע קבלתי הצעה מהז'אנר של "הצעה שאי אפשר לסרב לה". זה הכניס אותי לסחרור לא נורמלי. תארו לכם את התמונה הזו בה מול עיני עומדת לה הצעה מאד מפתה להרפתקה חדשה. וזו לא סתם הצעה. זה משהו שחלמתי עליו בעבר אבל לא חשבתי שהרעיון הזה יכול להפוך למציאות עבורי. והנה עכשיו ההצעה הזו מונחת לה על סף דלתי, מושיטה לי יד ואומרת לי "קחי". ברגע הראשון ששמעתי עליה, הכל התעורר ונדלק בתוכי. ראיתי עצמי במציאות החדשה וממש התאהבתי במה שראיתי. התחלתי לגלגל את הרעיון בראש, בודקת איך אפשר לממש אותו, ירדתי לפרטים, התחלתי לעשות רשימות, לשאול שאלות, לבדוק דברים ובדיוק אז התחילו להשמע הקולות האלה בתוכי. קודם הגיע ההיגיון שואל אותי "באמת בא לך עכשו לעשות צעד שיאלץ אותך לעשות כזה שינוי גדול בחייך". ואליו מצטרפים כל משביתי השמחות הפנימיים שבתוכי ושואלים אותי אם אני באמת צריכה את זה ולמה למה למה. ואני.. הלב שלי יוצא אל הרעיון החדש והרגלים שלי לאט לאט מתחילות להיות קרות.

מה אני עושה?

למדתי שהדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי והתכונה הכי חשובה היא היכולת להשתנות, להסתגל לשינויים ולהתאים עצמי למציאות חדשה. כל אלה מאפשרים לי לא לעמוד במקום ולהתפתח.

לפני שלושים שנה אולי הייתי מדברת אחרת אבל היום אחרי שבגרתי והחכמתי ועברתי לא מעט שינויים אני יודעת שזה נכון. במבט לאחור אני רואה את ההבדל ביני לבין אנשים אחרים. וההבדל הגדול הוא בתחושת האושר, שלוות נפש ושמחת חיים שיש בי. אני יודעת ליהנות וללמוד מכל רגע, יודעת מי אני ומה גורם לי אושר וגם יודעת איך לממש אותו. יש לי כל מה שאי פעם באמת רציתי, ואני מרגישה שהיד עוד נטויה.

אני מתבוננת על אנשים שאני מכירה, את חלקם אני מכירה הרבה שנים. לא מעט מהם נראים לא מרוצים ולא שלמים עם חלק מהבחירות שעשו בחיים. כשהתבוננתי לעומק על ההבדלים בינינו, חשבתי שההבדל המהותי הוא בכך שאני עשיתי דברים שאחרים חלמו או רק חשבו לעשות. אלה שכן מרוצים הם כאלה שהלכו אחר נטיות ליבם והעזו לעשות שינוי בחייהם.

היו כאלה שחשבו ללכת ללמוד, לשנות מקום עבודה ואולי גם מקצוע – אבל מעטים באמת העזו ללכת אחר החלומות שלהם. אולי הסיבה לכך היא בגלל המאמץ הכרוך בשינוי או אולי בגלל הפחד לשנות. ואלה שרצו אבל לא עשו שינוי – אצלם אפשר לחוש חוסר סיפוק ואף יותר מכך. לפעמים פגשתי כאלה שהלכו לבדוק ולהתייעץ כדי להבין מי הם ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב, אבל הם מעטים. הרוב לא עושים את זה. הם חולמים על דברים אבל לא עושים איתם דבר כי "לא היה עם מי", "לא היה זמן ולא היה כסף". בשורה התחתונה אני מבינה שמדובר על פחד משינוי ומהתמודדויות שהוא מביא עמו.

