אוספת בדרך....

 

הרבה מילים כתבתי ובכל פעם היתה לי הרגשה שאני לא מצליחה באמת להקיף את כל מה שקרה לי. אני שואלת את עצמי לא פעם למשל מה הכי עזר לי להצליח בחיים החדשים שלי, מהו הדבר-תכונה שאפשרו לי לצאת משבר גדול ולהיקלט טוב ב"ארץ זרה".

גיליתי שמה שעזר לי נקרא חוסן נפשי ובאנגלית Resilience. חוסן הוא תהליך ותוצאה של הסתגלות מוצלחת לחוויות חיים קשות או מאתגרות במיוחד, באמצעות גמישות מחשבתית, רגשית והתנהגותית והתאמה לדרישות חיצוניות ופנימיות.

הנה עשר התובנות הקטנות שאספתי בדרך שעשיתי:

א. שום דבר הוא לא מובן מאליו

הדבר שהייתי הכי בטוחה בו בחיים שלי, במאה אחוזים – הוא לא. גם אני כמו ב-7 באוקטובר, הרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. הדברים שהייתי הכי בטוחה שהם הכי בטוחים ואפשר לסמוך עליהם בעיניים עצומות – התגלו כלא כאלה. ברגע אחד הבנתי שכל מה שסמכתי עליו התרסק והדבר היחיד שנשאר לי לסמוך עליו זו אני. אני עצמי.

ב. המצב החדש מחייב אותך לגייס את כולך ואפילו חלקים כאלה שלא הכרת

ברגיל אנחנו נוטים להגיד שאי אפשר ושאנחנו לא יכולים וזה לא יכול להיות וזה מפחיד.. אבל כשעומדים בפני מצב שאין ממנו דרך חזרה, פתאום מתעוררים בך כל מיני דברים שלא ידעת. פתאום גיליתי שאני יכולה ומסוגלת לקבל החלטות במקומות שלא העזתי, שאני מסוגלת לעשות דברים שלא עשיתי ודברים שהפחידו אותי התגלו דווקא כמהנים ומשמחים.

גיליתי שדברים שהפחידו אותי קודם פשוט נעלמו. האין ברירה מוליד בתוכך דברים שלא ידעת וזה כשלעצמו גם מפתיע וגם מפחיד. לא פעם הרגשתי שיצאה מתוכי מישהי אחרת שלא הכרתי.

ג. הצעד הראשון הוא תמיד לנסות לפתור את הבלגאן

הדבר הכי קשה במציאות החדשה שהתעוררתי אליה הוא חוסר הודאות. שאלות כמו מה יהיה איתי, לאן אני הולכת מכאן, מה יקרה מקרה ש.. לא פשוט לחיות לאורך זמן במצב של חוסר ודאות. הצורך להרגיש שקרקע בטוחה מתחת לרגלי ולהרגיש בטחון - הוא בסיסי. זה מקנה שקט, זה מרגיע.. אבל בואו נודה שחוסר הודאות זה הדבר שהכי ודאי בחיינו.. אנחנו פוגשים את זה כמעט בכל רגע, האוטו שלא נדלק בבוקר, הטלפון הלא צפוי מהילד שלך, מכונת הכביסה שהתקלקלה ברגע הלא מתאים, היציאה לפנסיה, הולדת נכד חדש, אפילו מות הסבתא יוצר חוסר ודאות במשפחה.

קצת למדנו להרגיע את עצמנו במצבים של חוסר ודאות ע"י נסיון שצברנו בכל מיני התנסויות. לפעמים זה לוקח קצת יותר אבל בסוף הכל מסתדר..

חוסר הודאות הוא הוויה בסיסית בחיים שלנו. אנחנו לא תמיד מוכנים להודות בזה ולכן כשקורה מה שלא ציפינו לו – אנחנו בשוק. בהלם. יש דברים שאפשר להחליק מהר ולחזור לשגרה, אבל יש כאלה שממש ממש מטלטלים אותנו..

ד. הצילו – הצפה

כשקורה משהו שלא נערכתי אליו הראש מתפוצץ מרוב הלקאה עצמית ואלף חרטות צצות בי על כל מיני דברים שאולי עשיתי לא בסדר.. אני מרגישה מוצפת והדבר הראשון שאני רוצה זה לפתור את זה, אולי לנסות להחזיר את הגלגל אחורנית, רק לצאת המצב הזה. להפטר מההצפה הזו.

אבל כולנו יודעים שזה בלתי אפשרי, הרכבת כבר יצאה מהתחנה וגם אם היא תחזור היא לא תחזור למה שהיה. הרצון לסדר הכל כדי לא להיות בהצפה לא באמת מקדם דברים...

הדרך להתמודד עם ההצפה היא להתחיל בפעולות קטנות, לא משנה מה, ולחזור עליהן שוב ושוב, הפעולות האלה יצרו רגיעה ויסיחו את הדעת מההצפה.

ה. יש אנשים שיאכזבו אותך ומצד שני, יש כאלה שיפתיעו אותך

במצב כזה מתגלים האנשים שסביבך. יש כאלה שחשבתי שהם חברים שלי ומהר מאד הבנתי שזה לא כך. מצד שני, הופיעו בדרך שלי כאלה שלא היו דמויות משמעותיות בחיי והפכו לחברים של אמת.

אין טעם להתעסק בלהבין למה, הדבר הכי נכון הוא לא להשקיע אנרגיה במי שכנראה לא היה חבר באמת ומצד שני להבין שאשכרה מי שהתגייס להיות לצידי בימים שהייתי כל כך זקוקה הוא כנראה חבר אמיתי. סדר העדיפויות הזה היה חשוב בשבילי והוא הוביל אותי למערכות יחסים טובות ושמחות עם אנשים שאני שמחה בקרבתם.

ו. מה שהכי חשוב במצב החדש זו ההתמדה

יציאה לדרך חדשה מחייבת הרבה מאד החלטות והרבה פעולות. חלק מהדברים קורים מיד ורואים אותם אבל שינוי אמיתי לוקח זמן, והוא פועל יוצא של פעולות שחוזרות על עצמן שבסוף הופכות להיות הרגלים חדשים.

זה חייב אותי להיפרד מלא מעט דברים שהייתי רגילה להם ולבחון כל דבר מחדש האם הוא מתאים למציאות החדשה שלי או לא. אני יכולה להעיד על עצמי שתחושת ההתחדשות הזו יש בה משהו מאד מאד מרענן.. ובשלב מסויים אפשר ממש להנות מזה שאני מצליחה להפתיע את עצמי כל פעם מחדש.

