גמישות מחשבתית

1.

השבוע אמר לי מישהו שהוא אף פעם לא יקנה רכב חשמלי. לי יש אוטו חשמלי כבר כמה שנים. כששאלתי למה אמר שהוא לא יודע מה יקרה אם תפרוץ מלחמה וינתקו את החשמל ולא יהיה איפה להטעין את המכוניות.
"אתה יודע" אמרתי לו "אני אף פעם לא חושבת על הדברים הרעים שיכולים לקרות. אני רואה את הדברים הטובים שקרו לי מאז שהחלפתי לרכב חשמלי"
החשיבה שלי אופטימית. אני רואה בכל מצב את הטוב שיכול לצמוח ממנו, אני רואה את ההזדמנות, את הסיכוי שטמון בו וגם אם יש קשיים – מבחינתי הם חלק מתהליך ההסתגלות. לאוטו חשמלי יש מן הסתם חסרונות אבל היתרונות עולים עליהם, לאין ערוך..
אני חושבת אופטימי ותמיד בוחרת לראות מה אני מרוויחה מהמצב ולא את הקשיים. אני לא מתעלמת עם הקשיים, אני פשוט לומדת אותם ואת השינוי שמתחולל אצלי ואיך להתנהל מולו. 

2.

הדבר היחיד הקבוע ביקום הוא השינוי. השינוי הוא הדבר הכי מהותי בחיים שלנו. אנחנו משתנים כל הזמן, גם בזמן שאנחנו אומרים ש"קשה להשתנות" ו"אי אפשר להשתנות". החיים שלנו מוצפים בשינויים, את חלקם אנחנו יוזמים, למשל לעבור לאוטו חשמלי או לעבור דירה או ללכת ללמוד בקורס כלשהו. החלק האחר – אלה שינויים שמגיעים אלינו מבלי שביקשנו. אנחנו נפרדים ממי שהולך לעולמו, תינוקת חדשה מצטרפת למשפחה או שפיטרו אותי ממקום העבודה והתחלתי עבודה חדשה במקום חדש. 

3.

ולכן התכונה הכי חשובה שצריכה להיות לנו היא היכולת להשתנות, היכולת להסתגל למציאות החדשה ולא רק כדי לשרוד אלא כדי למנף את המצב החדש וכדי ליצור יש מאין. המשפט הזה שיכול אולי להישמע כמו קלישאה מסתיר מאחוריו את ההבנה שהיכולת להשתנות היא בעצם המפתח לחיים טובים יותר. והיא בידיים שלי. 

4.

במבט לאחור אני רואה הבדלים ביני לבין חלק מאנשים שאני מכירה. יש בי אושר, שלוות נפש ושמחת חיים, אני יודעת ליהנות אני לומדת מכל רגע. אני לא מחכה שדברים יקרו לי ואם אני רוצה משהו – אני יוזמת אותו. יש לי כל מה שרציתי ואני שמחה בחלקי. זו האמת. 

5.

לא מעט מאלה שאני מכירה ושאפילו היתה להם התחלה יותר טובה משלי בחיים, נמצאים היום במקום שהם לא מרוצים, לא שלמים עם הבחירות שלהם בחיים, מתוסכלים.. וכשאני בוחנת ממה נובעים ההבדלים – אני חושבת שהמקור הוא בכך שאני קמתי ועשיתי והאחרים רק חלמו ולא תמיד העזו. 

6.

וכשיש שינוי צריך לדבר גם על הפחד מהלא נודע. על פחד משינוי. על הפחד להתמודד. גם לי יש פחדים וגם אני לא ישנה בלילות כשקורה לי משהו ואני צריכה לשנות/לעשות, ולא משנה אם זה שינוי טוב או רע.
אבל אני בוחרת להתמודד עם זה. אני מדברת על זה, אני חוקרת לעומק את העניין, אני מתייעצת ואם צריך אני גם רוצה להבין למה זה מצמית אותי. למה זה מפחיד אותי וממה הפחד הזה נובע.

חלק מהפחד מהשינוי נובע מהתמודדות איתו. תמיד יותר נוח להיצמד למוכר ולידוע אך לכל בחירה יש מחיר והבחירה במוכר ובטוח מביאה בסופו של דבר לשעמום, לחוסר מימוש ולריקנות. אז מבחינתי עדיף להתמודד.. כי מי יודע מה ההרפתקה הזו תביא לי 

7.

כשאני מסתכלת על החיים שלי לאחור, אני רואה רשימה שלמה של דברים שחוויתי, טיילתי, למדתי, התנסיתי, שיניתי מעגלי חברים, מקומות עבודה, החלפתי מקצועות, גרתי במדינות שונות. טיפלתי בעצמי כשהייתי צריכה  להחזיר לעצמי איזון נפשי ופיזי שאבד בגלל משברים. שיניתי בעצמי כשהמציאות דרשה והעזתי לקחת החלטות לא פשוטות. הפחד משינוי תוקף אותי לפעמים, אבל באותה מידה אני נרגשת לקראת השינויים שיבואו כי אני מודעת להזדמנויות שהמצב החדש יניח לפתחי. והן שם. 

8.

השינוי הוא הבסיס לקיום שלי. החיים והזמן מושכים אותי קדימה. היסטוריה ומסורת חשובים אך חשוב יותר ללמוד מהן הטעויות שעשיתי ולא לחזור עליהן שוב בעתיד. כדי לשרוד צריך להשתנות – זה חוק הטבע ומי שלא מוכן להשתנות גוזר על עצמו סוג של כליה ונדון לחיי שעמום וריקנות וחוסר טעם. סוג של גסיסה איטית. 

9.