בהלוויה אחת פגשתי בן דוד אחד שגדלנו ביחד ושלא התראינו מזמן. אחרי שנפנו האחד לזרועות השני, באה הסקרנות ועשינו השלמת פערים של בני דודים שלא נפגשו מזמן. ספרתי לו שפרקנו את המשפחה. "מה?" אמר לי מזועזע. תגובתו שעשעה אותי "בגילי אני לא מוכן לשמוע מזה. לא מוכן אפילו לחשוב על זה." אני יודעת שלכל בחירה יש מחיר. הבחירה במוכר והידוע והבטוח היא בחירה. לפעמים יש בה טוב ולפעמים פחות. לפעמים היא מביאה לחוסר מימוש עצמי ולריקנות.

אני מביטה אחורה אל החיים שלי. עברתי לא מעט. התנסיתי במעבר לערים ולארצות אחרות, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, עיסוקים, למדתי, פרקתי זוגיות ומשפחה, עזבתי את הבית. ובדרך, כשעלה הצורך והרגשתי שמשהו בי קצת מתערער, דאגתי להחזיר לעצמי את האיזון הנפשי שאבד בזמנים של משברים. למדתי להסתגל לשינויים וגם שיניתי את עצמי כשהמציאות דרשה זאת. ולמרות ששינוי זה לא דבר קל, לא היה בי פחד משינוי. התמודדתי עם מה שנקרה בדרכי. אני לא יודעת אם זו תכונת אופי או משהו שהמציאות הכריחה אותי לעשות, אבל אני יכולה להעיד שקרו לי הרבה דברים טובים בעקבות השינויים ועם הזמן למדתי להתרגש לקראתם ולהיות מודעת לאפשרויות שיפתחו בפני במצב החדש.

תקיעות, מקובעות ופחד משינוי זה דבר גרוע, אבל באותה נשימה אני גם יכולה להבין את זה. גם אני הייתי פעם ככה, נצמדת למה שיש לי ומכורה לתחושה שזה מקנה לי ביטחון והיו לי גם נימוקים כבדי משקל לזה: העבר הוא השורשים שלי, ההיסטוריה האישית שלי. במשך הזמן הבנתי שההישארות בעבר והדבקות בו מנוגדים לחיים. העבר חשוב אבל חשוב עוד יותר ללמוד ממנו, להפיק את המיטב ממנו וגם לזכור את כל הטעויות שעשיתי, כדי להשאירן מאחור. התרפקות על מה שהיה לא צריכה לעמוד בסתירה לזה שצריך להתקדם, לשנות ולהשתנות. וכשלא משתנים - משלמים על כך בדרך אחרת. או כמו שאמרה לי מישהי חכמה: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

אז אני לא רוצה להיות זו שהחיים מחליטים בשבילה ולכן אימצתי גישה של גמישות מחשבתית. אני מאפשרת לעצמי לחוות דברים חדשים, להיפתח להתנסויות שלא הכרתי בעבר, ואם אני נדלקת על רעיון שמוצא חן בעיני או אני פשוט קופצת למים ומתחילה לשחות. אני מתנסה בחוויות חדשות, מכירה אנשים חדשים ולומדת דברים חדשים.

למדתי שהשינוי הוא הוויה קבועה וכי כל שינוי מביא לגילוי וכל גילוי מביא לשינוי נוסף וככה אני מוצאת עצמי בתנועה מעגלית כזו בה אני מתנסה ומשתנה ומתפתחת ולומדת וההיכרות עם עצמי ועם העולם מעמיקה עוד ועוד. והכל נובע ממקום של בחירה.

ועכשיו אחרי כל המלל המשכנע הזה שכתבתי כאן, ההרפתקה החדשה המרגשת המדהימה שהוצעה לי דורשת ממני לקבל החלטה. יש בה את כל מה שאני רוצה אבל כבר מרגישה את הבטן שלי מתהפכת ואני מהססת. אני מזכירה לעצמי שוב את המשפט האולטימטיבי: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

בתיאוריה זה יופי של משפט במציאות זה משפט מבאס לאללה... חרא של משפט. 