ז. לכתוב לכתוב לכתוב

כשאני שואלת את עצמי מה הכי עזר לי אני רואה בעיקר שני דברים
האחד זו הכתיבה – אלה היו ימים של כתיבה מטורפת. בלי סוף. פרקתי על הדף את כל מה שהרגשתי, בדפים אחרים עשיתי תכניות, כתבתי את הכוונות שלי, סימתי לי מטרות, עשיתי רשימות של פעולות לזמן הקרוב ולזמן הרחוק וכל הזמן בדקתי איפה אני עומדת, מה כבר עשיתי ומה עוד לא.

לכתיבה יש כוח עצום. היא דרך לאוורר את הרגשות ולהתמודד עם דברים. אבל החוויה של לעמוד מול משהו שהתחייבתי לעצמי ועשיתי – היא מרגשת. ויש לזה כוח עצום. זה דלק פנימי.

ח. לדעת לקבל עזרה

הדבר השני שעזר לי זה להגיד לעצמי שאני צריכה מישהי שתלווה אותי בדרך שיצאתי אליה. הצמדתי עצמי לדמות שליוותה אותי בתהליך שעברתי. פעם בשבוע היינו נפגשות. שם הייתי מדברת את עצמי, אומרת בקול רם את הדברים, בוחנת אותם שוב ושוב ומקבלת ממנה פידבק על מה שהיא שומעת. זה לא תמיד היה קל. לא תמיד אהבתי את מה שהיא משקפת לי אבל זה היה חשוב. תקופה ארוכה הלכנו ביחד וזה היה הדבר שהכי עזר לי לעמוד על הרגליים ולשמור על עצמי.

ט. לא כל הדברים מצליחים

יש דברים שעשיתי והצליחו ויש שלא. לפעמים הבטחתי לעצמי דברים ולא הצלחתי לעמוד בהם. לא את כל ההבטחות הצלחתי לממש. נו.. ולמרות שזה קורה כל הזמן, התחושה שלי היתה שזה סוף העולם.

אז זהו שזה לא. פרופורציות זה דבר חשוב. למדתי להעריך בצורה יותר מדויקת מה אני יכולה להשיג ומה לא – זה היה בשבילי שיעור חשוב בצניעות. וחשובה גם הידיעה שאם נכשלתי במשהו בעבר זה לא אומר שום דבר על העתיד. בטיימינג אחר ובתנאים אחרים מה שלא הלך קודם יכול ללכת מצוין כעת.

הכי חשוב זה לקחת אחריות ולבדוק את עצמי. גם אם דברים קרו בגלל משהו שלא בשליטתי - להאשים אחרים זו טעות. גישה קורבנית לא מביאה תועלת בשום מקום.

י. בסוף מתרגלים להכל

ובסוף מתרגלים להכל. אנשים עוברים הלאה על כל דבר. גם אם נדמה שזה סוף העולם והמצב הכי גרוע שיכול להיות - בסוף החיים מושכים אותנו קדימה וגם אם חשבנו שלעולם לא נתגבר ולא נתרגל אז המציאות היא שעוברים הלאה וממשיכים בחיים.

זה יכול להשמע כאילו לא התאבלתי מספיק או לא הצטערתי מספיק או לא עשיתי מספיק אבל זו פשוט המציאות. בשלב מסויים מתחילים להסתגל למצב החדש וממשיכים.

הדבר הכי חשוב הוא שהבטחתי לעצמי לא לוותר, לעשות מאמצים שהשלב הבא יהיה לא פחות טוב מזה שעבר ולא לשקוע בחשבון נפש ובצער על מה שהיה.

וחשבתי שאולי כדאי לעשות את זה כאקט רשמי:  לכתוב על הדף או לעמוד מול הראי ולהגיד בקול רם, שאני מתחייבת לעשות את החיים יותר טובים ממה שהיה ולהנות מזה.

זהו להפעם

שנה חדשה - קלפים חדשים

 

השעון המעורר קטע את שנתי בבוקר, רוך הסדין עטף אותי בנעימות והיה לי נעים מתחת לשמיכה החמה. לא היה לי חשק לקום מהמיטה. חשבתי על המטלות שחיכו לי באותו יום והחשק לקום הלך ופחת. הרגשתי שלא בא לי להתחיל את כל מה שתכננתי ליום הזה ואז הגיע החתול להזכיר לי שעלי ללטף אותו. זה נוהג קבוע אצלו כל בוקר ברגע ששמע שהתעוררתי. אני מלטפת ומלטפת ובכל פעם שאני מפסיקה הוא דוחף את האף שלו להזכיר לי שאני לא קובעת. כשנמאס לי ללטף אני קמה מהמיטה.

נזכרת שוב ברשימת המשימות שלי להיום: להתקשר לחברת הסלולר, לקבוע תור במרפאת השיניים, לסיים את הספר למועדון הקריאה, לבקר את יהודית, לחפש את האישורים שהלכו לי לאיבוד במעבר הדירה, לנסוע לאוניברסיטה... כל אלה יחייבו אותי לצאת מאזור הנוחות שלי.  

נעים לי בתוך אזור נוחות שלי. בפנים, בתוכו, אני מרגישה עטופה. בבית. הכול מוכר. כל ההרגלים שיצרתי ואני משלה את עצמי שהוא שומר עלי ומגן עלי מפני תחלואי החיים. אזור הנוחות הוא מאפיין חשוב שלי. הוא מגדיר אותי. באמצעותו אני מצהירה כלפי כל העולם מהם ההרגלים שלי ומה הגבולות שלי.

אבל אזור הנוחות הוא יצירה של הדמיון שלי. כשאני מרגישה שאני זקוקה לשינוי וליותר עניין בחיים אני יוצאת ממנו כדי לחפש חוויות חדשות. ככל שאני מתרחקת ממנו מפלס המתח עולה. לפעמים המתח הזה כל כך מעורר את החושים שלי עד שזה מציף אותי בפחד. החוכמה היא להגיע לרמה של מתח שמעורר את החושים לפעול היטב מבלי שהפחד יציף אותי.

ככה בדיוק קרה לי השבוע שממש הרגשתי איך הפחד מתחיל להזדחל לו מתחת לעור שלי, כשאני מותחת את אזור הנוחות שלי.