להשתנות כל הזמן זה אומר להיות פתוחה ללמוד דברים חדשים ולהתפתח. כשחווים שינויים ולומדים דברים חדשים מתפתחת גמישות מחשבתית. מי שמתמיד בשינויים מתמיד בגילויים. כל גילוי מביא לשינוי נוסף ולהבנה יותר טובה של עצמי ושל העולם שמסביב.. הגמישות המחשבתית מרחיבה את יכולת הבחירה שלי.

10.
גמישות מחשבתית היא בחירה בין חיים עם משמעות לחיי ריקנות, בין אושר לדכדוך, בין שגשוג לדשדוש, בין התפתחות לדריכה במקום.
וברור במה אני בוחרת...

מין משהו כזה..ספוג במשהו הזה..

מסכמת את התקופה הראשונה לחזרתי לפני כמעט חודשיים ללימודים.

שמונה שבועות שהחיים שלי הופקעו לגמרי לטובת הלימודים. נוסעת פעמיים בשבוע לאוניברסיטה ולומדת הרבה בבית. בתקופה הזו קראתי אינספור מאמרים, בעברית ובאנגלית, קראתי כמה ספרים, ביקרתי בכמה ספריות, למדתי להכיר את המודל ( MOODLE ) והגשתי 4 עבודות מתוך 5 שאני אמורה להגיש. בקורס אחר אני מגישה עבודות באופן קבוע כל שבוע. אז למרות שחלפו רק כמה שבועות מאז התחלנו ללמוד ותכף יגמר הסמסטר שקצרו אותו בגלל המלחמה, אני מרגישה שחלפה לה תקופה ממש ארוכה... ואפשר רק לדמיין איך זה מרגיש אחרי שנה..

אני מנסה להתאפס קצת על מה שעבר עלי בתקופה האחרונה. כשנרשמתי, מראש לא חשבתי שהתהליך יהיה כל כך מזמין וכל כך ידידותי. להרשם לאוניברסיטה פעם היה סיפור.. היום הכל אינטרנטי.. "ויום אחר כשתבואי ללמוד תביאי אתך את המסמכים ונעשה להם אימות במקום". וכשקבלתי את מכתב הקבלה (במייל, אלא מה..) חשבתי שזו טעות. באוניברסיטה הקודמת הכל היה מסובך ופה הכל מזמין.. ידידותי.. בגישה של לעזור לקדם את הדברים.. רק תבואי.

וכשהבנתי שקבלו אותי לתואר ממש מתקדם, חשבתי שקצת התבלבלו.. אבל אז הגיע גם האישור למלגה והבנתי שהם רציניים. ואם כך, אמרתי לעצמי שגם אני צריכה להיות כזו..

החרדה הכי גדולה שלי לפני שהשנה התחילה (והיו לי מלא חרדות.. ) היתה שמה שחשבתי על עצמי כל השנים יתברר כלא נכון.. שאני לא חכמה מספיק ושאין לי את מה שנדרש כדי לעמוד בעומס הלימודים, שאני יכולה לשחק אותה כאילו זה אמיתי אבל זה לא אמיתי באמת וסתם היו לי חלומות על ללמוד ולהגיע למשהו.. ואולי בגלל זה שקלתי שלא להתחיל בכלל את ההרפתקאה הזו.. להגיד תודה ולקפל את הזנב בחזרה.. ולחזור למקומי בשקט.. ואז דברתי עם הילד שלי והכל נרגע..

התקופה האחרונה מלמדת אותי שמוקדם להסיק מסקנות. עד כה זה כל מה שחלמתי עליו. שיעורים מעניינים. מפגש עם נושאים מרתקים, מרצים טובים, סטודנטים מגניבים מכל הגילאים ואני לא הכי מבוגרת שם, להפתעתי. ואני מצליחה לדבר ולהשמיע את דעותי ולהיות בעניינים ולהכין שיעורים משבוע לשבוע ולראות שאני ממש מתקדמת.. אני מרגישה את התשוקה ללמוד שמתעוררת בי ואני אומרת לעצמי כל פעם מחדש - את עושה את זה! אפילו הקולות החרדתיים נעלמו וכל מה שאני צריכה זה לאפשר לעצמי להנות מהחוויה האדירה הזו !

אני לא כותבת את כל זה כדי להתרברב אלא כדי להגיד, שכל פעם אני לומדת את זה מחדש, שאם יש משהו שאני יודעת שהוא נכון בשבילי, שהוא האמת שלי, ואפילו אם הדבר הזה נראה לפעמים כל כך רחוק, בלתי אפשרי, ואולי גם לא מושג - מכל הסיבות שבעולם, אז שווה לא לוותר על זה.

ומהרגע שהחלטתי שאני לא מוותרת, אני מרגישה שזה כל כך שווה שבא לי לצעוק את זה.. 

 

ועכשו מה.. מה עכשו..

 

זו היתה הרגשה מוזרה לצאת מהשער בידיעה שזו הפעם האחרונה ושלא אבוא לשם יותר.

יצאתי מהשער ברגשות מעורבים. הייתי עצובה ושמחה ובעיקר היתה לי תחושה של הכרת תודה על ההזדמנות שהיתה לי פה. ליוויתי אותם תקופה משמעותית. בשנים שעבדו ביחד הפכנו למשפחה קרובה, עברתי איתם הרבה דברים, הכרתי את כל הסיפורים האישים, השמחות, המשברים, ההתלבטויות. ותוך כדי, בהיבט הארגוני, קרו שם דברים ממש מרגשים.. חלו שינויים משמעותיים בכל מה שרק אפשר לחשוב עליו. כל זה בזכות המנהל שהאמין בתהליך, נתן לו צ'אנס והאמין באנשים. ואיזה אנשים.. שחלמו וגדלו והתעצמו והעזו. את כל זה ראיתי מתרחש ממש לנגד עיני. להפרד עכשו זה היה קצת כואב אבל זה היה נכון. נפרדנו בטוב והיה גם קצת עצוב..