אני הופכת לאשה מדליקה.. - פרק שלישי

 "תבואי ביום שני בשעה 10 להתחיל את ההקרנות" מסרה לי הבחורה ממרכז המידע בשיחת הטלפון שהגיעה אלי בבוקר בהיר אחד. בקול יבש ותכליתי, מסרה את כל המידע לגבי היום הראשון, קוד הטיפול שצריך להיות כתוב בהתחייבות שאביא והיכן עלי להתייצב. גם אני הייתי עניינית ורשמתי את כל הפרטים. כשנגמרה השיחה היו לי עוד שאלות אבל כבר לא היה את מי לשאול.

בלילה שלפני כבר לא ישנתי טוב. היו לי הרבה מחשבות על הטיפול שאני הולכת לקבל. גם אם המסגרת היתה ברורה, לא היה ברור לי אילו השפעות יהיו לדבר הזה עלי, איך ארגיש, האם יהיו לי תופעות לוואי ואיזה. בעיקר הייתי מוטרדת מפני העתיד, מה תהיה השפעת הטיפול הזה בטווח הארוך. ולכל זה לא היו לי תשובות.

יום שני בבוקר היה יום מאד סוער. בלילה ירד הרבה גשם. הגשם הזה ליווה אותי גם בדרך לרמב"ם והסערה שבחוץ תאמה מאד את מה שהרגשתי בתוכי עמוק בפנים.

הגישה העניינית הזו חזרה על עצמה במרפאה אליה הוזמנתי. תחושה שהכל מתוקתק. קבלתי כרטיס ברקוד אותו עלי להעביר בכל פעם שאגיע שידעו שהגעתי. "לכי לחדר 62 ותחכי שם" פגישה ראשונה עם האחות שמסבירה על כל התהליך ואיזה שיתוף פעולה נדרש ממני. היא ממלאת כל מיני טפסים, מוסרת הרבה מידע שאת חלקו אני לא ממש קולטת. ליתר בטחון היא נותנת לי דף ואומרת שהכל כתוב שם.

אחר כך אני עוברת אל מכון הקרינה, שלושה טכנאים, שני גברים ואשה אחת, ילוו אותי בימים הבאים. הם מראים לי איפה להניח את החפצים שלי, מסבירים מה עלי להוריד, "החלוק שתלבשי לאחר שתתפשטי", לאן אני הולכת, איך לשכב על המיטה, הדיבור שלהם איתי הוא דרך הרמקול "לא לזוז", "לנשום עמוק", "רגיל". סטיה קלה מהכללים גוררת נזיפות. בימים הראשונים אני ננזפת לא מעט ומפעם לפעם מקבלת מחמאה "את נושמת טוב". בדרך כלל הם לא מחליפים איתי מילה. הכל מתנהל בסדר מופתי: אני מוסרת את הכרטיס, מתפשטת, לובשת חלוק סגול, מתפשטת שוב, שוכבת על המיטה, מכונת ההקרנה מסתובבת סביבי, הרמקול מכריז, אני עוצרת את הנשימה, נושמת, עוצרת, נושמת, עוצרת, מתלבשת והולכת. הכל בשקט.

המסלול הראשי, של הטיפול עצמו מחייב להתייצב כל יום, בשעה קבועה, במשך כמה שבועות, במכון הזה יזריקו לגופי טונות של קרינה מרוכזת וממוקדת שתשלח מסר לתאים שבגופי שפה כבר לא יצמח שום דבר. האחות הרגיעה אותי שאני לא מפזרת את קרינה לסביבה ואפשר לחבק אותי. לקבל אישור לחיבוק זה לא דבר של מה בכך בימים אלה שכל חיבוק יכול להתפרש כדרך להעברת חיידקים. אבל, אליה וקוץ בה, בשבועות הקרובים, אמרה לי האחות, כדאי לי להתרחק מכיריים של גז, כי אולי אהיה קצת מדליקה... מזל שעברתי לעידן החשמל.