בחודש האחרון מצאתי עצמי מתעסקת בלחזור ללמוד באוניברסיטה, שמתי לעצמי רף גבוה, לא לימודי חוץ אלא תואר במסלול מחקר. זו היתה חוויה ממש טובה. כל דלק שדפקתי עליה נפתחה לרווחה והזמינה אותי להיכנס. וככה מצאתי עצמי כל החודש עסוקה בלהרשם, להבין מה זה אומר, להחליט מה ללמוד, להבין מה הדרישות, מה מצופה ממני, כמה זה ידרוש ממני, נברתי בתיקים לחפש אישורים, הוצאתי מתוך המגירות את מה שחשבתי שכבר לא אגע בו לעולם. וכל פעם אמרתי לעצמי שאם זה לא ילך – אז אני אוותר, אבל בפאזל הזה כל החלקים הסתדרו ממש נהדר וקבלו אותי למה שרציתי ונשאר רק לשלם שכר לימוד..

ופתאם התחילה המלחמה ופתיחת שנת הלימודים נדחתה פעם ועוד פעם ועוד פעם ואמרתי לעצמי שאולי זה סימן שאני לא באמת צריכה ללמוד, ויום אחד הגיע הרגע שבו אמרו שאין יותר דחיות ובשבוע הבא מתחילים והפעם זה סופי. ואני עוד לא שילמתי.

וכשזה התקרב.. ממש קבלתי רגליים קרות. כל מיני אסימונים התחילו ליפול אצלי.. כל מיני תסריטים רצו לי בראש שאולי קפצתי גבוה מדי במחוייבות הזו ואמרתי לעצמי מה את צריכה את זה ולמה לך להכניס עצמך למקום הזה ומה היה רע לך קודם.. ואמרתי לעצמי שמזל שלא שילמתי שכר לימוד אז עוד אפשר להתחרט.. אבל לא באמת רציתי להתחרט. רק רציתי רק לקבל חיזוק לצעד שאני עושה.

ואז הלכתי לדבר עם הילד המתוק שלי וסיפרתי לו הכל ושאלתי אותו מה דעתו ואם כדאי לוותר והוא אמר לי מה פתאום !! את פשוט בפאניקה שזה דבר טבעי כשהולכים למשהו חדש שלא יודעים אותו. "כשתרגעי, תראי שהכל בסדר".

ושמעתי ממנו את כל מה שרציתי לשמוע.. ובסוף בסוף אמר לי שהוא גאה בי וגם האחים שלו פרגנו.. והרגשתי איך כל האמונה שלי בעצמי חוזרת אלי והפחד פשוט מתמוסס מולה..

הרגשתי את האמונה הזו דוחפת אותי להרחיב את אזור הנוחות שלי.

דמיינתי עצמי למטפסת הרים, שכל מכשול שאני מתמודדת איתו בהצלחה הופך אותי לחזקה יותר ומוכנה לטפס לרמה גבוהה יותר בהר. 
אתגרים כאלה הם בדיוק מה שאני זקוקה לו על מנת לגדול. 

הכי טוב זה לגדול מרצון  ולא מכורח. הגדילה משנה את נקודת המבט שלי. מה שתפסתי קודם כבעיה הופך לאתגר ולהישג. אני מדמיינת את עצמי ניצבת על הר גבוה. מאחור אפשר לראות את חיי פרוסים למרגלותיו ומקדימה - שיא ההר הולך ומתקרב, ואני מטפסת לשם.

 בחצות התחילה שנת 2024.

תוהה אילו קלפים יפלו בחלקי בשנה הזו, מה אני מבקשת מהשנה הזו...
שההרים לא יהיו גבוהים מדי וגם האתגרים יהיו בגודל סביר
שיהיה לנו  זמן לאסוף את השברים של כל מה שקרה פה ב-2023,
שתהיה פה ממשלה כמו שמגיע לנו, כזו דואגת לאזרחיה,
הרבה בריאות לאנשים שאני אוהבת
שנאהב הרבה
שנראה את הטוב שהחיים יכולים לזמן ונחיה אותו

 

 

 

פריחת החלמוניות

 

אני מקנאה בכל אותם פרשנים, גנרלים לשעבר ושאר מומחים לביטחון ומומחים בגרוש שמדברים בסימני קריאה. שיודעים מה צריך לעשות, מה יקרה, מה התרחיש הנכון.

אני מקנאה בכל אותם מומחים לטראומות ולהתאוששות ולשיקום ותקומה מחדש, שיודעים מה צריך לעשות ומה יקרה ויודעים להגיד כמה מהר נתאושש והארץ תפרח ונשוב להיות כפי שהיה בעבר.

אחרי האסון שקרה לנו, שבו, בנוסף לאובדן בלתי נתפס בחיי אדם, שבו קרסו כל הקונספציות והנחות היסוד, צריך קצת צניעות, קצת סימני שאלה ובעיקר חשיבה מחדש..

עברנו משהו איום ונורא. בלתי נתפס. דברים שקשה לתאר

אני מרגישה שהשפה שלי אין בה מספיק כדי לתאר את מה שהיה, את גודל המחדל, את גודל האבדן

עברנו טראומה גדולה מאד. הטראומה הזו מטלטלת אותי לגמרי, מערערת הכל בתוכי.

אין לי תשובות למה צריך לעשות

אני לא מגדירה עצמי מומחית לשום דבר

אולי יש לי קצת ניסיון.. בהתמודדות עם טראומות.. קצת..
מעצמי למדתי שהיכולת להתמודד קשורה בזה שאני צריכה קודם כל לדאוג לעצמי.. כשאני במצב טוב אני יכולה לסייע למי שמסביבי.   

אחרי כמה שבועות של תפקוד על הקצה אני מרגישה צניחה של אנרגיות. לא פעם יש לי קושי להרים את עצמי ולעשות... יש לי נפילות במצב הרוח ובתחושת המסוגלות וגם התקווה . לא פעם אני מרגישה שאני מאבדת אותה. 
זו תקופה כואבת מאד, כאב שלא קיימות מספיק מילים לתאר אותו.

כוחות הנפש שאני נדרשת להם כדי לשרוד את המראות, החרדות, המחשבות, הרגשות - הם רבים. 
התקופה הזו דורשת ממני הרבה כוחות, התמדה, אופטימיות ויכולת עמידות.
התקופה הזו תימשך עוד זמן רב ולאחריה תבוא תקופת שיקום ממושכת.