עכשו אני בתקופה של ריק, יש בתקופה הזו הרבה שקט ומנוחה אבל גם לא מעט שאלות ומחשבות על לאן הלאה. הכל מעורבב, אני בודקת מה זה בשבילי להיות באי עשיה, להיות באי ודאות.

תקופות של אי ודאות מעוררות אצלי הרבה שאלות על מה שאני צריכה, על נכון לא נכון, מה משרת אותי ומה פחות. לא פעם אני מרגישה שאי עשייה עושה לי סמנים קלים של דיכאון ואז אני אומרת לעצמי שאני חייבת לפתח את שריר ההכלה שיעזור לי להתמודד טוב יותר עם סיטואציות של חוסר ודאות.

ברור לי שתקופות כאלה של חוסר ודאות הן שלב הכרחי כדי ליצור משהו חדש. אבל מה החדש הזה? מה בתוכי רוצה להיווצר? מה הנשמה שלי מבקשת כרגע... את זה אני רוצה להבין.

אני הולכת אחרי הלב שלי. הוא אומר לי מה אני צריכה ומה אני יכולה, אני מנסה להבין לאן הוא מנווט אותי. החלטות מהלב זה סוג של הימור שאומר שעלי להתחבר לאינטואיציה הפנימית שלי, לסמוך עליה ולהקשיב לה. הלב מוביל אותי מבלי שאדע לאן, ותוך כדי אני מרחיבה את השריר של היכולת לשהות באי ודאות ומגלה שזה שריר אלסטי. הוא מתרחב לפי מה שאני מאפשרת לו. התמסרתי ללא נודע ומבחינתי כל תוצאה תהיה טובה עבורי.

להרגיש בשבילי זה יותר חשוב מהשכל. הרגש הוא יותר מדויק השכל יש לו יותר הטיות ושיבושים. גם החיבור לקרקע הוא חשוב ולכן אני מחפשת את האיזון בין השניים.

היום, כשהכל אינטנסיבי, הכל 'כאן ועכשיו', והחיפוש אחר דברים שיתנו סיפוק מיידי הפך לעיקר. אני שואלת את עצמי מה אני אוהבת לעשות. אני אוהבת להתלהב מדברים חדשים, להתאהב בהם. למידה ממלאת אותי, יש בי סקרנות ללמוד ולהתפתח, לצבור חוויות ולהעז לעשות דברים שלא עשיתי בעבר. כדי להתנסות בחוויה רחבה יותר.

מסקרנים אותי אנשים שמוכנים לעשות שינוי, לבחון באומץ תפיסות ישנות ולהתמודד איתן. אני אוהבת מפגשים עם אנשים שמגיעים איתם לשיחה מעמיקה ואינטימית, שיחות שבהן אני מקלפת עוד קליפות בתוכי ולומדת עוד משהו על עצמי.

אני שואלת את עצמי מה אני רוצה להרגיש בשנה הקרובה, אילו חוויות אני רוצה לחוות.

אני רוצה להתנסות בכל דבר ולראות מה מתאים לי,

לבחון מה מעורר השראה.

לגלות מה נותן לי חופש

כדי למצוא את התשובות אני צריכה להתרחק ולבחון את הדברים. יש יותר מדרך אחת נכונה להגיע לדברים.

המסר הוא: עכשו. אין זמן אחר

אחרי שאני כותבת את כל זה יש אצלי התבהרות פנימית. אחר הצהרים אכתוב את הבקשה למילגה שמנקרת אצלי עמוק בראש.. עלי להרחיק מתוכי את הקולות שאומרים לי לוותר ולשים סימני שאלה איפה שיש סימני קריאה.

יום חופש

 

מוקדם בבוקר לפני שיתחיל המרוץ הגדול אני יוצאת להליכת בוקר. הקור שמקדם את פני מעיר אותי סופית ומעביר אותי בבת אחת מחום הבית והשמיכה אל המציאות המטלטלת בחוץ. אף פעם לא אהבתי קור.  

אין ברירה אני אומרת לעצמי כשאני גומאת במהירות. את הצעדים במסלול היומי שלי. הצעדים המהירים גורמים לקרירות של ההתחלה להתפוגג וחמימות נעימה מתחילה להציף אותי. אני כבר יודעת שתכף יהיה לי כל כך חם שאני אתחיל להתפשט ב-7 מעלות של הבוקר. הקצב המונוטוני של ההליכה מעביר אותי אל מה שמחכה לי ביום הזה, הנסיעה לרמת הגולן, הפגישה החשובה עם משה על התכנית שכתבנו ביחד, הסדנא שאעביר בצהרים לצוות ההנהלה, כל שאר הישיבות שקבעתי במהלך היום. רשימה שלמה יש לי בראש. אני עוברת על הדברים אחד אחד כדי להיות בטוחה שהכנתי את עצמי לכל מה שמתוכנן לי ביום הזה.

כשאני גומרת להיות כל כך יעילה אני כבר קצת חסרת נשימה. עכשו הגעתי לעליה הגדולה ואני הולכת מהר מנסה לשמור על הקצב של קודם ובקושי נושמת, אבל אני לא מוותרת. עוד כברת דרך לא ארוכה לפני ואי אפשר לוותר עכשיו.