המסלול השני של הבירוקרטיה הבלתי נגמרת הוא מתסכל וסיזיפי ביותר. במסלול הזה שום דבר לא ברור וכל דבר שאני לומדת חושף אותי לעוד דברים שלא ידעתי.

קודם כל החניה. בימי הטיפול, אני זכאית לחניה חינם אבל רק בחניון ספציפי בו אף פעם אין מקום. בכל החניונים האחרים צריך לשלם. אז לא באמת ברור לי הקטע של יש חניה אבל בעצם אין חניה. יש השתתפות בנסיעות רק בתחבורה ציבורית ובמונית ואני תוהה למה אין גם החזר ברכב הפרטי.

חוץ מזה, אני צריכה להתמודד עם ביטוח לאומי ומס הכנסה ומשרד התחבורה וכל דבר כזה צריך לפצח לבד ולהבין מה ואיך לעשות. ואני תוהה מה עושה מי שלא יודע להסתדר לבד ולא מתמצא בלעשות דברים לבד במחשב ולא מודע לזכויות שלו..

ופעם אחת שמעתי שיש אחות מיוחדת למחלקת שד שהייתי אמורה לפגוש כבר בתחילת הדרך אבל אף פעם לא פגשתי. והעובדת הסוציאלית היא בכלל סיפור להשיג אותה. בכל יום היא יושבת בבניין אחר ומי יודע איפה היא ומה שעות הקבלה שלה ואיך קובעים איתה פגישה.. לאלוהים הפתרונים..

וישנה גם השאלה הגדולה, מה יקרה איתי בסוף הטיפול ולאן אני ממשיכה מכאן..

ככל שאני מרבה להסתובב בבית החולים כך אני יותר ויותר מתקשה להבין את ההתנהלות שם. הרי חולים כמוני יש להם מאות בשנה, איך יתכן שלא יצרו פרוטוקול מסודר של הדרך אותה צריך לעבור כל מי שמגיע אליהם, את מי צריך לראות ומה הפרוצדורות שצריכות לעשות. אני תוהה למה הכל צריך להיעשות בשיטת הניחוש והשמועות מפה לאוזן ואיסוף המידע באופן לא פורמלי מאלה שגילו זאת קודם. ממש מתסכל..

למרות התסכול, אישית אני משתדלת להתמקד בזה שאני כבר בשליש הדרך ועוד מעט אוכל לסגור גם את הפרק הזה מאחורי..

סדקים - פרק שני

אם את הפרק הראשון אפשר לתאר במונחים של קטסטרופה הפרק השני מתאר מציאות לגמרי אחרת.

הפרק הראשון מתחיל בשיחת טלפון לא צפויה שמעלה אותך על רכבת הרים מהסוג האקסטרימי ביותר. את נוסעת במהירות שלא מאפשרת לך להבין איפה את נמצאת ולאן את בכלל נוסעת והיעד הסופי כלל לא ברור. את מנסה לברר אבל כל אחד אומר לך משהו אחר, תלוי את מי שאלת. לזה צריך להוסיף שהכל מתרחש בתקופה של קורונה. מסכות בכל מקום, תו ירוק, תו סגול, אפשר להיכנס, אי אפשר להכנס.. את כל הבלגאן הזה את צריכה לנהל לבד כי אסור לבוא עם מלווים ורק לפעמים מותר מלווה אחד...

קצב הגידול של התאים הסרטניים הוא מהיר וחייבים לקדם הכל מהר ואת מרגישה נסחפת במנהרת רוח במהירות עצומה. אין לך באמת מושג מה נפל עליך ומה צריך לעשות. אין זמן לעצור. אין זמן לעכל מה קורה. הכל בהול ומהיר: בדיקות, צילומים, צריך לבטל כל מה שתכננת לזמן הקרוב. את פועלת על אוטומט ותוך שבוע את כבר בניתוח, בהתאוששות ובשיקום..