זה הזמן לחדד לעצמי את ההבנה שאין לי שליטה על מה יגיע לפתחי - אלא רק על מה אעשה מולו.

זה הזמן לסמוך על החוסן הפנימי שלי
חוסן לא אומר שאנחנו בלתי מנוצחים;
חוסן אומר שאני אהיה בסדר למרות הקושי, מתוך אמונה במסוגלות שלי, מתוך ראייה אופטימית וניהול מיטיב של עצמי.. 

אני שואלת את עצמי מידי פעם -
״מה יש במשבר הזה שאני יכולה לגדול ממנו?״
״מה יכול לגרום לי לצאת ממנו חזקה יותר ממה שנכנסתי אליו?״
חוסן זה דבר חשוב ואין שני לו. 
ובתקופה הקשה הזו הוא עוזר לי להרים את עצמי ולהסתכל קדימה. 

הפחד.. כן הפחד

 

ואחרי שאמרתי 'כן', הפחד הופיע כאילו משום מקום.

ומהרגע שהופיע הוא לא עזב. הוא רבץ לי על הכתפים כמו שתי אבני ריחיים ולא נתן לי מנוחה. הרגשתי אותו זוחל לי מתחת לעור ולא מניח לי לרגע. אפילו לא לשניה. תחושת המקום הבטוח שלי בבת אחת נעלמה. חשתי לא מוגנת, הייתי מבועתת, מוטרדת, לא פעם משותקת וגם בפאניקה.

הקול שבתוכי אמר לי כל הזמן להגיד שאני מתחרטת ומוותרת על הכל, מוותרת על החלום, על המשהו הבלתי צפוי הזה שנקלע לדרכי. אבל היה גם קול אחר, שקט, שחזר ואמר לי "זו ההזדמנות שלך, אל תוותרי עליה".

ההחלטה שעלי לקום ולעשות מעשה ולעזוב את הבית התגבשה בתוכי. ההחלטה הזו היתה מהפכה בכל מובן שהוא. והייתי עם זה לבד. לגמרי לבד. לא היה לי עם מי לדבר על זה. את  הילדים יכולתי לשתף רק חלקית, הם לא באמת יכלו להיות שותפים לתחושת השבר הפנימית שלי בעקבות פירוק הבית. היה להם שבר משלהם להתמודד איתו.

התחלתי בבירורים. הרבה בירורים, ללמוד דברים הקשורים למצב שלי, הזכויות שלי, מה כן ומה לא. וגם עם זה הייתי לבד. לא היה לי את מי לשתף ועם מי לחלוק את הפחד שזחל לי מתחת לעור ולא נתן לי להרגע, אפילו לא לדקה, לא ביום ולא בלילה.

אחרי שנרגעתי קצת, ידעתי שעלי להיות קונקרטית ולקבל החלטות: לאן ללכת, כמה יעלה, מה יהיה עם העבודה שלי, איך אעבוד, כמה כסף יהיה לי, האם זה יספיק, למה זה יספיק. והתשובות היו בהתאמה: לא ברור, מסובך לדעת, לא יודעת, אין לי מושג, אין לי מושג, לא יודעת. הרבה סימני שאלה..

לא פעם התקשיתי להמשיך, הבכי הציף אותי והדמעות צצו ברגעים בלתי צפויים. בלילות החשוכים, כשלא הצלחתי להרדם, אמרתי לעצמי בקול: "אני מפחדת. אני ממש מפחדת".

לא היה מי שיחבק אותי ברגעים האלה. לא היה מה שירגיע אותי. הייתי לגמרי לבד כשהפחד הזה שהיה נוכח כל הזמן, זוחל סביבי, מתפתל, ומשמיע את הקירקוש מקפיא-הדם שלו.

בלילה, בחושך, שאלתי את עצמי ממה את מפחדת..

זה היה פחד מפני הבלתי נודע. שבו אני הולכת עכשו ל"חיים חדשים" ואין לי מושג מה זה אומר. אף פעם לא חייתי לבד, לא גרתי לבד. תמיד הייתי בזוג. עכשו זה רק אני עם עצמי. אני לבד.

"אני לבד" נשמע כמו צירוף מילים יבש שלא מעורר כמעט שום רגש; חשבתי שבהתחלה שלפחות בהתחלה, החיים שלי יימשכו כרגיל ורק הרקע יהיה אחר: העיר תהיה אחרת, וגם האנשים יהיו אחרים. אבל המציאות היתה אחרת.

חשבתי שאוכל לשלוט על הדברים, שאני אקבע את הקצב, אקבע מה אני עושה ומתי אבל בפועל זה לא היה אפשרי. הכל הדרדר במהירות עצומה. החיים בצוותא הפכו להיות בלתי נסבלים. זה לא דבר של מה בכל להשאר לגור באותו בית עם מי שאת כבר ממש לא רוצה להיות איתו. וצריך היה להפריד כוחות. הפרדה בהכל. בתוך הבית, הפרדה באיך מתנהלים, הפרדה במה עושים, הפרדה בתכניות, ועד הפרדה בדברים הכי קטנים: כביסה, מחשב, ארוחות.. כל מה שהיה קודם יחד הפך להיות עכשו לבד. קודם ישנת עם האהוב שלך עכשו את ישנה עם האויב שלך. הכי חד שאפשר,

ההבנה שהדבר הזה קורה חלחלה בי לאט לאט זה היה מפחיד. זה לא על הנייר, זו בפועל. הרכבת כבר יצאה מהתחנה, אי אפשר להתנגד לתהליכים שכבר תפסו תאוצה ואי אפשר לעשות שום דבר בקשר לזה.

וזה היה פחד 

היה בי פחד גדול, שאיחרתי את המועד, שהראש שלי היה טמון באדמה הרבה יותר מדי זמן, בעודי יודעת בדיוק מה קורה במציאות סביבי כשאמרתי לעצמי שאולי  "דברים ישתנו", אולי "משהו טוב יקרה", אולי "יפתחו העיניים". עכשיו הבנתי שלא. עכשו אני על הרכבת המהירה הזו שאי אפשר לעצור אותה. והתחנה הסופית שלה לא ידועה.