באמצע העליה אני נזכרת שהאיש שלי אמר לי אתמול שבשבוע הבא הוא נוסע לשלושה ימים לחו"ל. כשבקושי יש לי אוויר בעליה הזו חולפת במוחי המחשבה שבימים האלה אני אהיה לגמרי לבד. הבן הצעיר סוגר שבועיים בבסיס בטירונות, הילדה מטיילת בחו"ל והגדול כבר מזמן לא גר בבית.

המחשבה על הימים האלה שאהיה לבד מציפה אותי בכזו שמחה עד שבקושי הרגשתי שאני מטפסת את קצה ההר הזה וכבר נמצאת בישורת המובילה הביתה..

כמה ימים לבד לבד לא היו לי מזמן והפעם, הפעם, אני מחליטה, אעשה בהם חופש לעצמי, אעשה כל מה שחלמתי ולא יצא לי לעשות. אקח חופש מהעבודה ואסע למקום הזה שאני תמיד רואה מרחוק, נמרוד שמו, שבכל פעם שעברתי לידו בדרך אמרתי לעצמי "לפה אני חייבת לבוא" אבל לא יצא לי. אקבע עם מירי וזהבה. אני כבר מזמן מתכננת להכיר ביניהן ועכשו יש הזדמנות.  אציע להן שניסע יחד לשוק בעכו ונבלה שם את היום. המון רעיונות קופצים לי בראש כשבדיוק הגעתי הביתה. יש לי מספיק זמן לתכנן, אני אומרת לעצמי, כשאני בהתארגנות של הבוקר, אורזת את היום שלי בשקיות ניילון, לפי משימות, מקפידה שלא לשכוח כלום. 

הימים הבאים עד לנסיעתו עוברים עלי בלי שתכננתי דבר. מפעם לפעם מבליחה בראשי המחשבה שאני צריכה לתכנן אבל הכל נדחה. אני אומרת לעצמי שבערב, כשאהיה יותר פנויה אקדיש לזה זמן ואתכנן. תחושת החופש הזו עושה אי סדר במחשבות. מצד אחד שמחה מציפה אותי ומצד שני הקול הזה שאומר לי "תכנני. תכנני". דבר אחד החלטתי לעשות מיד. אני מודיעה בעבודה שבימים האלה אני ביום חופש.

את בוקר היום הראשון אני מתחילה בקפה וקריאת עיתון. עד שירתחו המים אני מסדרת את הבלגן במטבח, שוטפת כלים, ממיינת את הכביסה ומפעילה את המכונה. רעש המכונה הסוחטת עושה לי הרגשה טובה, כאילו אני מסתובבת איתה באיזה קרוסלה בין ארץ לשמים. אחר כך אני אומרת  לעצמי שרק אטאטא ואז יהיה לי זמן לשבת עם העיתון והקפה. בדיוק כשאני מכינה לי קפה ויושבת סוף סוף עם העיתון אני נזכרת שאין לי אוכל לצהרים, מתלבטת אם לצאת לאכול בחוץ. כולם נמצאים עכשיו בעבודה ואין לי חשק ללכת לבד. אני מכינה משהו בבית ואומרת לעצמי שאולי בערב יהיה לי עם מי לצאת לקפה. בדיוק המכונה גומרת לעבוד ואני ממהרת לתלות את הכביסה כדי שלא תתפוס ריח לא טוב במכונה הסגורה. איזה מזל שאני לא עובדת היום כך שאני יכולה להספיק הרבה..

הערב נגמר כשאני נרדמת מול הטלוויזיה. בשעה אחת עשרה אני שמה לב שלא תכננתי את היום שלמחרת. יום החופש הראשון שלי תכף נגמר וחולף במוחי רעיון שיהיה נחמד להחליף חדר ולישון הלילה בחדר אחר בבית, ועד שהאיש שלי יחזור, אשן בכל לילה בחדר אחר.. אני עוברת בין החדרים של הילדים, מנסה להחליט איפה יהיה לי הכי נעים לישון הלילה. קשה לי להחליט אבל בסוף אני בוחרת בחדר של הילדה. אני אוהבת איך שסדרה את החדר ואת המצעים שלה. 

למרות המיטה הנוחה אני לא מצליחה להרדם. באמצע אני יורדת להביא את הכרית שלי. זה עזר קצת. אחרי שעה ארוכה של סיבובים מצד אל צד, אני נרדמת. קמתי כל כך עייפה שאני מחליטה לוותר על הליכת הבוקר הרגילה. אין לי כוח למנת הקור היומית הזו אחרי שבקושי ישנתי.

איזה מזל שגם הבוקר אני לא צריכה לרוץ לעבודה. עוד כמה משימות קטנות ואוכל לשבת לי ולהתפנק. אני אומרת לעצמי שמגיע לי להתפנק. לפני זה אלך לבדוק אם הכביסה כבר יבשה, אני לא אוהבת להשאיר אותה בשמש הקופחת כי הצבעים דוהים. אולי אקח שתי עוגיות קטנות יחד עם הקפה והפעם באמת אתחיל את הבוקר עם העיתון, גם עם זה שלא הספקתי אתמול.

ממש כיף שאני לא צריכה לרוץ הבוקר ואני יכולה להנות מקצב יותר נינוח ולעשות הכל בלי לחץ. רגע, מישהו מחפש אותי בטלפון. זה החייל. הוא אף פעם לא מתקשר בשעה כזו.

"כן", אני עונה, "ממתי אתה חולה? הבנתי, אז 5 גימלים בבית? מאיפה לאסוף אותך?"

מזל שאני בבית, אני אומרת לעצמי, יש לי בשר במקרר שאפשר להכין ממנו קציצות, הוא מאד אוהב אותן עם רוטב סמיך שאפשר לטבול בו את הלחם. אני יכולה להעמיד סיר על הגז עד שאצטרך לנסוע להביא אותו. את העיתון אני אקרא בסוף השבוע. בטח יהיה לי יותר זמן פנוי.

