25.5.2021

שתיקות

קבענו בתחנת הדלק של קיבוץ מורן בשבע ורבע. בשבע ועשרה הוא שלח סמס שהוא מתעכב. חישוב מהיר של הזמן שיש לנו עד לישיבה הראשונה, כולל הנסיעה, הראה שאין סיבה להילחץ במידה והוא יגיע בדקות הקרובות. גם דיווחי התנועה ברדיו בישרו טובות. הוצאתי ספר מהתיק ושקעתי בקריאה. בשבע שלושים וחמש עוד לא היה סימן ממנו. כבר היה לי ברור שלא נגיע בזמן לישיבה הזו שהוא קבע ושעבדנו על הכנתה לא מעט. התקשרתי לבדוק כמה זמן יתעכב אבל הטלפון צלצל ארוכות ללא מענה. "אני תכף מגיע" בישרה לי הודעת סמס קצרה. עכשיו כבר הייתי ממש חסרת סבלנות.

אנחנו שותפים לקאר פול, פעם הוא ופעם אני. אני תמיד בזמן אצלו כל פעם יש סיפורים. "הפעם אני לא מתכוונת לשתוק", אמרתי לעצמי, "כשהוא יגיע אגיד לו מה אני חושבת על העיכוב הזה". נאומים שלמים עברו לי בראש, איך אתחיל ושהבטחנו וכמה זה לא בסדר. בשעה שבע וארבעים ראיתי מרחוק את המכונית שלו מתקרבת. הוא דיבר בטלפון, עוד רגע התעכב ונכנס למכונית שלי.

"בוקר טוב" אני אומרת ומחכה שיגיד מילה. הוא שותק, מוציא מהתיק שלו בספסל האחורי את היומן, מארגן את הדברים וממלמל משהו. "אפשר לנסוע?" אני שואלת "רגע" הוא עונה, מתרווח על הכסא ופותח את היומן "סעי". הדרך מוכרת לשנינו. יש לנו הרבה זמן ביחד על הכביש ושעות של שיחות על עבודה ותכנונים וגם דברים אישיים מאד. בזווית העין אני רואה שהוא מחפש משהו, מעביר כמה דפים קדימה ואחר כך אחורה בעצבנות. אחרי כמה ניסיונות מצא מה שחיפש וחייג. הקול בצד השני ענה לו בערבית. אני מנסה לקלוט מילים מוכרות. נימת הקול שלו כועסת. "יש הוראות" הוא אומר מידי פעם בעברית. "מה עם ההוראות?" הוא חוזר ושואל. אני מגניבה אליו מבט כשהוא מדבר. הכעס מדגיש את הקמטים בצידי העיניים שלו. כשהשיחה מסתיימת אני שואלת איזה הוראות ומקווה לפתוח בשיחה. "אגיד לך אחר כך" הוא עונה לי בקצרה ושוקע בהודעות שנכנסו לטלפון שלו, מתקתק כמה בחזרה ונשען לתוך משענת הכסא כשעיניו עצומות. שקט משתרר באוטו. אני מסתכלת עליו מהצד. הוא לבוש בחולצה ורודה ומכנסיים מחוייטים. יש לו כנראה פגישה חשובה היום. אני מתלבטת אם זה הזמן להגיד משהו על האיחור ועל זה שלא נגיע בזמן אבל שותקת גם.

אנחנו שותקים מצומת עמיעד עד צומת מחניים. בצומת מחניים הטלפון שלו מצלצל שוב. אני מצליחה לשמוע קול של אשה בצד השני. הם מדברים בערבית. עכשיו הקול שלו רגוע יותר. הוא מדבר וממולל את קצה הדף הפתוח ביומן שלו, מגלגל פנימה עד מרכז הדף ומיישר החוצה. מגלגל ומיישר. מגלגל ומיישר. כותב משהו ביומן ואומר "נפגש ב-12 במועצה". השיחה מסתיימת. הוא ממשיך לכתוב ביומן ואחרי זה שותק. השעון מראה שמונה וחצי. הישיבה כבר התחילה ויש עוד כברת דרך עד שנגיע.

"הודעתי שנאחר" אני אומרת לו בקצרה, מנסה שוב את מזלי, אולי הפעם תהיה שיחה. "בסדר" "הבאת את החומר?" אני שואלת "כן" הוא עונה בקצרה. אני רואה שהוא מוטרד. להגיד משהו עכשיו זה לא רעיון טוב.

האוטו מטפס במעלה הדרך הטרשית. החמסין של הימים האחרונים ייבש את הפלומה הירוקה שהצמיח הגשם של השבוע שעבר. עקבות השריפה האחרונה מתגלים שוב. אנחנו נוסעים ושותקים. אולי בדרך חזרה נוכל לדבר על הבוקר. במגרש החניה אני אוספת את הקלסר ואת התיק שלי. בדרך לישיבה הוא אומר לי בשקט "אני לא חוזר אתך".

Photo by Paul Dickenson on Unsplash

15.5.2021

כחול

Photo by Aaron Burden on Unsplash

איכשהו יוצא שעל הכביסה בבית אני אחראית. כביסה זו מלאכה לא מאד מורכבת. צריך להפריד בין הלבנים לצבעים ובין העדינים עד 30 מעלות לרגילים, להכניס למכונה עם אבקת כביסה ומרכך ואחרי שהמכונה גומרת צריך תלות את הכביסה. היום אני בבית. בבוקר הוא השאיר לי פתק שיבוא מהצבא מוקדם כי בערב יש לו חתונה, ושהוא מקווה שאספיק לכבס כי מתכנן על החולצה הלבנה שאתמול זרק לכביסה.