זה היה פחד

שאני חייבת לעזוב הכל. ומעל הפחד הזה ישנה, כרגיל, "העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם לאן ללכת" – כן, השורה האבידנית הארורה הזו, הנכונה תמיד. כי גם אם אני עוזבת אני לוקחת איתי את מי שאני ואת מה שהביא אותי לרגע הזה.

זה היה הפחד

שגרם לי לבכות לילות אבל הוא גם זה שהוציא אותי החוצה במטרה סופית אחת: ליצור מציאות חדשה לעצמי. ליצור חוזה חדש עם עצמי ולהבין שלעולם לא אהיה חופשיה ובת-חורין באמת ללא חוזה חדש עם עצמי.

וזה היה הפחד הגדול מכולם

הפחד שלא יהיה חוזה חדש,
שאני אחזור על מה שעשיתי בעבר,
שלא אצליח להשתחרר מדפוסים ישנים.
והפחד הזה הוא שהריץ אותי.
הפחד הזה לא אפשר לי להפסיד.
הפחד הזה הוא כנראה לא רק מה שהגיע לי, אלא בדיוק מה שהייתי צריכה.

(יום השנה הרביעי)

 

הדברים המתגלגלים

 1. 

כשגרים הרבה שנים במקום אחד, מתרגלים לקשרים שכמעט ואינם משתנים והמעגלים שבהם את מסתובבת הם במידה רבה קבועים: עבודה, חברים, שכנים.

2.

הקשרים שבדרך כלל נולדים עם הילדים דרך הגן ובית הספר ותנועת הנוער והגיוס לצבא וגם השכנים, אלה הולכים איתנו שנים רבות והם נוטעים בנו את התחושה ששאלה ימשכו איתנו לעד כמעט עד שנפרד מהעולם הזה.

3.     3.

      ואז קורים דברים. ויום אחד, כל מה שנדמה שיהיה קבוע מעתה ועד עולם פשוט נעלם. כמו שקרה לי יום אחד כשעזבתי את המקום בו גרתי שנים רבות. כשעזבתי, כמעט כל המעגלים שהיו מסביבי נעלמו בבת אחת.

4.     4. 

     אפשר לשמור על קשר מן המרחק אבל זה כבר קשר אחר. זו כבר לא השכנה שאני קופצת אליה לקפה של אחר הצהרים או החברה שאני עושה איתה הליכת בוקר או השכן שאני פוגשת ליד פח הזבל ואנחנו מדברים ארוכות. קשרים מרחוק מחייבים תכנון ותחזוקה שוטפת. זה כבר לא הדבר הספונטני הזה שהיה קודם.

5.     5. 

      המקום החדש זימן לי היכרות עם הרבה אנשים חדשים והתנסות בכל מיני מפגשים. היו מפגשים לרגע, להרף עין, והיו מפגשים שנמשכו פעם ואולי פעמיים וגם מפגשים שהלכו והעמיקו והפכו להיכרות שתלך איתי עוד ועוד.

6.     6. 

     מעגלים נפתחים ונסגרים בתקופה הזו בחיי. אני אף פעם לא יודעת מה יבשיל לקשר עמוק אבל כבר למדתי שגם היכרות שלא מבשילה ליחסים ארוכי טווח משאירה בי חותם. כל מפגש כזה מלמד אותי על עולמות חדשים ואני נחשפת לנקודות מבט שלא הכרתי קודם.

7.  

אני חושבת על כל מי שהתגלגלתי אני לחייהם עד שהיה עלי לעזוב ולהמשיך הלאה. חברות, שכנים, מקומות עבודה... כשהבנתי שגם אני צריכה להתגלגל הלאה, היתה כרוכה בזה לא מעט אשמה.

8.     8.  

     המפגשים המתגלגלים, שלא ימשכו יותר מן הרגע בו נפגשנו ונפרדנו, טבעם שהם נוגעים בנו רק לרגע מהיר בזמן וממשיכים הלאה. ברגע הזה קורה משהו, ומי שהייתי לפני אינה מי שאני אהיה אחרי. זה הופך את הרגע הזה לרגע מיוחד. ברגע כזה יש הטבעה של חותמת שאני עושה והיא משמעותית וחשובה גם אם היתה קצרה כהרף עין.

9.     9. 

     מרטין בובר כותב על מפגשים בין אנשים, בספרו "אני ואתה". הוא אומר שלפעמים נקרה לחיינו אדם ומושיט לנו יד ואנחנו פוסעים את כברת המסע הבאה ביחד. אולי זה קשר קצר. אולי הדרכים שלנו ייפרדו. אולי זה לא יהיה קשר לכל החיים. אבל זה לא הופך את המסע הזה לפחות גדול או חשוב. כי דבר מה קרה ב"אנחנו" הזה שלא היה קורה אחרת. הקשר שינה את שנינו. ולכן, בדרכו, זה כן קשר לכל החיים.

1010.  

      מפגש כזה בין ה'אני-אתה' מכיל שוויון מהותי. אנחנו אוהבים אנשים מכל מיני סיבות, חלק מהסיבות הן משעממות ופונקציונאליות; אנחנו משתמשים באורח אנוכי אפילו בחברי הנפש שלנו. אבל בבסיס, האני-אתה תמיד תובע פגיעוּת, חולשה, פיצוח הקליפה הקשה של העצמי האנוכי. כשאני מוכנה לחשוף את הקליפה הקשה הזו של עצמי, אז מתרחש מפגש אמיתי.

11.  

וככה אני מוצאת עצמי כורתת בריתות חיים עם אנשים חדשים, מוצאת שותפים חדשים שיתנו לי יד במסע החדש שלי, שבו אנחנו חוצים ביחד את נפלאות הגיל ואת עונות הגוף, יוצרת רשתות נשיות חדשות, טווה רשת שקופה וחזקה בין נקודות שהן עוגנים לרגע. ונהנית מעוצמתם של הדברים המתגלגלים שאין לי שליטה לאן יתגלגלו..

לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

השבוע ביקרתי את רופאת המשפחה שלי כדי לקבל ממנה אישור שנזקקתי לו. הנייר שנתנה לי הכיל שתי שורות בלבד. התבוננתי עליו והתקשיתי להבין איך מצליחים להכניס לשתי השורות את הטלטלה שעברה עלי מאז התבשרתי שגם אני אחת מתשע? משמונה? לפני שנה וחצי. בלשון יבשה, היא פרטה את כל מה שעבר עלי בתקופה זו. ספרתי 27 מילים. זה הכל.