מוקפת בנשים

 

בשעה 11 בלילה השכנים בבית שליד סגרו את התריסים הרמטית. הם כבר הבינו שהערב לא יהיה שקט עד שחבורת הנשים בבית שליד תסיים את החגיגות שלה. מבחינתנו העולם מסביב לא היה קיים. היינו רק אנחנו והתכנית האמנותית שגובשה לחגיגות יום ההולדת, ושמרגע לרגע התבררה כמשהו שהוציא אותנו מאיזון לגמרי. וכל זה היה בלי יין. היה שם יין אבל כמעט אף אחת לא נגעה בו.

חגיגת יום ההולדת המשולשת שהתחילה הרבה לפני בהכנות ובתכנונים, הגיעה לשיאה בערב ההוא, שנמשך מבוקר אחד עד לצהרי היום שלמחר.

ביום הזה נפגשנו בבית שעל שפת הכנרת. החגיגות היו מתוכננות להתחיל בערב ואנחנו היינו עסוקות בהכנות. טבלנו בכנרת, כמה סיבובי קפה על המרפסת, התארגנו לארוחה משותפת, עשינו סבוב לראות מה חדש בחנות יד שנייה, צעדנו במסלול סובב קיבוץ, קשקשנו וצחקנו עד שהבטן שלי כאבה. אחרי שחזרנו מהבילוי במסעדה, התחילו רשמית החגיגות לשלושת כלות השמחה. קודם הצצנו בתמונות חתונה שחלק הביאו. היה נחמד להעלות זכרונות מימים של פעם, כשכולנו נראינו אחרת.. ברכנו את החוגגות, פתחנו קלפים, שיחקנו, רקדנו ושרנו, וצחקנו עד שכבר  לא יכולנו יותר..

חלק מן המשתתפות הכרתי קודם והיו גם נשים שלא הכרתי. המהירות שבה נוצר קשר זו עם זו היתה מדהימה. תקשורת בין נשים זה משהו שמתנהל באופן אחר, בחוקיות בלתי מוסברת. רגע אנחנו זרות ודקה אחרי-כן אנחנו בשיחה כאילו הכרנו שנים קודם.

תוך שאנחנו מתארגנות התחילו מעגלי שיחות של שתים, שלוש וארבע וזה היה כל כך ברור שכשנשים נמצאות לבד הן נפתחות הרבה יותר, מתחברות לעצמן, כנות יותר ביחס לעצמן ויש שם את כל הדברים האלה שהם כל כך חיוניים שייווצר חיבור אמיתי.

והיו שם אינטימיות וכנות ואמת, מסוג הדברים שעושים לי טוב בפנים ושנותנים לי הרגשה שאני יכולה לבוא כמו שאני ולדבר על הכל, גם על הקשיים, גם על מה שלא כל כך מצליח ולשתף.

היו שם שיחות של היכרות ושל השלמת פערים מהפעם הקודמת והיו שם קטעים... חתיכת קטעים של כנות ושיתוף בפחדים ובהתלבטויות, ללא עין בוחנת או ביקורתית של חלק מהגברים שנשארו בבית ולא הפסיקו לשלוח סמסים ולהתעניין איך אנחנו מבלות..

אני ממש מרגישה איך אני מכוונת לשם, לקשרים שבהם אפשר לנהל שיח אינטימי ולהגיד אמת אחד לשני. בלי פוזות. אחרת זה לא מעניין.

קשה למצוא גברים לשיחות כאלה.

יש. יש גם גברים טובים אבל משהו בדרך בה הם חושבים, מקשה עליהם ליצור תקשורת מיידית אלא אם כן הם מספרים זה לזה מה עשו בצבא, או מפגינים בקיאות בטיולים לכל מיני מקומות בחו"ל או שהם עושים על האש ביחד.

בגלל שיצא לי בזמן האחרון להפגש עם כמה וכמה, הכרתי יותר מדי גברים כאלה. אני לא אומרת שכולם כאלה, פגשתי לא מעט גברים טובים, אלא שלא היה לי בשנים האחרונות יותר מדי מזל לפגוש כאלה שאפשר לנהל איתם משהו שכזה.

כולם נחמדים אבל חלקם תקועים בספורים של מה שהם עשו צבא (לא בקבע! בסדיר..) איש אחד שפגשתי לאחרונה ספר לי במשך רבע שעה על אימוני השחיה שלו בבריכה ועל המדידות שהוא עושה בעזרת השעון החדש שרכש לשם כך. אחר שאל אותי על מה בנות מדברות וכמה הן באמת משתפות ואם זה לא משעמם. אני חושבת שהוא התכוון לשאול אם אנחנו מדברות על סקס ונושאים הקשורים בסקס. לכי תסבירי לו שסקס ממצה את עצמו מהר. יותר מדי מהר..

אחרים מדברים עצמם לדעת תחת הכותרת "אני ואני ואני.." ובכל פעם שאני מנסה להשחיל איזו מילה על עצמי, אני נקטעת על ידי המדבר שמספר עוד ועוד על עצמו. ואז ברגע בלתי צפוי הוא יכול להגיד: "ספרי לי משהו שאת רוצה שאדע עליך" אופס.. כמעט שבא לי להגיד שאני בכלל לא רוצה שידע עלי משהו אבל אני מתעשתת ושואלת, מה אתה רוצה לדעת ואז מתברר שמרוב שהוא עסוק בלשווק את עצמו אין לו מושג מה הוא רוצה לדעת.

אני מוצאת עצמי לא פעם מנהלת שיח מהסוג שממש אין לי רצון ועניין להיות בו. מה לעשות, יש דברים שאני כבר לא מתלהבת מהם.