ואז מגיע הפרק השני

לפרק הזה יש קצב אחר. הוא כבר יותר נינוח. שום דבר לא בוער. מתישהו יתקשרו אליך לקבוע תור, התורים נקבעים לעוד חודשיים-שלושה. את כל הזמן במוד של המתנה. המתנה לבדיקה, המתנה לפגישה עם הרופא, המתנה לסימולציה, המתנה שזמנו אותך להתחיל את ההקרנות...

מפעם לפעם מגיע אליך טלפון. קופת חולים על הקו. הם לא ידעו שאת בסטטיסטיקה. מבקשים שתשלחי את המסמכים כדי שיכניסו את שמך למאגר.

"הרי כל המסמכים שלי אצלכם" את אומרת בפליאה. "הבאתי לכם אותם לפני שבוע. אישית"

"כן.. נכון.. הם היו אצלנו אבל הועברו למחלקה אחרת ולא נשאר לנו העתק"

"אנחנו בעידן האינטרנט ומה שהועבר פעם אחת נשאר אצלכם לתמיד, לא?" אני מקשה

היא נתקעת קצת עם התשובה ולא יודעת מה להגיד בסוף מבקשת שאשלח שוב במייל. בירוקרטיה תמיד נשארת בירוקרטיה.

במקביל להתמודדות הרפואית ולשיקום צריך להקדיש זמן ואנרגיה לטפסים, טלפונים וזמני המתנה. התחושה שאת בעצם לא יודעת מה לעשות מלווה אתך כל הזמן. אף אחד לא מכין אותך לזה שבזמן כלשהו יתברר שיש לך סרטן ותיאלצי להתמודד עם רשויות שונות שלכל אחת חוקיות משלה.

מתישהו את מבינה שאת מנהלת מלחמה בשתי מערכות בו זמנית אחת על הבריאות שלך או בהגזמה על החיים עצמם והשנייה על הטפסים, על לדעת מה הזכויות שמגיעות לך ועם מי צריך לדבר. את כל הזמן מנסה להבין איך זה מתנהל. הבלבול גדול. את עסוקה בלרכז את המידע שאת צריכה שיהיה לך, לנהל הכל לבד, להיות קצינת המבצעים של עצמך.. וזו חתיכת בדידות גדולה.

הפער הזה ברגשות שאת חווה מלווה אותך כל הזמן. גם אם באופן קונקרטי הדברים בסוף מסתדרים, רגשית את חווה משהו אחר. יש לך שאלות. את רוצה להתייעץ כל אחד אומר משהו אחר. בסוף את צריכה להחליט בעצמך ולא בטוח שזו ההחלטה הנכונה. העיקר זה להיות שלמה עם מה שהחלטת, את חוזרת ואומרת לעצמך.

אף פעם לא היית אישה שמפחדת.
תמיד היית שקולה,
לא פחדת לנסות או להעז
לא פחדת לשנות או לגוון
כל עוד הדרך הייתה ברורה, כל עוד הייתה לך תוכנית ביד 
ועכשיו כשהעתיד לא בדיוק ברור את מרגישה קצת מפחדת...

את מרגישה שנפערו בך סדקים שהם בלתי ניתנים למילוי.
וכל הזמן הזה את אופטימית אבל קצת יותר זהירה... קצת יותר זהירה...

חלון הזדמנויות

חלון הזדמנויות קטן. זה כל מה שהייתי צריכה בתקופות של חשיכה וחוסר אונים. משהו קטן, מרומז, שיראה לי שיש מעבר לדברים. שלא הכל גרוע והטוב עוד לפני.