כשנחתה עלי הידיעה הזו לפני שנה וחצי אני זוכרת שלא בדיוק הבנתי מאיפה היא באה. הארוע משנה חיים הזה, היה מסוג הדברים שלא יכולתי להערך אליו מראש. 

באופן אישי לא התאמתי לשום קריטריון.

אין לי היסטוריה של מחלות רקע כאלה במשפחה, אישית אין לי מחלות רקע, גלויות או סמויות, התזונה שלי טובה ובריאה, אני עושה ספורט בקביעות, הולכת לבדיקות תקופתיות לפי השעון ולא סבלתי מתסמינים שיכולים לעורר מחלות כאלה...

ולכן כשהרופאה אמרה לי "דרגת חשד נמוך", חשבתי שזה לא משהו שצריך להדאיג אותי. "טעות של המפענח", הרהרתי ביני לבין עצמי. משהו שבטח יתברר כאזעקת שווא ולא מעבר לכך.

אבל זה לא היה ככה.

החשד התאמת ואני מצאתי עצמי הולכת במסע ארוך עם בן לוויה (סרטן זה זכר, נכון?) שהצטרף אלי מבלי שהזמנתי אותו. אחד כזה שנדבק אלי ואי אפשר להפטר ממנו..

הסרטן כבר הלך אבל הוא השאיר בי את חותמו, כנראה לתמיד.

כל כמה חודשים יש לי תזכורת קבועה למפגש איתו. 

בעקבותיו התחלתי פגישות קבועות, אחת לחצי שנה, עם האונקולוגית (היא ממש נחמדה) עם רופא נשים ועם עוד רופאים ומכונים שונים שקודם בכלל לא הכרתי.

היום, כשכל האפיזודה הזו מאחורי ואני בריאה, אני עוד יותר סקרנית לדעת למה. למה. למה הדבר הזה בא אלי ומה הוא בא ללמד אותי.

ולמדתי הרבה.

למדתי שסרטן מהסוג הזה בא כתגובה לטראומה או קונפליקט כלשהו הקשור לפרידה: פרידה כואבת, פחד מפרידה, או רצון עז להיפרד ממישהו. ושגידולים כאלה מופיעים רק בשלב הריפוי, כלומר אחרי שכבר פותרים, במודע או שלא במודע, את הקונפליקט שגרם למחלה, ונמצאים בתהליך ריפוי טבעי.

הסרטן שלי בא לי בימים שכבר הייתי אחרי הכל. הייתי במקום טוב, אחרי כל הפרידות ואחרי שכבר התגברתי על הטראומה הרגשית שבאה בעקבותיהן וכבר התקדמתי מאד גם בטיפול בקונפליקטים הרגשיים שאפיינו את התקופה הזו.

החשש שליווה אותי בהתחלה כבר נעלם. אבל הסיפור הזה יושב לי כל הזמן על הכתף. אחת לתקופה מגיעה תזכורת ממנו.. כמו שעון מעורר שמצלצל כל פעם ומזכיר לי לא להרדם.. לא להרדם.. לא להרדם..

אני מזכירה לעצמי כל פעם מחדש ללמוד כיצד לא לאפשר לאותם דברים שנחרתו בי קודם להפוך לטריגרים אשר יפעילו מחדש את מעגל המחלה.

מבינה שהמודעות לדברים היא המפתח והיא הדבר העיקרי בריפוי והיא מלווה בשינויים שאני צריכה לעשות בתוכי: שינוי גישה, שינוי התייחסות וחשיבה אחרת.  

חלק חשוב מהעבודה הפנימית שאני עושה קשור לסליחה (לאחרים ולעצמי), מחילה, הבנה, שקט פנימי, רוגע, בהירות לגבי דרכי בחיים, בטחון עצמי, אהבה, נתינה, סבלנות, סובלנות ואמונה.

ואני כל הזמן מזכירה לעצמי שאין זמן אחר.. יש רק עכשו ועלי לחיות את החיים שאני רוצה עכשו ולממש חלומות שנמצאים בתוכי ועד היום לא אפשרתי להם לצאת החוצה..

לא לוותר על מה שחשוב לי ולא לחיות חיים של ריצוי, של וויתור ושל פשרה.

אני מבינה ויודעת שניתנה לי ההזדמנות לחיות חיים אחרים ולהביא את עצמי לידי ביטוי מלא, בכל תחום ומימד בחיים שלי וככה אני רוצה לחיות אותם.

פוסט יומולדת -19.8.2022

 אני שתים

חיות בי שתים. תמיד. זו לצד זו. באותו הזמן. לפעמים האחת דומיננטית. לפעמים השנייה. האחת מעשית, הגיונית, מחליטה ועושה, הדרך ברורה לה. והשנייה קצת מבולבלת, נוטה לרגשנות לפעמים קצת יותר מדי, נבוכה, חופרת בעצמה, רומנטיקנית, חולמת. לא תמיד ברור לי מי המובילה ומי המובלת. לפעמים כשהאחת צריכה להוביל, זו דווקא השנייה שמשתלטת על המצב.

השתיים שאני, לומדות לחיות יחד בשנים האלה.

האחת היא זו שעשתה חתיכת דרך בשלוש השנים האחרונות. שבנתה לה חיים חדשים, חוגגת בסימן של התחלות חדשות.

השניה בקושי נושמת. לילות שלמים ללא שינה, מסתובבת מצד אל צד, אל הכרית שסופגת את הדמעות. מועקה, מתפרקת לגמרי.

האחת, פורחת מתוכי. מהבפנים, מרחפת בתוכי, זוכרת מי אני ומה אני ומשהו בתוכי זורח.
זוכרת את המרכז שלי ומתכוונת אליו. מרגישה שאני אסופה. שאני במייטבי,

השניה עצובה. מתאבלת על המון אבדנים, על מה שלא יהיה עוד,
על כל החלומות שכבר לא יתגשמו, על השברים והרסיסים
על הספור שלה, על הנרטיב שהיה ונגמר,
ויודעת שזה שיש למישהו אחר נרטיב אחר, זה לא גורם לביטולו של הנרטיב שלה.

האחת לומדת לנווט את דרכה מחדש בעולם שהשתנה מאד, שבו הכל נזיל. עולם בו אנשים לא מוצאים את מקומם, מתקשים להתחייב ולהשקיע, לא מתחברים. מתחברים ונושרים. לפעמים הם עצמם הלכו לאיבוד ולא יודעים מה הם מחפשים. מנווטת ומקשיבה למה שעולה מתוכה.