במפגשים עם נשים, הדיבור הוא אחר. הדיאלוג פתוח ומשתף. נשים מביאות עצמן ממקום אמיתי ופתוח, וזה משדרג את היחסים ברמות שקשה לדמיין וכן - גם את החיים.

ואז אני מוצאת את עצמי במפגש כזה של תשע נשים, אחת יותר עוצמתית מהשניה, עם סיפורי חיים מרגשים, באווירה מפרגנת ופתוחה, במקום הכי יפה שאפשר לחלום עליו, מקשיבה לרחש השיחות שמתנהלות מסביבי שמתערבב בצפירת הספינות המשיטות את הצליינים בעקבות ישו, והיופי הזה מכה בי בכל רגע מחדש. הירוק כל כך ירוק והכחול אפילו עוד יותר כחול, והשיחים בתוך הים שעליהם מקננות הצפורים, נראים כאילו יצאו מאיזו גלויה מצויירת. והמפרשיות ממלאות את המים בתנועה ערה כשהרוח מתגברת. אני יושבת על מרפסת הבית הנושק למים וחושבת שאלוהים בטוח אוהב אותי אם הוא זימן אותי לחוויה כזו טובה ומרגשת.

מאחורי הקלעים של החיים שלי..

Photo by Soundtrap on Unsplash

השבוע התראיינתי לפודקאסט שעסק בחיים החדשים שלי. לפני השיחה עצמה, שהייתה מעניינת מאד (קישור אצרף כשהפודקאסט יעלה לאוויר) קראתי את כל מה שכתבתי על עצמי בתקופה האחרונה. זו היתה הזדמנות להתבונן על מה שעבר עלי בשלוש השנים האחרונות. ממש יכולתי לראות איך המצאתי את עצמי מחדש...

הדבר הכי חזק שעלה לי ממה שקראתי הוא החשיפה.. יכולתי לראות את זה קורה, את התהליך שעבר עלי, שגרם לי להיות מוכנה להיחשף עוד ועוד. הבנתי כמה כוח זה נתן לי ואיזו עוצמה יש בזה שלא צריך להסתתר כל הזמן. הסתכלתי על התהליך שעברתי, ראיתי את השפעתו עלי, את המעמקים שאני שהגעתי אליהם. התבוננתי באומץ על דברים שפעם לא יכולתי להתקרב אליהם, חלקם כואבים מאד וראיתי איך לאט לאט אני מתחילה להיות מסוגלת לגעת בהם.

הנה כמה תובנות שלי שעלו בתוכי בעקבות הדבר הזה שעבר עלי (לא לפי סדר חשיבות):

1.     אף פעם לא הייתי זו שמסתכלת על האחרים ומקנאה במה שיש להם. תמיד הייתי מאושרת במה שיש לי וככה גם עכשיו. יש לי היום בדיוק מה שאני צריכה, אני מצמצמת את הרכוש שלי ומרחיבה את החוויות וזה עושה לי המון שמחה בלב.

2.     אני מחשיבה את עצמי כמי שלוקחת אחריות על החיים שלה, בכל היבט שאפשר. כשהבנתי שאיש העזרה והתיקונים לא יהיה כאן בשנים הבאות, הלכתי להעשיר את הידע שלי בקורס לתיקוני בית "קלי קלותא". עכשיו אני יודעת לעשות כל מה שצריך בבית ומה שאני לא יודעת – אני שואלת.

3.     האנשים שאני אוספת סביבי במהלך החיים הם הדבר הכי משמעותי שיש לי. אני יודעת שיש לי השפעה על אנשים. בדרכי ליוויתי לא מעט אנשים שהגיעו להישגים בעקבות הקשר שנוצר בינינו. הם האמינו בי והלכו איתי ביחד. הקשרים שיצרתי הפכו אותי לאדם שאחרים מעריכים ורוצים בקרבתי.

4.     ההתנדבות זה הדבר שהכי העשיר את עולמי בשנים האחרונות. ב"פעמונים" למדתי את המשמעות של להתנהל נכון כלכלית. בדיעבד זו היתה בשבילי הכנה לקראת החיים החדשים שלי. בסה"ר למדתי לחדד את כלי הקשבה שלי ולהיות שם בשביל האחרים, ממקום אמיתי. עמותת התיירות גרמה לי להכיר יותר טוב את מקום מגורי ולהתחבר למעגלים חברתיים מקומיים. הכרתי אנשים נהדרים ובניתי מעגלים חדשים של חברות, שזה לא דבר של מה בכך בגילי. היום אני מבינה שיותר משתרמתי – נתרמתי.

5.     "פעמונים" שווה סעיף בנפרד. המפגש עם "פעמונים" היה סוג של מהפכה בשבילי. ב"פעמונים" למדתי את עוצמת התהליך. למדתי שאין קיצורי דרך אבל אם אתה מחוייב אז הכל אפשרי. למדתי להיות מדוייקת יותר, מחושבת יותר ומתוכננת יותר. הדבר הביא אותי לעצמאות כלכלית ועצמאות כלכלית היא חופש, במובן הכי רחב של המלה.

6.     אין זמן אחר. יש עכשו. אני מוכנה להעז ולקחת סיכונים. אני גם מוכנה להיכשל. זה לא מפחיד אותי.

7.     אף פעם לא מאוחר מדי לשום דבר. אין דבר כזה גיל שהוא "נכון" למשהו. הזמן הכי טוב הוא עכשיו. יש רק עכשיו. אני מתנסה עכשיו בתחביבים חדשים, גיליתי את הים, טעמתי אהבה חדשה, אני בונה יחסים חדשים, טובים יותר עם הילדים שלי ומגלה את עצמי מחדש. 