כשהייתי בזוגיות ראיתי את העולם בצורה אחרת. היו ימים נפלאים ומצחיקים ומאושרים באותה הזוגיות אבל היו גם ימים אחרים שבהם ידעתי שזו לא אני באמת, זו לא אני על כל הרבדים שלי. כשהחלטתי שאני לא רוצה להיות יותר במקום הזה, חלחלה בי ההכרה שמגיע הרגע בו צריך לקחת נשימה עמוקה ולהמשיך קדימה. צעד כזה הוא אף פעם לא קל וזה תמיד עצוב. גם אם הפרידה נעשתה ממקום שקול, היא כמו מוות. פשוטו כמשמעו.

חששתי מהמון דברים, היו לי הרבה לילות של שבר, בכי, פחד וחרדות אין סוף. לא ידעתי לקראת מה אני הולכת ומה יביא לי העתיד. גם כשנפרדתי מאנשים אהובים שהכרתי בדרך וממקומות שהיו לי בית שני הייתי נחושה להתחיל להביט אל מה שנמצא מעבר להר.

ואחרי שהבנתי שנשארתי לבד, המחשבות היו מגיחות אלי ללא הרף וגורמות לי לשכוח את כל הדברים שלא היו נכונים לי, וכמו היו אומרות לי "ככה עדיף? היה לך הכל וויתרת" ואז מתחילה לדהור רכבת בראש, רכבת עמוסת שאלות מיותרות וטיפשיות כל כך. עד שאמרתי לעצמי סטופ. מספיק עם ההתקרבנות הזו.

******

עכשו אני במקום אחר. חלון ההזדמנויות הקטן שחלמתי עליו הוא כאן עכשו ואני רוצה למקסם אותו במלואו. אני כבר לא רוצה להיות יעילה ופרודוקטיבית כל דקה, כפי שהייתי קודם. לא רוצה לבצע המון סידורים בו-זמנית, או ללכת לכמה אירועים במקביל כדי לא לפספס או לא להעליב.. לא רוצה חוויות חד פעמיות, עמוסות אטרקציות ובלתי נשכחות..

אני מסתכלת אחרת על הזמן שלי ורואה הזדמנות להורדת הילוך, הורדת מתחים ומנוחה. הפסקתי למדוד את הזמן הפנוי שלי בכמות משימות שבצעתי או בכמות היעדים שרשמתי לי להשיג. אני מעדיפה לקבוע סדרי עדיפויות ואומרת לעצמי שאני לא נדרשת להשיג הכל, ואם צריך אני מוותרת מראש. אני לא רוצה למקסם את הזמן. אני רוצה למקסם את רמת האושר שלי ולכן אני בוחרת פעילויות שגורמות לי הנאה, מתנסה בדברים שאף פעם לא עשיתי, מגלה מחדש יכולות שמזמן לא השתמשתי בהן ומבלה עם אנשים שנעים לי בחברתם. את שאר הדברים אני שמה תחת הרשימה "מה לא לעשות בזמני הפנוי".

מה שחדש זה שאני אומרת לעצמי שממש בסדר פשוט לא לעשות כלום. הבוקר כשהתעוררתי בשעה מוקדמת לא מיהרתי לצאת מהמיטה החמה ושעה ארוכה נהניתי מקריאה בספר שאני שקועה בתוכו.. בעבר הצורך להספיק עוד ועוד היה דוחף אותי החוצה. עכשו אני נהנית מזה שלא צריך להספיק כלום ומה שלא עשיתי היום אוכל לעשות גם מחר..

"עלי להיות השינוי שאני רוצה לחולל", אמר פעם מהטמה גנדי (בפראפראזה) וזה מה שאני אומרת לעצמי כל הזמן. אני מרגישה שנפלה בידי ההזדמנות לחשב את מסלול חיי מחדש, אני מתמקדת בדברים קטנים, מסתכלת על החצי המלא של הכוס ופשוט נהנית.

מי היה מאמין שהייתי צריכה לעבור חיים שלמים כדי לחוות אושר קטן כזה.