השניה, כל משבר מטלטל אותה, קצת דרמטית, נוטה לפעמים לראות הכל בשחור ולבן. שוקעת, נעלמת לעצמה ולעולם..

האחת, זורמת עם כל משבר. מתרוממת ממנו כמו עוף החול.
מרגישה שהחיים שלה הם דבש של ממש מכל הבחינות. גם עם האתגרים בתוכם

דופקת הופעה של החיים, לובשת ג'ינס צמוד, מתאפרת, מתיזה על עצמה ענן של בושם Carolina Herrera 212 VIP, ויוצאת לחגוג את החיים. 

שנים שאני עובדת על הסנכרון בין השתים שהן אני, על הטיימינג שלהן.
תוהה איך כל הדברים הטובים קרו לי האחת, כשאני השנייה הייתה פה כל הזמן גם היא.
ואז מתבשלת בי ההכרה כי יחד אנחנו שלמות.

 היום אני חוגגת יום הולדת.

אני מאחלת לעצמי שהחיבור הזה בין השתיים שהן אני, תמיד יתקיים בתוכי.

אני רוצה להמשיך להתרגש ממה שמזמנים לי החיים,

ללמוד כל הזמן דברים חדשים ולהתמודד עם אתגרים חדשים

ולהנות ממשפחתי הקטנה והמתוקה .

זוללת אנרגיה

Photo by Antenna on Unsplash

כשהיא נכנסת לחדר העיניים שלה עסוקות בחיפוש. היא מחפשת תשומת לב. עם חלק מהאנשים היא מתחבקת ומתנשקת, עם אחרים היא מסתודדת וממתיקה סוד, מהאחרים היא מתעלמת. ברגעים האלה הלחיים שלה אדומות.. היא מחייכת היא מדברת היא מספרת לפרטי פרטים. היא מלאת חיים. שומעים אצלה את ההתלהבות כשהיא מדברת. אחר כך כשתתחיל העבודה במעגל היא כבר תהיה אחרת. שמוטה על הכסא. מבט עצוב בעיניה. משועממת משהו. מתעסקת בתיק שלה. מוציאה את היומן החום, מדפדפת בו. כותבת דברים. קוראת. מוציאה את המחברת וכותבת בה. מוציאה את הטלפון ומדפדפת בו. היא בשלה.

מפעם לפעם היא מתפרצת למעגל באיזה משפט שמתחיל ב.."אני רוצה להגיד לכם שזה נשמע לי משהו שאתן צריכות לחשוב עליו, משהו חוצה גבולות... משהו שגובל באתיקה..." או "לי זה לא היה ברור כל השבוע ורק כעת אני מבינה שמה שנאמר כאן הוא בעצם משהו אחר.. אתן צריכות לחשוב על זה" אחרי זה היא שוב שותקת ומתכנסת בחזרה לעיסוקיה. היא איתנו פיזית אבל לא באמת איתנו.

כשתשומת הלב עוברת אליה שפת הגוף שלה משתנה ברגע. היא מזדקפת בכסא, הופכת להיות מלאת חיים, העיניים בורקות, הלחיים מתמלאות. אחר כך כשנעבור הלאה היא נראית כמו בלון שתקעו בו סיכה. שמוטה על הכסא, מבט של חוסר שביעות רצון מרוח על הפרצוף שלה מאוזן לאוזן והיא חסרת מנוחה.

היא מסוג הטיפוסים שאני מגדירה כ"זוללי אנרגיה". זוללת אנרגיה רגשית בכמויות. יש לה דרכים. היא מחפשת תמיכה כל הזמן. יש לה קואליציות. יש אנשים שכל הזמן יגנו עליה וידבררו אותה, אם במקרה היא לא מובנת. הדברים האלה מתרחשים מתחת לפני השטח בשקט בשקט מבלי שנרגיש. זה לא נראה משהו שיש לייחס לו חשיבות מיוחדת. כאילו מוסכם על כולם שצריך להתייחס אליה אם היא מרגישה לא טוב, מוטרדת, 'מוצפת רגשית' או שצריך להקשיב כשהיא אומרת את המשפטים שלה. והכל מתנהל בדרך אגב כשהיא יושבת עם הקבוצה אבל לא באמת חלק ממנה.

רק אחר כך, כשאני מחברת דבר לדבר באיזשהו אופן מתברר כי הזמן ש'הולך' עליה הוא חסר פרופורציות לחלוטין ובמידה מסויימת – היא משתקת את הקבוצה ותוקעת את כולנו. ואנחנו משתפות פעולה עם זה.

את צריכה לבחור...

התמונה מתוך אתר unsplash

לפני שבוע קבלתי הצעה מהז'אנר של "הצעה שאי אפשר לסרב לה". זה הכניס אותי לסחרור לא נורמלי. תארו לכם את התמונה הזו בה מול עיני עומדת לה הצעה מאד מפתה להרפתקה חדשה. וזו לא סתם הצעה. זה משהו שחלמתי עליו בעבר אבל לא חשבתי שהרעיון הזה יכול להפוך למציאות עבורי. והנה עכשיו ההצעה הזו מונחת לה על סף דלתי, מושיטה לי יד ואומרת לי "קחי". ברגע הראשון ששמעתי עליה, הכל התעורר ונדלק בתוכי. ראיתי עצמי במציאות החדשה וממש התאהבתי במה שראיתי. התחלתי לגלגל את הרעיון בראש, בודקת איך אפשר לממש אותו, ירדתי לפרטים, התחלתי לעשות רשימות, לשאול שאלות, לבדוק דברים ובדיוק אז התחילו להשמע הקולות האלה בתוכי. קודם הגיע ההיגיון שואל אותי "באמת בא לך עכשו לעשות צעד שיאלץ אותך לעשות כזה שינוי גדול בחייך". ואליו מצטרפים כל משביתי השמחות הפנימיים שבתוכי ושואלים אותי אם אני באמת צריכה את זה ולמה למה למה. ואני.. הלב שלי יוצא אל הרעיון החדש והרגלים שלי לאט לאט מתחילות להיות קרות.

מה אני עושה?