8.     אני מקשיבה לאינטואציה שלי. לא פעם אני אומרת לעצמי שאולי החלטתי מהר מדי וכדאי לנסות, אבל תמיד אני לומדת שמה שחשבתי בהתחלה התברר כנכון בסוף.

9.     איש יקר אחד לימד אותי "כשיש ספק אז אין ספק". המשפט הזה התברר כנכון לגבי כל דבר בחיים שלי. כשאני מתמהמהת אני מבינה שזו לא הדרך הנכונה בשבילי לבחור בה. כשאין לי ספק - אני מחליטה מהר.

10. אין דבר כזה החלטות טובות. אף פעם אי אפשר לדעת מראש אם החלטה כזו או אחרת תהיה טובה יותר. אבל אני כן יכולה לדעת אם טוב לי איפה שאני נמצאת כרגע. אם לא טוב לי אז ההחלטה לזוז משם היא הנכונה יותר עבורי. לעמוד במקום או לא להחליט זו אפשרות גרועה כי במצב הזה, בדרך כלל, החיים יחליטו בשבילי. אני לא אוהבת כשהחיים מחליטים בשבילי כי אז אין לי יכולת להשפיע על התוצאה.

11. בעקבות השינויים הגדולים שעשיתי בחיי אומרים לי שאני אמיצה. אני מרגישה שעשיתי את ההחלטות הנכונות בשבילי, את מה שהיה חייב לקרות. האלטרנטיבה של לא לעשות ולהישאר במקום, היו לה מחירים שהם הרבה יותר יקרים ממחיר השינוי.

12. העבודה הכי קשה שעשיתי היא העבודה על עצמי. להתבונן באומץ וגם בכאב על מי שאני. החקירה הפנימית הזו, היא דבר מאד מטלטל. לא את כל מה שפגשתי – אהבתי. אני מרגישה שהיא גרמה לי להכיר את עצמי טוב יותר ולאהוב את עצמי יותר.

13. הטיפול. כן הטיפול. אני אישית חושבת שכל אחד צריך טיפול. אישי. לא זוגי ולא משפחתי. אחד על אחד, מול מי שיודע.ת לשקף לך את מה שעולה ממה שאת מביאה. לא פעם זה מאד מטלטל אבל הערך של זה לחיים הוא עצום.
להיות בתהליך שגורם לך להכיר את עצמך טוב יותר, להתמודד עם מי שאת לאורך השנים, להרגיש טוב יותר עם מי שאת, לקבל את עצמך, לאהוב את עצמך ולהיות מאושרת יותר, זה דבר שווה ביותר. אני מרגישה שזו המתנה הכי גדולה שיכולתי לתת לעצמי.

14. תוצאות זה דבר חשוב אבל הדרך חשובה הרבה יותר. הסיפוק בהשגת תוצאה הוא זמני ורגעי. הדרך היא שנשארת איתי עוד זמן רב וגם והחוויה שהיתה לי כשעשיתי אותה. טובה או לא. היום אני ממוקדת בדרך ורוצה להנות מהחוויה שאני עוברת.

15. פרויקט המינימליזם בו השתתפתי, שבו בכל יום נפטרים מחפצים לפי היום בחודש (ביום הראשון – דבר אחד וביום השלושים – 30 חפצים) חזר והבהיר לי כמה אושר טמון במרחב הפנוי. בהזדמנות הזו נפטרתי מדברים ושימחתי אנשים שקבלו את מה שוויתרתי עליו.
ככה זה גם בחיים, מה שאת כבר לא צריכה יכול להיות אושר גדול לאחר.

6 ימים של שכרון חושים - CORFU 2022

1. קצת גיאוגרפיה

האי קורפו )ביוונית "קרקירה"( נמצא בצפון מערב יוון, בים האדריאטי בין יוון לאיטליה, ונחשב לאחד מהיפים שבאיי יוון. צורת האי דומה למגל ושני רכסי הרים גבוהים מחלקים אותו למספר אזורים – המגוונים מאוד מבחינת הנוף והטבע: החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו.

2. "שביל קורפו"

"שביל קורפו" הינו שביל הליכה ארוך שסומן בשנת 2001 וחוצה את האי מצפון לדרום. השביל באורך 220 ק"מ, מחולק לעשרה מקטעים ומתוכנן בהתאם להליכה של 10 ימים. השביל כמעט ואינו מסומן ומבוסס בעיקר על כבישים צדדיים, דרכים חקלאיות ומעט שבילי הליכה. הסימון של השביל אינו הסימון האדום לבן הסטנדרטי באירופה ולמעשה השביל כמעט ואינו מסומן.

בטיול שלנו נבחרו הליכות במרכז וצפון האי בסגנון הטיול הנודד כשאנחנו לנים בבית מלון מקסים בכפר קטן בלב ההרים. את סיום ההליכה חגגנו בעיר הבירה של האי קרקירה. 

3.  הליכות בניחוח ספרות

האי מפורסם בזכות ספריו של ג'ראלד דארל שהתגורר עם משפחתו באי וכתב רבות על האנשים ובעיקר על הטבע והנופים המופלאים שבו. המפורסם ביותר הוא הספר "משפחתי וחיות אחרות" אותו פגשנו רבות על השביל. הספר זכה לתרגום מחודש בימים אלה והקריאה בו ממש מרנינה.