בחוץ סוער ויבש. "מזג אוויר טוב לכביסה", אני אומרת לעצמי. "ברוחות האלה היא תתייבש מהר". בחדשות אמרו שהגשם יגיע בשעות הצהרים אז אני צריכה להיות עם יד על הדופק. מבט למעלה מגלה לי שהשמים מתמלאים בעננים שמגיעים מכיוון הים. הרוחות המנשבות בחוץ יחד עם רעש התוף המסתובב של המכונה יוצרים מנגינה מעניינת. המנגינה הזו מלווה אותי הבוקר. ברגע מסויים נעשה שקט. המכונה גמרה. הרוח לא.

עכשיו צריך להוציא את הכביסה ולתלות אותה בחוץ. הידית של הגיגית שבורה. בכל פעם אני מזכירה לעצמי שהגיע הזמן לקנות גיגית חדשה אבל אחרי שאני גומרת לתלות את הכביסה אני שוכחת אותה.

בחוץ אפור מאד. סימנים של חורף בפתח. אני במרוץ נגד הזמן, חושבת מה יקרה קודם הכביסה תתייבש או שהגשם יתחיל לרדת. 

אני מניחה את הגיגית בפתחה של המכונה מוכנה לקלוט לתוכה את הכביסה הרטובה. האור בחדרון הקטן עמום קצת. הדלת נפתחת וענן ריחני של מרכך ממלא את החדר. הכביסה מתגלגלת אלי מכודררת ודחוסה. אני מסתכלת שוב, זה לא הלבן בוהק. אני מוציאה את הגיגית החוצה, הנשימה שלי נעצרת. הלבנים כולם כחולים. אני מסתכלת שוב. אחרי כמה שניות של הלם אני בודקת, מפרידה אותם אחד אחד אולי לא כולם, אולי יש כאלה שלא.. אבל זה נראה חסר סיכוי. כולם כחולים. כל הלבנים תכלכלים. התחתונים החדשים שרק לפני שבוע יצאו מהאריזה, הגרביים, חולצות הטי שירט הלבנות שלובשים מתחת למדים, ורק את הצווארון שלהם רואים בחוץ, הסווטשירט הלבן החדש שחילקו בסיום הקורס, הכל הכל כחול בגווני כחול. רק הסינטטיים נשארו לבנים בחזית אבל הצבע הכחול השתלט על המנז'טים ועל התפרים.

מאיפה זה, אני שואלת את עצמי בעצבים. קודם מיינתי את כל על הרצפה לערימות. לא יכול להיות שפספסתי, אז מאיפה הכחול הזה? בדיקה מעמיקה בתוף של המכונה סיפקה את התשובה. על הקרקעית מצאתי טוש ארטליין כחול מהסוג ההכי עבה מסמורטט ומפורק לחלקים. הסוגר של מיכל הצבע נעלם. החלק הפנימי שמחזיק בתוכו את הצבע היה דהוי לגמרי, כמעט לבן. כל הכחול בחוץ..

אני הורגת את הילד הזה כשיבוא הביתה, אמרתי לעצמי כשבראש כבר היה לי נאום שלם של מה שאגיד לו כשיבוא. שרק יבוא. בינתיים בשביל לעשות משהו עם העצבים גררתי את הכביסה החוצה ותליתי אותה על החבל לפי הסדר, סווצרים, טישירטס, גופיות, תחתונים, גרביים, שורה ארוכה ארוכה של גווני הכחול, בכתמים לא אחידים, הכל לפי קרבתם לתמצית הצבע שיצאה מהטוש והתערבלה.

עשרים דקות תמימות של תליית כביסה ברוח, כשאני מפרידה את הפריטים, מחברת בין זוגות של גרביים ומיישרת את מגבות המטבח גרמו לי לסקור מקרוב את התוצאה של מה שקרה. ההדפס של משחקי המונדיאל של דרום אפריקה שינה את הצבעים שלו. החולצה שהוא תכנן עליה נראית כעת כאוסף אמנותי של כתמי צבע בגוונים שונים של כחול. רק שרוול אחד נשאר לבן. השמים כבר ממש שחורים והגשם ממש קרוב. אין טעם למהר להכניס את הכביסה הביתה, אולי הגשם ישטוף את הכחול הזה.

אחר הצהרים הוא הגיע מרוצה. החתונה זיכתה אותו בסוף שבוע ארוך כמו שהוא אוהב. הוא נכנס בדלת כרוח סערה והגניב חיוך לכיוון שלי. "בוא לשניה", אמרתי לו. "אין לי זמן", ענה, "אני צריך ללכת להסתפר, את יכולה להכין לי את הבגדים על המיטה?" "לא" עניתי. "אל תגידי ששוב לא עשית כביסה" הוא צעק אלי מהכניסה בדרך לחניה. "ידעתי שאי אפשר לסמוך עליך". 

 (נכתב 9.3.2011)

גם אני בסטטיסטיקה

בגוף אני בסדר. הכאבים הולכים ונחלשים. הנפיחות עוד לא ירדה. מסביב הכל בגווני הורוד ותכף הצבעים יתחלפו בשלל צבעי הכחול-סגול-צהוב. אני מנסה קוק...