למדתי שהדבר היחיד הקבוע בחיים הוא השינוי והתכונה הכי חשובה היא היכולת להשתנות, להסתגל לשינויים ולהתאים עצמי למציאות חדשה. כל אלה מאפשרים לי לא לעמוד במקום ולהתפתח.

לפני שלושים שנה אולי הייתי מדברת אחרת אבל היום אחרי שבגרתי והחכמתי ועברתי לא מעט שינויים אני יודעת שזה נכון. במבט לאחור אני רואה את ההבדל ביני לבין אנשים אחרים. וההבדל הגדול הוא בתחושת האושר, שלוות נפש ושמחת חיים שיש בי. אני יודעת ליהנות וללמוד מכל רגע, יודעת מי אני ומה גורם לי אושר וגם יודעת איך לממש אותו. יש לי כל מה שאי פעם באמת רציתי, ואני מרגישה שהיד עוד נטויה.

אני מתבוננת על אנשים שאני מכירה, את חלקם אני מכירה הרבה שנים. לא מעט מהם נראים לא מרוצים ולא שלמים עם חלק מהבחירות שעשו בחיים. כשהתבוננתי לעומק על ההבדלים בינינו, חשבתי שההבדל המהותי הוא בכך שאני עשיתי דברים שאחרים חלמו או רק חשבו לעשות. אלה שכן מרוצים הם כאלה שהלכו אחר נטיות ליבם והעזו לעשות שינוי בחייהם.

היו כאלה שחשבו ללכת ללמוד, לשנות מקום עבודה ואולי גם מקצוע – אבל מעטים באמת העזו ללכת אחר החלומות שלהם. אולי הסיבה לכך היא בגלל המאמץ הכרוך בשינוי או אולי בגלל הפחד לשנות. ואלה שרצו אבל לא עשו שינוי – אצלם אפשר לחוש חוסר סיפוק ואף יותר מכך. לפעמים פגשתי כאלה שהלכו לבדוק ולהתייעץ כדי להבין מי הם ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב, אבל הם מעטים. הרוב לא עושים את זה. הם חולמים על דברים אבל לא עושים איתם דבר כי "לא היה עם מי", "לא היה זמן ולא היה כסף". בשורה התחתונה אני מבינה שמדובר על פחד משינוי ומהתמודדויות שהוא מביא עמו.

בהלוויה אחת פגשתי בן דוד אחד שגדלנו ביחד ושלא התראינו מזמן. אחרי שנפנו האחד לזרועות השני, באה הסקרנות ועשינו השלמת פערים של בני דודים שלא נפגשו מזמן. ספרתי לו שפרקנו את המשפחה. "מה?" אמר לי מזועזע. תגובתו שעשעה אותי "בגילי אני לא מוכן לשמוע מזה. לא מוכן אפילו לחשוב על זה." אני יודעת שלכל בחירה יש מחיר. הבחירה במוכר והידוע והבטוח היא בחירה. לפעמים יש בה טוב ולפעמים פחות. לפעמים היא מביאה לחוסר מימוש עצמי ולריקנות.

אני מביטה אחורה אל החיים שלי. עברתי לא מעט. התנסיתי במעבר לערים ולארצות אחרות, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, עיסוקים, למדתי, פרקתי זוגיות ומשפחה, עזבתי את הבית. ובדרך, כשעלה הצורך והרגשתי שמשהו בי קצת מתערער, דאגתי להחזיר לעצמי את האיזון הנפשי שאבד בזמנים של משברים. למדתי להסתגל לשינויים וגם שיניתי את עצמי כשהמציאות דרשה זאת. ולמרות ששינוי זה לא דבר קל, לא היה בי פחד משינוי. התמודדתי עם מה שנקרה בדרכי. אני לא יודעת אם זו תכונת אופי או משהו שהמציאות הכריחה אותי לעשות, אבל אני יכולה להעיד שקרו לי הרבה דברים טובים בעקבות השינויים ועם הזמן למדתי להתרגש לקראתם ולהיות מודעת לאפשרויות שיפתחו בפני במצב החדש.

תקיעות, מקובעות ופחד משינוי זה דבר גרוע, אבל באותה נשימה אני גם יכולה להבין את זה. גם אני הייתי פעם ככה, נצמדת למה שיש לי ומכורה לתחושה שזה מקנה לי ביטחון והיו לי גם נימוקים כבדי משקל לזה: העבר הוא השורשים שלי, ההיסטוריה האישית שלי. במשך הזמן הבנתי שההישארות בעבר והדבקות בו מנוגדים לחיים. העבר חשוב אבל חשוב עוד יותר ללמוד ממנו, להפיק את המיטב ממנו וגם לזכור את כל הטעויות שעשיתי, כדי להשאירן מאחור. התרפקות על מה שהיה לא צריכה לעמוד בסתירה לזה שצריך להתקדם, לשנות ולהשתנות. וכשלא משתנים - משלמים על כך בדרך אחרת. או כמו שאמרה לי מישהי חכמה: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

אז אני לא רוצה להיות זו שהחיים מחליטים בשבילה ולכן אימצתי גישה של גמישות מחשבתית. אני מאפשרת לעצמי לחוות דברים חדשים, להיפתח להתנסויות שלא הכרתי בעבר, ואם אני נדלקת על רעיון שמוצא חן בעיני או אני פשוט קופצת למים ומתחילה לשחות. אני מתנסה בחוויות חדשות, מכירה אנשים חדשים ולומדת דברים חדשים.

למדתי שהשינוי הוא הוויה קבועה וכי כל שינוי מביא לגילוי וכל גילוי מביא לשינוי נוסף וככה אני מוצאת עצמי בתנועה מעגלית כזו בה אני מתנסה ומשתנה ומתפתחת ולומדת וההיכרות עם עצמי ועם העולם מעמיקה עוד ועוד. והכל נובע ממקום של בחירה.

ועכשיו אחרי כל המלל המשכנע הזה שכתבתי כאן, ההרפתקה החדשה המרגשת המדהימה שהוצעה לי דורשת ממני לקבל החלטה. יש בה את כל מה שאני רוצה אבל כבר מרגישה את הבטן שלי מתהפכת ואני מהססת. אני מזכירה לעצמי שוב את המשפט האולטימטיבי: את צריכה לבחור בין להיות זו שמחליטה לבין זו שהחיים מחליטים בשבילה.

בתיאוריה זה יופי של משפט במציאות זה משפט מבאס לאללה... חרא של משפט.