בכל עצירה, אורן היה שולף את הספר מן התיק, מקדים לו סיפור קצר ומקריא את הקטע הרלוונטי מן הספר. על השביל פגשנו גם את "זורבה היווני" ועוד סיפורים רבים מן המיתולוגיה היוונית שליוו אותנו לאורך כל המסלול. וככה התערבבו להן ההליכות שלנו עם מיתוסים ואגדות מהמיתולוגיה, מתובלות בסיפורים על האי כשעל כולם מסתכלת דמותו של זורבה היווני.

מכל הסיפורים נשארתי עם המלצה אחת שטובה גם לכאן: לא להרדם תחת עץ הברוש. מי שנרדם תחת הברוש שלא יתפלא לתוצאות שהוא קם אליהן (לסקרנים זה מופיע ב"משפחתי וחיות אחרות").

4. כל היופי הזה

עדיין מעכלת את כל היופי שפגשנו בדרך.

זה היה מסע שהיה בו הכל: הליכות במרחבים פתוחים, עליות מאתגרות בסופן פגשנו נופים עוצרי נשימה וירידות תלולות שחייבו לרדת בזהירות, אינסוף ים מכל הכיוונים, רחצה על הדרך במימי התכלת, עשרות חופי רחצה, אחד יותר יפה מהשני. כפרים של היום וכפרים של פעם שננטשו בחלקם ורזורטים לתיירים שמכסים כל חלקה טובה לאורך החופים.

שקיעות יפות כל כך ואור עד תשע וחצי בלילה.

הרבה זיתים ויין ואוכל טוב, ופיקניק פה ושם בנקודות תצפית יפות.

וחברים טובים למסע. זה הכי חשוב!

חזרנו ישר לקיץ הישראלי הלוהט מכל הבחינות. ראש ממשלה אחד הלך ואחר בא במקומו. אין רגע דל.

5. מערכות יחסים

הנסיעה לקורפו בקבוצת הזו שאני הולכת איתה כבר 14 שנים, אפשרה לעצור, לנשום, להתבונן פנימה וגם להסכים לגעת בקשרים שלנו בתוך הקבוצה שיש בהם אתגר, מורכבות, ולהבין מה בתוך עצמי פתוח לשינוי ותנועה.

ביומיום אנחנו מתנהלים במערכות יחסים מבלי לתת עליהן את הדעת יתר מדי. הנסיעה הזו היתה הזדמנות חד פעמית לבחון את הכל מקרוב, להתבונן על היחסים שלי עם החברים בקבוצה ועל האופן בו אני מקבלת החלטות ומובילה את עצמי. גיליתי לא מעט דברים שאהבתי. וזה היה מרתק.

5. להתמסר

שאלתי את עצמי מתי יצא לי להרגיש בפעם האחרונה, באמת להרגיש, להתמסר לרגש, לתת לו מקום בגוף, בתודעה, לתת לו ביטוי חיצוני. בקורפו היו לי לא מעט רגעים מתמסרים שכאלה שאפשרתי לעצמי להיות שם.

הרגעים הכי מתמסרים היו ביום ההולדת שחגגנו לחומי. היו בערב הזה המון רגעי צחוק ושמחה ספונטנית שהתפרצה. מצאתי עצמי רוקדת על הרחבה בלי לדפוק חשבון ושרנו עד כלות ... עד שלא יכולנו יותר.. זה היה מרגש מאד.

גיליתי שהזדמנות לגעת ברגש, לצלול איתו פנימה ולהתמסר, היה בזה הרבה אושר.

6. להקשיב לקול הפנימי שלי

בשבוע הזה, הרגשתי את הקול הפנימי שלי מדרבן אותי לצאת מאזורי נוחות. אני כבר מכירה אותו מקודם. זיהיתי בתוכי את הקול הזה המניע אותי קדימה ונעניתי לו בשמחה. 

7. אינטימיות

נסיעה בקבוצה של חברים טובים יש בה המון אינטימיות רגשית אינטלקטואלית וחווייתית .

בהליכות בשבילים ובשיחות עם האנשים, מצאתי עצמי משתפת מחשבות ורגשות שלי וחשתי שזה היה ככה גם מצד האחרים. שעות של שיחות עמוקות עם חברתי לחדר הובילו את שתינו לתובנות משמעותיות...

אנשים הרגישו נוח לחשוף דעות ונקודות מבט שונות גם אם הן לא תמיד פופולריות (פוליטיקה למשל)

יש אצלנו קטע שנקרא "פייטן השביל" בו אנשים מביאים משהו מעצמם לקרוא בדרך ולדבר עליו עם הקבוצה. הפייטנות הזו זימנה לנו רגעים יפים ושיחות טובות סביב מה שאנשים בחרו להביא. היתה גם התארגנות מיוחדת סביב יום ההולדת שתכננו לחגוג וזה היה מרנין לב.

ומעל כל זה חווינו אינטימיות שנוצרה מהחוויות המשותפות שהתחברו לזכרונות שיש לנו ממפגשים קודמים שהעצימו את הקשר והחיבור עם האחרים. זיכרונות משותפים וחוויות משותפות הם שיוצרים את הערך המוסף של היחסים שבינינו. חלקנו בינינו הרבה רגעים מרגשים ומשמעותיים.

8. סוף הטיול

כל טיול מסתיים בסוף. אחרי 6 ימי הליכה גם הטיול שלנו הסתיים.

קורפו היתה מדהימה מכל הבחינות, אבל אני הרגשתי שבשבילי היא היתה רק רקע למסע הקבוצתי המיוחד שלנו ולחוויה שעברה עלינו שם. זה לא היה דומה לשום דבר שחוויתי בעבר.

אנחנו חוזרים לתכנית ההליכות שלנו בארץ עם טעם אחר. עכשיו כשנפתחו בפנינו המרחבים על כל המשתמע מזה, אולי תהיה כאן התחלה של משהו חדש שטרם התחיל להתגבש...